על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  

הכוח המשמר
פרקים לדוגמה / סטיבן דונלדסון
יום שלישי, 26/02/2002, שעה 10:08

פרק ראשון מתוך הספר השלישי בסדרת תומס קובננט חסר האמונה


פעמיים בעבר זומן תומס קובננט לעולם הפלאי בו הקסם עובד. פעמיים נאלץ לעזור ללורדים מרוולסטון במלחמתם כנגד לורד פאול, אויבה העתיק של הארץ.
עתה הוא חוזר - לארץ שנחרבה על ידי צבאותיו של לורד פאול. הלורדים היו נתונים במצור, חסרי אונים. ללא מקום מבטחים בארץ, נצחונו של פאול נראה מובטח, ורק קובננט יכול למנוע אותו.
ללא תקווה, ומתוך יאוש עמוק, הוא יוצא לעמוד מול כוחו האימתני של האויב. איתו הולכים ענק, שומר דם, והאישה המטורפת לה חטא. הם יוצאים לעבר עריסת פאול, המקום בו גדל כוחו של לורד פאול עם כל נצחון על הארץ.



הכוח המשמר הוא החלק השלישי בסדרה הראשונה של תומס קובננט חסר האמונה. הספרים הקודמים בסדרה הם קללת הלורד פאול ומלחמת האדמה הרעה - שניהם תורגמו בהוצאת אופוס.
הסדרה השניה כוללת את הספרים אדמה פצועה, העץ האחד ותופס הזהב הלבן, אשר עדיין לא תורגמו לעברית.




1

הסכנה שבחלומות


תומס קובננט דיבר בשנתו. לפרקים הוא היה מודע למעשיו; שברי קולו חלחלו מבעד לחושיו הקהים כהבזקי תמימות. אך הוא לא הצליח להעיר את עצמו - מחמת כובד תשישותו. הוא קשקש כמיליוני אנשים לפניו, בריאים או חולים, כנים או מזויפים. אך במקרה שלו, איש לא היה שם כדי לשמוע. הוא לא יכול היה להיות בודד יותר גם לו היה אחרון החולמים עלי אדמות.
כאשר חתך בגופו הצלצול התובעני של הטלפון, הוא התעורר ביבבה.
רגע לאחר שזרק את עצמו מתוך המיטה, הוא לא הצליח להבחין בין הטלפון לבין אימתו שלו; שניהם הדהדו כעינוי בתוך הערפל בראשו. אז צלצל הטלפון שוב. הצלצול משך אותו מזיע מתוך מיטתו, מניע אותו להשתרך כהלך מכני אל תוך חדר המגורים, מאלץ אותו להרים את השפופרת. אצבעותיו הרדומות, מוכות המחלה, מיששו את הפלסטיק השחור, וכאשר הצליח לבסוף לאחוז בשפופרת, הוא נשא אותה אל רקתו כאקדח.
לא היה לו דבר לומר אל תוכה, לכן המתין בריקנות עד שהאדם בקצה השני של הקו ידבר.
קול אישה שאל בהיסוס, ''מר קובננט? תומס קובננט?''
''כן'', מלמל, ואז השתתק, מופתע עמומות מכל הדברים שהודה בהם כאמת באותה מילה קצרה.
''אה, מר קובננט'', אמר הקול. ''מדברת מייגן רומן''. משלא אמר דבר, היא הוסיפה בשמץ חריפות, ''עורכת הדין שלך. זוכר?''
אבל הוא לא זכר; הוא לא ידע דבר בנוגע לעורכי דין. ערפול קהה בלבל את כל החוליות המקשרות בזיכרונו. למרות העיוות המתכתי של הקו, קולה נשמע מוכר משהו; אך הוא לא הצליח לזהות אותו.
היא המשיכה, ''מר קובננט, אני משמשת כעורכת דינך בשנתיים האחרונות. מה קרה לך? האם אתה מרגיש טוב?''
קולה המוכר הטריד אותו. הוא לא רצה לזכור מי היא. בקהות, הוא מלמל, ''אין לזה כל קשר אלי''.
''אתה צוחק? לא הייתי מתקשרת אילולא היה לזה קשר אליך. לא הייתי מתעסקת בזה כלל, אם לא היה זה עניינך''. רוגז ואי-נוחות התערבבו בקולה.
''לא''. הוא לא רצה לזכור. לטובתו האישית, הוא התאמץ לומר, ''החוק אינו קשור אלי בשום צורה. היא הפרה אותו. בכל אופן, בי - הוא אינו יכול לגעת''.
