על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  

צלילת אש
פרקים לדוגמה / קארין לוואצ'י
יום רביעי, 01/12/2004, שעה 16:03

ספרה השני של קארין לוואצ'י, מחברת 'ילד מלחמה'


מן הכריכה האחורית:
ריאן אזרקון הוא סלבריטאי יפה, עשיר, ובאופן רשמי הרווק מספר 1 של התחנה.
ריאן נהנה מאור הזרקורים ומפרופיל תקשורתי גבוה לא רק בגלל מראהו המלבב אלא גם בשל ייחוסו כבנו של קפטן ידוע לשמצה ונכדו של אדמירל דיפלומט. הוא חי את החיים במסלול המהיר של סצנת המועדונים הכוללים סמים, סקס וצלילות אש. מעולם לא דרכה רגלו בעולם האמיתי ללא נוכחותו של שומר ראש, והבועה שמקיפה אותו עומדת להתנפץ.
לאחר שחווה עם סבו התקפת טרור על שגרירות הוא סובל מסיוטים ורצון עז להתנתק ממשפחתו והמורשת שלה. כשאביו המרוחק והשתלטן נוקט בפעולה שנויה במחלוקת בסכסוך הבין כוכבי, ריאן הופך מטרה למתנקשים. העולם האמיתי מכריח אותו לצאת אל המקום האחרון בו היה רוצה להיות – המקדוניה, ספינתו של אביו.
על סיפון המקדוניה הוא נאלץ להתמודד עם ג'וס מוסי המוזר, עם הג'טים הקשוחים ועם החיים באזור ספר. ריאן מתחיל להטיל ספק בכל מה שחשב שהוא יודע על המלחמה ועל אביו. הוא עומד להבין שהאויב שונה משחשב ושהתקשורת אכזרית בהרבה ממה שהכיר.
צלילת אש הוא ספרה השני של קארין לוואצ'י, והוא מהווה מעין המשך לספרה הראשון, ילד מלחמה.



ריאן אזרקון הלך לפגוש את הדילרית שלו באזור הקניות העשיר והעמוס ביותר של תחנת אוסטרו, הידוע בפי לקוחותיו הצעירים בשם השוק – אבל לא בשל מגוון חנויות הציוד הטכנולוגי, הבגדים והתכשיטים שבו. בשוק הזה אפשר לקנות כל דבר וכל אחד, אם יודעים איפה לחפש או את מי לנשק.
מרחב השוק היה כיכר רבועה פתוחה ותלת-מפלסית, בגוון לבן אוורירי, מוצפת תאורה המחקה אור שמש, מעוטרת במרפסות מזכוכית ויטראז' מחוּסמת, בעמודי שנהב מחורצים המוצבים בה לקישוט יותר מאשר מתוך צורך הנדסי, ובפסלים תלויים שדמו לעגורים חסרי תווים במעופם. השוק נמצא במרכז יחידה 3, האזור שבו גרו כל האזרחים העשירים, ואנשים עניים יותר – מאזורי המעגנים הכלליים או מהיחידות הנמוכות יותר – היו צריכים אישורי כניסה חתומים מראש כדי להיכנס אליו. החנויות התאימו את מרכולתן במיוחד לקהל לקוחות אמיד שרצה להציג לראווה גוף ותוויות של מעצבים – לפעמים הגוף עצמו הוא מה שנקנה מהמעצבים – דבר שאי אפשר לעשות מהמחשב בבית.
לריאן עצמו היו עיני מעצבים – שני יהלומים כחולי קשתית בליטוש מקצועי – הודות למעבדות הביולוגיות של חברת שיפורי-עד. השפצור הגנטי השחצני היה החלטה של אמו עוד לפני שנולד; הוא לא הרגיש שום צורך להתהדר בהן, אם כי הוא לפעמים השתמש בעיניו כדי לרפות את ידיהם של תקשורתנים מעצבנים. ד''ר סבתא רמכרן בכדור הארץ אמרה שמבטו הכחול הרחב מסוגל לפשוט קליפה מעץ ומילים ממוח, בעיקר כשהוא מתרגז. אימא שלו קראה למבט שלו ''המבט של אזרקון'' (למרות העובדה שעיניו של אביו חומות), ובדרך כלל לא התכוונה לכך כמחמאה, מכיוון שקפטן אבא לא היה בדיוק מושא לאהבה בחוגים המנומסים יותר שבהם הסתובבה גברת אימא לאו.
לא שזה הזיז לקפטן. וגם לא לריאן, שגם הוא לא רחש חיבה עזה למיודעיה של אמו.
