מאנגלית: דידי חנוך.

קמרון הרלי היא סופרת מדע בדיוני ופנטסיה אמריקנית. היא כתבה את טרילוגיית The Bel Dame Apocrypha והשנה יצא לאור "אימפריית המראה", הספר הראשון בסדרה חדשה שלה (הספר השני בסדרה יֵצא לאור בספטמבר של השנה הבאה). בשנת 2014 זכתה הרלי בפרס הוגו ל-Best Fan Writer ובפרס הוגו ליצירה הקשורה לתחום, עבור מאמר זה שלפניכם. המאמר התפרסם לראשונה באתר A Dribble of Ink, והוא מובא כאן באדיבותה של הרלי.

 אני הולכת לספר לכם סיפור על לאמות. הוא יהיה כמו כל סיפור אחר ששמעתם על לאמות: על כך שהן מכוסות בקשקשים דקים. על כך שהן אוכלות את הצאצאים שלהן אם לא מחנכים אותן כיאות. ועל כך שבסוף חייהן הן משליכות את עצמן – כמו למינגים – מצוקים וטובעות בים הגואה. בלבן, הן יצורי ים, שנולדו מהים, נשואות לו כמו הדייגים שמוציאים את לחמם ממנו.

כל סיפור ששומעים על לאמות הוא אותו הדבר. רואים את זה בספרים: גורת הלאמות האומללה שנלעסת על ידי הורה זועם. בטלוויזיה: הנחשול העצום של לאמות מכוסות קשקשים שנופלות בעדר גדול ומלכותי אל הים שמתחת. בסרטים: לאמות קשוחות שמעשנות סיגרים ומציירות הסוואת ג'ונגל על הקשקשים שלהן.

מכיוון שראיתם את הסיפור הזה פעמים כה רבות, מכיוון שאתם כבר מכירים את טבען של הלאמות ואת ההיסטוריה שלהן, לפעמים מדהים אתכם כשאתם רואים לאמה מחוץ למרחבי המדיה האלה. אין ללאמות שאתם רואים קשקשים. אז אתם מפקפקים במה שאתם רואים, ואתם מתלוצצים עם חבריכם על "הלאמות והקשקשים שלהן" והם צוחקים ואומרים, "כן, בהחלט יש ללאמות קשקשים!" ואתם שוכחים את החוויה האמִתית שלכם.

אז אתם שוכחים את הלאמות שלא מתאימות לנרטיב שראיתם בסרטים, בספרים, בטלוויזיה – אלה ששמעתם עליהן בסיפורים.

מה שאתם זוכרים הוא את הלאמה שראיתם שהיה לה שחין, שנראה קצת כמו קשקשים, אחרי זמן מה, ואת הלאמה שראיתם שהייתה קצת תוקפנית כלפי לאמה תינוקת, כאילו אולי היא עמדה לאכול אותה. אז אתם שוכחים את הלאמות שלא מתאימות לנרטיב שראיתם בסרטים, בספרים, בטלוויזיה – אלה שעליהן שמעתם בסיפורים – ואתם זוכרים את אלה שהתנהגו כמו בסיפורים. לפתע, כל הלאמות שאתם זוכרים מתאימות לנרטיב שאתם רואים ושומעים כל יום מהאנשים שסובבים אתכם. אתם מתבדחים על זה עם החברים שלכם. אתם מרגישים שזכיתם במשהו. אתם לא מטורפים. אתם חושבים ממש כמו כולם.

ואז הגיע היום שבו התחלתם לכתוב על לאמות משלכם. באופן לא מפתיע, לא בחרתם לכתוב על הלאמות הרכות, הפרוותיות והלא קניבליות שפגשתם באמת, מכיוון שידעתם שאף אחד לא יחשוב שהן "מציאותיות". בחרתם את הלאמות מהסיפורים. יצרתם לאמות קניבליות עם משאלת מוות, שקשקשיהן מצופים בצבע.

קל יותר לספר את אותם הסיפורים שכולם מספרים. אין בזה בושה מיוחדת.

אבל זו עצלות, וזה פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שסופר ספרות ספקולטיבית יכול לעשות.

וכן, זה גם לא נכון.

