"סנוקראש", מאת ניל סטיבנסון, תמיד היה אחד מהספרים האלה שידעתי שאני חייבת לקרוא., כאשר יצא התרגום של הספר לעברית בהוצאת סיאל בשנה שעברה רכשתי לי עותק בשמחה, ולפני שבוע סוף-סוף הגיע זמנו.

"סנוקראש" מתרחש בעתיד הלא-רחוק. ארצות הברית הפכה לאוסף של ערי-מדינה פרטיות עם חוקים משלהן הנשלטות על ידי תאגידים, המשטרה הוחלפה על ידי חברות אבטחה פרטיות, המאפיה היא ארגון עסקי לגיטימי, וחבילות מעוברות באמינות אך ורק על ידי בלדרים על סקייטבורד עתידני משוכלל (אך למרבה האכזבה, עדיין על גלגלים). לצד אותו עולם עתידני קיים המטאוורס – גירסאת העולם הווירטואלי לאינטרנט, בו מתקשרים אנשים באמצעות אווטארים. הירואי פורטגוניסט (pun intended)[1], שליח פיצה, אחרון ההאקרים החופשיים ולוחם החרבות הטוב ביותר בעולם, מגלה על קיומו של סם חדש – "סנוקראש", שמאיים על העולם האמִתי ועל המטאוורס כאחד. הוא פוגש בת"ן (תמיד נאמנה), בלדרית סקייטבורד בת 15 אמיצה במיוחד, ויחד הם יוצאים להרפתקה מסוכנת ומסמרת שיער במטרה לגלות את המקור של אותו סם חדש ולעצור אותו מלפגוע ביקרים להם.

סנוקראש הוא ספר מעולה ומעניין מאוד. הוא מספק את רוב ההבטחות שלו – הוא מתאר עתיד עתידני ומגניב, מלא ברעיונות מקוריים וקונספטיים פילוסופיים המשלבים רעיונות על דת, מיתולוגיה, מדעי המחשב, ומדעי המוח. מצד שני הוא עתיר במרדפי מכוניות, קרבות חרבות מסמרי שיער, ואפילו סקס סמים ורוקנר'ול. אולם כנראה שבדיוק זו הבעיה שלו. אם הייתי צריכה לתאר המגרעות של סנוקראש במשפט אחד, הייתי מתארת אותו ב"תפסת מרובה לא תפסת".

נתחיל בחלקים הטובים – סנוקראש מלא ברעיונות מרתקים ומגניבים בנוגע לעתיד. התיאור של סטיבנסון את ערי המדינה שמתפתחות, ההשתלטות התאגידית והתפוררות הממשלה הוא מרתק ומעורר ומחשבה. אותו עתיד שמתאר סטיבנסון, שנשמע קצת קיצוני ומשונה במבט ראשון, הוא לגמרי אפשרי, ולפעמים ההרגשה היא שאנחנו רק צעד אחד קדימה מעבר לארצות הברית של היום. אותו עתיד מכיל ביקורת חברתית שרלוונטית בשנת 2016, שבה דונלד טראמפ הוא מועמד מוביל לנשיאות ארצות הברית, יותר מתמיד

רעיונות אחרים בספר פחות מעניינים מבחינה חברתית, אבל עדיין מקוריים ומרקים בפני עצמם – מגלגלים מתוחכמים שמאפשרים נסיעה מהירה וחלקה על כל משטח ועד רובוטים-סייבורגים-כלביים עם ליבה ביולוגית שמתוארים בצורה מעוררת חמלה. (לעזאזל, אני רוצה לאמץ כלב כזה.)

בפסגת כל הטכנולוגיות של הספר עומד המטאוורס – אותו עולם אינטרנטי וירטואלי של מציאות מדומה, אליו יכול להתחבר כל אדם עם גישה למחשב ולהיות מיוצג על ידי אווטאר כאוות נפשו. כנראה שמכל הרעיונות המוצגים ב"סנוקראש", היה המטאוורס הרעיון המהפכני והמשפיע ביותר, ונטען אף כי הספר הוא זה שהפך את השימוש במושג "אווטאר" לרווח. למרות שגם כיום התיאור של המטאוורס עדיין נשמע מגניב ועתידני, הוא כנראה הרבה פחות מפתיע וזר לקורא של היום, שלפחות שמע בעבר על MMORPGs ועל Second life, מאשר לקורא הסטנדרטי של שנת 1992, שבה הספר יצא לאור. ואולם דווקא בגלל הקרבה הגדולה יותר לאותה טכנולוגיה, וההתפתחות העכשווית בתחום הVirtual reality, אני מאמינה כי ההתבוננות של הקורא העכשווי במטאוורס יכולה להיות מעמיקה ומעניינת יותר.