חוץ מהעיניים המשופצרות ירש ריאן באופן טבעי את שערו החום של אביו, שהיה מתבהר לצבע זהב כהה במקרים הנדירים שבהם מצא את עצמו מתחת לשמש אמיתית. שלושה חודשים אחרי חזרתו משהייה של שלוש שנים באוניברסיטה בכדור הארץ הוא עדיין התהדר בגון חול הים שעבדי אופנה בין הכוכבים שילמו למכוני יופי כדי לחקות אותו. רוב האוסטרואנים ראו חופי ים רק בתוכניות מציאות מתוגברת; צריך נזילוּת כדי להגיע לכדור הארץ ממקום שנמצא רחוק כל-כך בשוליים, בדיוק כפי שצריך נזילות כדי לשנות גנטית את צבע עיניו של תינוק. לריאן מעולם לא הייתה בעיה של נזילות. היו לו משפחה מפורסמת וחיוך מפורסם. שלל הקישוטים החיצוניים – עור אופנתי ומעוצב מעל מבנה גוף צנום למדי – הניבו את השדר העדכני ביותר של ערוץ הבידור: אזרקון הצעיר, הרווק הלוהט מס' 1 של אוסטרו.
זה היה מביך, לא מצחיק. בעיקר כשבנות שלוש-עשרה עשירות בשוק נעצו בו עיניים על הסיפון כאילו שהוא פריט מוצג למכירה.
רוב האנשים זיהו אותו בטיילת בין האריחים הלבנים והמזרקות המבעבעות, אבל הוא התעלם מהמבטים. הוא חשב רק על דבר אחד מאז שחזר מכדור הארץ בנובמבר, מאז שהתעורר בתחילת משמרת הזהב הזאת עם עקצוץ בעורקים ואנחה ארוכה, מלאת מיאוס:
כספיון.
באוזניו היה נדמה שהצעדים שעברו לידו הקישו את הקצב.
למצוץ.
לדחוף.
לשאוף.
כל הדרכים לצרוך אותו.
הוא הניע את אצבעותיו במהירות על ירכו בתנועות מדומות של פריטת גיטרה כשהלך – צעד אחד מאחורי שומר הראש שלו סיד, שהתעקש לפנות את הדרך למקרה שאיזו גברת-פה או איזה אדון-שם בחליפות המשי שלהם יחליטו לשדוד אותו (לא שמישהו שדד אותו אי-פעם, אבל נסה לספר את זה לשומר הראש). מייגע. לסיד מעולם לא הייתה סיבה לשלוף את הנשק שלו, כך שנראה שאין טעם בנהלים – ונוכחותו יצרה קושי יוצא מגדר הרגיל בדברים כמו עסקאות.
שומר הראש, רב''ט חיל הנחתים טימותי קארל סידני (המפקד!), היה רעיון של אדמירל סבא אשראפי, שהכיר את סיד עוד מכדור הארץ. סיד היה אביזר נאה, דרוך כמו כלב ומאולף לא פחות מהרועים הגרמנים שעבדו עם סוכני השירות החשאי של פיקוד הטבור באחוזה של סבא. סיד היה ידידותי כשהיה באופן רשמי לא בתפקיד, אבל ברוטלי אם המרו את פיו בכל זמן שהוא. אם ריאן היה מחליט להתחמק ממנו, הַבּיס שהוא היה מכניס לו היה מקשה עליו מאוד לשבת במשך שבוע. הוא למד את זה לפני שבע שנים, כשהיה בן שתים-עשרה.
ולכן הוא לא קיטר, רק הלך בצייתנות אחרי סיד למקרופליי, חנות ציוד שלמרות מחיריה המופקעים ביקרו בה כולם, מצוללי אש ועד ילדי ספידים המכורים למשחקים הפופולריים עכשיו בסייברטוריומים בכל טבור הארץ. אבל צוללי אש אף פעם לא קונים מוצר מדף, בדיוק כפי שילדים עשירים שרוצים למצוץ קצת כספיון אף פעם לא יורדים לתת-סיפון. לכל האנשים הרציניים יש אנשי קשר חשאיים לחומר לא חוקי, ומליאנים לא אוהבים ללכלך את המגפיים בתת-סיפון. העובדה שאפשר לקבל כל מה שאתה רוצה מהנהלת הצללים במקרופליי הייתה ידועה לשמצה בין חבר'ה מסוימים באוסטרו.
המידע הזה היה נחשק, נשמר בקפידה. כל הרצינות הזאת עלתה ביוקר. משתמשים קשים יכולים לזכות באמון אם אפשר לסמוך עליהם שיסתמו את הג'ורה; הפרת האמון הזה מפילה על הפטפטנים ביש מזל ושלל מכאובים. שערוריות של מנות יתר, התאבדויות, דברים כאלה. ריאן לא חשב שסיד יודע, אבל גם אם הוא כן יודע, אין לו הוכחה. הוא בעצמו שמע על הנהלת הצללים רק במקרה בשיחת אגב עם טיילר קוֹ בחודש שעבר בהקרנת הבכורה של הוִויד שבו הוא מככב. טיילר תמיד נישק לו את התחת מפני שהוא הבן של סונגליאן לאו, וגברת אימא לאו מכירה כל מי שמתעסק ביחצנות באוסטרו. יחסי ציבור חשובים לוִוידיון כמו טיילר, ומכיוון שעברו כמה חודשים מאז שחזר לתחנה ומאז הוא תקוע בלי אף מנה, ריאן חשב שטיילר בטח יכול לקשר אותו לקצת חומר א'-א'. אפשר להגיד על טיילר מה שרוצים, אבל לפחות הוא שמר על חשאיות בנוגע להרגלים הרעים שלו. והוא ידע איך להתחמק מסיד.
