על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0  
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0  
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3  
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0  
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0  
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0  
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0  
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1  
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3  
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1  
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1  
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2  
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7  
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5  
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0  

התולעת
ספרים / ירון שמש
יום שני, 04/07/2005, שעה 10:00

פרק ראשון מתוך ספר חדש


מן הכריכה האחורית:

התולעת הוא מותחן מתוחכם המשלב רומן מרתק, מדע ותאוריות לא שגרתיות, חלקן על גבול המדע הבדיוני, שיפתיעו את הקורא.
גיבור הסיפור הוא אבי, עובד היי-טק, שניחן בסגולות של מנהיגות וידע ייחודי, הנדרשים לקידומם של פרויקטים ''פורצי גבולות''. מבלי שתהיה לו שליטה על האירועים הוא הופך להיות מצרך מבוקש וחיוני עבור ארגון סמוי, המונע על ידי רצון לממש יכולת חדשנית, אשר עשויה לספק עליונות ושליטה מוחלטת למחזיק בה.
אירועי מלחמת עיראק, אסון התאומים ועוד... הם רק אבני דרך בעלילה המרתקת שאחד מגילוייה הוא צורת ההתמודדות שפיתח האדם כנגד אסונות גדולים - הדחקה.



פרק ראשון

החוקר הצבאי שישב מולי לא הפסיק להמטיר עליי שאלות שחזרו על עצמן. לפתע קם בכעס, הדף לאחור את כיסאו והורה לצוות הרופאים והפסיכולוגים שהקיפו את השולחן לצאת אתו את החדר לשם התייעצות. משסגרו את הדלת מאחוריהם, נותרתי יושב ומביט בחלל החדר האפור והמדכא משהו. ניסיתי לסדר את מחשבותיי ולאסוף כוחות לגל השאלות הבא, שלא איחר להגיע עם חזרתו של הצוות אל החדר. הפעם הצטרף אליהם פסיכולוג-חוקר, שעל-פי התנהגותו נראה כי היה בדרג בכיר יותר.
''אתה מבין, אבי,'' פתח בדבריו, ''היעלמותך וחזרתך הבלתי נתפסות, ויתרה מזו, הבדיקה במכונת האמת שערכנו, בהסכמתך כמובן, אכן הובילו אותנו למסקנה שאתה דובר אמת. שאלתי היא, מדוע בעצם אתה ממשיך להתעקש כי אינך זוכר דבר מכל מה שקרה באותם מקומות שנראית בהם בוודאות מוחלטת, הא...'' ניתח בפניי את מצבי בקול מאופק.
''אתה חושב שאני לא מעוניין לפתור את התעלומה הזאת בדיוק כמוך?'' התפרצתי לתוך דבריו, שנאמרו ספק מתוך עניין אמִתי ספק מתוך זלזול.
החוקר, שלא ציפה לתגובה כזאת, הושיט לעברי את ידיו וביקש שאירגע.
''אז אתה בכל זאת חושב שאני ממשיך לשקר או לפחות לא אומר את כל האמת?'' הבטתי לעברו בכעס.
''אתה בהחלט טועה, אבי. לנו ברור כי בתת -המודע אתה זוכר את הדברים, וכל שאנו מבקשים הוא לעזור לך להבהיר אותם.''
''ואיך בדיוק אתם מתכוונים לעשות זאת?'' שאלתי חסר סבלנות.
''תביט!'' אמר, והושיט לעברי חבילה של תמונות. ''על פי התצלומים שבידינו, אתה נראה בבירור, מחייך וזחוח במקומות שלפי דבריך מעולם לא ביקרת בהם,'' אמר והושיט לי תמונה נוספת שבה נראיתי הולך במקום שנראה כשדה תעופה כלשהו.
''זה שדה תעופה?'' שאלתי מנסה לנחש את מקום האירוע המצולם.
''כן,'' השיב החוקר והוסיף, ''האם אחת הדמויות שמקיפות אותך זכורה לך?''
ההתבוננות המעמיקה יותר בתמונה ומבול השאלות שהומטרו עליי, הלחיצו אותי וגרמו למתח שהכאיב לי פיזית. לפתע הרגשתי כאילו הונחתה מכה על ראשי. באחת נזכרתי בדברים שחלפו קודם לכן בראשי ושמרוב בלבול האמנתי כי אינם אלא פרי דמיונם של חוקריי.
