על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 8  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

האקדוחן מחלם
סיפורים / לביא תדהר
יום ראשון, 27/08/2006, שעה 2:23

סיפור ראשון מתוך 'חלום בהקיץ' – פרויקט שיתופי לקראת איקון 2006


'חלום בהקיץ' הוא פרויקט יצירתי שיתופי נרחב לקראת איקון 2006. הוא סב סביב עולם משותף המשמש רקע למגוון יצירות של מגוון יוצרים.
במחצית הראשונה של המאה העשרים-ואחת נתגלה כי האנושות מפתחת תכונה חדשה ומדאיגה: חלומותיה מתגשמים. אנשים מקיצים משנתם ומגלים שחלומותיהם היו למציאות. לרוב החולמים השפעה חלשה בלבד על המציאות – חלומותיהם מתגשמים רק לזמן קצר, או רק בטווח מזערי, או בצורה מטושטשת, ואין להם כל שליטה על חלומותיהם. אבל יש חולמים רבי-עוצמה שמסוגלים לעצב את המציאות – שלהם ושל אחרים – הרבה יותר. ויש אחרים, חולמים מעטים ומיוחדים, שתפקידם הוא לבלום אותם. כי על חלומות להשאר חלומות.



החלום משך אותו אליו, ינק אותו אל תוך מערבולת של צבעים מסתחררים, עננים מצוירים, כפות רגליים דורכות, רומסות, ידיים מוחאות כפיים, צפירה, ריח של חרדל, חלבונים של ביצה, מערבולות אבק, רמז לנשיקה, שמש צהובה, גבוהה, חולות נפרשים למרחק, בתים בנויים מעץ.
צהרי היום. השמש מוחקת את כל הצללים. הוא עמד בליבה של עיירה, מהסוג שהופיע בסרטים ישנים על המערב הפרוע: מגדל שעון, המחוגים עומדים על דקה לפני שתים-עשרה. בתים עם קומה אחת. רחוב אחד ארוך: בנק, מסבאה, כנסיה, סוחר סוסים, חנות אקדחים. בפינה חנותו המשגשגת של בונה ארונות הקבורה.
שקט. העיירה נטושה. עיירת רפאים. ואולי, חשב, אולי הם מתחבאים.
הוא גילה אקדחים על מותניו. הוא ניסה אותם, אחד אחרי השני. הם היו בידיו כמו שתי אצבעות נוספות. הוא היה מהיר.
כמובן.
עכשיו הוא זכר. הוא התאמן בשליפתם וחייך.
הוא היה הטוב שבטובים.
ואז הוא ראה אותו.
האקדוחן עמד בגבו לדלתות מגדל השעון. כובע רחב כיסה את פניו בצל. מחוגי השעון נעו לעבר השעה, נגעו בה יחדיו –
הם שלפו את אקדחיהם בו זמנית אך רק יריה אחת נשמעה.
החלום ירק אותו, מחק אותו, זרק אותו אל תוך מערבולת של אפלה מסתחררת, קוי גיר מצוירים, ידיים מוחאות כפיים, שריקה, טעם של דם: לבסוף, טעם של כלום.


''חלם.''
''כן.''
''איפה זה?''
''ליד יקנעם.''
''היתה.''
''מה?''
''היתה. איפה שיקנעם היתה.''
''לידיעתך, העמותה להחזרת יקנעם מעסיקה מספר אנשים בעלי יכולת חלי–''
''מי?''
''אהרוני.''
''אהרוני? העיר לא תשאר חמש דקות ויגורו בה חלזונות. או עטלפים.''
''שמשון.''
''הוא לא מסוגל לחלום רחוב אחד.''
''בכל אופן.''
''כן.''
''אנחנו רוצים שתסע לשם.''
''ליקנעם?''
''לחלם.''
''איפה זה?''
''ליד יקנעם –''


