על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

מסעותי עם אל-קעידה
סיפורים / לביא תדהר
יום שלישי, 29/11/2005, שעה 17:30

כשהחשכה הגיעה ישבנו כמו מחבלים מתאבדים
שפתינו נוגעות, כמו חוטים ומטען
מתפוצצים.


תרגום: ניר יניב


אני הולך וחוזר אל איזורי האסון:

משורר ככתב מלחמה, מילים כמו כדורים נותבים המאירים את השמים
מכתיף זכרון כתרמיל וצועד לתוך שדות הקרב של הזמן.

לו הייתי יכול לגרום לך לראות:
אני מגיש לך שיר כמשקפת שדה –

מילים כעדר כדורים
תהלוכת ארטילריה
להקת רימונים
שיורי מראות מהירים של פגיעה הבוערת דרך הרשתית שלך
טביעות משורבטות באור כוכבים ומדורות ותנורי נפט
שירים של כמעט-דמדומים תמידיים.

הייתי בדאר-א-סאלאם כשהשגרירות האמריקאית התפוצצה
ובניירובי שבוע לאחר מכן
צופה במעגל החיילים הקנייתים מזי הרעב שהקיפו את הבניין
כמו חגורת צניעות על בתולה שכבר איננה תמימה עוד.
הבניין, הלום-קרב, ממוטט, מעוות,
הצליח סוף סוף להתמזג עם סביבתו.

כבר לא אמריקאי, הוא היה כעת רק עוד חלום שקרס,
חולק בקלות סיגריה מגולגלת עם רוכל כרטיסי גירוד
או נהג מונית
בפינת הדרך מוכת הבקעים.

ליאור תירוש, השגרירות האמריקאית בניירובי (1998)


בקיץ דאר-א-סאלאם מושכת אפילו פחות מהרגיל: חום אוגוסט רובץ על הבניינים הנמוכים ומכתים בזיעה את דפיהם של ספרי מחברים אפריקאים בכריכה רכה הנמכרים מעגלה מחוץ למלון. דיו שחור מכתים את שטן על הצלב של נגוגי ווה טיונגו; בבית-תה קטן ליד הנמל אליסון יושבת עם ספל של תה בחלב וקופסת גפרורים מקרקשת בין אצבעותיה. הזמן הוא 10:44, השביעי באוגוסט, 1998.
אליסון חשה בחילה; היא מקיאה במלון לפני כן, נוזל דליל וחיוור שמחלחל מבין שיניה אל תוך הכיור קטן, השבור. יש לה מלריה, והלָאריאם גורם לשנינו לחלום חלומות עזים, שופעים, המותירים אותנו נרפים ומהוססים כשאנו מתעוררים. היא מנסה לקרוא, אך הספר מחליק מבין אצבעותיה ונוחת על הרצפה, מפריע את מנוחת האבק. היא לוגמת מהתה ורועדת, למרות החום.
אני מביט בשעון הישן התלוי מעל דלתו הקטנה של המטבח; כלב שחור בעל אוזן אחת ישן מתחתיו. אני לוקח את הגפרורים מאליסון ומצית אחד מהם על גבי צד הקופסה, שם סיגריית לייף ממלאווי בפי. בלילה הקודם אני חולם על איקרוס של ברויגל, הילד הנופל מהרקיע בעוד הכל סביבו פונה ממנו והלאה: בחלום הנפילה היא חרישית ופניו של הילד מלאות אקסטזה כאלה של קופץ באנג'י במפלי ויקטוריה. אנו עומדים וצופים בנפילתו ביחד, אליסון ואני, מחזיקים ידיים על החוף, ואני מזהה את המקום מיד: זהו נמל דאר והספינה המפליגה בשלווה הרחק היא המעבורת של זנזיבר, מסורבלת ומגושמת כחזירה.
השעון מתקתק, והשעה היא 10:45. במקום כשלהו מכונית מתפוצצת, ואנשים מתים.


