על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

הנערה המושלמת - חלק ב'
סיפורים / גיא חסון
יום שישי, 24/06/2005, שעה 22:22

על כשרון מיוחד ומוות רגיל - או ההיפך


הופיע בגליון מספר 12 של כתב העת חלומות באספמיה
תרגום: ורד טוכטרמן

(ראשית קראו את הנערה המושלמת - חלק א')



''לאן אנחנו נוסעים?'' שואל נהג המונית.
''חזרה העירה'', אני אומרת. ''שדרות שיידלנד צפון מספר 1421''. הבית של סטפני.

אני מצלצלת בדלת. לא, לא, אני צריכה ללכת. ללכת, אני צריכה ללכת. ללכת, ללכת, ל –
מישהו נוגע בידית מצדה האחר של הדלת. זין. זין. זין זין זין.
הדלת נפתחת לאטה. אני מעלה את החיוך המוצלח ביותר שלי.
אני רואה את הפנים של אמא בדלת, מרימים אלי מבט, מקומטים, זקנים, כמו שסטפני לא יכלה לראות אותה. יש לה ממש חצי מפניה של סטפני, דבר שסטפני מעולם לא הבחינה בו.
היא מרימה אלי מבט, בעיניה הירוקות, והן איבדו כמעט את כל הברק והרכות שהיו בהן כשהיתה בשנות העשרים המאוחרות שלה וסטפני היתה רק ילדה.
''כן?'' היא אומרת. קולה צרוד. הערתי אותה? לא, היא לא הולכת לישון לפני חצות.
''כן?'' היא אומרת שוב.
פי יבש. אני מלקקת את שפתי. הצילו.
''מי את?'' היא שואלת.
''אני...'' מצטערת, אמא של סטפני. אני מצטערת.
''איך קוראים לך?'' קולה הופך חשדני יותר, והוא שוב נשמע כמו הקול שאני מכירה. ''איך קוראים לך, בחורה?''
''אלכסנדרה ווטסון''.
''מה את עושה פה? כבר מאוחר''.
''אני... אני... סטפני!''
עיניה מתעמעמות למשמע השם. ''מה?''
''סטפני. אני...''
''הכרת את סטפני?''
''כן''. כן. ''הייתי... הייתי חברה שלה. הייתי החברה הכי טובה שלה''.
משהו קורה לעיניה של אמה שסטפני לא מזהה. היא מבחינה בשקר? זו האמת. אני מצטערת. ''אני מצטערת''. אני באמת מצטערת.
''תיכנסי'', היא אומרת.
''הייתי בניו יורק. בדיוק חזרתי לאינדיאנאפוליס בטיסה האח– ''
''תיכנסי'', היא אומרת וזזה הצדה, מפנה לי דרך.
אלוהים. אני מכירה את הסלון הזה. אני מכירה את הריח שלו. הזיכרונות מקנים לסלון תחושה קלאוסטרופובית, מקיפים אותו מכל צדדיו.
היא גדלה כאן. ראיתי את הקירות משתנים במשך שני עשורים, ראיתי את החדר מתכווץ ככל שגדלה. הטפט היה ירוק-מגעיל כשגדלה, עד שאמה החליפה אותו לפילים, וכעת לצורות גיאומטריות חומות. ראיתי חמישה מכשירי טלוויזיה שונים במקום בו נח הנוכחי.
''צ'רלס'', היא אומרת. והוא מסתובב.
וצ'רלס, אבא של סטפני, יושב שם על הספה מול מכשיר הטלוויזיה. הוא מסתכל בי. מגולח למשעי. לא אופייני לשעה הזאת של היום. בטח היו להם אורחים.
היו להם. ברור שהיו להם. הם באבל.
''זאת חברה של סטפני'', מציגה אותי סילביה. ''אה...''
''אלכסנדרה, אדוני''.
אני מציעה את ידי העטויה בכפפה. הוא לוחץ אותה.
''את... חברה של סטפני?''
''כן''.
''מהאוניברסיטה?''
''כן, כן. למדנו תקשורת ביחד. היו לנו אותם קורסים, ופשוט...'' אני נאלמת. פשוט מושכת בכתפיי. ''אתה יודע''. אמה מהנהנת בהבנה. אביה מסתכל בי. ''היא סיפרה לי עליכם הכל. צ'רלס'', הוא מהנהן, ''וסילביה''.
''היא סיפרה לך הכל עלינו?'' היא שואלת.
אוי, לא. ''היא סיפרה לי הכל על הכל. דיברנו שעות''. סילביה מביטה סביבה, מנגבת את ידיה הלחות בבגדיה. אה, זה לא שהיא תפסה אותי, היא פשוט הפכה את זה שוב למשהו שמרוכז בה.
''את רוצה... את רוצה משהו לשתות?'' שואלת סילביה. ''יש לנו תה, יש לנו – ''
''תה יהיה מצוין, תודה. בלי כלום''.
סילביה פונה והולכת למטבח.
''היו כאן כמה אנשים קודם'', אומר אביה. ''אבל הם הלכו. אני לא בטוח שאנחנו יכולים להציע לך...''
''באמת, צ'רלס'', צועקת אמה מהמטבח. ''היא רק עכשיו הגיעה משדה התעופה. אנחנו לא נזרוק אותה החוצה – ''
''אני לא אומר את זה. אני רק אומר שאני לא יודע מה אנחנו יכולים...'' ואני רואה שהוא משנה את דעתו באמצע המשפט, ואומר דבר אחר, ''... לדבר איתך''. הוא נושם עמוק ומסתובב. ''יש לנו כאן כמה אלבומים שלה'', הוא מצביע. ''ו... החברים שלה הפכו את החדר שלה למין מקדש. זה...'' הוא מצביע, ''שם''.
אני מרימה את מבטי. המסדרון הקטן והמוכר שמוביל לחדרה של סטפני בצד אחד ולחדר השינה של הוריה בצד השני. ''אפשר להסתכל באלבומים?''
''כמובן''.
הוא מוביל אותי אל כוננית קטנה לצד הטלוויזיה, מלאה אלבומים. אני מתיישבת על הרצפה ולוקחת אלבום. הוא מתיישב שוב על הספה ומדמים את הטלוויזיה. אני לוקחת אלבום ומסתכלת לעברו שוב. הוא עדיין צופה בטלוויזיה, הוא רק הדמים אותה.
אני פותחת את הדף הראשון. סטפני בגיל שבעה ימים, ראיתי את התמונה הזאת מיליון פעם. היא הכי חמודה שאפשר, התינוקת המושלמת.
