על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1  

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
יום ראשון, 13/01/2013, שעה 19:05

סיפור חדש פרי עטו של חגי אברבוך


''אפשר לומר שהמקום הזה מלא סטוצים מתים.''
הבטתי בו. איזו אכזבה. משורר. אבל הוא נראה סתם משועשע. ולחשוב שפעם רציתי אותו. אפילו אז רציתי אותו בזהירות, רידדתי את זה למשהו שלא יכאב מדי ואז הזזתי הצידה.
''אז מה,'' הוא אמר, מניף אלי את הכוס, ''ציפית למשהו עמוק יותר?''
''כן,'' אמרתי. הוא חייך. אמר, ''אז מה אתה עושה פה?''
''אני...'' זאת רק פגישת אקראי. אין ביני ובינו כלום. רק שפעם הסתובבנו יחד באותה עיר על פני ארץ, המולדת. ''אני בדרך לפגוש חברים.''
הוא זקף גבה. לא התחשק לי לפרט יותר באותו רגע. מכאן רכבי החלל רק חוזרים אחורה. אולי למקומות חדשים, אבל אין שום הלאה. למה להגיע לכאן כדי להמשיך לאנשהו?
הייתי עייף. הגעתי לפני שעה, רק רציתי לעצור רגע ולשתות כאן בבר לפני שאני ממשיך למלון. אחרי רגע של היסוס נתתי לו את הכתובת שלי. הבטחתי שאספר יותר הערב.
לא ראיתי אף אחד מארץ כבר שנים.
יצאתי לרחוב. לעזאזל אִתו. הוא צדק. ומה בעצם הוא עושה כאן?
מבט אחד במרחבי הנמל ורואים את זה.
הפנים האלו, והאלו, האיש בחליפה הירוקה, הנער שבוהה סביבו, הגבר המבוגר, המאפיר, עם האף הקצת שבור, העיניים השחורות, הגדולות. נוגעים. דוקרים. דומים כל כך לאנשים שהם לא, כמעט זיכרונות, חולפים. לפעמים הדקירה קלה, בתמיהה, לפעמים היא חריפה, מתנשמת – רגע, זה ההוא? הלב שלי קצת רטט עליו שנה, ומאז לא ראיתי אותו וטוב שכך אבל – אה, לא, הוא רק דומה לו. יופי. דקירות ודקירות ודקירות. ויותר מכל מקום אחר, אולי בגלל שהמקום הזה עמוס כל כך. אני לא יודע. הכינוי ''שקיעה'' יפה לנמל הזה.
המקום הזה מלא סטוצים מתים.
לראות כאן מישהו שבאמת היה אהבה פעם, או אפילו מישהו שדומה לו – על זה לא רציתי לחשוב.

הייתי רחוק מאות שנות אור כשאחי הגדול התגרש וגילה על עצמו. שלח לי על זה שדר. אני הראשון שהוא סיפר לו ולרגע אחד זה קצת הפתיע, החריד וריגש אותי. מאז שהוא היה בן עשרים ושתיים לא ראיתי אותו, בגוף. רק בשדרים, מן הכוכב שהוא בחר לגור בו. אף פעם לא היינו קרובים במיוחד.
ניסיתי להבין את הפחד. למה הוא לא מספר קודם לאמא, לאבא. עלי דיברתי אִתם ברגע שידעתי. הוא זה שבחר לגור באחד מכוכבי הלכת המרוחקים, השמרניים יותר. אבל בעצם ידעתי למה. עוד אחד מהדברים שלא מדוברים בינינו.
'זה נפל עלי פתאום', הוא אמר בשדר. 'פתאום הבנתי שאני גם וגם. אני לא יכול להישאר כאן.'
הצעתי לו אז לתפוס ספינה, לבוא ולהתארח. אבל הוא רצה להיות עם עצמו. הוא כנראה הרגיש שההצעה שלי לא באה בלב שלם. אולי שנינו ידענו שאני עוד כועס. כועס על זה שהוא התרחק כשהייתי צריך אותו, כשהייתי צעיר. כועס כשהרגשתי שכנראה דווקא הוא לא קיבל אותי אז. והנה, הוא, אחי הגדול, פתאום מגלה בעצמו את האהבה לגברים ולא יודע מה לעשות עם זה. ואני אמור לשאת אותו על הגב?
כשהבנתי את זה חזרתי והצעתי לו. עם עוד יותר אשמה. עם עוד פחות רצון. הוא היה יכול לעשות את הקפיצה אלי בקלות.
הוא לא בא.

