על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 8  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

האי
סיפורים / פיטר וואטס
יום שני, 18/10/2010, שעה 18:41

הנובלטה זוכת פרס הוגו לשנת 2010


תרגום - אהוד מימון

אנחנו אנשי המערות. אנחנו העתיקים, הקדמונים, קופי הפלדה כחולי הצווארון. אנחנו טווים את הרשתות שלכם ובונים את שערי הקסם שלכם, מעיילים את קופי המחט במהירות שישים אלף קילומטרים בשנייה. אנחנו לא עוצרים לעולם. אנחנו לא מעזים אפילו להאט אף פעם, פן אור ההגעה שלכם יהפוך אותנו לפלזמה. הכול למענכם. הכול כדי שתוכלו לפסוע מכוכב לכוכב בלי ללכלך את רגליכם באותם מרחבים אינסופיים, ריקים שבין.
האם באמת מוגזם לבקש שתדברו אתנו מפעם לפעם?
אני יודעת כל מה שצריך לדעת על אבולוציה והנדסה. אני יודעת כמה השתניתם. ראיתי את השערים האלה יולדים אלים ושדים ודברים שאנחנו לא יכולים להתחיל להבין, דברים שאני לא יכולה להאמין שאי-פעם היו אנושיים; טרמפיסטים חייזרים אולי, שנוסעים על המסילות שהשארנו מאחורינו. כובשים זרים.
מחסלים, אולי.
אבל ראיתי גם את השערים נשארים חשוכים וריקים עד שהם נמוגו מעין. הסקנו על תקופות נסיגה וימי ביניים, תרבויות שנשרפו עד אפר ואחרות שקמו מעפרן – ולעתים, לאחר מכן, הדברים שיוצאים נראים קצת כמו הספינות שאנו היינו בונים, בזמנו. הם מדברים זה עם זה – ברדיו, בלייזר, בניטרינו נושאים – ולעתים קולותיהם נשמעים קצת כשלנו. היה זמן שבו העזנו לקוות שהם באמת דמו לנו, שהמעגל נשלם ונסגר על ישויות שנוכל לדבר אתן. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים ניסינו לשבור את הקרח.
אני כבר לא זוכרת כמה עידנים עברו מאז שנואשנו.
כל החזרורים האלה נמוגים מאחורינו. כל בני הכלאיים והבתר-אנושיים ובני האלמוות, אלים ואנשי מערות קטטוניים לכודים במרכבות שהם לא יכולים להתחיל להבין, ואיש מהם מעולם לא כיוון לייזר תקשורת לכיוונו כדי לומר היי, מה קורה, אתם יודעים מה? ריפאנו את מחלת דמשק! או אפילו תודה, חבר'ה, תמשיכו בעבודה.
אנחנו לא כת מטען מחורבנת. אנחנו עמוד השדרה של האימפריה המחורבנת שלכם. לא הייתם פה בכלל בלעדינו.
וגם – וגם, אתם הילדים שלנו. לא משנה מה הפכתם להיות, פעם הייתם כמונו, כמוני. פעם האמנתי בכם. היה זמן, מזמן, שבו האמנתי במשימה הזו בכל לבי.
למה עזבתמנו?

וכך מתחילה בנייה נוספת.
הפעם אני פוקחת את עיניי לפנים מוכרים שמעולם לא ראיתי קודם: רק נער, אולי בשנות העשרים המוקדמות שלו, גופנית. פניו מעוקמים מעט, עצם הלחי השמאלית שלו שטוחה יותר מהימנית. אוזניו גדולות מדי. הוא נראה כמעט טבעי.
לא דיברתי כבר אלפי שנים. קולי בוקע בלחישה: ''מי אתה?'' אני יודעת, לא מה שאני אמורה לשאול. זו לא השאלה הראשונה שמישהו על סיפון האֶריוֹפוֹרָה שואל, אחרי שהוא חוזר.
''אני שלך'', הוא אומר, ובן רגע אני אמא.
אני רוצה לתת לזה להיקלט, אבל הוא לא נותן לי הזדמנות: ''לא היית בלוח הזמנים, אבל צ'ימפ רוצה עוד ידיים זמינות. יש איזה סיפור עם הבנייה הבאה''.
אז הצ'ימפ עדיין בשליטה. הצ'ימפ תמיד בשליטה. המשימה נמשכת.
''מצב?'' אני שואלת.
''תסריט מגע, אולי''.
אני תוהה מתי הוא נולד. אני תוהה אם הוא אי-פעם חשב עלי, לפני עכשיו.
הוא לא אומר לי. הוא רק אומר, ''שמש ישר קדימה. חצי שנת אור. צ'ימפ חושב, אולי היא מדברת אלינו. בכל מקרה...'' ה- בן שלי מושך בכתפיו. ''אין לחץ. הרבה זמן''.
אני מהנהנת, אבל הוא מהסס. הוא מחכה לשאלה אבל אני כבר רואה תשובה כלשהי בפניו. התגבורת שלנו הייתה אמורה להיות תמה וברה, בנויה מגנים הקבורים עמוק מתחת למעטפת הברזל-בזלת של אֶרִי, בטוחים מפני הצלפות ההסטה לכחול. אבל בילד הזה יש פגמים. אני רואה את הנזק בפניו, אני רואה את זוגות הבסיס הקטנטנים שהתהפכו מהדהדים מהרמה המיקרוסקופית ומכופפים אותו רק מעט הצדה מקו התקן. הוא נראה כאילו הוא גדל על כוכב לכת. הוא נראה כאילו נולד להורים שבילו את כל חייהם תחת מהלומות אור השמש הגולמי.
לאיזה מרחק הגענו עד עכשיו, אם אפילו אבני הבניין המושלמות שלנו התדרדרו כל כך? כמה זמן זה לקח לנו? כמה זמן הייתי מתה?
כמה זמן? זה הדבר הראשון שכולם שואלים.
אחרי כל הזמן הזה, אני לא רוצה לדעת.

הוא לבדו במכל הטַק כשאני מגיעה לגשר, עיניו מלאות אייקונים ומסלולים. אולי אני רואה גם מעט ממני שם.
''לא קלטתי את השם שלך'', אני אומרת, אם כי חיפשתי אותו ברשימת הנוסעים. בקושי הכרנו וכבר אני משקרת לו.
''דיקס''. הוא משאיר את עיניו קבועות במכל.
הוא בן יותר מעשרת אלפים שנה. והיה בחיים אולי עשרים מתוכן. אני תוהה כמה הוא יודע, את מי הוא פגש במהלך העשורים הנדירים: האם הוא מכיר את ישמעאל, או קוני? האם הוא יודע אם סנצ'ז התגבר על ההיתקלות של באלמוות?
אני מביטה סביב. ''רק אנחנו?''
דיקס מהנהן. ''בינתיים. נחזיר עוד אם נצטרך. אבל...'' קולו דועך.
''כן?''
''שום דבר''.
אני מצטרפת אליו ליד המכל. צעיפי מלמלה תלויים בו כמו עשן קפוא מקודד בצבעים. אנו בפאתו של ענן גז מולקולרי. חמים, אורגני למחצה, הרבה חומרי גלם: פורמלדהיד, אתילן גליקול, חומרי הקדם-חיים הרגילים. מקום טוב לבנייה זריזה. ננס אדום זוהר במעומעם במרכז המכל. הצ'ימפ קרא לו DHF428, מסיבות שמזמן שכחתי שיהיה אכפת לי מהן.
''אז תעדכן אותי'', אני אומרת.
מבטו חסר סבלנות, אפילו מעוצבן. ''גם את?''
''למה אתה מתכוון?''
''כמו האחרים. בבניות האחרות. צ'ימפ יכול לפשוט להשפריץ את המפרטים אבל הם רוצים לדבר כל הזמן''.
חרא, הקישור שלו עדיין פעיל. הוא מקוון.
אני מחייכת חיוך מאולץ. ''רק – מסורת תרבותית, כנראה. אנחנו מדברים על הרבה דברים, זה עוזר לנו – להתחבר מחדש. אחרי השבתה כל כך ארוכה''.
''אבל זה אטי'', דיקס מתלונן.
הוא לא יודע. למה הוא לא יודע?
''יש לנו חצי שנת אור'', אני מציינת. ''יש משהו דחוף?''
זווית פיו מתעוותת. ''הפונים יוצאו על פי הלוח זמנים''. על פי אות, צרור ראשי סיכה סגולים מנצנץ במכל, חמישה טריליון קליקים לפנינו. ''עדיין שואבים עפר בעיקר, אבל היה לנו מזל עם כמה אסטרואידים גדולים ובתי הזיקוק כבר התחילו לעבוד. הרכיבים הראשונים כבר הופקו. הצ'ימפ רואה את התנודות האלה בתפוקת השמש, בעיקר אינפרה, אבל נמשכות גם בנראה''. המכל מהבהב אלינו: הננס נכנס לקפיצת זמן.
ומה אתם יודעים, הוא מהבהב.
''לא אקראי, אני מבינה''.
''שרטט את סדרת הזמן''. מעולם לא הצלחתי להיפטר מההרגל להרים את הקול, רק טיפה, כשאני פונה לצ'ימפ. בצייתנות (צייתנות. זאת בדיחה טובה) הב''מ מוחה את נוף החלל ומחליפה אותו בזה:

''רצף חוזר'', דיקס אומר לי. ''ההבהובים לא משתנים, אבל המרווח הוא גידול לוג-לינארי במחזור של 92.5 שניות ליבה. כל מחזור מתחיל ב-‏13.2 קליקים/שניית ליבה, דועך עם הזמן''.
''אין סיכוי שזה יכול להיות טבעי? חור שחור קטן שמתנדנד במרכז הכוכב אולי?
דיקס מנענע בראשו לשלילה, או משהו דומה: הטיה אלכסונית של הסנטר שאיכשהו מבטאת שלילה. ''אבל הרבה יותר מדי פשוט בשביל להכיל הרבה מידע. לא כמו שיחה אמיתית. יותר – טוב, כמו צעקה''.
הוא צודק חלקית. אולי אין הרבה מידע, אבל יש מספיק. אנחנו כאן. אנחנו נבונים. יש לנו מספיק עוצמה כדי לחבר כוכב שלם לעמעם.
אולי לא כזה מקום טוב לבנייה אחרי הכול.
אני מכווצת את שפתיי. ''השמש קוראת לנו. זה מה שאתה אומר''.
''אולי. קוראת למישהו. אבל זה פשוט מדי בשביל להיות אות רוזטה. זה לא ארכיון, לא יכול לפתוח את עצמו. לא סדרת פונפרוני או פיבונצ'י, לא פַּי. אפילו לא לוח כפל. שום דבר שאפשר לבסס עליו שפת מסחר''.
ובכל זאת. אות תבוני.
''צריך עוד מידע'', דיקס אומר, ומוכיח את עצמו כאמן המובן מאליו.
אני מהנהנת. ''הפונים''.
''אה, מה אתם?''
''מקימים מערך. משתמשים בכמה עיניים גרועות לזייף עין טובה. זה יהיה יותר מהיר מלהגיע בג'י גבוה לנקות תצפית מכאן או לצייד מחדש את אחד המפעלים באתר''.
עיניו נפערות. לרגע הוא כמעט נראה מפוחד מסיבה כלשהי. אבל הרגע עובר והוא עושה שוב את ניעור הראש המוזר ההוא. ''ייקח יותר מדי משאבים מהבנייה, לא?''
''כן'', הצ'ימפ מסכים.
אני מדחיקה נחרת בוז. ''אם אתה כל כך מודאג מעמידה בלוחות זמנים של הבנייה, צ'ימפ, תחשב את הסכנה האפשרית שמציבה תבונה שיש לה מספיק עוצמה לשלוט בפליטת האנרגיה של שמש שלמה''.
''אני לא יכול'', הוא מודה. ''אין לי מספיק מידע''.
''אין לך שום מידע. על משהו שיכול ככל הנראה לעצור את המשימה הזו כאן ועכשיו אם הוא היה רוצה. אז אולי כדאי שתשיג קצת''.
''אוקיי. משימת פונים שונתה''.
אישור זוהר מעל מחיצה נוחה, רצף מורכב של הוראות ריקוד שנורו אל הריק. בעוד חצי שנה מאה רובוטים משכפלים את עצמם ירקדו לכדי רשת תצפית מאולתרת; ארבעה חודשים לאחר מכן, אולי יהיה לנו משהו חוץ מריק לדון בו.
דיקס מביט בי כאילו הטלתי כישוף.''הוא אולי שולט בספינה'', אני אומרת לו, ''אבל הוא די מטומטם. לפעמים פשוט צריך להסביר לו לאט''.
הוא נראה נעלב מעט, אבל אי אפשר לטעות בהפתעה שמתחת. הוא לא ידע את זה. הוא לא ידע.
מי לעזאזל גידל אותו? של מי הבעיה הזאת?
לא שלי.
''קרא לי בעוד עשרה חודשים'', אני אומרת. ''אני חוזרת לישון''.