ריאן התעסק עם המחשבים שלו בצורה אמינה מספיק כדי לשכנע את סיד שהוא צריך שלוחה בשביל איזו תוכנית הרחבה חדשה שיצאה לשוק או איזו תוחומרה שעוררה הרבה רעש בערוץ המשחקים. אבל זה לא היה השוק שבו הוא באמת היה מעוניין.
סיד הסתכל טוב-טוב בתוך מקרופליי לפני שהרשה לריאן להיכנס, ואז עמד קרוב לדלת בשביל להשגיח על התנועה. ריאן השאיר אותו שם וניגש לדלפק. תמיד היה שם מישהו חי לטיפול בלקוחות, למרות תאי הנתונים שהיו מפוזרים בין תצוגות הראווה סביב חלל הרכישה רחב הידיים שהיה מעוצב בסגנון טכנו-גותי. מליאנים לא אוהבים לקלל חפצים דוממים כשהם לא עונים מספיק טוב ומספיק מהר; נזילות קונה תשומת לב וחיוכים, והצעיר שראשו אפוף חוטים מאחורי הסריקה הראשית זיהה את ריאן.
''יו, ראז!''
הוא חייך. ''היי, נעל. פארה בסביבה?''
נעל הזיז את מבטו שמאלה וימינה, אבל הוא לא הביט בשום דבר שריאן היה יכול לראות. רצועת העין האדומה על מצחו הקרינה שכבת נתונים למשתמש; ריאן תמיד הרגיש מולה כאילו הוא מדבר עם ממשק הולוגרפי מדור ראשון שלא ממש מסוגל להגיב כלפי בן שיחו.
''פארה מאחור, אני אסמן לה'', אמר נעל אחרי כמה שניות של צלילה אינטראקטיבית.
''תודה, גבר''.
בדרך כלל נעל דרש מאנשים ללכת אל פארה, אבל נעל ידע לא פחות טוב מריאן שסיד הנחת החביב פשוט יבוא איתו. מפגש פומבי כאן יהיה בולט פחות, למרבה הפלא.
נעל המשיך בצלילת האש, קורץ מדי פעם לדברים שרק הוא יכול לראות, ואילו ריאן השעין את זרועותיו על דלפק הברזל ובהה בפריטים המוצגים בו – ציוד ללבישה על הגוף: כדורי מצלמות רחף, חיבורי ראש של תקשורתנים חובבים וממשקי תשדור לעדכוני שליחה פרטיים לערוצים הציבוריים ברשת. תשעים אחוז מהדיווחים בשליחה וכל רשתות המשנה שלה היו זיבורית, לדעתו. אמת, הוא תרם לזעם ולהמולה כאשר אמו הכריחה אותו להתראיין בתצוגות אופנה משעממות מחורבנות או בטקסי פרסים שאנשים מעניקים זה לזה מרוב הערצה הדדית. האירועים האלה היו בסדר בפני עצמם אם הוא לא היה חייב לדבר עם אנשים שקופים שלא היה מזיז להם בכלל מה הוא חושב אם הדנ''א שלו היה שונה והוא היה מכוער במקרה.
אף אחד לא מקשיב לך אם אין לך יותר נזילות מלאלוהים, או שרצחת איזה אנשים חשובים, או שאתה יפה ברמות הנכונות (או כל השלושה יחד). בעלי מהלכים, פיראטים ובובות סטאטוס – אלה ''קולותיה של הגלקסיה''.
שעמום.
למרבה המזל במקרופליי שידרו על הוויד-קירות מוזיקה רועשת במקום הוויכוחים הפוליטיים המאוסים שמילאו את השליחה בכל מקום בזמן האחרון. לפלוש אל הסטריטים פעם אחת ולתמיד או להניח להם בכוכב הלכת שלהם? מלחמה ועוד מלחמה, כאילו משהו ישתנה בכלל אי-פעם. הטבור תמיד ישנא את הסטריטים, והסטריטים תמיד יהיו חייזרים וזרים. מה שהוא שמע בסעודות החגיגיות של אדמירל סבא בכדור הארץ כבר יצא לו מכל החורים, הוא תמיד נאלץ להנהן או להסתלק כששמו של אביו עלה בשיחה, והוא תמיד עלה.
נעל ופארה קראו לו ראז כי זה היה השם שלו בערוץ המשחקים. כל האחרים בתחנת אוסטרו ובטבור הארץ באופן כללי הכירו אותו בתור הבן של סונגליאן לאו וקפטן קאירו אזרקון.
זאת לא אשמתך, סיד התבדח לפעמים. מובן שזאת לא אשמתו שגם סטריטים, גם פוליטיקאים וגם פיראטים בחלל העמוק שונאים את אבא שלו. אבל זאת אף פעם לא הייתה באמת בדיחה, כי הנחת החביב היה כאן כדי להגן עליו, זה ברור.