&&&&&

כמישהי בעלת ידע יותר מאקראי בהיסטוריה (כל הדברים שהתרחשו לפני), אני מעוניינת בלהט באמת: אמת היא משהו שקורה בין אם אנחנו רואים או לא רואים אותו, מאמינים או לא מאמינים בו, כותבים או לא כותבים עליו. האמת פשוט קיימת. אנחנו יכולים לקרוא לה בשם אחר, או להעמיד פנים שזה לא קרה, אבל ההשלכות שלה חיות אִתנו, בין אם אנחנו בוחרים לזכור אותן ולהודות בקיומן ובין אם לאו.

כשהתיישבתי עם אחד המרצים הבכירים שלי בדרבן, בדרום אפריקה, לדבר על התזה שלי לתואר שני, הוא שאל אותי למה אני רוצה לכתוב על לוחמות במחתרות.

"מכיוון שנשים היו עשרים אחוז מהאגף הצבאי של הקונגרס הלאומי האפריקני," השתפכתי. "עשרים אחוז! כשגיליתי את זה, לא האמנתי. ואתה יודע – נשים מעולם לא היו חלק מכוחות לחימה –"

הוא קטע אותי. "נשים תמיד לחמו," אמר.

"מה?" אמרתי.

"נשים תמיד לחמו," אמר. "לשאקה זולו היה כוח לוחם שהורכב כולו מנשים. נשים לקחו חלק בכל תנועת מחתרת. נשים התחפשו לגברים ויצאו למלחמה, ירדו לים, והשתתפו באופן פעיל בלחימה מאז שהיו אנשים."

לא היה לי מושג איך להגיב. אני ניזונתי ממערכת החינוך של ארצות הברית, שם קיבלתי תזונה קבועה של תאוריית 'הגברים הגדולים' בהיסטוריה. ההיסטוריה הייתה מלאה בגברים גדולים. נאלצתי ללמוד קורסי לימודי נשים נפרדים כדי לגלות מה נשים עשו בזמן שכל הגברים הרגו זה את זה. מסתבר שרבים מהן משלו בארצות ופיתחו שיטות די יעילות לפיקוח על הילודה, שהיו להן השלכות כבירות על המבנה של מדינות מסוימות, במיוחד יוון ורומא.

חצי מהעולם מלא בנשים, אבל נדיר לשמוע נרטיב שלא מדבר על נשים כאנשים שלהם עושים דברים במקום כאנשים שעושים דברים. ברוב המקרים, מדברים על נשים כעל בת של גבר. רעייתו של גבר.

צפיתי לא מזמן בתכנית מציאות על טייסי מטוסים קטנים באלסקה, שבה כל הטייסים קיבלו הקדמה שהציגה אותם, בה דובר על המשפחות ותחומי העניין שלהם, אבל הטייסת האחת קיבלה משפט יחיד:"החברה של טייס X". רק לאחר שהם נפרדו, בעונה השנייה, היא קיבלה הקדמה משלה. מסתבר שהיא נמצאת באלסקה זמן ארוך פי ארבעה מהטייס האחר, ושהיא צדה, דגה ומטפסת על קירות קרח בנוסף להיותה טייסת מעולה.

אבל הנרטיב היה "לאמה קניבליסטית", והעיניים שלנו הזדגגו, והפסקנו לראות אותה בתור משהו אחר.

&&&&&

שפה היא דבר רב עצמה, והיא משנה את הדרך בה אנו רואים את עצמנו, ואנשים אחרים, בדרכים נפלאות ומחרידות. כל אדם שיודע משהו על הצבא, או שעוקב אחר הדרך בה התקשורת מדברת על מלחמה, ודאי קלט את זה.

אנחנו לא הורגים "אנשים". אנחנו הורגים "מטרות" (או מלוכסנים או ראשי מגבת). אנחנו לא הורגים "נערים בני חמש עשרה" כי אם "לוחמי אויב" (כן, כל נער בן חמש עשרה ומעלה שנהרג על ידי מזל"ט נרשם כעת באופן אוטומטי כלוחם אויב. לא נער. לא ילד).

אבל כשאנחנו מדברים על "אנשים" אנחנו לא באמת מתכוונים לומר "גברים ונשים". אנחנו מתכוונים לומר "אנשים ואנשים ממין נקבה". "אנחנו מדברים על "סופרים אמריקאים" ו"סופרות אמריקאיות". אנחנו מדברים על "מתכנתים צעירים" ועל "מתכנתות צעירות".[1]

וכשאנחנו מדברים על מלחמה, אנחנו מדברים על חיילים ועל חיילות.