סטפני התינוקת יונקת מאמה במרפסת. אוי, אלוהים, תסתכלו על סילביה. היא אפילו לא בגילי ובגילה של סטפני, היא צעירה יותר. היא ילדה קטנה. בתוך שנתיים, כשלסטפני יהיו תמונות ברורות של אמה בזיכרונה היא תהיה מין מבוגרת ענקית ועצומה שכזו. מעולם לא ראינו את סילביה ככה.
סטפני בת הארבע רצה בעשב הגבוה. אני זוכרת את היום בו צילמו את התמונה. סילביה אמרה לה לרוץ ולרוץ, וסטפני עשתה זאת, רודפת אחר פרפר שהמציאה, מציגה למען אמה. היא כל כך חסרת דאגה, כל כך מאושרת. אצטרך לבדוק עם סטפני, מאוחר יותר, ולגלות מה השתנה, איך יכול כל האושר להישאב ממנה כשגדלה.
האופניים הראשונים של סטפני. אני זוכרת את היום בו אביה הסיר את גלגלי העזר ונאלץ לרוץ אחריה במשך שעה.
כל המשפחה על חוף בסן דיאגו. תסתכלו על אבא שלה. זה כאילו הוא אדם אחר. וגם די נאה. הרגליים שלו היו כמו רגלי פיל בעיני סטפני, היא נהגה לרוץ ביניהן כמו במנהרה.
סילביה מתקרבת. אני מסתובבת ומרימה את מבטי. היא מחזיקה ספל של תה חם.
''תודה'', אני לוקחת את התה.
סילביה מתיישבת בקצה הספה של צ'רלס, מסתכלת בי.
''איך הכרתן?''
''פגשתי אותה ביום הלימודים הראשון שלנו. בדרך לספרות מערבית''.
''נהייתן חברות?''
אני מהנהנת. ''היא היתה אישה מדהימה. היא היתה החברה הכי טובה שלי''.
''את... את ידעת על... ידעת שהיא מתכוונת...'' קולה נמוג.
''אני יודעת על מייקל'', אני אומרת. והיא מסתכלת אל תוך עיניי. אוי, אלוהים, היא שואלת אותי אם יכולתי לעצור את זה. ''אבל... טלפונית. ו... כל מה שידעתי היה שזה גדול. לא ידעתי שזה היה כל כך גדול''.
היא יושבת לידי. אני לוגמת מהתה. הוא חם מדי. אני רוצה להסתכל באלבום, אבל היא מסתכלת בי בציפיה. היא תמיד מסתכלת ככה כשיש לה משהו לומר אבל היא מעדיפה לאלץ את בן שיחה לשאול אותה מה קרה.
אני מסתכלת בה עוד כמה שניות, וכשהיא לא אומרת דבר, אני פונה שוב אל האלבום.
אני לא יכולה לסבול את זה. אני לא יכולה לסבול את המבט שלה בי. אני מרגישה את הרצון שלה לומר משהו, אני מרגישה את הכאב שלה עד כאן.
''אמ...'' אני פונה לעברה שוב. ''אפשר ללכת לשירותים? אני קצת...''
''בטח'', היא קמה. ''משם''.
אני מניחה את הספל, קמה, ועוברת במסדרון.
ידי נתלית על הידית, ואני מביטה סביבי. הם לא יכולים לראות אותי מכאן. מאחורי ומצדי האחר נמצא חדרה של סטפני. אני יכולה לומר שטעיתי, שלא ידעתי איפה השירותים.
אני עוצמת את עיניי.
למי אכפת? לי לא.
אני ניגשת אל דלת חדרה של סטפני ופותחת אותה לאט.
אוי, אלוהים. זו התחושה שלה. זה הריח שלה. החדר קצת גדול משחשבתי, אבל זה כי אני נמוכה ממנה.
הריח הזה. משב קל של אבק ממדף הספרים מעורב בשמץ מריח הבושם של מרגרט. היא היתה כאן לאחרונה.
המיטה שלה בצד אחד. אני עדיין יכולה לראות את הדברים מתחת למיטתה של סטפני, רמז לדובי שהיה לה מאז שהיתה ילדה. אני מתכופפת ומסתכלת. היא הפילה אותו לשם כמה שעות לפני שמייקל נפרד ממנה. אחרי שמייקל נפרד ממנה, זה כבר לא היה חשוב.
אני מתכופפת ומרימה אותו. הוא מרופט, אבל עדיין רך ומוכר וידידותי.
אני מחזירה אותו למקומו.
''השירותים שם'', אני שומעת את סילביה בדלת.
''אני יודעת'', אני מסתובבת. ''רק ראיתי את החדר. הייתי חייבת להיכנס''.
היא נכנסת ויושבת על מיטתה של סטפני. ''את מזכירה לי את סטפני''.
''באמת?''
''משהו בך נראה כמו...'' וואו. ''אה. את ממצמצת כמוה''.
''אני מה?''
''את ממצמצת כמוה. לא, זה לא זה. זה כשהיא היתה במבוכה, היא תמיד מצמצה כדי להסתיר את זה, והטתה את הראש, ממש כמו שאת עושה עכשיו''.
אני תופסת את עצמי. מעולם לא נהגתי לעשות את זה. ודאי קלטתי את זה מסטפני. ונבוכה יותר מקודם, אני עושה זאת שוב. אימצתי תנועות שלה.
''אני חושבת שקיבלתי את זה ממנה. זה קל להיות מושפעת''.
סילביה מושכת בכתפיה. ''טוב, זה גורם לך להיראות כמוה''.
אני מרגישה שאני מסמיקה. ''תודה''.
אני מסתכלת מסביבי.
אני לא יכולה להסתכל בחדר כשהיא כאן. אבל אני מרגישה קרובה יותר אליה, עכשיו.
''שבי'', היא טופחת על המיטה לצדה.
אני יושבת לצדה.
אנחנו רק יושבות שם, דוממות. אני מסתכלת בנקודה על הקיר לפני, פוחדת לעשות את הצעד הלא נכון.
כל כך שקט, עד שאני יכולה לשמוע את נשימותיה. אני יכולה לשמוע שהן מאומצות יותר מכפי שהיו. אני חשה בשינוי בקצב נשימתה. אני מנסה לנשום חרש ככל האפשר. המקרר במטבח מתחיל לפעול שוב. אביה מגביר שוב את הקול בטלוויזיה. אני שומעת את הספה חורקת מתחתיו כשהוא משנה תנוחה.