הוא העיף מבט מעבר לכתפו. סיד עדיין היה בחוץ, עדיין הביט באנשים שהעזו לעבור בפתח הדלת או להתרועע מעברה השני של המרפסת לפני חנויות אחרות. מתברר שצלפים יכולים להסתתר בכל מקום, אפילו בין פריטי הלבשה תחתונה של נשים.
כשהחזיר את מבטו לתיבת התצוגה ראה שפארה התגשמה מעברו השני של הדלפק ודחקה את נעל הצדה. היא הייתה מסוגלת להפחיד כל אחד במבט ראשון, כולה שיער שחור מלופף לקרניים ועיניים מודגשות, על-פי הדימוי המקובל בין התקשורתנים לצוללי אש (היא באמת הייתה צוללת אש, בין השאר). ריאן חשב שהיא מבצעת את ההופעות הפתאומיות האלה בכוונה.
''ראאאז'', לאטה. כרזה של חיוך התפשטה על פיה, שקיבל צבע סגול מלכותי וניפוח זריקתי.
''נערתי'', אמר ונשען מעבר לדלפק לנשיקה.
היא הניחה בשערו יד שבקצות אצבעותיה טפרים חדים ופישקה את שפתיו בלשונה. הוא הרגיש את עקיצת החשמול הרגילה משיני הניאון, ואז התגלגלה כמוסה מלשונה אל לשונו, מצוּפּה בטעם ענבים. זה היה שירות ייחודי לפארה שנשמר אך ורק למענו, מאז המסחר הראשון שלו לפני שבועיים. היא אמרה שהוא מנשק טוב. הוא החליק את הכמוסה אל פנים הלחי ונישק אותה על אמת, הבעת תודה על העמדת הפנים הנוספת הזאת; הוא היה הלקוח היחיד שלה המלווה בשומר ראש שהיה מדווח עליה אם היה תופס אותם.
כאשר נשען לאחור חייכה פארה חיוך רחב, כמו מודעת פרסומת של חדר הסבה בעשר נזילוּת, וחיככה את צד פיו באגודל עטוי טבעת. ''אתה מעיר אור בתוך-תוכי, חתלתולי. אני אוהבת כשאתה לא מתגלח שבוע''.
באמת נדרש לו שבוע לגדל זיפים, למרות שכבר היה בן תשע-עשרה. בעיניה זה היה חמוד. הוא הסכים לקבל את דעתה מכיוון שהיא לא הייתה היחידה שחשבה כך ומכיוון שהזיפים השיגו לו את הכספיון. הוא היה מאה שבעים ס''מ בנעליים וצנום למדי. קראו לו חמוד מאז שנולד והוא פגש די אנשים שהזכירו לו את זה (לפעמים העובדה הזאת שיחקה לטובתו, אבל רוב הזמן היא עצבנה אותו). בכל אופן פארה הייתה בעיניו מצחיקה, סקסית בסגנון שהיה כמעט דוחה, אישה מהסוג שאימא שלו הטיפה לו בתוקף נגדו.
היא תמיד סיפקה את הסחורה.
''מה תקנה הפעם?'' שאלה, עוברת לעניינים שגרתיים יותר. המפגשים איתה היו עסקיים לחלוטין למרות הנשיקה. אחרת החבר שלה היה יורה בו.
הוא היה צריך משהו שיצדיק את הטיול הזה בעיני סיד. אז הוא הצביע על משחק חדש ששם עליו עין כבר לפני כמה שבועות. כמה קל. ברגע שהוא ראה שסיד הפנה מבט הוא ירק את כמוסת הכספיון לכף ידו והכניס אותה לכיס המכנסיים.
אחר כך הוא היה צריך רק להגיע הביתה כדי לשוט. כי נגמר לו הכספיון לפני שבעים ושתיים שעות, ושבעים ושתיים שעות של נדנודים בלתי פוסקים מצד גברת אימא לאו על מה שהוא צריך לעשות עם החיים שלו עשו לו כאב ראש. מרטו לו את העצבים. הוא היה חייב לשוט. הוא השאיר את הידיים בכיסים הקדמיים השטוחים ונגע בכמוסה באצבע המורה של יד ימין.
''למה אתה כל-כך שקט?'' שאל סיד כשפילסו להם דרך חזרה בין המליאנים המבושמים בשוק לעבר סוללת המעליות המרכזית שתיקח אותם למגורי הבכירים.
האורות בטיילת היו בהירים יותר מאשר בחנות, וריאן צמצם עיניים ומשך בכתפיו. ''סתם''.
הוא היה שקט מאז שחזר מכדור הארץ. נכון, הוא הלך לפתיחות ולמסיבות וסיד הלך אחריו כמו צל לכל מקום, אבל סיד התכוון לומר שהוא שקט כלפיו. בבית.
סיד התכוון שהוא מדוכא. ריאן ידע שהוא דואג. אז סיד, מכיוון שהוא סיד, יגשש ויחפש מטרה ספציפית שהוא יכול לחקור. כי לדבר תמיד עוזר, נכון?
