על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  
פני מועדות לכוכבים
פרקים לדוגמה / אלפרד בסטר
21/02/07
תגובות: 1  

חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
שבת, 13/09/2008, שעה 19:55

שלושת הפרקים הראשונים מספרו של טרי גודקינד


פרק 1

רייצ'ל הצמידה את הבובה אל חזה ונעצה מבטה ביצור האפל שצפה בה מבין השיחים. היא לפחות חשבה שהוא צופה בה. היה קשה לדעת בוודאות, כי עיניו היו אפלות כשאר גופו, חוץ מאשר בפעמים שהאור פגע בהן מהכיוון הנכון. אז הן זהרו באור זהוב.
היא כבר ראתה חיות ביער, ארנבים ודביבונים, סנאים וכיוצא בכך, אבל הוא היה גדול מהן. הוא היה גדול כמוה, ואולי אפילו יותר. דובים הם כהים. היא תהתה אם זה יכול להיות דוב.
אבל המקום הזה לא היה ממש יער, כי היה בתוך בית. רייצ'ל מעולם לא הייתה עד כה ביער ביתי. היא תהתה אם החיות ביערות הביתיים דומות לחיות שביערות החיצוניים.
היא הייתה עלולה לפחד, אבל צ'ייס היה איתה. היא ידעה שהוא ישמור עליה מכל רע. צ'ייס היה האיש האמיץ ביותר שהכירה. אבל היא בכל זאת פחדה קצת. צ'ייס אמר שהיא הילדה האמיצה ביותר שהוא מכיר. היא לא רצתה שיחשוב שהיא מפחדת מאיזה ארנב גדול.
אולי הוא באמת היה ארנב גדול שיושב על סלע. אבל לארנבים יש אוזניים ארוכות. אולי הוא באמת היה דוב. היא הכניסה את רגל הבובה לפיה.
היא פנתה לאחור והביטה אל השביל. עיניה ראו פרחים יפים וקירות עטורי גפנים והמשיכו אל צדה האחר של המדשאה, אל המקום שבו שוחח צ'ייס עם זֶד, הקוסם. הם עמדו ליד שולחן אבן, התבוננו בתיבות והתייעצו מה לעשות בהן. רייצ'ל שמחה שדארקן ראהל הרשע לא הצליח לזכות בהן, ושהוא לא יוכל עוד לפגוע באיש.
רייצ'ל פנתה לאחור כדי לוודא שהיצור האפל לא מתקרב אליה. היצור נעלם. היא הביטה סביב אבל לא גילתה שום סימן לנוכחותו.
''שרה, לאן לדעתך הוא הלך?'' שאלה.
הבובה לא השיבה. רייצ'ל נשכה את רגלה של שרה והחלה ללכת לעבר צ'ייס. רגליה השתוקקו לרוץ, אבל היא לא רצתה שצ'ייס יחשוב שהיא לא אמיצה. הוא אמר שהיא אמיצה, והדבר גרם לה להרגיש טוב. בזמן שהלכה היא שלחה מבטים לאחור, אבל לא ראתה את היצור האפל. אולי הוא חי במחילה ועכשיו נכנס לתוכה. רגליה עדיין השתוקקו לרוץ, אבל היא לא נכנעה.
כשהגיעה אל צ'ייס נצמדה רייצ'ל אל גופו וחיבקה את רגלו. הוא וזֶד דיברו והיא ידעה שלא מנומס להפריע, לכן רק מצצה את רגלה של שרה וחיכתה.
''אז מה יכול לקרות אם פשוט תסגור את המכסה?'' שאל צ'ייס את הקוסם.
''כל דבר!'' זֶד הניף את זרועותיו השדופות. שערו הלבן הגלי היה מסורק, אבל פה ושם בלטו קווצות שיער. ''איך אני אמור לדעת? העובדה שאני יודע מה הן התיבות של אורדן לא אומרת שאני יודע מה לעשות איתן עכשיו, אחרי שדארקן ראהל פתח אותן. קסם אורדן הרג אותו כי פתח אותן. הוא היה עלול להשמיד את כל העולם. הוא עלול להרוג אותי אם אסגור את התיבה. או גרוע מזה''.
צ'ייס נאנח. ''אבל אנחנו לא יכולים להשאיר אותן ככה, נכון? חייבים לעשות משהו, לא?''
הקוסם קימט את מצחו, הסתכל בתיבות ושקע בהרהורים. אחרי שתיקה ממושכת, רייצ'ל משכה בשרוולו של צ'ייס. הוא הביט בה.
''צ'ייס...''
'''צ'ייס'? הסברתי לך את הכללים''. הוא הניח ידיים על מותניו והרים את פניו למעלה, בניסיון להיראות מרושע, עד שרייצ'ל צחקקה והידקה את אחיזתה ברגלו. ''את בתי רק כמה שבועות, וכבר את מפרה את הכללים. אמרתי לך לקרוא לי 'אבא'. אני לא מרשה לאף אחד מילדי לקרוא לי צ'ייס. הבנת?''
רייצ'ל חייכה חיוך רחב והנהנה. ''כן, צ'ייס... אבא''.
הוא גלגל עיניים והניד בראשו. לבסוף פרע את שערה. ''מה העניין?''
''יש חיה גדולה בין העצים. אני חושבת שאולי זה דוב, או משהו גרוע יותר. אני חושבת שאתה צריך להוציא את החרב שלך ולבדוק''.
הוא צחק. ''דוב? כאן?'' הוא צחק שוב. ''רייצ'ל, זה גן ביתי. אין דובים בגנים ביתיים. אולי זה צל. האור במקום הזה מתנהג בצורה משונה''.
היא הנידה בראשה. ''אני לא חושבת, צ'ייס... אבא. הוא הסתכל בי''.
צ'ייס חייך ופרע שוב את שערה. הוא הניח את ידו הגדולה על לחיה והצמיד את ראשה אל רגלו. ''אז הישארי לידי והוא לא יטריד אותך''.
היא מצצה את רגלה של שרה והנידה בראשה השעוּן על רגלו. עכשיו, כשידו הייתה מונחת עליה, כבר לא פחדה כל-כך, לכן הסתכלה שוב לעבר העצים.
היצור האפל שרוב גופו הוסתר בצל אחד הקירות עטורי הגפנים קפץ לכיוונם. רייצ'ל נשכה בכוח את רגלה של שרה, פלטה יבבה קלה והביטה למעלה אל צ'ייס. הוא הצביע על התיבות.
''ומה בדיוק הדבר הזה, האבן, או המרגלית, לא משנה מה? זה יצא מהתיבות?''
זֶד הנהן. ''כן. אבל אני לא רוצה לומר מה אני חושב שזה לפני שאהיה בטוח. לפחות לא בקול רם''.
''אבא'', יללה רייצ'ל, ''הוא מתקרב''.
הוא השפיל אליה את מבטו. ''טוב. שימי עליו עין בשבילי''. הוא הביט שוב בקוסם. ''מה זאת אומרת, שאתה לא רוצה לומר? אתה חושב שזה קשור למה שדיברת עליו? שיכול להיות שהרעלה אל העולם התחתון נקרעה?''
זֶד קימט את מצחו, ליטף את סנטרו באצבעותיו הצנומות והתבונן במרגלית השחורה המונחת מול התיבה הפתוחה. ''מזה אני מפחד''.
רייצ'ל הסתכלה אל הקיר וחיפשה את היצור האפל. היא צעקה כשראתה את ידיו מתרוממות מעל שפת הקיר. הוא כבר היה קרוב מאוד.
אבל אלה לא היו ידיים, אלא טפרים. טפרים ארוכים ומעוקלים.
היא הביטה למעלה אל צ'ייס, אל כלי הנשק שלו, כדי לוודא שיש לו מספיק. סביב מותניו היו סכינים. הרבה סכינים. על שכמו הייתה רצועה של חרב, בחגורתו היה נעוץ גרזן גדול והשתלשלו ממנה עוד כמה דברים שנראו כמו אלות שמהן מזדקרים חודים משוננים. על גבו הייתה תלויה קשת. היא קיוותה שזה יספיק.
כלי הנשק האלה הפחידו אנשים אחרים, אבל דומה שלא הדאיגו כלל את היצור האפל שהתקרב אליהם. ולקוסם לא הייתה אפילו סכין. הוא לבש את הגלימה החומה הפשוטה שלו. והוא היה כל-כך רזה. הרבה פחות גדול מצ'ייס. אבל קוסמים יודעים לעשות קסמים. אולי הקסם שלו ירחיק משם את היצור האפל.
קסם! רייצ'ל נזכרה במקל האש הקסום שנתן לה הקוסם גילר. היא הכניסה יד לכיסה ואחזה בו. יכול להיות שצ'ייס יזדקק לעזרתה. היא לא תיתן ליצור הזה לפגוע באביה החדש. היא תהיה אמיצה.
''זה מסוכן?''
זֶד שלח מבט אל צ'ייס. ''אם הדבר הזה הוא מה שאני חושב והוא ייפול לידיים הלא נכונות, המילה 'מסוכן' בשום אופן לא תספיק כדי לתאר אותו''.
''אז אולי אנחנו צריכים לזרוק את זה לבור עמוק או להשמיד את זה''.
''אנחנו לא יכולים. אולי נזדקק לה''.
''ואם נחביא אותה?''
''זה מה שאני רוצה לעשות. השאלה היא איפה. צריך לקחת בחשבון כמה דברים. לפני שאדע מה לעשות באבן ומה לעשות עם התיבות, אצטרך לקחת את אדיי לאיידינדריל ולחקור איתה את הנבואות''.
''ועד אז? עד שתהיה בטוח?''
רייצ'ל הביטה ביצור האפל. הוא היה קרוב יותר, קרוב כמו הקיר. הוא הניח את טפריו על שפת הקיר, הרים את ראשו מעליו והסתכל בעיניה.
היצור חייך אליה וחשף שיניים ארוכות וחדות. נשימתה נעתקה. כתפיו רעדו. הוא צחק. עיניה של רייצ'ל נפערו לרווחה. היא שמעה את קול פעימות לבה.
''אבא...'' יבבה בקול דק.
הוא לא הביט בה אלא רק היסה אותה. היצור העביר את רגליו מעל הקיר, המשיך להביט בה והמשיך לצחוק. עיניו הנוצצות נשלחו אל צ'ייס בזֶד. הוא לחשש וצחק כשהתכונן לזנק.
רייצ'ל משכה במכנסיו של צ'ייס והתאמצה להוציא מפיה קול. ''אבא... הוא בא''.
''בסדר רייצ'ל. זֶד, אני עוד לא יודע...''
היצור האפל זינק ביללה אל השטח הפתוח. הוא רץ כחץ שלוח, גוש שחור מעורפל. רייצ'ל צרחה. צ'ייס סב לאחור ברגע בו פגע בו היצור. טפרים הבזיקו באוויר. צ'ייס נפל על הארץ והיצור זינק אל זֶד.
זֶד סובב את זרועותיו בתנועה רחבה. הבזקי אור נורו מאצבעותיו, ניתזו מגופו של היצור האפל ועיפו באוויר אדמה ואבנים במקומות שבהם פגעו. היצור הטיח את זֶד על הארץ.
היצור געה בצחוק וזינק שוב לעבר צ'ייס, ששלף עכשיו את הגרזן מחגורתו. רייצ'ל צרחה שוב כשהטפרים נשלחו לבתר את צ'ייס. הוא היה זריז מכל חיה שראתה אי פעם. טפריו לא היו אלא כתם מטושטש.
רייצ'ל הייתה מלאת אימה מפני האפשרות שצ'ייס נפגע. היצור העיף מידיו את הגרזן ולא הפסיק לרגע את צחוקו הנורא. הוא פגע בצ'ייס. רייצ'ל אחזה במקל האש.