כאילו הוא מעולם לא עזב. אני מטפסת חזרה לגשר והוא שם, בוהה בטק. DHF428 ממלא את המכל, כדור אדום נפוח שהופך את פניו של בני למסכת שד.
הוא מקדיש לי מבט קצר שבקצרים, עיניו פעורות, אצבעותיו מתעוותות כאילו הוא מחושמל. ''הפונים לא רואים אותו''.
אני עדיין מטושטשת מעט מההפשרה. ''רואים מ–''
''את הרצף!'' קולו גובל בהיסטריה. הוא מתנועע הלוך וחזור, מעביר את משקלו מרגל לרגל.
''תראה לי''.
הטק נבקע באמצע. ננסים משובטים בוערים לפני כרגע, כל אחד כפול בערך מגודל אגרופי. לשמאלי, מראה העיניים של האֶרי: DHF428 מגמגם כפי שעשה קודם, כפי שככל הנראה עשה בעשרת החודשים האחרונים. מימין, תמונה של עין מורכבת: רשת אינטפרומטריה שנבנתה בידי שלל פונים מרווחים בקפידה, עיניהם הפרימיטיביות מסודרות בשכבות ופרלקסות לכדי משהו שמתקרב להפרדה גבוהה. הניגודיות בשני הצדדים הוגדלה למרבה הנוחות כדי להדגיש את המצמוץ אינסופי של הננס לעיניים אנושיות.
אבל הוא ממצמץ רק בצד השמאלי של התצוגה. מימין, 428 זוהר ביציבות כנר סטנדרטי.
''צ'ימפ: יש סיכוי שהרשת פשוט לא מספיק רגישה לראות את התנודות?''
''לא''.
''הה''. אני מנסה לחשוב על סיבה כלשהי שבגללה הוא ישקר בנושא זה.
''זה לא הגיוני'', בני מתלונן.
''זה כן'', אני ממלמלת, ''אם זאת לא השמש שמהבהבת''.
''אבל היא כן מהבהבת –'' הוא מוצץ את שיניו. ''אפשר לראות אותה מתנ– חכי רגע, את מתכוונת למשהו מאחורי הפונים? בין, ביניהם ובינינו?''
''הממ''.
''איזה מסנן''. דיקס נרגע מעט. ''אבל לא היינו רואים אותו? הפונים לא היו פוגעים בו בדרך למטה?''
אני מחזירה את קולי למצב קשר-צ'ימפ. ''מה שדה הראייה נוכחי של הסקופ הקדמי של ארי?''
''שמונה עשר מייק'', הצ'ימפ מדווח. ''בטווח של 428, קוטר החרוט הוא שלוש נקודה שלוש ארבע שניות אור''.
''הגדל למאה שניות אור''.
המחיצה של עין הארי מתנפחת, מחסלת את נקודת המבט היורדת. לרגע השמש ממלאת את המכל שוב, צובעת את כל הגשר בארגמן. אז היא מצטמצמת כאילו נאכלה מבפנים.
אני מבחינה בערפול בתצוגה. ''אתה יכול לנקות את הרעש הזה?''
''זה לא רעש'', הצ'ימפ מדווח. ''זה אבק וגז מולקולרי''.
אני ממצמצת. ''מה הדחיסות?''
''כמאה אלף אטומים למטר מעוקב''.
גבוה מדי בשני סדרי גודל, אפילו לערפילית. ''למה כל כך כבד?'' לבטח היינו מרגישים בכל באר כבידה חזקה מספיק כדי להשאיר כל כך הרבה חומר בסביבה.
''אני לא יודע'', הצ'ימפ אומר.
אני מקבלת תחושת בחילה שאני אולי כן יודעת. ''קבע שדה ראייה לחמש מאות שניות אור. שיא אור מדומה ליד אינפרה-אדום''.
החלל הופך עכור באופן מאיים במכל. השמש הקטנטנה נמצאת במרכזו, בגודל ציפורן כעת, זוהרת באור מוגבר: פנינה לוהטת במים בוציים.
''אלף שניות אור'', אני מצווה.
''הנה'', דיקס לוחש: חלל אמיתי כובש מחדש את שולי המכל, אפל, צלול, בתולי. 428 נח בלב מעטפת כדורית עמומה. מוצאים אותן לעתים, פליטות זנוחות של כוכבים נלווים שהעוויתות שלהם ירקו גז וראדים למרחק שנות אור. זהו ננס אדום, שלֵו, בגיל העמידה. רגיל.
חוץ מהעובדה שהוא נמצא בדיוק במרכז בועת גז שברירית בקוטר 1.4 י''א. וחוץ מהעובדה שהבועה הזו לא דועכת או נמוגה או מתפוגגת בהדרגה אל הלילה הטוב. לא, אלא אם כן יש משהו מאוד לא בסדר עם התצוגה, הערפילית הקטנה הכדורית הזו נמשכת למרחק של בערך 350 שניות אור מהציר הראשי שלה ואז פשוט נפסקת, גבולה חד הרבה יותר משיש למשהו בטבע רשות להיות.
בפעם הראשונה מזה אלפי שנים, חסר לי ההיזון הגולגולתי שלי. לוקח שנים להקליד מונחי חיפוש בתנועות עין על המקלדת שבראש שלי, לקבל את התשובות שאני כבר יודעת.
מספרים חוזרים. ''צ'ימפ. אני רוצה שיאי צבע מדומה ב-‏335, 500 ו-‏800 ננומטר''.
הרעלה סביב 428 מוארת כמו כנפי שפירית, כמו בועת סבון זוהרת.
''זה יפהפה'', לוחש בני מוכה היראה.
''זה פוטוסינטתי'', אני אומרת לו.

פאומלנין ואאומלנין, על פי הספקטרו. יש אפילו רמזים לאיזשהו פיגמנט קייפר על בסיס עופרת, שסופג קרינת רנטגן בטווח הפיקומטר. צ'ימפ מעלה השערה על משהו שנקרא כרומטופור: תאים מתפצלים עם קַרְטָבים קטנים של פיגמנט בפנים, כמו חלקיקי אבק פחם. אם החלקיקים האלה מקובצים התא למעשה שקוף; פזר אותם ברחבי הציטופלזמה, וכל המבנה מחשיך, מתעמעם כאשר קרינה א''מ עוברת דרכו מאחור. ככל הנראה יש חיות על כדור הארץ עם תאים כאלה. הן יכולות לשנות צבע, להתאים את הדפוס לרקע שלהן, כל מיני דברים.
''אז יש קרום של – של רקמה חיה סביב הכוכב'', אני אומרת, בניסיון לקלוט את הרעיון. ''מין, מין בלון בשר. סביב כל הכוכב הדפוק''.
''כן'', הצ'ימפ אומר.
''אבל זה – ישו, באיזה עובי הוא יכול להיות?''
''לא יותר משני מילימטר. כנראה פחות''.
''איך?''
''אם הוא היה הרבה יותר עבה, הוא היה יותר גלוי בספקטרום הנראה. הייתה לו השפעה מובחנת יותר על הפון-ניומנים כשהם פגעו בו''.
''זה בהנחה שה – תאים שלו, אני מניחה – דומים לשלנו''.
''הפיגמנטים מוכרים; אולי גם השאר מוכר''.
זה לא יכול להיות מאוד מוכר. שום דבר שאפילו דומה לדנ''א רגיל לא היה שורד אפילו שתי שניות בסביבה הזאת. שלא לדבר על נוזל הפלאים שבו הדבר הזה משתמש בתור אנטי-פריז...
''בסדר, אז בואו נהייה שמרנים. נגיד, עובי ממוצע של מילימטר. נניח צפיפות של מים בטמפרטורה ולחץ סטנדרטיים. כמה מסה יש בכל הדבר הזה?''
''1.4 יוגַגרם'', דיקס והצ'ימפ עונים, כמעט יחד.
''זה, אה...''
''חצי מהמסה של כוכב חמה'', הצ'ימפ מוסיף לעזרה.
אני שורקת דרך שיניי. ''וזה אורגניזם אחד?''
''אני לא יודע עדיין''.
''יש לו פיגמנטים אורגניים. לעזאזל, הוא מדבר. הוא תבוני''.
''רוב הפליטות המחזוריות ממקורות חיים הן ביו-ריתמים פשוטים'', הצ'ימפ מציין. ''לא אותות תבוניים''.
אני מתעלמת ממנו ופנה אל דיקס. ''תניח שזה אות''.
הוא מקדיר פנים. ''צ'ימפ אומר –''
''תניח. תשתמש בדמיון שלך''.
הוא לא מבין אותי. הוא נראה עצבני.
הוא נראה ככה הרבה, אני מבינה.
''אם מישהו היה מאותת לך'', אני אומרת, ''אז מה היית עושה?''
''מאותת...'' מבוכה על הפנים האלה, ומעגל מעורפל נסגר איפה שהוא ''...חזרה?''
הבן שלי אידיוט.
''ואם לאות הנכנס יש צורה של שינויים מאורגנים בעוצמת אור, איך –''
''משתמש בלייזרי BR, שפועמים לסירוגין ב-‏700 ו-‏3000 ננומטר. אפשר להגביר את האות המשולב לטווח האקסה-וואטים בלי לסכן את המגנים שלנו; להפיק יותר מאלף וואט למטר מרובע אחרי שבירה. הרבה מעבר לסף הגילוי למשהו שיכול לחוש בקרינה התרמית מננס אדום. והתוכן לא משנה אם זאת סתם צעקה. לצעוק חזרה. לבדוק אם יש הד''.
בסדר, אז הבן שלי הוא אידיוט מחונן.
והוא עדיין נראה לא מרוצה – ''אבל צ'ימפ, הוא אומר שאין שם שום מידע אמיתי שם, נכון?'' – והצרור האחר של ההסתייגויות מזדחל לקדמת הבמה שוב: הוא.
דיקס מפרש את השתיקה שלי כאמנזיה. ''פשוט מדי, זוכרת? שרשרת קליקים פשוטה''.
אני מנענעת בראשי. יש יותר מידע באות הזה מכפי שהצ'ימפ יכול להעלות בדעתו. יש כל כך הרבה דברים שהצ'ימפ לא יודע. והדבר האחרון שאני צריכה הוא שהילד הזה יתחיל לשמוע בקולו, שיתחיל לראות בו שווה או, ירחם השם, מורה.
הצ'ימפ מספיק חכם בשביל לנווט אותנו בין הכוכבים. מספיק חכם בשביל לחשב מספרים ראשוניים של מיליון ספרות כהרף עין. אפילו מספיק חכם לכמה אלתורים מגושמים במקרה שהצוות יתרחק יותר מדי מהמשימה.
לא מספיק חכם לזהות קריאת מצוקה כשהוא רואה קריאה כזו.
''זאת עקומת האטה'', אני אומרת לשניהם. ''היא כל הזמן מאיטה. שוב ושוב ושוב. זה המסר''.
עצור. עצור. עצור. עצור.
ואני חושבת שהוא מיועד רק לנו.

