על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

לאור השקיעה
סיפורים / ורד טוכטרמן
יום חמישי, 31/05/2001, שעה 2:03

עיניים לבדן אינן מספיקות בכדי לראות


הגבר והאשה שישבו על ספסל ההמתנה לא היו זקנים במיוחד, אבל היה משהו בפניהם, העייפות אולי, או קווי המרירות שמשכו את זוויות פיהם למטה, שגרם להם להראות כאילו משא דורות רבים נח על כתפיהם. הם ישבו, לא בדיוק צמודים, מרפקיהם נוגעים ולא נוגעים זה בזה, איכשהו נמנעים זה מזה בכעין תיאום טלפתי. עיניה של האשה היו נעוצות בחיקה, בעוד עיניו של הגבר שוטטו על קירות חדר ההמתנה, פוגשות מדי פעם בעיני אחד היושבים בחדר ומיד מתחמקות מהן.
האשה הרימה את עיניה, כמו מחפשת עוגן הצלה בחדר, והביטה סביבה. זה היה אות לזקנה שישבה לידה, לופתת את תיקה אל חזה, לפנות אליה בדברים.
''אתם הרבה זמן כבר מחכים?''
האשה נראתה כמעט מופתעת על שנפתח לה פתח ההצלה הזה. לאחר רגע ענתה ''לא, הילד שלנו בפנים. אור. הוא עבר ניתוח במוח''. היא כמו שקלה לרגע את המלה הבאה שעמדה לומר, ולבסוף פלטה אותה באי-רצון. ''סרטן''.
''אה.'' מבטה של הזקנה נשלח לרגע לכיוון השני, כמו מנסה להתחמק מהכרה במילה שנזרקה אל חלל החדר. עינה האחת לא ראתה, כנראה, ונותרה קבועה במקומה כאשר האחרת שוטטה על פני החדר. היא מיקדה מחדש את שתי עיניה באם ושאלה, ''הוא בסדר''?
''אני לא יודעת.'' האם אמרה את המילים בעייפות, מאד בשקט. האב זרק בה מבט נרגז וחזר להביט בזווית התקרה הרחוקה.
''תראי, הוא... הוא היה ילד נהדר. חכם מאד. תמיד מבין אנשים, תמיד יודע בדיוק מה להגיד. אנשים אמרו שהוא בטח יהיה פוליטיקאי, כל כך טוב הוא ידע לסדר את כל המצבים לטובתו. והוא היה זריז, אף פעם לא נפצע, אף פעם לא נפל... אני לא יודעת.'' היא שמטה את שתי ידיה בחיקה ושם הן נותרו, כשני שורשים חסרי חיים המפותלים זה בזה.
''ומה, הוא לא בסדר עכשיו?'' שאלה הזקנה.
''אני לא יודעת!'' אמרה האם, קולה כמעט נשבר בבכי לפני שזקפה את גבה בכוח, ידיה נלפתות זו בזו. היא כחכחה בגרונה ואמרה בקול יציב יותר, ''אחרי הניתוח... תראי, לפני הניתוח הוא היה בסדר, אבל הוא התחיל לפחד בלילה. היה בא לישון איתנו ואומר שיש משהו גדול ושחור ומסוכן במיטה שלו. לא לגמרי הבנתי אותו, אבל אחרי שזה נמשך ככה הרבה זמן, וכבר אי אפשר היה להתעלם, לקחנו אותו לרופא.'' היא נאנחה. ''תמיד היה לו דמיון נהדר. הוא תמיד סיפר לנו על דברים שהוא רואה, במיטה שלו או בבית או ברחוב, אבל זה...''
היא משכה את השתיקה למשך רגעים מספר. הזקנה כבר החלה לחטט בתיקה כשלפתע חזרה האם לדבר. ידיה המחטטות של הזקנה נעצרו. היא החזירה את מבטה הפוזל באשמת מה אל פני האם, שנראו כעת מרוחקים. ''בסוף הרופא שלח אותו לסי טי. לא יודעת למה הוא חשב על זה, אבל הוא אמר שצריך לעשות לו סי טי. ומצאו לו גידול. הם אמרו שהוא היה שם מכשהוא נולד, כי המוח התפתח כאילו מסביבו, בצורה מעוותת''. היא הביטה בפני הזקנה בייאוש. ''את מבינה? לא בצורה הרגילה. הם אמרו שזה גדל לאט מאד, ושעכשיו זה כנראה התחיל ללחוץ לו קצת על עצב הראיה או משהו כזה, ובגלל זה הוא רואה דברים משונים. זה מה שהם אמרו.''
הזקנה צקצקה בהשתתפות ושאלה ''אז מה קרה? הניתוח לא היה טוב?''
האם הניפה את ידיה בקשת קצרה, לא מבחינה כי כמעט פגעה בכתפו של הגבר תוך כך. הוא התעלם מתנועותיה בהפגנתיות. ''היה מצוין!'' היא כמעט צעקה. ''עבר בדיוק כמו שתכננו, הצליחו להוריד בדיוק את כל הגידול, בלי לפגוע בשום דבר, והוא מחלים, וכל הבדיקות בסדר, והכל...'' קולה גווע.
''נו? אז מה לא בסדר?'' שאלה הזקנה בהשתתפות.
''הוא כל הזמן אומר שהוא לא רואה! אני לא מבינה את זה. הוא רואה הכל, כל הבדיקות אמרו את זה. אז למה הוא כל הזמן אומר שהוא לא רואה? למה הוא מתנהג כאילו שהוא עיוור?''
הגבר הפנה אליה את מבטו, מבט כואב שבקע מאחורי עיניים אדישות. לרגע כמו התנפצה בועת הריחוק והקור שהפרידה בינו לבינה, והזקנה יכלה לראות את האחדות שהיתה ביניהם פעם. אז הוא התכווץ אל תוך עצמו, ממלמל דבר מה שנשמע כמו ''את והשטויות שלך,'' ובהה שוב באחד הקירות.
הזקנה שאלה ''למה... בעלך?'' - המילה נאמרה בהיסוס, אך האם הנהנה לאישור והיא המשיכה - ''כועס? מה לא בסדר?'' שאלה, כאילו חיטוט בענייניה הפרטיים הוא זכות שהוקנתה לה בשל הישיבה המשותפת על ספסל ההמתנה. אבל לפני שהספיקה האם לענות, היא עצמה עדיין לא ידעה אם זו תהיה תשובה מלאה או דרישה שלא תתערב בענייניה, נפתחה הדלת וקול קרא להם להיכנס.