היא זינקה והצמידה את המקל אל גבו. היא צרחה את מילות הקסם שיפעילו אותו. ''הידלק למעני!''
היצור האפל עלה בלהבות. הוא השמיע צרחה איומה והסתחרר לכיוונה. הוא פער את פיו ונקש בשיניו בזמן שלהבות זינקו מכל גופו. הוא צחק שוב, אבל לא כמו שצוחקים אנשים כשמשהו מצחיק אותם. צחוקו העביר בה צמרמורת. הוא התכופף והחל להתקרב אל רייצ'ל הנסוגה, אפוף להבות.
צ'ייס גנח כשיידה ביצור אחת מהאלות בעלת החודים המשוננים. האַלָה פגעה בגבו של היצור ונתקעה בכתפו. הוא הביט אל צ'ייס וצחק כשחילץ את האלה מגבו. הוא פנה שוב לכיוונו של צ'ייס.
זֶד עמד על רגליו. אש נורתה מבין אצבעותיו והקיפה את היצור בלהבות שהתגברו עוד ועוד. היצור צחק בתגובה. האש כבתה ועשן עלה מגופו של היצור, שנראה עכשיו כמו שנראה לפני שנשרף. למעשה, הוא נראה חרוך עוד לפני שרייצ'ל הציתה אותו.
צ'ייס קם, מכוסה בדם. עיניה של רייצ'ל התמלאו דמעות כשראתה אותו. הוא הוריד במשיכה את הקשת מגבו ובִּן רגע ירה ביצור חץ. החץ פגע בחזהו של היצור, אבל הוא שבר אותו והמשיך לצחוק את צחוקו הנורא.
צ'ייס השליך את הקשת הצדה ועקר את החרב מתושבתה על כתפו. הוא רץ לעבר היצור, זינק מעליו ודקר אותו בחרבו. תנועותיו של היצור היו מהירות כל-כך עד שצ'ייס החטיא אותו. זֶד עשה משהו שהפיל אותו על הדשא. צ'ייס התייצב לפני רייצ'ל, דחף אותה לאחור בידו האחת ואחז בחרבו בשנייה.
היצור זינק שוב על רגליו והביט בשלושתם.
''לכו!'' צעק אליהם זֶד. ''אל תרוצו! אל תעמדו במקום!''
צ'ייס אחד במפרק כף ידה של רייצ'ל והחל לסגת. גם זֶד החל לסגת. היצור האפל הפסיק לצחוק, העביר ביניהם את מבטו ומצמץ. צ'ייס התנשם בכבדות. שריון הטבעות שלו וירכית העור החומה שלבש מתחתיו נשאו את פגיעת טפריו של היצור. עיניה של רייצ'ל נמלאו שוב דמעות כשראתה את הדם שהכתים אותו. זרזיף דם נזל מטה על זרועו ונטף על ידה. היא לא רצתה שייפגע. היא אהבה אותו בכל לבה. היא הידקה את אחיזתה בשרה ובמקל האש.
זֶד קם. ''תמשיך ללכת'', אמר לצ'ייס.
היצור האפל התבונן בזֶד המתרומם ועל פניו עלה שוב חיוך מלא שיניים חדות. הוא צחק את אותו צחוק מחריד, בטש בקרקע והסתער על הקוסם.
זֶד הניף את ידיו. עפר ועשב התרוממו סביב היצור. הוא הונף באוויר. ברקים כחולים הכו בו מכל עבר לפני שגופו מעלה העשן פגע בקרקע.
משהו נוסף קרה. רייצ'ל לא ידעה מה זה היה, אבל היצור נעצר בזרועות פשוטות, כאילו הוא מנסה להימלט אבל רגליו תקועות במקומן. הוא יילל והתפתל ולא הצליח לזוז. זֶד סובב את זרועותיו במעגלים והניף אותן שוב. האדמה רעדה כאילו הכה בה רעם והבזקי אור הוטחו ביצור. הוא צחק. נשמע קול קריעה שדמה לצליל של עץ מתפצח, והיצור חזר להתקדם לכיוונו של זֶד.
זֶד המשיך ללכת, והיצור עצר וקימט את מצחו. הקוסם הפסיק ללכת והניף את זרועותיו פעם נוספת. כדור אש עצום נורה לעבר היצור בשעה שהסתער על זֶד. צווחה רמה נשמעה מכדור האש שגדל יותר ויותר ככל שהתקרב אל היצור האפל.
פגיעתו של כדור האש הייתה חזקה כל-כך עד שהאדמה רעדה. האור הכחול והצהוב סנוור את רייצ'ל הנסוגה, והיא מצמצה. כדור האש נותר במקומו ובער בקול שאגה.
היצור האפל יצא מהאש, גופו מעלה עשן. כתפיו רטטו מצחוק. ניצוצות קטנים התרוממו באוויר כשהלהבות גוועו.
''חזיז ורעם'', אמר הקוסם והחל לסגת.
רייצ'ל לא ידעה מה זה ''חזיז ורעם'', אבל צ'ייס ביקש מזֶד לא לומר את זה בנוכחות אוזניים רכות בשנים. גם את זה היא לא הבינה. שערו הגלי, הלבן של הקוסם היה פרוע וקווצות שיער סבוכות הזדקרו ממנו.
רייצ'ל וצ'ייס היו עכשיו על השביל שבין העצים, ליד הדלת. זֶד הלך לאחור לכיוונם והיצור הכהה צפה בו. כשנעמד, היצור חזר להתקדם לעברו.
חומות אש התרוממו בדרכו. עשן מילא את האוויר ושאגה נשמעה. היצור חצה את חומת האש. זֶד יצר חומה נוספת והיצור עבר גם אותה.
כשהקוסם החל שוב ללכת, נעצר היצור לצד קיר נמוך מכוסה גפנים והתבונן בו. זמורות עבות התנתקו לפתע פתאום מהקיר והתארכו. הזמורות הצליפו סביב היצור כשיצרו סביבו סבך עבות. זֶד כמעט הגיע אליהם.
''לאן אנחנו הולכים?'' שאל צ'ייס.
זֶד פנה אליו. הוא נראה תשוש. ''בואו נראה אם נצליח לכלוא אותו כאן''.
היצור קרע את הזמורות שהצמידו אותו ארצה ושיסע אותן בטפריו החדים כשהשלושה עברו את הפתח הרחב. צ'ייס וזֶד אחזו כל אחד בדלת מוזהבת וטרקו אותן.
יללה נשמעה מהצד השני, ואחריה התרסקות עזה. גומה גדולה נוצרה פתאום בדלת והפילה את זֶד ארצה. צ'ייס הניח את ידיו על הדלתות ונשען עליהן במלוא כובד משקלו כדי לבלום את מהלומותיו של היצור מהצד השני.
קולות גירוד מחרידים נשמעו כשהיצור גירד את הדלת בטפריו. גופו של צ'ייס היה מכוסה זיעה ודם. זֶד קם בזינוק ועזר לצ'ייס להחזיק את הדלתות.
טופר חדר מבעד לסדק שבין הדלתות והחליק למטה. טופר נוסף החליק מתחתיו. רייצ'ל שמעה את צחוקו של היצור מעבר לדלת. צ'ייס גנח ודחף בכל כוחו. הדלתות חרקו.
הקוסם התרחק מהדלת והניף את זרועותיו. אצבעותיו הופנו למעלה, כאילו הוא מנסה להדוף את האוויר. החריקה פסקה. יללת היצור התגברה.
זֶד אחז בשרוולו של צ'ייס. ''לך מכאן''.
צ'ייס התרחק מהדלתות. ''זה יעצור אותו?''
''אני חושב שלא. אם הוא מתקדם אליך, לך. הוא נמשך לאנשים שרצים או עומדים במקום. תגיד את זה לכל מי שתפגוש''.
''זֶד, מה היצור הזה?''
קול ריסוק נוסף נשמע, ובדלת נוצרה עוד גומה. קצות הטפרים חדרו את המתכת ושיסעו את הדלת. אוזניה של רייצ'ל כאבו מהרעש.
''לכו! עכשיו!''
צ'ייס כרך זרוע סביב מותניה והחל לרוץ במסדרון.



פרק 2

זֶד מישש בלי משים את בד גלימתו הגס ואת האבן שנחה מתחתיו, בכיסו הפנימי. הוא הביט בטפרים המשסעים את המתכת. הוא סב לאחור והביט בשומר הגבול שנשא את רייצ'ל במסדרון. הם הספיקו לעבור רק כמה עשרות צעדים כשאחת הדלתות התנתקה מציריה בחבטה מחרידה. הצירים החזקים נסדקו כאילו היו עשויים מחימר.
זֶד צלל למטה והצליח לחמוק בסנטימטרים ספורים מהדלת המוזהבת שהתעופפה על פני המסדרון. הדלת התרסקה על קיר השחם המצוחצח ומילאה את חלל המסדרון ברסיסי מתכת ואבק אבן מתאבך. זֶד התגלגל, קם על רגליו ורץ.
החרקן פרץ החוצה, מגן החיים אל המסדרון. גופו לא היה אלא שלד כפוף עטוי שכבת עור יבש, פריך וצרוב, כאילו היה גוויה שהתייבשה בשמש במשך שנים רבות. פה ושם בלטו עצמות לבנות מהמקומות שבהם נקרע העור במהלך הקרב, אבל לא נראה שהדבר מטריד את היצור. זה היה יצור מהעולם התחתון, שלא היה פגיע לחולשותיהם של החיים. הוא לא דימם.
אם יהיה ניתן לקרוע אותו לגזרים או לפרק אותו במהלומות, אולי יהיה אפשר לעצור אותו, אבל הוא היה מהיר להפליא וניכר שהקסם לא הזיק לו כמעט. הוא ספג את הקסם המוספי לתוכו כאילו היה ספוג.
ייתכן שקסם מחסרי יפגע בו, אבל זֶד לא זכה במתת הטלת קסמים מהסוג הזה. שום קוסם לא זכה במתת הזו כבר אלפי שנים. כיום אמנם יש כמה אנשים העוסקים בקסם מחסרי – דארקן ראהל היה העדות לכך – אבל איש מהם לא ניחן במתת.
לא, הקסם שלו לא יבלום את היצור. לפחות לא ישירות, חשב הקוסם. אבל אולי בעקיפין?
זֶד נסוג לנגד עיניו הממצמצות, המבולבלות של החרקן. עכשיו, חשב, כל עוד הוא עומד.
זֶד התרכז, אסף את האוויר סביבו ודחס אותו במידה שתאפשר לו להרים את הדלת הכבדה. הוא היה עייף והמאמץ גבה ממנו מחיר. זֶד נאנח בתוך תוכו כשהדף את האוויר והטיח את הדלת בגבו של החרקן. המסדרון התמלא אבק מסתחרר ברגע שהדלת הפילה את היצור ארצה. הוא ילל. זֶד תהה אם הייתה זו יללת כאב או כעס.
הדלת התרוממה, רסיסי אבן נפלו ממנה. החרקן הניף את הדלת הכבדה בטפרי יד אחת וצחק. קנוקנת גפן נוקשה שבאמצעותה ניסה זֶד לחנוק אותו קודם לכן השתלשלה מצווארו.
''חזיז ורעם'', מלמל זֶד. ''שום דבר לא בא בקלות''.
זֶד המשיך לסגת. הדלת הוטחה ברצפה כשהחרקן יצא מתחתיה והלך בעקבותיו. נראה שהחל להבין שהאנשים ההולכים היו אותם אנשים שרצו או עמדו. הוא לא הכיר את העולם הזה. זֶד היה חייב למצוא פתרון לפני שהחקרן ילמד דברים נוספים. חבל רק שהוא עייף כל-כך.