נכון.
''שמעת משירי בזמן האחרון?'' שאל סיד.
שירי הייתה החברה לשעבר של ריאן בכדור הארץ, מהאוניברסיטה. הוא פגש אותה בקורס ''הפסיכולוגיה של דעת הקהל''; היא הייתה יפה כמו שדונית, חכמה במידה בינונית, והיא הזמינה אותו לבירה בפאב התלתן בג'ורג'טאון. היא לא ידעה מי הוא ואפילו אחרי שכבר ידעה, לא היה אכפת לה. בתור סטודנטית לתקשורת ולמדיניות ציבורית זה בהחלט היה יוצא דופן, אבל הם הרי היו בכדור הארץ והיא באה מאחת הקהילות הקטנות האחרונות שעוד נשארו באיזו מדינה נידחת כמו מונטנה שבאמריקה.
היה מין יופי מיושן במבטא שלה, בכך שיכלה להראות לו בדיוק איפה עומד ביתה במפה עם הרחבות, בסיור בתוך העתק של העיירה הקטנה שבה גדלה. הוא חשב אז, זה כל-כך רחוק מאוסטרו שזה כמעט חייזרי. לעזאזל, היא אף פעם לא הייתה בחלל. המחשבה על יציאה למקום שבו אי אפשר לנשום אוויר ''אמיתי'' הפחידה אותה. בהתחלה הוא חשב שהיא מתבדחת. אבל לא. הוא לא יכול לתאר לעצמו מישהו שמעולם לא דרך בתחנה, בעיקר כשפאקס טרה כל-כך קרובה לכדור הארץ. אין מה לדבר, שוכני העפר מוזרים לפעמים.
בכל אופן, אחרי חופשת אביב בהונג קונג, בשנה השלישית שלו שם, היא זרקה אותו.
השתנית, היא אמרה.
מה זה צריך להביע בכלל? אנשים משתנים, דברים לעולם לא נשארים אותו הדבר כמו שהיא רצתה בעיירה הזערורית שלה עם הרעיונות הבטוחים שלה על טבע הגלקסיה. אין לה מושג, אפילו שמץ של מושג, על המציאות של מלחמה ועל אוויליות אנוכית ומסוכנת.
סיד חשב שהיא מתוקה. טוב, סיד היה מטקסס, אמריקה.
בטח, הוא אמר לסיד. מתוקה, אבל בורה לגמרי.
אבל הוא התגעגע אליה. ואולי התגעגע לפשטות המרדימה של חייה. הוא התגעגע לסקס, כמובן.
''היא לא העלתה אותי בקשר, אם על זה אתה שואל, ואני לא העליתי אותה בקשר. מה הטעם?''
סיד הרים גבה בתנועה אופיינית לו, לכאורה בלי לשפוט. אולי זה לא היה שיפוט, אבל זאת הייתה דעה. ''חשבתי ששניכם עדיין ידידים''.
''החיים ממשיכים''.
הוא הרגיש שסיד תוקע בו מבט מהצד. הוא ידע שהוא לא עובד על אף אחד.
זאת הבעיה עם שומר ראש שמלווה אותך מאז גיל שתים-עשרה: אתם מכירים טוב מדי. דפוק.
הוא באמת התגעגע לאיך שהיא הייתה מחבקת לו את הצוואר ומנשקת לו את הרקה, ומחזיקה לו את היד כשהיו חוצים את הכביש. היא אמרה שזה מפני שהוא לא נתקל בתנועה בארבעה מסלולים ב''פחית'' שלו – ככה היא קראה לאוסטרו.
יש לנו נתיבי קרונות, הוא אמר לה בניסיון להתרברב. בין יחידות. בתוך יחידות.
בטח, היא אמרה. אבל הם ייעודיים.
היא התכוונה למוּוסתים, וזה נכון. לא כל ילד שבא לו להתפרע יכול לקפוץ לקרון ולדרוס גדרות של אנשים (אילו היו גדרות באוסטרו) כמו שהחבר'ה בעיירה שלה עשו בשביל לכייף, לפי מה שהוא שמע.
שוכני עפר.
הוא התגעגע לתחרויות השתייה שלהם. היא הייתה עוקפת אותו בסיבוב בכמות האלכוהול בלי להניד עפעף. הוא התגעגע להתלוצצויות ביניהם.
טוב, זה היה לפני הונג קונג. ולא היה לו שום עניין אמיתי בשיחה עם בחורה שזרקה אותו. הם נפרדו כידידים, אבל מתוך הבנה שלעולם לא יהיו שוב בקשר.
''אז אחרי שירי עברת ל – דבר הזה''.
סיד התכוון לפארה.
''פארה כיופית. אנחנו מפלרטטים, זה לא רציני. חוץ מזה היא מנשקת טוב''.
סיד חייך. ''קיבלת חיסון?''
מצחיקון.
''אני לא חושב שבטוח להתעסק איתה'', המשיך סיד.