''מוטב שתאמין שהוא יכול לגעת בך. ומוטב שתקשיב לי. אני לא יודעת מה קרה לך, אבל-''
הוא קטע אותה. הוא היה קרוב מדי לזכור את קולה. ''אני - בחוץ. נפרד. הוא לא יכול לגעת בי. החוק הוא'' - הוא עצר לרגע, מחפש בערפל אחר מה שרצה לומר - ''לא היפוכו של הרשע''.
ואז למרות רצונו הוא זיהה את קולה. מבעד לחוסר הדיוק חסר הגוף של קו הטלפון, הוא זיהה את קולה.
אלנה.
בחילה של תבוסה הדפה את כוח ההתנגדות מתוכו. היא אמרה, ''על מה אתה מדבר. אני עורכת הדין שלך, מייגן רומן. ואם אתה חושב שהחוק אינו יכול לגעת בך, מוטב שתקשיב לי. זו הסיבה שאני מתקשרת אליך''.
''כן'', אמר בחוסר אונים.
''הקשב, מר קובננט''. היא נתנה דרור לרוגזה. ''אינני בדיוק אוהבת להיות עורכת הדין שלך. רק המחשבה עליך גורמת לי להתכווץ. אך מעולם לא ברחתי מלקוח לפני כן, ואינני מתכוונת להתחיל בך. כעת, השתלט על עצמך והקשב לי''.
''כן''. אלנה? הוא גנח באלם. אלנה? מה עוללתי לך?
''בסדר. זה המצב. אותו - תעלול אומלל שלך - בשבת בערב - הביא את המצב לנקודת משבר. לזה - האם היית חייב לצאת למועדון לילה, מר קובננט? מועדון לילה, מכל המקומות?''
''לא התכוונתי''. הוא לא יכול היה לחשוב על שום דבר אחר שיבטא את מוסר הכליות שחש.
''ובכן הדבר כבר נעשה. שריף לייטון זועם. אתה נתת לו משהו שהוא יכול להפנות נגדך. הוא בילה את ערב יום ראשון ואת הבוקר הזה בשיחה עם אנשים רבים בסביבה. והאנשים שדיבר איתם, דיברו עם אנשים אחרים. מועצת העיר התאספה בצהריים.
''מר קובננט, כל זה לא היה קורה בוודאי אילו לא זכרו כולם את הפעם האחרונה שהגעת העירה. היו אז דיבורים רבים, אך הם שככו כמעט לגמרי. כעת התעוררו שוב. אנשים רוצים לנקוט מעשים.
''מועצת העיר מתכוונת לתת להם לפעול. הממשל המוסרי-מקומי שלנו עומד להגדיר מחדש את הרכוש שלך. חוות הייבן תוגדר קרוב לוודאי כאזור תעשייתי. השימוש בה למגורים ייאסר. ברגע שהדבר ייעשה, אפשר יהיה לאלץ אותך לעבור משם. אתה תוכל בוודאי להשיג מחיר הוגן עבור החווה - אך לא תוכל למצוא מקום מגורים אחר במחוז הזה''.
''זו אשמתי'', אמר. ''הכוח היה בידי, ולא ידעתי כיצד להשתמש בו''. עצמותיו היו גדושות עד לשדן בשנאה ישנה ובמוות.
''מה? אתה מקשיב לי? מר קובננט, אתה הלקוח שלי - תהא משמעות הדבר אשר תהא. אני לא מתכוונת לעמוד מנגד ולהניח לזה לקרות לך. חולה או לא, אתה זכאי לאותן זכויות אזרח כמו כל אחד אחר. וישנם חוקים שמטרתם להגן על אזרחים פרטיים מרדיפה. אנחנו יכולים להילחם בזה. כעת אני רוצה'' - על רקע הרעש המתכתי של הטלפון, הוא שמע אותה אוזרת עוז - ''אני רוצה שתגיע למשרדי. היום. אנחנו נחפור בסוגיה - נתארגן לערער על ההחלטה, או להגיש תביעה נגדה - משהו. נדבר על כל הסעיפים ונתכנן אסטרטגיה. בסדר?''
תחושה של סיכון מכוון בקולה חלחלה לרגע בגופו. הוא אמר, ''אני מצורע. הם לא יכולים לגעת בי''.
''הם ישליכו אותך החוצה על הישבן שלך! לעזאזל, קובננט - נראה שאינך מבין מה קורה כאן. אתה עומד לאבד את ביתך. אפשר להילחם בזה - אך אתה הלקוח, ואני לא יכולה להילחם בזה בלעדיך''.
אך להיטותה גרמה לריכוז שלו לסגת. זיכרונות עמומים של אלנה התערבלו בתוכו כשאמר, ''זו לא תשובה טובה''. בהיסח הדעת, הוא הרחיק את השפופרת מאוזנו והניח אותה בעריסתה.
