בזמן שהדייט שלי – הארווי? הרווארד? – משוויץ באוניברסיטה שבה למד ובפנטהאוס שלו במנהטן, אני נוגסת בקֵייל היקר מדי וצופה במחשבות המכוערות שלו מתערבלות מעל ראשו. קשה לי להקדיש לו תשומת לב כאשר הבטן שלי נוהמת וגופי חסר מנוח, ולא משנה כמה הוא נראה טוב. הארווי לא נראה הרבה יותר מבוגר ממני, אבל המחשבות שלו, המכוסות בקוצים וברגליים של מרבי רגליים, נוצצות באיבות עתיקות ומדיפות צחנה של אוניברסיטאות יקרות, אליטיסטיות.

"מהדירה שלי יש נוף מדהים של העיר," הוא אומר, ומחשבותיו מחליקות זו על זו כמו נחשים כהים, מסתמרים. כל מחשבה עבה כמפרק כף ידו עטור הרולקס. "בדיוק התקנתי ג'קוזי ליד הקיר המערבי, כדי שאוכל לצפות בשקיעה בזמן שאני נרגע אחרי שאני חוזר ממכון הכושר."

אני מהנהנת, מאזינה למחצה למילים הבוקעות מפיו. אני מתעניינת הרבה יותר במילים שנלחשות מבין שיני המחשבות מעליו.

יש לה ציצים מושלמים, חופנים קטנים שרק מחכים שימחצו אותם. אני מת על אלה עם הציצים הזקורים.

אני הולך לזיין את הכלבה הזאת ככה שהיא בחיים לא תלך כמו שצריך שוב.

איכס. "זה נשמע נהדר," אני אומרת תוך כדי לגימת שמפניה ומביטה בו דרך הריסים המלאכותיים שלי, בתקווה שהמסך המעומעם של האייפון שלי לא נראה דרך מפת השולחן. הבחור הזה משעמם למוות ואני כבר שוב בטינדר, מדפדפת בין הדייטים הפוטנציאליים של השבוע הבא.

היא בקטע שלי. בסוף הערב היא כבר תתחנן לזה.

אני מת כבר לחתוך אותה.

עיניי קופצות מעלה. "סליחה?" אני אומרת.

הארווי ממצמץ. "אמרתי שארגנטינה היא ארץ יפה."

היא ממש יפה. היא תיראה נפלא מפוזרת על הרצפה שלי.

"נכון," אני אומרת. "בטח." הדם הולם בראשי בכזו עוצמה שבטח נראה כאילו אני מסמיקה נורא.

אני כל כך מתרגש, שאני כבר קצת קשה.

כמוני כמוך, אני חושבת, מכבה את האייפון ומחייכת את החיוך היפה ביותר שלי.

המלצר עובר עם עוד בקבוק שמפניה ותפריט קינוחים צרוב על קלף עץ, אבל אני משלחת אותו בנפנוף יד. "ארוחת הערב הייתה נהדרת," אני לוחשת להארווי, רוכנת ומנשקת את לחיו, "אבל חשבתי על קינוח אחר."

אההה, אומרות המחשבות המכוערות, ומתיישבות בגל עדין, מעלה אדוות, על כתפיו. אני אקח אותה הביתה ואפתח אותה מלמעלה למטה. כמו עוגת פירות מזוינת.

זאת לא הדרך שבה אני בדרך כלל אוכלת עוגת פירות, אבל מי שאני שאשפוט? אחרי הכול, ויתרתי על קינוח.

כאשר הוא משלם את החשבון, הוא לא מצליח להתאפק ומגחך לעברי. וכך גם המחשבות המכוערות הלוחשות ומקרקשות מאחורי אוזנו.

"למה אתה כל כך שמח פתאום?" אני שואלת בתמימות מעושה.

"אני פשוט נרגש לבלות את שאר הערב אתך," הוא עונה.
***
למניאק יש מקום חניה פרטי! אנחנו לא ניסע במוניות; הוא אפילו הביא את הטסלה. למושבי העור ריח חמאתי ומתוק, ובשעה שאני מחליקה פנימה ומתיישבת בנוחות, הצחנה של מחשבותיו מותירה כתם באוויר. די בכך כדי לסחרר אותי, אני כמעט מגרגרת. בזמן שאנחנו משייטים צפונה לכיוון הפנטהאוס המפונפן שלו, אני מבקשת ממנו לעצור ליד גשר קווינסבורו לרגע.

רוגז חולף על פניו, אבל הוא מחנה את הטסלה ברחוב צדדי. אני כושלת לסמטה, מועדת על פחיות ריקות ובדלי סיגריות בעקבי עשרת הסנטימטרים שלי, ומקיאה נתיב של שמפניה וקייל לעבר פח האשפה הצמוד לבניין הדירות.

"את בסדר?" קורא הארווי.

"בסדר גמור," אני ממלמלת. אף חלון לא נפתח בסקרנות למעלה.

הצעדים שלו מהדהדים בסמטה. הוא יצא מהמכונית, והוא הולך לעברי כאילו אני חיה שצריך להתקרב אליה בזהירות.

אולי אני צריך לעשות את זה עכשיו.

כן! עכשיו, עכשיו כשהכלבה לא שמה לב.

אבל מה עם השיטה? אני לא אראה את כל הבפנים היפה שלה בכל מקום –

אני משגרת את עצמי לעברו, האצבעות מתחפרות בחדות בגופו, ונושכת בכוח את פיו. הוא מנסה לצעוק, אבל אני בולעת את הקול ותוחבת את לשוני פנימה. שם, קצת מאחורי השיניים, נמצא מה שאני מחפשת: מחשבות מכוערות, צמיגיות כמו גיד מבושל. אני מוצצת אותן לגרוני בעודן מייללות ונלחמות בשעה שגופו של הארווי נרעד, וקולות יללה חלושים נמלטים מאפו.

אני חשה מושחתת ומטונפת, נפוחה מהחלומות האכזריים ביותר שאי-פעם טעמתי. אני בקושי חשה במאבקו החלוש של הארווי; במצב זה, כשהחלקים האפלים ביותר שבו נוקזו מפיו אל פי, הוא לא משתווה לי.

הם לעולם אינם חזקים כפי שהם חושבים.