חאליד סָלֶה (בנו של המנהל, מלון הילטופ, ניירובי)

אה, זה כמו תחנת רכבת. אנשים באים והולכים. לא ראיתי אף אחד מהם. זה מקום עמוס מאד, וודאי שהיית יכול להבחין. בדרך כלל המנקים באים כל יום כדי לנקות. אנחנו לא מרשים לאנשים לצאת עם המפתחות, ולכן אם מישהו היה בונה פצצה כאן, זה לא היה יכול לקרות כאן, בהחלט לא. (אני בטוח ב) מאה אחוז.


כמו תחנת רכבת... אולי הדבר מתחיל, אם הוא מתחיל בכלל, בלונדון, עוד ביולי 2005, כשאליסון הולכת לעבודה בפארינגדון דרך קינג'ס קרוס.
בעוד אליסון נוסעת ברכבת, אני ישן. אני חולם על מלון הילטופ, על המיטה ליחיד עליה אנו שוכבים, פנינו קרובים, על נשימת ריח הפאטצ'ולי של אליסון פנימה. אני חולם שבאחד החדרים הסמוכים ישן כעת אחד מבוני הפצצות. הוא שוכב על גבו במיטה הצרה וחולם על לונדון, על עליה לרכבת נוסעים, על עשותו בעניניו בואך קינג'ס קרוס. הוא מתהפך בשנתו, משמיע רעשי אכילה שאינם נשמעים דרך הקיר המפריד בינינו.
אליסון ואני מתנשקים. היא עוצמת את עיניה כשאנו עושים זאת. אני נרדם כשידי חובקת אותה וחולם על עלייתה לרכבת. זהו השביעי ביולי, 2005 בלונדון. זהו השביעי ביולי, 1998, בניירובי.
באופן זה או אחר, אנו לכודים בין שני הקיצים הללו, והעונות קופאות במקומן.


אליסון מגיעה לניירובי מלונדון בתחילת הקיץ. לילה מכסה את המסלול כאילו מנסה – או כך הדבר נראה לה אז , המעבר מאירופה לאפריקה רק מתחיל את המטמורפוזה שלו – להחביא את פגמי העיר, את דרכיה הסדוקות, את הצבע המתקלף, דוכני הקולה וגנבי התיקים המאובקים. היא נוסעת במונית שחורה (היא זוכרת שחשבה כמה מוזר היה הדבר, לראות מונית לונדונית במקום שכזה ולתהות כיצד הגיעה לשם) למרכז ניירובי, שם המונית עוצרת מחוץ למלון. שמו של הנהג הוא מרטין אָיוּבּ; אליסון מודה לו כשהיא משלמת והוא מחייך לפני שהוא נוסע משם. אליסון מכתיפה את תרמיל הגב הקטן שלה ונכנסת פנימה, שם היא משלמת עבור חדר ליחיד במלון הילטופ.
מהחדר ניתן לראות את הרחוב שבחוץ: בעודה שוכבת במיטה, היא רואה תרמילאי לבן עם ראסטות בלונדיניות ארוכות, מלוכלכות, קונה כרטיס גירוד. הוא מעשן סיגריה ואוחז מטבע בין אצבעותיו, מבריק מתחת לפנס הרחוב. אך מזלו כנראה אינו עומד לו, והוא שומט את הכרטיס ומסתובב, מרים את ראשו, ומבטיהם מצטלבים.


אני מביט למעלה ורואה את הנערה בחלון. יש לה עיניים גדולות שנראות רכות כנגד הזוהר הקשה של פנס הרחוב.
אנחנו נפגשים שוב בארוחת הבוקר בחדר האוכל המרופט של המלון. יש שם כמה אנשים אחרים: אולי, אני חושב, אחד מהם הוא מוחמד ראשיד דאול אל-אוואלי, או מוחמד אודה, או וואדי אל חאג', או חלפן חמיס מוחמד: ודאי ראיתי אותם, אולי אמרתי להם שלום, כשעברתי על פני חדר 102 או 107, אך לעולם לא אדע האם עשיתי זאת. נדמה שהם מטפטפים דרך חיינו בלי להשאיר כתמים, מחלחלים ללא נזק דרך הסצנה השלווה של תרמילאים צעירים ואנשי עסקים מהוהים.
אליסון ואני מדברים. מאיפה באת? היכן היית לפני שהגעת לניירובי? ולאיפה הלאה?
מומבסה, שנינו משיבים על השאלה האחרונה, ומחייכים, וידינו נוגעות בין הקפה שלי, התה שלה.