''אתה סתם פרנואיד''.
''זה התפקיד שלי''. סיד צחק, כדי לנסות לגרום לו לחייך או לחשוף רמז. סיד חשד והייתה לו סיבה לחשוד, אבל ריאן לא התכוון ללכת על זה. הוא לא יכול להתמקד בזה. כמוסת הכספיון שרפה לו חור בכיס, הוא רצה אותה כל-כך, מיד, הרגע.
אבל הם היו חייבים לחכות ליד המעליות, תמיד חייבים לחכות באוסטרו, גם אם אתה הבן של סונגליאן לאו ויש לך שומר ראש שלעולם לא מרשה לך ללכת באותה דרך פעמיים. יש שישים אלף איש בתחנה הזאת, ויש דברים ששום סכום נזילות לא יכול לקנות.
עשרה אנשים אחרים עמדו ליד המעליות, כמה מהם דיברו זה עם זה, אבל כמעט כולם בהו בהולוספירה שצנחה מן התקרה והייתה תלויה מעל הכיכר הפתוחה. סבב חדשות מהשליחה. לא שהיה משהו חדש במיוחד. המפלגה הסנטרליסטית זעקה שוב חמס (הם תמיד צעקו והיו מוכנים לקרב) מכיוון שהרוב הסיפוחיסטי בטבור הארץ לא זז חזק או מהר מספיק נגד הסטריטים. החייזרים ובני האנוש המצדדים בהם עדיין פוצצו ספינות (כאילו שפעם הם הפסיקו), הן ספינות סוחר והן ספינות צבא, שלא לדבר על תחנות המפוזרות בכל רחבי הדרקונים ואפילו כמה בשוליים, אם כי אוסטרו מעולם לא נפגעה – היא הייתה פנימית מדי ומוגנת מדי בידי משמר השוליים.
לכן המסחר שגשג בה.
מדהים למה אנשים מאמינים. ההסתייגויות צמחו כמו עובש, ואף אחד לא היה טוב יותר מהסנטרליסטים בכותרות שסיפרו סיפורי מעשיות. הוא ידע משיחות סביב שולחן האוכל עם ראש המטות המשולבים של טבור הארץ, אדמירל סבא, שהתקפות הסטריטים למעשה פחתו בחודשים האחרונים ופעילות הפיראטים גברה. אבל השליחה מעולם לא התמקדה יותר מדי בפיראטים. הם הזיקו לעסקים. סוחרים מן החישורים לשוליים שבחרו בדרכי הזינוק הבטוחות והארוכות יותר לנמלים עיכבו את חילופי הסחורות והנזילות.
חוץ מזה החייזרים והמצים שלהם היו אויבים טובים יותר.
לא שבני אנוש רגילים לא השתלטו כבר על שוק השיגעון. היו קיצוניים בכל פינה, לא רק בממשלה או באזור המפורז.
שים את כולם על ירח, הוא אמר לאדמירל סבא ערב אחד בחודש הראשון שלו בכדור הארץ. רחוק מנקודות זינוק, בלי כלי נשק או ספינות, ושיסתדרו בעצמם. סטריטים, מצים וממשלתיים זועפים כאחד.
אילו זה רק היה קל כל-כך, אמר סבא.
לא, זה אף פעם לא קל כל-כך.
המלחמה נמשכה עוד ועוד והמתנגדים שגשגו, ממרכז הטבור ועד הדרקונים, גירוסקופ גלקטי מסתובב של עבריינים אלימים, ערמומיים מכדי שיהיה ניתן לתפוס אותם.
אבא שלך בראש הרשימה הזאת, צעק איזה סטודנט עם נטיות פוליטיות באוניברסיטה שלו והצביע עליו.
לך תזדיין, מץ, הוא השיב והפיל את הנער על התחת. זה התקבל ממש יפה אצל הדיקן.
התאריך 30 בינואר 2197 תתט''א הבזיק על ההולוספירה באדום, וריאן נעץ מבט לרגע. אילו נשאר באוניברסיטה, הוא היה כעת בסמסטר האחרון. מוזר שעברו כבר שלושה חודשים מאז עזב את כדור הארץ וניסה להשתלב מחדש בקצב החיים של תחנת הבית שלו. בניגוד לימים וללילות בכדור הארץ כאן הוא הרגיש כאילו כל הזמן מתמשכת משמרת אחת ארוכה ומנומנמת, שעה חסרת שינה שאיננה מתקדמת ולא נסוגה. צבא נייח של זמן, מצופה כספיון.
הוא שפשף את עיניו; הן צרבו מרוב עייפות למרות שעדיין לא היה אפילו אמצע המשמרת. צעירה הביטה בפרופיל שלו, בשולי שדה הראייה שלו. הוא הסתובב ונעץ בה מבט זועף. היא אמרה בחוסר הטקט של אנשים שחושבים שהם מכירים אותך רק מכיוון שהפרצוף שלך מופיע בשליחה: ''אתה נראה נורא, ריאן''.
