מכונית העתיד


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14

תגובות: 0

אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14

תגובות: 2

האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14

תגובות: 4

הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14

תגובות: 2

האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13

תגובות: 4

בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13

תגובות: 12

מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12

תגובות: 11

הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12

תגובות: 4

קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12

תגובות: 11

הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12

תגובות: 1

המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11

תגובות: 0

השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11

תגובות: 5

מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11

תגובות: 3

גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10

תגובות: 4

קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10

תגובות: 8

מכונית העתיד - לעבר
מאמרים / אהוד מימון
שבת, 29/03/2008, שעה 19:01

על הקשר בין צורות התחבורה אצל היינלין ואסימוב ליחס של התרבות האמריקאית לטכנולוגיה

סופרי מדע בדיוני עשו שימוש בכלי רכב ובמערכות תחבורה כדי לעצב את העולם העתידי שאותו יצרו. החברות חובקות הגלקסיות של אסימוב והרברט קיימות בזכות אפשרות הטיסה הגבוהה ממהירות האור, וללא ספינות הדורות ''אל האינסוף'' של אולדיס ו''מייפלואר'' של אודונל לא היו מתקיימים. אך לעתים אותם אמצעי תחבורה פותחים בפנינו צוהר לא לעולם העתיד, אלא לעולם שבו נוצרה היצירה. אמצעי תחבורה אלה יכולים לשקף – במודע או שלא במודע – אידאלים, תפיסות וגישות של העולם שבו חי הסופר. זהו ניסיון להראות שתי דוגמאות לתופעה זו, אחת מסיפורו של היינליין ''הדרכים חייבות לנוע'' והאחרת מסיפורו של אסימוב ''סאלי''.

לסיפורו של הינליין, ''הדרכים חייבות לנוע'' מסר פוליטי וחברתי ברור מאוד. במרכז הסיפור עומד סכסוך עבודה של עובדי הדרכים הנעות, שהן עורק החיים של ארצות הברית המעביר אנשים וסחורות ברחבי המדינה, והסיפור בוחן שאלות של מחויבות ונאמנות לאידאלים הגדולים מהאינטרסים של היחיד. אך אני רוצה לעסוק לא במסרים גלויים אלה של הסיפור, אלא באידאלים ובתפיסות שמתגלמים בדרכים עצמן, במכונות.
לצורך זה יש לפתוח בתיאור הקצר של קרביהן של הדרכים הנעות ושל דרך הפעולה שלהן שהיינליין מביא:

''לשמאל ולימין, במרחק מאה יארד לכל כיוון, והלאה מזה ברווחים זהים, ככל שהעין הרחיקה לראות, ניצבו רוטורים אחרים. את הרווחים שבין הרוטורים גשרו גלילים דקים מהם, צפופים כסיגרים בקופסה, כדי להעניק לרצועה תמיכה רצופה ומתגלגלת. בגלילים תמכו קשתות פלדה, וברווחים שביניהן נראו שורה אחר שורה של רוטורים ברצף מדורג, והרוטורים בכל שורה הסתובבו במהירות רבה יותר מאשר בשורה הקודמת.'' (עמ' 93)