אחרי הגירושין, אחי הלך לאיבוד בין הכוכבים.
מתישהו, הוא דיבר עם אמא ואבא בתשדורת. את זה אני יודע מהם. אמא אמרה, אני לא מבינה מה עובר עליו. למה הוא לא בא אלינו. שיחזור קצת לארץ. אולי ימצא לו מישהו להיות אִתו. ולמה אתה לא בא, בעצם?
אני ישבתי במקום שלי, איפה שטוב לי, והוא המשיך לחפש את עצמו אי-שם. בשלב מסוים פשוט נעלם לגמרי.
השדר הבא הגיע ממנו אחרי שנה וחצי. לא ידעתי כלום על הבדידות שלו. לא רציתי לדעת. הבנתי קצת. וכשהעזתי לחשוב לעומק הבנתי יותר. בזמן שישבתי לי בשקט, אחי הגדול נפל מחיבוק של לילה לחיבוק של לילה, מגבר לגבר, מכוכב לכוכב, מאי-זהירות לאי-זהירות. זה לא היה חייב לקרות, אבל איכשהו תמיד הגרוע ביותר קורה. בדרך הוא פגש במוות מזדחל, מהדברים החדשים האלה, שעדיין לא מצאו להם שום קוקטייל.
בשדר הוא עוד נראה סביר. רק העיניים שלו נראו מתרוצצות. אפילו את זה היה לי קשה לשאת. מה לאחי הגדול ולמבט המבולבל הזה. לך מכאן, איש חזק. אתה לא אמור להזדקק לי.
''כל החברים כאן התרחקו,'' הוא אמר. ''כאילו חברים. אין לי הרבה זמן, אח קטן. אני חולה. בבקשה תבוא. אין לי אף אחד.''
דיברתי עם אמא ואבא. אני זה שסיפרתי להם. הודעתי בעבודה ונסעתי אליו.
כשהגעתי, אמרתי לו שדיברתי אִתם.
להפתעתי, הוא לא כעס.
זה מוזר, להחזיק לאחיך הגדול את הראש, לחבק אותו עד שהוא יפסיק לבכות.
כל כך מוזר.

ברור שהם באו. אבל יכולתי לראות שגם הם לא לגמרי מבינים. מה זאת השנאה העצמית הזאת. מה זה הדבר הזה שלא מאפשר לך לקבל את עצמך גם אחרי שההורים שלך כבר נתנו לך יד. למה לא דיברת אִתנו כל הזמן הזה.
החמלה שלהם הרגה אותו. והעובדה שכמו תמיד, גם כשהם היו שם – הם לא ממש היו.
בסוף הם הלכו, חזרו הביתה. אני נשארתי אִתו.

הייתי רוצה לספר שהתקרבנו.
הייתי רוצה לתת איזו סצנה מרגשת אחת, לפחות. של מין שבירת גבולות. ובאמת הייתה פעם אחת שיצאנו לשתות באחד מהגיי ברים. הוא לבש חולצה עם שרוולים ארוכים, שלא יראו את הסימנים. יצאנו משם שיכורים ובחוץ פגשנו מישהו שהכיר אותו. שנראה נבוך. הצגתי את עצמי בפני הבחור ואחי השפיל מבט והבחור מלמל משהו ומיהר להיכנס פנימה. צעירים לנצח, אה? אין זמן למוות.
פעם אחת הוא אמר לי, מתי בפעם האחרונה היה לך מישהו? והיה לי מוזר. ועברתי דרך המוזר הזה והתחלתי לספר לו על הגבר האחרון. מבוגר ממני, בן ארבעים. זה נמשך שלושה חודשים. התנדף כי לא הייתי בטוח אם אני רציני וההוא כבר רצה שנגור ביחד. סטנדרט. השתתקנו. הרגשתי את אחי תוקע בי מבט. מבט של שלא תעז לשפוט אותי עכשיו. והוא הרגיש שאני שופט אותו. שמשהו בי לא מפסיק להגיד שהוא הביא את עצמו למקום הזה.
חיכיתי שמשהו ישחרר אותי מהתחושה הזאת, ייתן לי להתקרב יותר, וזה לא קרה.
מה עושה אותי כל כך קשה.