''טוב'', אומרת סילביה.
אני משפילה את עיניי. ''אני מצטערת''. זה הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב לומר. ואז מגיעות הדמעות, ''אני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת אליה''.
ולצדי, בלי לגעת בה, אני חשה במרירותה של סילביה שניה לפני שהמילים מגיעות אלי. ''היא עשתה לי את זה דווקא''.
לבי מחסיר פעימה. ''מה?'' ואני מביטה בה.
''היה לנו ויכוח. ביום האחרון. כמה שעות לפני''.
אוי אלוהים.
''מה...'' אני לא יכולה להגיד את זה, אבל אני חייבת. ''על מה הוא... היה?''
''היא היתה בדיכאון, כי מייקל נפרד ממנה. ואני נכנסתי... לעזור. והיא צעקה עלי. היא לקחה את כל הכעס והכאב שהיה לה על מייקל והוציאה הכל עלי''.
''סילביה... היא היתה מדוכאת. בגלל מייקל''. אני מוצאת את הניסוח הכי פחות פוגע לנסח את זה, ואומרת בקול הרך ביותר שיש לי, ''זה לא היה קשור אליך''.
''ידעתי שהיא מדוכאת'', קולה צונח ללחישה, למרות שאין איש מלבדנו בחדר. ''ידעתי שהיו לה דיכאונות. חשבתי...'' היא נושכת את שפתיה. ''חשבתי שאולי היא תהרוג את עצמה''. היא ממתינה לתגובה. אני לא מגיבה. ''אמרתי לה כמה שזה יפגע בי. אמרתי לה שזה לא דבר שעושים למי שאוהבים. אמרתי לה כמה שכולנו נגיב לזה קשה''. היא אוחזת בידי ומסתכלת בעיניי. תודה לאל שאני לובשת כפפות. ''והיא עשתה את זה בכל זאת. היא לא חשבה, היא לא חיכתה שזה יעבור. היא עשתה את זה בכל זאת. אמרתי לה כמה שזה יפגע בי, והיא הלכה ועשתה את זה. היא עשתה את זה כדי לפגוע בי''.
''לא, סילביה. אני מכירה את סטפני. היא לעולם לא היתה עושה משהו כדי לפגוע בך. זה היה קשור ל – ''
''את מכירה אותה מעכשיו. אני הכרתי אותה הרבה יותר זמן ממך. זה היה אותו ויכוח שתמיד ניהלנו, רק שהפעם היא מצאה דרך להאשים אותי ולהמשיך להאשים אותי לנצח. היא רוצה שאני אאשים את עצמי לשארית חיי. זה יגרום לה להרגיש טוב''.
לא, לא, את טועה לגמרי. ''סילביה'', ואני מלטפת את האצבעות שנוגעות בי בעדינות. ''דיברנו עליך הרבה''. הבזק של סכנה מופיע בעיניה. ''לא, לא משהו רע. היא לא אמרה שום דבר רע. היא אהבה אותך, ואני יודעת – אני יודעת, סילביה – שמה שהיא עשתה, לא היה מיועד להוכיח לך שום דבר. אם בכלל, זה נועד להראות לך שזה לא קשור אליך''.
''היא רצתה לפגוע בי'', ורחמים עצמיים זורמים מתוכה. ''והיא הצליחה''. פיה הופך לחיוך ציני. ''כל הכבוד''. עדיין הכל קשור אליה. עדיין הכל מסתובב סביב סילביה, ודבר לא מסתובב סביב סטפני, דבר לא מסתובב סביב הכאב של סטפני.
''סילביה'', אני נאבקת בעצמי כדי לשמור על קולי רך ומעודד. ''את מדברת כאילו זה סתם עוד ויכוח בין שתיכן, רק יותר גדול. אבל זה כל כך גדול. לא יתכן שזה היה קשור למשהו שונה לחלוטין?''
''לא היית כאן'', היא קובעת בהדגשה. היא מפנה אלי את גבה וקמה. ''בכל אופן, מה זה משנה עכשיו?'' היא מיישרת את בגדיה ולוחשת. ''לעולם לא אסלח לה''.
אני רוצה לבכות. היא התאבדה – סטפני נתנה את חייה – ואת לא יכולה אפילו לשמוע מה היא אמרה. זה היה מול הפרצוף שלך, ואת מתייחסת לזה כאילו זה עוד אירוע יומיומי, לעזאזל איתך!
''מה זה משנה למה היא עשתה את זה?''
שתינו מסתובבות. צ'רלס ניצב בדלת. הוא מסתכל בסילביה, מדבר אליה, לא אלי. ''זו היתה הדרך הקלה''.
''הדרך הקלה?'' המילים יוצאות מפי לפני שאני מבינה שאני מדברת. ''זה היה הדבר הכי אמיץ שהיא עשתה אי פעם!''
סילביה מסתכלת בי, המומה, אבל צ'רלס, מאחוריה, אומר, ''אמיץ? היה אמיץ להישאר בחיים עוד יום. היא לא עשתה את זה. היה אמיץ ללכת שוב לאוניברסיטה. היא לא עשתה את זה. היה אמיץ להתאמץ, לשרוד. אבל סטפני... היא ברחה. מהאחריות, מהחברות, מהכאב, מההתמודדות עם הפחדים שלה. היא ברחה. היא פחדנית''.
''אבל... אתה לא יודע באיזה מצב גרוע היא היתה. אתה לא יודע סיוט נוראי היא עברה, איזה כאב – ''.
''איזה כאב זה כבר היה יכול להיות? החבר שלה עזב אותה''.
''יש אנשים שבשבילם זה חיים ומוות''.
''יקירתי, הכרתי כאב לב. תאמיני לי כשאני אומר לך שאפשר לצאת מזה בחיים''.
''כשהיא עברה את זה, צ'רלס, הכאב שלה היה כל כך ענקי, הוא היה כל כך נוראי, שהיא התאבדה. אם הוא לא היה כזה נורא, כמו שאתה אומר, היא לעולם לא היתה הורגת את עצמה. העובדה שהיא כן נטלה את החיים שלה מראה לך כמה נוראי היה הכאב שלה''.
''לא. היא הרגה את עצמה כי היא היתה פחדנית. זה לא היה קשור לדיכאון שלה''.
הבנזונה! הוא לא מוכן להודות בזה!
''אני באמת לא חושבת שאנחנו צריכים לדבר על – '' סילביה נכנסת בינינו.