כאשר הוא מתרפה לבסוף, ואחרונת המחשבות נעלמת בגרוני, גופי כבר משתנה. גפיי מתארכים, מתעבים, השמלה שלי לוחצת כאשר צלעותיי מתרחבות. אצטרך לפעול במהירות. אני מורידה את בגדיי בקלות שמקורה בתרגול, ומתקשה קצת להוריד את השמלה מעל התפיחה השרירית שתחת עורי, שטופחה במכון הכושר.

לא לוקח לי זמן רב לחלץ גם את הארווי מבגדיו. הידיים שלי רועדות אבל חזקות, ובשעה שאני מכפתרת את חולצתו סביבי ומשתחלת לז'קט שלו, לסתי משתנה בחריקה לצורה הדומה ללסתו ורכסי טביעות האצבעות שלי משתנות כליל. הארווי הרבה יותר גדול ממני, והתפשטות המרחב מקלה את הלחץ על בטני הגועשת, המלאה במחשבות מכוערות. אני תוחבת את תלבושתי הזנוחה לתיק, והעקבים הגבוהים שלי נוקשים בצנצנת הזכוכית הריקה בתחתיתו. אני תולה את הרצועה על כתפי, הרחבה כעת.

אני כורעת לבדוק את הדופק של הארווי – אטי אבל יציב – לפני שאני מגלגלת את גופו מחוסר ההכרה, מצמידה אותו אל הפח, ומכסה אותו בשקיות אשפה. אולי הוא יתעורר, אולי לא. זאת לא בעיה שלי, כל עוד הוא לא יתעורר בעשר השניות הקרובות ויראה את הכפיל שלו יוצא מהסמטה, כשהוא לובש את בגדיו וממשש את ארנקו ואת המפתחות של הטסלה.

קבוצת נערי קולג' שיכורים נועצים עיניים בטסלה של הארווי. אני מישירה אליהם מבט שחצני – אני לובשת את גופו הרבה יותר טוב ממנו! – והם מתפזרים.

לי אולי אין רישיון, אבל גופו של הארווי זוכר איך לנהוג.
***
הטסלה מאיצה במתיקות תחתיי, אבל אני נוטשת אותה בחניון בבדפורד, מתפשטת בפרטיות היחסית של הקומה הלפני אחרונה, מאחורי עמוד. אחרי שאני מניחה את המפתחות על מושב הנהג מעל בגדיו המקופלים בקפידה של הארווי וסוגרת את הדלת, אני מוציאה את צנצנת הזכוכית מארנקי ומקיאה אליה בשקט ככל שאני יכולה. נוזל שחור, סמיך וצמיגי, פוגע בתחתית הצנצנת, כשהוא מלחשש ונוהם את מילותיו של הארווי. גופי רועד, הגפיים מתכווצים, עמוד השדרה מעצב את עצמו מחדש, בשעה שאני מרוקנת את עצמי ממנו.

עוברות עוד דקות אחדות לפני שאני שבה למשהו הדומה לעצמי, לפחות דומה מספיק כדי שאוכל להיכנס שוב לשמלה ולנעלי העקב, להכניס את הצנצנת, ולסרק באצבעותיי את שיערי הסבוך. עובד החניון מהנהן אלי כשאני יוצאת מהחניון, עיניו מחליקות עלי באדישות, מחשבותיו מלמול אפור, חסר תווים.

קו L לוקח אותי חזרה הביתה לבושוויק, וכאשר אני פותחת את דלת הדירה, אַייקוֹ נמצאת במטבח, מרדדת בצק מוצ'י על הדלפק. "את כאן," אני אומרת בטיפשות. אני עדיין קצת מעורפלת מהשלת דמותו של הארווי, ושיירים של מחשבותיו נותרו בי. הם גורמים לדמי לזמזם בחום עד כדי חוסר נוחות.

"אני מקווה מאוד. הזמנת אותי." היא לא החליפה את בגדי חברת הקייטרינג שלה, ושערה הקצר החלק ממסגר את פניה, זוהר באור המטבח. אפילו מחשבה מכוערת אחת לא מטילה את צלה על התנור מאחוריה. "שוב שכחת?"

"לא," אני משקרת, וחולצת נעליים בבעיטה ליד הדלת. "לגמרי בחיים לא הייתי עושה את זה. את כאן הרבה זמן?"

"בערך שעה, לא משהו יוצא דופן. השוער הכניס אותי, ויש לי מפתח נוסף שלך." היא חייכה במהירות, החיוך רך בהשוואה לתנועות החטופות של ידיה. יש קמח על שרווליה החפותים, ולבי מפרפר כפי שהוא מעולם לא מפרפר כשאני צדה. "אני מניחה שהדייט שלך היה די גרוע. כנראה בכלל לא היית חוזרת הביתה אם הוא היה טוב."

"אפשר להגיד." אני מושיטה יד לארנקי ומסתירה את הצנצנת הנוהמת במקרר, שבו היא נוקשת בצנצנות אחרות, כעשרה בקבוקים של שאריות ממאירות שעליהם תוויות של משקאות בריאות.

אייקו מנידה בראשה ימינה. "הבאתי לך קצת מאפים מהאירוע הערב. הם בשקית הנייר על הדלפק."

"את מלאכית." אני נדחקת על פניה כדי לא ליצור מגע. אייקו חושבת שיש לי בעיות עם מגע, אבל האמת היא שיש לה ריח של כל הדברים הטובים בעולם, יציב ומוכר, קליל וכבד בעת ובעונה אחת, וזה מספיק בשביל לשגע כל אחד.

"הוא היה צריך להזמין לך מונית חזרה, לפחות," אומרת אייקו, ומושיטה יד לקערה של ממרח שעועית אדומה. אני מתעסקת עם שקית המאפים, מעמידה פנים שאני בוחרת משהו מתכולתה. "אני נשבעת שזה כאילו את מגנט לדייטים גרועים."

היא לא טועה; אני קפדנית מאוד בקשר לאנשים שאחריהם אני מחזרת. אחרי הכול, ככה אני אוכלת. אבל איש בעבר לא היה כה טעים, מושחת באופן כה נפלא כמו הארווי. איש מעולם לא היה רוצח.

אני אקח אותה הביתה ואפתח אותה מלמעלה למטה.

"אולי אני מוזרה מדי," אני אומרת.

"את כנראה נורמלית מדי. רק קריפים מאותגרים חברתית משתמשים בטינדר."