ועוד קוראת לו בשם פרטי. הוא אמר, ''אני סובל מנדודי שינה. מה התירוץ שלך?''
סיד מלמל, ''ריאן''.
כל קהל המעליות הביט בו עכשיו, רובם נעלבים, מתעסקים בעניינים שלו.
האישה הסבה פנים, והוא העביר את מבטו מעלה אל סיד מבלי להתנצל. אם אנשים מרשים לעצמם להתחצף אליו, למה הוא צריך להיות מנומס? כמובן, גברת אימא לאו תתפלץ אם יופיע מחר אייטם קטן בערוץ הבידור על ריאן אזרקון שלא שם זין או משהו כזה. היא תמיד רצתה תדמית יפה בציבור, אבל שתקפוץ לו – המעלית המחורבנת לא תגיע לעולם וכדור הכספיון שלו התחמם יותר מדי בכיס.
עוד אנשים הצטרפו אליהם ליד סוללת המעליות, כמה מהם ילדים שהחזיקו סרטי צבע משַׁקְּפִים שנשארו מחגיגות השנה החדשה. סיד נופף אליהם אצבעות וחייך, וריאן בהה מעבר למרפסת אל צדה השני של הטיילת. דלתות המעלית נפתחו בסופו של דבר, והם נדחקו פנימה ועלו בשתיקה. הוא ניסה להתעלם מכל האחרים, אבל האנשים שלא חזו בהערה שסינן לעבר האישה התעקשו לשוחח איתו מרגע שהוא לא יכול לברוח. נחמד לראות אותך כאן שוב, ריאן. מה שלום אימא, ריאן? ראינו את אבא שלך בשליחה בשבוע שעבר, ריאן.
זה ודאי מצא חן בעיני אבא שלו. הוא היה בטוח בזה. המפיק הכלב של הכתבה הביוגרפית הלא מורשית אפילו ניסה לשאוב קצת לכלוך מריאן עצמו, אבל אימא לאו סיננה קריאות קשר כאלה. לא שהוא היה אומר משהו בכל מקרה. מכיוון שנשארו בלא מקורות משפחתיים, הוסיפו לחייו של הקפטן קישוטים וסלסולים בהתמקדות באשתו ובבנו. קפטן קאירו אזרקון מנושאת הגייסות לחלל העמוק מקדוניה לא עוסק ביחסי ציבור. הוא התעסק רק עם קצינת ענייני הציבור הבכירה של אוסטרו, סונגליאן לאו (כל התואר הרשמי, מותק), ואז השאיר אותה בתחנה עם ילד. זאת הייתה תמצית הכתבה.
הכול שטויות. זיבולי שכל.
ריאן לא הניח לעצמו להיגרר לתוך שום שיחה. בעיקר לא על אביו. אולי הם חשבו שהוא שותק מתוך רוגז, אבל לא היה אכפת לו והוא לא נפרד לשלום כשהמעלית נפתחה בקומה שלו.
הוא התעלם מן השומר הנחת פֶּרי מחוץ לדלת הדירה ונכנס, ואילו סיד נשאר לדבר עם עמיתו.
חופש.
בערך. אימא לאו יצאה מבין דלתות הפרפר של המטבח, טיל מונחה. היא הייתה נמוכה ממנו, יפהפייה אפילו לא דרך מצלמה ובעיני בנה, בעלת פנים בצורת לב עם ''אף כפתור מתוק'' – מונח שנטבע בערוץ האופנה – שאותו הורישה לו בלא יודעין (הסיוט הזה באמצע הפרצוף לא היה תוצאה של שפצור גנטי). שיער ארוך כהה ועיניים כהות מלאות ביטחון. היא נראתה צעירה מארבעים ומשהו שנותיה הסטנדרטיות הודות לטיפולי השהיית הזדקנות.
הוא הבין לפי מראה פניה ששכח לעשות משהו.
''ביקשתי ממך לסדר את החדר שלך'', אמרה. ''חזרת כבר לפני חודשים והוא עדיין מבולגן לגמרי''.
תלונתה הקדמונית של כל אם החל בתקופת האבן.
''אף אחד לא נכנס לחדר שלי חוץ ממני'', אמר, איום יותר מאשר ציון עובדה, והלך לשם על פני טרקלין השיש השקוף למחצה. השיש היה מואר מלמטה והטיל זוהר לבן מקיר לקיר כמו בימה.
''ריאן, הנעליים! הרגע דאגתי לנקות את הרצפה!''
''יוּ, אימא, לכי לנוח או משהו''. הוא לא עצר. כמוסת הכספיון בכיסו הייתה נחמה חלקלקה בקצה האצבע.
''טים'', שמע אותה אומרת לסיד בתסכול, ואז סגר את הדלת בפני שניהם ונעל אותה.
הוא ידע שהוא מתנהג בילדותיות ובחוסר הגינות. הוא לא צריך להתייחס אליה ככה. אבל ככה זה התמדה.
