על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0  
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0  
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3  
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0  
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0  
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0  
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1  
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3  
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1  
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1  
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2  
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7  
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5  
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0  
קסם העולם האחר
ספרים / אהוד מימון
29/12/12
תגובות: 0  

החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
יום ראשון, 06/10/2013, שעה 21:05

ביקורת על האלף בית של השטן


שלוש-עשרה שנים לפני תחילת העלילה הופיעו בעיירה סוויטצ'קריק ''השינויים''. שלושה גלים של שינויי צורה שהשפיעו כמעט על כל תושבי העיירה. כשליש מהתושבים מתו במהלכם, וכשני-שלישים השתנו לאחת משלוש צורות אנוש חדשות: ארגו – ענקיים, חיוורים, דמויי עץ ועקרים; בטא – רובן נשים, קירחות ומסוגלות להפריה עצמית; וג'ונים – שמנים מאוד ומתחילים להפריש נוזל מוגלתי משלפוחיות על עורם כאשר הם מזדקנים. מיעוט מתושבי העיירה נשארו כמו שהם, בני אדם נורמליים.
אחד מהאנשים שהשינויים דילגו עליו הוא פקטסון מרטין, בנו של הכומר. פקסטון גורש מהעיירה כשזעמו של אביו בעקבותיו, ומאז לא חזר, עד ללוויה של חברתו הטובה, ג'ו. לאחר שהוא מקבל את ההודעה על התאבדותה הוא מחליט לחזור, רק לכמה שעות, כדי לחלוק לה כבוד אחרון. מדרך הטבע השעות הספורות האלה מתארכות לימים, ולאחר מכן לשבועות ולחודשים, ככל שהוא מנסה להבין מה בדיוק קרה לג'ו ומה קורה לעיירה שהכיר פעם.
זהו ספרו השני של דריל גרגורי שתורגם לעברית, אחרי ''פנדמוניום'' המופלא שעסק במשמעות הפסיכולוגיה האנושית והזהות האישית. בעוד ש''פנדמוניום'' עסק בנפש, ''האלפבית של השטן'' עוסק בגוף. עד כמה אנחנו נתונים לחסדי השומן והשרירים שלנו? גרגורי שואל. עד כמה הורמונים המופרשים ברגעים המתאימים הופכים אותנו למאוהבים, להורים, לחברים? עד כמה זהותנו נקבעת על ידי הכימיה שלנו? שאלת הזהות מתחדדת ככל שהספר נובר עמוק יותר בשינויים שעברו על תושבי העיירה, ובפילוגים בין הזנים השונים של בני האדם שנוצרו בעיירה.
בניגוד ל''פנדמוניום'' שמתחיל בצורה רגועה יחסית, במצב שהולך ומסתבך, ''האלפבית של השטן'' מתחיל במרכז התסבוכת. אנחנו מוטלים היישר למרכז סוויטצ'קריק על כל המורכבות, (והגועל נפש) שכרוכים בשינויים הפיזיים שעברו על תושבי העיירה, ובפרט בכל מה שקשור לאביו של פקסטון. הכומר מרטין, אביו של פקסטון, הפך לג'וני בתקופת השינויים, וכעת הוא יצור ענק שבקושי מסוגל לזוז, וגרוע מכך, מפריש חומר שמנוני פסיכואקטיבי במגע, שעלול להיות ממכר. התיאורים הגופניים של האב הם מזעזעים, מלאי שלפוחיות וגועל. כקוראת נאמנה המתנתי שכל שתיאורים אלה ישתלבו בסיפור, וזה אכן קורה, אם כי מאוחר מדי, לטעמי.
הסיבה לתיאורים הגופניים מאוד פשוטה – הם מטפורה להזדקנות. נכון שבמדע הבדיוני לא אוהבים כל כך מטפורות או הזדקנות, אבל ההקבלה כאן ברורה עד כאב. אביו של פקסטון הופך לזקן דוחה הסובל מהתקפים של איבוד התבונה, בדיוק כמו חולה אלצהיימר שלא מסוגל לדאוג לעצמו וילדיו נאלצים להתחיל לטפל בו, כולל בהפרשות ובניגוב הצואה. זה לא יפה, זה לא אסתטי, אבל אין שום דבר אסתטי בהזדקנות. פקסטון נאלץ שוב ושוב לנטוש את אביו לחסדיהם של הג'ונים, שיודעים איך לטפל בזקנים שלהם, ובמקביל מפתח התמכרות לחומר שאביו מפריש. זה דוחה, זה חטטני, וזה נדרש מהעולם כפי שגרגורי בנה אותו.
פרט לזקנה הספר עוסק בצורה חטטנית לא פחות בנושא של הבאת ילדים לעולם. באופן טבעי מתעורר מתח בין הבטא, שיולדות ללא צורך בהפריה וללא שליטה בכך, לבין הארגו העקרים. לאחר שהרופאה בסוויטצ'קריק מסבירה לפקסטון שהאהבה של הורים לילדיהם היא תוצר בלתי נמנע של הפרשת הורמונים ברגע הנכון, חייהן של הבטא, הוולדניות הסדרתיות ושל הארגו העקרים נראים אחרת לגמרי. חלק מהארגו מנסים להביא ילדים לעולם, חלק מהבטא מנסות להימנע מהריונות לא רצויים, וכולם מבהירים נקודה פשוטה – בעולם שלנו, בני האדם ה''נורמליים'', הבאת ילדים או הימנעות ממנה אינן בחירות המבוססות על היגיון, אלה בחירות המונעת מהתניה חברתית ואבולוציונית. בעולם של סוויטצ'קריק, עבור בני האדם חדשים, כל החלטה בשאלה של הבאת ילדים או הימנעות מכך בניגוד לציווי ה''גזעי'' מובילה בסופו של דבר למוות. וכל זאת נאמר עוד לפני שנגענו בנושאים של ההפלות, מניעת הריון והפריות מבחנה, שגם בהם גרגורי מטפל.