"תודה, באמת," אני מתלוננת.

היא מחייכת, וזורקת עלי קצת משחת שעועית אדומה. אני מלקקת אותה מזרועי. "את יודעת למה אני מתכוונת. בואי לכנסייה שלי מתישהו, בסדר? יש שם הרבה בחורים טובים."

"סצנת הדייטים בעיר הזאת מדכאת אותי," אני ממלמלת, ופותחת את אפליקציית טינדר באגודלי. "אני מוותרת."

"בחייך, ג'ן, תעזבי את הטלפון." אייקו מהססת. "אמא שלך התקשרה כשלא היית. היא רוצה שתחזרי לגור בפלאשינג."

אני עונה בנביחת צחוק קצרה, חדה, ומצב הרוח שלי מתאדה. "מה עוד חדש?"

"היא מזדקנת," אייקו אומרת. "והיא בודדה."

"אני בטוחה. כל השותפות שלה למה-ג'ונג מתו, פחות או יותר." אני יכולה לדמיין אותה בדירה הקטנה שלה בפלאשינג, רכונה מעל המחשב הנייד שלה, הווילונות הפרחוניים מכסים היטב את החלונות כדי להשאיר את העולם בחוץ. אמא שלי, שקירות הדירה שלה מלאי חיים של לחישות, מכוסים בשרידים המכוערים, הנתונים בבקבוקים, של אהוביה.

אייקו נאנחת, מצטרפת אלי ליד הדלפק ונשענת כנגדי. לשם שינוי אני לא מתרחקת. כל שריר בגופי מתוח, מאומץ. אני חוששת שאעלה באש, אבל אני לא רוצה שתעזוב. "יהרוג אותך להיות נחמדה אליה?"

אני חושבת על אבא שלי מתאדה באוויר כשהייתי בת חמש, ומה שנשאר ממנו מצונף בקיבתה. "את אומרת לי לחזור?"

היא לא אומרת דבר זמן מה. "לא," היא אומרת לבסוף. "המקום ההוא לא טוב לך. הבית ההוא לא טוב לאף אחד."

במרחק כמה סנטימטרים יש במקרר צבא של צנצנות מלאות נוזל שחור, צמיגי, שהתוכן שלהן ממלמל לעצמו. אייקו לא שומעת אותן, אבל כל שכשוך כנגד הזכוכית הוא לחישה חרישית, מרושעת:

מי היא חושבת שהיא, הכוסית המזוינת

הייתי צריך לתפוס אותה כשהייתה לי הזדמנות

אני עדיין יכולה להרגיש את הארווי, את הרשע ואת השמחה המכוערת שלו, על לשוני. אני כבר מלאה במה שאמא שלי נתנה לי. "אני שמחה שאנחנו מסכימות."
***
בשבועות הבאים אני מאביסה את עצמי באמני פיתוי וסטודנטים שגודשים את הפאבים של ההיפסטרים בכיכר סנט מארק, אבל שום דבר לא טעים אחרי הארווי. התמצית המימית שלהם, שנסחטה מבעליה כמעט ללא יבבה או מחאה, בקושי מצפה את קיבתי. לפעמים אני לוקחת יותר מדי. אני שואבת מהם עד שהם נותרים ריקים, דמויותיהם נרעדות כשלולית מי גשם כאשר אני מסיימת.

אני אומרת לאייקו שיצאתי לבלות כשהיא מעירה שאני נראית מותשת. היא אומרת לי להפסיק לשתות כל כך הרבה, פניה חסרי הבעה, דאגה מעיבה על מחשבותיה. היא מתחילה להגיע לעתים יותר קרובות, ואפילו מבשלת לי, והנוכחות שלה מעגנת ומשגעת אותי בעת ובעונה אחת.

"אני דואגת לך," היא אומרת כשאני שוכבת על הרצפה, מרפרפת בחוסר תשומת לב על דפים של פרופילים באתרי היכרויות, מחפשת את הריקנות, הרקב, שהפכו את הארווי למושך כל כך. היא מבשלת לוֹ מֵיין לפי המתכון של אמא שלי, והריח השמנוני גורם לעורי לעקצץ. "רזית כל כך ואין לך שום דבר במקרר, רק כמה צנצנות ריקות."

אני לא מספרת לה שהצנצנת של הארווי נמצאת מתחת למיטה שלי, שאני מלקקת את השרידים שבה כל לילה כדי להחזיר את העצבים שלי לאופוריה. אני לא מספרת לה באיזו תדירות אני חולמת על הדירה של אמא שלי, על מדפי הצנצנות שבהן היא לעולם לא מרשה לי לגעת. "זה באמת בסדר שאת כל כך הרבה זמן לא בקייטרינג שלך?" אני אומרת במקום זה. "זמן הוא כסף, וגי'מי מתעצבן כשהוא צריך להכין את כל הקינוחים בלעדייך."

אייקו מניחה לפניי קערה של לו מיין ומצטרפת אלי על הרצפה. "אין מקום אחר שהייתי מעדיפה להיות בו," היא אומרת, ומתיקות מסוכנת, זוהרת, מלבלבת בחזי.

אבל הרעב הולך ומחמיר מדי יום, ובמהרה אני לא יכולה לסמוך על עצמי בסביבתה. אני סוגרת את הדלת בבריח, וכאשר היא באה לדירה שלי לבדוק מה שלומי אני מסרבת להכניס אותה. הודעות טקסט מאירות את הטלפון שלי כמו זיקוקי דינור כאשר אני מתכרבלת מתחת לְשמיכה מהצד השני של הדלת, פני לחוצים אל העץ, אצבעותיי מתעוותות.

"בבקשה, ג'ן, אני לא מבינה," היא אומרת מעבר לדלת. "עשיתי משהו לא בסדר?"

אני מתה כבר לחתוך אותה, אני חושבת, ושונאת את עצמי עוד יותר.