צ'ייס ירד בגרם מדרגות רחב עשוי משיש. זֶד הלך בעקבותיו בצעדים מהירים. אילו היה בטוח שהחרקן אינו רודף למעשה אחרי צ'ייס ורייצ'ל, היה פונה בכיוון אחר ומרחיק מהם את הסכנה, אבל יכול להיות שהיצור יצא דווקא כדי לתפוס אותם, וזֶד לא רצה להניח לצ'ייס להילחם בו לבדו.
גבר ואישה בגלימות לבנות עלו במדרגות. צ'ייס ניסה לשכנע אותם לפנות לאחור אבל הם חלפו על פניו והמשיכו ללכת.
''לכו!'' צעק אליהם זֶד. ''אל תרוצו! תחזרו לאחור, אחרת תמותו!'' הם קימטו את מצחיהם בבלבול.
החרקן המשיך לדשדש אל המדרגות, טפריו נקשו ושרטו את רצפת השיש. זֶד שמע אותו מתנשף באותו קול מצמרר, שדמה לצחוק.
השניים ראו את היצור האפל וקפאו במקומם. עיניהם הכחולות נפערו לרווחה. זֶד דחף אותם, הפנה אותם לאחור ואילץ אותם לרדת במדרגות. הם התחילו פתאום לרוץ. שערם הבלונדיני וגלימותיהם הלבנות התנופפו כשקפצו שלוש מדרגות בכל צעד.
''אל תרוצו!'' צעקו זֶד וצ'ייס ביחד.
החרקן התרומם על אצבעות בעלות טפרים חדים, משום שנמשך אל התנועה הפתאומית. הוא השמיע צחוק מקרקר וזינק לעבר המדרגות. זֶד הטיח אגרוף באוויר, פגע בחזהו והעיף אותו צעד אחד לאחור. החרקן כמעט לא הבחין בכך. הוא הביט מעבר למעקה האבן שבראש המדרגות וראה את השניים רצים.
הוא קרקר, אחז במעקה, זינק מעליו ונפל מגובה יותר משישה מטרים לכיוונן של שתי הדמויות לבנות הגלימות שרצו למטה. צ'ייס מיהר להצמיד את פניה של רייצ'ל לכתפו והחל לסגת במעלה המדרגות. הוא ידע מה עומד לקרות ולא הייתה לו שום דרך למנוע את זה.
זֶד המתין למעלה. ''מהרו, כל עוד דעתו מוסחת''.
מאבק קצרצר וצרחות קטועות. צחוק מיילל הדהד מעלה במדרגות. דם ניתז בקשת על השיש הלבן והגיע כמעט עד למקום שבו עלה צ'ייס בריצה במדרגות. רייצ'ל טמנה את פניה בכתפו וחיבקה את צווארו בכוח, אבל לא השמיעה הגה.
זֶד התפעל ממנה. הוא מעולם לא ראה ילדה כה צעירה חושבת באופן הגיוני כל-כך. היא הייתה חכמה. חכמה ואמיצה. הוא הבין מדוע גילר נעזר בה כשניסה להרחיק את התיבה האחרונה של אורדן מידיו של דארקן ראהל. זו דרכם של קוסמים, חשב זֶד – לנצל אנשים כדי לעשות את מה שחייב להיעשות.
שלושתם רצו במסדרון עד שהחרקן הופיע בראש המדרגות. לאחר מכן האטו את צעדיהם וצעדו לאחור. החרקן חייך ושיניו היו אדומות מדם. אורן הזהוב של מנורות השמן שבקע מהחלון הגדול והצר השתקף לרגע בעיניו האל-מתות. הוא מצמץ בתגובה לאור, ליקק את הדם מטפריו ודהר לעברם. הם ירדו בגרם המדרגות הבא. היצור בא בעקבותיהם. מפעם לפעם הוא עצר במבוכה, בלי לדעת אם הם אכן האנשים שאחריהם הוא רודף.
בידו האחת אחז צ'ייס ברייצ'ל, ובשנייה החזיק את חרבו. זֶד המתין ביניהם ובין החרקן בזמן שנסוגו במסדרון הקטן. תוך כדי התקדמותו אחרי השלושה טיפס החרקן על הקירות, שרט את האבן החלקה וקפץ על שטיחי קיר שנקרעו ממגע טפריו.
שולחנות פינתיים מלוטשים עשויים מעץ אגוז שלכל אחד מהם שלוש רגליים מעוטרות בזמורות ומנוקדות בפריחות מוזהבות הושלכו אל הפרוזדור כשהחרקן הדף אותם בטפריו. הוא חייך וצחק כששמע את קול התנפצותם של אגרטלי הזכוכית המלוטשת על רצפת האבן. מים ופרחים נשפכו על השטיחים. החרקן קפץ למטה, שיסף שטיח טנימורני נדיר כחול וצהוב וגעה בצחוק. אחר כך זינק בקלילות על הקיר וטיפס על התקרה.
הוא התקדם לאורך התקרה כמו עכביש וצפה בהם, ראשו מוטה לאחור.
''איך הוא מצליח לעשות את זה?'' שאל צ'ייס.
זֶד רק הניד בראשו. הם נסוגו אל האולמות המרכזיים הרחבים של היכל העם. התקרה במקום התנשאה לגובה עשרים מטרים ויותר, ושורת קשתות בעלות ארבע צלעות התנשאו למעלה, בקצה העמודים שתמכו בתקרה.
החרקן מיהר פתאום לאורך תקרת המסדרון הקטן שעליה זחל וזינק לעברם.
זֶד שיגר אל היצור המעופף חזיז של אש בוערת. הוא החטיא אותו. האש תססה על קיר השחם והותירה אחריה שובל פיח שחור.
בפעם הראשונה מאז תחילת הקרב, צ'ייס לא החטיא. הוא הכה בחרבו ביד איתנה וכרת אחת מזרועותיו של החרקן. בפעם הראשונה צרח החרקן בכאב. הוא מיהר בהליכה מקרטעת אל מאחורי עמוד שיש אפור מכוסה צמחים מטפסים. היד הכרותה נחה על רצפת האבן, התעוותה וניסתה לאחוז במשהו.
חיילים רצו מעברו האחר של אולם גדול כשחרבותיהם מונפות. שקשוק השריונות וכלי הנשק הדהד מהתקרה הגבוהה שמעל ראשיהם, הלמות מגפיהם הדהדה מהאריחים שסביב בריכת הדבקוּת שאותה עקפו בריצתם. חיילי ד'הארה היו אנשים מפחידים, ונראו מפחידים אף יותר כשגילו שפולש חדר אל ההיכל.
זֶד חש דאגה מוזרה כשראה אותם. לפני ימים ספורים בלבד הם היו גוררים אותו אל האדון הקודם לבית ראהל, שהיה מצווה על מותו. עכשיו היו נאמנים לאדון החדש לבית ראהל, נכדו של זֶד, ריצ'רד.
כשראה את החיילים המתקרבים הבחין זֶד שהאולמות הומים אדם. דבקות אחר הצהריים הסתיימה בדיוק עכשיו. גם עם זרוע אחת, החרקן עלול לגרום למרחץ דמים. החרקן יהרוג עשרות מההולכים באולמות עוד לפני שיבינו בכלל שעליהם לברוח. ואז יהרוג עוד אנשים כשיברחו מפניו. הם חייבים להרחיק משם את כל האנשים.
החיילים נאספו בחיפזון סביב הקוסם, עיניהם דרוכות, מחפשות, נכונות, תרות אחר המקור למהומה. זֶד פנה אל מפקדם, גבר שרירי בלבוש עור ושריון חזה מצוחצח שעליו תבליט בדמות האות 'ר': סמלו של בית ראהל. צלקות הדרגה היו חרוטות למעלה על זרועותיו שהיו מכוסות שרוולי שריון גס בלבד. עיניים עזות מבט זהרו מתחת לקסדתו הנוצצת.
''מה קורה כאן?'' חקר. ''מה העניין?''
''תרחיק את האנשים האלו מהאולם. הם בסכנה''.
פניו של המפקד האדימו מתחת ללוחות הלחיים של קסדתו. ''אני חייל, לא רועה מחורבן!''
זֶד חרק בשיניו. ''וחובתו הראשונה של חייל היא להגן על הציבור. מפקד, אם לא תרחיק את האנשים מהאולם, אדאג שתהפוך לרועה!''
המפקד הצדיע בחבטת אגרוף על חזהו וריסן פתאום את קולו כשהבין עם מי הוא מתווכח. ''לפקודתך, הקוסם זורנדר''. במקום זה הפנה את כעסו אל אנשיו. ''תרחיקו את כולם! ומהר, ארורים שכמותכם! התפרשו! טהרו את האולם!''
החיילים התפרשו כמניפה והחלו להדוף מדרכם גל של אנשים מבוהלים. זֶד קיווה שיספיקו להרחיק את כולם. אולי אז, בעזרת החיילים, יוכלו לכתר את החרקן ולקרוע אותו לגזרים.
אבל בדיוק באותו הרגע הגיח החרקן מאחורי העמוד, פס שחור ואלים המתקדם לאורך הרצפה. הוא נכנס דידה אל לב חבורה של צופים שהחיילים ניסו לגרש אחורה ובתוך כך הפילו אנשים זה על גבי זה. באולם נשמעו צווחות ויללות וצחוקו המחריד של החרקן.
חיילים התנפלו על היצור והושלכו לאחור, נוטפי דם. אחרים באו לעזרתם. החיילים התקשו להניף ביעילות את חרבותיהם או גרזניהם בסבך האנשים המבוהלים ולמנוע מהחרקן לפלס לעצמו נתיב מדמם דרך הגופות. נראה שהוא אינו חושש מהחיילים יותר משחשש מהעוברים ושבים חסרי הנשק. הוא פשוט קרע את גופו של כל מי שהתקרב אליו יותר מדי.
''חזיז ורעם!'' קילל זֶד. הוא פנה אל צ'ייס. ''תישאר לידי. אנחנו חייבים למשוך אותו מכאן''. הוא התבונן סביבו. ''לשם. לבריכת הדבקות''.
הם רצו לעבר בריכת המים המרובעת ששכנה מתחת לפתח בתקרה. קרני אור נהרו פנימה והשתקפו באדוות על עמוד באחת מפינות בריכה. על הסלע המוכתם בכתמים כהים במרכז הבריכה ניצב פעמון. דג כתום שחה בבריכה הרדודה, תוך התעלמות מוחלטת מהמהומה המתחוללת מעליו.
רעיון החל להתגבש במוחו של זֶד. החרקן לא הוטרד כלל מן האש. כשפגעה בו, היא לכל היותר העלתה קיטור. זֶד התעלם מגניחות הכאב והגסיסה, פרש את ידיו מעל המים ואסף את חומם לקראת הקסם שעמד להטיל. הוא ראה גלי חום מנצנצים מתחת לפני המים. הוא צבר את החום שעלה מהנקודה הזו עד שהגיע לסף נקודת הבערה.
''כשיבוא'', אמר לצ'ייס, ''נצטרך למשוך אותו אל המים''.
צ'ייס הנהן. זֶד שמח ששומר הגבול לא היה מהטיפוסים הדורשים הסבר לכל בקשה, וידע שאסור לו לבזבז שניות יקרות על שאלות. צ'ייס הניח את רייצ'ל על הרצפה. ''הישארי מאחורי'', אמר לה.