אנחנו צועקים חזרה. אין סיבה לא לצעוק. ועכשיו אנחנו מתים שוב, כי מה הטעם להישאר ערים עד מאוחר? בין אם הישות העצומה הזו תבונית או לא, ההד שלנו יגיע אליה רק בעוד עשרה מיליון שניות-ליבה. ויעברו עוד שבעה מיליון, לכל המוקדם, לפני שנקבל תשובה כלשהי שהיא אולי תשלח.
אפשר להיכנס לקריפטה בינתיים. לכבות את כל התשוקות והספקות, לשמר את החיים שנותרו לי לרגעים חשובים. לסלק את עצמי מנוכחות תבונה טקטית מצומצמת זו, מהגור לח העיניים הצופה בי כאילו אני איזה קוסמת שעומדת להיעלם בעננת עשן. הוא פוצה את פיו לדבר, ואני פונה וממהרת לרדת לאבדון.
בכל זאת יש משהו – מנחם, אני מניחה – במבט העיוור האינסופי. אני מסתייגת מיציאה למקום שבו עצביו של הצ'ימפ לא נצרבו ביסודיות. ילדותי, אני יודעת. הדבר הארור כבר יודע שאני ערה; הוא אולי עיוור, חרש וחסר ישע כאן, אבל אין דרך להסוות את האנרגיה שהקריפטה מושכת במהלך ההפשרה. וזה לא כאילו חבורת טֶלֶה-אוֹפּים נושאי אלות מחכים להתנפל עלי ברגע שבו אצא. אלה הם ימי דטאנט, אחרי הכול. המאבק נמשך אבל המלחמה התקררה; אנחנו רק עושים את המצופה מאתנו עכשיו, מקשקשים בשלשלאות כמו אחים לשגר שהסכינו לשנוא זה את זה עד קץ הימים.
לאחר כל המהלכים ומהלכי הנגד, האמת היא שאנחנו צריכים זה את זה.
אז אני חופפת את צחנת הביצה הסרוחה משערי ופוסעת לתוך מסדרונות הקתדרלה הדוממים של ארי. והאויב אכן ממתין בחשכה, מדליק את האורות כאשר אני מתקרבת, מכבה אותם מאחורי – אבל הוא לא מפר את הדממה.
דיקס.
זה בחור מוזר. לא שהייתם מצפים ממישהו שנולד וגדל על סיפון אריופורה להיות אב-טיפוס של בריאות נפשית, אבל דיקס לא יודע אפילו באיזה צד הוא. נדמה שהוא לא יודע בכלל שהוא צריך לבחור צד. כמעט כאילו הוא קרא את הצהרות המשימה המקוריות ולקח אותן ברצינות, האמין באמת המילולית של המגילות העתיקות: יונקים ומכונות עובדים יחד במהלך העידנים לחקור את היקום! מאוחדים! חזקים! קדימה אל הספר!
איכס.
מי שגידל אותו לא עשה עבודה טובה במיוחד. לא שאני מאשימה אותם; בטח לא כיף שילד מסתובב בין הרגליים בזמן בנייה, ואיש מאתנו לא נבחר בשל כישורי ההורות שלו. אפילו אם בוטים החליפו חיתולים ומציאות וירטואלית טיפלה במסלקות המידע, חיברוּת של עולל היא לא מה שמישהו מחשיב ככיף. אני בטח הייתי זורק את הממזר הקטן ממנעל האוויר.
אבל אפילו אני הייתי מעדכנת אותו.
משהו השתנה בזמן שנעדרתי. אולי המלחמה התחממה שוב, נכנסה לאיזה שלב חדש. יש סיבה שהילד העצבני הזה לא מעודכן. מעניין מה היא.
מעניין אם אכפת לי.
אני מגיעה לסוויטה שלי, מפנקת את עצמי בארוחה עצומה, נרגעת. שלוש שעות אחרי שחזרתי לחיים אני מתרגעת באזור המשותף של גשר הכוכבים. ''צ'ימפ''.
''קמת מוקדם'', הוא אומר לבסוף, וזה נכון; צעקת התשובה שלנו עוד לא הגיעה אפילו ליעדה. אין סיכוי שנקבל מידע אמת עוד חודשיים לפחות.
''תראה לי את ההיזון הקדמי'', אני מצווה.
DHF428 מהבהב לעברי ממרכז הטרקלין: עצרו. עצרו. עצרו.
אולי. או שאולי הצ'ימפ צודק, אולי זאת פיזיולוגיה טהורה. אולי במחזור האינסופי הזה אין יותר תודעה מאשר בהלמות לב. אבל יש דפוס בתוך הדפוס, איזה שהוא רטט במצמוץ. הוא גורם למוחי לעקצץ.
''האט את סדרת הזמן'', אני מצווה. ''פי מאה''.
זה באמת מצמוץ. העיגול של 428 לא מאפיל באחידות, זהו ליקוי. כאילו עפעף גדול מוסט על פני השמש, מימין לשמאל.
''פי אלף''.
כרומטופורים, כך הצ'ימפ קרא להם. אבל לא כולם נפתחים ונסגרים יחד. החשכה נעה על פני הקרום בגלים.
מילה מזנקת לראשי: עיכוב.
''צ'ימפ. הגלים האלה של פיגמנטים. באיזה מהירות הם נעים?''
''בערך חמישים ותשעה אלף קילומטרים בשנייה''.
מהירות מחשבה חולפת.
ואם הדבר הזה באמת חושב, יהיו לו שערים לוגיים, סינפסות – הוא יהיה איזה שהיא רשת. ואם הרשת מספיק גדולה, יש אני במרכזה. בדיוק כמוני, בדיוק כמו דיקס. בדיוק כמו הצ'ימפ. (וזו הסיבה שבגללה למדתי את הנושא, בימים המוקדמים של הקשר. דע את אויבך וכל זה.)
הנקודה לגבי האני היא, שהוא קיים רק בטווח של עשירית שנייה מכל חלקיו. כאשר אנו נמתחים רחוק מדי – כאשר מישהו מחלק את המוח באמצע, נגיד, מנתק את הצינור השמן כך שהחצאים צריכים לדבר זה עם זה בדרך הארוכה; כאשר הארכיטקטורה העצבית מתפשטת מעבר לנקודה קריטית כלשהי ולאותות לוקח קצת יותר לעבור מנקודה א לנקודה ב – המערכת, טוב, מאבדת לכידות. שני הצדדים של המוח הופכים לאנשים שונים עם טעמים שונים, העדפות שונות, תפיסות שונות של עצמם.
אני מתנפץ לאנחנו.
זה לא כלל אנושי בלבד, או כלל של יונקים, או אפילו כלל של כדור הארץ. זהו כלל שנכון לכל מעגל שמעבד מידע, והוא ישים באותה מידה לדברים שעדיין לא פגשנו כפי שהוא למה שהותרנו מאחורינו.
חמישים אלף קילומטרים לשנייה, הצ'ימפ אומר. לאיזה מרחק האות יכול לנוע דרך הקרום הזה בעשירית שניית-ליבה? באיזה דלילות האני מותח את עצמו על פני השמים?
הבשר עצום, הבשר בלתי נתפס. אבל הרוח, הרוח היא –
חרא.
''צ'ימפ, בהנחה של צפיפות נוירונים ממוצעת של מוח אנושי, מה ספירת הסינפסות ביריעת נוירונים עגולה בעובי מילימטר אחד וקוטר של חמשת אלפים שמונה מאות תשעים ושניים קילומטרים?''
''שתיים כפול עשר בחזקת עשרים ושבע''.
אני מרפרפת על בסיס הנתונים כדי לקבל מושג על מוח המשתרע על פני שלושים מיליון קילומטרים רבועים: המקבילה לשני קוודריליון מוחות אנושיים.
כמובן, מה שהיצור הזה משתמש בו בתור נוירונים חייב להיות הרבה פחות דחוס משלנו; אחרי הכול, אנחנו יכולים לראות דרכם. בואו נהיה שמרנים ביותר ונגיד שיש לו רק אלפית הדחיסות החישובית של מוח אנושי. זה יוצא –
בסדר, בואו נגיד אחד חלקי עשרת אלפים של הדחיסות הסינפטית, זה עדיין –
אחד חלק מאה אלף. ערפל קלוש של בשר חושב. אם אני אהיה יותר שמרנית מזה, ההשערה תחייב את היעלמותו.
עדיין עשרים מיליארד מוחות אנושיים. עשרים מיליארד.
אני לא יודעת איך להרגיש לגבי זה. זה לא סתם חייזר.
אבל אני לא מוכנה עדיין להאמין באלים.

אני עוברת את הפנייה וכמעט נתקעת בדיקס, שעומד כמו גולם באמצע חדר המגורים שלי. אני מזנקת איזה מטר ישר למעלה.
''מה לעזאזל אתה עושה כאן?''
הוא נראה מופתע מהתגובה שלי. ''רציתי ל- לדבר'', הוא אומר לאחר רגע.
''אף פעם אל תיכנס לבית של מישהו ללא הזמנה!''
הוא נסוג צעד אחד, מגמגם: ''רציתי, רציתי –''
''לדבר. ועושים את זה בפומבי. על הגשר, או בחדר המשותף, או – אם כבר, היית יכול פשוט לדבר אתי בקשר''.
הוא מהסס. ''אמרת שאת – רצית פנים אל פנים. אמרת, מסורת תרבותית''.
באמת אמרתי. אבל לא כאן. זה הבית שלי, אלה המגורים הפרטיים שלי. היעדר המנעולים על הדלתות האלה הוא נוהל בטיחות, לא הזמנה להיכנס לביתי ולארוב, ולעמוד כאן כמו איזה חלק מהריהוט המזוין...
''למה אתה בכלל ער?'' אני נוהמת. ''אנחנו אמורים להיות מקוונים רק בעוד חודשיים''.
''ביקשתי מצ'ימפ להעיר אותי כשאת תקומי''.
המכונה הדפוקה הזאת.
''למה את ערה?'' הוא שואל, ולא עוזב.
אני נאנחת, בתבוסה, ונופלת לתוך פְּסאוּדוֹפּוֹד נוח. ''רק רציתי לעבור על המידע הראשוני''. הלבדי המשתמע צריך להיות מובן מאליו.
''יש משהו?''
ככל הנראה זה לא מובן מאליו. אני מחליטה לשתף פעולה לזמן מה. ''נראה שאנחנו מדברים עם, עם אי. קוטר של כמעט ששת אלפים קליקים. זה החלק החושב, לפחות. הקרום שמקיף אותו פחות או יותר ריק. זאת אומרת, הכול חי. הכול עושה פוטוסינתזה, או משהו דומה. זה אוכל, אני מניחה. לא בטוחה מה''.
''ענן מולקולרי'', דיקס אומר. ''תרכובות אורגניות בכל מקום. והוא גם מרכז חומר בתוך המעטפת''.
אני מושכת בכתפיי. ''הנקודה היא, יש גבול לגודל של המוח אבל הוא עצום, הוא...''
''לא סביר'', הוא ממלמל, כמעט לעצמו.
אני פונה ומביטה בו; הפסאודופוד משנה צורה סביבי. ''למה אתה מתכוון?''
''האי הוא עשרים ושמונה מיליון קילומטרים רבועים? הכדור כולו שבעה קוונטיליון. האי רק במקרה בינינו ובין 428, זה – סיכוי של אחד לחמישים מיליארד''.
''תמשיך''.
הוא לא יכול. ''אה, פשוט... פשוט לא סביר''.
אני עוצמת את עיניי. ''איך אתה יכול להיות מספיק חכם להריץ את המספרים האלה בראש תוך שנייה, וטיפש מספיק להחמיץ את המסקנה המתבקשת?''
מבט בית המטבחיים המבוהל ההוא שוב. ''לא – אני לא –''
''זה באמת לא סביר. זה לא סביר בקני מידה אסטרונומיים שרק במקרה אנחנו מכוונים אל הנקודה התבונית היחידה בכדור בקוטר של אחת וחצי י''א. וזה אומר...''
הוא לא אומר דבר. הבלבול על פניו לועג לי. אני רוצה להרביץ לו.
אבל לבסוף, האור מהבהב ונדלק: ''יש, אה, יותר מאי אחד? אה! הרבה איים!''
היצור הזה הוא חלק מהצוות. החיים שלי כמעט לבטח יהיו תלויים בו יום אחד. זאת מחשבה מפחידה מאוד.
אני מנסה להניח לה לרגע. ''יש כנראה אוכלוסייה שלמה של הדברים האלה, זרועים בקרום כמו, כמו ציסטות אני מניחה. הצ'ימפ לא יודע כמה, אבל קלטנו רק את זה עד עכשיו ככה שאולי היא דלילה למדי''.
על פניו יש סוג אחד של זעף כעת. ''למה צ'ימפ?''
''מה אתה מתכוון?''
''למה את קוראת לו צ'ימפ?''
''אנחנו קוראים לזה הצ'ימפ''. מכיוון שהשלב הראשון בהאנשת משהו הוא לתת לו שם.
''בדקתי את זה במילון. קיצור לשימפנזה. חיה טיפשה''.
''למען האמת, אני חושבת ששימפנזות היו אמורות להיות די חכמות'', אני נזכרת.
''לא כמונו. הן לא יכלו אפילו לדבר. צ'ימפ יכול לדבר. הוא הרבה יותר חכם מהדברים האלה. השם – זה עלבון''.
''מה אכפת לך?''
הוא רק מביט בי.
אני פורשת את ידיי. ''אוקיי, זה לא שימפנזה. אנחנו רק קוראים לו ככה כי יש לו בערך אותו מספר סינפסות''.
''אז נתתם לו מוח קטן, ואז אתם מתלוננים כל הזמן שהוא טיפש''.
הסבלנות שלי כמעט אזלה. ''אתה רוצה להגיד משהו, או שאתה סתם נושף לי פחמן דו-חמצני ל-''
''למה לא לעשות אותו חכם יותר?''
''כי אתה אף פעם לא יכול לחזות התנהגות של מערכת מורכבת יותר ממך. ואם אתה רוצה שפרויקט לא ירד מהפסים אחריך, אתה לא מוסר את המושכות למשהו שבטוח יפתח סדר יום משל עצמו''. ישו המתוק, הייתם חושבים שמישהו היה מספר לו על חוק אשבי.
''אז הם עשו לו לובוטומיה'', דיקס אומר לאחר רגע.
''לא. הם לא הפכו אותו לטיפש, הם בנו אותו טיפש''.
''אולי יותר חכם ממה שאת חושבת. אם את כל כך יותר חכמה, ויש לך סדר יום משלך, איך זה שהוא עדיין שולט?''
''אל תחמיא לעצמך'', אני אומרת.
''מה?''
אני מניחה לחיוך עגום לבצבץ. ''אתה רק פועל על פי הוראות של מערכות הרבה יותר מורכבות ממך''. אבל חייבים לתת להם את הכבוד מהגיע להם; הם מתים כבר משך החיים של כוכבים, ומנהלי הפרויקט הארורים האלה עדיין מושכים בחוטים.
''אני לא – אני פועל? –''
''מצטערת, יקירי''. אני מחייכת במתיקות לצאצאי האידיוט. ''לא דיברתי אליך. דיברתי אל מה שיוצר את כל הקולות האלה שיוצאים מפיך''.
דיקס הופך לבן יותר מהתחתונים שלי.
אני זונחת את העמדת הפנים. ''מה חשבת, צ'ימפ? שתוכל לשלוח את הבובה הזאת לפלוש לבית שלי ואני לא ארגיש?''
''לא – אני לא – זה אני'', דיקס מגמגם. ''אני מדבר''.
''הוא מתדרך אותך. אתה בכלל יודע מה המשמעות של לובוטומיה?'' אני מנידה בראשי בגועל. ''אתה חושב ששכחתי איך הממשק עובד רק בגלל ששרפנו את הממשקים שלנו?'' קריקטורה של הפתעה מתחילה להיווצר על פניו. ''אוי, אל תנסה בכלל. היית ער בבניות אחרות, אין סיכוי שלא ידעת. ואתה יודע שגם סגרנו את הקישורים הביתיים שלנו. ואין שום דבר שאדונך יכול לעשות בעניין כי הוא צריך אותנו, וכך הגענו למה שאפשר לכנות הסדר''.
אני לא צועקת. לשוני צוננת, אבל קולי שלו לחלוטין. ובכל זאת דיקס כמעט נרתע ממני.
יש בכך הזדמנות, אני מבינה.
אני משנה את קולי מעט. אני מדברת בעדינות: ''גם אתה יכול לעשות את זה, אתה יודע. לשרוף את הקשר שלך. אני אפילו אתן לך לחזור הנה אחרי זה, אם עדיין תרצה. רק בשביל – לדבר. אבל לא עם הדבר הזה בראש''.
על פניו יש בהלה וכנגד כל הציפיות זה כמעט שובר את לבי. ''לא יכול'', הוא מתחנן. ''ככה אני לומד דברים. ככה אני עובר הכשרה. המשימה...''
אני באמת לא יודעת עם מי מהם אני מדברת, אז אני עונה לשניהם: ''יש יותר מדרך אחת למלא את המשימה. יש לנו די והותר זמן לנסות את כל הדרכים. דיקס מוזמן לחזור כשהוא יהיה לבד''.
הם פוסעים צעד אחד לעברי. עוד אחד. יד אחת, מתעוותת, מתרוממת מצדם כאילו להישלח אלי, ויש משהו בפנים העקומים שאני לא מצליחה לזהות.
''אבל אני הבן שלך'', הם אומרים.
אני לא מקדישה לכך אפילו הכחשה.
''צא מהבית שלי''.