''עצור!'' צעקתי תוך שאני גולש על גל הזיכרון שפקד אותי לפתע, מפחד שאמעד והוא יעבור. ''אני נזכר, נזכר...'' אמרתי.
הצוות ששהה בחדר הזדקף למשמע הכרזתי, ובמקום החלה תנועה עצבנית: רשם-קול ומצלמת וידאו הופעלו, ולאחר סדרת שאלות מצדו של הפסיכולוג, שרצה לאשר את שפיותי, התחלתי לדבר.

לאחר שסיימתי בהצטיינות את לימודיי האקדמיים, המשכתי למחקר ולאחר כמה שנים פרשתי והתקבלתי לעבודה בחברה גדולה, שם למדתי כיצד להפוך רעיונות למוצרים. אנחנו, העובדים, קראנו לזה בשם המפוצץ ''אינטגרציה'', שנועד לחפות על עשייתנו בפועל, שנסבה ברובה על העתקת מוצרים ופחות על עבודת פיתוח אמִתית. במסגרת עבודתי נשלחתי למקומות רבים מעבר לים. ביקרתי בהונג-קונג, בסינגפור, בצרפת ובעוד מדינות רבות מלהזכיר, אך שיתוף הפעולה המקיף ביותר היה עם חברות וסניפים בארצות-הברית. באחת משליחויותיי לקליפורניה ישבתי ערב אחד בגפי, משועמם, בלובי של מלון 'הולידיי-אין' בסן-דייגו וקראתי בעיון רב פרוספקטים מלאי תיאורים נפלאים על האטרקציות שבאזור. מגע קל בכתפי גרם לי להסב את מבטי. מולי עמדה אישה יפה מאוד בעלת מראה אסייתי, ובמבטא בולט, שבו כל ריש הוחלפה בלמד, שאלה בחיוך: ''האם אוכל לגזול מעט מזמנך?''
''בוודאי,'' הסכמתי, אף על פי שתכננתי להצטרף מאוחר יותר אל עמיתיי לעבודה כדי לראות איך הם מבלים את זמנם במגרשם הביתי. הנחתי את הפרוספקט על השולחן וסימנתי לה בידי על הכיסא הריק שמולי.
היא התיישבה והציגה את עצמה: ''נעים מאוד, שמי זנג.''
''ושמי אבי,'' אמרתי ולחצתי את ידה המושטת.
''נשתה משהו?'' שאלה, ובלי להמתין לתשובתי סימנה למלצר. המלצר, שהיה עד כה חסר תעסוקה בשל מיעוט האורחים בלובי, זינק לקריאתה בחיוך שכאילו נלקח מתוך פרסומת.
''בשבילי כוס יין מרלו אדום חצי יבש ולאדון א...'' היא סקרה אותי והחליטה, ''סמירנוף, נראה לי שזה יתאים לך,'' אמרה כמי שהצליחה לקרוא את מחשבותיי .
''מיד,'' ענה המלצר וניגש למלא את ההזמנה.
''את תמיד מחליטה מה הפרטנר שלך רוצה לשתות?'' שאלתי.
''לא,'' היא השיבה, ''אבל נראה לי שאתה זקוק לזה. האם טעיתי בבחירה? אפשר עדיין להתחרט...''
''זה בסדר גמור, לא טעית, תודה.''
משהו באישה הזאת נראה לי מוכר, אבל כל מאמציי להיזכר לא הצליחו לקשור אותה לדבר או לאירוע כלשהו מהעבר, אולי מפני שלעיניים מערביות כל הנשים האסייתיות דומות, ולמען האמת, כולן ''עושות לי את זה''. פניה נטולות האיפור הקרינו חכמת חיים, והמראה הפשוט רק הדגיש את יופייה. היא לבשה שמלת מיני קצרה והדוקה, ונדף ממנה ניחוח של גוף נשי מעורב בבושם עדין, שהעיד על טעם ועל חוש אסתטי משובחים. הפסים המוזהבים בחלקה העליון של שמלתה הקשו על המתבונן למקד את מבטו והוסיפו למסתורין שאפף אותה.
''אז מה בעצם רצית לשאול אותי זנג?'' שאלתי, מנסה לשבור את המבוכה.