עד שאייקו עוזבת וצעדיה מהדהדים במסדרון, אני מספיקה לחרוץ שריטות עמוקות בצבע של הדלת בציפורניי ובשיניי, ופי מלא בריחה המשכר.
***
לדירה של אמא שלי בפלאשינג עדיין יש אותו ריח. היא מעולם לא היה אדם נקי, וכמות הזבל שנמצא בערמות בכל מקום גדלה מאז שעזבתי את הבית לנצח. ערמות של עיתונים, מכלי אוכל ישנים וצעצועי פרווה מקשות על פתיחת הדלת, והצחנה גורמת לי להשתעל. המצבור שלה הגיע לגובה הכתפיים שלי, ואפילו יותר גבוה בכמה מקומות, ובשעה שאני עושה את דרכי מבעדו, הקולות שצבעו את ילדותי מתגברים: היבבה התמידית של אופרת סבון טייואנית המסתננת מבעד להררי זבל, והקקופוניה האכזרית של קולות מוכרים רבים:

תיגעי בי עוד פעם אחת ואני נשבע שאני הורג אותך –

כמה פעמים אמרתי לך לא לכבס את הבגדים ככה, תפתחי את הפה –

אני מקווה שהילדה הסינית המכוערת שלה לא בבית הלילה –

מתחת לפסולת שהיא אגרה הקירות מכוסים כוורת של מדפים, שעליהם מסודרות השאריות של מאהביה של אמא שלי. היא שומרת אותם כמו פרסים מגעילים, מעלי ריר, תאוות העוברות החמצה בחומצת קיבה ומרה. אני יכולה כנראה לנקוב בשמותיהם אם ארצה; כשהייתי ילדה, הייתי יושבת על הספה וצופה ברוח של אבא מהבהבת על פני המשטחים שלהם.

אמי ספונה במטבח, מסך המחשב הנייד שלה מטיל זוהר כחלחל חולני על פניה. מחשבותיה מכסות אותה בשקט כשמיכת טלאים. "הכנתי נְיוּ רוֹ מֵיין," היא אומרת. "על הכיריים. אבא שלך בפנים."

בטני מתעוותת, אבל אני לא יודעת אם מבחילה או מרעב. "תודה, אמא", אני אומרת. אני מוצאת קערה כמעט נקייה ושוטפת אותה, ומוזגת לעצמי מנה נדיבה של האטריות העבות. למרק יש ריח קלוש של טבק הונג-טשאן, ואני טורפת אותו מהר מכפי שאני יכולה לבלוע, זיכרונות ילדותי בעיניו של מישהו אחר חולפים לפני עיניי: דוחף ילדה קטנה על נדנדה בפארק; צוחק בשעה שהיא רודפת אחרי יונים ברחוב; מרים את ידו למכה שנייה כאשר אמה מטילה את עצמה אלינו, בינינו, בשיניים חשופות –

"טעים?" היא אמרת.

גועל. "מצוין," אני אומרת. התבשיל מרגיע את בטני, לפחות לזמן מה. אבל אבא שלי לא היה הארווי, ואני כבר יכולה לחוש את הרעב מתגנב שוב, ממתין לרגע המושלם להכות.

"אכלת משהו שלא היית צריכה לאכול, נכון, מֵימֵי?" אמא שלי נושאת את מבטה אלי בפעם הראשונה מאז שנכנסתי, והיא נראית עייפה כמעט כמו שאני מרגישה. "למה לא למדת ממני? לימדתי אותך לדבוק בפושעים קטנים. לימדתי אותך להישאר בלתי נראית."

היא ניסתה ללמד אותי להיעלם בתוך עצמי, כפי שהיא נעלמה בדירה הזו. "אני יודעת שפישלתי," אני אומרת לה. "שום דבר כבר לא טעים, ואני כל הזמן רעבה. אבל אני לא יודעת מה לעשות."

אמא שלי נאנחת. "אחרי שטעמת רוצח, אין דרך חזרה. את תשתוקקי לעוצמה הזו לשארית חייך. ויכול לקחת למישהי כמונו הרבה זמן למות, מֵימֵי."

עולה בדעתי שאני לא באמת יודעת בת כמה אמא שלי. המחשבות שלה ישנות ומכוסות קשרים, מוטלאות מחוויותיהם של אנשים אחרים. כמה זמן היא נאבקת במצב הזה, בתשוקות המכריעות, המכרסמות, האלה?

"תחזרי לגור כאן," היא אומרת. "יש כל כך הרבה פעילות של כנופיות טונג, שהרחובות דולפים אוכל. כמעט לא צריך לצאת החוצה, פשוט לפתוח חלון ואת יכולה להרגיש את זה מתבשל. הרוע, הסכינים והכדורים…"

התמונה שהיא מתארת גורמת לי לרעוד ולפי לעקצץ. "אני לא יכולה פשוט לעזוב הכול, אמא," אני אומרת. "יש לי חיים משלי עכשיו." ואני לא יכולה לחיות בדירה הזו, שאין בה אוויר ואור שמש, עם ריחות החרטה והרשע.

"אז מה קורה אם את חוזרת? את מאבדת שליטה, את נותנת ביס לאייקו?" היא רואה אותי מתקשחת. "כל כך אכפת לבחורה הזאת ממך. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בשבילה זה להרחיק אותה. אל תתני למה שקרה לאבא שלך לקרות לאייקו." היא מושיטה יד לידי, ואני מתרחקת. "תישארי כאן, מימי, יש לנו רק אחת את השנייה."

"זה לא מה שאני רוצה." אני נסוגה, והכתף שלי נתקלת בזבל, שמאיים לקבור את שתינו תחת בובות מרקיבות של חיות. "זה לא בטוח אמא. את לא צריכה בכלל לחיות כאן."

אמא שלי משתעלת, עיניה נוצצות בחשכה. הנקישות מאוסף הצנצנות שלה מתגברות לגל מרושע, מאהבים לשעבר שמתנודדים הלוך ושוב על המדפים שלהם. "יום אחד תלמדי שיש יותר בחיים מלהיות אנוכית, מימי."

אז אני מפנה אליה את גבי, נדחקת בין השאריות והשטויות שדירתה מלאה בהן. אני לא רוצה למות, אבל ככל שזה נוגע לי, לחיות כמו אמא שלי, מבודדת משאר העולם, דלתותיה מבוצרות בערמות של שמונצס חסרי תועלת וזיכרונות שהחמיצו, זה יותר גרוע מלמות.

הצנצנות נועצות מבטים ומקשקשות כשאני הולכת, והיא לא מנסה לבוא בעקבותיי.