פריסקופ אנושי. הדיקס הטרויאני. זה חדש.
הצ'ימפ מעולם לא ניסה הסתננות כה גלויה בזמן שהיינו ערים קודם. בדרך כלל הוא מחכה עד שכולנו אל-מתים לפני שהוא פולש לשטחנו. אני מדמיינת רובוטים מיוחדים שעין אדם מעולם לא ראתה, מסתופפים יחד במהלך העידנים הארוכים והאפלים שבין בניות; אני רואה אותם מחטטים במגירות ומציצים מאחורי מראות, שוטפים את המחיצות בקרני רנטגן ואולטרה-סאונד, מחפשים בסבלנות בקטקומבות של אריופורה, מיליליטר אחר מיליליטר אינסופיים, אחר הודעות שאנו אולי שולחים זה לזה במורד הזמן.
אין הוכחות אמיתיות לכך. השארנו חוטים ממעידים וסימנים שיזהירו אותנו לאחר מעשה מפני חדירה, אבל מעולם לא הייתה עדות לכך שהם הופרעו. אין לזה שום משמעות, כמובן. הצ'ימפ אולי טיפש אבל הוא גם ערמומי, ומיליון שנים הן די והותר זמן לנסות כל אפשרות ואפשרות תוך שימוש בכוח גס טיפש. לתעד כל קרדית אבק; לבצע מעשים שאין לדבר בהם; לאחר מכן, להחזיר הכול למצב שבו היה קודם.
אנחנו חכמים מכדי לנסות לדבר על פני העידנים. בלי אסטרטגיות מוצפנות, בלי מכתבי אהבה לטווח אורך, בלי גלויות קשקשניות המראות נופים עתיקים שאבדו מזמן בהסטה לאדום. אנחנו שומרים את כל אלה בראשינו, במקום שבו האויב לעולם לא ימצא אותם. הכלל שלא מדברים בו הוא שלא מדברים, רק פנים אל פנים.
משחקים אידיוטיים אינסופיים. לעתים אני כמעט שוכחת על מה אנחנו מתקוטטים. זה נראה כה שולי עכשיו, כשבן אלמוות נמצא על הכוונות שלי.
אולי יש לזה משמעות כלשהי עבורכם. אלמוות הוא בטח חדשות עתיקות מהפסגות שאליהן העפלתם עד עכשיו. אבל אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה, אם כי חייתי יותר מעולמות אחדים. כל מה שיש לי הם רגעים: מאתיים או שלוש מאות שנים, קצובות על פני אורך חייו של היקום. אני יכולה להיות עדה חיה לנקודה כלשהי בזמן, או מאה אלף נקודות אם אני אפרוס את החיים שלי לפרוסות דקות מספיק – אבל לעולם לא אוכל לראות הכול. לעולם לא אראה אפילו שבריר.
חיי יגיעו לקצם. אני חייבת לבחור.
כאשר מעריכים את העסקה במלואה – במרחק עשר או חמש עשרה בניות, כאשר החליפין עוברים ממלכת הידע גרידא ומחלחלים כסרטן לעצמות – הופכים להיות קמצנים. אין מנוס מזה. קוצבים את רגעי הערות למינימום הדרוש: מספיק זמן לנהל את הבנייה, לתכנן את מהלך הנגד האחרון נגד הצ'ימפ, מספיק זמן (אם עדיין לא הרחקתם מעבר לצורך במגע אנושי) למין והתכרבלות וקצת נחמת יונקים חמימה למול האפלה האינסופית. ואז ממהרים חזרה לקריפטה, לאגור את שאריות תוחלת החיים האנושית למול היקום המתפרש.
היה זמן לחינוך. זמן למאה תארים מתקדמים, תודות לטכנולוגית הלימוד המתקדמת ביותר של אנשי המערות. מעולם לא טרחתי. למה לכלות את הנר הקטנטן שלי על דקלום עובדות גרידא, לבזבז את חיי היקרים, הסופיים, שאין להם קץ? רק שוטה ימיר לימוד מספרים במבט מקרוב בשריד קסיופאה, אפילו אם צריך תגבור צבעים כוזבים כדי לראות את הדבר הדפוק.
אבל עכשיו. עכשיו אני רוצה לדעת. היצור הזה שקורא על פני הפער, משקלו כמשקל הירח, רחב כמערכת השמש, עדין ושברירי ככנפי חרק: ברצון הייתי פודה חלק מחיי כדי ללמוד את סודותיו. איך הוא פועל? איך הוא יכול בכלל לחיות כאן על סף האפס המחולט, שלא לדבר על לחשוב? איזה אינטלקט עמוק מני חקר יש לו ודאי אם הוא יכול לראות אותנו מתקרבים ממרחק חצי שנות אור, להסיק את טבען של עינינו וטבע המכשירים שלנו, לשלוח אות שאנחנו יכולים בכלל להבחין בו, שלא לדבר על להבין?
ומה יקרה כאשר נפרוץ דרכו בחמישית מהירות האור?
בדרך למיטה אני מזמנת את הממצאים האחרונים, והתשובה לא השתנתה: לא הרבה. הדבר הארור כבר מלא חורים. כוכבי שביט, אסטרואידים, הזבל הפרוטופלנטרי הרגיל ששועט במערכת הזו כמו במערכות אחרות. האינפרה קולט כיסים מפוזרים של דליפות גז אטיות פה ושם סביב השוליים, במקומות שבהם הריק אפוף האדים של הפנים דולף אל הריק הקשה יותר שבחוץ. אפילו אם היינו עוברים ישר דרך מרכז החלק החושב, אני לא יכול לדמיין שהיצור הזה ירגיש יותר מדקירה. במהירות שלנו נעבור ונחדור במהירות גדולה הרבה יותר ממה שצריך להתגבר אפילו על התנופה הקלושה של הקרום שעוביו מילימטר.
ובכל זאת. עצרו. עצרו. עצרו.
זה לא אנחנו, כמובן. זה מה שאנחנו בונים. לידת שער היא אירוע אלים, כואב, אונס של הזמן-מרחב שפולט כמעט אותה כמות של קרינת גמא ורנטגן כמו מיקרו-קווזאר. כל בשר בתוך האזור הלבן הופך מיד לאפר, ממוגן או לא ממוגן. זאת הסיבה שאנחנו לא מאטים לצלם תמונות.
או אחת הסיבות לפחות.
אנחנו לא יכולים לעצור, כמובן. אפילו שינוי כיוון לא אפשרי אלא בשיעורים קטנים ביותר. ארי נוסקת כעיט בין הכוכבים אבל היא מתמרנת כמו חזיר במרחקים קצרים; שינוי של אפילו עשירית מעלה בכיוון שלנו יגרום לנזק רציני בעשרים אחוז ממהירות האור. חצי מעלה תקרע אותנו לגזרים: הספינה אולי תפנה עם מומנט הסיבוב לכיוון חדש, אבל המסה שתתמוטט בקרביה תמשיך ישר, ותקרע את כל התשתית המקיפה אותה בלי להרגיש בכלל.
אפילו ייחודיוּיוֹת מאולפות שוקעות בשגרה. הן לא אוהבות שינויים.

אנחנו קמים לתחייה שוב, והאי שר שיר חדש.
הוא הפסיק לבקש אותנו עצרו עצרו עצרו ברגע שהלייזר שלנו פגע בשפה שלו הפונה אלינו. עכשיו הוא מנגן משהו אחר לגמרי: מקפים שחורים חולפים על פני עורו, חצים של פיגמנט המתכנסים לעבר נקודת מוקד מוסטת מהמרכז כמו חישורים הנמתחים לעבר טבור של גלגל. נקודת המטרה עצמה היא מחוץ לתמונה ומשתמעת, הרחק מעבר לרקע הבהיר של 428, אבל קל להסיק מה נקודת ההתכנסות במרחק שש שניות אור מימין. יש גם משהו אחר: צל, מעגלי בערך, הנע לאורך אחד החישורים כמו חרוז הנע על חוט. גם הוא זז ימינה, נופל משפת התצוגה המאולתרת של האי, נולד שוב ושוב באותן נקודות ציון וחוזר על מסעו.
נקודות הציון האלה: בדיוק במקום שבו מסלולנו הנוכחי ינקב את הקרום בעוד ארבעה חודשים. אל שיתאמץ יוכל לראות את היבחושים והקורות של הבנייה הנמשכת מהצד האחר, יוכל לראות את הטבעת המורכבת ממקטעים של חישוק הוקינג שכבר לובשת צורה.
המסר כה ברור שאפילו דיקס מבין אותו. ''רוצה שנזיז את השער...'' ובקולו יש משהו הדומה לבלבול. ''אבל איך הוא יודע איפה אנחנו בונים שער?''
''הפונים עשו בו חור בדרך'', הצ'ימפ ציין. ''הוא היה יכול להרגיש בזה. יש לו פוטו-פיגמנטים. הוא יכול ככל הנראה לראות''.
''הוא כנראה רואה יותר טוב מאתנו'', אני אומרת. אפילו משהו פשוט כמו מצלמת נקב מגיע במהירות לרזולוציה גבוהה אם אתה מפזר המון מהם על פני שלושים מיליון קילומטרים מרובעים.
אבל דיקס מגרד את פניו, לא משוכנע. ''אז הוא רואה כמה פונים מתרוצצים. חלקים מפוזרים – שעוד לא הרבה מהם הורכבו בכלל. איך הוא יודע שאנחנו בונים משהו חם?''
כי הוא מאוד, מאוד חכם, ילד טיפש שכמוך. האם כל כך קשה להאמין שה – אורגניזם נראית מילה מגבילה מדי – יכול פשוט לדמיין איך החלקים המורכבים למחצה האלה מתחברים יחד, להציץ במקלות ובאבנים שלנו ולראות בדיוק מה הולך לקרות?
''אולי זה לא השער הראשון שהוא ראה'', דיקס מציע. ''חושבים שאולי יש שער אחר איפה שהוא?''
אני מנידה בראשי. ''כבר היינו רואים את השפעות העידוש''.
''פגשתם פעם מישהו?''
''לא''. תמיד היינו לבד, במהלך כל העידנים. מאז ומעולם רק ברחנו.
וגם אז תמיד רק מילדינו.
אני עושה קצת חישובים. ''מאה שמונים ושניים ימים להפריה. אם נזוז עכשיו אנחנו צריכים לשנות את המסלול שלנו רק בכמה מייק כדי לכוון לנקודות הציון החדשות. בתוך התחום הירוק. הזוויות יהיו יותר בעייתיות ככל שנחכה, כמובן''.
''אנחנו לא יכולים לעשות את זה'', הצ'ימפ אומר. ''נחמיץ את השער בשני מיליון קילומטרים''.
''תזיז את השער. תזיז את כל האתר הדפוק. תזיז את בתי הזיקוק, תזיז את בתי החרושת, תזיז את הסלעים הארורים. כמה מאות מטרים בשנייה יהיו מספיקים לגמרי אם נשלח את הפקודה עכשיו. אנחנו לא צריכים אפילו להפסיק את העבודה, אנחנו יכולים להמשיך לבנות בדרך''.
''כל אחד מהווקטורים האלה מרחיב את גבולות הביטחון המוטמעים של הבנייה. זה יגביר את הסיכון לטעות מעבר לגבולות המותרים, ללא כל תמורה''.
''ומה עם העובדה שיש יצור תבוני בדרך?''
''אני כבר מחשב את האפשרות לנוכחות חיים חיזריים תבוניים''.
''בסדר, קודם כול, אין בזה שום דבר אפשרי. הוא שם. ובכיוון הנוכחי שלנו אנחנו דורסים את הדבר הזה''.
''אנחנו מתרחקים מכל הגופים הפלנטריים במסלולי זהבה. לא ראינו שום עדות מקומית לטכנולוגיית מסע בחלל. המיקום הנוכחי של הבנייה עומד בקריטריוני השימור''.
''זה בגלל שהאנשים שכתבו את הקריטריונים שלך מעולם לא העלו בדעתם כדור דייסון חי!'' אבל אני משחיתה מילים לריק, ואני יודעת את זה. הצ'ימפ יכול להריץ את המשוואות שלו מיליון פעמים אבל אם אין מקום להכניס משתנים, מה הוא יכול לעשות?
היה זמן, לפני שהמצב נעשה מכוער, כשהייתה לנו הרשאה לתכנת את הפרמטרים האלה. לפני שגילינו שאחד מהדברים שהמנהלים כן צפו היה מרד.
אני מנסה נתיב אחר. ''תחשוב על פוטנציאל האיום''.
''אין עדות לאיום''.
''תראה את הערכת הסינפסות! לדבר הזה יש כוח חישוב שגדול בסדרי גודל מלכל הציביליזציה ששלחה אותנו הנה. אתה חושב שמשהו יכול להיות כל כך חכם, לחיות כל כך הרבה זמן, בלי ללמוד להגן על עצמו? אנחנו מניחים שהוא מבקש מאתנו להזיז את השער. מה אם זאת לא בקשה? מה אם הוא רק נותן לנו סיכוי לסגת לפני שהוא ייקח את העניינים לידיים?''
''אין לו ידיים'', דיקס אומר מצדו השני של המכל, והוא אפילו לא מדבר בבדיחות דעת. הוא פשוט מתנהג בטיפשות ואני רוצה לכסח אותו במכות.
אני מנסה לדבר בקול שקול. ''אולי הוא לא צריך ידיים''.
''מה הוא יכול לעשות, להרוג אותנו במצמוצים? אין לו נשק. הוא לא שולט אפילו בכל הקרום. הפצת האותות אטית מדי''.
''אנחנו לא יודעים. זה מה שאני אומרת. לא ניסינו אפילו לברר. אנחנו בסך הכול סוללי כבישים; הנוכחות שלנו באתר היא כמה פונים שגויסו בכפייה למחקר מדעי. אנחנו יכולים לגלות כמה פרמטרים פיזיים אבל אנחנו לא יודעים איך הדבר הזה חושב, איזה הגנה עצבית אולי יש לו –''
''מה את צריכה לברר?'' שואל הצ'ימפ, התגלמות קול ההיגיון הרגוע.
אנחנו לא יכולים לברר! אני רוצה לצרוח. אנחנו תקועים עם מה שיש לנו! עד שהפונים באתר יבנו מה שאנחנו צריכים כבר נעבור את נקודת האל-חזור! חתיכת מכונה מטומטמת, אנחנו בדרכנו להרוג ישות חכמה יותר מכל ההיסטוריה האנושית ואתה לא מוכן לטרוח אפילו להזיז את הכביש המהיר שלנו לחלקה הריקה שליד?
אבל כמובן שאם אני אגיד את זה סיכויי השרידה של האי ירדו מנמוכים לאפס. אז אני נאחזת בקש האחרון שנותר: אולי די במידע שכבר יש לנו. אם רכישה לא באה בחשבון, אולי ניתוח יספיק.
''אני צריכה זמן'', אני אומרת.
''כמובן'', הצ'ימפ אומר לי. ''קחי את כל הזמן שאת צריכה''.