במשך זמן ארוך, הוא עמד ובהה במכשיר השחור. משהו בצלצולו חשוך המרפא ובצורתו הזכירו לו שראשו נפגע.
משהו חשוב קרה לו.
כאילו בפעם הראשונה, הוא שמע את עורכת הדין אומרת, 'את ערב יום ראשון ואת הבוקר הזה'. הוא פנה בנוקשות והביט בשעון הקיר. בתחילה הוא לא הצליח למקד את מבטו עליו; השעון בהה בו חזרה כאילו עמד להתעוור. אך לבסוף הוא הצליח להבחין בשעה. שמש אחר-הצהריים מחוץ לחלונותיו אישרה זאת.
הוא ישן יותר משלושים שעות.
אלנה? הוא חשב. לא ייתכן שהייתה זו אלנה בטלפון. אלנה מתה. בתו מתה. זו הייתה אשמתו.
מצחו החל לכאוב. הכאב גירד את מוחו כאור חזק ואכזרי. הוא הרכין את ראשו בניסיון לחמוק ממנו.
אלנה אפילו לא הייתה קיימת. היא מעולם לא הייתה קיימת. הוא חלם את כל העניין.
אלנה! הוא נאנק. הוא פנה ודשדש חלושות חזרה אל מיטתו.
בעודו נע, הערפל הפך אדום במוחו.
כאשר נכנס אל חדר השינה, עיניו התרחבו למראה הכרית שלו; והוא עצר. ציפת הכרית הוכתמה בכתמים שחורים. הם נראו כרקב, זנים של פטריות המכרסמות בניקיון המצעים הלבנים.
באופן אינסטינקטיבי, הוא הרים את ידו אל מצחו. אך אצבעותיו הרדומות לא יכלו לומר לו דבר. המחלה שמילאה את כל גולגולתו החלה לצחוק. קרביו הריקים התכווצו בבחילה. הוא החזיק את מצחו בשתי ידיו והתנדנד אל חדר האמבטיה.
במראה מעל הכיור, הוא ראה את הפצע במצחו.
לרגע, הוא לא ראה דבר מעצמו, אלא את הפציעה בלבד. היא נראתה כצרעת, כיד בלתי נראית של צרעת האוחזת בעור מצחו. דם שחור קרוש נצמד אל שפתי החתך המשונן, צובעים את עורו החיוור כנמק עמוק. דם ונוזלים חלחלו דרך סדקי הגלד העבה. הוא חש את הזיהום מכרסם היישר דרך גולגולתו אל תוך מוחו. הדבר הכאיב למבטו כאילו כבר העלה צחנת מחלה ומוות מכוער.
ברעידות עזות, הוא פתח את הברזים כדי למלא את הכיור. בזמן שהמים קצפו אל תוך הכיור, הוא מיהר להקציף את ידיו.
אך כאשר הבחין בטבעת הזהב הלבן שלו התלויה ברפיון על אצבעו, הוא עצר. הוא נזכר בכוח החם אשר פעם במתכת בחלומו. הוא יכול היה לשמוע את בנור, שומר-הדם אשר שמר על חייו, אומר, 'הצל אותה! אתה חייב!' - וכן יכול היה לשמוע עצמו משיב, 'אני לא יכול!' הוא יכול היה לשמוע את צעקתו של הייל טרוי, 'מצורע! אתה אנוכי מכדי לאהוב מישהו פרט לך עצמך'. הוא נרתע כאשר נזכר במכה אשר פתחה את מצחו.
אלנה מתה בגללו.
היא מעולם לא הייתה קיימת.
היא נפלה אל תוך אותו בקע כשהיא נלחמת נואשות ברוחו המטורפת של קווין מחריב-הארץ, שאותו עוררה מקברו. היא נפלה ומתה. מטה החוק אבד. הוא אפילו לא נקף אצבע כדי לנסות ולהציל אותה.
היא לא הייתה קיימת מעולם. הוא חלם אותה בזמן ששכב חסר הכרה לאחר שחבט את ראשו על קצה שולחן הקפה.
קרוע בין שתי זוועות סותרות, הוא בהה בפציעתו כאילו הייתה מעין מחאה נגדו, הוקעה דו-צדדית. מתוך המראה פציעתו זעקה לעומתו שנבואת מחלתו התרחשה.
באנקה, הוא הדף את עצמו ומיהר חזרה אל הטלפון. בידיים חלקות מסבון ונוטפות מים הוא משמש אותו, נאבק לחייג את מספר הטלפון של הוריה של ג'ואן. ייתכן שהיא מתגוררת עמם. היא הייתה אשתו; הוא היה צריך לדבר עמה.