זוהי ''המכונה הגדולה'' במלוא תפארתה – אלפי חלקים נעים, אם לא מיליונים, עובדים בתיאום מושלם בשירות האדם. ככאלה, הדרכים הנעות הן המוצר האולטימטיבי של המהפכה התעשייתית. הן ההנדסה הכבדה בשיאה, ובמובן זה הן ביטוי מובהק של ארצות הברית של 1940, השנה שבה התפרסם הסיפור.
ארצות הברית של אמצע המאה העשרים היא ההתגשמות המובהקת והמרשימה ביותר של המהפכה התעשייתית שתחילתה מאתיים שנה קודם לכן. גם אם בשנות השלושים וראשית שנות הארבעים ארצות הברית עדיין לא שלטה בכלכלה העולמית כפי שתעשה לאחר מלחמת העולם השנייה, הרי שבתקופה זו, לאחר המשבר הכלכלי של שנות השלושים, היא כבר בהחלט הייתה בית החרושת של העולם. הדרכים הנעות הן הביטוי של העליונות הזו, לא רק בעצם ההישג שבבנייתן אלא גם בהקשר הסיפורי. כדי להציג בפני הקורא את הדרכים, את אופן פעולתן ואת חשיבותן מציב היינליין לצד הגיבור אדם שבא ללמוד את הדרכים. זהו אינו אדם מן השורה אלא שר התחבורה של אוסטרליה שבא ''לבחון את ערי-הדרכים שלכם ולדווח לממשלתי על הכדאיות שבהעתקת שיטותיכם האמריקניות המפתיעות'' (עמ' 78). את המכונה המושלמת בנתה כמובן ארצות הברית, המדינה התעשייתית המושלמת.
בהיותן המכונות המושלמות הדרכים מייצגות שיא נוסף של המהפכה התעשייתית. שוב ושוב בסיפור אנו מוצאים את אותה מסקנה – הדרכים מושלמות, כל פגם שמתגלה במערכת התחבורה הזו מקורו באנשים. כך למשל אנו לומדים במהלך הסיפור שבתולדותיהן של הדרכים הייתה רק פעם אחת ויחידה שבה רצועה נקרעה ונגרמה תאונה. כשגיינס מספר על התאונה הזו, הוא מתחיל את דבריו באמירה שבעיה כזו ''פשוט אינה יכולה להתרחש'' וממשיך ואומר ש''הרצועה אינה מסוגלת להינתק''. (עמ' 84) כאשר הוא מסביר איך אירעה התאונה הוא מדגיש שהאשמה במתכננים: ''ואיש לא חזה מראש את המטען שיהיה עליה (הרצועה א.מ.) לשאת'', (עמ' 84) ומסכם את דבריו ''הדרכים האלה, כמכונות, אין בהן פגם. הן חזקות ובטוחות ויעשו כל מה שנועדו לעשות. לא, הבעיה אינה במכונות, אלא באנשים''. (עמ' 85) הסיפור אכן מוכיח שנקודת התורפה היא האנשים, והיינליין טורח להדגיש את זה שוב לקראת סופו. כשגיינס מסכם לעצמו את המסקנות ממאורעות הסיפור הוא מתכנן מערכת מכנית שלא תאפשר למאורעות שקרו להתרחש שוב, ומגיע למסקנה ''אבל זה פרט מכני גרידא, עניין של מה בכך. הכשלון האמיתי היה נעוץ בבני-האדם. ובכן, יש לשכלל את מבדקי המיון הפסיכולוגיים, כדי לוודא שהדרכים יעסיקו אך ורק אנשים אמינים ובעלי מצפון''. (עמ' 105)
המכונות של היינליין, המכונות של אמריקה התעשייתית, הן מושלמות מעצם הגדרתן, ונקודת התורפה שלהן טמונה באנשים המפעילים אותן.