הוא השעין את גבו לדלת והחליק מטה, חיטט בכיס והוציא את הכמוסה. פתח המאוורר בקיר היה מגנטי, כך שחיטוט קצר בלבד אִפשר לו להגניב יד פנימה ולגשש בתוך השקע המתכתי המאובק. הוא הניח שׁם את הזריקה אחרי הבדיקה השגרתית שסיד עשה לַמִּשְׁכָּן קודם לכן, ושמח למצוא אותה במקום שבו השאיר אותה.
הוא פתח באגודלו את שפופרת הטעינה, סדק את הכמוסה בנשיכה והוציא ממנה בניעור קליע 9 מ''מ, גליל שקוף, מספיק לשתי דחיפות. הסם הנוזלי בתוכו היה בצבע כסף נוזלי, על-פי שמו בתעלות. גוון יפה, כמעט כמו צבע הקירות במטבח ביתו. כסף של זֶן, לדברי חברת עיצוב הפנים ביוטיפיקס כאשר אמו שכרה אותם לייעוץ לדירה. כספיון של זן. השם הזה מצלצל יפה. בגליל הוא דמה לקליע. דילרים אורזים את הסם ככה בכוונה. היו דילרים שצבעו את הקצוות ההולכים וצרים בצבעי ארד, אדום או זהב, תלוי. תוויות של איכות.
פארה לא טרחה. הכספיון שלה היה ידוע באיכותו הגבוהה. טהור. עובר את המעבדות הנקיות ביותר, באחריות. לפארה היה מוניטין באליטה של אוסטרו, אם יודעים את מי לשאול.
אז ריאן אזרקון טען את הקליע לתוך הזריקה ושיטח את השפופרת עד שנסגרה, מכין אותה לפעולה. ואז הצמיד את החוד הצר לווריד בזרועו ולחץ על ההדק.



צלילת אש (Burndive)
קארין לוואצ'י (Karin Lowachee)
תרגום: ענבל שגיב
הוצאת אופוס, 2004
352 עמודים



צלילת אש
ילד מלחמה - ביקורת
ילד מלחמה - פרק לדוגמה

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
אוקיי...  (חדש)
לוסי שבת, 04/12/2004, שעה 22:20
זה רק אני, או שהעלילה המתוארת נשחקה לאבק כבר בתקופת האבן?
גם 'ילד מלחמה' לא היה מקורי במיוחד, אבל זה כבר מוגזם.
   כתוב תגובה
נשחקה לאבק?  (חדש)
Yael A יום ראשון, 05/12/2004, שעה 11:52
בתשובה ללוסי
סיפורי התבגרות וחניכה אכן מסופרים כבר מתקופת האבן. האם צריך להפסיק לכתוב כאלו?

אני מצאתי את הספר כפחות טוב מקודמו אבל עדיין יותר טוב מרבים אחרים. ולדעתי, כל עוד הספר טוב, אף פיל עגום לא צריך למנוע ממנו להיכתב.
   כתוב תגובה
וביקורת שלי על הספר:  (חדש)
רז יום ראשון, 05/12/2004, שעה 12:51
בתשובה לYael A
   כתוב תגובה
התכוונתי יותר ל'ילד עשיר ואומלל'.  (חדש)
לוסי יום ראשון, 05/12/2004, שעה 22:25
בתשובה לYael A
ולמה התכוונת בדברייך על 'פיל עגום'?
   כתוב תגובה
''פילים עגומים''.  (חדש)
Kipod יום שני, 06/12/2004, שעה 0:22
בתשובה ללוסי
סיפור של ספיידר רובינזון שהוא בעצם הרצאה על עתיד עגום שבו זכויות היוצרים גורמות להרבה נזק, מאחר וכל מה שניתן ליצור, כבר נוצר.
   כתוב תגובה
אני זוכרת סיפור דומה  (חדש)
לוסי יום שני, 06/12/2004, שעה 12:15
בתשובה לKipod
אבל של ארתור קלארק.
   כתוב תגובה
מוהאהאהאהאהאהאהאהאהאהא  (חדש)
ספיר(קיפי) יום חמישי, 24/03/2005, שעה 23:55
קראתי את ילד מלחמה-ספר מדהים! את צלילת אש עוד לא קניתי (86 שקל >_<) אבל זה נשמע מצוין...חבל שהיא לא המשיכה עם ג'וס אבל במחשבה שניה לא נשאר הרבה מה לכתוב עליו
   כתוב תגובה
אהבתי יותר מילד מלחמה ועוד מעט - cagebird  (חדש)
אוריאל יום שלישי, 16/08/2005, שעה 11:43
קראתי את ילד מלחמה וצלילת אש ואלה שתי הספרים הכי מדהימים שקראתי עד עכשיו - את צלילת אז יותר אהבתי כי הזדהתי יותר עם הגיבור ובכלל לדעתי העלילה של צלילת אש יותר יפה מילד מלחמה ויצא בחו''ל המשך של הסדרה - לספר קוראים - cagebird אני לא יודע מה יהיה התרגום לעברית אבל נראה לי שאני יודע על מי הספר יהיה *ניחוש* יורי קירוב *סוף ניחוש*
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.