אבל אני ממש דוחפת אותה הצדה. האיש משגע אותי. ''מעולם לא האמנת שהיא מרגישה מה שהיא הרגישה! תמיד עשית דה-לגיטימציה לרגשות שלה! מאז שהיתה ילדה! היא הרגה את עצמה כדי להראות לך כמה חזקים הרגשות שלה! היא הרגה את עצמה כי הכאב שלה היה כל כך גדול שאף אחד מאיתנו לא יכול להבין אותו!''
הוא נוחר. ''חשבתי שאמרת שהיא הרגה את עצמה כדי להראות לי כמה חזקים הרגשות שלה''. הוא מסתכל למטה, ואני קולטת כמה שהוא צריך סיגריה. הוא מרים שוב את מבטו ואומר חרש, ''את לא יודעת על מה את מדברת''. אלוהים, כמה שהוא צריך סיגריה. ''היא היתה חלשה. היא תמיד היתה חלשה. היא תמיד ברחה מבעיות. מעולם לא היה לה אומץ להתמודד איתן. זה מה שקרה''.
מה זה לעזאזל? האינקוויזיציה הספרדית לבתך שזה עתה מתה? זה כאילו שהיא מתה לשוא! זה כאילו שהיא חיה לשוא! אף אחד מכם לא הקשיב כשהיא חתכה את עצמה ודיממה למוות?!
''היא היתה'', אני שומעת דמעות בגרוני, ''האישה הכי אמיצה שהכרתי אי פעם''.
הוא מושך בכתפיו. הוא לא רוצה לדבר אתי יותר.
''תראה'', אני מאלצת אותו להסתכל בי. ''תן לי פעם אחת שהיא ברחה. מקרה אחד!''
הוא מסתובב ממני למחצה. ''מה זה משנה?''
''כי!'' וזה כאילו אני מבטאת כל מילה בנפרד, ''אתה לא זוכר אותה נכון. אתה לא מבין אותה. אתה צריך לזכור'', ואני כמעט מאבדת את קולי, ''מי היא היתה!'' אני מרגישה דמעות עולות, ולא יכולה לעצור אותן. ''יש חור גדול בעולם, והוא בצורה של סטפני! היא הלכה והעולם השתנה ואף אחד מכם לא יכול לראות את זה! היא הלכה והעולם שונה!''
''אלכסנדרה – '' סילביה מתקדמת צעד לעברי.
''העולם שונה'', אני נסוגה, צורחת למחצה, דמעות זולגות במורד לחיי, ''אבל שניכם נשארתם אותו דבר! מה הבעיה שלכם?!''
''אלכסנדרה'', סילביה מנגבת בעדינות דמעה מעל לחיי. אני קולטת שמץ מהפרנויה – פחד כה חזק שהוא מכתים כל דבר שאני רואה. אני הודפת את ידה ממני במהירות, נסוגה וצונחת על מיטתה של סטפני. הסדינים המוכרים מחבקים אותי. המזרן מתכופף כדי להתאים שוב לגופי. סילביה מתקרבת צעד נוסף. אני מסתובבת וצורחת אל תוך הכרית.
''תעזוב אותנו כאן'', אני שומעת את סילביה.
התחושה שלי מצ'רלס נהיית מרוחקת יותר. הוא הלך.
''קחי את כל הזמן שאת צריכה, חומד''.
היא נשארת לרגע, ידה על גב חולצתי. לבסוף, היא קמה ומתרחקת. היא מכבה את האור, ואז סוגרת את הדלת.
אני שואפת שאיפה עצומה מהכרית ומתמתחת על המיטה. אני לוקחת את השמיכה, לופתת אותה בין רגליי, ממש כפי שהיא נהגה לעשות, ומחבקת אותה.
סטפני! סטפני תראה להם. היא תראה להם.

ציפורים מצייצות בחוץ והאור מסנוור אותי כשאני מנסה לפקוח את עיניי.
אוי אלוהים! אני מתיישבת, זקופה כמוט.
מה לעזאזל השעה?
אני כמעט נחנקת. חמש וחצי! ואני אפילו לא – וישנתי בבגדים – וישנתי בחדר שלה – שלום, חדר – וצעקתי על ההורים שלה – ואני צריכה לראות את סטפני – לעזאזל, אני צריכה ללכת.
אני קמה ומיישרת את בגדיי. אני מיישרת את המזרון ואת המיטה.
לא יתכן שהם השאירו אותי כאן בלי להסתכל פנימה. סילביה בטח נכנסה לבדוק מה שלומי לפחות פעם וראתה שאני ישנה. היא נתנה לי לישון במיטה של הבת שלה. אלוהים.
אני לא רוצה לראות אותם שוב.
אני נצמדת לדלת, מנסה לחוש אם יש שם מישהו.
כלום. אני לא קולטת כלום. או שהם ישנים או שהם לא בבית.
אני מיישרת את המזרן ומסדרת בחזרה את הכרית. אני מסתכלת ברחבי החדר.
להתראות, חדר.
אני פותחת את הדלת. דממה. אני נכנסת לסלון ובשקט ככל האפשר, אני מזמינה מונית.

אני עוברת על פני השומר בשש ורבע בבוקר.
יש עוד הרבה זמן. אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה ללכת לחדר המתים שוב באותם בגדים.
אני הולכת לחדר שלי, מתקלחת את המקלחת הזריזה ביותר שהתקלחתי אי פעם, מתלבשת ומגיעה לחדר המתים ברבע לשבע.
אני פותחת את הדלת מהר ככל יכולתי, סוגרת אותה מאחורי וניגשת אל המקפיא. אני מוציאה אותה החוצה ומסירה את הסדין.
או, הפנים האלה. אני אוהבת, אני אוהבת, אני אוהבת את הפנים היפים האלה.
אני מסירה את הכפפה ומסתכלת בה.
תראי לי שהם טועים, סטפני. בואי נעבור את הסוף, שוב. תראי לי כמה חזק היה הכאב שלך.
אני נוגעת בה, מכינה את עצמי להלם שחשתי אתמול. ו –
כלום.
מה? לא!
אני מריצה רגש אחר בראשי.
כלום. היא שוכבת שם, ללא ניע, יפהפיה.
עדיין נוגעת בה, אני משחזרת זיכרון שלה.
כלום.
לעזאזל!
בנדיס אמר שבדרך כלל אנחנו מקבלים שבוע, טוב, שישה ימים, ועברו רק ארבעה! את לא יכולה לעשות לי את זה!