מכיוון שכך אנחנו מדברים, כשאנחנו מדברים על היסטוריה ומשתמשים במילה "חיילים", היא מוחקת מיד כל נשים לוחמות. ולכן לא מפתיע שהיסטוריונים שפתחו קברי ויקינגים לא טרחו לבדוק אם הקברים שפתחו היו של גברים או נשים. בקברים היו חרבות. חרבות מיועדות לחיילים. חיילים הם גברים.

עברו שנים לפני שבכלל טרחו לבדוק את עצמות השלדים, במקום לומר פשוט "חרב פירושה בחור!"והבינו שהם טעו.

גם נשים לחמו.

למעשה, נשים עשו כל מיני דברים שאנחנו חושבים שהן לא עשו. בימי הביניים, הן היו רופאות ושריפים. ביוון הן היו… אוי, די עם זה. תקשיבו, פוז מדואוז עושה עבודה טובה יותר עם כל הקישורים וכאלה, למי שרוצים "הוכחות". נאמר את זה כך:אם אתם חושבים שיש משהו – לא משנה מה – שנשים לא עשו בעבר, אתם טועים. נשים – כיום ואז – אפילו נהגו להשתין בעמידה. הן השתמשו בדילדו. אז אפילו הדברים שהבדחנים מיד מרימים יד כדי לומר, נאמר:"לא יכול להיות שנשים עשו X!" ובכן. הן כן עשו את זה. גם נשים שהן ג'נדרקוויר או טרנסג'נדר לחמו ומתו, כשהן מזוהות לעתים קרובות במגדר הלא נכון ונשכחות, בשורות ההיסטוריה. והבה נזכור, כשאנחנו מדברים על נשים וגברים כאילו שאלה, איכשהו, קטגוריות "היסטוריות" לא ניתנות לשינוי, שתמיד היו מי שחיו ולחמו בתפרים בין הדברים.

אבל אף אחד מהדברים האלה לא מתאים לנרטיב שלנו. אנחנו רוצים לדבר על נשים רק בהקשר אחד: התפקיד שלהן כרעיה, כאם, כאחות, כבת של גבר. אני רואה את זה בספרות כל הזמן. אני רואה את זה בספרים ובטלוויזיה. אני שומעת את זה בדרך בה אנשים מדברים.

כל הלאמות הקניבליות האלה.

זה ממש מקשה עלי לכתוב על לאמות שאינן קניבליות.

&&&&&

יש סיפור מעניין מאוד של ג'יימס טיפטרי הבן בשם "הנשים שגברים לא רואים". קראתי אותו כשהייתי בת עשרים, ואני מודה שהתקשיתי להבין על מה כל הרעש. זה הסיפור?אבל… זה לא היה הסיפור! אנחנו תקועים במשך כל הנרטיב בראשו של אדם שעושה מעט מאוד, שנוסע עם אישה ובתה. כמו הגבר, כמובן, גם אנחנו הקוראים לא "רואים"אותן. אנחנו לא מבינים שהן, למעשה, הגיבורות של הסיפור עד שהוא נגמר.

זה היה סיפורו של הגבר, אחרי הכול. זה היה הנרטיב שלו. הסיפור שלו הוא זה שהיינו חלק ממנו. הן היו חפצים חולפים, דב"שים בנוף המוגבל שלו.

לא ראינו אותן.

&&&&&

כשהייתי בת שש עשרה, כתבתי מאמר על כך שצריך להמשיך לאסור על נשים לשרת בתפקידים קרביים בצבא ארצות הברית. מצאתי אותו לאחרונה בשעה שעברתי על מסמכים ישנים. הטיעון שלי לכך שנשים לא צריכות להשתתף בקרב היה שמלחמה היא דבר נורא, ומשפחות הן חשובות, וכשכל הגברים מתים במלחמה, למה שנרצה שגם נשים ימותו?

זה היה כל הטיעון שלי.

"נשים לא צריכות לצאת למלחמה מכיוון שהן, כמו גברים כעת, עלולות למות שם."

קיבלתי מאה.