פן נוסף של הדרכים כמבטאות את תקופת כתיבת הסיפור נעוץ בכך שהדרכים הנעות הן מערכות של הסעת המונים. בסיפור זה לא ניכר חופש היחיד, אותו מיתוס של חירות שאפשר לראות אצל היינליין במקומות כה רבים. הדרכים הנעות לא נועדו לשרת את היחיד ולהעניק לו את החירות שנתנה המכונית לאמריקאים בשנות החמישים, אלא הן כלי בשירותה של החברה כולה, של האומה כולה. כשהיינליין מתאר את נחיצותן של הדכים הוא אומר ''אוכלוסייה גדולה ומתועשת חייבת שיהיו לה אמצעי תעבורה בהיקף גדול, לא רק לאנשים, אלא גם למשאות.'' (עמ' 85) האמת שבהצהרה זו ברורה מאליה, אך אי אפשר להתעלם מכך שהוא שוב שם דגש על החברה, ולא על היחיד, ואפשר לראות גישה זו כהשתקפות של ערכי התקופה שבה נכתב הסיפור. השפל של שנות השלושים היה עדות לתלות ההדדית של חלקים שונים באוכלוסייה, ולתלות של האוכלוסייה כולה במנגנונים כלכליים ממורכזים (תלות שהיינליין מדגיש בסיפור). שורת הפרויקטים והרפורמות של הנשיא רוזבלט בשנים 1933-1938 (שנקראו יחד ה''ניו דיל''), שנועדו לנסות ולהוציא את ארצות הברית מהמשבר, יצאה מהנחת יסוד המוצאת ביטוי בסיפור – כדי ''להתניע'' את הכלכלה ולאפשר את רווחת היחיד יש ליזום פעולות ברמה לאומית, ברמת החברה כולה. הדרכים, כמכונות מכניות ו''כלכליות'' כאחד, משקפות חשיבה זו – הן נועדו לשירות האומה, לא לשירות היחיד. לכן לא מפתיע לגלות שבשעת חירום יש למהנדסים של הדרך סמכות לחלק הוראות למפקדי משטרה ומושלי מדינות.
לבסוף כדאי להקדיש גם מילים ספורות לטכנולוגיות שאינן נמצאות בסיפור, או שתופסות בו מקום משני. יש שני סוגי טכנולוגיות המוזכרות בסיפור, שבשנים מאוחרות יותר היו תופסים ככל הנראה מקום חשוב הרבה יותר. האחד הם מסכי כוח השמש דאגלס-מרטין – טכנולוגיית מצב מוצק המפיקה אנרגיה נקייה ומתחדשת ביעילות רבה מאוד. בסיפור זה של היינליין הם מוזכרים כלאחר יד כמאפשרים את הטכנולוגיה המסורתית יותר של הדרכים הנעות (אם כי יש להם תפקיד חשוב יותר ביצירות אחרות שלו), אך קל לדמיין שבעידן אחר הם עצמם היו יכולים להוות מוקד לסיפור. הסוג האחר היא טכנולוגיית מחשבים, שמוזכרת בשתי מילים כאנלוגיה לצורת החשיבה המסודרת והשיטתית של גיינס. אין למחשבים שום תפקיד במערכות השליטה בדרך ובמערכות התקשורת! זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהסיפור התפרסם שלוש שנים לפני האמירה המיוחסת למנכ''ל IBM שבעולם יש שוק לחמישה מחשבים, אך בכל זאת יש בכך כדי להדגיש את העובדה שהטכנולוגיה המרכזית של מערך התחבורה הזה היא טכנולוגיה מסורתית ממורכזת.
הדרכים הנעות של היינליין משרתות את המסר העיקרי של הסיפור, אך בעת ובעונה אחת הן מעידות על אמריקה של לפני יותר מחצי מאה, שבה הנדסה כבדה שלטה בכיפה, וכת ה''אני'' עדיין לא צמחה לממדים שאליהם הגיעה מאוחר יותר.