המלצר שהחל להגיש את המשקאות הפריע את תשובתה. ''יין לגברת וסמירנוף לאדון,'' אמר והוסיף, ''אם תרצו עוד דבר מה מהבר או בכלל, אני לרשותכם. תיהנו מהערב.''
''לחייך,'' אמרתי בהנפת כוס.
''לחייך,'' השיבה ולגמה מהיין. עד מהרה התפתחה שיחה נעימה, וזנג הרשימה אותי בבקיאותה בהיסטוריה, בפוליטיקה של המזרח התיכון ובפיזיקה מודרנית. כחוקר שאלו תחומי עיסוקו, יכולתי לקבוע כי הידע הרב שהפגינה היה ברמה של מדענית אמִתית. השיחה גלשה, ובהשפעת האלכוהול זרמה ללא כיוון מוגדר, אך הייתה מהנה ביותר. הצצתי בשעון וגיליתי שנותרו עשרים דקות עד לפגישה עם חבריי.
''אני מצטערת אם אני משעממת אותך,'' שלחה בי זנג מבט נעלב.
''זה הדבר האחרון שאפשר להגיד עלייך. את אישה יפה, סקסית חכמה ומשעשעת. רק כאחד שלא ממש נוהג לשתות, הסמירנוף שלך עשה עליי עבודה לא רעה.''
היא חייכה והרימה גבה חוצפנית, ''בוא נצא לשאוף קצת אוויר,'' הציעה.
''אני אשמח מאוד,'' השבתי. שילמתי את החשבון ויצאנו החוצה.
מיד כשיצאנו מדלת הלובי החל לרדת גשם. האבק שהצטבר על העצים ועל גגות הבתים נשטף במטחי גשם כבדים, שהביאו אחריהם משבי אוויר נקי וקריר. נשמתי אותו מלוא ריאותיי וחשתי בכל שאיפה כיצד כולי מתמכר אליו. זנג, שאחזה בזרועי וניערה אותה, הפסיקה את הנאתי הקצרה מהחלומות שהפלגתי אליהם ואמרה, ''אני מציעה שנמצא מחסה מהגשם ומהר, לפני שנירטב עד העצם. מה דעתך שניגש למכונית שלי? היא חונה קרוב, נוכל לפשוט שם את הבגדים הרטובים ולהמתין עד שייפסק הגשם. אתה בא?''
חצינו בריצה את הכביש, מנסים ללא הועיל לגונן על עצמנו מפני הגשם. על המדרכה מעברו האחר של הכביש חנה רכב שטח גדול בעל גג שמש וחישוקי מגנזיום מדהימים. התקשיתי לעכל את העובדה שהאישה הקטנה והאלגנטית הזאת פותחת את הדלת בצד הנהג, והמשיכה שהרגשתי כלפיה עד כה התעצמה. תמיד עניינו אותי נשים מסוגה של זנג, כאלה שרומסות מונופולים גבריים בלי שהן ממש נותנות על כך את דעתן, ובכלל אני מעריך מאוד נשים עצמאיות וליבראליות. משהו בחוזק שהן משדרות גורם לנמצא בחברתן, ובמקרה זה לי, למאבק סמוי וסקסי בדבר ההבדלים שבין המין הגברי לנשי.
''נו תיכנס כבר, אתה ממש רטוב, על מה אתה חולם?'' שאלה זנג לאחר שהתיישבה ופתחה לי את הדלת. נכנסתי מחייך לעצמי. היא החלה בנסיעה, ואני פשטתי מעליי את המעיל הספוג והנחתי אותו על המושב האחורי לצד מעילה שהפיץ בחלל הרכב ניחוח בושם שהרטיבות רִעננה. בטרם הספקתי לחגור את עצמי, הפתיעה אותי זנג בהזמנה יוצאת דופן, ''שמע, יש לי חברים שעובדים ב'עולם המים' בסן-דייגו, ולכן חשבתי שבמקום לבלות כאן ברכב עד שהגשם ייפסק, נוכל לקפוץ לבקר אותם. זה יהיה נפלא, אני בטוחה שתהיה לך חוויה מדהימה, מה אתה אומר?''