הריח של פלאשינג נצמד לעורי, ואני מתה כבר להיפטר ממנו. אני עולה לרכבת ברגע שאני יכולה, ואני שוב בטינדר ברגע שקו M עולה מעל פני הקרקע. דמעות מטשטשות את ראייתי, משתחררות בתנועות הרכבת. אני מקרצפת אותן בכעס, וכאשר ראייתי מתבהרת אני מציצה שוב במסך. אישה עם שיער חלק כהה, משקפי שריון צב צרים וחיוך שנראה ביישני מעט, אבל נאה באופן מוזר, זוהרת אלי. בתמונה היא מוקפת בנוף העיר התחתית. יש לה לחיים עגולות אבל יש משהו שטוח ומוזר בפניה. ויש, כמובן, חלומות שסובבים אותה, כה חזקים שהם בוקעים מן המסך באד סמיך, משכר. כל אחת מאינספור העיניים האלה נעוצה היישר בי, ועורי סומר.

אני סוקרת את המידע בדף הפרופיל שלה, דמי הולם בעוצמה כה רבה שאני יכולה לחוש את הדופק בקצות אצבעותיי: צעירה יחסית למראה, אבל מבוגרת מספיק להיות דודנית של אמי. אוהבת: לנסות אוכל טוב, לבלות בקלויסטרס בימי גשם, לשוטט בחנויות ספרים משומשים. מיקום: מנהטן.

היא נראית קצת כמו אייקו.

היא מחזירה במהירות תשובה למסר. בעוד אנחנו מפלרטטות, זיעה קרה ואדרנלין מעוררים צמרמורות לא נוחות בגופי. הכול חד יותר, ואני כמעט שומעת את צחוקו של הארווי. לבסוף, המילים שאני מחכה להן מופיעות: הייתי שמחה לפגוש אותך. את פנויה הערב?

אני קופצת בזריזות הביתה, ולבי הולם כשאני עולה על הרכבת ללואר איסט סייד, הליפסטיק האדום שלי מושלם, זרועותיי רועדות מתחת למעיל המעצבים שלי, וזוג מצנצנות הזכוכית של אמא בארנקי.
***
שמה הוא סֵאוֹ-יוּן, וכאשר היא צופה בי אוכלת עיניה מרפרפות מפי לגרוני, חיוכה כה חד שאני עלולה להיפצע. "אני מתה על מסעדות כאלה," היא אומרת. "מסעדות אותנטיות קטנות עם רק איזה עשרה מקומות. יצא לך כבר להיות בהָארוּ?"

"לא," אני ממלמלת. אצבעותיי מגושמות בשימוש במקלות האכילה, הרעידות גורמות להם לנקוש, ומקשות עלי לתפוס את האוכל. אלוהים, יש לה ריח כל כך טוב. מעולם לא פגשתי מישהו שהמוח שלו כה מעוות, כה עשיר; ממאירוּת מפותחת היטב ומעוצבת כזו של הקינוח האלגנטי ביותר.

אני אקח אותה הביתה ואפתח אותה כמו –

אני כבר יכולה לטעום אותה על לשוני, הארוחה הכי טובה שאי-פעם אכלתי.

"מצפה לך תענוג," אומרת סאו-יון כשהמלצר – איש הצוות היחיד חוץ מהשף שמאחורי הדלפק – מביא לנו עוד קנקן תה. "המסעדה הזו התחילה כדוכן ברכבת התחתית ביפן."

"או, וואו," אני אומרת. "זה… מדהים."

"גם אני חושבת ככה. אני שמחה שהם התרחבו למנהטן."

מאחורי עיניה הטובות מחרוזת של מחשבות עתיקות, מכוערות, מתפתלות כמו זנבות של מלך-עכברוש. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה במקום אחד. הן זוחלות מתוך פיה ואוזניה, מתגנבות באוויר על רגליים עמוקות קשקשים, קולותיהן כזמזום ארבה יורד.

אני לא הראשונה שלה. אני יכולה להבחין בכך. אבל היא גם לא הראשונה שלי.

במהלך הערב אני מספיגה את שמלתי בזיעה, וכמעט מפילה את מקלות האכילה שלי. אני לא יכולה להפסיק לבהות במחשבות המכוערות, שצונחות משפתיה כמו חיפושיות תפוחות. הן מתרוצצות על המפה לעברי, לוחשות דברי זימה המתנגשים בקולה העדין של סֵאוּ-יוּן, לוחשות מה הן היו רוצות לעשות לי. אני צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לא לתלוש אותן מהשולחן ולגרוס אותן עמוק בין שיניי על המקום, להישפך לחיקה ולרוקן את מוחה.

סאו-יון גדולה עלי, אבל הרחקתי לכת מדי; אני צריכה לאכול אותה.

היא מחייכת אלי. "לא רעבה?"

אני מציצה בצלחת שלי. בקושי הצלחתי לאכול כמה ניגירי. "אני בדיאטה," אני ממלמלת.

"אני מבינה," היא אומרת בכנות. המחשבות המכוערות זוחלות מעבר לקצה ראשה, טיפות זוהרות שנשפכות לקערת רוטב הסויה שלה.

כאשר המלצר נעלם לבסוף במטבח, אני נעה לנשק אותה מעבר לשולחן. היא משמיעה קול מבוהל, ורוד עדין מתפשט על פניה, אבל היא לא מתרחקת. מרפקי שוקע בשלד החיצוני של אחת מחיפושיות המחשבה, ומרסק אותה לכדי ממרח שחור, לח כנגד זרועי.

אני פותחת את פי לנגוס את הביס הראשון.

"אז, אני סקרנית," ממלמלת סאו-יון, נשימתה מברישה את שפתיי. "מי זאת אייקו?"

עיניי נפערות באחת. סאו-יון מחייכת, קולה חם ועדין, שוּליה כולם אפלים. "היא נראית מתוקה, זה הכול. אני מופתעת שעדיין לא טעמת אותה."

אני נסוגה כל כך מהר שאני הופכת את ספל התה שלי, ושופכת תה רותח על הכול. אבל סאו-יון לא זזה, רק ממשיכה לחייך את החיוך הנחמד, העדין, הזה בשעה שמחשבותיה מלקלקות בעדינות את המפה.

"יש לה ריח בשל," היא לוחשת. "אבל את מפחדת שתהרסי אותה, נכון? תאכלי אותה, ובשביל מה? כמו שאמא שלך עשתה לאבא שלך."