&&&&&

אני אומרת לאנשים לעתים קרובות שאני המיזוגינית המודעת לעצמה הגדולה ביותר שאני מכירה.

כתבתי סצנה אתמול בלילה בין גנרלית והגבר שהיא עזרה לשים על הכס. התחלתי להכניס מתח רומנטי, והבנתי כמה זה עצל. יש סוגים אחרים של מתח.

התייחסתי כלאחר יד לעבדות מינית, ונאלצתי למחוק את זה. כמעט גרמתי לו להשתמש במילת גנאי מגדרית כלפיה. נהמתי על המסך. הוא רצה לעזור להציל את הילד שלה… לא. אחיה?בסדר. היא עומדת לבגוד בו. טוב. היו לו רעיות שמתו… אוי. לא. יועצים קרובים? חברים?אולי מישהו פשוט… עזב אותו?

אפילו כשאני כותבת על חברות בהן יש מעט מאוד אלימות מינית, או שאין בהן כלל אלימות מינית כלפי נשים, אני עדיין מוצאת את עצמי כותבת את אותן הקלישאות ואותם המניעים הישנים. "טוב, הוא איש רע, ואני צריכה שמשהו טראומטי יקרה לגיבורה הזאת, אז הוא יאנוס אותה". זה היה משהו שבאמת שעשיתי בטיוטה הראשונה של הספר הראשון שלי, שבו יש חברה אלימה בה יש 25 נשים על כל גבר. מכיוון שזה, כמובן, מה שנהוג לעשות.

צפיתי לאחרונה בתכנית טלוויזיה שעסקה לכאורה בחוויה טראומטית שעברה נערה צעירה, אבל למעשה זה פשוט נזרק פנימה כדי שלשתי הדמויות הגבריות בתכנית יהיה על מה לריב, ולהתווכח על מי מהם אשם במה שקרה לה. זאת הייתה המחיקה הבוטה ביותר של דמות נשית והחוויות שלה שראיתי מזה זמן מה. היא ממש נמצאה בחדר אִתם בעודם רבים על זה, וחושפים פרטים על הדמויות שלהם בעוד שהיא די נמוגה אל הרקע.

אנחנו שוכחים על מה הסיפור. אנחנו מוחקים בסיפורים שלנו נשים שבחיינו הן דמויות חזקות, ישירות, פיקחיות ומבעיתות. נשים דוקרות ומטילות מומים והורגות ומנהיגות ומנהלות ומחזיקות בבעלותן. אנחנו יודעים את זה. אנחנו חווים את זה כל יום. אנחנו רואים את זה.

אבל זה הנרטיב שלנו:שני גברים רבים בקול בחדר. ואישה מייבבת בפינה.

&&&&&

מה זה "ראליזם"?מה היא "אמת"? אנשים אומרים לי שהאמת היא מה שהם חוו. אבל הבעיה היא שלעתים קרובות קשה להבדיל בין מה שבאמת חווינו למה שנאמר לנו שחווינו, או מה שהיינו צריכים לחוות. אנחנו יצורים חברתיים, ואנחנו נוטים לשגות.

במצבי אסון, האדם הממוצע יבקש כארבע דעות אחרות לפני שיקבע את דעתו. לפני שינקוט בפעולה. באימונים מפרכים (אימוני צבא, לדוגמה), ניתן לאמן אנשים להגיב מהר במצבים האלה. אבל רוב הזמן, כ-70 אחוז מבני האנוש מעדיפים פשוט להמשיך בשגרת יומם. אנחנו אוהבים את הנרטיבים שלנו. נדרשות ראיות מכריעות וגם – וחשוב מכך – מילים של הרבה, הרבה, הרבה אנשים מסביבנו, כדי שננקוט בפעולה.

רואים את זה כל הזמן בערים גדולות. זאת הסיבה שאנשים יכולים להיקלע לקרב אגרופים ולתקוף אחרים במדרכות עמוסות. זאת הסיבה שאנשים נהרגים לאור יום, ובתים נפרצים גם באזורים בהם יש הולכי רגל רבים. רוב האנשים פשוט מתעלמים מדברים יוצאי דופן. או, חמור מכך, מקווים שמישהו אחר יטפל בבעיה.