המשכנו ביום-יום שוחק.
יום אחד שלחתי להם שדר. ידעתי שהם רחוקים, שהקפיצה תעלה עוד כסף. אמרתי, אמא, אבא, יש לו עוד שבוע, מקסימום.
אמא בכתה.
היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה.
הם לא באו.

אחי מת.
שרפו אותו, כפי שביקש.
לא חיכיתי להם. לא השארתי אפילו הודעה. המשכתי, יצאתי לדרך עם האפר, כדי למלא את הצוואה שלו עד הסוף. לגמור עם זה כבר.
הוא לא רצה לראות את שקיעה במו-עיניו. הוא שמע מכמה וכמה יזיזים על המקום הבודד הזה. אנשים חזרו משם מדוכאים אפילו יותר. אבל הוא רצה להיעלם שם. ''זה מתאים,'' הוא אמר. ''כל כך מתאים שפשוט איעלם באבק של ספינות שיוצאות לשום מקום.''

המשורר בא לבקר בערב ודיברנו.
ישבנו במבואה, רכבי חלל קרעו את השמים השחורים, השאירו פסים מדממים כמו אלו שנקרעו בעורו של אחי בחודש האחרון לחייו.
''אני זוכר את הנאום ההוא שלך,'' אמרתי למשורר, ''בן כמה היית – עשרים ותשע אז?'' זה היה במסיבה. אני הייתי אז במקום הרגוע שלי, אפילו בלי סטוצים, בלי צורך בזה. עם צריבה רחוקה ממשהו עמוק יותר שנגמר. והמשורר עמד שם ואמר, תראו איזה יופי, הדור הקודם כבר הבין והרבה מאִתנו כבר מיישמים. הרי ככה זה צריך להיות. בכל מפגש אנושי מסוג אחר, התחלה של ידידות, התחלה של יחסי עבודה, אנחנו בונים לאט. בלי לחץ. דברים מתפתחים באופן טבעי. ובאהבה – כבר על מפגש ראשון, ישר שאלות אם יהיה מפגש שני, אם הפרטנר מעוניין, אם זה ימשיך, והכול כל כך חשוף ותובעני ישר על ההתחלה. והנה, אנשים הבינו. כי בחייכם! מה העניין? קחו את זה לאט. כלום לא מחייב. גם אחרי חודשים יחד, כלום לא מחייב. תבנו קצת עם ההוא, תבנו קצת עם האחר, תתפזרו ותבדקו בו-זמנית עם כמה אנשים ותראו מה באמת מתאים לכם. כמו שאתם עושים בכל קשר אנושי. למה דווקא כשזה זוגיות שאנשים יהיו כל כך לחוצים?
הרבה מחאו לו כפיים. דיבר אל קהל שבוי.
רציתי לחשוב כמוהו אז. נמשכתי אליו מאוד, בגלל שהוא באמת רצה את דרך החיים הזאת. היא באמת התאימה לו. היא נשמעה כל כך הגיונית. ידעתי שההורים שלי חיו כך, חיים כך עדיין. קינאתי בהם ובו. אני זוכר את אבא יושב אִתי פעם ומנסה להבין למה כל כך כואב לי כשמישהו לא רצה אותי. הרי יש כל כך הרבה אחרים.
ההורים שלי – והמשורר הזה. אותו דבר. ואני... חשוף. משום-מה. לא יכול ככה. מקנא. רוצה מיד. לא יכול לחלוק או לסלוח. ככה זה. לא משנה שאתם פתוחים יותר. יש אנשים שהלב שלהם לא מתאים לגישה הרב-זוגית הזו, שכבר כל כך מקובלת. אנשים שהלב שלהם נקרע בקלות. שפשוט צריכים מישהו אחד ויוצאים לחיפוש בידיעה שיהיה המון כאב בדרך.
בהרבה מובנים, אחי לא היה שונה ממני. לא פלא שהוא התחתן כל כך מהר ועזב את הבית. לא פלא שאני התרחקתי מהבית ולמדתי לנוע בזהירות, אולי בזהירות רבה מדי.
''הבנתי,'' אמר המשורר ועיניו זעו מן הכוכבים שעלו בשמי הלילה של הנמל. ''לא היית מעדיף לקחת אותו הביתה? אל ארץ?''
''זה לא מה שהוא ביקש.''
''משהו בכל הדור הזה מטושטש,'' אמר המשורר. ''ובמשפחה שלך עוד יותר.''
''ומה עם המשפחה שלך?'' אמרתי. ''ומה אתה עושה בנמל הזה, בעצם?''
''באתי לכתוב על המקום הזה,'' הוא אמר. ''הרגשתי שהגיע הזמן.''
''הזמן?''
פתאום הוא נראה עייף מאוד.
''משהו קורה,'' הוא אמר. ''משהו רע. אני לא יודע מה זה, אבל יש כל כך הרבה כוכבים מיושבים ובכל זאת אני מרגיש שזה משהו אחד, שחוזר על עצמו. ושקיעה... כל מה שנפגע ומתרסק מגיע בסופו של דבר לכאן. אז אני הולך לחיות כאן קצת זמן, ואולי כאן אני אבין מה זה. ותבין, מה שקורה לך, לאחיך, לאנשים שהיו צריכים להיות אִתך כאן עכשיו והם לא... זה חלק מזה.''
שתקתי. ואחרי רגע של שתיקה קמתי ואמרתי לו, ''חכה.''
עליתי לחדר וחזרתי.
הנחתי את התיבה הקטנה על השולחן בינינו.
אמרתי, ''רוצה להיות עד?''