אך לאחר שחייג כבר את מחצית המספר, הוא טרק את השפופרת. בזיכרונו, הוא ראה אותה עומדת בפרישות ולכן גם חסרת רחמים לפניו. היא עדיין האמינה כי הוא סירב לדבר איתה כאשר התקשרה אליו בשבת בערב. היא לא תסלח לו על הדחייה שדחה אותה בחוסר ישע.
כיצד יוכל לספר לה שהוא זקוק למחילה על שהרשה לאישה אחרת למות בחלומותיו?
אך הוא היה זקוק למישהו - זקוק למישהו שיוכל לזעוק אליו, עזור לי!
הוא התקדם כל-כך במדרון, בדרך אל סופו של מצורע, עד שלא יכול היה למשוך עצמו חזרה בכוחות עצמו.
אך הוא לא יכול היה לפנות לרופאים בבית-המצורעים. הם יחזירו אותו ללואיזיאנה. הם יטפלו בו וילמדו אותו וידריכו אותו. הם ישיבו אותו לחיים כאילו רק מחלתו הייתה חשובה, כאילו החוכמה היא רק שטחית - כאילו היגון והחרטה והאימה אינם אלא אשליות, להטוטי מראות, לא שייכים לכרום ולפורצלן ולסדינים הנקיים, הלבנים המעומלנים של בית החולים ולאורות הפלורוסנטיים.
הם ינטשו אותו בתוך חוסר המציאות של תשוקתו.
הוא גילה שהוא מתנשם בצרידות, מתנשף כאילו האוויר בחדר היה מעופש מדי עבור ריאותיו.
הוא היה זקוק - זקוק.
מחייג בעוויתות, הוא התקשר למודיעין וקיבל את מספר הטלפון של מועדון הלילה שם שתה בשבת בערב.
כאשר הגיע למספר, האישה שענתה לטלפון אמרה לו בקול משועמם שסוזי ת'ורסטון עזבה את מועדון הלילה. לפני שיכול היה לחשוב לשאול, האישה אמרה לו היכן המופע הבא של הזמרת.
הוא התקשר שוב למודיעין, ואז התקשר בשיחת חוץ למקום שבו הייתה אמורה סוזי ת'ורסטון להופיע כעת. מרכזנית המועדון קישרה אותו ללא שאלות לחדר ההלבשה שלה.
ברגע ששמע את קולה הנמוך והנטוש, הוא התנשף בכבדות, ''למה עשית זאת? האם הוא גרם לך לעשות זאת? איך הוא עשה את זה? אני רוצה לדעת-''
היא קטעה אותו בגסות. ''מי אתה? אני לא יודעת על מה, לעזאזל, אתה מדבר. מי אתה חושב שאתה. לא עשיתי לך כלום''.
''שבת בערב. עשית לי את זה בשבת בערב''.
''בחור, אינני מכירה אותך. לא עשיתי לך כלום. לך תמות, בסדר? רד לי מהקו''.
''עשית את זה בשבת בערב. הוא הסית אותך לעשות זאת. את קראת לי 'ברק'''. ברק חצי-יד, הגיבור המת שבחלומו. האנשים בחלומו, אנשי הארץ, האמינו שהוא ברק חצי-יד שנולד מחדש - האמינו כך כי הצרעת תבעה את שתי האצבעות האחרונות בידו הימנית. ''אותו קבצן זקן ומטורף אמר לך לקרוא לי ברק, ואת עשית זאת''.
היא שתקה רגע ארוך לפני שאמרה, ''אה, זה אתה. אתה הבחור - שאנשים במועדון אמרו שהוא מצורע''.

''את קראת לי 'ברק''', קרקר קובננט כאילו נחנק מאוויר הקבר של ביתו.
''מצורע'', התנשמה. ''הו, לעזאזל! הייתי עלולה עוד לנשק אותך. חבוב, אתה ממש הטעית אותי. אתה ממש נראה כמו ידיד שלי''.
''ברק'', גנח קובננט.
''איזה 'ברק'? אתה לא שמעת אותי טוב. אמרתי, 'ברט'. ברט וויליאמס הוא ידיד שלי. הוא ואני ידידים ותיקים. למדתי הרבה ממנו. אך הוא היה שלושת-רבעי פגר רוב הזמן. בכל אופן, הוא היה מעין ליצן. לבוא לשמוע אותי שרה מבלי לומר מילה זה מסוג הדברים שהוא היה עושה. ואתה נראה-''
''הוא גרם לך לעשות את זה. אותו קבצן זקן גרם לך לעשות את זה. הוא מנסה לעולל לי משהו''.