כיוון שלא הזדמן לי עדיין לבקר במקום המפורסם, הסכמתי מיד ושכחתי לרגע את פגישתי עם האמריקאים. יצאנו מהעיר והמשכנו לעבר דרום מערב סן-דייגו. את רוב הדרך עשינו על כבישים ראשיים, זנג נהגה מהר ולא התאמצה לספק לי חוויה תיירותית. כך המשכנו בשתיקה עד שהגענו. מגרש החניה העצום של ''עולם המים'' היה ריק בשעות אלו. מחשש שבבוקר יתמלא המקום מכוניות, רשמתי את מיקום המכונית,E15 אדום, כפי שהופיע על עמודי התאורה. ''שיהיה לכל מקרה,'' אמרתי.
כאשר הגענו אל השער הראשי, שהיה ענק ועשוי עץ עתיק שנשמר בצורה מושלמת, הופתעתי לראות שזנג מצוידת במפתח אישי לשער הקטן שלצדו. השקט ששרר ''בעולם המים'' היה מוחלט, ורק קולות כלבי הים נשמעו מרחוק. כל בעלי החיים, דיירי המקום, ישנו כנראה וכמוהם גם השומרים, כך שאיש לא ניגש לבדוק מה קורה למרות החריקות הצורמות שהשמיע השער הקטן והחלוד. נכנסנו למעין שרוול ארוך.זנג, שהבחינה במבטי המהוסס, הסבירה, ''זה הפתרון הטוב ביותר שהצליחו חבריי למצוא כדי למנוע מהמבקרים לנסות להתחמק מתשלום בקופה.''
''חכמים החברים שלך,'' אמרתי ועקבתי אחריה בשרוול שהיה צר מדי לטעמי.
''בוא,'' אמרה זנג לאחר כמה צעדים, ''אערוך לך סיור אישי, המקום הזה ממש מקסים.''
''ברצון רב,'' אמרתי.
היא הצביעה על השביל והתחלנו ללכת. ניסיתי לנווט למקומות המעניינים שצוינו על השלטים הענקיים, אולם זנג הייתה קצת פחות נלהבת וניסתה לכוון את הליכתנו למסלול מסוים. בסופו של דבר ניצחה התלהבותי העצומה ועברנו דרך ברֵכת הדולפינים במרכזו של אצטדיון ענק. דלי מלא דגים מסריחים שהושאר על שפת הברֵכה, שימש אותנו להאכלת הדולפינים שהתקרבו אלינו והציגו וירטואוזיות יוצאת דופן מלווה בצקצוקים אופייניים. ''הם ודאי שמחים מאוד על ארוחת הלילה הלא שגרתית שקיבלו ושאפילו לא התאמצו עבורה,'' אמרתי.
בעודנו עומדים על שפת הברֵכה, נע במהירות כתם שחור ענק מאמצע הברֵכה לכיווננו והבריח את הדולפינים. גודלו העצום של הגוף יצר נחשול מים אדיר שהציף את בימת העץ שעמדנו עליה וסחף אותנו היישר לתוך המים העמוקים והקפואים. מתוך המים צץ ראש גדול ממדים בקוטר מטר לפחות, וחשף פה אדיר מצויד בשורות של שיניים חדות. זנג מיהרה להרגיע אותי. ''אל תדאג, זו דולי, לווייתנית מסוג ''קטלן''. בטבע היא מסוכנת מאוד, אבל כאן היא מאולפת ורגילה לקרבתם של בני אדם.''
ההסבר לא ממש הרגיע אותי, וכל שרציתי היה לצאת מהמים. זנג דאגה מבעוד מועד לשתי מגבות יבשות שהביאה אתה בתיק אותו תלתה על אחד הווים בקיר בימת האילוף שעל שפת הברֵכה. כשיצאתי לבסוף מצומרר מהחוויה הפראית הזאת הסרתי את החולצה, התעטפתי באחת המגבות וניסיתי להתחמם מעט. הנעליים שצללו לקרקעית הברֵכה חסרו לי, וחשתי את הקור צורב את כפות רגליי, אך דבר לא היה יכול לפתות אותי לחזור אל המים ובטח לא כשהלווייתנית ה''חמודה'' נמצאת שם. לאחר שפשטה את בגדיה והתעטפה במגבת משכה אותי זנג בידי והובילה אותי לכיוון פתח היציאה, שהיה ממוקם באזור מוגן מפני הרוח הקרה. עמדתי שם רועד כולי ומשותק מן הקור. רק כעבור כמה דקות בהן זנג עודדה אותי לקפץ, למתוח, ובעיקר לצרוח, החלה החמימות להתפשט בגופי עד שיכולתי שוב לחוש את חושיי חוזרים אליי.