אמצעי התחבורה העומד במרכז הסיפור ''סאלי'' של אסימוב הוא שונה מאוד, ומייצג תפיסות וגישות שונות מאוד. הדרכים הנעות הן ניצחון של ההנדסה הכבדה המסורתית; המכוניות האוטומטיות מתקיימות רק בזכות מדע הרובוטיקה החדש וייחודן הוא המוחות הפוזיטרוניים שלהן. הדרכים של היינליין הן מערכות תחבורה להסעת המונים, עצומות ולא אישיוֹת; המכוניות האוטומטיות של אסימוב הן פרטיות ויש להן אישיוּת משלהן.
כפי שאסימוב אומר בהקדמה ''ידוע היטב שהאמריקאי הממוצע אוהב את מכוניתו בתשוקה כמעט מינית'' (עמ' 21) וברובד הגלוי והברור ביותר של הסיפור ''סאלי'' הוא השיא של הרומן של אמריקה עם המכונית. העשור שבו נכתב הסיפור, שנות החמישים של המאה הקודמת, הוא העשור שבו אותו רומן הגיע לשיאו במובנים אחדים. שנות השגשוג שלאחר מלחמת העולם השנייה הן השנים שבאמת העלו את האמריקאים על הכבישים. השגשוג הכלכלי הביא לצמיחת הפרוורים, ולמספרים עצומים של אנשים שבילו שעות רבות על הכבישים בדרכם לעיר וממנה. המכונית הפכה ממוצר מותרות למוצר צריכה – ולצד כל בית בפרוורים ניצבו שתי מכוניות. אלה הן השנים שבהן הרלי ארל, ''דה וינצ'י של דטרויט'' עיצב את הקורבט ואת הלה-סייבר, ושבהן נוצרו מכוניות ארוכות מעוטרות בסנפירים שעוצבו בהשראת זנב של מטוסי סילון.
אותו יחס של אהבה ויראת כבוד למכונית שאפיין את שנות החמישים ניכר לאורך הסיפור כולו. בתחילתו ג'ייק גיבור הסיפור אומר דברים כמו ''לא התחתנתי. אתה לא יכול להתחתן ועדיין לטפל באוטומטיות כמו שצריך'' או ''שמע לי, אתה מתאהב בהן'' (עמ' 27), ומבהיר לקורא שהמכוניות עבורו הן תחליף לקשרים החברתיים החזקים ביותר. והדבר ניכר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים במחווה הגדולה של סאלי בסוף הסיפור – סאלי שחמש שנים לא נהגו בה, פרט למעשה האלימות של גלהורן, הפותחת את דלתה בפני הגיבור ומזמינה אותו להיכנס.
למכוניות של אסימוב מאפיינים אנושיים. לא רק שכל המכוניות הפתוחות הן נקבות וכל הסגורות הן זכרים, אלא שאותן ''בעלות הגג-המתקפל הן מאוד גנדרניות'' (עמ' 28) ומכוניות הספורט לעומתן הן סוג ''מאוד חם מזג''. (עמ' 25) המכוניות שלו יכולות לחוש אושר ולסבול, הן מבצעות תעלולים ילדותיים ומזדקנות, ובסופו של דבר יוצאות לפנסיה בחווה שבה מתרחש הסיפור. כמובן שלכל אחת מהן יש שם. תיאור כזה של מכונות (הן אפילו לא דמויות אדם כמו הרובוטים האחרים של אסימוב) מתאים להפליא לתרבות המכוניות שלידתה וכמה משיאיה בשנות החמישים.
המכוניות של שנות החמישים היו גם סמל לאידאל החירות של החברה האמריקאית. בעידן שלפני הטיסות המסחריות המכונית הייתה הסמל המושלם של החופש, ושברולט היו יכולים לקדם את המכוניות שלהם בסיסמה See the USA in your Chevrolet. אלה היו שנות הרטוריקה הגדולות של המלחמה הקרה, שבהן ארצות הברית הייתה סמל ונס לכל ''העולם החופשי''. החירות הזו מוצאת ביטוי בסיפור בשני מובנים. מחד המכוניות האוטומטיות ממשיכות בתפקידן המסורתי ומעניקות חירות לאנשים, ועושות זאת ביתר יעילות ממכוניות מסורתיות. המכוניות האוטומטיות משחררות את בני האדם מהצורך לנהוג ובכך מגבירות את חירותם, אך הן גם משחררות אותם ממגבלות יכולת התגובה האנושית ובכך מגינות על חייהם, ובהשאלה משחררות אותם מהמוות בכבישים. מאידך המכוניות עצמן, כיחידים, זוכות לחירות. כמכוניות שיצאו לגמלאות איש אינו נוהג במכוניות שבחווה והן ''חופשיות לדרכן'' (עמ' 29). יותר מכך – הן פועלות כל הזמן ואיש אינו מכבה אותן לעולם. על פניו נראה שאין שום דבר שמונע מהן פשוט לצאת לדרך. אך הן חופשיות גם בדרך נוספת – המוחות הפוזיטרוניים של המכוניות האוטומטיות הם מהבודדים שאסימוב כתב אשר אינם כבולים מראש בחוקי הרובוטיקה, והמכוניות בסיפור חופשיות לאיים על בני אדם, להפחיד אותם ואפילו להורגם.
ובכך טמון הבדל נוסף בין טכנולוגיית התחבורה של היינליין לזו של אסימוב, שאפשר לטעון שמקורו באווירה שבה נכתבו הסיפורים. הטכנולוגיה של היינליין היא אמינה במלוא מאת האחוזים, היא משרתת נאמנה של האדם ונקודת התורפה שלה היא תמיד האנשים המתכננים ומפעילים אותה. הטכנולוגיה של אסימוב היא בעלת אישיות משלה ורצון משלה, והציות שלה תלוי ברצונה הטוב. החלקים השונים שמהם מורכבות הדרכים פועלים יחד מכיוון שכך תוכננו, אך שיתוף הפעולה של המכוניות בינן לבין עצמן מתאפשר רק לאחר שלמדו לתקשר ביניהן. כך בסצנת המרדף (עמ' 33-34) הן מתקשרות בינן לבין עצמן, ומלמדות את האוטובוס את שפתן.
בסוף הסיפור ג'ייק, הגיבור שקרא למכוניות ''בניי ובנותיי'' (עמ' 40) וויתר על חיי נישואים כדי לטפל בהן, מקווה שהמכוניות לא יהרגו את כל בני האדם מכיוון ש''יהיה עליהן לקיים כמה מאיתנו כדי לטפל בהן''. (עמ' 42) אפשר לראות באיום הזה תחבולה ספרותית, הגרסה של אסימוב לסיפורי אימה, אבל הוא יכול גם לשקף פחד אמתי מפני טכנולוגיות חדשות. בשנת 1953 המלחמה הקרה כבר היתה בשיאה, והפחדים מפני טכנולוגיות חדשות ומאיימות כמו נשק גרעיני וטכנולוגיית טילים ניכרו היטב בארצות הברית. אסימוב אינו חושש מפלישה, הוא חושש מפני טכנולוגיה שעלולה לצאת משליטה, וזה ניכר בדבריו של ג'ייק לקראת סוף הסיפור כשהוא תוהה האם המכוניות בחווה הורו לאוטובוס להרוג את גלהורן, או שזה היה רעיון שלו:

''האם מכוניות יכולות להעלות רעיונות כאלה? יצרני המנועים אומרים שלא. אבל הם מתכוונים לתנאים רגילים. האם הם חזו הכל?'' (עמ' 42)

ניסיתי להראות כאן שאפשר לראות את מערכות התחבורה של אסימוב והיינליין כמייצגות שתי תקופות ביחס של האדם לטכנולוגיות המשרתות אותו. האחת בפסגת המהפכה התעשייתית המתארת עולם של מכונות ענק מתוכננות עד הפרט האחרון שכל העומד בינן ובין שלמות הם בני האדם. האחרת בעידן של טכנולוגיות חדשות בחיתוליהן, שהפוטנציאל שלהן רק מתחיל להתגלות ומעצם מהותן טמונה בהן אי וודאות ואולי אף סכנה. כך, שתי המערכות האלה מאפשרות לנו הצצה לעולמנו שלנו המשתקף בסיפור מדע בדיוני.

המקורות לציטוטים
י. אסימוב / ''סאלי''. בתוך: אין איש פה פרט... / י. אסימוב. עברית: אדם שרתיאל. הוצאת מסדה, 1980. עמ' 21-42.
רוברט א' היינליין / ''הדרכים חייבות לנוע''. בתוך: מבחר הסיפורת הבדיונית / ר' סילברברג (עורך). תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת עם-עובד, הדפסה מחודשת, 2007. עמ' 73-110.

אייזיק אסימוב - מלמד כתיבה
רוברט היינליין - מדריך לקורא ולגולש
ההיסטוריה של העתיד - ובה קצת על תפקיד הדרכים הנעות
אייזיק אסימוב - בויקיפדיה

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

כתבה טובה :) אהבתי
קרן אמבר שבת, 29/03/2008, שעה 20:59

יש לציין
גרומיט יום ראשון, 30/03/2008, שעה 0:30
(3 תגובות בפתיל)

דאגלס-מרטין
אדם יום ראשון, 30/03/2008, שעה 1:47
(3 תגובות בפתיל)

סליחה על ההערה
שומר הצלמוות יום שני, 31/03/2008, שעה 15:57
(7 תגובות בפתיל)

חזרה לעמוד הראשי

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.