גם היא לא שאלה דבר. היא הנהנה וחיבקה בכוח את בובתה. זֶד ראה שבידה השנייה לפתה את מקל האש. אמיצה בהחלט. הוא פנה אל ההמולה הלאה ממנו בהמשך האולם, הרים את ידו ושלח לשונות אש מדגדגות אל יצור האופל החובט לכל עבר באנשים בלב המהומה. החיילים הוטחו לאחור.
החרקן הזדקף, פנה לאחור ושמט בהיסח הדעת מבין שיניו זרוע חסרת גוף. אד עלה מהמקום שבו ליחכה אותו האש. הוא השמיע את צחוקו המקרקר אל הקוסם, שעמד ולא זז באור השמש הזורחת על הבריכה.
החיילים הרחיקו את האנשים שעוד נותרו באולמות, אם כי הקהל כבר לא היה זקוק לדרבון. זֶד שילח כדורי אש שעופפו מעל הרצפה. החרקן הסיט אותם מדרכו והם כבו במטר ניצוצות. זֶד ידע שהאש לא תזיק לו. הוא רק רצה למשוך את תשומת לבו. והצליח.
''אל תשכח'', אמר לצ'ייס, ''המים''.
''אין לך התנגדות שיגיע לשם מת, נכון?''
''שום התנגדות''.
הטפרים חרקו על האבן כשהחרקן התקרב בריצה לאורך האולם. חודי הטפרים שרטו את הרצפה והתיזו סביב אבק ושבבי אבן. זֶד הכה בו בגושי אוויר דחוס, חבט בו בכוח באמצעותם, ריתק אליו את תשומת לבו וניסה להאט אותו כדי שיהיה ניתן להשתלט עליו. החרקן זינק על רגליו שוב ושוב וחידש את הסתערותו. צ'ייס התכופף מעט וניצב הכן לקראתו. במקום החרב אחז אלת קרב משושת-להבים.
החרקן זינק באוויר בזינוק על טבעי לעבר הקוסם וצנח עליו בשאגה לפני שהספיק זֶד להזיז אותו הצדה. זֶד הוטח ארצה ובתוך כך טווה סביב עצמו רשתות אוויר שיבלמו את הטפרים הנשלחים אליו. שיניים נסגרו בקול פיצוח ליד גרונו.
הגבר והחיה התגלגלו גלגול יחיד. כשהחרקן היה למעלה, הלם צ'ייס בזריזות על ראשו באלה. היצור הסתובב אליו וספג במרכז חזהו מהלומה שנייה שהפילה אותו והרחיקה אותו מהקוסם. זֶד שמע את המכה שוברת את עצמות החרקן, אבל דומה שהחרקן אינו חש בכך כלל.
החרקן הרים את זרועו היחידה והפיל את צ'ייס. צ'ייס נפל לאחור בגניחת כאב והחרקן זינק על חזהו. זֶד ניסה להתעשת. רייצ'ל הצמידה את מקל האש לגבו של החרקן והוא עלה בלהבות. זֶד הדף אותו בעזרת גושי האוויר וניסה להשליך אותו למים, אבל החרקן נאחז בצ'ייס וסירב להרפות. עיניים שחורות זועמות נלטשו מאחורי הלהבות. שפתיים השתרבבו ברטינה.
צ'ייס הניף את האלה בשתי ידיו והכה באמצע גבו של היצור החזק. המהלומה הפילה את החרקן לתוך הבריכה. אדים מלחששים עלו במקומות שבהם פגעו הלהבות במים.
באותו רגע ממש הצית זֶד את האוויר שמעל המים והזין אותו בחומם של המים. אש הקוסמים שאבה מהמים את כל חומם. הבריכה קפאה והפכה לגוש קרח מוצק. החרקן נלכד בתוכם. האש דעכה כשהחום שהזין אותה התמצה. דממה השתררה פתאום, ורק גניחות הפצועים במסדרון הפרו אותה.
רייצ'ל זינקה על צ'ייס וחיבקה אותו. קולה היה חנוק מדמעות. ''צ'ייס, צ'ייס, אתה בסדר?''
הוא כרך סביבה את זרועו והתיישב על הרצפה. ''אכן כן, קטנטונת''.
זֶד ראה שצ'ייס לא דייק בדבריו. ''צ'ייס, שב על הספסל שם. אני חייב לעזור לאנשים האלה, ואני לא רוצה שעיניים קטנות ייחשפו למה שקורה שם''.
הוא ידע שפניה כזו תשפיע על צ'ייס יותר מאשר אילו היה אומר לו שהוא לא רוצה שיסתובב כל עוד לא טיפלו בפצעיו. הוא בכל זאת הופתע כשצ'ייס הנהן ללא מחאה.
המפקד ושמונה מאנשיו מיהרו לעברם. לכמה מהם היו פצעים מדממים. שריון החזה של אחד מהם נקרע בטפריו של היצור. הם הביטו יחד בחרקן הקפוא בבריכה. ''עבודה יפה, הקוסם זורנדר''. המפקד הנהן וחייך בהערכה. ''יש שם כמה אנשים שנותרו בחיים. תוכל לעשות משהו למענם?''
''אצטרך לבדוק. מפקד, בקש מאנשיך לפרק את היצור הזה לחתיכות, לפני שיבין איך להמיס את הקרח''.
המפקד פער את עיניו לרווחה. ''זאת אומרת שהוא עוד חי?''
זֶד גנח לאישור. ''כמה שיותר מהר, מפקד''.
החיילים כבר שלפו מחגורותיהם את הגרזנים המעוקלים והמתינו לפקודה. המפקד סימן להם לזוז והם הסתערו על הקרח והחלו לנופף בגרזנים לפני שננעצו בקרח.
המפקד הנמיך את קולו. ''הקוסם זורנדר, מה היצור הזה?''
זֶד העביר את מבטו מפניו של האש אל צ'ייס, שהאזין בתשומת לב רבה. הוא נעץ את מבטו בעיניו של שומר הגבול. ''זה חרקן''. צ'ייס לא הגיב. שומר הגבול מיעט להגיב. זֶד פנה אל המפקד.
עיניו של הגבר גדול הגוף היו פעורות. ''החרקנים יצאו לחופשי?'' הוא לחש. ''הקוסם זורנדר... אתה ודאי מתלוצץ''.
זֶד בחן את פניו של האיש וראה עליהם צלקות שלא הבחין בהן קודם, צלקות שנרכשו בקרבות לחיים ולמוות. חיילים ד'האריים כמעט ולא הכירו סוגי קרב אחרים. אדם כזה על-פי רוב אינו מניח לפחד להשתקף בעיניו. גם לא כשהוא ניצב מול פני המוות.
זֶד נאנח. ימים רבים חלפו מהפעם האחרונה שישן. אחרי שהגיעו הרביעים וניסו ללכוד את קאהלן, היא חשבה שריצ'רד נהרג ונכנסה לקון-דאר, זעם הדם, והרגה את תוקפיהם. היא, צ'ייס וזֶד הלכו שלושה ימים ושלושה לילות עד שהגיעו אל היכל העם, שבו התכוונה לנקום את מותו. לא ניתן לעצור מוודה השבויה בכבלי הקון-דאר, תמהיל הקסם העתיק. ואז הם נלכדו וגילו שריצ'רד נותר בחיים. כל זה קרה רק אתמול, אך נדמה כאילו חלף נצח מאז.
דארקן ראהל עבד כל שעות הלילה ושרטט לנגד עיניהם שצפו בו בחוסר ישע את קסם אורדן הנארג משלוש התיבות, ורק הבוקר הוא נהרג כשפתח את התיבה הלא נכונה. נהרג מכיוון שריצ'רד השתמש בחוק הקוסמים הראשון. הייתה זו עדות לכך שריצ'רד ניחן במתת גם אם ריצ'רד עצמו סירב לקבל זאת, שכן רק בעל מתת יכול להשתמש בחוק הקוסמים הראשון על קוסם בשיעור קומתו של דארקן ראהל.
זֶד הציץ לרגע בגברים המרסקים את החרקן הלכוד בקרח. ''איך קוראים לך, מפקד?''
האיש הזדקף בגאווה ונעמד בהקשב. ''המפקד טרימק, משמר הארמון, הפלוגה הראשונה''.
''הפלוגה הראשונה? מה זה?''
האיש הקשיח את לסתו בגאווה רבה עוד יותר. ''אנחנו טבעת הפלדה המקיפה את האדון ראהל בכבודו ובעצמו, הקוסם זורנדר. אנחנו מונים אלפיים איש. נקריב את עצמנו עד האחרון שבנו כדי להגן על האדון ראהל''.
זֶד הנהן. ''מפקד טרימק, אדם בדרגתך יודע כי האחריות שבאה עם הדרגה נושאת עמה גם את החובה לשאת את נטל הידיעה בדממה ובבדידות''.
''אני יודע''.
''הידע על כך שהיצור היה חרקן הוא נטל מהסוג הזה. לפחות בינתיים''.
טרימק התנשם. ''אני מבין''. הוא הביט באנשים השרועים על הרצפה באולם. ''מה עם הפצועים, הקוסם זורנדר?''
זֶד העריך חיילים שדואגים לשלומם של פצועים חפים מפשע. התעלמותו מהם קודם לכן נבעה מתחושת חובה, לא מקשיחות לב. הדחף הראשוני שלו היה להתמודד עם ההתקפה.
זֶד החל לחצות את האולם בלוויית טרימק. ''אתה יודע שדארקן ראהל מת?''
''כן. הייתי קודם בחצר הגדולה. ראיתי את האדון החדש לבית ראהל לפני שהמריא על גבו של הדרקון האדום''.
''ותשרת את ריצ'רד בנאמנות כמו ששירתּ את קודמו?''
''הוא ראהל, לא?''
''הוא ראהל''.
''ויש לו מתת?''
''אכן''.
טרימק הנהן. ''עד אחרון אנשי. לא נניח לסכנה להתקרב אליו''.
זֶד הציץ בו בחטף. ''לא יהיה פשוט לשרת תחתיו. הוא עקשן''.
''הוא ראהל. זאת משמעות השם''.
זֶד חייך בבלי משים. ''הוא גם נכדי, אם כי הוא עוד לא יודע את זה. למען האמת, הוא אפילו עוד לא יודע שהוא ראהל. או האדון ראהל. ייתכן שריצ'רד יתקשה לקבל את העמדה שנקלע אליה. אבל בבוא היום הוא יזדקק לך. אראה זאת כטובה אישית, מפקד טרימק, אם תתייחס אליו בהבנה''.
עיניו של טרימק סרקו את האזור, דרוכות לקראת כל סכנה חדשה. ''אקריב את חיי למענו''.
''אני חושב שבתחילה הוא יזדקק יותר להבנה. בעיניו, הוא רק מורה דרך פשוט. הוא מנהיג באופיו ובמורשתו, אבל אינו רואה את עצמו ככזה. הוא לא ירצה שום קשר אל ההנהגה, אך היא בכל זאת ניתנה לו''.
על פניו של טרימק עלה חיוך זעיר. ''יבוצע''. הוא הפסיק ללכת והביט בקוסם. ''אני חייל בן ד'הארה. אני משרת את האדון ראהל. אבל על האדון ראהל מוטל גם לשרת אותנו. אני הפלדה המתייצבת מול פלדה. עליו מוטל להיות הקסם העומד מול קסם. ייתכן שהוא ישרוד בלי הפלדה, אבל ללא קסמיו אנחנו נמות. עכשיו ספר לי איך הצליח חרקן לצאת מהעולם התחתון''.
זֶד נאנח, ולבסוף הנהן. ''אדונך הקודם לבית ראהל עסק בקסמים מסוכנים. קסמי העולם התחתון. הוא קרע את הרעלה בין העולם הזה לעולם התחתון''.
''שוטה ארור. הוא אמור לשרת אותנו, לא להטיל אותנו לתוך לילה נצחי. מישהו היה צריך להרוג אותו''.