''אלפבית של השטן'' הוא לא ספר קל לקריאה. הוא לא סטרילי. הוא אכזרי מאוד ולעיתים מגעיל מאוד, אבל שווה את ההגעה לסופו. הוא מחייב את הקורא לפרק את חייו ולבחון אותם, כל החלטה וכל בחירה, מבעד למשקפת שהוא מציע. יש בו דמויות מורכבות ומצבים מסובכים, ולא לכולם יש סוף טוב, אם כי הסוף פחות מאמלל מהסוף של פנדמוניום.
זה לא ספר שמטרתו להגיע למסר ברור, זה ספר שמנסה לפרק את החברה שבה אנחנו חיים ולהתבונן בה מבעד למיקרוסקופ חייזרי. אילו בני האדם היו מונעים על ידי הדחפים הבסיסיים שלהם, איך הם היו נראים? אילו בני האדם היו נדרשים להישיר מבט לזקנים שביננו במקום לכלוא אותם בבתי מחסה, מה היה קורה? והשאלה החשובה מכול – עד כמה זהותנו מושפעת מהשינויים הגופנים שלנו? האם נער בן עשרה הוא אותו אדם לאחר שהשלים את ההתבגרות המינית שלו? האם אישה לפני ואחרי היריון היא אותה אישה? הרי כל ההבדל הוא הגוף, ואנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כאדונים לגופינו.
אבל אנחנו לא מנותקים מהגוף שלנו. היחידים שמאושרים ב''אלפבית של השטן'' הם אלה שמשתמשים במה שקרה להם בזמן השינויים כדי להשלים עם עצמם, בין אם זה אומר להפוך למכונת ילודה שלא יודעת מנוח, לסוס עבודה רצחני או למנהיגה תכליתית. אנחנו לא חיות תבוניות, אנחנו עבדים להורמונים, והדרך היחידה לחיות באושר היא להפסיק להתנגד לכך.
זה לא יפה, זה לא פוליטיקלי קורקט, אלה פשוט החיים.



האלפבית של השטן
דריל גרגורי
מתרגם: דידי חנוך
הוצאת גרף, 2013
310 עמודים



ביקורתו של רמי שלהבת ב''בלי פאניקה''.

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.