''אז מה, נישאר כאן או שנמשיך?'' שאלה זנג בהרפתקנות.
''נמשיך, בוודאי שנמשיך. הלילה הזה אני רוצה לחוות הכול,'' נעניתי להזמנה משועשע.
צוחקים עזבנו את הברֵכה והמשכנו בטיול הלילי. הירח, שהגיח פתאום לאחר התפזרות העננים, האיר את מבוך השבילים האינסופי. דיברנו על נושאים רבים, אך משום מה היא שוב ושוב הסיטה את נושא השיחה לעבודת המחקר שבה עסקתי בשנה האחרונה של לימודיי האקדמיים. השאלות ששאלה היו מעמיקות, והיה ברור לי שהיא מתמצאת בנושא הרבה יותר מסתם מתעניין חובב; אך מעל הכול עניין אותה לדעת איזה מעמד היה לי ומה הייתה תרומתי האישית למחקר שהייתי בין החתומים עליו בכל הפרסומים שהופיע בהם.
''מה עוד את מסתירה ממני?'' שאלתי וחייכתי אליה.
''למה אתה מתכוון?'' שאלה כשהיא מחזירה אליי חיוך של ילד שובב שנתפס בשעת מעשה.
''אין סוף לידע שלך כמעט בכל תחום שדיברנו עליו. את פשוט לא מפסיקה להפתיע אותי בכל פעם מחדש, וזה נפלא בעיניי.''
''תודה על המחמאה, אך נראה שזה קל יותר כשיש בסביבה איש חכם, ואם יורשה לי להוסיף - גם נאה מאוד,'' אמרה ושלחה לעברי מבט מצועף.
''תודה על המחמאות,'' חייכתי לעברה ופניתי ימינה כפי שסימנה לי בידה. ''לאן אנחנו הולכים?'' שאלתי.
''לביתן הפינגווינים,'' ענתה זנג. ''זה מקום קצת קר אבל הוא יפה במיוחד בשעות אלו של הלילה.''
''השתכנעתי,'' אמרתי והרחבתי את צעדיי. בדרך אל הביתן המדובר גלשה שיחתנו לפסים אינטימיים והעניקה ממד נוסף ליופיו של הלילה החורפי והקר.
כבר בכניסה לביתן הפינגווינים גיליתי כי למעט כמה נורות קטנות שהפיצו אור שלא הועיל במיוחד, היה המקום חשוך באופן יוצא דופן. זנג הסבירה לי שכדי לאפשר תנאי מחיה בסיסיים ונוחים לעופות, הרגילים לאקלים של הקוטב הקר, חייבים להימנע מכל תאורה העלולה לחמם את המקום ובכך לפגוע בהם. לפתע החלה לצעוד על שפת הברֵכה שהייתה מכוסה שכבת קרח שנצנץ לאור הפנס שבתקרה. הליכתה של זנג נראתה לי ספק מפתה ספק מושפעת מהקור. כשהגיעה לפינת הבריכה קראה לעברי: ''חלק פה מדיי וקשה לי לשמור על שיווי המשקל, אני זקוקה לעזרתך.''
הגעתי אליה במהירות, הושטתי לה את ידי וניסיתי לייצב אותה, אך זנג מעדה על משטח הקרח החלקלק ונפלה אל מימי הברֵכה לא לפני שניסתה להיאחז במגבת שעטפה את גופי, מה שגרם לי לאבד שיווי משקל וליפול אחריה אל המים הקפואים. גופי ופניי חטפו מהלומת קור רצינית. ישבני צרב בכל פעם שנגע בקרח, אבל בצדו האחר של גופי החל להתפשט חום נעים כאשר התקרבה אליי זנג וללא כל הכנה מוקדמת החלה משחררת את כפתורי מכנסיי בעודה מעסה את איברי בידיה הקפואות. חיוך של הנאה גלויה שהתפשט על פניי אישר לה את השתתפותי בחגיגה, ותחושת הקור שהקפיאה אותי קודם החלה מתפוגגת ונעלמת.