הצ'ימפ לא מסתפקת בהריגת היצור. הצ'ימפ צריך גם לירוק עליו.
בתואנה של עזרה במחקר שלי הוא מנסה לעשות דקונסטרוקציה של האי, לפרק אותו למרכיביו ולאלץ אותו להתאים לתקדימים עלובים מכדור הארץ. הוא מספר לי על בקטריות ארצניות שמשגשגות ב-‏1.5 מיליון ראד וצוחקות לריק קשה בפנים. הוא מראה לי תמונות של דובוני מים שיכולים להתכרבל לתנומה על סף האפס המוחלט, שחשים בבית במידה שווה בתהומות האוקיינוסים העמוקים ובחלל העמוק יותר. בהינתן הזמן, ההזדמנות והדחיפה מעל פני העולם, מי יודע כמה רחוק חסרי החוליות החמודים האלה היו מגיעים? האם היו יכולים לשרוד את מעמקי עולם הבית, מקובצים יחד, ולהפוך למושבה איכשהו?
איזה שטויות מוחלטות.
אני לומדת מה שאני יכולה. אני לומדת את האלכימיה שבה תהליך הפוטוסינתזה הופך אור וגז לאלקטרונים לרקמה חיה. אני לומדת את הפיזיקה של רוח השמש שמנפחת את הבועה, מחשבת את הגבולות המטבוליים הנמוכים עבור צורות חיים שמסננות חומרים אורגניים מתוך האֶתֶר. אני משתאה לנוכח מהירות מחשבותיו של היצור הזה: מהירוֹת כמעט כמהירות הטיסה של הארי, מהירוֹת בסדרי גודל שלמים מכל פעימה עצבית של יונקים. אולי איזו צורה של על-מוליכים אורגניים, משהו שמעביר אלקטרונים מקוררים בלא התנגדות כמעט על סף הריק הקפוא.
אני מתוודעת ליכולת העיצוב של הפנוטיפ ולהתאמה המרושלת, אותו מיקוד רך ברוך מזל של האבולוציה שמאפשר למינים לשרוד בסביבות זרות ולבטא תכונות חדשות שמעולם לא היו זקוקים להן בבית. אולי כך צורת חיים ללא אויבים טבעיים יכולה לרכוש שיניים וטפרים ונכונות להשתמש בהם. חייו של האי תלויים ביכולתו להרוג אותנו; אני חייבת למצוא משהו שיהפוך אותו לאיום.
אבל כל מה שאני חושפת הוא חשד גובר והולך שנגזר עלי להיכשל – מכיוון שאלימות, אני מתחילה להבין, היא תופעה עולמית.
עולמות הם ההורים המתעללים של האבולוציה. פני השטח שלהם בפני עצמם מעודדים לחימה, מרכזים משאבים בטלאים צפופים נוחים להגנה שאפשר להילחם עליהם. הכבידה מאלצת אותך לבזבז אנרגיה על מערכות דם ותמיכה של שלד, לעמוד לנצח על המשמר מול המערכה הסדיסטת הנצחית למעוך אותך. צעד אחד לא נכון, ממקום מושב גבוה מדי, והאדריכלות היקרה שלך תתנפץ בן רגע. ואפילו אם תשרוד נגד הסיכויים האלה, תאלתר שלדה כשהי שתעמוד בזחילה האטית לאדמה – כמה זמן יעבור לפני שהעולם ימשוך איזה אסטרואיד או כוכב שביט שיתרסקו מן השחקים ויאתחלו את השעון? מה הפלא שגדלנו כשאנחנו מאמינים שהחיים הם מאבק, שסכום אפס הוא החוק של אלוהים עצמו ושהעתיד שייך למי שמחצו את המתנגדים?
הכללים שונים כל כך כאן. רוב החלל הוא שלו: בלי מחזורים יממתיים או עונתיים, בלי עידני קרח או טרופיות עולמית, בלי תנועות מטוטלת פראיות בין קור וחום, רגוע וסוער. מבשרי החיים נמצאים בשפע: על כוכבי שביט, דבקים לאסטרואידים, ממלאים ערפיליות שגודלן מאה שנות אור. עננים מולקולריים זוהרים בכימיה אורגנית וקרינה מעניקת חיים. כנפי האבק העצומות שלהם מתחממות בתת-אדום, מסננות את הקרינה הקשה, מולידות מדגרות כוכבים שלהן רק פליט מעוות מתחתית באר כבידה יכול לקרוא קטלניות.
דרווין הוא הפשטה כאן, קוריוז לא רלוונטי. האי הזה שולל כל מה שאי פעם נאמר לנו על מנגנוני החיים. פועל בכוח השמש, מותאם בשלמות, בן אלמוות, הוא לא ניצח בשום מאבק לשרידה: איפה הטורפים, הטפילים? כל החיים סביב 428 הם רצף עצום, מעשה סימביוזה מפואר. הטבע כאן אינו אדום שן וטופר. הטבע, כאן, הוא יד מסייעת.
ללא יכולת לאלימות, האי האריך חיים אחרי עולמות. ללא טכנולוגיה המעיקה עליו, הוא היטיב לחשוב מציבילזציות. הוא נבון מעל ומעבר לכל שיעור ו –
והוא שוחר טוב. הוא חייב להיות. אני הופכת בטוחה יותר ויותר בכך בכל שעה שחולפת. איך הוא בכלל יכול להעלות בדעתו אויב?
אני חושבת על השמות שבהם כיניתי אותו, לפני שידעתי. בלון בשר. ציסטה. במבט לאחור, מילים אלה גובלות בחילול הקודש. אני לא אשתמש בהן שוב.
חוץ מזה, יש ביטוי אחר שיתאים יותר אם הצ'ימפ יעשה כרצונו: חיה דרוסה. וככל שאני מביטה, אני חוששת יותר ויותר שהמכונה השנואה צודקת.
אם האי יכול להגן על עצמו, אני לא יכולה להבין איך.

''אריופורה היא בלתי אפשרית, אתה יודע. מפרה את חוקי הפיזיקה''.
אנחנו באחת מהגומחות החברתיות שלצד מיתר השדרה של הגחון. החלטתי להתחיל שוב מהעקרונות הראשונים. דיקס מביט בי בתערובת מובנת של בלבול וחוסר אמון; הטענה שלי כמעט מטופשת מכדי להכחיש.
''זה נכון'', אני מבטיחה לו. ''צריך הרבה יותר מדי אנרגיה כדי להאיץ ספינה עם המסה של ארי, בייחוד במהירויות יחסותיות. צריך תפוקת אנרגיה של שמש שלמה. אנשים חשבו שאם בכלל נגיע לכוכבים, נצטרך לעשות את זה בספינות בגודל של האצבע שלך בערך. לאייש אותן באישיויות וירטואליות שהורדו על שבבים''.
זה שטותי מדי אפילו בשביל דיקס. ''טעות. אם אין מסה, אי-אפשר ליפול לכיוון של שום דבר. ארי לא הייתה עובדת בכלל אם היא הייתה כזאת קטנה''.
''אבל נניח שאתה לא יכול להעתיק את המסה הזאת. בלי חורי תולעת, בלי מוליכי היגס, שום דבר שאתה יכול להשליך אליו את שדה הכבידה שלך בכיוון הנסיעה. מרכז המסה שלך פשוט יושב שם, נו, במרכז המסה שלך''.
ניע ראש עוויתי דיקסי. ''אבל יש את הדברים האלה!''
''בטח שיש לנו, אבל המון זמן לא ידענו אותם''.
הרגל שלו מתופפת מקצב עצבני על הסיפון.
''זאת ההיסטוריה של המין'', אני מסבירה. ''אנחנו חושבים שהבנו הכול, אנחנו חושבים שפתרנו את כל התעלומות ומישהו מוצא איזה נקודת מידע קטנה מעצבנת שלא מתאימה לפרדיגמה. כל פעם שאנחנו מנסים לסתום את הסדק, הוא גדל, ולפני שאנחנו מרגישים כל השקפת העולם שלנו מתפוררת. זה קרה שוב. יום אחד מסה היא מגבלה; ביום הבא היא דרישה. הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים – הם משתנים, דיקס. ואנחנו חייבים להשתנות אתם''.
''אבל –''
''הצ'ימפ לא יכול להשתנות. הכללים שהוא פועל לפיהם הם בני עשרה מיליארד שנה ואין לו שום דימיון מחורבן וזאת באמת לא אשמת אף אחד, אלה פשוט אנשים שלא הכירו דרך אחרת לשמור על יציבות המשימה בטווחי זמן ארוכים. הם רצו להשאיר אותנו בדרך הנכונה, אז הם בנו משהו שלא יוכל לסטות ממנה; אבל הם גם ידעו שדברים משתנים, ובגלל זה אנחנו כאן, דיקס. להתמודד עם דברים שהצ'ימפ לא מסוגל להתמודד''.
''החייזר'', דיקס אומר.
''החייזר''.
''צ'ימפ מתמודד אתו בסדר גמור''.
''איך? בזה שהוא הורג אותו?''
''לא אשמתנו שהוא בדרך. הוא לא איום –''
''לא אכפת לי אם הוא איום או לא! הוא חי, והוא תבוני, ולהרוג אותו פשוט כדי להרחיב איזה אימפריה חייזרית –''
''אימפריה אנושית. האימפריה שלנו''. לפתע ידיו של דיקס הפסיקו לנוע. לפתע הוא דומם כאבן.
אני נוחרת בבוז. ''מה אתה יודע על בני אדם''.
''אני בן אדם''.
''אתה טרילוביט דפוק. ראית אי פעם מה יוצא מהשערים אחרי שהם פועלים?''
''בעיקר שום דבר''. הוא משתתק, נזכר. ''כמה – ספינות פעם, אולי''.
''טוב, אני ראיתי הרבה יותר, ותאמין לי אם הדברים האלה אי-פעם היו בני אדם זה היה שלב חולף''.
''אבל –''
''דיקס –'' אני נושמת עמוק, מנסה לחזור לנושא. ''תראה, זאת לא אשמתך. קיבלת את כל המידע שלך ממפגר שתקוע בכיוון אחד ויחיד. אבל אנחנו לא עושים את זה בשביל האנושות, אנחנו לא עושים את זה בשביל כדור הארץ. כדור הארץ איננו, אתה לא מבין? השמש שרפה אותו לאפר מיליארד שנים אחרי שיצאנו לדרך. מה שאנחנו עובדים בשבילו הוא – הוא לא ידבר אתנו''.
''כן? אז למה לעשות את זה? למה לא פשוט, פשוט להפסיק?''
הוא באמת לא יודע.
''ניסינו'', אני אומרת.
''ומה קרה?''
''והצ'ימפ שלך כיבה את מערכות קיום החיים שלנו''.
לשם שינוי, אין לו מה לומר.
''זאת מכונה, דיקס. למה אתה לא תופס את זה? הוא מתוכנת. הוא לא יכול להשתנות''.
''אנחנו מכונות, רק בנויות מדברים שונים. אנחנו משתנים''.
''כן? בפעם האחרונה שבדקתי ינקת כל כך חזק מהפיטמה של הדבר הזה שלא יכולת לנתק אפילו את קשר הגולגולת שלך''.
''ככה אני לומד. אין סיבה לשנות''.
''מה דעתך להתנהג כמו בן אדם מפעם לפעם? מה דעתך על קצת דרך ארץ עם האנשים שאולי יצטרכו להציל את החיים העלובים שלך בפעם הבאה שתצא לפח''ר? זאת סיבה מספיקה בשבילך? כי לא אכפת לי להגיד לך, כרגע אני לא בוטחת בך בטווח שאני יכולה לזרוק מכל טק. אני אפילו לא בטוחה לגמרי עם מי אני מדברת כרגע''.
''לא אשמתי''. בפעם הראשונה אני רואה משהו שחורג מהמגוון הרגיל של פחד, בלבול וחישוב טיפשי על פניו. ''זה בגללך, בגלל כולכם. את מדברת – עקום. חושבת עקום. כולכם, וזה כואב''. משהו מקשיח את פניו. ''לא צריך אותך אפילו מקוונת בשביל זה'', הוא נוהם. ''לא רציתי אותך. הייתי יכול להסתדר עם כל הבנייה לבד, אמרתי לצ'ימפ שאני יכול –''
''אבל הצ'ימפ חשב שאתה בכל זאת צריך להעיר אותי, ואתה תמיד מציית לצ'ימפ, נכון? כי הצ'ימפ יודע תמיד מה הכי טוב, הצ'ימפ הוא הבוס שלך, הצ'ימפ הוא האל הדפוק שלך. וזאת הסיבה שאני צריכה לצאת מהמיטה ולשחק בלהיות אומנת לאיזה אידיוט מחונן שלא יכול לענות אפילו על קריאה בלי שיובילו אותו באף''. משהו מתחבר באחורי ראשי אבל אני בשוונג. ''אתה רוצה מודל אמיתי לחיקוי? אתה רוצה משהו לשאוף אליו? תשכח מהצ'ימפ. למה שלא תסתכל דרך הטלסקופ הקדמי? תראה מה הצ'ימפ היקר שלך רוצה לדרוס בגלל שהוא במקרה בדרך. הדבר הזה יותר טוב מכולנו. הוא חכם יותר, הוא שוחר שלום, הוא לא רוצה להרע לנו –''
''איך את יכולה לדעת את זה? לא יכולה לדעת!''
''לא, אתה לא יכול לדעת, כי אתה גדלת דפוק. כל איש מערות נורמלי היה רואה את זה תוך שנייה, אבל אתה –''
''זה טירוף'', דיקס לוחש לעברי. ''את מטורפת. את רעה''.
''אני רעה!'' חלק מרוחק שבי שומע חריקה עליזה בקולי, על גבול ההיסטריה.
''למשימה''. דיקס מפנה את גבו והולך.
ידיי כואבות. אני מביטה מטה, בהפתעה: אגרופיי קפוצים כל כך חזק שהציפורניים התחפרו בבשר כפות ידיי. דרוש מאמץ אמיתי לפתוח אותם.
אני כמעט זוכרת את ההרגשה. פעם הרגשתי כך כל הזמן. מזמן כשהכול עוד היה חשוב; לפני שהתשוקה דעכה לכדי טקס, לפני שהזעם התקרר לבוז. לפני שסנדיי אַהְזְמוּנְדין, לוחמת הנצח, הסתפקה בהערמת עלבונות על ילדים מוגבלים.
היינו מלוהטים אז. חלקים מהספינה הזו עדיין חרוכים ולא ניתנים ליישוב אפילו עכשיו. אני זוכרת את ההרגשה הזו.
זו ההרגשה להיות ערה.