לא, לא, לא. טעיתי בחישוב באופן חמור. אבל אני כל כך רעבה, ואני צעירה מדי, ויש לה ריח של כוח עתיק. אין שום סיכוי שאוכל לברוח ממנה. "צאי מהראש שלי," אני מצליחה לומר.

"אני לא בתוך הראש שלך, אהובה. המחשבות שלך נשפכות סביבך מכל מקום, וכולם יכולים לראות." היא רוכנת קדימה, משעינה את סנטרה על ידיה. המחשבות הקלועות סביב ראשה ככתר משמיעות צחוק יבש, מקרקש. "את מוצאת חן בעיניי, ג'ני. את שאפתנית. קצת חסרת זהירות, אבל אפשר לתקן את זה." סאו-יון נוקשת על השולחן והמלצר מופיע, מקפל את מפת השולחן במומחיות ומחליק כלי יחיד על השולחן החשוף כעת. מערך של פרוסות דקות, שקופות, מתפרס על פני הצלחת, חיוורות ונוצצות מזדון. עיניים מפולחות נוצצות, פיות שנלכדו באמצע נחרת זעף, מכל פרוסה. "כל מה שצריך זה קצת אימון ומשמעת, ואיש ממכרייך לא ידע מה את באמת חושבת."

"על חשבוננו, גברתי," ממלמל המלצר. לפני שהוא נעלם שוב, אני רואה לרגע מחשבות אפלות, מרובות רגליים, שזורות כמו צמיד סביב מפרק כף ידו.

סאו-יון נוגסת את הנגיסה הראשונה, מציצה מעלה מאחורי משקפיה. "אמא שלך טעתה," היא אומרת. "היא חשבה שאתן לבד, רק שתיכן. אז היא לימדה אותך לאכול רק כשאת צריכה, כדי שלא תיתפסי, להמתין בין הארוחות כמו נחש."

"את לא יודעת שום דבר עלי," אני אומרת. הבושם המסחרר, הכבד, מהמנה שלפניי גורם לראשי להסתחרר ברעב.

"אמא שלי הייתה דומה מאוד. לאכול כדי לשרוד, לא כדי ליהנות." היא מחווה לעבר הצלחת במקלות האכילה שלה. "בבקשה, תתכבדי."

בשעה שהאוכל נעלם, אני מצליחה להתאפק רק למשך הזמן שלוקח לה לאכול עוד כמה פרוסות לפני שמקלות האכילה שלי נורים קדימה, ולוכדים פיסה עבור עצמי. הטעם כה חומצי שהוא גורם ללשוני לשרוף ולעיניי לגרד, וטעם הלוואי מתוק באופן מוזר.

"טעים לך?"

אני מגיבה בכך שאני טורפת עוד שתי פרוסות, וסאו-יון מצחקקת. הארווי תפל בהשוואה לזה, לזיווג המזוקק המוזר הזה של רגשות –

אני משתנקת כאשר גופי מתחיל להעוות, ידיי רועדות, צלקות כוויה מתפתלות סביב זרועותיי. בנזין, רשע, אושר ילדותי גועשים בי, תערובת מסחררת של זיכרון ועומס יתר חושי. ואז שפתיה של סאו-יון על שפתיי, שיניה מושכות בעדינות, בולעת, מושכת את זה מתוכי. הכוויות נמוגות, אבל דגדוג האופוריה האכזרית נותר.

היא מנגבת את פיה בעידון. "אכלת קצת מהר מדי, אני חושבת, יקירתי," היא אומרת. "מה שרציתי לומר, ג'ני, הוא שאני מאמינה באכילה למען העונג, לא רק להישרדות. ובחברה, כמובן. יש אחדים מאתנו שנפגשים לארוחה או למשקאות אצלי, מפעם לפעם, ואשמח אם תצטרפי אלינו הערב. מעין מועדון אוכל."

מבטי מבזיק למעלה למחשבותיה, אבל הן דוממות כאבנים, רק צופות בי בעיניים שאינן ממצמצות. פי צורב בתבנית פיה.

"תני לי להציג אותך בפניהם בקרוב. את לא חייבת להיות בודדה עוד." בשעה שהמלצר מפנה את הצלחות ומהנהן אליה – ללא חשבון, ללא קבלה, כלום – סאו-יון מוסיפה, "והערב לא חייב להסתיים עד שתרצי שהוא יסתיים." היא מציעה את ידה. לאחר היסוס של רגע, אני לוקחת אותה. ידה קטנה משלי, וחמימה.

"כן, בבקשה," אני אומרת, וצופה במחשבותיה במקום בפניה.

כשאנחנו עוזבות את המסעדה, היא לוחצת את שפתיה למצחי. שפתיה נצרבות בעורי, העצבים הלוהטים מזמרים באקסטזה. "הם הולכים לאהוב אותך," היא אומרת.

יהיה לנו כזה כיף, אומרות המחשבות המתכרבלות בשערה הכהה.

היא קוראת למונית מן הצי שסובב ברחובות כמו זאבים, ואנחנו נכנסות.
***
אני נתקלת באייקו חודשיים לאחר מכן לפני הדירה שלי, כאשר אני נושאת את הקופסה האחרונה של הדברים שלי החוצה. על פניה מבט מבוהל, והיא נושאת שקית מלאה בצל ירוק, קפיר ליים, לבבות דקל – כולם מצרכים שלא הייתי מזהה חודשיים קודם, לפני שפגשתי את סאו-יון. "את עוברת?"

אני מושכת בכתפיי ובוהה מעל לראשה, מתחמקת ממבטה. "כן, אה. אני יוצאת עם מישהי עכשיו, ויש לה יופי של דירה."

"אה." היא מלעלעת, מיטיבה את התנוחה של שקית הקניות על ירכה. "זה נהדר. לא ידעתי שאת יוצאת עם מישהי." אני יכולה לשמוע את החיוך הרועד שלה. "היא בטח מאכילה אותך טוב. את נראית בריאה יותר."

"תודה," אני אומרת, אם כי הדברים גורמים לי להרהר. זה נכון, אני מתוחכמת יותר, בטוחה ביותר בעצמי עכשיו. אני בקושי נמצאת בבית, ומבלה את רוב זמני בדירה של סאו-יון בצ'לסי, ולומדת לבשל עם מגוון מלחים ותבלינים בטעמי חלומות מכוערים, שותה יין שזוקק מווידויים על ערש דווי. עבר הזמן שבו ארבתי ברחובות לפושעים קטנים. אבל למה התנדף הביטחון העצמי של כשראיתי את אייקו? ואם הרעב הנורא מהארווי נעלם, למה אני עוצרת את נשימתי כדי לא לשאוף את ריחה?