אנו עוזבים את המלון יומיים לאחר מכן, ונעלמים כמו לחות המתייבשת על זכוכית, מתנדפים ללא עקבות. כמו בוני פצצות.


במלון בתל אביב ב-‏2004 אני חושב על בוני פצצות כשאני מביט בספר הקטן בכריכה קשה שקניתי בחנות ברחוב דיזנגוף. זהו ספר שירה מהוה, מאת מחבר ישראלי עליו מעולם לא שמעתי. שמו הוא ליאור תירוש. אני מעמיד את הספר על שדרתו ונותן לו להפתח מעצמו. דפים יודעים היכן הם נקראו לעתים תכופות, והספר, שאריות מאלהים, נפתח בעמוד קרוב לסופו. אליסון רחוקה, בחופשה בסיני עם חברה, משתזפת על חוף הים האדום. אני עובד. לא ראינו זה את זו במשך שבוע.
הפואמה בעמוד בו נפתח הספר נקראת ''חוטים ומטען'', ואני קורא אותה בעודי ממתין לשינה, בעוד מת לחיות מרצד בדממה ברקע.


המקום בו אנו מתנשקים לראשונה
כבר, סביר להניח, איננו:

הושמד על ידי הצבא, המשטרה, ארגוני טרור שונים;
לא חזרתי לירושלים כדי לבדוק.

רק ספסל ציבורי,
עץ קשה מתחמם באור השמש הדועך כמו חתול זקן, צבע מקלף –

צופה אל בית הקברות שעל הר ציון
וגם על, מעט קרוב יותר, גן משחקים.

כשהחשכה הגיעה ישבנו כמו מחבלים מתאבדים
שפתינו נוגעות

כמו חוטים ומטען
מתפוצצים.


בלילה ההוא בדאר, אליסון מקיאה שוב במלון, ואז שוכבת לצדי, גופה הקטן רועד כנגד גבי. היא נרדמת לאטה, בעוד אני שוכב ער ומאזין לזעקות המואזין הקוראות לתפילת ערבית. לא קראנו עיתונים ולא האזנו לרדיו: אנחנו כרוכים זה באומללותו של זה, חולקים חלום קדחת, וכשאני נרדם לבסוף היא ממתינה לי. פניה חוורים באורן של שמשות גוססות, והעיר שמאחורינו חרבה, מגדלי תפילה גבוהים טווים ביניהם רשת קרועה של דרכים בלתי אפשריות בדקותן. קריאות המואזין מהדהדות בתוך החלום, עולות מהמגדלים של העיר חסרת השם, הבלתי אפשרית. אולי זה היסוד: אני מוצא את עצמי מחפש, יותר ויותר, אחר בסיס, נקודת התחלה, נקודת אפס. בערבית מודרנית, המילה היא אל-קעידה: ואני תוהה מה הם, גם הם, מחפשים, ואם הם ימצאו זאת אי פעם.

אני פונה כשאני חושב זאת, הרוח קרה לפתע כנגד זרועותי החשופות. אני לובש טי-שירט, ומבין שהיא דומה לאלה שאליסון סיפרה לי עליהן כשחזרה מאפגניסטן: הלוגו של נייק ומתחתיו תמונה של קלצ'ניקוב וכיתוב בערבית לאמור, בפשטות, אוסאמה.
יש מגדלור במורד החוף וכשאני פונה אני רואה את האור, זורח בקור דרך קירות הגביש. דמות עומדת מתחתיו, פניה מבורדסות; גלימות נעות ברוח, ולרגע נדמה שהדמות רוקדת.