רפעאל התעורר. השעון המאורר קילל אותו ברוסית.
מעורר, הוא חשב. שעון מעורר.
השאון החל לצרוח בקולם של עשרה תינוקות נולדים.
שעון, כוס אמק, הוא חשב, ושמע לבסוף את הצלצול הרגיל.
יקנעם, הוא חשב. ואז – חלם.
איפה זה?
קפה. הוא משך את עצמו למטבח.
מכונת האספרסו הפכה במשך הלילה לתרנגולת והטילה כעת ביצה חומה.
הוא לקח את הביצה. לא היתה לה קליפה. הוא טעם ממנה בזהירות, משך בכתפיו ואכל את כולה.
קופסת הסיגריות, הוא חשב. על השולחן.
כשהוא התקרב היא הפכה ללטאה שהתרחקה ממנו בשיעול.
''ממילא התכוונתי להפסיק,'' הוא הודיע לחלל החדר. החדר התעלם ממנו.
טפיחה על גב התרנגולת הפיקה ביצה נוספת, והוא לקח אותה איתו בדרכו החוצה.


''סכמי בשבילי,'' אמר רפעאל. הוא לא הרגיש כל כך טוב. הציפורים המזמרות כמעט ונעלמו בזוויות עיניו ושירן – ביצוע אקפלה של ''ים השיבולים'' – נחלש ללחישה.
''קוראים לו סטיבן כהן,'' אמרה מיכל. מיכל נהגה. רפעאל ישב בכסא הנוסעים, מצויד במשקפיים שחורים ובכאב ראש.
''אמריקאי?''
''ההורים עשו עליה.''
''את מוכנה להחליש את המוזיקה?'' אמר רפעאל.
מיכל הפנתה אליו את הראש, התחילה לחייך, שינתה את דעתה והחזירה את מבטה אל הכביש. ''הרדיו לא דולק.''
''אוי.''
''אתה רוצה כדור?''
''מה יש לך?''
''משהו שיעיר אותך.''
הוא בלע את הכדור על יבש. היה לו טעם מר אבל לא לגמרי לא נעים. הציפורים נעלמו. שקט השתרר בעולם.
רפעאל אהב שקט. רפעאל אהב לישון, ולחלום. רפעאל אהב את עבודתו בתע''מ, אבל שקט לא היה, בדרך כלל, אחת מעובדות החיים ביחידה. שקט היה דבר מותרות, שמור לאותם שוטרים רגילים שעסקו רק ברציחות שגרתיות, שוד וגניבה, סחיטה וחטיפה שהיו מנת חלקו הטבעית של העולם הער.
הוא אהב את עבודתו, חוץ מבימים בהם הוא נאלץ לקום ממיטתו, להתלבש, לשתות קפה, ללבוש משקפי שמש שחורים, לקחת את כדורי המרץ האלו של מיכל ולנסוע לאיזה מקום מחורבן באמצע שומקום. לפני אחר הצהריים.
''אז מה הוא עשה? מה כבר יכול להיות כל כך חשוב שאני צריך לקום בגלל זה? הטווח שלי –''
''הטווח שלך לא מספיק,'' אמרה מיכל. ''אתה צריך להיות קרוב פיזית.''
''מה את מנסה להגיד לי?'' אמר רפעאל, וחייך.
''אל תתחיל,'' אמרה מיכל.
הם נסעו בדממה.
''אז מה הוא עשה?'' אמר רפעאל.
''לא ראית?'' אמרה מיכל.
''מה?''
''החלום. לפני שהתעוררת.''
הוא ניסה להזכר. רסיסים שבו אליו, הפכו לבסוף לזכרון שלם. העיירה, השעה, השמש. האקדוחן.
היריה, ואז... כלום.
''הוא לא סתם יורה באנשים,'' אמר רפעאל.
''לא.''
''הוא טוב,'' אמר רפעאל. ''העיירה עצמה לא היתה מפורטת, יותר כמו תכנית בניין מאשר הבניין עצמו, אבל הריכוז היה יוצא דופן. אפילו מרחוק, אפילו יד שניה, מרגישים את זה. הוא בנה את החלום הזה בדקדקנות, ויש לו מספיק כוח להחזיק אותו. מי האנשים שהוא יורה בהם?''
''אתה לא תאמין,'' אמרה מיכל. הנוף מחוץ למכונית היה ירוק. פטרודקטיל חג גובה באויר מעליהם, הפך באמצע לברווז צהוב מפלסטיק, ונעלם. רפעאל קילל את כל האנשים שישנו עד מאוחר. חוץ ממנו, כמובן. בשבילו זו היתה עבודה. ''הוא גר במקום ליד איפה שהיתה יקנעם. הוא קרא למקום חלם. העיירה קיימת גם כשהוא ער. אפשר להגיד שהוא תקוע בחלום. ובחלום, הוא האקדוחן הטוב ביותר שחי אי פעם. יותר טוב מבילי הנער, יותר טוב מדוק הולידיי, יותר טוב מג'סי ג'יימס, יותר טוב מ –''
''הבנתי,'' אמר רפעאל. ''הוא טוב. נו?'' עלה בדעתו שמיכל התלהבה מעט יותר מדי מהנושא.
''אז אנשים באים אליו. אתה מבין? הם באים מכל הארץ. מכל העולם. הוא הרג יותר משלושים איש עד עכשיו – לפחות אלו שאנחנו יודעים עליהם. הם באים להלחם בו. אקדוחנים. אנשים מדרבנים אחד את השני בפאב – נראה אותך מעז להלחם באקדוחן של חלם.''
''האקדוחן של חלם?'' אמר רפעאל. ''מי חשב על השם הזה?''
''העיתונים,'' אמרה מיכל, ''כהן פשוט לא נשמע אותו דבר.''
''אז מה את רוצה שאני אעשה בדיוק? אלחם בו? דו קרב בצהרי היום ואקדחים שלופים?''
מיכל חייכה ועצרה את המכונית. ''ידעתי שתבין.'' היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה. בחוץ, הירוק הפך למדבר.
''הגענו.''