"אז איך היא?"

"מבוגרת יותר, קצת –" קצת דומה לך "– נמוכה. אוהבת לבשל, כמובן." אני מתחילה לעבור על פניה. "תקשיבי, הקופסה הזו כבדה והוואן מחכה לי למטה. אני צריכה ללכת."

"חכי," אייקו אומרת, ותופסת את זרועי. "אמא שלך כל הזמן מתקשרת אלי. עדיין יש לה את המספר שלי… ממקודם. היא דואגת לך. ולא ראיתי אותך שנים, ואת פשוט חותכת?"

אייקו, קטנה וענווה. לידיה ריח של בית, של קמח אורז וזיכרונות רעים. איך יכולתי אי-פעם להימשך לזה?

"אנחנו לא צריכות להגיד שלום. אני בטוחה שנתראה," אני משקרת, ומתנערת ממנה.

"בואי נאכל ארוחת ערב מתישהו," אומרת אייקו, אבל אני כבר מתרחקת.
***
מלצרים חופזים ברחבי הדירה כמו שחרורים, במדים שחורים מגוהצים, מחשבותיהם המכוערות שזורות ומחוזקות בסיכות שלא יפריעו. זה אירוע שמתפרס על שתי קומות, ואנשים מהודרים מתקבצים בלהקות בכל מקום שבו יש מרחב, מהספרייה של סאו-יון למעלה עד חדר המגורים בקומת הקרקע. היא אפילו ביקשה מאנשי הקייטרינג להכין כמה מהמתכונים שלי, וזה גורם ללבי לזהור. "אין כמוך," אני אומרת, כורעת על המיטה לידה ומדביקה נשיקה ללחיה.

סאו-יון מחייכת, מתקנת את תסרוקתה. היא לובשת שמלה כחולה, אלגנטית, והיום מחשבותיה הרצחניות עטופות סביב כתפיה כמו רדיד, שכמייה חיה, מתפתלת. שיניהן נוצצות כמו יהלומים קטנטנים. מעולם לא ראיתי אותה יפה כל כך. "אלה מתכונים טובים. החברים שלי יתרגשו לטעום אותם."

כבר פגשתי רבים מהם, כולם מבוגרים ממני בהרבה. הם מלחיצים אותי. "אני אלך לבדוק מה קורה עם האוכל," אני אומרת.

היא מעבירה את אגודלה על לחיי. "מה שאת רוצה, אהובתי."

אני נמלטת למטבח, ממלמלת ברכות קצרות לאורחים שאני פוגשת בדרכי. חלומותיהם המזוויעים מעטרים אותם כתכשיטים, נוצצים ונושכים לעברי כשאני חולפת על פניהם. כשאני חולפת ליד חלק מהטבחים, אני מבחינה בגבר שנראה מוכר מעט. "היי," אני אומרת.

"כן, גברתי?" אומר עובד הקייטרינג, ואני מבינה איפה ראיתי אותו; יש תמונה שלו ושל אייקו בטלפון שלה, שנים עומדים לפני תצוגה כלשהי באירוע גדול שהם בישלו בו. פעימות לבי מאטות.

"אתה לא עובד עם אייקו?"

הוא מחייך ומהנהן. "כן, אני ג'ימי. אני השותף של אייקו. את מחפשת אותה?"

"רגע, היא כאן?"

הוא מזעיף פנים. "צריכה להיות. היא אף פעם לא מחמיצה מסיבה של גברת סון." הוא מחייך. "גברת סון נותנת לנו לקחת מה שנשאר כשהמסיבה נגמרת. היא כל כך נדיבה."

אני מסתובבת באחת והולכת אל גרם המדרגות המוביל לחדר השינה, מפלסת את דרכי בקהל. מחשבות מפגיזות אותי כשאני עוברת: האם אייקו ידעה עלי, על אמא שלי, על מה שאנחנו יכולות לעשות? ויותר גרוע – סאו-יון ידעה על אייקו מההתחלה, ושיטתה בי.

אני פותחת את דלת חדר השינה בחבטה ומוצאת את אייקו שרועה על השטיח, הז'קט שלה קרוע ופתוח. סאו-יון כורעת על הרצפה מעליה בשמלתה הנפלאה, פיה אפל ונצץ. היא כלל לא נראית מופתעת לראות אותי.

"ג'ני, מותק. אני מקווה שלא אכפת לך שהתחלתי בלעדייך." סאו-יון מחייכת. האודם שלה מרוח על הסנטר שלה, על פניה מחוסרי ההבעה של אייקו. אני לא מצליחה להבחין אם אייקו עדיין נושמת.

"תתרחקי ממנה," אני אומרת בקול נמוך.

"כרצונך." היא נעמדת בחן, חוצה את החדר בצעדים זורמים. "ממילא גמרתי עם הנתח הזה." קולות המסיבה מחלחלים לחדר מאחוריי, ואני יודעת שאני לא יכולה לברוח ולתפוס את אייקו בעת ובעונה אחת. אז אני סוגרת את הדלת, נועלת אותה, ומרככת את קולי לנהמה מתקתקה. "למה לא אמרת לי על אייקו? היינו יכולות לחלוק אותה יחד."

אבל סאו-יון רק צוחקת עלי. "את לא יכולה לשטות בי, ג'ני. הרחתי את הזעם שלך מהצד השני של החדר." היא שולחת יד, אוחזת בפניי, ואני נרתעת ונתקלת בדלת. "הוא הופך אותך כל כך יפה. התיבול האחרון של תבשיל שכמעט מוכן."

"את מטורפת ואני הולכת להרוג אותך," אני אומרת. היא מנשקת את צווארי, שיניה מתחככות בגרוני, והריח שלה כה מסחרר שברכיי כמעת פקות.

"ראיתי אותך בראש שלה, הכי טעימה שבעולם," היא לוחשת. מחשבותיה המכוערות מלחששות במעלה ידיי, מתפתלות סביב מותניי. אני חשה דקירה חדה בשורש כף ידי, ומביטה מטה ומגלה אחת מהן כבר מכרסמת את עורי. "וידעתי שאני פשוט חייבת להשיג אותך."