נדמה שאנחנו לכודים בחלום, ובזמן. הוא נע, לא בקו ישר אלא לצדדים, ואנו מוזחים עמו, מוקפצים כגולות על לוח באוו מגולף משנהב, גולשים מרגע לרגע, בין החורים והסדקים. הזמן הפך לסרט וידאו בו קלינט איסטווד יורה ברעים שוב ושוב רק כדי שהם יחזרו כשהסרט מוחזר לתחילתו. והרגעים האלה, זכרונות ענבר קפואים, מגדירים אותנו, תוחמים אותנו. דאר, ניירובי, ראס-א-שטן, קאבול, לונדון. תחינה של שנים, מחרוזת תפילה של חודשים, קדיש של מספרים.


מרטין אָיוּבּ (נהג מונית בניירובי):

הם היו יכולים להרכיב אותה, הם ידעו שהאנשים כאן לא יודעים הרבה על פצצות. אתה מבין רוב האנשים כאן הם מכונאים וכל האנשים האחרים (מקצועות). לכן אם אנשים באים עם פצצות ומתחילים להרכיב (אותן), אף אחד לא ידע שזו פצצה.


קיץ הוא הזמן לפצצות. השנה היא 2005 והאמריקאים נמצאים בכל מקום בקאבול. אליסון נמצאת באפגניסטן לצורף קורס אימונים של ארגון הצדקה שבו היא עובדת; שיחת הטלפון שלנו נקטעת בגלל מסוק שטס מעל המלון שלה. לאחר שאנו מדברים היא עומדת לבדה על מרפסת הבטון הסובייטית של חדרה באינטרקונטיננטל. מכאן, גבוה על צלע ההר, היא יכולה לראות את כל קאבול פרושה בפניה כמו שמיכה מלוכלכת. היא צופה בחסרי הרגליים מגלגלים את עצמם לכאן ולכאן על לוחות עץ, ובילדים הקטנים ברחובות, שהשתלטו על כלכלת העיר. הטמפרטורה היא ארבעים מעלות וברז המים החמים באמבטיה מטפטף, הופך את האויר לקיטור. אליסון צופה באל-ג'אזירה בטלויזיה הישנה והמגושמת שעל השידה, וברמבו. לאחר מכן היא הולכת למזנון שליד הבריכה, שם מנסה אמריקאי גדול ומוזן היטב להתחיל איתה.
זהו השישה-עשר באוגוסט. בעוד אליסון יושבת במלון, התרסקות מסוק ליד הֶרָט הורגת שבעה-עשר ספרדים. בצפון זהו זמן קציר הפרג: חיילים לוכדים כמה טונות של אופיום ומעלים את הכל על המוקד, ולזמן קצר נראה שכולם באפגניסטן פשוט מסטולים.


השביעי באוקטובר, ואני משתוקק להיות מסטול. כבר מאוחר. כיביתי את הטלויזיה וג'ון מקליין של ברוס ויליס מתפוגג לו בדיוק כשהוא עומד להרוג שני טרוריסטים. אני עומד ליד החלון ומביט בקו האופק של תל אביב וברמז של ים כחול, ומאזין לתנועה נעה רחוק למטה. אני חושב לקרוא בספר שוב כשהטלפון מצלצל.

זה אבי. אני מדליק שוב את הטלויזיה. ברוס ויליס נעלם, ובמקומו מופיע מבזק חדשות. תמונות מבולבלות ומגישים קולניים, ואיש לא יודע מה קורה בדיוק, פרט לשני דברים: היו התקפות טרוריסטים בסיני, ואני לא מצליח להתקשר לאליסון.


אבל היא תמיד שם: ומדאר אנחנו נוסעים באוטובוס בחזרה לניירובי, והמסע הארוך והחם על גבי הדרכים הצרות שולח את שנינו לישון.
היא מניחה את ראשה בחלל שבין כתפי לצוארי, נשימתה חמה על עורי. היא חולמת, ובחלום היא לבד בחוף המרוחק ההוא והמגדלים אינם, הופלו ונטחנו לאבק, ובמקומם נמצאת עיר חדשה, של אבן לבנה נמוכה ועצים. בחוף הריק בוערות מדורות, מעלות עשן מתוק ומשכר אל האויר, והיא נושמת אותו וחושבת על אוסאמה.