רפעאל נמנם. זהו דבר שונה משינה.
רפעאל נמנם וחלם על קברים. בית הקברות של חלם נפרש למולו. בית הקברות של חלם היה נרחב. בעל מימדים. היתה לו אישיות.
היו בו הרבה יותר משלושים קברים.
הוא ניגש לקברן, איש קטן קומה, קרח, חסר תווי פנים. קולו היה מעין זכרון עמום של הדרך בה דיברו אנשים במערבונים הישנים.
''אתה עובד פה הרבה זמן?''
''כל הזמן,'' אמר הקברן.
''ובלילה?''
הקברן משך בכתפיו. ''לילה?''
המקום שהוא תמיד דקה אחת מצהרי היום...
''מישהו אי פעם יצא מפה שלא דרך בית הקברות?''
הקברן ניער את ראשו. גם התנועות שלו היו מוגבלות, הוא ראה. כתפיים, ראש. הידיים חופרות או נחות. ''אף פעם.''
''הוא טוב, מה?''
''הוא בלתי מנוצח.''
רפעאל התעורר. אין בית קברות. אין קברן. המדבר נשאר.
איך מנצחים מישהו כזה? חוקי החלום היו אלה של האקדוחן. לא ניתן היה לשנות את החלום ולתת לו, לרפעאל, נגיד מכונת יריה. או תותח. או גוף חסין לכדורים. החלום השתייך לסטיבן כהן, האקדוחן של חלם.
החוקים. היתה רק דרך אחת להלחם באקדוחן. בצהרי היום, בכיכר העיר, ליד מגדל השעון. באקדחים שלופים.
ואז הוא חשב, יש דרך. אולי. הוא חשב על הסרטים הישנים.
הוא הלך ודיבר עם מיכל. היא הביטה למרחק, אל תוך המדבר, לעבר העיירה. בעיניה היה מבט חולמני.
''מיכל!''
היא ניערה את ראשה, קמה ופתחה את מיטת השדה מעל לחול. רפעאל נאנח. הוא שנא לצאת לשדה.
הוא נכנס למיטה והתכרבל בשמיכה. ''איפה דובי?''
''מה?'' אמרה מיכל.
''דובי,'' אמר רפעאל, ''איפה דובי!''
מיכל נאנחה, אמרה, ''רגע,'' פשפשה במושב האחורי של המכונית והוציאה משם דובון צעצוע עם עין אחת חסרה. דובון צעצו-, חשב רפעאל, וצחקק לעצמו.
''הנה דובי,'' אמרה מיכל, אבל רפעאל כבר לא שמע, וגם לא ראה אותה מביטה לעבר העיירה, ונאנחת בשנית לפני שהחלה לפסוע לעבר חלם, משאירה עקבות קלים בחול, שני אקדחים כבדים על מותניה.
רפעאל נרדם. שנתו היתה מיידית, ועמוקה.
הוא ישן, ובשנתו חלם.


