על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0  
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2  
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4  
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2  
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4  
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12  
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11  
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4  
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11  
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1  
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0  
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5  
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3  
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4  
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8  

דו''ח על המקורות והסכנות של מרכיב הפלא א
מאמרים / גרג איגן
יום ראשון, 24/05/2009, שעה 22:16

מאמר של גרג איגן על מדע בדיוני אוסטרלי משנת 1995, שיש לו רלוונטיות גם בישראל כיום.


תרגום: אהוד מימון
עריכת תרגום: עדי לויה

לכתב העת אַיידוֹלוֹן מלאו חמש. נוכחותו הברוכה באה בעת ובעונה אחת עם רנסאנס-זוטא במדע הבדיוני באוסטרליה – ובמידה מסוימת גם תרמה לו. אני חושד ששגשוג-זוטא זה החל לגמרי במקרה, עם הופעתם רבת המזל בשנת 1990 של הוצאת אפהליון, של כתבי העת ''איידולון'' ו''אורֶאַליס'' – ועם העובדה הפשוטה שבמקרה גם מספר כותבי מדע בדיוני אוסטרליים הצליחו באותה שנה – אבל נראה שאותו שיא אקראי ראשוני העלה את המערכת כולה לשיווי משקל חדש, עם זרם רווי של יצירות מצליחות של סופרים חדשים שביסס אווירה רבת עוצמה של אופטימיות, שבתורה עודד את הגל הבא של סופרים צעירים.
אני חושב שזה דבר טוב, לא מכיוון שמשנה, כשלעצמו, כמה מדע בדיוני נוצר באוסטרליה, אלא מכיוון שזרם קבוע של הצלחות נראות לעין מקשה על פרשנים להמשיך ולספסר באותה מיתולוגיה עתיקה ומוזרה על סיכויים שאי אפשר להתגבר עליהם, על מאבקי דוד נגד גוליית ומות קדושים למען המטרה, שלעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להסיח את דעתם ולרפות את ידיהם של סופרי מדע בדיוני לעתיד במדינה זו – סופרים הראויים לאותו סיכוי להצליח כעמיתיהם בכל מקום אחר בעולם, ושבהחלט יכולים להסתדר בלי מידע מוטעה מסוג זה שמוטח בהם. בזמנים קשים הדמגוגיה הלאומנית תמיד פורחת – אבל בשנות ה-‏90 צריך להיות קל מתמיד לראות שכתיבת מדע בדיוני באוסטרליה (ו/או עליה) היא רק מעט יותר קשה מאשר כתיבה כזו בלונדון או בניו יורק. ה''שוליות'' האובייקטיבית היחידה של אוסטרליה – הבידוד הגאוגרפי ממרכזי ההוצאה לאור באנגלית – בקושי הייתה סוגיה מאז המצאת המדבקות הכחולות הנושאות את המילים ''דואר אוויר''.
''אוסטרלים אכן מתקשים לחדור לשווקים האמריקאיים'', טוען טרי דאולינג בראיון ל''לוקוס'' מיוני 1994 – אבל לפחות הוא מתוודה באותו משפט ''אני אפילו לא מנסה'', ובאותה פסקה מתוודה שמעולם לא טרח לשלוח סיפור ל''אסימובס'', ובאחת הופך את דעתו בנושא לחסרת חשיבות בעליל. לא כולם ניחנו בכנות כה מלבבת. אני לא בטוח כמה יצירות דמיין ברודריק, לין פראהם, שון מקמלן, לוסי סאסקס, סטיבן דדמן, רוזלין לאב ושות' צריכים לפרסם בחו''ל לפני שהמיתוס הזה יתפגר לבסוף. ואני לא טוען שפרסום, בכל מקום שהוא, הוא דבר קל. הוא לא. הנקודה היא זו: גם אמריקאים מתקשים לחדור לשווקים האמריקאיים. פשוט אין להם את הלאומיות שלהם כתירוץ נוח לכל מכתב דחייה.