''חבוב, יש לך צרעת במוח. אני לא מכירה קבצנים. יש לי מספיק גברים זקנים וחסרי תועלת משל עצמי. תגיד, אולי אתה ברט וויליאמס. זה נשמע כאחת מהבדיחות שלו. ברט, לעזאזל איתך, אם אתה זומם משהו-''
הבחילה שוב אחזה בקובננט. הוא ניתק את הטלפון והתכופף מעל בטנו. הוא היה מרוקן מכדי להקיא; הוא לא אכל במשך ארבעים ושמונה שעות. הוא מחה את הזיעה מתוך עיניו בקצות אצבעותיו חסרות התחושה, וחייג שוב למודיעין.
הסבון היבש למחצה על אצבעותיו גרם לצריבה ולטשטוש בעיניו בזמן שקיבל את המספר שרצה, וחייג שיחת חוץ נוספת.
כאשר הקול הצבאי החד אמר, ''משרד ההגנה'', הוא מצמץ לעומת הלחות שמילאה את עיניו כבושה, והשיב, ''תן לי לדבר עם הייל טרוי''. גם טרוי היה בחלומו. אך האיש התעקש שהוא אמיתי, תושב העולם האמיתי ולא פרי הסיוט של קובננט.
''הייל טרוי? רגע אחד, אדוני''. קובננט שמע רשרוש קצר של דפים. אחר כך אמר הקול, ''אדוני, אין לי שום רישום של מישהו בשם זה''.
''הייל טרוי'', חזר קובננט על דבריו. ''הוא עובד באחד מאותם - באחד מאותם צוותי חשיבה. הייתה לו תאונה. אם לא נהרג, הוא כבר אמור היה לחזור עכשיו לעבודה''.
הקול הצבאי איבד מעט מחודו. ''אדוני, אם הוא מועסק כאן כפי שאתה אומר - אז הוא שייך לסגל הביטחון. לא הייתי יכול לקשר אותך, אפילו הוא היה רשום כאן''.
''פשוט תקרא לו לטלפון, ''גנח קובננט. ''הוא ידבר איתי''.
''מה שמך, אדוני?''
''הוא ידבר איתי''.
''ייתכן שכן. אני עדיין צריך לדעת מה שמך''.
''הו, לעזאזל!'' קובננט מחה את עיניו בגב ידו ואמר בשפלות רוח, ''אני תומס קובננט''.
''כן, אדוני. אני אקשר אותך עם רב סרן רול. ייתכן שהוא יוכל לעזור לך''.
נשמעה נקישה והקו דמם. ברקע יכול היה קובננט לשמוע סדרה של נקישות מתכתיות כתקתוק שעון מוות. הלחץ גאה בתוכו. הפציעה במצחו כאבה כצווחה. הוא הידק את השפופרת אל ראשו וחיבק את עצמו בזרועו החופשית, מתאמץ להשתלט על עצמו. כאשר הקו חזר שוב לחיים, הוא בקושי התאפק מלצעוק עליו.
''מר קובננט?'' אמר קול עדין בעקיפין. ''אני רב סרן רול. אנו מתקשים לאתר את האדם שאיתו אתה רוצה לדבר. זוהי מחלקה גדולה - אתה מבין. האם תוכל לספר לי עליו יותר?''
''שמו הוא הייל טרוי. הוא עובד באחד מצוותי החשיבה שלכם. הוא עיוור''. המילים רטטו בין שפתיו של קובננט כאילו הוא קופא מקור.
''עיוור, אתה אומר? מר קובננט, הזכרת תאונה. האם תוכל לומר לי מה קרה לאותו הייל טרוי?''
''תן לי לדבר איתו. האם הוא שם או לא?''
המייג'ור היסס ואז אמר, ''מר קובננט, אין לנו כאן אנשים עיוורים במחלקה. האם תוכל למסור לי את מקור המידע שלך? אני חושש שנפלת קורבן ל-''
לפתע, צעק קובננט בזעם, ''הוא נפל מחלון דירתו כשהיא עלתה באש, והוא נהרג! הוא מעולם לא היה קיים!''
במאמץ פראי הוא תלש את חוט הטלפון מהשקע, ואז הסתובב והשליך אותו לעבר השעון התלוי על קיר הסלון. הטלפון פגע בשעון ונחת על הרצפה כמוגן מפני פציעה, אך השעון התנפץ ונשבר לרסיסים.
''הוא כבר מת במשך ימים! הוא מעולם לא היה קיים!''
בהתקף זעם, הוא התפרץ ובעט בשולחן הקפה ברגל רדומה נעולה במגף. השולחן התהפך, שבר את מסגרת תמונתה של ג'ואן כפי שגם טלטל את השטיח. הוא בעט בו שוב, שובר אחת מרגליו. אחר כך הפך את הספה וזינק מעבר לה אל מדף הספרים. זה אחר זה הוא השליך אותם לרצפה.