ליד ראס-א-שטן, אליסון שוכבת על השטיח הארוג המאובק שעל החול ומביטה בכוכבים. בחורה לידה מכינה בוב מארלי. היא מרכיבה אותו משלושה ניירות גלגול לכלל צורה חרוטית, מייצרת פילטר מקופסה של ריזלה. היא מדליקה את הג'וינט ומעבירה אותו לאליסון. היא לא יודעת מהיכן מגיע החומר. אולי מאפגניסטן.
היא חשה ברעד, כה חלש עד שיתכן כי היא דמיינה אותו, אבל בעקבותיו נשמעות סירנות. בעוד התיירים השרועים בחוף קמים, נשמע פיצוץ. עשן הג'אנגה הכחול עולה ומשתלב אל תוך העשן השחור המלוכלך שמתחיל להגיע ממורד החוף, והג'וינט מולחם לשפתיה של אליסון כשהיא קמה עם האחרים. ברגע זה היא נזכרת בחלומה, העיר ההרוסה ליד החוף, הדמות המבורדסת העוטה צל. זהו איש הצללים. זהו מר מסתורין. לרגע, ענן הפיצוץ יוצר פרצוף מחייך דרך החשיכה, וכוכבים מנצנצים דרך עיניו החלולות.

עוד עשן שחור מיתמר למעלה אל השמים כאשר, קילומטר במורד החוף, אדם מפוצץ את עצמו בצליל רטוב ואנשים מתים.


אנשים מתים; חשבו על ייטס, או על ההספד שכתב לו אודן. האם המוות הוא באמת חשוך וקר? נראה לי אז, נראה לי עכשיו, כאשר אני ממתין בחדר המלון בתל אביב ונוסע באוטובוס בניירובי ומחזיק בשיערה כאשר היא מקיאה בחדר המלון בדאר, שהמוות שראינו, המוות שאנו רואים, שוב ושוב ושוב בהתחפרותנו דרך הזמן, הוא חם ולח ומבחיל, השמש מכה ללא רחמים על גופינו המשתחמים וגורמת לנו להשיל בגדים כמו תרמילי אפונה או קליפותיו של בצל. שהמוות, המוות הזה, תמיד מגיע בזמן בקיץ הבלתי נגמר, כמו אורח בלתי רצוי שמגיע ללא התרעה ומסרב לעזוב. אליסון זוכרת את מראה המכונית השרופה תחובה אל תוך מלון טאבה בצד המצרי של הגבול, והרגליים השזופות החומות שהזדקרו כמו שתי אצבעות מתוך הריסותיה. חסרות גוף, קיימות ללא תלות בגוף, ללא זכות להקרא גופה.
והיא חושבת, באופן לא מוסבר, על אהבה.


אני תמיד נמצא הרחק כשהן מתרחשות. הרחק ממנה, לא יכול להחזיק בה, לא יכול לחלוק את הבריחות. בלונדון, אני ישן כאשר הפיצוץ קורע את קרון הרכבת התחתית של קו פיקדילי, ובסיני אני נמצא בארץ אחרת, נצמד לטלפון ללא תועלת. בדאר ובניירובי היינו רק תיירים; עד ראס-א-שטן הפכנו למשתתפים.


אליסון צופה בי כשידיה עוטפות את ספל התה. הן חוורות מתחת לשיזוף החום מזנזיבר.
אני מביט בשעון הישן התלוי מעל דלתו הקטנה של המטבח; כלב שחור בעל אוזן אחת ישן מתחתיו. אני לוקח את הגפרורים מאליסון ומצית אחד מהם על גבי צד הקופסה, שם סיגריית לייף ממלאווי בפי.
אליסון צופה בי וחושבת על הלילה הקודם, כשאנו מתעלסים בחום העצל ונרדמים מתחת למאוורר התקרה החג לאטו. היא חולמת על ילד הנופל מהשמים, ובחלום פניו של הילד מלאות אימה. היא מנסה להתמקד בילד אבל, בהגיון השמור לחלומות, היא רואה אז סוס מתגרד כנגד עץ, וכאשר תשומת לבה חוזרת לשמים הילד כבר נעלם.
היא מביטה בשעון שמעל דלת המטבח.
השעון מתקתק, השעה 10:45. במקום זה או אחר מכונית מתפוצצת, ומחצית-החיים שלנו מתחילה.