הכותבים הניצבים בפני בעיות רציניות הם אלה שלהם שווקי מדע בדיוני קטנים בלשון המקור שלהם. אנגלית היא שפתם הראשונה של מאות מיליוני אנשים בעולם הזה, וקהל הקוראים של העולם קורא האנגלית נגיש לאוסטרלים דוברי אנגלית כשם שהוא נגיש לכל אחד אחר – חוץ מהמקרים הנדירים שבהם האומנות דורשת ביטויים עלומים בניב מקומי או שירים אפיים פנטסטיים המתועתקים ב-strine.(1) (והבה נודה בכך: השפה האוסטרלית הייחודית היא כיום בעיקר העמדת פנים של המעמד הבינוני, שעליה מתענגים היפר-לאומנים דהויים מעידן ויטלאם,(2) מיושנת כמו האנגלופיליה הפנטסטית שקדמה לה בעשרים שנה. הניבים האוסטרליים העירוניים בימינו שאובים היישר מלוס אנג'לס, ואלה הכפריים היישר מנשוויל.)
עם זאת, כתיבת מדע בדיוני באוסטרליה ממשיכה לכרוע תחת נטל קטן אך מטריד – נטל שרובו ככולו מקורו כאן. יש אידאולוגיה מוזרה, ורטוריקה שמלווה אותה, החודרות חלק גדול של הפרשנות אודות המדע הבדיוני הנכתב במדינה זו. היא מתפרסמת במאמרי מערכת ובמאמרי פרשנות בכתבי עת, בביקורות על ספרים ובהקדמות, וגם – באופן המדהים ביותר – בהכרזותיהם של אותם סופרים אשר (באופן לא מובן) נוטלים על עצמם לדבר בשם האומה כולה.
זוהי תמציתה: הטענה היא שהמדע הבדיוני האוסטרלי שונה מעצם טבעו ממדע בדיוני שנכתב בכל מקום אחר בעולם. מיוחד. אקזוטי. ייחודי – אבל לא רק במובן שכל יצירה מכל דרגה היא שונה. לא, מדע בדיוני אוסטרלי אמתי מכיל את מרכיב הפלא א, שלא יכול להימצא באף מדע בדיוני אחר בעולם!
להלן מובאים כמה קטעים מראיון עם ג'ורג' טרנר, מגיליון מס' 1 של ''אוראליס'': ''בסיפור אחרון זה ג'ורג' טרנר שוב מפגין את התכונה המהותית שהביא למדע הבדיוני האוסטרלי בן ימינו – האוסטרליות שלו. בניגוד לסופרי מדע בדיוני אוסטרלים אחרים רבים, הוא לא מנסה לחקות דגמים אמריקאיים (אסור לנו 'להיכנע להם', הוא אומר).
''הסיפורת שלו מושרשת עמוק בסביבתו; האוסטרליות שלו אינה ציפוי שנמשח על עלילה סטנדרטית, היא חיונית ונמצאת בכול. 'אוסטרליות', הוא אומר, 'אינה עניין של שמות ומקומות מוכרים – וגם הזכרת וולובים או קנגורו ואת צוק איירס לא תביא אותך לשום מקום. זהו הצליל של הפרוזה. האנגלים מדברים כמו אנגלים, האמריקאים כמו אמריקאים – והאוסטרלים מדברים כמו אוסטרלים. אוסטרליות היא הלך רוח. אנחנו חושבים אחרת על דברים; אנחנו מגיבים אחרת לדברים'.
''בעוד שרוב סופרי המדע הבדיוני לא עושים הרבה יותר מאשר 'לקיים גילוי עריות זה עם זה', היה צורך ברב האמן של אוסטרליה כדי להתוות את הדרך למאה הבאה''.
קראתי היסטוריה של זאיר לפני כמה חודשים. ההקבלות כאן להצהרות של הרודן מובוטו ססה סקו במהלך תקופת ''האותנטיות התרבותית הזאירית'' הן מדהימות.