''מישהו באמת הרג אותו. ריצ'רד''.
טרימק נחר. ''האדון ראהל כבר משרת אותנו''.
''לפני כמה ימים היו אנשים שהיו רואים במחשבה הזו בגידה''.
''מסירת החיים לידי המתים היא בגידה גרועה יותר''.
''אתמול היית הורג את ריצ'רד כדי למנוע ממנו לפגוע באדון ראהל''.
''ואתמול הוא היה הורג אותי כדי להגיע אל אויבו. אבל עכשיו אנחנו משרתים זה את זה. רק שוטה צועד לאחור אל תוך העתיד''.
זֶד הנהן וחייך אליו בהערכה, חיוך קל אבל חמים. אחר כך צמצם את עיניו ורכן אליו. ''אם הרעלה לא תיסגר, מפקד, והנוטר ישוטט בעולם ללא מפריע, גורל כולנו יהיה זהה. לא רק ד'הארה, כל העולם יאוכל על-ידיו. על-פי מה שקראתי בספרי הנבואה, ייתכן שריצ'רד הוא היחיד שמסוגל לסגור את הרעלה. זכור זאת, אם ריצ'רד יעמוד אי-פעם בפני סכנה, ולו הקלה ביותר''.
עיניו של טרימק היו קרות כקרח. ''פלדה נגד פלדה, כדי שהוא יהיה הקסם נגד הקסם''.
''טוב. הבנת את זה''.



פרק 3

זֶד סקר את המתים והגוססים כשהתקרב אליהם. בדרכו אליהם נאלץ לבוסס בדם. לבו דאב למראה הסבל. וזו הייתה עבודתו של חרקן אחד בלבד. מה היה קורה אילו היו כאן עוד חרקנים?
''מפקד, הזעק לכאן את המרפאים. לא אוכל לטפל בכולם''.
''כבר בוצע, הקוסם זורנדר''.
זֶד הנהן והחל לבדוק את החיים. חיילי הפלוגה הראשונה היו פזורים בין הגופות, פינו את המתים, שרבים מהם היו חבריהם לנשק, והרגיעו את הפצועים. זֶד נגע באצבעותיו ברקותיהם כדי לחוש את טיב הפציעות ולהחליט במה יכול מרפא לטפל ומה דרש טיפול עמוק יותר.
הוא נגע בחייל צעיר שהתאמץ לנשום אף-על-פי שדם ביעבע מפיו. כשהתחושה הגיעה אליו, זֶד נאנק. הוא הציץ למטה וראה צלעות בולטות מבעד לחורים בגודל אגרוף בשריון החזה המבוקע של החייל. קיבתו געשה. טרימק כרע מעברו האחר של הצעיר. הקוסם הציץ במפקד, שהנהן בהבנה. לצעיר נותרו כמה עשרות נשימות חיים לכל היותר.
''תמשיך'', אמר המפקד בשקט. ''אני אשאר עם הבחור''.
זֶד התרחק משם וטרימק אחז בידו של הצעיר והחל לספר לו שקר מנחם. שלוש נשים בחצאיות חומות ארוכות בעלות כיסים רבים הגיעו בריצה. פניהן הבוגרים לא הסגירו שום רתיעה מהמחזה.
השלוש הוציאו מכיסיהן תחבושות ורטיות, התכופפו אל הפצועים והחלו לתפור את פצעיהם ולמזוג להם שיקויים. רוב הפציעות נמצאו בתוך גבולות יכולת הריפוי שלהן, או מעל ומעבר ליכולתו של קוסם. זֶד פנה אל אחת מהשלוש, זו שנראתה חסינה יותר מהאחרות בפני מחאות וּויכוחים, וביקש ממנה לטפל בצ'ייס. זֶד ראה אותו יושב על הספסל מעבר לאולם, סנטרו מורכן על חזהו, ורייצ'ל יושבת על הרצפה לצדו ומחבקת את רגלו.
זֶד ושתי המרפאות האחרות הלכו בין האנשים השרועים על הרצפה, עזרו למי שיכלו והמשיכו הלאה כשלא יכלו לעזור. אחת המרפאות קראה לו. היא רכנה לצדה של אישה בגיל העמידה שניסתה לסלק אותה משם.
''בבקשה'', אמרה בקול חלש, ''עזרו לאחרים. אני בסדר. אהיה בסדר אחרי קצת מנוחה. בבקשה, עזרו לאחרים''.
כשזֶד רכן אליה הוא חש בברכו את הלחות בגלימתה ספוגת הדם. היא הדפה בידה את ידיו שהתקרבה אליה. בידה השנייה החזיקה את מעיה כדי שלא יישפכו מהפצע שבבטנה.
''בבקשה. צריך לעזור לאחרים''.
זֶד זקר את גבתו מול פניה החיוורים. היא ענדה על מצחה אבן כחולה, תלויה משרשרת זהב עדינה שנשזרה בשערה. האבן דמתה כל-כך לעיניה עד שכמעט היה ניתן לטעות ולחשוב שיש לה שלוש עיניים. הקוסם חשב שהאבן מוכרת לו, ותהה אם זה אכן כך, או שאולי היה זה סתם תכשיט זול שקנתה מתוך גחמה. עברו שנים רבות מאז שראה אישה עונדת את האבן כאות למשלח ידה. אישה כה צעירה ודאי לא תדע בכלל מה משמעותה.
''אני קוסם זֶדיקוס זו'ל זורנדר. באיזו זכות את מחלקת לי פקודות, ילדתי?''
פניה החווירו עוד יותר. ''סלח לי, קוסם...''
היא נרגעה כשזֶד הצמיד את אצבעותיו אל מצחה. נשימתו נעתקה מעצמת הכאב והוא מיהר להרחיק את אצבעותיו. נדרש ממנו מאמץ רב כדי לא לחשוף את דמעות הכאב שעלו בעיניו.
עכשיו ידע בוודאות: היא ענתה את האבן כאות לייעודה. האבן, שתאמה לצבע עיניה, נענדה על המצח כעין התודעה. זה היה קמע שהעיד על כישרון הראייה הפנימית שלה.
יד משכה בגב גלימתו.
''קוסם!'' נשמע מאחוריו קול חמוץ. ''אתה צריך לטפל בי לפניה!'' זֶד הביט לאחור וראה פנים שהלמו את הקול, ואולי גם האפילו עליו. ''אני ליידי אוֹרְדִית קוֹנְדָטִית דה דַקִידְוִויץ' לבית בּוּרְגַלַס. הבחורה הזו היא רק משרתת גופי. אילו הייתה זריזה כמו שהיה עליה להיות, לא הייתי סובלת כל-כך! כמעט נהרגתי בגלל האטיות שלה! טפל בי לפניה! אני עלולה למות בכל רגע!''
זֶד לא היה צריך לגעת בה כדי לראות שפצעיה היו קלים בלבד. ''סלחי לי, הליידי''. הוא הצמיד ברוב רושם את אצבעותיו למצחה. כפי שחשב: חבלה קשה בצלעות, שריטות קלות יותר ברגליה וחתך קטן בזרועה, הדורש תפר אחד או שניים לכל היותר.
''נו?'' היא לפתה את קפלי הכסף שסביב צווארה. ''קוסמים'', מלמלה. ''הם באמת חסרי כל ערך. והשומרים האלה! אני חושבת שהם נרדמו על משמרתם! האדון ראהל עוד ישמע על זה! נו? מה עם הפצעים שלי?''
''גברתי, אינני חושב שאוכל לעשות למענך דבר''.
''מה!'' היא לפתה את צווארון גלימתו ומשכה אותו בחוזקה. ''כדאי שתמצא מה לעשות, או שאבקש מהאדון ראהל לנעוץ את ראשך על מוט! נראה כמה יועיל לך הקסם שלך אז!''
''כמובן, גברתי. אשתדל לעשות כמיטב יכולתי''.
הוא קרע את החתך בקטן בשרוול שמלת המשי הערמונית והרחיב אותו לדגל ארוך ומתנופף. אחר כך הניח את ידו על כתפה של האישה עם האבן הכחולה. היא נאנקה כשחסם חלק מכאבה וחיזק אותה בכוחו. נשימותיה הקטועות התייצבו. הוא המשיך לגעת בה והזרים לתוכה מעט קסם עידוד ונחמה.
ליידי אורדית צרחה. ''השמלה שלי! הרסת אותה!''
''אני מצטער, גברתי, אבל אסור להניח לפצע להזדהם. אני מעדיף לאבד את השמלה ולא אותך. אינך מסכימה?''
''טוב, כן, אני מניחה...''
''עשרה או חמישה-עשר תפרים, והכול יהיה בסדר'', אמר למרפאה החסונה שרכנה על הארץ בין שתי הנשים. עיניה הכחולות-אפורות נשלחו אל הפצע הקטן וחזרו אל הקוסם.
''אני בטוחה שאתה יודע טוב יותר מכולם, הקוסם זורנדר'', אמרה בקול מדוד. רק המבט ששלחה אליו גילה לו שהבינה את כוונתו האמיתית.
''מה! אתה מתכוון לתת למיילדת הזו עם גוף השור לעשות את העבודה במקומך?''
''גברתי, אני זקן. מעולם לא הייתי מוכשר בתפירה, וידיי רועדות מאוד. אני מפחד שאזיק יותר משאתקן. אבל אם תתעקשי, אעשה כמיטב יכולתי...''
''לא'', היא משכה באפה. ''שהשור תעשה את זה''.
''בסדר גמור''. הוא הביט למעלה אל המרפאה. בפניה לא ניכר שום רגש, אבל לחייה האדימו קלות. ''לצערי יש רק פתרון אחד לפצעיה האחרים, בהתחשב בכאב שמייסר אותה. יש לך במקרה שורשי שיטה בכיסים הגדולים שלך?''
היא קימטה את מצחה במבוכה. ''כן, אבל...''
''טוב'', קטע זֶד את דבריה. ''שתי קוביות יספיקו, לדעתי''.
היא זקרה גבה. ''שתיים?''
''אל תנסי לחסוך עלי!'' חרקה ליידי אורדית בשיניה. ''אם אין מספיק, מישהו מהנחותים ממני יצטרך להסתדר בלי זה! תני לי מנה מלאה!''
''בסדר גמור''. זֶד הציץ במרפאה. ''תני לה מנה מלאה. שלוש קוביות. קצוצות, לא שלמות''.
עיני המרפאה נפערו מעט, והיא הניעה את שפתיה באי-אמון, קצוצות? זֶד פזל הצדה והנהן לאישור. זוויות פיה התעקלו בחיוך הדוק ומאופק.
שורש השיטה משכך את הכאב שנגרם מפצעים קלים, אבל יש לבלוע אותו בשלמותו. קובייה קטנה אחת מספיקה לשם כך. כשהשורש קצוץ, ועוד בכמות כה גדולה, הוא יבעיר אש במערכת העיכול של ליידי אורדית. הליידי הטובה תבלה חלק ניכר מהשבוע בשירותים.
''איך קוראים לך, יקירה?'' שאל את המרפאה.
''קֵלִי הַלִיק''.
זֶד נאנח בלאות. ''קלי, מצאת פצועים נוספים שמצבם נמצא מעל ליכולת הטיפול הראויה לציון שלך?''
''לא, אדוני. מִידֵאָה ואָנָלִי גומרות לטפל באחרונים''.
''אם כך, תוכלי בבקשה לקחת מכאן את ליידי אורדית למקום שבו לא... למקום שבו תרגיש יותר בנוח בזמן שתטפלי בה''.
