מחשבות באפלה


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 8

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

מחשבות באפלה
סיפורים / קרן לנדסמן
יום שישי, 12/06/2009, שעה 9:06

להיות כורה על אסטרואיד זה לא תענוג כמו שזה נשמע

הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון 34 של המימד העשירי

אני לבד, תמיד לבד.
האור מספיק רק כדי לכוון את המקדח אל הבור המתאים. הם בטח יבטלו גם את זה כאשר ימצאו דרך זולה להחליף את העיניים של העובדים, כך שלא נצטרך אור כדי לקדוח.
אין יום ואין לילה. אני קודח כשאני ער, וחולם על קידוח כשאני ישן. רגלי צמודות למשטח המחוספס. בתוך הבור הצבע של הקרקע הוא חום. אני חושב שגם המשטח מתחת לרגל שלי הוא חום, אבל אני כבר לא יכול לראות אותו.
פעם הייתי מסתכל למעלה, אל הכיפה המנצנצת מעל ראשי, חלק מהכדור שמקיף את אזור הקידוח על האסטרואיד ומאפשר חיים. זה היה לפני שהם ניתקו מטעמי חסכון את התאורה הפנימית של משושי הקליפה.
עכשיו הם לא נוצצים יותר. רק קצת אור חום בתוך הבור.

אני עדיין חי.
אני חושב שאני עדיין חי, כי אני נושם. הריאות שלי מתמלאות באוויר ממוחזר, תוצר השתן והזיעה שלי.
הם הסבירו לי איך הם מצליחים לייצר חמצן מזיעה, אבל אני כבר לא זוכר. אני רק יודע שזה מסריח, ואני חי בתוך זה מאז ומעולם, כי הם החליטו לחסוך במסנני הריחות.

המקדח מפסיק לרטוט, מסמן שהגיע זמן הארוחה. בגולגולתי צווח השקט. פטמה עכורה יוצאת ממנו, ואני יונק ממנה תערובת של אצות, ויטמינים ומלח, מתחזק כדי שאוכל לקדוח עוד. טיפות נוזלות על זרועי המתכתית, משמנות את החלקים שלי שכבר אינם אנושיים.

פעם בשבוע מגיעה ספינה.
היא לבנה וארוכה, הקליפה שלה מוארת מבחוץ. פרסומות מהבהבות עליה, מראות פרצופים מחייכים עם שיניים לבנות. 'מאדים – איכות חיים למשפחה', 'בועות ציפה בנוגה, לעונג מרבי', 'מסע לליבת צדק – לאמיצים בלבד'. תמיד מופיעה שם שורה של אותיות באדום: 'צי הכריה של כדור הארץ' ובשורה מתחתיה, באותיות מסוגננות, 'גיבורים לא נולדים – הם נוצרים'.
הספינה שולחת צינור ארוך שמתחבר בעצמו אל פטמת המקדח שלי. ככה הם ממלאים אותו.

הם הסבירו לנו הכל, פרטו בפנינו את כל מה שצפוי לנו בעשר שנים על האסטרואיד.
''גוש אבן מלא זהב'', ככה הם קראו לו. הם שיקרו.
זהב אין בו, רק טונות של זבל שנשאר אחרי שמערכת השמש נוצרה. זבל חום ומסריח, ורק הם יודעים להפוך אותו לזהב.
הם השתילו בנו הכנה למקדח, הקפידו שנדע איך להשתמש בו, וביטלו את שאר הזכרונות שלנו, כי אפשר להשתגע כאשר מדמיינים דברים. אבל מחיקת הזכרון איננה מוחלטת. אני זוכר שפעם היו לי שתי ידיים, ורגליים שיכולתי להניע כאשר רציתי, ושיער על הראש.
הם החליפו את הזרועות שלנו בצינורות מתכתיים שמתחברים למקדח, את הקיבות בשקיות שמעכלות חומרים ממוחזרים. במקום שתי רגליים יש לי עמוד אחד שמקבע את כל הגו, כדי שאהיה מסוגל לעמוד בתנודות המקדח הממושכות. הם גילחו את השיער כדי להכניס את הראש שלי למכונה שמוחקת את הזכרונות, ומאז הוא לא גדל.
את ההורים שלי אני לא זוכר. אולי באמת לא נולדתי. אולי נוצרתי על ידי צי הכריה של כדור הארץ.