 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
מרשים ביותר.  (חדש)
ג'ו בראון יום רביעי, 07/12/2005, שעה 16:26
סיפור מרשים. קראתי אותו פעמיים, ברצף, וזה היה קשה, בגלל התוכן הכבד.
לרוב אני אוהב פרדמנטציה וסיפורי ''קטעים קטעים''. וזה כתוב בצורה יוצאת מן הכלל טוב.
אני לא בטוח שהפורמט הנוכחי של האתר מאפשר לסיפור להיות קריא יותר או פחות (רמז לניר...) אבל זה בהחלט היה שווה את שתי הקריאות (אם לא יותר).
קצת חששתי שזה יהיה ביפור פוליטי מדי, אבל טוב שהתבדיתי.
נהניתי, על אף ולמאות ובגלל הכבדות והקושי שבסיפור.
   כתוב תגובה
נו, באמת!  (חדש)
שימי יום שישי, 16/12/2005, שעה 2:32
למה האגודה למדע בדיוני חייבת להכניס פוליטיקה למד''ב?!
   כתוב תגובה
זאת קונספירציה.  (חדש)
ניקי יום שישי, 16/12/2005, שעה 10:24
בתשובה לשימי
   כתוב תגובה
זה קון.ספירציה.  (חדש)
שלמקו GRAS יום שישי, 16/12/2005, שעה 10:57
בתשובה לניקי
   כתוב תגובה
וי. תודה על תרומתך לדיון. את עשר!  (חדש)
שימי יום שישי, 16/12/2005, שעה 12:29
בתשובה לניקי
אני גם רואה כמה איכפת לך על פי התגובות הקודמות שלך לסיפור הזה.

ולענייננו...
   כתוב תגובה
ולענייננו?  (חדש)
Boojie יום שישי, 16/12/2005, שעה 18:32
בתשובה לשימי
אל תבלבל את המוח.

יותר טוב?
   כתוב תגובה
אף אחד לא אוהב את שימי?  (חדש)
שימי יום שישי, 16/12/2005, שעה 23:00
בתשובה לBoojie
   כתוב תגובה
אין לנו כלום נגד שימי.  (חדש)
Boojie יום שישי, 16/12/2005, שעה 23:07
בתשובה לשימי
אבל אנחנו לא ממש אוהבים שטויות מהסוג הזה.
   כתוב תגובה
שמעת, לביא  (חדש)
גרומיט שבת, 17/12/2005, שעה 0:20
בתשובה לשימי
אל תכתוב יותר על דברים רלוונטיים. רק אסקפיזם. תמיד!
ברור?!

נו, לפחות הפכת במחי דעתו של שימי לקול המייצג של האגודה. ברכותי! עכשיו באמת אין לך ברירה - אתה חייב להצטרף סופסוף לאגודה.
   כתוב תגובה
עזוב זה.  (חדש)
Boojie שבת, 17/12/2005, שעה 17:39
בתשובה לגרומיט
אני עדיין מנסה להבין אם לביא שייך לקליקה המסואבת או שהוא מאלה שהקליקה המסואבת מנסה לדכא ברוב עוז.
   כתוב תגובה
גם וגם!  (חדש)
NY שבת, 17/12/2005, שעה 21:14
בתשובה לBoojie
   כתוב תגובה
לא זה ולא זה!  (חדש)
גרומיט שבת, 17/12/2005, שעה 23:40
בתשובה לNY
הוא מאלה שמנסים לדכא את הקליקה המסואבת עם סיפורים דכאוניים.