קלי הציצה לרגע באישה שאליה הצמיד זֶד את ידו המנחמת ובשסע שבבטנה, ומבטה חזר אל עיניו. ''כמובן, הקוסם זודרנדר. אתה נראה עייף מאוד. אם תבוא אלי אחר כך, אכין לך תה סְטֵנָדִין''. שוב עלה אותו חיוך קל בזוויות שפתיה.
זֶד לא הצליח לעצור את החיוך שעלה על פניו. תה סטנדין היה לא רק חומר מעורר, אלא שיקוי המחזק את היצר המיני. הניצוץ שבעיניה גילה לו שהיא כנראה מצטיינת בחליטת תה סטנדין.
הוא קרץ לקלי. ''אולי אבוא''. אילו העיתוי היה אחר, הוא היה שוקל זאת ברצינות – קלי הייתה אישה נאה – אבל ברגע זה לא היה דבר רחוק יותר ממחשבותיו.
''ליידי אורדית, איך קוראים למשרתת הגוף שלך?''
''גֶ'בּרָה בֵּוִוינוְויֵיר. נערה חסרת תועלת. עצלה ורשלנית''.
''ובכן, לא תצטרכי לסבול עוד משירותיה הגרועים. יעבור זמן רב עד שהיא תחלים, ואת תצטרכי בקרוב לעזוב את הארמון''.
''לעזוב? מה פתאום לעזוב?'' היא זקפה את אפה. ''אין לי שום כוונה לעזוב''.
''הארמון שוב אינו מקום בטוח לגבירה חשובה כמוך. תצטרכי לעזוב אותו לשם הגנתך. כמו שאמרת בעצמך, השומרים ישנים על משמרתם פעימם רבות. תצטרכי להתרחק מכאן''.
''טוב, אין לי שום כוונה ל...''
''קלי'', הוא נעץ בה מבט נחוש, ''קחי בבקשה את ליידי אורדית למקום שבו תוכלי לטפל בה''.
קלי גררה את ליידי אורדית כאילו הייתה ערמת כביסה, לפני שתוכל לעורר עוד צרות. זֶד פנה אל ג'ברה, חייך אליה בחום והרחיק מפניה קווצות שיער קצר בצבע חול. היא הניחה זרוע אחת על פצעה האנוש. זֶד הצליח לעצור את רוב הדימום, אבל לא היה די בכך כדי להציל אותה. הוא יצטרך להחזיר אל גופה את מה שיצא ממנו.
''תודה, אדוני. אני מרגישה הרבה יותר טוב. אם תעזור לי לעמוד, לא אמשיך להטריד אותך''.
''שכבי במקומך, ילדתי'', אמר חרש. ''אנחנו צריכים לדבר''.
הוא גירש מהמקום את הצופים במבט נוקשה. ברגע שראו חיילי הפלוגה הראשונה את מבטו, הם התחילו מיד להרחיק משם את הקהל.
שפתיה רעדו וחזה עלה וירד במהירות גוברת. היא הצליחה להנהן. ''אני עומדת למות, נכון?''
''לא אשקר לך, ילדתי. הייתי מתקשה מאוד לטפל בפצעך גם אם הייתי בשיא הכושר. אינך יכולה לחכות עד שאנוח כראוי. אם לא אעשה משהו, תמותי. ואם אנסה, אני עלול לזרז את קצך''.
''כמה זמן?''
''אם לא אעשה דבר זה יימשך עוד כמה שעות, לכל היותר. אולי עד סוף הלילה. אוכל להפיג את הכאב, כדי שהזמן שנותר לך יהיה נסבל יותר''.
היא עצמה את עיניה ודמעות צצו בזוויותיהן. ''מעולם לא חשבתי שארצה לחיות''.
''בגלל אבן החוזים שאת עונדת?''
עיניה נפקחו בחטף. ''אתה יודע? זיהית את האבן? אתה יודע מה אני?''
''כן. חלף זמן רב מאז הימים שבהם אנשים ידעו לזהות חוזה על-פי האבן שהיא עונדת, אבל אני זקן. ראיתי אבנים כאלה בעבר. בגלל זה לא רצית שאעזור לך? את פוחדת ממה שיעולל לי המגע?''
היא הנהנה בחולשה. ''אבל פתאום גיליתי שאני רוצה לחיות''.
זֶד טפח על כתפה. ''זה מה שרציתי לדעת, ילדתי. אל תדאגי לי. אני קוסם מהמעלה הראשונה, לא סתם מתלמד''.
''הראשונה?'' לחשה ג'ברה ועיניה היו פעורות לרווחה. ''לא ידעתי שנשארו כאלה. אדוני, בבקשה אל תסכן את עצמך בשביל עלובה כמוני''.
זֶד חייך. ''זה לא סיכון גדול, רק כאב קל. וקוראים לי זֶד''.
היא הרהרה בכך לרגע, ואחר כך לפתה בידה הפנויה את זרועו. ''זֶד... אם אני רשאית לבחור... אני בוחרת לחיות''.
זֶד חייך חיוך קטן וליטף את מצחה הקר והמיוזע. ''אם כך, אני מבטיח שאעשה כמיטב יכולתי''. היא הנהנה בלי להרפות מזרועו, נאחזת בתקוותה האחרונה. ''את מסוגלת, ג'ברה, להרחיק בדרך כלשהי את הכאב של החזיונות?''
היא נשכה את שפתה התחתונה והנידה בראשה. דמעה חדשה צצה. ''אני מצטערת'', לחשה בקול כמעט בלתי נשמע. ''אולי אתה לא צריך...''
''שקט, ילדתי, שקט'', ניחם אותה.
זֶד נשם נשימה עמוקה והניח את ידו מעל הזרוע שאחזה בקרביה. בכף ידו השנייה הוא כיסה את עיניה. את זה הוא לא יוכל לתקן מבחוץ. הוא יצטרך לעשות זאת מבפנים, ולהיעזר לשם כך בתודעתה. זה עלול להרוג אותה. וגם אותו.
הוא חישל את עצמו והסיט את המחסום שבתודעתו. הוא השתנק מעוצמת הכאב. הוא לא העז להשקיע אפילו טיפה מכוחו בנשימה. הוא חשק את שיניו ונאבק בשרירים שהתקשו בשל המתח שנאצר בהם. והוא אפילו לא הספיק לגעת בשולי הכאב שגרם הפצע. לפני שיתמודד עם בעיה זו יצטרך לטפל בכאב החזון שלה.
יסורייה שאבו את דעתו לתוך נהר אפל. סביבו הסתחררו צללי הרפאים של חזיונותיה. הוא היה יכול רק לנחש את משמעותם, אבל הכאב שהסבה נוכחותם פגע בו במלוא העוצמה. דמעות זלגו מעיניו העצומות בכוח. גופו רעד ונאבק בשטף היסורים. הוא ידע שאסור לו להניח לעצמו להישטף בזרם, אחרת יאבד וייבלע בתוכו.
הרגשות שהעלו חזיונותיה הלמו בו יותר ככל שהעמיק בתודעתה. מחשבות אפלות שעמדו על סף ההכרה אחזו ברצונו וניסו לגרור אותו אל תהומות החידלון והייאוש. זיכרונות כואבים גאו בתודעתו והתמזגו עם היגון שליווה את חייה של ג'ברה, בתערובת של יסורי תופת וטירוף. רק ניסיונו ונחישותו אפשרו לו לשמור על שפיותו, על רצונו החופשי, ולמנוע מהם להישאב אל המים חסרי הקרקעית של המרירות והיגון.
סוף סוף הצליח לפרוץ אל האור הלבן והשלֵו שבמרכז הווייתה. זֶד עלץ למראה הכאב הקל יחסית שהסב לה הפצע האנוש. רק לעתים נדירות השתוותה המציאות לעוצמתו של הדמיון, ובדמיון הכאב היה אמיתי.
את המרכז השלֵו, שבו שכנו החום ההולך ודועך ונהרת חייה, הקיפה אפלה קרה של לילה נצחי שהמתינה בחוסר סבלנות לרגע שבו תוכל לאפוף לעד את רוחה של ג'ברה. זֶד הרחיק את המעטה כדי להניח לאור המתת לחמם את רוחה בחיים ובחיוניות. הצללים נסוגו מפני כוח קסמו המוספי.
כוחו של הקסם, כמיהתו לשמירה על החיים, משכה את האיברים המבצבצים מהגוף אל המקום שייעד להם הבורא. גם עכשיו לא העז זֶד להשקיע אף טיפת כוח בחסימת סבלה. ג'ברה קימרה את גבה. היא יבבה בכאב. גם הוא חש את הכאב. בטנו התלקחה ביסורים זהים לשלה. הוא רעד בתגובה לכאב החד, החורך.
כאשר נגמר הגרוע מכול, שנמצא מעבר להבנתו, השקיע זֶד לבסוף קמצוץ של קסם בשיכוך כאביה. ג'ברה שקעה על הרצפה באנחת רווחה. הוא חש את הקלתה בגופו שלו.
זֶד הפנה את זרימת הקסם לסיום תהליך ההחלמה. הוא השתמש בכוחו לאיחוי הפצע, הצמיד רקמה לרקמה, בשר לבשר, שכבה לשכבה, עד שהגיע לפני העור ואיחה אותם כאילו לא נפרדו מעולם.
כשסיים לבסוף, כל שנותר לו לעשות היה לחלץ את עצמו מתודעתה. פעולה זו הייתה מסוכנת לא פחות מהחדירה פנימה, וכוחו כמעט ואזל. הוא השקיע בתוכה את כל כולו. במקום לבזבז עוד זמן על דאגות, הוא צלל אל תוך זרם הייסורים.
כמעט שעה עברה מאז שהתחיל ועד שהתעשת וגילה שהוא כורע על ברכיו, כורך את זרועותיו סביבה ומצמיד את ראשה אל כתפו. ברגע שהבין שחזר לעצמו, אילץ זֶד את עצמו להזדקף. הוא הביט באולם. הקהל נהדף לאחור למרחק ניכר, מחוץ לטווח השמיעה. איש לא רצה להיות ליד קוסם בזמן שהשתמש בקסם שגורם לאנשים לצרוח כמו שצרחה ג'ברה.
''הנה'', אמר לבסוף במעט הדרת הכבוד שהצליח להשיב לעצמו, ''זה לא היה עד כדי כך נורא. אני מאמין שעכשיו הכול בסדר''.
ג'ברה צחקה צחוק שקט ורועד וחיבקה אותו חזק. ''לימדו אותי שקוסם אינו מסוגל לרפא חוזה''.
זֶד הצליח לזקור אצבע גרמית. ''קוסם רגיל אינו מסוגל, יקירתי. אבל אני זֶדיקוס זו'ל זורנדר, קוסם מהמעלה הראשונה''.
ג'ברה ניגבה דמעה מלחיה. ''אין לי שום דרך לגמול לך, פרט לזה''. היא התירה את שרשרת הזהב השזורה בשערה, הסירה אותה והניחה אותה בידו. ''בבקשה, קבל את התשורה הצנועה הזו''.
זֶד השפיל את מבטו אל השרשרת עם האבן הכחולה. ''נחמד מאוד מצדך, ג'ברה בווינווייר. זה נוגע ללבי''. מצפונו נקף אותו על כך שטבע את הדחף לעשות כן במוחה. ''השרשרת הזו יפה, ואקבל אותה בהכרת תודה ובשפלות רוח''. הוא שחרר זרם כוח דק כחוט כדי לנתק את האבן מתושבתה, והחזיר לה את האבן. הוא היה זקוק לשרשרת בלבד. ''אבל השרשרת תספיק. השאירי את האבן אצלך. היא שלך בזכות''.
אצבעותיה נסגרו סביב האבן והיא הנהנה ונשקה על לחיו. הוא השיב למחווה בחיוך.