אנחנו חושבים אחרת על דברים? אחרת מכל שאר האנשים בעולם... ובכל זאת, איכשהו, עדיין בצורה דומה זה לזה? אני חושב שלא.
אולי אתם חושבים שמשמעות המונח ''מדע בדיוני אוסטרלי'' אינה יותר מ''מדע בדיוני שבמקרה נכתב באוסטרליה'' – מונח שבשום פנים לא יכול להיות קטגוריה ספרותית בעלת משמעות יותר מאשר ''מדע בדיוני שבמקרה נכתב על ידי אנשים בעלי עיניים חומות''. אבל הרטוריקה של מרכיב הפלא א עוסקת כולה בהעמדת פנים שלא כך הדבר. אנחנו לא יכולים ''רק'' לכתוב מדע בדיוני פשוט וטוב – מסיבה כלשהי, זה דבר נורא מכדי להעלותו על הדעת. אז אנחנו ודאי כותבים משהו מיוחד, ששמו ''מדע בדיוני אוסטרלי''.
נראה שאפילו בעיצומה של פריחת הכתיבה של מדע בדיוני בארץ, יש סירוב מוזר לקבל את העובדה שסופרים אוסטרליים יוכלו אי פעם להתחרות בתנאים שווים עם סופרים ממקומות אחרים. עצם הרעיון מוקע לעתים קרובות כמרמז על ''חיקוי'' של סופרים אמריקאים ובריטים – בעוד שלמעשה משמעותו פשוט כתיבה על כל מה שאנחנו בוחרים, בכל מסורת שמתאימה לנו, כפי שסופרים טובים עושים בכל מקום. איש לא ממציא סוגה חדשה או צורה ספרותית חדשה – ושאילה מסופרים אוסטרליים אחרים אינה מעשה מקורי יותר משאילה מכל אחד אחר.
הנה טרי דאולינג בראיון מ''לוקוס'' שצוטט קודם:
''או שנשאל מהתוצר שלהם ונתחרה בתנאים שלהם, או שנלך בדרכנו שלנו. באוסטרליה כרגע יש סופרים שפועלים בצורות המבוססות שירשו מבריטניה ומארצות הברית והם מצליחים, ומשרתים צורך אמיתי בשוק שם – אנשים שיקנו את טרילוגית הפנטסיה הבאה מכיוון שהם רוצים עוד דברים מוכרים. יש אנשים אחרים הרוצים משהו שונה, משהו אוסטרלי שונה''.
נראה שחוסר ביטחון כלשהו ששרד מניע את ההתבוננות המודעת לעצמה וקצרת הראייה בנוגע לתכונות המיוחדות לכאורה של מדע בדיוני אוסטרלי – כאילו לעולם אין די ביצירות המצליחות בזכות עצמן; כאילו איש לעולם לא ירצה לקרוא מדע בדיוני הנכתב באוסטרליה אלא אם כתיבה זו מתמסחרת למען מכנה משותף נמוך ביותר איום ונורא, או מפגינה תכונות מאגיות כלשהן שאף מדע בדיוני אחר בעולם אינו ניחן בהן. חייב להיות יתרון מיוחד כלשהו; אנחנו חייבים לכבוש נתח שוק משלנו באמצעות משהו. ונראה שיש תפיסה מבוטאת בקושי שבמדע הבדיוני האוסטרלי קיים פגם איום כלשהו שזקוק נואשות למרכיב הפלא א כדי לפצות עליו – מינרל קורט כלשהו שחסר ברקע אולי? – והנחה מוטעית שכברירת מחדל אנחנו תמיד מתחילים בפיגור.