אני ערה, ואני לבדי, ונמאס לי להיות במיעוט מול האידיוטים. יש כללים וסיכונים ולא מעירים את המתים מתוך גחמה, אבל שיזדיינו. אני קוראת לתגבורת.
לדיקס בטח יש הורים נוספים, לפחות אבא, הוא לא קיבל את כרומוזום Y ממני. אני בולעת את חוסר השקט שלי עצמי ובודקת את רשימת הנוסעים; מעלה את רצף הגנים; מצליבה.
הא. רק הורה אחד נוסף: קאי. אני תוהה אם זה רק צירוף מקרים, או אם הצ'ימפ הסיק יותר מדי מסקנות מחגיגת הזיונים הקטנה והמלוכלכת שלנו בקרע סיג. לא משנה. הוא שלך כמו שהוא שלי, קאי, הגיע הזמן להתייצב לתפקיד, הגיע הזמן –
חרא. לא. בבקשה, לא.
(יש כללים. יש סיכונים.)
לפני שלוש בניות, כתוב. קאי וקוני. שניהם. מנעל אוויר נתקע, הבא רחוק מדי על גופה של ארי, זחילה של סיכוי אחרון ביניהם. הם חזרו פנימה אבל לא לפני שקרינת הרקע המוסטת לכחול בישלה אותם בתוך החליפות. הם נשמו עוד שעות אחר כך, דיברו ונעו ובכו כאילו הם עדיין בחיים, בזמן שהקרביים שלהם קרסו והם דיממו.
היו עוד שניים ערים במשמרת ההיא, שניים אחרים שנשארו לנקות את הבלגן. ישמעאל ו –
''אה, אמרת –''
''חתיכת בן זונה!'' אני מזנקת ומכה את בני בעוצמה בפניו, שברון לב של עשר שניות שעשרה מיליארד שנים של הכחשה מאחוריו. אני מרגישה שיניים מתנודדות מאחורי שפתיו. הוא נופל לאחור, עיניו פעורות כטלסקופים, הדם כבר פורח על פיו.
''אמרת שאני יכול לחזור –!'' הוא צווח, נסוג לאורך הסיפון.
''הוא היה האבא שלך! אתה ידעת, אתה היית שם! הוא מת לפני הפרצוף שלך ואתה לא סיפרת לי!''
''אני – אני –''
''למה לא סיפרת לי, חתיכת חרא? הצ'ימפ אמר לך לשקר, זה העניין? אתה –''
''חשבתי שידעת!'' הוא צועק, ''למה שלא תדעי?''
הזעם שלי נעלם כמו אוויר מבעד לפרצה. אני שוקעת אחורה בכורסה, פניי בידיי.
''היה פה כל הזמן'', הוא מייבב. ''כל הזמן. אף אחד לא הסתיר. איך יכולת לא לדעת?''
''יכולתי'', אני מודה בקהות. ''או שאני – אני מתכוונת...''
אני מתכוונת שלא ידעתי, אבל זאת לא הפתעה, לא באמת, לא עמוק בפנים. פשוט – מפסיקים לבדוק, אחרי כמה זמן.
יש כללים.
''לא שאלת'', בני אומר חרש. ''מה שלומם''.
אני נושאת את מבטי. דיקס בוחן אותי בעיניים פעורות מצדו השני של החדר, מפוחד מכדי להסתכן ולעבור על פני אל הדלת. ''מה אתה עושה כאן?'' אני שואלת בעייפות.
הוא משתנק. הוא צריך לנסות פעמיים: ''אמרת שאני יכול לחזור. שרפתי את הקישור שלי...''
''שרפת את הקישור שלך''.
הוא מלעלע ומהנהן. הוא מוחה דם בגב כף ידו.
''מה הצ'ימפ אמר על זה?''
''הוא אמר – זה אמר שזה בסדר'', דיקס אומר, בניסיון כה שקוף להתחנף שאני מאמינה, בן רגע, שאולי הוא באמת לבדו.
''אז ביקשת את רשותו''. הוא מתחיל להניד בראשו לשלילה, אבל אני רואה את הסימנים על פניו: ''אל תנסה למרוח אותי, דיקס''.
''הוא – למעשה הציע את זה''.
''אני מבינה''.
''כדי שנוכל לדבר'', דיקס מוסיף.
''על מה אתה רוצה לדבר?''
הוא מביט ברצפה ומושך בכתפיו.
אני קמה וניגשת אליו. הוא נדרך ואני מנידה בראשי, פורשת את ידיי. ''זה בסדר. זה בסדר''. אני נשענת על הקיר ומחליקה מטה עד שאני לידו על הסיפון.
אנחנו פשוט יושבים שם כמה זמן.
''עבר כל כך הרבה זמן'', אני אומרת לבסוף.
הוא מביט בי, בלי להבין. מה בכלל המשמעות של הרבה כאן?
אני מנסה שוב. ''אתה יודע שאומרים שאין דבר כזה אלטרואיזם?''
עיניו ריקות לרגע, ואז עולה בהן בהלה, ואני יודעת שהוא ניסה לשלוח פינג דרך הקשר שלו כדי לקבל הגדרה ולא קרה כלום. אז אנחנו באמת לבד. ''אלטרואיזם'', אני מסבירה. ''ההיפך מאנוכיות. לעשות משהו שעליו אתה משלם מחיר אבל עוזר למישהו אחר''. נראה שהוא מבין. ''אומרים שכל מעשה לא אנוכי מסתכם בסופו של דבר במניפולציה או בחירת קרובים או הדדיות או משהו, אבל הם טועים. הייתי יכולה –''
אני עוצמת את עיניי. זה קשה יותר מכפי שציפיתי.
''הייתי יכולה להיות מאושרת רק בידיעה שקאי בסדר, שקוני מאושרת. אפילו אם זה לא היה מכניס לי אגורה, אפילו אם זה היה עולה לי, אפילו אם לא היה סיכוי שאני אי-פעם אפגוש אותם שוב. כמעט כל מחיר היה שווה את זה, רק לדעת שהם בסדר.
''רק להאמין שהם...''
אז לא ראית אותה בחמש הבניות האחרונות. אז הוא לא היה במשמרת שלך מאז מערכת הקַשָת. הם רק ישנים. אולי בפעם הבאה.
''אז את לא בודקת'', דיקס אומר לאטו. דם מבעבע על שפתו התחתונה; לא נראה שהוא שם לב.
''אנחנו לא בודקים''. רק שאני בדקתי, ועכשיו הם אינם. שניהם אינם. חוץ מהנוקליאטידים הקטנים שנבזזו שהצ'ימפ מחזר לבן הזה הפגום והלא מתוסגל שלי. אנחנו היצורים חמי-הדם היחידים בטווח אלף שנות אור, ואני כה בודדה.
''אני מצטערת'', אני לוחשת, ואז רוכנת קדימה, ומלקקת את הדם הקרוש משפתיו החבולות והמדממות.

על כדור הארץ – כשעוד היה כדור הארץ – היו בעלי חיים קטנים כאלה שנקראו חתולים. היה לי חתול כמה זמן. לפעמים הייתי מביטה בו ישן שעות: הכפות והשפמות והאוזניים מתעוותים בטירוף בזמן שהוא רודף אחר טרף דמיוני על פני נוף שמוחו הישן העלה בחלום.
הבן שלי נראה כך כאשר הצ'ימפ מזדחל לחלומותיו.
זה כמעט מילולי מכדי להיות מטפורה: כבל מתחבר לראשו כמו טפיל כלשהו, מזין דרך סיבים אופטיים מיושנים עתה לאחר שהאופציה האלחוטית נשרפה. או מזין בכפייה, אני מניחה; הרעל זורם לתוך ראשו של דיקס, לא מתוכו.
אני לא צריכה להיות כאן. לא יצאתי מהכלים רק עכשיו בגלל חדירה לפרטיות שלי? (רק עכשיו. לפני שתים עשרה שנות אור. הכול יחסי.) ובכל זאת אני לא רואה כאן שום פרטיות של דיקס שעלולה להיפגע: אין עיטורים על הקירות, אין יצירות אמנות או תחביבים, אין קונסולה היקפית. צעצועי המין המצויים בכל סוויטה נחים על המדף שלהם ללא שימוש; הייתי מניחה שהוא על מדכאי יצר אם החוויות האחרונות לא היו סותרות את זה.
מה אני עושה? האם זו איזו צורה מעוותת של אינסטינקט אימהי, איזה שהוא ביטוי שיורי של תת-שגרה אימהית מהפלייסטוקן? האם אני רובוטית עד כדי כך, האם גזע המוח שלי שלח אותי הנה להגן על הילד שלי?
להגן על בן הזוג שלי?
אהוב או גור, זה לא משנה: המגורים שלו הם קליפה ריקה, אין כאן שום דבר מדיקס. זה רק הגוף הנטוש שלו שנח שם בפסאודופוד, אצבעותיו מתעוותות, עיניו מתרוצצות מתחת לעפעפיים עצומים בתגובה תחליפית למה שמוחו עובר.
הם לא יודעים שאני כאן. הצ'ימפ לא יודע כי שרפנו את העיניים המחטטות שלו לפני מיליארד שנה, והבן שלי לא יודע שאני כאן כי – טוב, בגלל שלגביו, כרגע, אין כאן.
מה אני אמורה לחשוב עליך, דיקס? שום דבר מזה לא הגיוני. אפילו שפת הגוף שלך נראית כאילו גדלת במכל – אבל אני ממש לא האדם הראשון שראית. גדלת בחברה טובה, עם אנשים שאני מכירה, אנשים שאני בוטחת בהם. בטחתי בהם. איך עברת לצד השני? איך הם נתנו לך לחמוק?
ולמה הם לא הזהירו אותי מפניך?
כן, יש כללים. יש איום של ריגול האויב בלילות המתים הארוכים, האיום של – אבדות אחרות. אבל זה חסר תקדים. מישהו בטח היה יכול להשאיר משהו, רמז קבור במטפורה מעודנת מכדי שהטיפשים יוכלו לפענח...
הייתי נותנת הרבה כדי להתחבר לצינור הזה, לראות מה שאתה רואה עכשיו. לא יכולה להסתכן, כמובן; הייתי מסגירה את עצמי ברגע שהייתי מנסה לדגום משהו חוץ מהבאוד הבסיסי, ו –
– רק שנייה -
קצב הבאודים הרבה יותר מדי נמוך. אין אפילו מספיק לגרפיקה ברזולוציה גבוהה, שלא לדבר על תחושתיות וריח. אתה מוטמע בעולם שלדי במקרה הטוב.
ובכל זאת, תראה אותך. האצבעות, העיניים – כמו חתול שחולם על עכברים ועוגות תפוחים. כמוני משחזרת את האוקיינוסים והפסגות שאבוד מזמן של כדור הארץ לפני שלמדתי שחיים בעבר הם רק עוד דרך למות בהווה. קצב הביטים אומר שזה בקושי דפוס מבחן; הגוף אומר שאתה שקוע בעולם שונה לגמרי. איך המכונה הזאת רימתה אותך להתייחס לדייסה דלילה כזאת כלמשתה?
למה שהיא תרצה לעשות את זה בכלל? מידע נתפש הכי טוב כשאפשר לתפוש אותו, ולטעום אותו, ולשמוע אותו; המוחות שלנו בנויים לניואנסים הרבה יותר עשירים מפונקציות איפוץ ודיאגרמות פיזור. התדריכים הטכניים היבשים ביותר הם חושיים יותר מזה. למה להסתפק בדמויות מקל כשאפשר לצייר בצבעי שמן והולוגרמות?
למה אנשים מפשטים בכלל דברים? כדי לצמצם קבוצת משתנים. כדי לשלוט במה שלא ניתן לשלוט בו.
קאי וקוני. זה היה זוג קבוצות מידע כישרוניות ולא ניתנות לשליטה. לפני התאונה. לפני שהתרחיש פושט.
מישהו היה צריך להזהיר אותי מפניך, דיקס.
אולי מישהו ניסה.