אני זוכרת שהייתי ברכבת בשיקגו בקרון עם כתריסר אנשים אחרים. בקצה השני של הקרון, אדם נפל לפתע מהמושב שלו. פשוט נפל אל המעבר. הוא התחיל להתעוות. היו שלושה אנשים ביני לבינו. אבל אף אחד לא אמר דבר. אף אחד לא עשה דבר.

קמתי. "אדוני?" אמרתי, והתחלתי ללכת לעברו.

ואז כולם התחילו לזוז. צעקתי שמישהו מאחורה ילחץ על כפתור ההתראה למפעיל, שיאמר לנהג להזמין אמבולנס לתחנה הבאה. אחרי שזזתי, היו לפתע שלושה או ארבעה אחרים אִתי, שבאו לעזרתו של האיש.

אבל מישהו היה צריך לזוז ראשון.

בפעם אחרת עמדתי ברכבת צפופה, שבה היה מקום רק בעמידה, וצפיתי באישה צעירה ששעמדה ליד הדלת עוצמת את עיניה ומפילה את המסמכים והקלסר שלה לרצפה. היא הייתה מוקפת על ידי אנשים אחרים שהצטופפו סביבה, ואף אחד לא אמר דבר.

הגוף שלה החל להתרפות. "את בסדר!?" אמרתי בקול רם, ונשענתי לעברה, ואז אנשים אחרים התבוננו, והיא התחילה ליפול, והרחש התחיל, ומישהו קרא מקדמת הקרון שהוא רופא ומישהו נתן לה את המושב שלו, ואנשים זזו, זזו, זזו.

מישהו צריך להיות האדם שאומר שמשהו אינו כשורה. אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא רואים את זה. מכיוון שאנשים נרצחו והותקפו בפינות רחוב שבהן מאות אנשים הלכו והעמידו פנים שהכול כרגיל.

אבל העמדת הפנים שהכול כרגיל לא הפכה את זה לנכון.

מישהו היה חייב להצביע על זה. מישהו היה חייב לגרום לאנשים לזוז.

מישהו היה חייב לפעול.

&&&&&

הפעם הראשונה שיריתי בנשק חם הייתה בבית של החבר שלי בתיכון:בהתחלה ברובה, ואז ברובה ציד קצוץ קנה. אני לא רעה כיום עם גלוק, עדיין גרועה עם רובה, והייתה לי הזדמנות לירות בקלצ'ניקוב, הרובה החביב על צבאות מהפכניים ברחבי העולם. במיוחד בשנות השמונים.

הפעם הראשונה בה הפלתי שק אגרוף במשקל מאתיים ליטראות באגרוף הייתה כשהייתי בת 24.

האגרוף היה משמעותי יותר. כל אחד יכול לירות ברובה. אבל עכשיו ידעתי איך להכות בדברים בפרצוף כמו שצריך. חזק.

בתקופת ההתבגרות שלי, למדתי שנשים ממלאות תפקידים מסוימים ועושות דברים מסוימים. זה לא שלא היו לי מודלים נהדרים לחיקוי. הנשים במשפחה שלי היו מטריארכיות חרוצות. אבל הסיפורים שראיתי בטלוויזיה ובסרטים ואפילו בספרים רבים אמרו שהן היוצאות מן הכלל. הן היו לאמות פרוותיות ולא קניבליות. כה נדירות.

אבל כל הסיפורים טעו.

במשך שנתיים בדרום אפריקה ועוד עשור לאחר שחזרתי לארצות הברית עסקתי בלימוד אודות כל הנשים שנלחמו. נשים נלחמו בכל צבא מהפכני, כל גיליתי, והצבאות האלה כללו לעתים קרובות כ-20-30 אחוז נשים. אבל כשאנחנו אומרים "צבא מהפכני", על מה אנחנו חושבים? איזה מראה עולה בראשנו? האם הצבא שאתם חושבים עליו כולל שלוש נשים ושבעה גברים? שש נשים וארבעה עשר גברים?

נשים לא רק ייצרו פצצות במלחמת העולם השנייה – הן אחזו ברובים ונהגו בטנקים והטיסו מטוסים. מלחמת האזרחים, מלחמת העצמאות של ארצות הברית – תצביעו על מלחמה, ואני אוכל לספר לכם על מקרה בו נשים חבשו כובע ולקחו רובה והלכו להצטרף. וכן, שאקה זולו העסיק גם נשים לוחמות. אבל כשאנחנו אומרים "הלוחמים של שאקה זולו", מה אנחנו מדמיינים? האם אנחנו חושבים על הנשים האלו? או האם הן אלה שאנחנו לא רואים? אלה שאם היינו כוללים אותן בסיפורים שלנו, אנשים היו אומרים שהם אינם "מציאותיים"?