לא משנה אם מרכיב הפלא א אכן קיים. מה אם הוא באמת חיוני? אחרי הכול, למה שמישהו יקרא מדע בדיוני אוסטרלי אם אנחנו בסך הכול עושים מה שכל האחרים עושים? אבל כן, חברים, זו שאלה מטעה. מכיוון ש''כל האחרים'' לא בדיוק נוסעים באותה עגלה, כפי שהשאלה מרמזת; יש (למרבה ההפתעה) גיוון במדע הבדיוני הלא-אוסטרלי הגדול בכמה סדרי גודל מהגיוון במדע הבדיוני האוסטרלי. לשם התחלה, נסו להשוות את דון ווב לברוס סטרלינג – ששניהם במקרה מהעיר אוסטין בטקסס; זה הסוף לדטרמיניזם הגאוגרפי שלכאורה מעצב את כל המדע הבדיוני האוסטרלי. מסתבר שמה ''שכל האחרים עושים'' הוא פשוט כל מה שבא להם. וזאת התנהגות שראוי לחקות.
הנה שוב דאולינג ב''לוקוס'':
''החירות נובעת מהידיעה שאנחנו לא אמריקאים, לא בריטים, אנחנו לא זה או זה; אנחנו ארץ חדשה מאוד, והכול הולך. זו מסורת ה'לאריקין' שלנו (3) – משהו כמו ב'קרוקודייל דאנדי' או 'מקס הזועם'''.
חזרו אחרי: כולנו לאריקינים. כולנו אינדיבידואלים. וכן, הנה הם מגיעים: כל אותם סטראוטיפים לעוסים והומוגניים, שמעוגנים כמו כדור ושרשרת של אסיר בספרות שאמורה להיות חופשית.
האירוניה היא שהצורך לכאורה במדע בדיוני ''אוסטרלי ייחודי'', שמוצג ברוב פאר כהישג נפלא של נון-קונפורמיזם בקנה מידה בין-לאומי, רק מפעיל לחץ על סופרים חדשים ללכת בתלם – ללמוד להפיק מוצר ממותג – ומנחיל לקוראים בעולם כולו את התפיסה שהמדע הבדיוני האוסטרלי הנו (או שהוא מתיימר להיות) מעין מי קודש ספרותיים.
בסדר. יש לזה בכלל חשיבות? נראה שכותבים חדשים רבים מתעלמים מנימות ההוראה של הרטוריקה השלטת – וקוראים רבים לא מתקשים לחדור מבעדה. אך לכל הפחות עדיין נראה שחבל מאוד שאנרגיה רבה כל כך, ומילים רבות כל כך, מוצאים בניסיון למכור לעצמנו את התרמית הלא נחוצה הזו.
אם נניח לרגע למומים המולדים שמהם עלולים לסבול סופרים מתפתחים, מה הם הסימפטומים האחרים של חשיפה למרכיב הפלא א? למשל על כתיבת ביקורות? מרגע שההנחה שכל המדע הבדיוני האוסטרלי הוא מיוחד נבלעה קרביה וכרעיה, מתפתחים כל מיני סוגים של מסקנות אבסורדיות והתנהגות מוזרה. ''מגיע'' למדע הבדיוני האוסטרלי שיכתבו עליו וידונו בו ללא הרף... אפילו כאשר אין מה לומר. אם להביא דוגמה קיצונית, קחו את המאמר ''חוד חנית לטרלי: מדע בדיוני אוסטרלי וסייברפאנק'' של שון מקמלן וטרי דאולינג בגיליון 14 של ''איידולון''. בסדרת הטורים של מקמלן על ''תוכן אוסטרלי'' היו הרבה אבחנות רבות ערך – אבל המאמר הזה היה תרגיל מדהים בגירוד תחתית החבית:
''קשה דיו לכתוב על סייבפאנק בעצמו. (...) הכתיבה על סייברפאנק באוסטרליה היא קשה אפילו יותר, מכיוון שיש רק מעט ממנו. ולכן נצטרך להסביר את המונח עצמו (...) כמו גם להסביר מדוע היו לו חסידים מעטים כל כך בקרב סופרי מדע בדיוני אוסטרלים''.