תוך רגעים, החדר שהיה מסודר בסדר מצורעים מופתי הפך לתוהו ובוהו מסוכן. באחת, הוא מיהר חזרה אל חדר השינה. באצבעות כושלות הוא תלש אולר מכיסו, פתח אותו והשתמש בו לגרד את הכרית המוכתמת בדם. אז, בזמן שהנוצות נחתו כשלג אשם על המיטה והשידות, הוא תחב את האולר חזרה אל כיסו ויצא בטריקת דלת מביתו.
הוא יצא אל החורשה מאחורי חוות הייבן בצעדי ריצה, ממהר אל הבקתה המבודדת, אשר בה ממוקם משרדו. אם לא יוכל לדבר על מצוקותיו, אולי יוכל להעלות אותן על הכתב. כשמיהר לאורך השביל, אצבעותיו כבר דגדגו להדפיס: עזרו לי! הצילו הצילו הצילו! אך כאשר הגיע לבקתה, הוא גילה כי היא נראית כאילו כבר היה שם. הדלת נתלשה מעל ציריה, ובפנים שכבו מכונות הכתיבה שלו, חבולות, בינות לתיקיו ולניירותיו הפזורים. החורבה הייתה מרוחה בצואה, והחדרים הקטנים הדיפו צחנת שתן.
בתחילה, הוא בהה בחורבן כאילו נתפס בעצמו במחלת השכחה. הוא לא זכר שעשה זאת. אך הוא ידע שהוא לא עשה זאת; זה היה מעשה ונדליזם, התקפה עליו, כמו הצתת האורוות לפני כמה ימים או שבועות. הנזק הבלתי צפוי הכה אותו בהלם. לרגע מוזר אחד הוא שכח את מה שעשה זה עתה בביתו. אני לא איש אלים, חשב באלם. אני לא.
אז נדמה כי החלל הסגור של הבקתה מזנק לעברו מכל הקירות. תחושת חנק אחזה בחזהו. בפעם השלישית, הוא רצה להקיא ולא יכול היה.
מתנשם בין שיניו החשוקות, הוא נס אל החורשה.
בהתחלה הוא נע חסר מטרה, דחק בעצמותיו התשושות מהר ככל שיכול אל תוך מעבה החורשה, משולל יעד, למעט מנוסה. אך כששקעה השמש על הגבעות, והפילה דמדומים על השבילים, הוא הפנה את צעדיו לכיוון העיר. עצם המחשבה על אנשים משכה אותו כפיתיון. בעודו משתרך בדמדומי הערב האביבי, גלים מוזרים וחסרי היגיון של תקווה הציפו את ליבו. מדי פעם, הוא חשב שעצם מראה פנים גלויות ונטולות האשמות ייצבו אותו, יהדפו את קצות צרתו לאחור, מחוץ לטווח השגתו.
הוא חשש לראות פנים שכאלו. השפיטה המרומזת של בריאותם תהיה מעבר לכוח הסבל שלו.
אך הוא המשיך להתנודד בחוסר שיווי משקל דרך החורשה כעש המרפרף במרדף רצוני-למחצה אחר קורבן. הוא לא יכול היה לעמוד בפני צופרי האזעקה הקרים של האנשים, בפני הפיתוי והכאב של דמו השכיח, בן התמותה. הצילו! הוא התכווץ כשכל אחת מתקוותיו האכזריות הכתה בו. עזרו לי!
אך כאשר התקרב לעיר - כאשר פרץ מתוך החורשה בירכתי הבתים הישנים הפזורים שהקיפו כטבעת הגנה את הלב העסקי של העיר הקטנה - הוא לא הצליח לאזור את האומץ להמשיך להתקדם. החלונות והמרפסות והחניות המוארות נראו בלתי עבירים: הוא היה צריך להתגבר על יותר מדי תאורה, יותר מדי חשיפה כדי להגיע לדלת כלשהי, אם יתקבל בברכה או לא. הלילה היה המחסה היחיד שנותר לו לפגיעותו הנוראית.
מייבב מתסכול וממצוקה, הוא ניסה לאלץ את עצמו להתקדם. הוא עבר מבית לבית, מחפש אחר בית, כל בית, שעשוי להציע לו אפשרות קלושה של ניחומים. אך האורות סירבו לו. הגסות המוחלטת שבהשלכת עצמו על אנשים תמימים בבתיהם הצטרפה לחששותיו שלא אפשרו לו להתקרב. הוא לא יכול לכפות את עצמו על הגברים ועל הנשים שחיו במקלטם מאחורי האורות הבהירים. הוא לא יכול לשאת את משקלם של קורבנות נוספים.