גופה הרך של זנג היה חלק ונעים למגע. שדיה ופטמותיה שהזדקרו מהקור נראו כאילו פוסלו בעבורי בהזמנה אישית. נצמדתי אל גופה בתאווה וחדרתי אליה תוך שאני מלקק את צווארה המוטה לאחור. זנג השמיעה גניחות הנאה שהפרו את השקט ששרר במקום. הפינגווינים, שכנראה לא היו מורגלים להפרעות מעין אלו, האזינו בשקט עד שלפתע, ללא סיבה נראית לעין, החלו לצרוח בקולות צורמים. צווחות הפחד של העופות, כאבי הקור וקריאות ההנאה שלי ושל זנג יחד העצימו את ההנאה, וחשתי שאני גומר לתוך המים הקפואים. נשקתי לה והנחנו לגופינו להירגע מעט, אך הקור המקפיא שב והִכה בכל עוצמתו וגרם לנו למהר ולצאת מהברֵכה.
מיד כשיצאנו ניגשתי ליד שיח כדי להשתין. לתדהמתי התקרבה אליי זנג ונעמדה לידי כשבידה סיגריה דלוקה, והחלה גם היא להשתין בעמידה, תוך שהיא לוחצת על נקודה באיבר מינה, מה שגרם לזרם השתן שלה להישלח בקשת ארוכה אף יותר משלי. רכנתי בתאווה מתחדשת לעברה כדי לנשוך את אוזנה, אך היא התחמקה ונעלמה אל מאחורי השיחים כשכל שפת גופה זועקת ''אחריי!''
המתנתי עוד רגע וניסיתי להאזין לרעש שהשמיעה זנג תוך כדי מנוסתה, כדי שאוכל להתחקות על עקבותיה. צעדיה נשמעו לזמן קצר מאוד, ונדמה היה כי נעצרה והיא מתחבאת במקום כלשהו. חייכתי לעצמי ופתחתי בריצה לכיוון שבו היא הייתה אמורה להימצא. לפתע נתקלו רגליי בדבר מה שהעיף אותי באוויר. נחַתּי לתוך סבך שיחים. קמתי מיד אך חפץ קשה הונחת על ראשי והפיל אותי בחבטה אל הקרקע. ניסיתי במאמצים רבים להרים את ראשי בניסיון נואש לזהות את פני התוקף, אך מכה נוספת גרמה לי לאבד את הכרתי.

איני יודע כמה שעות הייתי מחוסר הכרה. התעוררתי עם כאב ראש נורא במיטה ענקית. תחילה חשבתי שאני מאושפז בבית חולים, אך היעדרותם של חלונות בחדר גרמה לי לפקפק בכך. בדקתי את מקום הפציעה בראשי וגיליתי כי נחבש. סקירה מהירה העלתה שהחדר מרוהט ומאובזר כסוויטה מלכותית. היו בו ג'קוזי, טלוויזיה גדולה, בר עם מבחר משקאות ועוד מיני פינוקים שלא ממש עניינו אותי במצבי. למיטב ידיעתי מעולם לא איבדתי את הכרתי בעבר, אפילו לא אחרי שתייה מוגזמת, ולכן שללתי מיד את הרעיון ששתינו משהו שגרם לי להגיע לכאן בלי לזכור דבר. ניסיתי לקום מהמיטה, אבל ראשי הסחרחר שידר לי מצוקה, ונאלצתי לחזור ולשכב.
לאחר כשעתיים נוספות של שינה עמוקה התאוששתי וקמתי על רגליי. הכאב בראשי שכך, והתחלתי לנתח את מצבי. המסקנה שעלתה בראשי גרמה לי לבעתה. אחוז אמוק התחלתי לסרוק את החדר ביסודיות. דלת הכניסה הייתה עשויה מתכת עבה כמו בכספת, הלמתי בה בבעיטות ובאגרופים וצעקתי, ''האם מישהו שומע אותי?'' אך ללא הועיל. מפאת המאמץ החל ראשי לכאוב שוב. מיואש ומותש חזרתי אל המיטה מנסה למצוא רצף הגיוני לסיפור ההזוי הזה. להפתעתי גיליתי כי בחיפושיי נעלם מעיניי מה שהיה כל הזמן מתחת לאפי: על השידה שבצד המיטה היה מכשיר טלפון, שנראה כי הוסרו ממנו הלחצנים, כך שהיה דומה יותר לאינטרקום של בניין רב קומות.