וכך אירע שבני עוזב את הקן, מתעטף בשריון חיפושית ויוצא לטיול. הוא לא לבדו; אחד מהטלה-אופים של הצ'ימפ מלווה אותו למעטפת של ארי, פן הוא יאבד את מדרך הרגל שלו וייפול אל העבר זרוע הכוכבים.
אולי זה לעולם לא יהיה יותר מתרגיל, אולי התרחיש הזה – כשל מוחלט של מערכות השליטה, הצ'ימפ והגיבוי שלו נפלו, כל משימות התחזוקה מוטלות לפתע כל כתפי בשר ודם – הוא חזרה גנרלית למשבר שלעולם לא קורה. אבל אפילו התרחיש הכי לא סביר הופך לוודאות בהמלך חיי היקום; אז אנחנו מבצעים את התרגולת לפי הספר. אנחנו מתאמנים. אנחנו עוצרים את הנשימה וצוללים החוצה. יש לנו לוח זמנים קצר: קרינת הרקע המוסטת לכחול תבשל אותנו תוך כמה שעות אפילו כשאנחנו מוגנים.
עולמות חיו ומתו מאז שהתמשתי בקשר שבחליפה שלי בפעם האחרונה. ''צ'ימפ''.
''כאן כתמיד, סאנדיי''. רך, וחלק לשון, וידידותי. המקצב הקליל של פסיכופת מתורגל.
''אני יודעת מה אתה עושה''.
''אני לא מבין''.
''אתה חושב שאני לא יודעת מה הולך? אתה בונה את המהדורה הבאה. אתה חוטף יותר מדי מהמשמר הישן אז אתה מתחיל מהתחלה עם אנשים שלא זוכרים את הימים ההם. אנשים שאתה, שאתה פישטת''.
הצ'ימפ לא אומר כלום. ההיזון של הגשוש מראה את דיקס מטפס על פני השטח המגובבים זבורית ומסגרות מתכת מורכבות.
''אבל אתה לא יכול לגדל ילד אנושי, לא לבדך''. אני יודעת שהוא ניסה: אין רישום של דיקס בשום מקום ברשימת אנשי הצוות עד לאמצע שנות העשרה שלו, כשהוא צץ פתאום ואף אחד לא שאל בנושא כי אף אחד אף פעם...
''תראה מה עשית ממנו. הוא מצוין בהתניות אם/אז. אין עליו בלולאות עַשֵה. אבל הוא לא יכול לחשוב. לא יכול לעשות את הקפיצות האינטואיטיביות הכי פשוטות. אתה כמו אחד מה-'' אני נזכרת במיתוס ארצי, מהימים שבהם קריאה לא נראתה כמו בזבוז תוחלת חיים מגונה – ''אחד מהזאבים, שמנסים לגדל ילד אנושי. אתה יכול ללמד אותו איך ללכת על הידיים והרגליים, אתה יכול ללמד אותו על דינמיקת להקה, אבל אתה לא יכול ללמד אותו איך ללכת על הרגליים האחוריות או לדבר או להיות אנושי כי אתה יותר מדי טיפש, צ'ימפ, וסוף-סוף הבנת את זה. אתה חושב שאני יכולה לתקן אותו בשבילך''.
אני נושמת, ומהמרת.
''אבל הוא שום דבר בשבילי. אתה מבין? הוא יותר גרוע משום דבר, הוא עול. הוא מרגל, בזבוז עוויתי של חמצן. תן לי סיבה אחת לא לנעול אותו בחוץ עד שהוא יתבשל''.
''את אמו'', הצ'ימפ אומר, כי הצ'ימפ קרא הכול על בררת שארים והוא טיפש מדי לניואנסים.
''אתה אידיוט''.
''את אוהבת אותו''.
''לא''. גוש קפוא נוצר בחזי. פי יוצר מילים; הן בוקעות מדודות וללא רגש. ''אני לא יכולה לאהוב אף אחד, מכונה במוות מוחי שכמוך. בגלל זה אני כאן. אתה באמת חושב שהיו מהמרים על המשימה האינסופית היקרה שלך על בובות זכוכית קטנות שצריכות להיקשר''.
''את אוהבת אותו''.
''אני יכולה להרוג אותו מתי שאני רק ארצה. וזה בדיוק מה שאני אעשה אם לא תזיז את השער''.
''אני אעצור אותך'', הצ'ימפ אומר במתינות.
''זה קל. רק תזיז את השער ושנינו נקבל מה שאנחנו רוצים. או שאתה יכול להתעקש ולנסות לפשר בין הצורך שלך במגע אמהי והכוונה המוצהרת שלי לשבור את המפרקת של המזדיין הקטן. יש לנו מסע ארוך, צ'ימפ. ואתה עלול לגלות שלא קל להוציא אותי מהמשוואה כמו את קאי וקוני''.
''את לא יכולה לסיים את המשימה'', הוא אומר, כמעט בעדינות. ''כבר ניסית את זה''.
''העניין הוא לא לסיים את המשימה. העניין הוא רק להאט אותה קצת. התרחיש המיטבי שלך כבר לא רלוונטי. הדרך היחידה שבה השער הזה ייבנה עכשיו היא על ידי הצלת האי, או הריגת האב-טיפוס שלך. תחליט''.
חישוב העלות-תועלת די פשוט. הצ'ימפ יכול לפתור אותו בן רגע. אבל הוא עדיין לא אומר כלום. הדממה מתמשכת. הוא מחפש אפשרות אחרת כלשהי, אני מוכנה להתערב. הוא מנסה למצוא מעקף. הוא בוחן את הנחות היסוד של התרחיש, מנסה להחליט אם אני מתכוונת למה שאני אומרת, אם כל חוכמת הספרים על אהבת אם באמת יכולה להיות מוטעית כל כך. אולי הוא מזרים שיעורי רצח בתוך המשפחה, מחפש פרצות. ולמיטב ידיעתי אולי יש פרצה. אבל הצ'ימפ הוא לא אני, זאת מערכת פשוטה יותר שמנסה לפענח מערכת חכמה יותר, וזה נותן לי יתרון.
''את תהיי חייבת לי'', הוא אומר לבסוף.
אני כמעט פורצת בצחוק. ''מה?''
''או שאני אספר לדיקסון שאיימת להרוג אותו''.
''לך על זה''.
''את לא רוצה שהוא ידע''.
''לא אכפת לי אם הוא ידע או לא. מה, אתה חושב שהוא ינסה להרוג אותי חזרה? אתה חושב שאני אאבד את אהבתו?'' אני משתהה במילה האחרונה הזו, מותחת אותה כדי להפגין כמה זה מגוחך.
''את תאבדי את האמון שלו. אתם צריכים לתת אמון זה בזה כאן''.
''אה, כן. אמון. הבסיס המזוין של המשימה הזאת''.
הצ'ימפ לא אומר דבר.
''לצורך הוויכוח'', אני אומרת אחרי זמן מה, ''נגיד שאני מקבלת את מה שאתה אומר. מה אני אהיה חייבת לך בדיוק?''
''טובה'', הצ'ימפ עונה. ''שתוחזר בעתיד''.
בני מרחף בתמימות על רקע הכוכבים, חייו על כפות המאזניים.

אנחנו ישנים. הצ'ימפ מכניס בחוסר רצון שלל תיקוני מסלול קטנים. אני מכוונת את השעון המעורר שיעיר אותי כל שבועיים, שורפת עוד קצת מהנר שלי למקרה שהאויב יחליט לרמות; אבל לעת עתה נראה שהוא מתנהג יפה. DHF428 קופץ לעברנו בקפיצות של צילום במרווחי זמן בהפרשים של רגעי חיים, תלויים כמו חרוזים על חוט אינסופי. המפעל נע ימינה בכוונות שלנו: בתי זיקוק, מאגרים ומפעלי ננו-מרכיבים, נחילים של פון ניומנים מתרבים ואוכלים וממחזרים זה את זה למגנים ומעגלים, ספינות גרר וחלקי חילוף. מיטב טכנולוגיית הקרו מניון מבשילה ושולחת גרורות על פני היקום כמו סרטן עם שריון פלדה.
ותלויה כווילון בינינו ובין זה מרצדת צורת חיים זוהרת, פגיעה ובת אלמוות וזרה לאין שיעור, שמגמדת את כל מה שהמין שלי אי-פעם השיג לכדי קש וגבבה מעצם העובדה הנעלה של קיומה. מעולם לא האמנתי באלים, באל אוניברסלי או ברוע מוחלט. האמנתי רק במה שפועל, ומה שלא פועל. כל השאר הוא עשן ומראות, אחיזת עיניים כדי לתמרן חפ''שניקים כמוני.
אבל אני מאמינה באי, מכיוון שאני חייבת. אין צורך לקבל אותו על סמך אמונה עיוורת: הוא מתנשא לפנינו, קיומו הוא עובדה אמפירית. אני לעולם לא אכיר את נפשו, לעולם לא אכיר את פרטי מקורו והאבולוציה שלו. אבל אני יכולה לראות אותו: עצום, מסחרר חושים, כה לא אנושי במהותו שהוא חייב להיות טוב יותר מאתנו, טוב יותר מכל מה שאי-פעם נוכל להפוך לו.
אני מאמינה באי. הימרתי בחיים של בני כדי להציל את חייו. הייתי הורגת את בני כדי לנקום את מותו.
אולי אני עוד אעשה זאת.
בכל מיליוני השנים המבוזבזות האלה, עשיתי סוף-סוף מעשה בעל ערך.

גישה סופית.
צלבים מתיישרים בזה אחר זה, רגרסיה אינסופית של כוונות הממוקדות במטרה. אפילו עכשיו, דקות ספורות לפני ההצתה, המרחק מצמצם את השער שלא נולד עד כדי כך שהוא בלתי נראה. לא יהיה רגע שבו עין לא מזוינת תוכל לזהות את יעדנו. אנחנו עוברים בקוף המחט הרבה יותר מדי מהר: הוא יהיה מאחורינו לפני שנבחין בכך.
או, אם תיקוני המסלול שלנו שגויים אפילו במעט שבמעט – אם עקומת טריליון הקילומטר שלנו תסטה אפילו באלף מטרים – נמות. לפני שנבחין בכך.
המכשירים שלנו מדווחים שאנחנו בדיוק בכיוון. הצ'ימפ אומר לי שאנחנו בדיוק בכיוון. אריופורה נופלת קדימה, נמשכת לנצח דרך הריק בידי המסה המועתקת שלה עצמה.
אני מכוונת את המראה מהגשושה המועבר מלפנינו. זהו חלון להיסטוריה – אפילו עכשיו יש פער זמן של כמה דקות – אבל בכל שניית-ליבה שעוברת העבר והעתיד חופזים זה לקראת זה עד להתכנסות. השער שנטבע זה מקרוב מתנשא אפל ומאיים אל מול הכוכבים, פה פעור עצום שנבנה לבלוע את המציאות עצמה. הפונים, בתי הזיקוק, פסי הייצור: חונים לצד העמודים האנכיים, עבודתם נשלמה, תועלתם נסתיימה, השמדתם המקובצת ממשמשת ובאה. אני מרחמת עליהם, מסיבה כלשהי. תמיד אני מרחמת עליהם. אני מייחלת שהיינו יכולים לאסוף אותם ולקחת אותם אתנו, לגייס אותם מחדש לבנייה הבאה – אבל כללי הכלכלה מגיעים לכל מקום, והם אומרים שזול יותר להשתמש בכלים שלנו פעם אחת ואז לזרוק אותם.
כלל שנראה שהצ'ימפ מתייחס אליו ברצינות יותר מכפי שמישהו ציפה.
לפחות חסנו על האי. הלוואי שהיינו יכולים להישאר קצת. מגע ראשון עם תבונה חייזרית באמת ומה חילופי המידע בינינו? תמרורים. במה האי מהרהר, כשהוא לא מתחנן על חייו?
חשבתי לשאול. חשבתי להעיר את עצמי כשפער הזמן ירד ממרתיע ללא נוח בלבד, לאלתר איזה שפת כלאיים שתוכל להכיל את האמיתות והפילוסופיות של מוח גדול יותר מכל האנושות. כזו פנטסיה ילדותית. האי מתקיים הרחק מעבר לתהליכים הדרוויניים הגרוטסקיים שעיצבו את בשרי שלי. לא יכולה להתקיים תקשורת כאן, לא מפגש מוחות. מלאכים לא מדברים עם נמלים.
פחות משלוש דקות להצתה. אני רואה אור בקצה המנהרה. מכונת הזמן שלא בכוונה של ארי כבר בקושי מביטה לעבר, אני יכולה כמעט לעצור את נשימתי על פני כל השניות שהאז צריך כדי להשיג את העכשיו. עדיין בכיוון הנכון, על פי על המקורות.
הטקטי מצפצף אלינו. ''מקבל אות'', דיקס מדווח, ואז כן: בלב המכל, השמש מהבהבת שוב. לבי מדלג בקרבי: האם המלאך בכל זאת מדבר אתנו? תודה, אולי? תרופה למות החום? אבל –
''הוא לפנינו'', דיקס ממלמל, בשעה שהבנה פתאומית חונקת את גרוני.
שתי דקות.
''טעות בחישוב איכשהו'', דיקס לוחש. ''לא הזזנו את השער מספיק רחוק''.
''כן הזזנו'', אני אומרת. העברנו את השער בדיוק למרחק שהאי אמר לנו.
''עדיין לפנינו! תראי את השמש!''
''תסתכל על האות'', אני אומרת לו.
כי הוא ממש לא דומה לתמרורים המדוקדקים שאחריהם עקבנו בשלושה טריליוני הקילומטרים האחרונים. הוא כמעט – אקראי, איכשהו. זה דחף של רגע, הוא מבוהל. זו הזעקה הפתאומית, המבוהלת, של משהו שהופתע לחלוטין ונשארו לו רק שניות ספורות להגיב. ואף-על-פי שמעולם לא ראיתי את הדפוס הזה של נקודות ומערבולות קודם, אני יודעת בדיוק מה הוא בטח אומר.
עצרו. עצרו. עצרו. עצרו.
אנחנו לא עוצרים. אין כוח ביקום שיכול אפילו להאט אותנו. העבר שווה להווה; אריופורה צוללת דרך מרכז השער בתוך ננו-שנייה. המסה הבלתי נתפסת של לבה האפל והקר נאחזת בממד מרוחק כלשהו, גוררת אותה בצרחה לכאן ולעכשיו. השער שאותחל מתפרץ מאחורינו, פורח בעטרה עצומה מסמאת, כל אחד מאורכי הגל קטלני לכל היצורים החיים. המסננים האחוריים שלנו נסגרים.
חזית הגל החורכת רודפת אחרינו לאפלה כפי שעשתה אלפי פעמים בעבר. בבוא הזמן, כתמיד, כאבי הלידה ישככו. חור התולעת יירגע בקולר שלו. ואולי נהיה מספיק קרובים כדי להציץ בתפלצתיות נשגבת כלשהי מגיחה מדלת הקסמים.
אני תוהה אם תבחינו בגופה שהשארנו מאחורינו.