אני מנסה שוב.
כלום.
בבקשה.
כלום.
לא! לא קיבלתי ממנה הכל! לא העברתי את המהות שלה לתוכי! חסרים לי זיכרונות! חסרות לי חוויות! את לא יכולה להיעלם לי, סטפני. את חייבת לתת לי לזכור אותך. את חייבת לתת לי לשאת אותך בזכרונותי לנצח.
אני נוגעת בה שוב.
קור לחיה מכאיב לי. אין כלום.
כלום לא נשאר ממנה.
אוי, אלוהים.
יש חור בעולם, והוא בצורה של סטפני.
יש חור בעולם. יש חור בעולם.
לא השגתי את כולה. אוי, אלוהים, לא השגתי את כולה.

אני משאירה את הגופה חסרת החיים במקרר. אני נועלת את הדלת מאחורי ורק עומדת שם.
מה השעה?
שבע בבוקר.
אולי אני צריכה לנסות שוב?
עזבי אותה בשקט, היא איננה.
בטני מתכווצת.
פארקס. כן. פרופסור פארקס נגעה בה, והיא ידידתי.
אני הולכת למשרדה.
הוא סגור. מה השעה? שבע ושתי דקות.
אני אחכה.
יש ודאי פרוצדורה מה עושים בגופות המתות. ברגע שהשאר יגלו לגביה, אני בטח אצטרך ללכת עם הגופה לבית חולים או לשרוף את הגופה או משהו.
אולי אני צריכה לנסות לגעת בה שוב?
עזבי אותה. עזבי אותה. סטפני לא כאן יותר.
מה השעה?

אני מרגישה בפרופסור פארקס המגיעה מעבר לפינה.
היא מופיעה מעבר לפינה, ומופתעת לראות אותי.
''סטפני איננה'', אני אומרת לה.
יש הבזק של משהו בעיניה, אבל אני לא יכולה לזהות מה. היא מסתכלת בי ולאחר זמן ממושך אומרת, ''אני מצטערת''.
היא מוציאה את מפתחותיה ופותחת את המשרד שלה. היא נכנסת. אני נכנסת בעקבותיה. היא מתיישבת בכסא שמאחורי השולחן.
''אני צריכה שתעזרי לי''. אני אומרת.
היא מרימה אלי את מבטה, ואני עדיין לא יכולה לחוש בדבר ממה שהיא מרגישה. ''איך אני יכולה לעזור לך?'' היא שואלת, מילותיה שקולות.
''קראת את המחשבות שלה''.
''כן''.
ובטח קראת יותר מהזיכרונות שלה מכפי שאני קראתי. ראית יותר מהרגשות שלה. קראת אותה יותר לעומק ממני''.
''זה הגיוני''.
''בבקשה... אני צריכה לראות מי היא היתה. אני צריכה לראות את המהות שלה''.
היא נשענת לאחור, וכשהיא נכנסת למצב המורה שלה, מעט דאגה חומקת ממנה. ''למה את מתכוונת כשאת אומרת 'המהות שלה'?'' ושאלתה כל כך קרה, כאילו שהיא מבקשת הגדרה.
''אני מתכוונת הנשמה שלה, המרכז של כל מה שהיתה. המהות שעשתה אותה... המהות שלה''.
פארקס רוכנת לפנים. ''שבי''.
אני מתיישבת ורוכנת לפנים, ידי הימנית על שולחנה. היא מסתכלת בידי. ''תורידי את הכפפה''.
ופתאום אני פוחדת שהיא תדע על אתמול בלילה. אבל אני חייבת לעשות את זה. אני חייבת לדעת. אני עושה את מה שהיא אומרת.
''שימי את היד שוב על השולחן''.
אני מניחה אותה על השולחן.
היא מסירה את הכפפה מידה השמאלית. לבי הולם. אני לא יכולה לתת לה לדעת! אני לא יכולה!
''אני לא עומדת לגעת בך'', היא אומרת, כשהיא מניחה את ידה לאט, אצבעותיה פרושות, כמה מילימטרים משלי.
''מהמרחק הזה, עם היכולת שלי, אנחנו בטוחות. אני ארגיש רק את מה שאת רוצה שאני ארגיש, ואת תרגישי רק את מה שאני רוצה שתרגישי. בואי נבדוק את זה''.
ופתאום אני שוב בתוך הנשיקה של סטפני ומייקל. אני חשה בלשונו בתוך שלי, אני חשה בשכרון החושים שזה גרם לה, והתחושה היא כאילו הדם ממש ממלא את עיניה ומטשטש את ראייתה. היא מחליקה את לחיה במורד קיר חדר השינה שלה לאטה, מציגה שוב את נשיקתו, נלהבת, פוחדת.
ואז זה נעלם. זו היתה היא.
תודה! אני משגרת אליה גלים של הכרת תודה.
היא מתעלמת מהם ואומרת, ''למה את מתכוונת כשאת אומרת 'המהות שלה'? תני לי דוגמה''. ובעיניה היא מחווה לעבר אצבעותי.
מתי הרגשתי את זה? מתי לא הרגשתי את זה?
היא מסתכלת בעיניה במראה. כל כך מכוערת, כל כך מגעילה, היא חושבת.
''זו עוצמת הרגש שלה!'' אני אומרת. ''האופן שבו היא שונאת את עצ– ''
''אל תשתמשי במילים'', היא אומרת. ''תני לי עוד דוגמה''.
''אלוהים!'' סטפני צועקת לתוך הכרית, וכאבה בלתי נסבל. זה כל כך אופייני לאמא שלה. ''זה לא עליך! לא הכל עליך! זה הכאב שלי! תפסיקי להציג הכל כאילו הוא עליך!'' והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. שלי! את לא תופסת את זה?
היא ראתה? אני מסתכלת אל תוך עיניה של פארקס. יש משהו אצילי בכאב. משהו כל כך עמוק –
– זה מחליק ממני לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט –
היא מתבוננת בגופה לפני שהיא מתלבשת לפגישה שלה עם מייקל, בודקת כתמים, פגמים, שומן חדש, שומן ישן, כל אחד מהם מדכא אותה עוד, כל אחד מהם מכשול בלתי עביר. הוא יבחין? אני עדיין אמצא חן בעיניו?
– לא בשליטתי, מהר מכפי שאני יכולה לחשוב –
אני מזיעה בתוך החזיה שלי, ואפילו לא חם. התחתונים שלי הדוקים מדי במקום אחד ורפויים מדי באחר. השמלה שלי שמרנית. הם יידעו.