התחלתי לצעוק לתוך השפופרת: ''הלו! הלו, מישהו שומע אותי? הלו! תענו לי בבקשה!'' אך אין קול ואין עונה. התיישבתי חסר אונים על המיטה, כיסיתי את רגליי בשמיכה והנחתי עליה את מכשיר הטלפון. צלצול חזק הפר את הדממה והקפיץ אותי בבהלה ממקומי. מתנועת השמיכה שהדפתי מעליי עף מכשיר הטלפון לצדו האחר של החדר. לאחר מספר שניות התעשתי, הרמתי אותו מהרצפה והקשבתי. קול של גבר, נעים ורגוע, נשמע מעבר לקו: ''בוקר טוב, אבי, אני מקווה שכאב הראש שלך עבר. חיכינו שתתעורר וכמו כן…''
קטעתי אותו ובקול תקיף שאלתי, ''מי אתה, ולמה ואיך הגעתי לכאן, ומה עם זנג, האם היא בסדר? ו...-''
''עצור!'' אמר האיש בתקיפות מנומסת. ''בבקשה, אני מבין את כעסך ואת דאגתך, אבל בתוך זמן קצר תדע הכול. עכשיו, הדלק בבקשה את הטלוויזיה וצפה בה. לאחר מכן אכנס ואענה על כל שאלותיך.'' רציתי לצעוק, אבל הוא התעלם והמשיך: ''אני מתחייב שמיד לאחר שתסיים לצפות בטלוויזיה ותיפגש אתי תוכל ללכת לאן שתרצה.'' השיחה נותקה.
''הלו! הלו!'' המשכתי לצעוק לתוך האפרכסת, אך ללא הועיל.
עברו כמה רגעים עד שנרגעתי מעט, התיישבתי על הכורסה שהייתה מול הטלוויזיה, ולחצתי על כפתור ההפעלה בשלט - רחוק. על המרקע הופיעה דמותה של זנג. היא נראתה נינוחה ורגועה. את דבריה פתחה בהתנצלות על הלילה ההוא. ''ההוא?'' חזרתי אחריה בתמיהה. כמה זמן אני כבר נמצא כאן? גם השעון הוסר מידי ולא היה לי מושג היכן אני וכמה זמן עבר מאז ההרפתקה ב''עולם המים''.
בתחושת אי-נוחות הולכת וגוברת המשכתי להקשיב לדבריה. ''אין מילים בפי כדי לתאר את התרשמותי מהידע הרב שלך ומאישיותך המדהימה. הערב הטרגי מבחינתך ייזכר אצלי כחוויה אדירה שלא אשכח לעולם.'' בעוד זנג ממשיכה להשתמש בכל מיני קשקושים דביקים ומעצבנים כדי לנסות ולהסביר כנראה מעשה מכוער שעשתה, התאפקתי בקושי ולא ניפצתי את הטלוויזיה. התחלתי לחשוב כי מדובר במתיחה עם מצלמה נסתרת, אך הכאב בראשי הזכיר לי מהר מאוד כי מדובר בעניין אמִתי לגמרי. ככל שנמשכו דבריה, כך הרגשתי כשחקן גרוע בסרט זול הלכה והתעצמה. המצלמה התמקדה בפניה של זנג, שהרצינו לפתע.
''ועכשיו לעיקר,'' אמרה, כאילו הפיתוי והחטיפה נעשו כבדרך אגב. ''אתה השתתפת במחקר על יחסיותו של הזמן. למרות התגובות השליליות שעורר המחקר שפרסמתם, המשכת לטעון כנגד רוב המדענים בני זמננו כי המסע בזמן... אפשרי.''
במקרה הזה, חשבתי לעצמי, זנג צודקת. המחקר שלנו התבסס על עיקרון שונה מעיקרון היחסיות המקובל, שלפיו ככל שגוף נע מהר יותר זמנו משתנה ביחס לזמנו של גוף נייח. הדוגמה המפורסמת ביותר לעיקרון זה היא השאלה הנשאלת במבחני הפיזיקה, הנקראת ''פרדוקס האחים'' - מצב היפותטי שאינו ניתן ליישום מעשי בכלים הטכנולוגיים הקיימים: אח אחד טס בטיל במהירות האור שנה אחת. אחיו לעומתו נותר במעבדה ומחכה לו שישוב. כאשר האח שטס בטיל יחזור למעבדה כדי לשתף את אחיו בחוויות הטיול, הוא ימצא שם תינוק זוחל, שהוא הנכד של הנכד של אחיו. אם נניח שבחזרתו יגלה האח שטס, שלאחיו היה גן פגום שגרם למותו בגיל 30, הוא יוכל לטפל בעצמו ולמנוע את מותו שלו. כלומר, הוא יהיה מסוגל לחזות את עתידו שלו מעברו של אחיו.