המגייסים חייכו אלינו, טפחו על שכמנו. אחד היה נמוך מכדי להתאים לעבודה הזאת. הוא בכה בצד וביקש ממני לחשוב עליו בכל יום שאני אהיה כאן.
אני חושב עליו, בכל יום שאני כאן. ביחוד אני חושב על הרגע שבו סירבתי לתת לו להתחלף אתי, להסתנן במקומי למעבורת. הוא עדיין חי עכשיו במקום עם כבידה, ועם אור שמש ואוויר נקי ואוכל אמיתי, ויש לו ידיים ורגליים, והוא זוכר את ההורים שלו.

המקדח חוזר לרטוט, חלוקת המזון נפסקת. אני ממשיך לקדוח, אפלה מקיפה אותי, רחש המקדח ממלא את עולמי.
הם הבטיחו לחזור לאסוף אותנו אחרי עשר שנים, לתת לנו חמישה אחוזים מהרווח שהופק מהקידוח. את הזכרון הזה הם השאירו בכוונה, כדי שנזהה אותם.
הם יבואו, אני בטוח. בספינה גדולה ולבנה, עם פרסומות מהבהבות ומוארות לכל מיני מקומות שבהם כדאי לאנשים עשירים לגור. הם יטפחו על שכמי, ויקראו לי 'גיבור', ויבטיחו לי שחזור זכרון מלא, על חשבון העושר שמחכה לי בבית. הם ידברו על כל האנשים שקדחו לפני, על כל אלה שיקדחו אחרי, יבקשו ממני להצטרף לסיבוב הופעות ברחבי מערכת השמש כדי לקדם את איגוד הכורים.
כמו ההופעה שאני ראיתי, עם הכרזות הנוצצות שהבטיחו עושר לכל מי שיצטרף לצי הכריה, ואני חתמתי, בשביל לקבל ערמות של זהב, ולהיות גיבור, ולמצוא הרפתקאות בחלל, כמו בכרזות המנצנצות. הם אמרו שנקבל חופשות במידת האפשר, שנשים יחכו לי בכל נמל, ואף אחד לא אמר שנשים לא מעונינות בגברים קרחים עם שתי זרועות מתכת נטולות אצבעות ורגל מתכת אחת, שנצמדת לאסטרואיד אבל לא מסוגלת לנוע ללא הנחיה מספינת חלל.
זה לא משנה, אי אפשר לעזוב את האסטרואיד ללא מעבורת, והמעבורת היחידה מגיעה רק אחרי עשר שנים.
הם יתקרבו, עוד ועוד, עד שאהיה מוקף בפרצופים מחייכים, מאושרים, עם ידיים ורגליים, וזכרונות שלמים, שלא חוו בחייהם יום אחד של חשכה מוחלטת מסריחה.
ואז אני אהרוג אותם.

המימד העשירי
אסטרואידים בויקיפדיה
איך כריה באסטרואידים אמורה לעבוד ב-Who stuff works

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

סיפור מצויין! (חדש)
יוסי יום חמישי, 11/06/2009, שעה 15:10

כתוב תגובה

סיפור מצויין! (חדש)
קרן יום שישי, 21/08/2009, שעה 23:49
בתשובה ליוסי
תודה :)

כתוב תגובה

סיפור מעולה וכתוב מצויין. (חדש)
דורית יום ראשון, 22/11/2009, שעה 10:12
כל הכבוד קרן

כתוב תגובה

(חדש)
aviad יום שלישי, 08/12/2009, שעה 0:41

very good

כתוב תגובה

חזרה לעמוד הראשי

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.