כן, המאמר כולו באמת מוקדש לכך שאין סייברפאנק באוסטרליה. וקבורות בו כמה הערות הגיוניות לחלוטין בנוגע לסייברפאנק בכללו, אבל ה''הכרח'' לקשור כל דבר ביקום לכתיבה אוסטרלית כל הזמן מפריע. אתם יכולים לדמיין את ההמשכים על מיעוט הריאליזם המאגי, ההיסטוריה החלופית, הספרים על אודות מאדים ואריסות יבולים באוסטרליה. כל מה שקורה במדע הבדיוני האוסטרלי חייב להיות מעניין... אפילו אם שום דבר לא קורה. לעתים קוצר הראייה הופך ממש סוריאליסטי:
''נוירומנסר זכה בהוגו בכנס המדע הבדיוני העולמי שנערך במלבורן (...) ומעניין לציין שמלבורן גם הייתה מקום מוצאם של בני טסייר ממשפחת טסייר-אשפול בשלושת ספריו הראשונים של וויליאם גיבסון, ובאופן כללי אוסטרליה ואוסטרלים הופיעו פעמים רבות ביצירות סייברפאנק שנכתבו בחו''ל''.
נכון, וסקיילאב נפלה עלינו בגלל שהיא התבייתה על מרכיב הפלא א.
הכתיבה על מדע בדיוני כלל אינה מיוחדת בהפגנת סוג כזה של כתתיות נלעגת. ואף על פי כן אני סבור שסביר לצפות לנקודת מבט רחבה הרבה יותר מאשר, למשל, זו של חדשות ערוץ עשר, לא רק מהמדע הבדיוני עצמו אלא גם מהפרשנות המקיפה אותו. ומשמעותה של נקודת מבט רחבה יותר אינה למתוח את בד הציור אל מעבר לאוקיינוס השקט עד שייקרע. משמעותה היא להודות לפעמים שאוסטרליה כלל אינה נמצאת בתמונה.
האם הכת של מרכיב הפלא א נותרה בתוך גבולות המדינה, או האם היא דלפה אל מחוץ לגבולותינו? האם היא יכולה לדלוף מעבר לגבולות? למה שמישהו ירצה לקחת חלק בפנטסיה שמקורה בעיקר בחוסר הביטחון של אומה אחרת?
ובכן, יש נימה ברוב החברות שמעודדת בדיוק סוג כזה של יחסים: התנשאות על תרבויות זרות (בכל משמעויות המילה); ראייתן כאקזוטיות. (לניתוח מרתק של תופעה זו אני ממליץ על ספרו של אדוארד סעיד ''אוריינטליזם''.) וכמובן, מרגע שהפכת משהו ל''אקזוטי'', קל לפוצץ את הבועה ולהפוך אותו למגוחך.
להלן ציטוטים קצרים של ביקורות מחו''ל על כמה ספרי מדע בדיוני אוסטרליים מהעת האחרונה. שתי הביקורות הראשונות הן על ''קולות באור'' מאת שון מקמלן, והשלישית היא על ספרי ''הסגר'' – אבל היצירות עצמן אינן חשובות; הלך הרוח המוזר של המבקרים הוא המעניין אותי.
(1) באופנים רבים, אוסטרליה היא הרקע האידאלי למדע בדיוני. מעין קליפורניה חליפית, ארץ של שמש, חול ומדבר הפונה אל האוקיינוס השקט מהצד האחר, אוסטרליה היא מקום אקזוטי מופלא, הממזג טכנולוגיה מודרנית ופרימיטיביות עתיקה... ציפוי של תרבות מערבית שנמשח על ארץ עצומה דחוסה במורשת אבוריג'ינית מיסטית.
- דייויד אלכסנדר סמית, The New York Review of Science Fiction, ספטמבר 1994.
(2) הם עושים דברים אחרת בדרום הרחוק, במקום שבו הם עומדים על הראש כל היום, שהוא למעשה לילה. (יש מפה אוסטרלית של העולם שבה הדרום הוא למעלה, אבל היא לא עובדת: אוסטרליה עצמה פשוט נראית כמו צדפה שנופלת לתוך מלתעות.)