האיש ללא שם הלך במדבר. הוא לבש פונצ'ו מאובק, וכובע רחב כיסה את פניו. הוא היה במדבר זמן ממושך. הוא חיפש את האקדוחן. הוא והאקדוחן נפגשו בעבר. האקדוחן הרג את אהובתו של האיש ללא שם. אם היה לו שם אי פעם הוא היה קבור רחוק בעבר. האיש ללא שם תכנן להשאיר את האקדוחן עצמו קבור בעבר. הוא חיפש אותו זמן ממושך. ועכשיו הוא מצא אותו.
העיירה היתה לפניו. על שלט עץ שהתנדנד ברוח היה כתוב ''חלם''.
הוא חלף דרך השער הפתוח. הרחוב הראשי נפרש לפניו. הוא ראה דמות בודדה, איש זקן ומפוחד שניגש אליו והחל למדוד אותו מכף לראש.
מודד אותו לארון קבורה.
האיש ללא שם צחק, הניח מטבע בכף ידו של האיש, וצעד לעבר הכיכר. השעון בראש המגדל הראה דקה לשתים עשרה. השמש היתה במרומי השמיים.
האקדוחן חיכה לו בכיכר. האיש ללא שם צעד לעברו ונעצר במרחק.
מרחק יריה.
''אתה!'' אמר האקדוחן. ''אתה לא יכול!''
''לפי החוקים,'' אמר רפעאל, והאיש ללא שם חזר על דבריו בקול רם.
''אני משער שאתה טוב,'' אמר האקדוחן, והוא דיבר ישירות אל רפעאל.
''הטוב ביותר,'' אמר רפעאל דרך האיש אותו הוא יצר וחלם.
''אם כך, זה יהיה לי לכבוד להרוג גם אותך וגם אותו,'' אמר האקדוחן.
האיש ללא שם חייך ולעס סיגר כבוי. ''אתה יכול לנסות,'' אמר רפעאל. ''אבל אף אחד לא מנצח את איסטווד.''
מחוג השניות זז, זז, זז... האם היתה זו זיעה על פניו של האקדוחן?
המחוז זז.
זז.
זז.
''חכה,'' אמר האקדוחן.
השעון פסק, שניה לפני אמצע היום.
האיש ללא שם הביט בו וירק על הקרקע. ''מעניין,'' אמר רפעאל. ''אבל כל טיבו של החלום שלך הוא מעבר השניות האלו לעבר הקרב. לא תוכל לעצור את השעון לנצח.''
''אם תירה בי,'' אמר האקדוחן, ועכשיו הוא חייך, ''אני אהרוג אותה.''
במרחק נשמעה שריקתה של רכבת, ופסי מסילה הופיעו ברחוב הראשי וחלפו גם בכיכר. על המסילה, קשורה לפסים, היתה מיכל.