כמובן שאנחנו מדברים על הנשים שהיו בסביבתו של שאקה זולו. כשאני מגגלת "נשים שלחמו בעבור שאקה זולו", אני לומדת המון על "הרמון 1200 הנשים" שלו. ועל אמו, כמובן. והשורה הזאת הייתה מאוד פופולרית: "נשים, בקר ועבדים". נשימה אחת.

קל לחשוב שנשים מעולם לא לחמו, מעולם לא הובילו, כשמעולם לא ראו אותנו.

&&&&&

מה זה משנה, אם אנחנו מספרים את אותם הסיפורים הישנים? אם אנחנו משתפים את אותם שקרים ישנים? אם נשים נלחמות, ונשים מובילות, ונשים מחזיקות חצי מהשמים, מה זה משנה שהסיפורים לא מספרים את האמת? לא נשנה את האמת בכך שנוציא ממנה את הנשים כשנכתוב אותה.

נכון?

סיפורים מספרים לנו מי אנחנו. מה אנחנו מסוגלים לעשות. כשאנחנו יוצאים לחפש סיפורים, אני חושבת שבמובנים רבים אנחנו יוצאים לחפש את עצמנו, מנסים להגיע להבנה של חיינו, ושל האנשים סביבנו. סיפורים ושפה אומרים לנו מה חשוב.

אם נשים הן "כלבות" ו"כוסיות" ו"זונות" והאנשים שאנחנו הורגים הם "מלוכסנים" ו"ראשי מגבת" אז הם לא באמת אנשים, נכון? קל יותר למחוק אותם. קל יותר להרוג אותם. להתעלם מהם. לא לראות אותם.

אבל ברגע שאנחנו מדמיינים מחדש את העולם ככוורת עמוסה של יחידים עם מגוון מגדרים ומינים מסובכים ונרטיבים ייחודיים ומלאי להט שחייבים לספר – קשה יותר להתעלם מהם. הם כבר לא "נשים ובקר ועבדים", כי אם שחקנים פעילים בסיפורים שלהם.

ושלנו.

מכיוון שכשאנחנו בוחרים לכתוב סיפורים, אנחנו לא מספרים רק סיפור יחיד. אנחנו מספרים את הסיפור שלהם, ושלכם, ושלנו. כולנו קיימים ביחד. הכל קורה כאן. זה מעורפל ומורכב ולעתים קרובות טרגי ומבעית. אבל התעלמות מחצי מזה, והעמדת פנים שיש רק דרך אחת בה אישה חיה או שבה אישה אי-פעם חיה – בהתייחסות לגברים שסביבה – זאת לא מחיקה אחת, כי אם מחיקה פוליטית.

אכלוס עולם בגברים, בגיבורים זכרים, אנשים זכרים, וה"נשים בקר ועבדים" שלהם, הוא מעשה פוליטי. אתם בוחרים במודע למחוק חצי מהעולם.

כמספרי סיפורים, יש בחירות מעניינות יותר שאנחנו יכולים לבחור בהן.

אני יכולה לספר לכם עד מחר שיש ללאמות קשקשים. אני יכולה לצייר לכם ציורים. אני יכולה לשכתב את ההיסטוריה. אבל אני מספרת סיפורים אחת, והשקרים שלי לא הופכים לנרטיב אלא אם תסכימו אִתי. אלא אם תכתבו בדיוק כמוני. אלא אם גם אתם תקנו את הנרטיב העצל הזה ותנציחו אותו.

אתם חייבים לשתף פעולה עם המחיקה הזאת כדי שהיא תקרה. אתם, אני, כולנו.

אל תתנו לזה לקרות.

אל תהיו עצלים.

הלאמות יודו לכם.

גם בני אנוש אמִתיים יודו לכם.

——————————————————–

[1] ההבדל פחות בולט בעברית, שהיא שפה מגדרית מאד. באנגלית, כל הדוגמאות שבעברית הן זכריות הן דוגמאות ללא מגדר.