בזמן האחרון נשמעות טענות בגנות טריילרים שחושפים יותר מדי פרטים מן הסרטים שאותם הם מקדמים. טענות הופנו לטריילרים של "שליחות קטלנית: ג'נסיס" ו"חדר" שמגלים את הטוויסט הגדול של הסרט, לטריילר של "דדפול" שכולל את כל הבדיחות הטובות ולטריילר של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", שמגלה שהסרט כנראה לא משהו. זה אפילו הגיע למצב בו הוחלט לצלם סצנות נוספות ל"יחידת המתאבדים", לאחר שהתברר כי חוץ מהקטעים שכבר מופיעים בטריילרים, אין לסרט הרבה מה להציע.

המפיצים של "דרך קלוברפילד 10" בחרו בגישה הפוכה. לא רק שהם לא מרשים להפתעות ומשפטי מפתח מן הסרט להופיע בטריילר, הם אפילו לא מגלים במה הסרט עוסק. השם שלו מקשר אותו לפרויקט מסתורין אחר, "קלוברפילד", משנת 2008, שגם עליו לא היה ידוע כמעט כלום לפני ההפצה. אלא שבעוד הטיזר ל"קלוברפילד" גילה מספיק כדי להבין שהוא עוסק באיום גדול שמתרחש בעיר ניו יורק וגורם למונומנטים להתפוצץ, על "דרך קלוברפילד 10" אפשר להבין רק שג'ון גודמן משתתף בסרט ושיש דלת שצריך לחשוב פעמיים לפני שפותחים אותה.

הגעתי לסרט כעט ללא כל מידע על המתרחש בו, מוכן לכל תרחיש שלא יזרקו עלי ולכל ז'אנר שהיוצרים יגישו על פני המסך, ואנסה לוודא שכך גם אתם תגיעו אליו. לא שהדבר בהכרח יהרוס למישהו את ההנאה, אבל מתוך כבוד לסודיות האופפת את שיווק הסרט, לא אכתוב פרטים על העלילה מעבר לתיאור קצר בן פסקה אחת. אם אתם מעוניינים לשמור על מסתורין עד הצפייה, אתם מוזמנים לדלג על הפסקה הבאה ולחזור לקרוא אחריה.

****************** ספוילרים **************************

זמן קצר לאחר שעזבה את הבית, מישל, הדמות הראשית, נפגעת בתאונת דרכים. היא מתעוררת קשורה לקיר, בבונקר תת-קרקעי בו שוכנים האוורד, גבר בגיל העמידה שמתכונן מזה שנים לתרחיש יום הדין, ואמט, בחור חברותי שסוחב פציעה. האוורד מסביר למישל שהעולם כפי שהם מכירים אותו איננו עוד, בעקבות מתקפה של נשק להשמדה המונית. הוא לא יודע את זהות התוקפים, או כמה אנשים שרדו, אבל משוכנע שיציאה מן הבונקר המוגן שקולה להתאבדות, ועל כן אף אחד מהשלושה אינו רשאי לעזוב.

*************** סוף ספוילרים **************************

בשביל שסרט כמו "דרך קלוברפילד 10" יעבוד, הדמויות צריכות להישאר במצב של בורות מתמדת. אסור להן לדעת מה מצפה להן בהמשך, כך שגם אם נדמה שהגיעו למצב של רגיעה, המתיחות והפרנויה יובילו אותן במהרה לאבדן עשתונות. מיקום הסרט בשטח מוגבל מביא לכך שהצופים לא יודעים דבר מעבר למה שידוע לאנשים בסיפור. במסורת סרטי אימה גדולים, כמו "פסיכו" ו"הניצוץ" (ובערך 90% מ"קיוב"), כוחה של האימה הוא בכך שהדמויות אינן מתרחקות מהלוקיישן העיקרי. בעוד "קלוברפילד" הפך למרדף ברחבי העיר אחר מקום בטוח, "דרך קלוברפילד 10" מתבסס על השאלה האם מקום בטוח בכלל קיים.

בשלב מאוד מוקדם הסרט הופך למשחק של אמת או שקר. האם על הדמות הראשית להאמין לסיבה שכולם נמצאים באותו מקום, או שמישהו מבלף על מנת להשיג רווח כלשהו, אולי על חשבון האחרים? סימנים לכאן ולכאן מבלבלים את הדמות הראשית וגורמים לה לשאול בדיוק את מה שהצופים מתבקשים לשאול את עצמם: האם החיים שלי הם משהו ששווה להמר עליו?