אני מרחיקה את ידי. ''מצטערת. זה היה שלי. מצטערת''.
''זה בסדר. אני חושבת שאני מבינה מה את אומרת. תחזירי את היד למקום. הפעם יהיה תורי לשדר''. אני מחזירה את ידי לשולחן, מילימטר מאצבעותיה. החלק הקרוב אל קצה אצבעה הקרובה ביותר מעט חמים יותר, אבל אני לא חשה בכל דבר אחר.
''תגידי לי אם תפסתי את זה נכון'', היא אומרת.
ופתאום אני סטפני, שוב. זה מתחיל לאט – פארקס נותנת לי הזדמנות להסתכל סביבי.
סטפני עצבנית בגלל גברת רייט. היא הורתה לה להישאר אחרי הלימודים כדי לדבר על התנהגותה. אנחנו בכיתה ח' עכשיו. סטפני בת שלוש-עשרה.
לפני שגברת רייט הספיקה לנזוף בסטפני, הטלפון הסלולרי שלה צלצל והיא ענתה לו. החבר שלה נפרד ממנה.
האירועים מאיצים לקצב נורמלי. גברת רייט עדיין מדברת עם החבר שלה.
''לא, בחייך''. היא מציצה בסטפני בפחד ואז מפנה לה את גבה ומשפילה את קולה. ''בוא נדבר על זה אחר כך, אבל בוא לא נחליט עד שנדבר על זה''. וסטפני חשה בכאב בקולה של גברת רייט.
''בחייך, סטיב...'' ובקולה הסדוק של גברת רייט, סטפני זיהתה את רגשותיה שלה. רבים מדי מתוכם. גברת רייט היא כמו סטפני עתידית. זה גרם לה לרצות לבכות.
וזה נעלם.
אני מרימה את מבטי אל פרופסור פארקס. ''כן!'' אני לוחשת אליה. ''זה היה זה! זה היה אותו רגש! בדיוק שם בסוף – ''
פרופסור פארקס מכווצת את שפתיה, ו –
סטפני שוב בבית. אני מספיקה להרגיש את הגירוסקופ הפנימי שלה. היא כמעט בת שבע. אמא ואבא
''אני לא רוצה ליצן!''
''אבל ליצנים הם כיפיים ומצחיקים ורצית יום הולדת כמו לכולם'', אבא מדבר בהיגיון רגוע. אמא ואבא ניצבים מעליה, מספרים לה מה תכננו ליום הולדתה השביעי.
''אני לא רוצה ליצן!'' הם לא מבינים כמה שליצנים מעציבים אותי? ''אני לא רוצה ליצן!'' הם גורמים לי לבכות! אתם לא רואים?! אתם לא מאמינים לי?! ובתסכול, היא מתחילה לרקוע בקרקע ברגע ולצעוק, ללא שליטה ובבכי: ''אני לא רוצה ליצן! אני לא רוצה ליצן! אני לא רוצה ליצן!''
וזה נעלם. זה היה הרגש. זה היה בדיוק אותו רגש שהופיע בסופה של התקרית הקודמת. בלי פארקס לעולם לא הייתי חושבת לחפש במקומות כאלה, אבל זו לא הסיבה שהיא הראתה לי את זה...
אני מסתכלת בעיניה. אני חושבת שהיא לוקחת אותי אחורה בזמן! אני חושבת שהיא לוקחת אותי למהות האמיתית של סטפני!
ופתאום סטפני בת ארבע ועיניה בגובה מיטתה של אמה. אמה שוכבת על המיטה. בחוץ זורחת השמש. כמעט צהריים. אמא שוכבת שם, על הבטן.
''אמא, בואי נצא החוצה! בואי נעשה פיקניק! בואי נשב בשמש!'' והרגש שלה כאן הוא... היא חשה שמחה ועונג ואושר. לא, זה לא נכון. היא מזייפת אותם. היא רוצה שאמה תרגיש כך.
אמא מרימה את עצמה מעט ומביטה בסטפני במבט שואל, פניה מעוכים משינה.
''בואי!'' סטפני מנסה להלהיב את אמא. ''זה כזה יום נהדר!''
– האירועים רצים במהירות מוגברת, לדרישתה של פארקס -
– אני רואה את אמא קמה, ועורכת פיקניק בחוץ –
– פארקס מאיטה את האירועים –
אמא מחבקת אותי. ''את כל כך יפה ומקסימה. את הילדה הקטנה הכי טובה והכי נפלאה בעולם. מה הייתי עושה בלעדיך, שתשמרי אותי שפויה?''
– ופתאום האירועים ממהרים אחורה, בגלילה מהירה לאחור –
– לפני הפיקניק, לפני שאמא קמה מהמיטה, לפני שסטפני העירה אותה, לפני שסטפני נכנסה לחדר –
סטפני ניצבת מול דלת חדר השינה הסגורה של אמא, עומדת להיכנס ולהעיר אותה. משהו לא בסדר. משהו שוב לא בסדר עם אמא. לא: לאמא כואב.
היא מסתכלת בדלת, ובוחרת להיכנס.
סטפני מחליטה להיכנס. היא דוחפת הצדה את כל מה שהיא מרגישה, ומעלה עליה את פניה החמודים ביותר. היא פותחת את הדלת –
וזה נעלם.
''היו מאות מהאירועים האלה לאורך ילדותה'', אומרת פארקס. ''אמא שלה היתה בדיכאון עמוק, וכשהחמיאה לה כפי שהחמיאה ובכך שהפכה אותה אחראית לאושר שלה, סטפני הרגישה שהיא נושאת באחריות למצב רוחה הטוב של אמא שלה. ולבסוף, למצב הרוח הטוב של כולם''.
אני מסתכלת בה. ''אבל... זה לא היה זה''.
היא מחייכת. ''אני יודעת''. היא רוכנת לעברי וחיוכה מתרחב. ''זאת הנקודה. תסתכלי''.
''אני לא רוצה ליצן!'' הם לא מבינים כמה שליצנים מעציבים אותי. (הכאב מכה בה. אני יכולה להבחין בו טוב יותר בפעם השניה). ''אני לא רוצה ליצן!'' הם גורמים לי לבכות! (כאב!) אתם לא רואים?! (כאב!) אתם לא מאמינים לי?! ''אני (כאב!) לא רוצה ליצן! אני לא רוצה (כאב!) ליצן! אני לא רוצה (כאב!) ליצן!''