בנוסף לכל אותם רעיונות חברתיים וטכנולוגיים, נמצא הרעיון המרכזי של ספר, העומד במרכז התעלומה של הסם סנוקראש. מבלי לספיילר, אוכל לספר שאכן מדור ברעיון מעניין מאוד, שמערב את כל הנושאים שהוזכרו ואף יותר – בלשנות, דת, מדעי המחשב, פילוסופיה, מיתולוגיה שומרית, קריפטוגרפיה, וירולוגיה, ומדעי המוח.

אז מה הבעיה? הבעיה העיקרית שיש לי עם "סנוקראש", היא שבמקום להתמקד ברעיונות המרתקים שהוא מכיל ולפתח אותם, הוא מעדיף להיות ספר אקשן מגניב. "סנוקראש", במובן מסוים, מציב את עצמו יחד עם "המטריקס" או "Inception" – סרטים עם רעיונות פילוסופיים מגניביים ואמרה מעניינת על החברה ו/או האופי האנושיים, שבסופו של דבר לא נכנסים יותר מדי לעומק של אותם רעיונות ומעדיפים אקשן וויזואליזציה מרשימה. ובדומה לשני הסרטים הללו, סנוקראש מלא דמויות מגניבות, אך שטוחות, קלישאתיות, ולא מעניינות במיוחד, שלא עוברות שום התפתחות לאורך הסיפור. הירואי פורטגוניסט, כמו שמו הפרודי, הוא דמות ריקה מתוכן, שהפונקציה העיקרית שלה היא להיות מגניבה ולהניע את העלילה. כמו כן, העלילות הרומנטיות המועטות שקיימות בספר נכתבו בצורה קלישאתית ולא באמת נקשרו לסיפור, ולטעמי היה עדיף בלעדיהן. סטיבנסון הקריב את הרעיונות הטובים שלו על מזבח המגניבות.

נראה כי אותה "מגניבות על חשבון עומק" מחמירה כככל שהספר מתקדם. אם בתחילת הספר יש התמקדות יחסית גבוהה בתיאורים מרתקים של העתיד הטכנולוגי שיצר סטיבנסון, ופיתוח התעלומה סביב הרעיון המרכזי של הספר, ככל שמתקרבים לסופו הרעיונות המעניינים נקטעים בשביל עוד מרדף מכוניות / אופנועים / מטוסים / סקייטבורד או קרב חרבות. לקראת סוף הספר גלגלתי עיניים בכל פעם שהופיע מרדף או קרב חדש. בסופו של דבר אפילו אותו רעיון מרכזי, שמבוסס בצורה מרתקת על כל התחומים שהוזכרו קודם, הופך לרדוד. במקום להיכנס למשמעויות האפשרויות שלו, סטיבנסון מאכיל את "פתרון התעלומה" לקוראים בכפית במונולוג גוף ראשון של הירואי. וכך, כל אותו רעיון מרתק מתפספס ונשאר ברמה של "מגניב". וכשלא באמת איכפת לך יותר מדי מהדמויות, המרדפים והקרבות מתחילים לשעמם, והרעיון המרכזי מתחיל לקרוס, הספר מאבד את המומנטום שלו.

האם אני ממליצה על סנוקראש? בהחלט. סנוקראש לא שינה את איך שאני חושבת או הכיל רעיונות שאמשיך להרהר בהם במשך שנים. אבל הוא בכל זאת מקורי מאוד, מגניב, כיפי לקריאה ומרתק (לפחות ברובו). למרות מגרעותיו, גם יותר מ-20 שנה אחרי צאתו לאור, אני לא חושבת שנכתב ספר כמותו.

[1]  באנגלית המשמעות המילולית של השם, המקוצר ל"הירו", היא בערך "גיבור דמות ראשית".
~~~~~~~~~~~~~~~~~
סנוקראש
ניל סטיבנסון
מאנגלית: יונתן בר
סיאל, 2015
433 עמודים