''אולי אנחנו מחמיצים משהו'', דיקס אומר.
''אנחנו מחמיצים כמעט הכול'', אני אומרת לו.
DHF428 מוסט לאדום מאחורינו. חפצים מעדשים ממצמצים במצלמות האחוריות שלנו; השער התייצב וחור התולעת מקוון, מנפח אור ומרחב וזמן בבועה זוהרת מתוך פה המתכת העצום שלו. אנחנו נמשיך להביט מעבר לכתפנו עד שנעבור את גבול ריילי, הרבה מעבר לנקודה שבה יהיה טעם להסתכל אחורה.
אבל עד עכשיו, שום דבר לא יצא.
''אולי המספרים שלנו היו שגויים'', הוא אומר. ''אולי טעינו''.
המספרים שלנו היו בסדר. לא עוברת שעה שבה אני לא בודקת אותם מחדש. לאי פשוט היו – אויבים, כנראה. קרבנות, זה בטוח.
אבל צדקתי בדבר אחד. המזדיין היה חכם. לראות אותנו באים, להבין איך לדבר אתנו; להשתמש בנו כנשק, להפוך איום קיומי ל... ל...
אני מניחה שהביטוי מחבט זבובים מתאים.
''אולי מתנהלת מלחמה'', אני ממלמלת. ''אולי הוא רצה את השטח. או אולי זה היה איזה – סכסוך משפחתי''.
''אולי הוא לא ידע'', דיקס מציע. ''אולי חשב שנקודות הציון האלה ריקות''.
למה אתה חושב ככה, אני תוהה. למה שיהיה לך בכלל אכפת? ואז אני מבינה: לא אכפת לו, לא על האי, בכל מקרה. לא יותר משאי-פעם היה אכפת לו. הוא לא ממציא את החלופות האופטימיות האלה בשביל עצמו.
בני מנסה לנחם אותי.
אבל אני לא צריכה שיחבקו אותי. הייתי שוטה: הנחתי לעצמי להאמין בחיים ללא עימותים, בתבונה ללא חטא. לזמן מה שכנתי בעולם חלום שבו יצורים חיים היו לא אנוכיים ולא מניפולטיביים, שבו חיים לא נאבקו להתקיים על חשבון חיים אחרים. קראתי תיגר על מה שלא יכולתי להבין, כשבסופו של דבר הכול היה מובן בקלות.
אבל אני מרגישה יותר טוב עכשיו.
זה נגמר: בנייה נוספת, ציון דרך נוסף, פיסה יקרה מפז נוספת של חיים שלא מקרבת את משימתנו לסיומה. לא משנה כמה נצליח. לא משנה כמה אנחנו טובים במלאכתנו. המשימה הסתיימה הוא ביטוי חסר משמעות על סיפון אריופרה, אוקסימורון אירוני לכל היותר. אולי יהיה כישלון יום אחד, אבל אין קו סיום. אנחנו ממשיכים לנצח, זוחלים על פני היקום כנמלים, גוררים את האוטוסטרדה הארורה שלנו מאחורינו.
עדיין יש לי כל כך הרבה ללמוד.
לפחות בני כאן ללמד אותי.



התמונות לקוחות מאתר נאס''א



אתר נאס''א

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
וואוו  (חדש)
גרופי יום שלישי, 19/10/2010, שעה 8:42
הייתי צריך לקרוא את הסוף פעמים כדי להבין מה קרה.
איזה סיפור.
   כתוב תגובה
מי תרגם ?  (חדש)
אלמוני יום שלישי, 19/10/2010, שעה 9:49
בתשובה לגרופי
   כתוב תגובה
איזה סיפור פוסט-יחודיות נהדר.  (חדש)
שלמקו יום רביעי, 20/10/2010, שעה 17:26
   כתוב תגובה
נצרות בעתיד?  (חדש)
גיא יום שישי, 10/12/2010, שעה 22:06
קצת הרגיז אותי לקרוא על ישו בסיפור עתידני כזה יפה, אבל אולי זה נחוץ על מנת להמחיש את אנושיותם של השרידים האנושיים בסיפור הזה, עבור מרבית אנשי המערב, שהם כידוע נוצרים ולא יהודים כמונו.
אותי אישית זה קצת עצבן, אבל מה לעשות ככה זה המערב.
   כתוב תגובה
''לקרוא על ישו''?  (חדש)
kenny יום ראשון, 12/12/2010, שעה 20:21
בתשובה לגיא
רענן את זיכרוני, אבל האם הוא הופיע בהקשר כלשהו חוץ מאשר כקריאת הדגשה? לא הייתי קורא לזה אזכור של נצרות. חשוב רגע כמה יהודים משתמשים בקריאת ההדגשה הזו.

ובכל מקרה, אין לנו שמץ מושג כמה זמן תשרוד הנצרות ובאיזו צורה. אנו נתקלים בימינו בתופעות של החייאת דתות עתיקות (דרואידים ושאמאניות) בשלל צורות וגוונים בלב העולם המערבי הנוצרי. הנצרות היא תופעה כלל עולמית, מגוונת להפליא (יש לה מאות פלגים, ולא הייתי מהסס לומר אלפים) שאחד הדברים העיקריים המשותפים להם הוא האמונה במשיחיותו של ישו ובתפקידו המרכזי בדת. הסיכוי שאמונה זו תשרוד בעתיד בצורה כלשהי הוא, לעניות דעתי, גדול מאוד.

אל תשכח נקודה אחת - לגבי גיבורי הסיפור הזמן שעבר קצר הרבה יותר מהזמן שעבר ''אובייקטיבית''. אנחנו לא יודעים מהי נקודת המוצא התרבותית שממנה הם יצאו ומה מקומה של הנצרות בתרבות זו, גם אם על היקום שסביבם עברו מאות אלפי שנים. נקודת מוצא תרבותית זו היא שצריכה לעניין אותנו בניסיון לשפוט את תפקידה של הנצרות בסיפור.
   כתוב תגובה
הבהרה  (חדש)
גיא יום רביעי, 22/12/2010, שעה 11:30
בתשובה לkenny
1. כתבת שלנצרות יש מאות ואולי אלפי פלגים. מעיון במקורות (הויקיפדיה למשל) עולה שלנצרות יש מספר עשרות של פלגים ולא יותר.
2. בסיפור מצויין שהגיבורה היא בת מאתיים או שלוש מאות שנים בערך, הפרוסות על פני עשרה מיליארד שנה, כאשר את מרבית הזמן היא מעבירה בקריפטה.
3. הגיבורה מספרת על עצמה שמעולם לא האמינה באלים, אך מדגישה שהיא מבינה היטב את האבולוציה. שתי נקודות אלו מצביעות לפי דעתי על השקפה אתאיסטית, אלא שאז נכנסות לתמונה שתי תזכורות קצרצרות של ישו, המעידות על זיקה מסויימת אל הנצרות.
4. לסופר חשוב להדגיש בדרכים שונות שהגיבורה היא אחת מאיתנו (הומו ספיאנס) ולא אחת מצאצאנו הבלתי אנושיים הנזכרים בסיפור. הוא שם בפיה את המילים הציניות ''אנשי מערות'' ו''קרו-מניון'' המתייחסות אליה ואלינו וקושרות אותנו יחד וכמו כן את המילה ישו, המעידה על זיקה לאחת האמונות הנפוצות והדומיננטיות בזמננו.

עד כאן הבנת הנקרא.

כתבתי בתגובה הקודמת שהרגיז אותי להתקל בישו בעתיד כל כך רחוק. אנסה להסביר.
לפעמים סופרים מרקע נוצרי פשוט אוהבים להזכיר את ישו ביצירות שלהם, כאילו לא משנה כמה האינטלגציה האנושית תתקדם וכמה משכילים נהיה בעתיד, עדיין הדמות המיתולוגית הכל כך חביבה עליהם, לא תעבור מן העולם. אני מניח שבני דתות אחרות היו מזכירים את מוחמד, משה, בודהה וכדומה.
על כל פנים, אני חושב שעל האתאיזם לההפך לנחלת הכלל ושעל האמונות התפלות השונות לעבור מן העולם.
   כתוב תגובה
אלוהים אדירים.  (חדש)
שלמקו יום רביעי, 22/12/2010, שעה 20:45
בתשובה לגיא
   כתוב תגובה
הבהרה להבהרה  (חדש)
kenny שבת, 25/12/2010, שעה 14:58
בתשובה לגיא
ראשית - ויקיפדיה אינה מקור אמין. לנושא מספר הפלגים בנצרות נחזור מאוחר יותר.

לענייננו. הנקודה שניסיתי להבהיר בהודעה הקודמת הייתה ש''ישו'' *אינה* קריאה בעלת משמעות דתית אלא קריאת הדגשה שאינה מעידה על שיוך דתי כלשהו. לשם השוואה נסה לשים לב כמה יהודים (מאמינים או חילוניים) משתמשים בביטויים ''יא אללה!'' ואפילו ''ישו'' להדגשת דבריהם. זה לא מעיד על שיוך דתי או אמונה אלא פשוט על מטבע לשון שגורה בשפה. ובאותו עניין כמה יהודים חילוניים למהדרין שמקפידים לאכול חזיר בחלב אמו ביום הכיפורים שנופל להיות בשבת אומרים ''אלוהים אדירים'' להדגשה?

השימוש ב''ישו'' כאן, אם הוא אכן מחושב כפי שאתה חושב ומיועד להקל על ההזדהות של הקוראים עם הגיבורה, הוא כסממן תרבותי לא כסממן דתי. אני אישית חושב שאתה מעניק לכך משקל גדול הרבה יותר מהסופר שפשוט השתמש בביטוי יום-יומי, אבל אתה מוזמן לכתוב לו ולשאול אותו.

לנושא מספר הפלגים הנוצריים. נסה לבדוק במקורות אמינים כמה כנסיות בפטיסטיות ואנאבפטיסטיות יש בארצות הברית, ואז עבור לספור את הזרמים הפרוטסטנטיים האחרים שיש בה. בבריטניה, שהיא הרבה יותר לכידה מארצות הברית במובן זה, יש כשמונה זרמים נוצריים עיקריים (אנגליקנים, פרסביטריאנים/כנסיית סקוטנלנד, קתולים, יוונים אורתודוכסים, רוסים אורתודוכסים, מתודיסטים, בפטיסטים, פנטקוסטלים) שחלקם מורכבים מפלגים אחדים. ולא נגענו בכלל בזרמים הנוצריים שהתפתחו באסיה ובאפריקה. אני מאמין שתוכל להגיע למאות בלי להתאמץ יותר מדי.

לא הייתי מזדרז לעלוץ בניצחונו של האתאיזם, אם הוא יגיע. נראה על פי ההיסטוריה שהאדם מאז ומעולם מצא לעצמו מערכת אמונות מיסטית להצדיק את מעשיו. להזכירך, אחת מהתופעות העקובות ביותר מדם בהיסטוריה הייתה תנועה אתאיסטית במוצהר - הקומוניזם.

אה, ואם זה לא היה ברור מהעובדה שאני כותב בשבת - אני לא יהודי מאמין. גם לא נוצרי מאמין. למזלי מפלצת הספגטי המעופפת אמרה שמותר לגלוש באינטרנט בשבת (כל עוד לא מורידים מתכונים לספגטי).
   כתוב תגובה
ורק לטעימה  (חדש)
kenny שבת, 25/12/2010, שעה 15:18
בתשובה לkenny
דף עם פרסומים רשמיים של ממשלת ארצות הברית בנושא דת במדינה, המכילים רשימה של כמה עשרות זרמים נוצריים. שים לב בשני למשל לגוף כמו ''הכנסייה הלותרנית - הסינוד של מיזורי''. אתה באמת חושב שלא נגיע לכמה מאות זרמים?
   כתוב תגובה
סוף דבר  (חדש)
גיא שבת, 08/01/2011, שעה 3:40
בתשובה לkenny
הי קני,
בנוגע למספר הפלגים בנצרות. כנראה שאתה היית יותר קרוב ממני (אפילו אם מסתמכים על מקורות פחות אמינים כגון הויקיפדיה), אם כי יתכן וגם אתה תופתע: מקורות מסויימים מדברים על 38,000 פלגים (Denominations). מי היה מאמין?

באשר לסופר. החלטתי להתייחס לעצתך ופשוט כתבתי לו והוא השיב לי. איזה נחמד מצידו. תראה מה הוא כותב:

Hi, Guy,

Glad you liked ''The Island''. It does seem to have received more love than I was expecting.

Sunday does not actually know all about evolution; she teaches herself about it during the course of the tale, but she was never formally trained. And in fact, there are a lot of people who believe in gods and evolution. But you're right; she is an atheist. She mentions Jesus simply because it's a common epithet, learned as she was growing up; it doesn't imply any sort of actual religious belief.

Overall, Sunday is ''near'' to us -- culturally, mentally. Eriophora launches less than a century from the present day, so what we have is essentially a contemporary person observing the whole universe run down in stop-motion increments. You'll be seeing Sunday and her buddies again.

Cheers,
Peter

אז כנראה שסתם התרגזתי על ישו...
ד''ש למפלצת הספגטי המעופפת.
   כתוב תגובה
מהמם  (חדש)
Mister Twister שבת, 11/12/2010, שעה 8:54
בהתחלה לא ממש הבנתי מה קורה - אני לא אוהב שזורקים אותי לתוך עולם שונה כמעט לגמרי בלי הצגה ברורה של ה-setting והדמויות, אבל אחרי החצי פגשתי את גדולתו של הסיפור בפיתוח הדמויות המעולה. לזה קוראים אומנות - היכולת להפוך דמות ממשהו אחד בעיניי הקורא למשהו אחר לגמרי.
עד עכשיו (אצלי) הצליחה במשימה הזאת רק איין ראנד.
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.