בדרך זו - חומק ומתכופף סביב חוצות הקהילה כרוח רפאים חסרת ערך, שד נטול יכולת להטיל אימה - הוא חלף על פני הבתים, ואז שב על עקביו, עשה את דרכו הפזורה חזרה לחוות הייבן כעלה יבש, שביר, בדרגת התפוררות כמעט, ונכון לעלות באש.
במקרים חמורים, בשלושת הימים הבאים, הוא רצה לשרוף את ביתו, להעלות אותו באש - להפוך אותו למדורת מתים או לחדר המתים של טומאתו. ובמצבי רוח פראיים פחות, הוא רצה פשוט לחתוך את פרקי ידיו - לחתוך את ורידיו ולהניח לסבל האיטי של התמוטטות לזרום מגופו. אך הוא לא יכול היה לאזור את הנחישות הדרושה אף לא לאחד מן המעשים האלו. קרוע בין אימה ופחד, הוא איבד את כוח ההחלטה. כוח הרצון המועט שנותר בו בוזבז על מניעת מזון ומנוחה מעצמו.
הוא לא אכל משום שהוא צם כבר לפני כן, והרעב עזר לו לשאת את עצמו דרך יער הרמאות העצמית אל הבנת הדבר הנוראי שעולל ללנה, אמה של אלנה. כעת רצה לעשות אותו הדבר; הוא רצה לחתוך מבעד לכל התירוצים, הצידוקים, העיוותים, ההגנות ולפגוש את מצבו בתנאיו השחורים ביותר. אם לא יצליח לעשות זאת, אזי כל מסקנה שיגיע אליה, תהיה נבגדת מלידתה, כמו אלנה, על-ידי חוסר הכשירות של יושרו או הבנתו.
אך הוא נלחם בצורך העמוק שלו במנוחה משום שהוא חשש ממה שעלול לקרות לו אם יירדם. הוא למד כי החפים מפשע אינם ישנים. האשמה מתחילה בחלומות.
אף אחת מן ההקרבות העצמיות האלו לא הייתה מעבר לכוחותיו. הבחילה שארבה ללא הפסק בתחתית בטנו עזרה לו להימנע ממזון. וקדחת צרתו לא הניחה לו. היא אחזה והתחככה בו כרתמה; נדמה שהכאב שלה נמצא עמוק, בנבכי נשמתו. כאשר דלות משאביו איימה עליו, הוא פרץ מתוך הבית כרוח אבודה, וחלף בגבעות לאורך קילומטרים במעלה המיוער של פלג רייטרס ובמורדו. וכאשר לא הצליח להרים עצמו תוך מאמץ, הוא נשכב על הריהוט השבור בחדר מגוריו כך שאם יירדם, לא יהיה לו נוח מספיק כדי לשקוע בשינה עמוקה הנושאת חלומות.
תוך כדי כך, הוא לא עשה דבר כדי לטפל במחלתו. את הבח''ג שלו - הבדיקה החזותית של הגפיים שבה היה תלוי המאבק שלו בצרעת - ואת הרגלי ההגנה האחרים הוא הזניח כאילו איבדו כל משמעות. הוא לא נטל את התרופות אשר עצרו בזמנו את התפשטות המחלה. מצחו התמלא מוגלה; קהות חושים קרה כרסמה את דרכה באיטיות במעלה עצבי ידיו ורגליו. הוא קיבל דברים כאלו, התעלם מן הסכנה. כך היה יאה; זה הגיע לו.
אף-על-פי-כן, אותו מצב רוח מכושף נפל עליו בכל ערב. באפלת הדמדומים, הצורך שלו באנשים הפך לבלתי נסבל; הוא משך אותו יורק וחורק שיניים אל האפלה החיצונית מעבר לאורות של בתי העיר. לילה אחר לילה הוא ניסה לדחוף עצמו אל דלת של בית, כל בית. אך הוא לא יכול היה לאזור מספיק אומץ כדי להתקרב לאורות. אנשים במרחק זריקת אבן ממנו עמדו בחוסר נגישותם כאילו אכלסו עולם אחר. כל לילה הוא נהדף לאחור בחיפוש אחר חברה בשל חולשתו העיקשת - ובשל הכאב ההולם שמילא את גולגולתו ככל שגבר הזיהום במצחו.
אלנה נהרגה בגללו. היא הייתה בתו, והוא אהב אותה. אך הוא טמן לה מלכודת מוות.
היא מעולם לא הייתה קיימת.
הוא לא הצליח למצוא לכך פתרון.