- ג'ון קלוט, Interzone, דצמבר 1994.
(3) אפשר לומר שבאופרות סבון אוסטרליות יש תפאורה מקרטון ושחקנים מעץ, אפשר להגיד שלבירה אוסטרלית יש טעם של, טוב, משהו שהיית מעדיף לא לשתות...
- מרטין פיקינס, The Burton Mail, 19 בספטמבר 1992.
כל הדוגמאות האלה אוויליות, זה נכון – ודוגמאות (2) ו-(3) הן לא הגיוניות במיוחד כפתיחות לביקורות מדע בדיוני – אבל האם אנחנו לא צריכים לפטור דברים כאלה במשיכת כתף בתור רעש לבן? אם זו הייתה הנקודה הנמוכה ביותר שאליה היו מגיעות ביקורות, סופרים היו ברקיע השביעי; אין בהן זדון, רק חוסר תחכום מעורר צמרמורת. (1) היא מלאה בכוונות טובות, (2) היא כנראה ניסיון לשנינות ו(3) היא גסות רוח ותיקה וידועה. ולמען האמת שלוש הביקורות היו חיוביות בכללן בקשר לספרים עצמם; רק כאשר עסקו במרכיב א המבקרים פלטו שטויות.
ובכל זאת אני חושב שרוב האוסטרלים מורגלים מדי בדברים מסוג זה מכדי לחשוב פעמיים אודות הנושא; פיתחנו סף סובלנות גבוה להתנשאות. בכל מקרה, תמיד קשה לנתח דוגמאות כאלה כאשר שייכים לקבוצת ה''מטרה''. אי לכך אני חושב ששווה לבחון כיצד רטוריקה דומה מתקבלת כאשר הזיהוי הלאומי הפוך. האם אתם יכולים לדמיין אחד מהדברים הבאים כמשהו חוץ מפרודיה?
(4) באופנים רבים, קליפורניה היא הרקע האידאלי למדע בדיוני. מעין אוסטרליה חליפית, ארץ של שמש, חול ומדבר הפונה אל האוקיינוס השקט מהצד האחר, קליפורניה היא מקום אקזוטי מופלא, הממזג טכנולוגיה מודרנית ופרימיטיביות עתיקה... ציפוי של תרבות מערבית שנמשח על ארץ עצומה דחוסה במורשת מיסטית של ילידים-אמריקאים.
- ביקורת מתוך, Science Fiction, על Pacific Edge מאת קים סטנלי רובינסון.
(5) הם עושים דברים אחרת בצפון הרחוק, במקום שבו הלילות נמשכים שישה חודשים ואפילו דובי הקוטב מתחילים להיראות מושכים אחרי זמן מה. (יש יהירות בקרב הקנדים הסבורים שארצם מתוחכמת וקוסמופוליטית יותר משכנתם הצפונית רבת העוצמה – אבל זה פשוט לא עובד. נדמה לי כי רב מדי נודר חוטב עצים.)
- ביקורת ב''איידולון'' על ''העיר הדוממת'' של אליזבת וונרבורג.
(6) אפשר לומר שהאנגלים לא הצליחו להצחיק אותנו עם ''המופע של בני היל'' ו''מישהו מטפל בך?''. אפשר לומר ש''מטבח אנגלי'' הוא סתירה מניה וביה...
- ביקורת בכתב העת, The West Australian, על ''דיווח על הסתברות א'' של אלדיס
האם מישהו יאמין שאלה אמיתיים? אני לא חושב כך. הציטוטים האמתיים מגוחכים באותה מידה... אבל (4)-(6) מזוהים מייד כבדיחות.
מדוע? אני סבור שמכיוון שבדרך זו או אחרת הרטוריקה של מרכיב הפלא א מתאימה לנוראות של דוגמאות (1)-(3), גם אם היא לא הולידה אותן בפועל... אבל למיטב ידיעתי איש בקנדה, בארצות הברית או בבריטניה לא ניסה אפילו לקדם מיתולוגיה של המדע הבדיוני שלהם הקשורה לסטרואוטיפים הלאומיים האידיוטיים ביותר שלהם, המטבע שבו עושים שימוש קומיקאים מדרג ז ומנתחי תרבות יוגיאניים.