וזה נעלם.
''זה אותו דבר שהרגשת קודם?'' שואלת אותי פארקס.
אני מכווצת את עיניי. ''כן''.
''ראית את זה עכשיו יותר ברור?''
''כן''. מה היא רוצה ממני?
''זיהית את הכאב?''
''לא''.
''בסדר''.
היא ממצמצת ו –
''אלוהים!'' סטפני צועקת על אמה. חזרנו אל היום בו מתה, שוב. ''זה לא עליך (כאב!)! לא הכל עליך! (כאב!) זה הכאב שלי (כאב!)! תפסיקי להציג הכל (כאב!) כאילו הוא עליך! (כאב!)'' והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. (כאב!) שלי! (כאב!) את לא תופסת (כאב!) את זה?
– והתמונה משתנה –
היא מתבוננת בגופה (כאב!) לפני שהיא מתלבשת לפגישה שלה עם מייקל (כאב!), בודקת כתמים (כאב!), פגמים (כאב!), שומן חדש (כאב!), שומן ישן (כאב!), כל אחד מהם מדכא אותה עוד, כל אחד מהם מכשול בלתי עביר. הוא יבחין? (כאב!) אני עדיין אמצא חן בעיניו? (כאב!)
''חכי'', אני מרחיקה את ידי.
היא מסתכלת בי בסבלנות.
אני מזהה את הכאב. כשסטפני בת הארבע פתחה את הדלת, כשהיא דחקה את רגשותיה הצדה, היתה תחושה של אובדן באיבוד העצמי, בדחיקת העצמי הצדה. זה היה הכאב שהציף אותה כעת כל הזמן, בחייה הבוגרים.
הסתכלתי בפארקס. רציתי לבקש ממנה להציג לי את זה שוב. אבל אני לא צריכה אותה לשם כך.
''אלוהים!'' סטפני צועקת על אמה. אני שוב חוזרת אל היום בו מתה. ''זה לא עליך (כאב!)! לא הכל עליך! (כאב!) זה הכאב שלי (כאב!)! תפסיקי להציג הכל (כאב!) כאילו הוא עליך! (כאב!)'' והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. (כאב!) שלי! (כאב!) את לא תופסת (כאב!) את זה?
הכאב שלה, הכאב העצום שלה, העומק העצום, חסר הקרקעית שלו – הוא מתמוסס לנגד עיניי, כעת. מורכבת מכאבים קטנים יותר, טריוויאליים לחלוטין.
אני מסתכלת בפארקס, ידי רועדת מחוץ להישג ידה. ''חכי'', אני אומרת. ''חכי''.
בואי ננסה משהו אחר.
''סטפני, איך את יכולה להגיב ככה כשכל מה שאנחנו עושים זה ללכת לראות את סבתא?'' (כאב!)
''זאת לא סבתא, זה כי זה יום ראשון''.
''אבל (כאב!) זה רק לכמה שעות''. (כאב!)
משהו שוקע בתוך סטפני. זאת התחושה ההיא בדלת, חוזרת שוב. היא חייבת לדחוק את עצמה הצדה, היא חייבת לשים את עצמה בהמתנה. היא כל כך חסרת אונים. ''ככה אני מרגישה, אמא''. והכאב חזק יותר כי היא יודעת שאמה לעולם לא תבין. כי בפנים היא יודעת שאמה תצטרך שהיא תדחוק את עצמה שוב הצדה.
לא יתכן! הכאב שלה היה כל כך חשוב לה! הוא הגדיר אותה! הוא הגדיר את אישיותה! הוא היה שם כל שניה בחייה!
לא. אני מריצה את כל מה שראיתי ממנה בראשי, והכל שונה, עכשיו.
סטפני טעתה בהכל. כל מה שהבינה היה שגוי. כל מה שחשה היה שגוי. כל מה שחשה היה כל כך טריוויאלי, כל כך מגוחך. הוא הצטמצם לכלל כלום.
אבל...
''פרופסור פארקס...'' והיא הביטה בי בסבלנות. ''פרופסור פארקס, הכאב של סטפני, הסיבה שהוא נגע בי... גם לי יש אותו. גם לי יש את אותו כאב. כל הזמן! את אומרת שכל מה שיש לי, כל מה שאני מרגישה... לא נכון?''
פרופסור פארקס מסתכלת בי לשניה, ואז מחייכת חיוך נעים. ''ברוכה הבאה'', היא אומרת, ''לאקדמיה''.
אלוהים אדירים.
''זה לא נכון!'' אני צורחת. אני כל כך חלשה. ''אני לא עפר! אני לא כלום!''
פרופסור פארקס לא זזה.
זהו זה. היא סיימה אתי. היא רק יושבת שם ומסתכלת בפניי. למה לה בכלל לדבר אתי? למה שמישהו יאהב אותי?
אבל מישהו אוהב אותי. או לפחות אהב אותי. אני חייבת להתקשר אליו. אני חייבת לראות אותו. אני חייבת להרגיש שוב את מגעו.
בלי להסתכל אפילו בפרופסור פארקס, אני יוצאת בריצה ממשרדה אל המסדרון. אני רצה במסדרון בעודי מוציאה את הטלפון הסלולרי שלי ומחייגת את המספר שלו.
אני לוחצת 'שלח' רק אחרי שיצאתי מהמסדרון והגעתי החוצה, לבדי.
הוא מצלצל.
''כן'', הוא עונה, תמיד נשמע אותו דבר, תמיד נשמע עליז וחסר דאגה לעולם שבחוץ.
''מייקל'', קולי נשבר. אני לא בטוחה שהוא שמע אותי. ''מייקל. זאת אני''.
''אני מצטער, אני לא מזהה את הקול''.
''אני, אה, אני מצטערת. זאת אני, אה, אה, אה, אלכסנדרה. אני... חברה של סטפני''.
והטמפרטורה צונחת מצדו האחר של הקו.
''כן'', הוא אומר, קולו שונה.
''אני צריכה להיפגש איתך. אני צריכה לדבר איתך על משהו. עכשיו''. הוא מהסס לשבריר שניה, ולכן אני מתעקשת הלאה. ''קפה ג'ון?'' חמש דקות מהאוניברסיטה שבה הוא מלמד.
''אני מרצה עוד שעה''.
אני לא יכולה לזהות כלום מקולו. וזה בטח אומר שהוא ממש לא רוצה לעשות את זה. אני חייבת לראות אותך! ''אז עוד שלושים דקות?''