''ועכשיו, יקירתי, את זקוקה למנוחה. השתמשתי בחלק ניכר מכוחך כדי לרפא אותך. אחרי כמה ימי מנוחה במיטה תבריאי לחלוטין''.
''אני חוששת שלא רק ריפאת אותי אלא גם גרמת לי לאבד את עבודתי. אצטרך למצוא עבודה כדי להביא אוכל לפי''. היא הביטה למטה אל הקרע המגואל בדם בשמלתה הירוקה. ''וכדי לקנות לעצמי בגדים''.
''למה ענדת את האבן אם עבדת כמשרתת של ליידי אורדית?''
''רק מעטים יודעים מה מסמלת האבן. ליידי אורדית לא ידעה. בעלה, הדוכס, דווקא כן ידע. הוא רצה בשירותַי, אבל אשתו לעולם לא הייתה מרשה לאישה לעבוד לידו, לכן הוא מינה אותי למשרתת שלה.
''אני יודעת שחוזה המכבדת את עצמה לא אמורה להסתתר במחשכים, אבל הרעב בבורגלס גדול. משפחתי מכירה את כישורי וסגרה בפני את דלתה מחשש מפני החזיונות שעשויים להיות לי עליהם. לפני שסבתי מתה, היא הניחה בידי את האבן שלה ואמרה לי שאכבד את זכרה בכך שאענוד את האבן''.
ג'ברה הצמידה אל לחיה את כף היד המחזיקה באבן. ''תודה'', לחשה, ''שלא קיבלת אותה. שהבנת''.
ניצוץ האשמה ניצת בזֶד פעם נוספת. ''אז הדוכס החליט לצרף אותך למשק ביתו והשתמש בך לצרכיו?''
''כן. בערך לפני תריסר שנים. מכיוון שהייתי משרתת הגוף של ליידי אורדית נכחתי כמעט בעל פגישה או אירוע. לאחר מכן הדוכס היה בא, והייתי מספרת לו מה ראיתי אצל יריביו. עזרתי לו להגדיל את כוחו ואת עושרו''.
''כמעט אף אחד לא יודע בימינו על אבן החוזים. הוא בז לאלה שהתעלמו מהידע העתיק. הוא ביקש ממני לענוד את האבן ברבים, כלעג לבורותם של יריביו.
''הוא גם דאג שאשגיח על ליידי אורדית. כך הוא מנע ממנה להתאלמן בהצלחה, כמו שרצתה. לכן כיום היא מסתפקת בכך שהיא נעדרת ככל יכולתה מביתו של הדוכס. היא לא תתנגד להיפטר ממני. הדוכס ניצל את קשריו בחלונות הגבוהים כדי להשאיר אותי בסגל העובדים בניגוד לרצונה של ליידי אורדית''.
''למה היא לא הייתה מרוצה משירותיך?'' הוא חייך חיוך רחב. ''את עצלה וחצופה כמו שהיא טוענת?''
ג'ברה השיבה לו חיוך שהעמיק את הקמטים העדינים בזוויות עיניה. ''לא, בגלל החזיונות. לפעמים כשאני מקבלת אותם, טוב, הרי הרגשת חלק מהכאב כשריפאת אותי, אם כי נדמה לי שבשבילי זה פחות גרוע. אבל לפעמים הכאב גורם לי להיעדר משירותה לפרק זמן מסוים''.
זֶד שפשף את סנטרו. ''נו, היות שאת חסרת עבודה, תהיי אורחת של היכל העם עד להחלמתך. יש לי פה השפעה מסוימת''. הוא נמלא פליאה לנוכח האמת שבדבריו, והוציא ארנק מכיס בגלימתו. הוא טלטל אותו מעט. ''לכיסוי הוצאותיך, ושכר, אם אצליח לשכנע אותך לקבל מעסיק חדש''.
היא אמדה בכף ידה את משקל הארנק. ''אם זו נחושת, זה לא יספיק לאף אחד פרט לך''. היא חייכה ורכנה לעברו. שמחה וגערה נמהלו במבטה. ''ואם זה כסף, זה יותר מדי''.
זֶד הביט בה בכובד ראש. ''זה זהב''. היא מצמצה במבוכה. ''אבל רוב הזמן לא תעבדי בשבילי''.
היא נעצה מבט בארנק הזהב, והשיבה את מבטה אליו. ''אז בשביל מי?''
''ריצ'רד, האדון חדש לבית ראהל''.
ג'ברה החווירה והנידה בראשה במרץ. כתפיה השתוחחו. היא דחפה את הארנק לידיו של זֶד. ''לא''. היא הנידה שוב בראשה, חיוורת יותר ויותר. ''לא. אני מצטערת. אני לא רוצה לעבוד בשבילו. לא''.
זֶד כרכם את פניו. ''הוא לא אדם רע. למען האמת, יש לו לב טוב''.
''אני יודעת''.
''את יודעת מי הוא?''
היא הרכינה את ראשה, הביטה בחיקה והנהנה. ''אני יודעת. ראיתי אותו אתמול. ביום הראשון של החורף''.
''וכשראית אותו היה לך חיזיון?''
קולה היה חלש ומלא פחד. ''כן''.
''ג'ברה, אמרי לי מה ראית. ספרי לי הכול. בבקשה ממך. זה חשוב''.
היא הביטה בו לרגע ארוך, עיניה נשואות למעלה מתחת לגבותיה, החזירה את מבטה לחיקה ולעסה את שפתה העליונה.
''זה היה אתמול, בדבקות הבוקר. כשהפעמון צלצל, הלכתי אל הכיכר והוא עמד שם והביט בבריכה. שמתי לב אליו כי הוא חגר את חרב הרודף. וכי הוא גבוה ויפה תואר. והוא לא כרע עם כל האחרים. הוא עמד והסתכל באנשים שהתאספו בכיכר, וכשהתקרבתי עיניו חלפו עלי. לרגע קצרצר. לא יכולתי לנשום מהכוח שנבע ממנו.
''חוזה יודעת להבחין בסוגי כוח מסוימים, כמו מתת הקסם, הנובעים מאדם''. היא הביטה בזֶד. ''כבר ראיתי בעבר אנשים שניחנו במתת. ראיתי את ההילות שלהם. ההילות היו דומות לשלך. יש בהן חום, רכות. ההילה שלך יפהפייה. שלו הייתה אחרת. גם הדברים האלה היו בה, אבל היה בה גם משהו נוסף''.
''אלימות'', אמר זֶד חרש. ''הוא הרודף''.
היא הנהנה. ''יכול להיות. אני לא יודעת. מעולם לא ראיתי משהו כזה. אבל אני יכולה לומר לך איזו הרגשה זה עורר בי. הרגשתי כאילו דחפו את הפנים שלי לאמבט מים קפואים לפני שהספקתי לנשום.
''לפעמים כשאני פוגשת אדם חדש אני לא רואה שום חזיון. לפעמים כן. לעולם אינני יודעת מתי יבואו החזיונות. כשאנשים מתוחים הם משגרים סביבם לעתים הילות וחזיונות חזקים מהרגיל. הוא שיגר חזיונות כמו ברקים בשעת סופה. הרגשות שלו היו מלאי כאב. כמו חיה במלכודת, שמנסה ללעוס את רגלה. הוא הרגיש אימה מכך שייאלץ לבגוד בחבריו כדי להציל אותם. לא הבנתי את זה. לא תפשתי את ההיגיון.
''הייתה שם דמות אישה, אישה יפהפייה, ארוכת שיער. אולי מוודה, אם כי איני יודעת איך זה ייתכן. ההילה שלו בערה בלהבה כה עזה מרוב חרדתו לשלומה, עד שמיששתי את פני כדי לבדוק אם לא נכוויתי. גם אילולא הייתי בדבקות, הייתי צונחת על ברכי כדי לנסות להתחמק מהכאב שנבע מההילות.
''כמעט רצתי אליו כדי לנחם אותו, אבל אז התקרבו שתי מורד-סית' וראו אותו עומד ולא כורע. הוא לא פחד בכלל, אבל בכל זאת כרע על ברכיו, משום שנרתע מהבגידה הנוראה שנכפתה עליו. כשהוא כרע הרגשתי טוב יותר. חשבתי שבכך זה ייגמר. הייתי אסירת תודה על כך שראיתי בעיקר הילות ולא חזיונות של ממש. לא רציתי לראות שום חיזיון על האיש הזה''. היא בהתה באוויר, שקועה בזכרונות.
''אבל זה לא נגמר בזה?''
עיניה שבו להתמקד. ''לא. חשבתי שהגרוע מכול עבר, אבל מה שראיתי לא התקרב בכלל למה שקרה אחר כך''.
ג'ברה ניגבה לרגע את הזיעה מידיה. ''דקלמנו את הפסוקים לכבוד האב ראהל, ופתאום הוא קפץ על רגליו. ראיתי אותו מחייך. הוא פתר את החידה שלכדה אותו. החלק האחרון בתצרף הגיע פתאום למקומו. ההילה הייתה רווייה במראה פניה של האישה ובאהבתו אליה''.
היא הנידה בראשה. ''אני מרחמת על כל מי שינסה אי-פעם לתקוע אצבע בין השניים האלה. הוא יאבד את האצבע, אולי גם את היד, אולי את הזרוע כולה, לפני שיבין בכלל שעליו למשוך אותה משם''.
''קוראים לה קאהלן'', אמר זֶד בחיוך קל. ''ומה קרה אז?''
ג'ברה שילבה את זרועותיה על בטנה. ''אז התחילו החזיונות. ראיתי אותו הורג אדם, אבל לא ראיתי איך עשה זאת. לא בדם, אבל בכל זאת הוא הרג אותו. ואז ראיתי את האיש שעמד להרוג: דארקן ראהל. ואז ראיתי שהוא אביו, אם כי הוא לא יודע את זה. אז גם ידעתי מי הוא: בנו של דארקן ראהל שיהפוך בקרוב לאדון החדש לבית ראהל. ההילה הבזיקה במאבק נורא. פשוט עם שהיה למלך''.
זֶד הניח על כתפה יד מנחמת. ''דארקן ראהל רצה להשתמש בקסם מחריד שיעניק לו שליטה בעולם כולו. בכך שריצ'רד עצר אותו, הוא הציל רבים מעינויים וממוות. הרג הוא אמנם דבר נורא, אך בכך שעשה זאת הוא הציל את חייהם של רבים. לא ייתכן שזה מה שמפחיד אותך בו''.
היא הנידה בראשה. ''לא. מה שקרה אחר כך מפחיד אותי. שתי המורד-סית' קמו, משום שהוא התכוון לעזוב את הדבקות. אחת מהן הרימה את האגייל שלה ואיימה עליו. הופתעתי לגלות שגם הוא עונד סביב צווארו אגייל, אדום כשלהן. הוא החזיק אותו בכף ידו. הוא אמר להן שיהרוג אותן אם לא יניחו לו לעבור. נשימתי נעתקה כשראיתי את הילת האלימות סביבו. הוא רצה שינסו. הן הרגישו בזה והניחו לו לעבור.
''כשהסתובב והחל ללכת... אז ראיתי את החזיונות אחרים''. היא הניחה את ידה על חזה ודמעות זלגו על לחייה. ''זֶד... לא כל החזיונות שלי ברורים. לפעמים אני לא מבינה את משמעותם. ראיתי פעם חיזיון של איכר שציפורים ניקרו בבטנו ובבטנם של בני משפחתו. לא הבנתי את משמעות הדבר. לבסוף התברר שלהקת ציפורים באה ואכלה את הזרעים שהוא זרע זה עתה. הוא היה יכול לזרוע מחדש, והפעם שמר על השדה. אבל אילולא עשה זאת, משפחתו הייתה גוועת מרעב''.