כל זה אינו ניתן ליישום בכלים הידועים למדע העכשווי, משום שלפי המשוואות של גדול הפיזיקאים, המסה של כל גוף גדלה ביחס ישר למהירות שבה היא נעה, ובמהירות האור הופכת כל מסה למסה אינסופית.
התזה שפרסמתי בזמנו לא ניסתה לפתור את הבעיה אלא לעקוף אותה בדרך שדומה להעברת הקול בטלפונים סלולריים. הקול שאנו שומעים בטלפון מהדור הדיגיטלי אינו הקול היוצא מפיו של הדובר. גלי הקול הנקלטים במיקרופון מומרים לאותות חשמליים, המעובדים למידע ספרתי דגום. המידע הזה משודר בתדר גבוה בצורה בינארית, כלומר, צירופים של 1 ו- 0. במכשיר הקולט, מומר המידע בכיוון ההפוך, מתדר גבוה רציף למידע ספרתי המומר לקולי, אשר מחקה בצורה מדויקת למדי את קולו של הדובר.
המחקר התבסס על כך, שאם נצליח אי-פעם לכמת את הגוף האנושי לנתונים בינאריים, ניתן יהיה להעביר גם אותו. אם נוכל לפרק אותו במקום אחד ולהפוך את התהליך ולבנות אותו במדויק במקום אחר, הוא כלל לא יֵדע שהוא אחר. את המידע על כך השיגה זנג, כנראה, מאחד הפרסומים המדעיים שבהם הופיעה התיאוריה שלי.
זנג סיימה את דבריה. ''אנחנו ארגון בין-לאומי הפועל למנוע שימוש בנשק עתידי הרסני. אתה נמצא כאן, כי החלטנו שאסור שגופים אחרים יתחילו לחקור את הטענות שהעלית בנוגע לציוד ולטכנולוגיה הדרושים למימוש רעיון המעבר בזמן אמת של גופים בעלי מסה ומידע. ברור לנו על סמך התיאוריה שלך שיש בידיך מספיק נתונים ותוצאות של ניסויים שלא פרסמת ושידועים לך בלבד, ולכן חשוב לנו כל-כך לגייס אותך לשורותינו. ולאחר שהכרתי אותך במישור האישי, הייתי ממליצה בחום על צירופך
כדי שהארגון יזכה באישיות נהדרת.



התולעת
מאת ירון שמש
אורלי לוי הוצאה לאור, 2005
185 עמודים


 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
ספר ששואב אותך לתוכו
שילה נינבורג יום שני, 04/07/2005, שעה 10:18
מדהים
איתן יום שני, 04/07/2005, שעה 10:25
(2 תגובות בפתיל)
LMAO
ביורן יום שני, 04/07/2005, שעה 12:50
לא מלהיב במיוחד
גל יום שני, 04/07/2005, שעה 13:00
אבל איפה ההגיון? בסיפור?
השועל בכרם יום שני, 04/07/2005, שעה 14:39
(10 תגובות בפתיל)
זה דווקא התחיל מעניין
יעל יום שני, 04/07/2005, שעה 16:37
(3 תגובות בפתיל)
אני שונא שקרנים
Idan יום שני, 04/07/2005, שעה 21:05
(6 תגובות בפתיל)
בספרו של אומברטו אקו ''המטוטלת של פוקו''
NY יום שלישי, 05/07/2005, שעה 12:03
(16 תגובות בפתיל)
מה זה... מה?
ceblare יום שלישי, 05/07/2005, שעה 20:48
מעניין
עינן לובן יום רביעי, 06/07/2005, שעה 16:18
אוף.
לילי יום ראשון, 10/07/2005, שעה 4:00
זוכר אותי ?
גלית ורדי יום רביעי, 27/02/2008, שעה 15:10

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.