בלטו בהיעדרן – עוגות אוכלות אדם

ג'ים פרסטון ואורורה ליין הם נוסעים בספינת החלל "אוואלון", מהגרים בדרכם מכדור הארץ לעולם "הוֹמְסְטֶד 2". משך הטיסה אמור להיות כ-120 שנה, כך שהן הנוסעים והן אנשי הצוות נמצאים בחיות מושהית למשך רוב הטיסה, עד מספר חודשים לפני ההגעה. הרעיון עצמו אינו זר למדע הבדיוני ואינו חדש. אם מתעלמים מהפתרונות הפסאודו-מדעיים של "על-חלל" או "על מהירות" ונצמדים למהירות האור כמגבלה עליונה, הפתרון לצורך התיישבות בחלל העמוק הוא ספינת דורות או נסיעה בתנאים של חיות מושהית.

כצפוי משהו משתבש, וגיבורינו מתעוררים מהתרדמה זמן רב לפני ההגעה ליעד, ומוצאים את עצמם לבדם בספינה ענקית וריקה מאדם, כשאר שאר 5,000 הנוסעים ו-258 אנשי הצוות עדיין בתאי ההקפאה, ולפניהם עוד עשרות רבות של שנים עד ההגעה – כתשעים שנה.

עלילה בסיסית זו  הופיעה אפילו בספר הילדים "עוגות בחלל", שגם בו אסטרה בת העשר התעוררה לבדה בספינה, זמן רב לפני ההגעה ליעד, כשרק רובוט מארח לה לחברה, ועליה להציל לבדה את הספינה מסכנות שונות ומשונות, בהן עוגות אוכלות אדם.

אבל הרעיון המרכזי בסרט אינו המדע עצמו, אלא ההשלכות של השיבוש בטכנולוגיה – בדידות עצומה, חוסר אונים. הוא מעלה שאלות של בחירה וגורל – האם על הגיבורים להשלים עם מה שאין ביכולתם לשנות, או לנסות להשפיע על מה שניתן לשינוי-  ושאלות אתיות כבדות משקל – אם אין באפשרותם להרדים את עצמם שוב, האם להעיר נוסעים נוספים כדי שיארחו להם לחברה. הסרט גם נוגע בחטף בנושאים כלכליים וחברתיים, אך לרגע קט. למשל כשאורורה שואלת את ג'ים מדוע החליט להגר, הוא עונה לה בסיסמאות של החברה המסחרית המפעילה את ההתיישבות ואת החללית, בלי לשים לב שהוא עושה זאת.

"נוסעים" מערב מדע בדיוני ואקשן  עם דרמה רומנטית. מהר מאוד שני הגיבורים, ששוהים לבדם בספינה בלי נפש חיה ערה נוספת, מתאהבים זה בזו, ועומדים יחד מול האתגרים והמכשולים. חלקו הראשון של הסרט, בו ג'ים ער לבדו, מצליח להעביר היטב את הבדידות הקיומית ואת השלכותיה, אולי אפילו טוב יותר משעשה זאת הסרט "להציל את מארק וואטני" האופטימי. קטעי האקשן והמתח עשויים היטב ומצליחים להשאיר את הצופה על קצה הכיסא. המדע בחלקו נחמד ואמין (למשל טבעות המסתובבות במבנה הספינה, כדי לשמור על כבידה מלאכותית) ובחלקו מופרך, כרגיל בסרטים מסוג זה. הרומנטיקה לעתים חביבה ולעתים נוטה לקיטש או לרעיונות מופרכים ומזלזלים.

נקודה שיש לזקוף לזכות הסרט היא היחס לטכנולוגיה. הטכנולוגיה, משוכללת ככל שתהיה, אינה תחליף לאנושיות, לשכל ישר, לחשיבה יצירתית, לתושייה ולאחריות. חלק מן הקטעים החזקים בסרט כוללים מכשיר טכנולוגי שמתנהג כאילו הכול מתנהל כרגיל, בהתעלמו מן המצב האמתי. כזו היא למשל מדריכה דיגיטלית שמסבירה "כאן תלמדו כולכם כישורים לקראת הנחיתה על כוכב הלכת", ומתעלמת מכך שג'ים נמצא לבדו בכיתת הלימוד, ושהוא לא יחיה די זמן כדי להגיע לכוכב הלכת.

אחת הדמויות הנחמדות ביותר בסרט הוא ארתור, הברמן הרובוטי של הספינה, שהן ג'ים והן אורורה מוצאים בו אוזן קשבת, ומתייחסים אליו כאל אדם וחבר, למרות מגבלות הבינה המלאכותית שלו. נחמדה גם ההתייחסות לקלישאות מן הסרטים ומן המציאות – החובה של ברמן, רובוטי או לא רובוטי, לנגב כוס כל העת.

בקיצור, אם אתם מחפשים סרט קליל, מוכנים להשהות מעט את אי-האמון המדעי, ולא חוששים מקצת קיטש רומנטי – זה הסרט בשבילכם. אם אתם מחפשים יותר עומק במדע הבדיוני שלכם – המתינו לסרט אחר.
~~~~~~~~
הנוסעים (116 דקות)
במאי: מורטן טילדום
תסריט: ג'ון ספייטס
שחקנים: ג'ניפר לורנס, כריס פראט