עמדנו והלילה רעד סביבנו. קור נורא.
הוא אמר, ''יש לך משהו שאתה רוצה להגיד?''
היו כמה דברים. אבל כלום לא יצא.
''זה חשוב שתדבר עכשיו,'' הוא אמר. ''זה ממש חשוב.''
אבל לא יכולתי. לא הצלחתי אפילו לבכות.
הסטתי את הלוח ונתתי לאפר להתפזר.

חזרנו אל המלון שלי. הוא עלה אלי. לא היה צריך אפילו לבקש. שתינו וויסקי. הלכתי למיטה והוא בא אחרי. נשכבתי והוא נשכב לידי, בבגדים.
התחלתי לרעוד.
נתתי לו לחבק אותי, מאחור.
נרדמנו.
באמצע הלילה התעוררתי. הרגשתי שהוא מביט בי. זה היה מבט עצוב מאוד. פתאום הבחנתי בקמטים בצדי עיניו וחשבתי, עכשיו הוא כמעט בגיל של אחי.
הוא אמר, ''מה אתה אומר, תישאר אִתי כאן עוד קצת?''
''כאן, בנמל?''
''כן.''
אמרתי, ''כמה זה עוד קצת?''
''כמה שבא לך.''
אמרתי, ''תן לי לחשוב על זה עד הבוקר?''
הוא הנהן. טמן את ראשו בעורפי. נרדם.