''מה את עושה פה?'' צעק רפעאל.
''היא לא יכולה לדבר,'' אמר האקדוחן. ''הפה שלה סתום.'' הוא משך בכתפיו. ''היא ניסתה לצאת נגדי בדו-קרב. תמיד הם מנסים. הנשים ביחוד. חשבתי שבמקום להרוג אותה, אני אוכל להשתמש בה בתור ביטוח. נגדך.''
''אז מה קורה עכשיו?'' אמר רפעאל. האיש ללא שם התפתל נגדו. תן לי לטפל בזה, נדמה שהוא אמר.
''עכשיו?'' אמר האקדוחן. ''הרכבת בדרכה הנה. אתה רואה אותה, באה לקראתנו? עוד זמן קצר – זמן קצר מאוד – היא תגיע לפה. אני אצליח לשלוט באלמנט הזמן עד אז. שניה לפני שהיא תפגע באהובה שלך. בשניה האחרונה, השעון יגיע לשתים עשרה, ואז... אז אתה יכול לנסות לירות בי, או לנסות להציל את החברה שלך. ואם תנסה לירות בי עכשיו, אני אירה בה.''
''קולגה,'' אמר רפעאל.
''מה?''
''קולגה, לא חברה. או אהובה.''
''לא בחלום הזה,'' אמר האקדוחן.
עשן הרכבת הופיע מעל פסגות הבתים. רפעאל הביט לעבר הרכבת. האיש ללא שם משך קופסת גפרורים מתוך הפונצ'ו והדליק את הסיגר שלו.
''הבחירה בידיך,'' אמר האקדוחן.
האיש ללא שם חייך, והטיל את הגפרור הבוער על הקרקע.
''אני הולך להרוג אותך,'' אמר האיש ללא שם. ''ואז היא ואני נרכב יחדיו לעבר השקיעה.''
''אין לך סוס.''
''יהיה סוס שיחכה לנו מעבר לפינה. מיד אחרי שהרגתי אותך.''
''ותזמורת, אני משער.''
''כמובן.''
''אל תנסה שום דבר טפשי,'' אמר האקדוחן. ידו רעדה. משהו בער בגבו של האיש ללא שם. הגפרור הדליק שביל קטן של אבק שרפה שהתרחק לעבר הכיוון ממנו בא האיש ללא שם. חום, הולך ומתפשט. הרכבת בדרכה, כל כך קרובה, עוד רגע והיא תפגע –
האקדוחן שלף את אקדחו ובאותו רגע מחוגי השעון שוחררו והשעה הגיעה בקול פעמונים –
האיש ללא שם חייך –
פיצוץ נשמע כאשר חבית אבק השריפה שהאיש ללא שם השאיר מאחוריו עלתה באש –
הרכבת התרוממה באויר –
ונפלה על חנותו של בונה הארונות –
נשמעה יריה.
האיש ללא שם נפל לקרקע. ידו בחנה את החור העגול בפונצ'ו. הבעה עייפה, תוהה, הופיעה בפניו, והוא נפל ונשאר שרוע בחול.
בדממה, הקול היחיד שנשמע היה בכייה של מיכל. ''רפעאל!'' היא צעקה. ''רפעאל!''
השעה היתה שתים עשרה ודקה. משהו זז. ''רפעאל!''
האיש ללא שם התיישב במקומו. הוא ניער את ראשו ופתח את הפונצ'ו. מתחתיו היה בלוק מתכתי. הוא התיר אותו ונתן לו ליפול לאדמה. הוא הביט לעבר מגדל השעון.
האקדוחן שכב על גבו. הוא לא זז. היה לו חור קטן, נקי, בין העיניים.
האיש ללא שם ניגש למיכל, התיר אותה, ועזר לה לעמוד.
היא הביטה בו במבט מעריץ. ''מעולם לא דמיינתי...'' היא אמרה. ''אפילו בחלומות הכי מיוחדים, שיבוא היום ואני... אתה... ביחד.''
''מיכל,'' אמר רפעאל, ''גם אני... גם לי יש, רגשות...''
''רפעאל,'' אמרה מיכל.
''כן?''
''אני אסירת תודה והכל, אבל, אכפת לך...?''
''מה?''
''להשאיר אותנו לבד?''
''בואי איתי,'' אמר האיש ללא שם. הוא לקח את ידה של מיכל בידו והוביל אותה מעבר לפינה. סוס שחור חיכה להם שם. הוא עזר לה לעלות על הסוס ואז טיפס בעצמו. מיכל חיבקה את מתניו והוא הוליך את הסוס, לאט, בבטחון, דרך הרחוב הראשי בו החלו להאסף אנשים והביטו בהם, ולחשו, והצביעו, וחייכו.
מיכל והאיש ללא שם רכבו אל המדבר, ואל עבר השמש השוקעת.
התזמורת ניגנה.


רפעאל התעורר והרגיש צפרדע תקועה בגרונו.
הוא שנא כשזה קרה לו. הוא לא ידע למה הוא חלם על צפרדעים. הוא שנא צפרדעים.
הוא התיישב. הוא היה במכונית. שרוע במושב האחורי. מיכל נהגה. היא שרקה מנגינה ישנה, מוכרת. סוף החלום, הוא חשב, ואז, אניו מוריקוני. כאב התפשט בראשו.
הוא נזכר בשאר. כאב הראש גדל. ''מיכל,'' הוא קרקר, ואז בלע את הצפרדע וגיהק.
''רפעאל.''
''בקשר למה שאמרתי... בקונטקסט של החלום... רק רציתי להגיד, זה לא היה ברצינות, את יודעת?''
''מה?'' אמרה מיכל. היה, שוב, מבט חולמני בעיניה. ''כן.''
''אה,'' אמר רפעאל. ''טוב.''
''כן,'' אמרה מיכל. ''זה היה.''
בסופו של דבר נאלץ רפעאל לחפש את הכדורים בעצמו.