אז, בליל חמישי, תבנית התדרדרותו נשברה. תוך כדי שיטוטי הרפאים העקרים שלו, הוא שמע קולות נישאים ברוח החשוכה. קול עולה ויורד כקול נושא נאום, ובין בתיו הוא שמע קולות שירה. תלושים באפלה, הקולות נשמעו אבלים וקרועים, כהזמנה לאספת נשמות מקוללות - שירים ופזמונים ענו זה לזה בעצבות. אלנה הייתה זמרת, בת למשפחת זמרים. הוא גישש את דרכו לפאתי העיר אפופת הליל, ועקב אחר הצער הזנוח של המנגינה.
הוא הובל אל מעבר לבתים, סביב העיר, במורד הרחוב אל שדה בור ששימש כמגרש מצעדים בכל עת שחגגה העיר איזה מאורע פטריוטי. מספר אנשים מיהרו עדיין אל המגרש כמאחרים, וקובננט חמק מהם ועמד בשולי הכביש. כאשר הגיע אל מגרש המצעדים, הוא גילה אוהל עצום ממדים שהוקם במרכזו. כל קירות האוהל גולגלו למעלה, כך שאור הפנסים האיר בבהירות מתחת ליריעות.
אנשים מילאו את האוהל. הם בדיוק התיישבו על הספסלים לאחר שסיימו את שירם, ותוך כדי תנועתם, הובילו מספר סדרנים את המאחרים אל מקומות הישיבה הריקים האחרונים. הספסלים פנו בשורות צפופות לכיוון במה רחבה בקדמת האוהל, שם ישבו שלושה גברים. הם ישבו מאחורי דוכן נאומים כבד, ומאחוריהם ניצב מזבח מאולתר שנבנה בחיפזון מלוחות עץ אורן, וקושט קלות במספר נרות עקומים וצלב מוזהב חבוט וחסר ברק.
בעוד האנשים מתיישבים על הספסלים, אחד הגברים על הבימה - איש נמוך וכבד גוף לבוש בחליפה שחורה ובחולצה לבנה דהויה - קם על רגליו וצעד אל דוכן הנאומים. בקול עמוק וחדור אמונה הוא אמר, ''הבה נתפלל''.
כל האנשים הרכינו את ראשם. קובננט כמעט הסתובב משם בשאט נפש, אך קולו הבטוח והשקט של האיש הצמיד אותו למקומו. הוא הקשיב בחוסר רצון לאיש אשר שילב את ידיו על דוכן הנאומים והתפלל בעדינות:
''ישו, אדוננו ומושיענו - הבט נא על נשמות הנאספים כאן. הבט אל תוך לבבם, אדוננו - ראה את הכאב ואת הפגיעה ואת הבדידות ואת הצער, כן, ואת החטא - ואת הרעב לנוכחותך בלבבם. נחם אותם, אדוננו. עזור להם, רפא אותם. הראה להם את השלווה ואת הנס שבתפילה לשמך. אמן''.
ביחד, השיבו האנשים, ''אמן''.
קולו של האיש משך את קובננט. הוא שמע בו משהו שדמה לכנות, לחמלה פשוטה. הוא לא היה בטוח; את המעט שידע על כנות הוא למד בחלומותיו. אך הוא לא התרחק משם. תחת זאת, בזמן שהרימו האנשים את ראשם מן התפילה, הוא התקדם בזהירות אל תוך אור, התקרב אל האוהל כדי לקרוא שלט גדול שהוצב בשולי הכביש.
נכתב בו:

צלבני רוח פסחא -
ד''ר ב' סם ג'ונסון
מחייה ומרפא
החל מן הערב עד יום ראשון
בלבד.



הכוח המשמר (The Power That Preserves)
מאת סטיבן ר. דונלדסון (Stephen R. Donaldson)
עברית: אורנית שחר
הוצאת אופוס, 2002



סטיבן ר. דונלדסון
תומס קובננט ב-Book A Minute
הכוח המשמר - במיתוס
הוצאת אופוס

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
מתי יוצא סוף-סוף הספר?  (חדש)
יו יום שלישי, 26/02/2002, שעה 21:18
שיתפגרו מעריצי ''השחקן'', אני מחכה ל-''כוח המשמר'' קרוב לשנתיים!
   כתוב תגובה
מתי יוצא סוף-סוף הספר?  (חדש)
איה יום רביעי, 27/02/2002, שעה 11:21
בתשובה ליו
:-))
אם יתפגרו מעריצי השחקן, לא תהיה מי שתודיע על צאת הספר (הכוח המשמר).
צריך להזהר לפעמים עם משאלות לב.
:-)
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.