לעזאזל! אפילו במלאכים השרץ הזה מתעלל בסיפורים שלו. אין לו גבולות!
   כתוב תגובה
''גבולות''? זאת אמירה פוליטית!  (חדש)
Boojie שבת, 17/12/2005, שעה 23:43
בתשובה לגרומיט
אין גבול לפוליטיקה? האגודה לא יכולה להימנע מלהכניס פוליטיקה אפילו לדיוני הנונסנס באתר שלה?
   כתוב תגובה
''גבולות''? זאת אמירה פוליטית!  (חדש)
UberGeek יום שני, 19/12/2005, שעה 9:48
בתשובה לBoojie
רק רגע...יש לי שבץ קטן לעבור, ואז קדימה לעבודה.

מי אמר שיש פוליטיקקה באגודה?
   כתוב תגובה
LOL. ''קדימה לעבודה ''?  (חדש)
Boojie יום שני, 19/12/2005, שעה 18:33
בתשובה לUberGeek
אכן, ליכוד נאה ליכדת.
   כתוב תגובה
אני חשבתי שזה כנס סטארבייס.  (חדש)
שלמקו GRAS יום שלישי, 20/12/2005, שעה 17:51
בתשובה לBoojie
   כתוב תגובה
הבעיה היא לא פוליטיקה ולא נעליים.  (חדש)
אנינימוס יום שישי, 23/12/2005, שעה 21:02
לביא תדהר הוא רב-אמן ביצירת עולמות והבאתם לכתב. מסגרת הסיפור והדמויות שלו בד''כ אותנטיות עד אימה. אבל הבעיה האמיתית שלו היא חוסר העלילה המשווע. לסיפורים שלו אין עלילות, חד וחלק, או שהעלילה היא תירוץ בכדי לפרוש את העולם ומכאן לא מחזיקה מים.

זה מתסכל, לדידי, וחבל.
   כתוב תגובה
לא יודע מה קשור לכאן דידי,  (חדש)
שלמקו GRAS שבת, 24/12/2005, שעה 21:00
בתשובה לאנינימוס
אבל יש בכך נקודה.
   כתוב תגובה
אתה לא מבין דבר וחצי דבר.  (חדש)
שימי שבת, 24/12/2005, שעה 23:47
בתשובה לאנינימוס
ספרות יפה איננה דורשת עלילה. היא דורשת שפה יפה. היא מנסה להרשים את הקוראים, ללמד אותנו, לתת לנו סיפוק. הגיע הזמן שמד''ב ייראה יותר כמו כתביהם של ייטס, קיטס, שלום עליכם וחבריהם. אין צורך בעלילה, ולביא אכן, בהתאם לז'אנר, לא מספק עלילה.