חלום בהקיץ – אתר הפרויקט
איקון

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
מקסים  (חדש)
ניר יום ראשון, 27/08/2006, שעה 7:15
אני לא בטוח שהבנתי באופן מלא את ההיגיון הפנימי של הסיפור (או של עולם הפרוייקט), אבל הסיפור עצמו נהדר.

אהבתי את השילוב של קלישאות המערבונים (כולל הרפרנס בתוך רפרנס ל''חזרה לעתיד 3'')- אם כי יש לציין ש''בצהרי היום'' של גרי קופר, ומערבוני הספגטי של איסטווד/מוריקוני הם שני סוגים שונים של מערבונים. אבל השילוב ביניהם מעניין.
   כתוב תגובה
בעבור חופן דולרים  (חדש)
מרק יום ראשון, 27/08/2006, שעה 18:20
בתשובה לניר
כנראה לא ראית את הסרט בעבור חופן דולרים.
   כתוב תגובה
ראיתי  (חדש)
ניר יום ראשון, 27/08/2006, שעה 18:22
בתשובה למרק
וואטס יור פוינט?
   כתוב תגובה
נו באמת  (חדש)
tarfon יום רביעי, 30/08/2006, שעה 23:03
בתשובה לניר
הכוונה היא שב''בעבור חופן דולרים'' קלינט איסטווד משתמש בטריק עם המתכת המרוקעת כמגן על הבטן.
''בחזרה לעתיד III'' כמו הסיפור שואבים שניהם מאותו מקור (בעבור חופן דולרים), לכן זה איננו רפרנס בתוך רפרנס כמו שטענת.
האקדוחן מחלם לא מתייחס ל''בחזרה לעתיד'' אלא ל''בעבור..''.
   כתוב תגובה
אבל *בדיוק* בגלל זה  (חדש)
ניר יום חמישי, 31/08/2006, שעה 2:21
בתשובה לtarfon
כתבתי שזה רפרנס *בתוך* רפרנס- הרפרנס ל''חזרה לעתיד 3'', שנמצא בתוך רפרנס ל''בעבור חופן דולרים''.
הרי גם ב''חזרה לעתיד 2'' רואים את ביף צופה ב''בעבור חופן דולרים'' בקטע הספציפי הזה שאח''כ משתמשים בו בסרט השלישי.

וחוצמזה זו סתם הייתה הלצה. זה לא שהייתה לי כאן איזושהי טענה כבדת משקל.
   כתוב תגובה
נהדר :-)  (חדש)
יעל יום ראשון, 27/08/2006, שעה 19:28
   כתוב תגובה
עולם מעניין  (חדש)
מיכאל ג יום שני, 28/08/2006, שעה 12:01
אבל מאוד קשה להבין מה קורה. העירבוב של חלום ומציאות מאוד מבלבל כאן, ובנוסף יש את ההרגשה שהכל יכול לקרות, ככה שכל הסיפור מתחילתו עד סופו על כל הדמויות שבו הוא מין דאוס אקס מכינה אחד גדול.
   כתוב תגובה
מש''א  (חדש)
שחר יום שלישי, 29/08/2006, שעה 11:04
בתשובה למיכאל ג
זה בעצם חסר חוקים
   כתוב תגובה
האמת, דווקא לא.  (חדש)
Boojie יום שלישי, 29/08/2006, שעה 11:45
בתשובה לשחר
אבל מדובר בעולם רחב יותר, שמי שייחשף לעוד סיפורים בפרויקט - ולמידע שבאתר, ולמילון, ולעוד דברים - יכיר אותו בהדרגה.
כי אי אפשר לדחוס את כל העקרונות בסיפור אחד.
   כתוב תגובה
אני הייתי שמח לכמה הבהרות.  (חדש)
מיכאל ג יום שלישי, 29/08/2006, שעה 16:35
בתשובה לBoojie
יש את האדם הזה שחולם את חלם. האם הוא חולם דמות נפרדת שהיא האקדוחן - או שהוא האקדוחן בעצמו? האם הוא ישן אי פעם, ואם כן, כשהוא ישן, האם אפשר לגשת אליו ולהרוג אותו?
   כתוב תגובה
יפה מאוד!  (חדש)
אור ניומן יום שלישי, 29/08/2006, שעה 23:26
קצת לא ברור בחלק מהחלקים, אבל סיפור ממש טוב. אפשר רק להבין למה היה הדובי?
   כתוב תגובה
איך אפשר ללכת לישון בביטחון בלי הדובי?  (חדש)
ג'יי האמיתית יום חמישי, 31/08/2006, שעה 23:46
בתשובה לאור ניומן
מאד אהבתי. לא בטוחה שהבנתי הכל, אבל נראה לי שהמהות עברה, והכתיבה נהדרת...