היא ניגבה את הדמעות מלחייה. ''לא תמיד אני מבינה את משמעות החזיונות שאני רואה, או אם הם יתרחשו בכלל. לא תמיד הם קורים''. היא השתעשעה בשערה. ''אבל לפעמים הם מתרחשים בדיוק כפי שראיתי אותם. כשהם אמיתיים, כשאין ספק שבאמת יקרו, אני יודעת את זה''.
זֶד טפח על כתפה בעידוד. ''אני מבין, ג'ברה. חזיונות הם סוג של נבואה, ואני יודע עד כמה מבלבלות הנבואות לפעמים. איזה מין חיזיון ראית אצל ריצ'רד? הסוג המבלבל או אחד מהברורים?''
היא הביטה עמוק בעיניו. ''ראיתי את כולם. ראיתי כל סוג של חיזיון שהיה לי אי-פעם, מהמבלבל ועד הברור, מהאפשרי ועד הוודאי. הם באו בזה אחר זה. מעולם לא קרה לי דבר כזה. על-פי-רוב אני רואה חיזיון אחד בלבד. או שאני מבינה את משמעותו ויודעת שהוא אמיתי, או שאני לא מבינה אותו ולא יכולה לדעת אם באמת יתרחש. החזיונות על האיש הזה הגיעו בשטף. הם מיהרו להגיע כמו גשם ביום סופה. אבל כולם היו חזיונות של כאב ושל סבל וסכנה.
''הבולטים מכולם, אלה שידעתי שהם נכונים, היו הגרועים ביותר. באחד מהם הוא ענד משהו סביב צווארו. לא זיהיתי מה, אבל זה היה משהו שיגרום לו כאב רב וירחיק אותו מהאישה... אמרת שקוראים לה קאהלן... ירחיק אותו מכל אוהביו. יכלא אותו הרחק מהם''.
''מורד-סית' לכדה את ריצ'רד ועינתה אותו. אולי זה מה שראית'', העיר זֶד.
ג'ברה הנידה בראשה במרץ. ''לא ראיתי את מה שכבר קרה, אלא את מה שיקרה. וזה לא היה הכאב של המורד-סית' אלא כאב אחר. אני בטוחה בזה''.
זֶד הנהן, שקוע בהרהורים. ''ומה עוד?''
''ראיתי אותו בתוך שעון חול. הוא כרע על ברכיו בחלקו התחתון של השעון וזעק בכאב. החול נפל סביבו, אבל שום גרגיר לא נגע בו. בחלק העליון היו המצבות של כל האנשים שאהב, אבל מפולת החול מנעה ממנו לגעת בהן.
''ראיתי סכין מכוון אל לבו, סכין קטלני, אחוז בידיו הרועדות. לפני שהספקתי לראות מה יקרה הלאה, הגיע חיזיון נוסף. לא תמיד הם מופיעים בסדר ההתרחשות שלהם. הוא לבש מעיל אדום יפה, עם כפתורי זהב ועיטורי זהב רקומים. הוא היה שרוע על הקרקע בפניו מטה... בגבו היה נעוץ סכין. הוא היה מת, ובה בעת הוא לא היה מת. ידיו שלו הושטו אל גופו כדי לגלגל אותו, אבל לפני שהספקתי לראות את פניו המתים הופיע חיזיון נוסף.
''החיזיון הזה היה הנורא מכולם''. הדמעות גאו בעיניה שוב והיא החלה להתייפח חרישית. זֶד נגע בכתפה ודרבן אותה להמשיך. ''ראיתי את העור שלו בוער''. היא ניגבה את הדמעות והתנודדה קלות תוך כדי בכיה. ''הוא צרח. הרחתי את עורו נשרף. ואז מה ששרף אותו – לא ידעתי מה זה היה – התרחק והוא איבד את ההכרה וראיתי עליו סימן. סימן שנצרב בו''.
זֶד סובב את לשונו בתוך פיו בנסיון ללחלח אותו. ''ראית איזה סימן זה היה?''
''לא, לא ראיתי איך הוא נראה. אבל ידעתי מה הוא בדיוק כמו שאני יודעת לזהות את השמש. זה היה סמל המתים, סימנו של נוטר העולם התחתון. הנוטר סימן אותו כדי לציין שהוא שלו''.
זֶד התאמץ לנשום, להפסיק את הרעד בידיו. ''היו חזיונות נוספים?''
''כן, אבל לא חזקים באותה מידה ולא הבנתי אותם. הם חלפו במהירות כה רבה עד שלא יכולתי לתפוס את צורתם, אלא רק את הכאב. ואז הוא הסתלק.
''ניצלתי את העובדה שהמורד-סית' הפנו אלי את גבן והסתכלו עליו כשהלך משם, כדי לברוח אל חדרי ולהסתגר בו. שכבתי שעות במיטתי ובכיתי ללא שליטה בגלל הכאב שראיתי. ליידי אורדית דפקה על הדלת ורצתה אותי, אבל צעקתי לה שאני חולה ובסופו של דבר היא הסתלקה בכעס. בכיתי עד שלא נותרו לי עוד דמעות. ראיתי את הטוב בנפשו של האיש, ובכיתי כי פחדתי מהרוע שידעתי שעומד ללכוד אותו.
''אף-על-פי שהחזיונות היו שונים זה מזה, הם היו זהים. התחושה שהם עוררו בי הייתה זהה. הסכנה אופפת את האיש הזה כמו מים המקיפים דג''. היא החלה להתאושש לנגד עיניו של זֶד. ''בגלל זה לא אשרת אותו, יהיו הרוחות הטובות בעזרי. אני לא רוצה שום קשר עם הסכנה האופפת את האיש הזה. עם העולם התחתון''.
''אולי תוכלי לעזור לו לחמוק מהסכנה בעזרת הכישרון שלך. לזה קיוויתי'', אמר זֶד חרש.
ג'ברה ניגבה את לחייה בגב שרוולה. ''כל זהב הדוכס וכוחו לא ישכנעו אותי לעמוד בדרכו של האדון ראהל. אני לא פחדנית, אבל אני גם לא גיבורה מהשירים, ולא שוטה. כשביקשתי שתחזיק את איברי למקומם לא היה זה מתוך כוונה להניח שיקרעו אותם ממני שוב, והפעם ייקחו גם את נשמתי''.
זֶד התבונן בה בדממה כשהשתלטה על עצמה במאמץ ניכר והדחיקה את החזיונות המפחידים. היא נשמה נשימה עמוקה ונאנחה. לבסוף נשאה אליו את עיניה הכחולות.
''ריצ'רד הוא נכדי'', אמר בפשטות.
היא צימצמה את עיניה ועצמה אותן. ''אוי, יסלחו לי הרוחות הטובות''. היא כיסתה את פיה שעה ארוכה בידה. לבסוף פקחה את עיניה וגבותיה התכווצו באימה. ''זֶד... אני כל-כך מצטערת שסיפרתי לך מה שראיתי. סלח לי. אילו ידעתי, לא הייתי חולמת לספר לך''. ידיה רעדו. ''סלח לי, בבקשה סלח לי''.
''האמת היא האמת. אינני אדם מהסוג שיסגור את דלתו בפניך כי ראית את האמת. ג'ברה, אני קוסם. אני כבר יודע באיזו סכנה הוא שרוי. לכן ביקשתי את עזרתך. הרעלה הסוגרת על העולם התחתון נקרעה. היצור שפצע אותך נמלט מבעד לקרע הזה אל עולם החיים. אם הרעלה תיקרע די הצורך, הנוטר עצמו יצא משם. ריצ'רד עשה דברים שלדברי הנבואות מצביעים על כך שהוא אולי האדם היחיד שיוכל לאחות את הקרע''.
הוא הרים את ארנק הזהב והניח אותו לאט בחיקה, כשעיניה מלוות את מעשיו. הוא הרחיק את ידו הריקה. מבטה נותר נעוץ בארנק כאילו הייתה זו חיית טרף המאיימת לנשוך.
''זה יהיה מסוכן מאוד?'' שאלה לבסוף בקול חלוש.
כשנשאה את עיניה, זֶד חייך. ''לא יותר מטיול ערביים בארמון מצודה''.
היא הרימה את ידה בלי משים אל בטנה והצמידה אותה אל המקום שבו היה הפצע. עיניה התרוממו והביטו באולמות הרחבים המצוחצחים כמחפשות מפלט, ואולי בחשש מהתקפה קרבה. היא דיברה בלי להביט בו.
''סבתי הייתה חוזה, ומדריכתי היחידה. היא אמרה לי פעם שהחזיונות יעניקו לי בחיי סבל בלתי פוסק, ושלא אוכל לעשות דבר כדי למנוע את זה. היא אמרה שאם תהיה לי אי-פעם הזדמנות לנצל את חזיונותי למטרה טובה, עלי לתפוס אותה בשתי ידי, והיא תקל מעט את הנטל המוטל עלי. זה קרה ביום שבו מסרה לי את האבן''.
ג'ברה הרימה את הארנק והניחה אותו בחיקו של זֶד. ''כל הזהב בד'הארה לא יגרום לי לעשות את זה. אבל אעשה את זה למענך''.
זֶד חייך וליטף את לחיה. ''תודה, ילדתי''. הוא שב והניח את הזהב בחיקה. המטבעות נקשו בקול עמום. ''תזדקקי לזה. יהיו לך הוצאות. מה שייוותר יישאר שלך. זה רצוני''.
היא הנהנה בכניעה. ''מה עלי לעשות?''
''ובכן, קודם כול שנינו זקוקים לשינה טובה. תצטרכי לנוח כמה ימים עד שתתאוששי. ואז, ליידי בווינווייר, תצאי למסע''. הוא חייך כשראה אותה זוקפת פתאום אחת מגבותיה. ''שנינו עייפים מאוד כרגע. מחר אחרי שאנוח, אצטרך לצאת לטפל בעניינים חשובים. לפני שאצא אבוא אליך, ונמשיך לדבר על כך. אבל החל מעכשיו עלי לבקש ממך לא לענוד עוד את האבן במקומות שבהם אנשים עלולים לראות אותה. שום תועלת לא תצמח מכך שתצהירי על כישורייך בפני העיניים הצופות בך מהצללים''.
''אז גם מעסיקי החדש יעזר בי בחשאי? לא מכובד במיוחד''.
''אלה שיזהו אותך עכשיו אינם מחפשים זהב. הם משרתים את הנוטר. מה שהם מחפשים שווה הרבה יותר מזהב. אם יגלו אותך, תצטערי שהצלתי אותך היום''.
היא התכווצה, ואחר כך הנהנה.



אבן הדמעות - חוק הקוסמים השני (ספר שני בסדרת ''חרב האמת'')
מאת טרי גודקינד
תרגום: רמי שלהבת
הוצאת ינשוף ומובי דיק, 2008
445 ו-‏443 עמודים (שני כרכים)



חוק הקוסמים הראשון (הספר הראשון בסדרת ''חרב האמת'') - פרק לדוגמא
ביקורת על חוק הקסמים הראשון באתר ''הארץ''

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
זמן רב מידי
איזי יום שלישי, 16/09/2008, שעה 17:25
(3 תגובות בפתיל)
שומר נפשו ירחק
ניר א. שבת, 24/01/2009, שעה 15:11
הביקורת שכתבתי עליו
טלי יום שני, 01/06/2009, שעה 14:15
דעתי על הספר..
נועם יום שישי, 11/09/2009, שעה 3:09
ספר מעולה
תום יום רביעי, 30/12/2009, שעה 16:35
אחלה של סידרה! שיימשיכו לתרגם!
נתי יום שני, 03/05/2010, שעה 1:06
(4 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.