כאילו, הנושא זה הפוליטיקה.
   כתוב תגובה
שניכם דפוקים.  (חדש)
Boojie מצטרפת לחגיגה יום ראשון, 25/12/2005, שעה 3:27
בתשובה לשימי
   כתוב תגובה
אולי, אבל מד''ב זקוק למד''ב.  (חדש)
לילי יום ראשון, 25/12/2005, שעה 17:37
בתשובה לשימי
אולי אני סתומה, ואולי זה כי אני חולה ולא במיטבי, אבל לא הצלחתי לאתר אלמנטים מד''ביים בסיפור...
   כתוב תגובה
את טועה. לביא תדהר גאון.  (חדש)
שימי יום ראשון, 25/12/2005, שעה 21:30
בתשובה ללילי
הוא לא כותב כל כך טוב, אבל העלילות שלו מדהימות. זאת אומרת, לא כאן. אבל באופן כללי כן.
   כתוב תגובה
אני בטוחה שאני טועה.  (חדש)
לילי יום ראשון, 25/12/2005, שעה 22:24
בתשובה לשימי
אבל שום דבר שכתבת לא מתקשר בשום צורה לאף אחת מהטענות שאי פעם טענתי בימי חיי, מה שקצת מקשה עלי לאתר איפה הטעויות שלי, בדיוק.
   כתוב תגובה
הממ... דעתי.  (חדש)
חגי אברבוך יום ראשון, 25/12/2005, שעה 22:00
את הסיפור הקודם של לביא תדהר שפורסם באתר זה, ''שירה'', מאוד אהבתי. היה שם איזון נכון ויפה בין עלילה ופואטיקה.
אם אני לא טועה, הסיפור הנוכחי מתרחש באותו ה''עולם'' - המשורר צץ גם כאן. לא הרגשתי את הסיפור עצמו כסיפור מדב''י, ואפילו לא ממש כסיפור. קראתי אותו ממש כרצף של שירה, ותמונות חווייתיות. בתור שכזה, נהניתי ממנו (השירה כתובה יפה, לדעתי. והתמונות צלולות וחיות מאוד). כך שלא הרגשתי ש''בזבזתי את זמני'' שקראתי אותו.
אם כי כסיפור עלילתי הוא היה לי ריק, והעולם שבו הוא מתרחש עדיין לא ברור לגמרי, הקסם שמצאתי ב''שירה'' קיים גם כאן.
ההרגשה שלי היא, שאם זה היה סיפור שמופיע כחלק מקובץ סיפורים, הייתי רואה אותו כסוג של אתנח.
   כתוב תגובה
לביא תדהר  (חדש)
שימי יום שישי, 30/12/2005, שעה 22:55
אני מציע בזאת חגיגית, לכתוב מכתב קולקטיבי. אני מציע בזאת שנכתוב מכתב ללביא תדהר, שיבקש ממנו בשם חברי האגודה - אם האגודה הרשמית לא מוכנה להגיב - שיבקש ממר תדהר שיכתוב עוד סיפורים כמו אלה שהוא רגיל לכתוב ולא מהסוג החדש והנסיוני והמחריד הזה. על סופרי מדע בדיוני לכתוב סיפורים ראויים, נאים וטובים. עליהם להפסיק לכתוב דברים נסיוניים כמו הסיפור הזה. מספיק ודי. באמת.

מי מצטרף למכתב שלי?
   כתוב תגובה
אתה לא חושב שאתה חוצפן?  (חדש)
גרומיט שבת, 31/12/2005, שעה 3:12
בתשובה לשימי
זכותך לא לאהוב את הסיפור, אבל לביא (וכל סופר אחר) מוזמן לכתוב כל סיפור שמתחשק לו, ואם העורך של אתר האגודה (או כל כתב עת אחר) אוהב את הסיפור מספיק, הוא גם יתפרסם. לא רוצה לקרוא - לא צריך.

הסיפור הזה, אגב, בהחלט לא כתוב ב''סגנון נסיוני'' (וגם אם כן, לא רק שאין רע בכתיבה נסיונית, זה גם לא ממש עניינך או זכותך לערער על זכותו של סופר לכתוב מה שבא לו). הדבר היחיד שיוצא מעט דופן בסיפור הזה הוא העיסוק שלו בחומרים אקטואליים, וגם זה רק כי האופנה בכתיבת המד''ב בארץ נוטה משום מה להתרחק ככל הניתן מהמציאות. אם כבר, הייתי מברך את לביא על הבחירה שלו להיות רלוונטי.

אני כבר לא דובר האגודה לשמחתי, אבל אני יודע שהאגודה שמחה לפרסם באתר שלה כל סיפור שנראה ראוי בעיני עורך האתר, גם אם הוא פרובוקטיבי. למעשה, פרובוקטיביות היא יתרון - היא מעידה שיש לכותב מה להגיד. אתה רוצה סיפורים ''ראויים, נאים וטובים''? הסיפור הזה ראוי וטוב. ה''דרישה'' היחידה שעליה הוא לא עונה היא הדרישה המיותרת שהוא יהיה ''נאה'' - הוא אמנם כתוב יפה, אבל הוא בועט ולא מנסה להתחנף. אתה רוצה רק סיפורים שמתחנפים לקוראים? זו כבר בעיה שלך - לא שלנו, ובטח לא של לביא.
   כתוב תגובה
אתה צודק. אני מתנצל.  (חדש)
שימי שבת, 31/12/2005, שעה 18:53
בתשובה לגרומיט
אין לי חיים, מה שנקרא. וכל מה שאני עושה זה להסתובב פה ובפורומים ולכן אני גם לוקח ללב יותר מדי. אין לי משהו אחר.

אני מתנצל.
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.