אגב, תהיה, מה קורה אם כותבים שונים יגדירו את העולם בדרכים שהן סותרות או לו בדיוק משתלבות יחד? האם מי ש''חולם'' סיפור חזק יותר הוא זה שיקבע איך יראה העולם? :)
   כתוב תגובה
אחד היתרונות של עולם  (חדש)
Boojie יום שישי, 01/09/2006, שעה 0:34
בתשובה לג'יי האמיתית
שבו עלולים להיות חולמים חזקים מספיק כדי לשנות אותו: הוא מסוגל לשרוד שינויים מינוריים בין סיפור לסיפור. כשבונים עולם כזה, שמשותף להמון אנשים שרובם יוצרים באופן עצמאי, חייבים להביא את זה בחשבון. אז הבאנו, כשהגדרנו את החוקים של העולם. :-)

חוץ מזה, ברור ש*אני* קובעת. P-:
   כתוב תגובה
מוצלח  (חדש)
אבישי יום שישי, 01/09/2006, שעה 23:05
הסיפור לא רע בכלל, אבל יש כמה דברים שמפריעים. נניח, יש כמה פסקאות שמסתיימות ללא נקודה - זה בכוונה? וכל הקטע בהתחלה עם שגיאות הכתיב - איך זה מתקשר לסיפור?
גם ההקשר ההומוריסטי של שיירי החלימה של רפעאל ואחרים (פטרודקטיל שהוא ברווז, תרנגולת במקום מכונת קפה וכו') קצת הורס את האווירה. אבל למרות הדברים הקטנים האלה, באמת שנהניתי.
כל הכבוד על הפרויקט, חברים. נראה מבטיח.
   כתוב תגובה
איפה ראית פסקאות שנגמרות בלי נקודה?  (חדש)
גרומיט שבת, 02/09/2006, שעה 14:50
בתשובה לאבישי
   כתוב תגובה
איפה ראית פסקאות שנגמרות בלי נקודה?  (חדש)
אבישי שבת, 02/09/2006, שעה 16:36
בתשובה לגרומיט
פעמיים, אבל עכשיו אני לא מוצא אותן. מצד שני, זכרתי גם שלקראת הסוף רפעאל אומר ''גם לי יש... הרגשות'' ועכשיו כשבדקתי זה היה ''גם לי יש *רגשות*'', כפי שצריך היה להיות. אז או שתיקנתם בזמן שלא הייתי, או שהשעה המאוחרת גרמה לי לראות דברים שלא קיימים.
   כתוב תגובה
אני דוקא הייתי מהמר  (חדש)
גרומיט יום ראשון, 03/09/2006, שעה 1:25
בתשובה לאבישי
שאלה היו מעשיה של מפלצת הנקודות האיומה האורבת במחשבך למשפטים שלא עשו רע לאיש.

כלומר, או זה, או שניר תיקן.
   כתוב תגובה
כשאני חושבת על זה,  (חדש)
ניקי יום ראשון, 10/09/2006, שעה 7:55
בתשובה לגרומיט
מעולם לא ראיתי את ניר ואת מפלצת הנקודות האיומה באותו מקום באותו זמן.

לא שאני רומזת משהו.
   כתוב תגובה
אהבתי  (חדש)
o-k יום רביעי, 06/09/2006, שעה 13:15
הסיפור זורם ומהנה.
תודה
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.