זאת עיר של טרמינלים תחת כיפה שקופה. מסתובבת לאט עם הכוכב. שדה מאורגן של בתי מלון, מגדלים שחורים-לבנים שנעלמים אל האופק, חדגוניות מכוונת.
כל מה שצריך זה לשבת במקום אחד. בר. מסעדה. אפילו במלון. ככה זה כאן. אנשים ניגשים. נפתחים, מדברים. מחר אולי הם לא יהיו כאן. מחר לא יראו אותך. אחרי יום-יומיים התחלתי להבחין בדרגות שונות של קהות בעיניים. משחק ניחושים – מי ממשיך הלאה, מי נשאר עוד קצת זמן, מי ימשיך לסחוב גם כשיחזור הביתה, מי יניח לכאב, מי יתאבד. הרגישות לזה הולכת ומתחדדת, ואתה יושב, ושומע סיפור אחרי סיפור, וחלקם מקלים עליך לרגע ואז באים אחרים ומהדהדים באופן בלתי נסבל, צורבים אותך חזרה. היה נער אחד, שילם בשארית האשראי שלו כדי לברוח מהכול, שום כדור לא עזר לו ואלה שכן עזרו רק השאירו אותו יותר למטה בסוף. הוא הזריק מולי ומול המשורר חומר שלא היה מוכר לי אבל מרח לו חיוך על הפנים. אחר כך שמענו שהוא יצא אל אחד הפתחים, אלה עם חליפות הלחץ וטפסי הסרת אחריות – יצא ופשט את החליפה וצנח ומת מול הזריחה האדומה. זה קורה כל יום. יש צוותי ניקוי. אחד מהם היה בן-דוד של הברמן במלון שלי. הם שני בחורים צעירים. אמרו שלא יישארו כאן הרבה. כסף טוב לעבודה שאף אחד לא רוצה. גם כך העובדים מתחלפים כאן במהירות.
יש מישהי שנמצאת כאן כבר שנה. המשורר לקח אותי לפגוש אותה. הבטן שלה מלאה צלקות. היא עושה מיצגי כאב. חיתוכי לייזר עד המעיים, כניסה לטראומה גופנית מול הקהל, אסיסטנטית שמטפלת בה מיד אחרי החשכת האורות, מיטב הרפואה המודרנית להשאיר אותה בחיים עד ליום שהיא תודיע מראש שזאת ההופעה האחרונה. הלכנו לראות אותה. לא עמדתי בזה.
המשורר הצטרף אלי אחר כך, וגם היא. היא שאלה אם כבר יצאתי למסע התענוגות הקטן. אמרתי שעדיין לא. חשבתי על אחי, שאפילו לא רצה לראות את זה. המשורר ליטף לי את הגב. הרגשתי שהוא מרגיש. אחרי עוד כוס מצאתי את עצמי מספר גם לה. איכשהו, הצטרף לשיחה גבר בגילי שאיבד הכול בהשקעה לא מוצלחת ולא מצא כוח להרים את עצמו. היה לו מספיק כסף להגיע לכאן. הצעתי גם לו להצטרף. עלי.
יצאנו ארבעתנו. לא דרך ארוכה, לא עסק יקר. בספינה פרטית, קצת יותר קרוב לענק האדום. אני לא יודע איך לתאר את מה שראיתי שם. נעשיתי קטן מאוד. הייתי אמור להרגיש קטן מספיק כדי לזכות בקצת שלווה אבל זה לא קרה. ענני אש זורחים מעל הנמל, ומקרוב הם עטפו אותי, הפילו על הברכיים, אבל גם היופי הנורא הזה דהה. שמעתי שהיו כאלה שעשו את כל הדרך ואת המסע הזה וחזרו עם אור בעיניים.
המשורר שתק לידי כשבהיתי בכל זה. ובשלב מסוים פשוט עצמתי עיניים. הרגשתי את החום שלו. זה כל מה שרציתי באותו רגע.
חזרנו. הזמנתי את הטייס לבירה. איש העסקים הכושל הלך לשכב עם האמנית.
שלחתי צילומים לאמא ואבא. אמרתי שיפה כאן.
יום אחד אצליח לבכות על אחי. הגבר שאתי, שהוא כבר לא משורר אלא מישהו שהולך ומשתנה מולי, מחבק אותי בלילה, ובכל פעם שהידיים שלו מגיעות אל שיפולי הגב הבכי כמעט יוצא ממני. אבל זה לא קורה. ואולי לא יקרה. ואולי אני כבר לא צריך שיקרה. משהו אחר מתחיל לחמם אותי, משהו חדש. אני והוא לא מדברים על זה, עדיין.
מתישהו בקרוב, מישהו משנינו יעז להגיד את זה, יתכוון לזה. אז נארוז הכול ונעזוב.

התמונות לקוחות מאתר נאס''א


 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
יופי של סיפור
ברק יום ראשון, 13/01/2013, שעה 20:31
(7 תגובות בפתיל)
תודה על הסיפור
nishtak יום חמישי, 17/01/2013, שעה 0:47
יופי של סיפור
YossiN יום שישי, 18/01/2013, שעה 19:32
(4 תגובות בפתיל)
מעולה
ס.א יום ראשון, 17/03/2013, שעה 18:50
(2 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.