היסוס קל. ''בסדר''.
''יופי. תודה''. ואני מנתקת מייד.
אני לא כלום!

אני רואה אותו נכנס לבית הקפה.
הוא מביט סביבו. ראיתי אותך עירום, בחור. הייתי יכולה לזהות את הגוף שלך במסדר זיהוי.
עכשיו הוא מחפש נשים שיושבות לבדן. רק אני שם. הוא ניגש אלי.
פתאום אני מבינה שאין לי מה לומר לו. אין דבר שאני יכולה לומר.
הוא עוצר לידי. ''אלכסנדרה?''
אני מסירה את הכפפות במהירות מתחת לשולחן. אני קמה ומושיטה לו את ידי. הוא נוטל אותה.
ואני בתוכו. לא אכפת לי מה הוא מרגיש או מה הוא חושב כרגע. כל מה שאכפת לי הוא למצוא תמונה של סטפני – הנה! – ולהציב אותה במקומי.
למשך שניה, הוא המום מכך שהוא רואה את סטפני לפניו. אבל הוא לא מרפה מידי.
ואני מנצלת את זה כדי לראות את...
- סטפני -
- סטפני! –
- עירומה –
ואני רואה אותו מסתכל בסטפני מתפשטת בפעם הראשונה. האופן בו רגליה עולות למעלה, האופן בו יש מעט שומן, ממש כשהוא מגיע למפשעה. הוא אוהב כל כך את טבעת השומן הקטנה הזאת, מוצא את הרווח שבינה לבין תחתוניה, הרווח הזה שדרכו האור חודר מאחור, כל כך מזמין.
ואני חשה כמה הוא נמשך אליה אז. ואני גורמת לו להרגיש את זה שוב, עכשיו,למעני, כשאני עומדת לפניו.
''חבק אותי, מייקל''. אני נצמדת אליו. ''חבק אותי. חבק אותי''. והוא מחבק אותי. חזק, כל כך חזק.
ולחיו נוגעת במצחי.
אני גולשת אל הרגע בו ראה אותה לראשונה, יושבת בין חמש נשים אחרות שלא הכיר. ודמותה ממש זינקה לעברו, נגעה בו, מצאה משהו בה אפילו מרחוק, שמצא חן בעיניו. ממבט ראשון.
אני לא יפה כמו שהיא היתה.
''תישאר'', היא אומרת. הם בדירה שלו. זה אמצע היום. הוא חייב ללכת ללמד.
''אני צריך ללכת'', הוא לובש את מכנסיו.
''תישאר'', היא מגרגרת, ומתפתלת על מיטתו כחתול. הוא יכול לראות מתחת לשובבות שלה, כמה שהיא נואשת.
הוא לובש את חולצתו.
היא תופסת אותה ברצינות ומסתכלת בו. הייאוש בעיניה גדל. היא פוחדת שאם יעזוב את הדירה, לעולם לא תראה אותו שוב.
אוי, אלוהים, אני זוכרת את הסיטואציה הזאת. ראיתי אותה בראש שלה. אבל אני לא... מרגישה אותה יותר. מעולם לא הייתי עד כדי כך נואשת.
אני גורמת למייקל לחבק אותי חזק יותר, ומחפשת זיכרון שלה בשלב מאוחר יותר במערכת היחסים שלה, את הזיכרון החזק ביותר שלו.
''כן'', אומר מייקל. הם במסדרון, שם היא דחקה אותו לפינה, מחוץ לדירתו.
סטפני ניצבת מולו, וזה כאילו הכל בתוכה משתנה. משהו בעיניה השתנה, משהו בלחייה צנח, פניה קפאו, והיא קרסה לכדור על הרצפה.
זה כאילו שהיא מתה מולו.
והיא באמת מתה ברגע הזה. אבל משהו בתוכי לא חש בכאבה באותה עוצמה כמו פעם. אני לא מדוכאת כפי שהיא היתה. אני לא סובלת מאותו כאב שהיא סבלה ממנו.
אני מרימה את מבטי אל מייקל. אני לא מאוהבת בו. אני לא נמשכת אליו.
אני פוסעת לאחור, ופיסות ממי שאני כמו נושרות אל הרצפה.
אני לא יפה כמו שהיא היתה. אני לא נואשת כמו שהיא היתה. אני לא מדוכאת כמו שהיא היתה. אני לא סובלת מאותו כאב שהיא סבלה. אני לא מאוהבת כמו שהיא היתה. אני לא נמשכת למייקל כמו שהיא נמשכה אליו. אני לא מטורפת כמו שהיא היתה.
אני לא סטפני. ואני לא פארקס. ואני לא בנדיס. ואני לא ההורים שלי.
אני לא אבק. אני לא כלום.
ואני מבינה פתאום שאני... כן משהו.
אני אני, לשם שינוי. אני שונה מכפי שהייתי. אני חזקה. אני חזקה כמו פארקס. אני חזקה יותר מפארקס, והיא יודעת את זה. אני מודעת למחשבותי. אני חופשיה. אני חסרת פחד. אני אקסטטית. אני מאוהבת... באף אחד. אני צריכה... אף אחד.
ואני גמרתי עם השטויות.
אני מניחה למייקל לשבת ועוזבת אותו. הוא יהיה מבולבל במשך כמה דקות, אבל הוא יהיה בסדר.
אני מזמינה מונית.

כשאנחנו מגיעים, אני רואה שלט מעל השער שלא הבחנתי בו קודם: 'ברוכים הבאים לאקדמיית אינדיאנאפוליס!'
נכון. כי אנחנו עוסקים בָּאמת.



המועמדים הסופיים לפרס גפן 2005
חלומות באספמיה - כתב עת למד''ב ולפנטסיה
הנערה המושלמת - חלק א'

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
מדהים!!!! אתה כותב מהמם!  (חדש)
סיון יום חמישי, 15/06/2006, שעה 15:26
   כתוב תגובה
  (חדש)
חסה יום ראשון, 25/06/2006, שעה 23:10
מדהים זה החומר ממנו עשויים סופרים גדולים באמת
תודה
   כתוב תגובה
אלוהים.  (חדש)
.Amy. יום שני, 14/01/2008, שעה 19:51
זה כ''כ נגע בי, שאני לא יכולה להסביר במילים.
פשוט מופלא.
   כתוב תגובה
פשוט נהדר  (חדש)
יריב יום שישי, 20/06/2008, שעה 14:01
תודה רבה.
המון כשרון, אני מחכה לעוד
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.