נשמע קול התרסקות, וסאו-יון צורחת כאשר מנורת חרסינה מתנפצת על אחורי ראשה. אייקו עומדת על רגליה, מתנודדת בחוסר יציבות, פניה חמורים. "תתרחקי ממנה," היא נוהמת, קולה בקושי רם מלחישה.

"חתיכת כלבה –" נוהמת סאו-יון.

אני מנצלת את ההזדמנות ומזנקת, נועצת את שיניי בשקע בגרונה של סאו-יון, בדיוק במקום שבו גלימת המחשבות שלה נאספת ומתקפלת פנימה. אני לועסת ובולעת, לועסת ובולעת, מאביסה את עצמי באישה הזו. מחשבותיה שלי עכשיו, מתחבטות כשאני חוטפת אותן ממנה, ואני רואה בחטף את עצמי, את אייקו, ורבים אחרים כמונו, בשלבים שונים של התפוררות, של הכנות.

אמא סיפרה לי פעם שככה אבא הלך; היא רוקנה אותו במקרה עד שהוא נמוג לחלוטין מן הקיום. בפעם הראשונה בחיי, אני מבינה אותה לחלוטין.

צמידיה של סאו-יון מקרקשים על הרצפה, שמלתה הריקה מרפרפת ללא קול אחריהם. גם אייקו מתמוטטת, מתקפלת כמו נייר.

כואב לבלוע כל כך הרבה. בטני כואבת כל כך, כל גופי נפוח ממחשבות מזוויעות. בעת ובעונה אחת, מעולם לא חשתי כה מלאת חיות, מחושמלת מאפשריות וזעם שאי-אפשר לדכא.

אני מקרטעת לעבר אייקו שעל הרצפה, רוע נוטף מפיה, מכתים את השטיח. "אייקו, תתעוררי!" אבל אני חשה שהיא חלולה, קלה יותר, ריקה. אפילו כבר אין לה ריח של עצמה.

דפיקה בלדת מקפיצה אותי. "גברתי," אומר קול שאני מזהה כשייך למלצר הראשי. "המנה העיקרית הראשונה מוכנה. מר גולדברג רוצה לדעת אם תרדי למטה לברך על הכוס."

חרא. "אני –" אני מתחילה לומר, אבל הקול לא שלי. אני מציצה במראה ואכן, סאו-יון מחזירה לי מבט, חלומותיה האפלים הנוראים כרוכים סביב גופה כמו תוהו של קשרים. "אני כבר מגיעה," אני אומרת, ומניחה את אייקו בעדינות על המיטה. אז אני מתלבשת ועוזבת, לבי הולם בפי.

אני מוליכה את דמותה של סאו-יון במורד המדרגות ואל חדר האוכל, שבו אורחים מסתובבים, צלחות בידיהם, ומחייכת את חיוכה של סאו-יון. ואם אני נראית קצת יותר מדי כמו עצמי, ובכן – על פי מה שראיתי כשבלעתי את מחשבותיה של סאו-יון, אני לא אהיה המועמדת הראשונה לקבלה לחוג שנעלמת במסיבה כזו. מישהו מגיש לי כוס יין, וכאשר אני לוקחת אותה ידי אינה רועדת אם כי בפנים אני צורחת.

חמישים זוגות עיניים נעוצים בי, עיני המלצרים נוצצות בקור בצללים. מישהו מהם יודע? הם יכולים לראות?

"להמשך בריאותכם, ולארוחת ערב מופלאה," אני אומרת, ומרימה את כוסי. כאיש אחד, הם שותים.
***
דירתה של סאו-יון חשוכה, ריקה מאורחים ומצוות כאחד. כל הדלתות נעולות, כל הווילונות סגורים.

הבאתי כל צנצנת, כל מכל, כל סיר ומחבת מהמטבח, וכעת הם מכסים את רצפת חדר השינה, אל תוך המסדרון, במורד המדרגות. רבים מלאים, תוכנם הממאיר מלחשש ולוחש לעברי הבטחות מחרידות כאשר אני מכניסה יד לפי, מקיאה לסיר שבחיקי.

אייקו שוכבת על המיטה, חיוורת ודוממת. קמח ומיצי קיבה מכתימים את חזית הז'קט שלה. "תחזיקי מעמד," אני לוחשת, אבל היא לא מגיבה. אני מסחררת את הסיר, מחפשת בתוכנו רמז כלשהו לאייקו, אבל פניה של סאו-יון מגחכים אליי מדפוסי האור הנוצצים על פני הנוזל. אני מרחיקה אותו ממני, וחלק מתוכנו נשפך על השטיח.

אני תופסת עוד אחת משלל המחשבות הזוחלות, סבוכות, סביבי, נועצת את שיניי בגופה, קורעת אותה לפיסות בעודה צורחת הבטחות נוראות, הבטחות שלא תוכל לקיים. אני אוכלת אותה נאה, קשקשיה מגרדים את החך שלי, לועסת ביסודיות. ככל שהיא תהיה מפורקת יותר, יהיה קל יותר. לחפש בחתיכות שיישארו כאשר היא תצא חזרה. כמה זמן ידעת? תמיד ידעת?

אני אמצא אותה, אני חושבת בשעה שנוזל שחור, צמיגי, זורם מפי, על ידיי, שורף את גרוני. שדה המכלים נקווה סביבי כמו סערה של כוכבים חורשי רע, כולם לוחשים את שמי. היא נמצאת כאן איפה שהוא, אני יכולה לראות את השתקפותה חופזת על פניהם. אם אצטרך לקרוע כל פיסה של סאו-יון שיש לי, מחלומותיה ועד לעור הרך, המנומש, העוטף את גופי, אעשה זאת. אני אסחט כל טיפה מרושעת של סאו-יון מתוכי עד שאמצא את אייקו, ואז אמלא אותה חזרה, אגדוש את פיה בעצמה.

איך אוכל לשכוח אותה אי-פעם? איך אוכל לשכוח את טעמה, את ריחה, משהו נורא ויפהפה כמו הבית?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הסיפור התפרסם במקור בכתב העת Nightmare והוא מובא כאן ברשותה האדיבה של המחברת.
תרגום: אהוד מימון
עריכת תרגום: ענבר גרינשטיין