שני גורמים הופכים את "דרך קלוברפילד 10" לסרט אימה משובח. האחד הוא התפאורה, שלא רק יוצרת תחושה של דוחק אלא גם מבודדת רעש מהסביבה כך שכל צליל, אפילו התמים ביותר, מודגש במידה לא שגרתית. אני לא יודע כמה פעמים אנשים באולם קפצו בבהלה כשמנעול נפתח בקול רם, רק משום שלא הופיע באותו רגע בפריים. בסיוע עריכה חכמה, הבמאי דן טרכטנברג מפתיע שוב ושוב עם רעשים לא צפויים וחדרים הבנויים כמו מבוך ולא מאפשרים לראות אם מישהו מתקרב. כל זה מתאפשר בזכות המיקום בו הסרט מתרחש, שנדמה שתוכנן בידי חובב אמִתי של סרטי אימה.

הגורם השני ליעילות הסרט הוא ג'ון גודמן. אין שום הפתעה בכך שהוא שחקן נפלא. מי שמצליח להיראות טוב בבלגן כמו "ספיד רייסר" יכול לעמוד בהרבה אתגרים. במקרה הזה, הליהוק של גודמן מושלם. הוא נע בין טיפוס אבהי דואג לבין פקעת אלימה של עצבים. בשום שלב לא ברור אם כדאי לסמוך עליו או לא, במיוחד מאחר והדמות שלו היא היחידה שיודעת פחות או יותר מה קרה. לג'ון גודמן יש ברזומה שלושה עשורים של תפקידים שנעים על הסקלה הזו שבין אבהות מיטיבה למאניה אלימה, והוא רק הולך ומשתבח עם השנים. הליהוק שלו כל כך מוצלח, שאני לא מסוגל לדמיין מישהו אחר בתפקיד הזה.

השילוב של שני הגורמים מביא לכך שגם כאשר מגלים פרטים על הנעשה בחוץ, נותרים סימני שאלה בנוגע לנעשה בפנים, על מי אפשר לסמוך ואם יש בכלל ברֵרה. האפשרות שמישהו שתלויים בו לשם הישרדות הוא מקור הסכנה האמִתי, או לפחות מהווה סכנה לא פחות גדולה מן הסכנה שמפניה הוזהרנו, מנוצלת כאן היטב ומייצרת אווירת מתח שאינה פוסקת לרגע. אפילו בשיחות ארוכות ורגועות אין שום רמז לכך שלא יקרה פתאום משהו שישנה לחלוטין את האופן בו אנחנו רואים את המתרחש.

יש לסרט חיסרון אחד, ולצערי הוא מאוד משמעותי. כמו "נעורים", שמוקרן כרגע בקולנוע, "דרך קלוברפילד 10" מגיע לרגע סיום מושלם, אבל ממשיך את העלילה גם לאחר מכן. ישנה תמונה אחת שבעיניי הייתה סוגרת את הסיפור ברגע הנכון, אבל טרכטנברג ותסריטאיו (בהם דמיאן צ'ייזל, יוצר "ויפלאש") לא עמדו בפיתוי והמשיכו עוד קצת. זה הרס את המינימליזם המוצלח כל כך ששלט בהפקה עד לאותו רגע. על סמך סצנה אחת באמצע הסרט, אני מנחש שהם בנו על כך שצד אחר בעלילה יהיה המוקד לפחד של הדמויות, אבל הבעיה היא שפן אחר של היחסים ביניהן נעשה היטב כל כך, שהסיום לא משתלב עם מה שנבנה עד לאותו רגע.

למרות זאת "דרך קלוברפילד 10" הוא ברובו סרט אימה נהדר שמזכיר שכדי ליצור מתח לא צריכים לעבוד שעות נוספות על סכנות אפשריות שיכולות לאיים על הדמויות, או לגרום להן לעשות בחירות מטומטמות רק כדי להובילן לרגע המפחיד הבא. כל מה שצריך זה ליצור סיטואציה שאף אדם שפוי לא היה רוצה להיקלע אליה, ולאפשר לפרנויה לבעבע מתחת לפני השטח. עם מספר קטן של דמויות ולוקיישנים המצב מספיק קשה בפני עצמו, בלי תוספות מיותרות. הסיום מקהה את האזמל בעזרתו הבמאי חותך בשיטתיות את גידי התקווה של הדמויות ושל הצופים כאחד, אבל אפילו בהתחשב בסיום זה מדובר בסרט עוכר שלוה במידה הרצויה.

~~~~~~~~~~~~~

דרך קלוברפילד 10
במאי: דן טרכטנברג.
כתיבה: ג'וש קמבל, מתיו סטויקן, דמיאן צ'זיל.
שחקנים: ג'ון גודמן, מרי אליזבת וינסטד, ג'ון גלגר הבן.