מרכיב הפלא א מציב את כל המדע הבדיוני האוסטרלי באותה זירה של פרסומת לבירה ו''שכנים שכנים'', של פרסומת לתיירות בהן מככבים פול הוגאן ו''קרוקודייל דאנדי''. כולה עוסקת במכירה, בסרסור, של אומה בת שמונה עשר מיליון אנשים כאילו היו מקשה אחת: בלתי ניתנת לחלוקה, הומוגנית.
כמעט לא אמרתי דבר כאן על התוכן של המדע הבדיוני האוסטרלי – מכיוון שלמען האמת לא אכפת לי אם סופרי מדע בדיוני אוסטרליים אחרים ממקמים את יצירותיהם באוסטרליה או במקום אחר, לא אכפת לי אם הם מושפעים יותר מ-מ' ברנרד אלדרשו, קורדוויינר סמית, סטניסלב לם או לארי ניבן. זה עסקו של כל סופר וסופר, ולא הייתי חולם להכריז הכרזות בנושא.
וזה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל אוסטרלים יכולים להפסיק לכתוב ''מדע בדיוני אוסטרלי'' – ולהתחיל לכתוב מדע בדיוני אמיתי, מדע בדיוני ללא תארים, כמו כולם – בלי לשנות ולו מילה אחת בסיפורת שלהם. הבה אדבר ללא כחל וסרק: הדבר האחרון שבו עוסק מאמר זה הוא קריאה לפחות כתיבה על אוסטרליה במדע בדיוני אוסטרלי (או יותר כתיבה, או כתיבה שונה). זו אינה הסוגיה.
אני כן קורא לפחות כתיבה אודות אוסטרליה – או לכתיבה נבונה ואנליטית יותר, כתיבה פחות שקועה בעצמה, פחות טופחת לעצמה על השכם ויוצרת מיתוסים (אבל כשאין מה לומר, אני אסתפק פשוט בפחות כתיבה) – במאמרי ניתוח ומאמרי דעות. מרכיב הפלא א לא נמצא באף אחד מהספרים או הסיפורים. הוא שוכן כולו בפרשנות שנטוותה סביבם, שעושה כמיטב יכולתה לעוות את התפיסה, להגביל את האפשרויות, של המדע הבדיוני הנכתב במדינה זו.
ואני מצפה ליום שבו חומר זה שהוא דמיוני – אך בכל זאת רעיל בצורה מוזרה – ילך בדרכם של הפלוגיסטון והאתר.

הערות:
(1) Strine הוא כינוי ל''שפה'' לכאורה שאותה דוברים באוסטרליה, שהיא שונה מאנגלית.
(2) גוֹף ויטלאם – ראש ממשלת אוסטרליה בשנים 1972-1975.
(3) ''לאריקניות'' היא המסורת של זלזול במסורת ובנורמות ולעג לשלטונות המיוחסת לאוסטרלים.

מאמר זה התפרסם בגיליון 17/18 (יוני 1995) של כתב העת ''איידולון''. הוא מובא כאן ברשותו האדיבה של המחבר.
כל הזכויות שמורות לגרג איגן.




אתר הבית של גרג איגן
חוה המיטכונדרית - סיפור של גרג איגן ב''בלי פאניקה''
אתר ''איידולון''

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
נדמה לי שזו לא התמונה של גרג איגן
דותן דימט יום שני, 25/05/2009, שעה 0:15
(3 תגובות בפתיל)
אני חושבת שהוא דווקא לא כל כך רלוונטי לישראל
MuchRejoicing יום שני, 25/05/2009, שעה 20:35
(7 תגובות בפתיל)
מאמר ראוי ביותר
נעמי וינר יום שלישי, 26/05/2009, שעה 11:12
(2 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.