משרד הרופא היה אפלולי, תריסיו מורדים והאור כבוי. הרופא בדיוק הדליק את האור כאשר נכנסו, והם מצמצו לרגע בבוהק העז שהכה בהם. האם מיהרה והתישבה לצד ילדה, מול שולחן הרופא, והאב התישב באי נוחות בכסא הבדיקות הצמוד למכשיר בדיקת העיניים. האם חיבקה את בנה. הוא היה רזה מאד, על ראשו זיפים קצרים וצלקת מוארכת. ''אמא?'' אמר, והושיט את ידיו ללפות אותה, למשש אותה, ידיו חולפות על לחיה וכמעט ננעצות בעיניה, בעוד עיניו משוטטות על פניה, ריקות וקהויות.
הרופא הביט בילד, ואז בהורים, וכחכח. שניהם הביטו בו במבט עז, מקווה. הוא פתח. ''תראו, החדשות הטובות הן שאצל הילד שלכם הכל בסדר. שדה הראיה שלו מושלם. תפיסת העומק, הצבע, התנועה, המרחב - הכל בסדר. הוא מזהה צורות, הוא יכול לספור בראיה, הוא יכול לזהות אותיות - אני לא רואה שום סימנים לפגיעה במערכת הראיה''.
''אבל.'' אמרה האם, והביטה בו בדרישה.
''בדיוק. אבל.'' אמר הרופא, מצמיד את אצבעותיו. ''אני לא יודע להגיד מה בדיוק לא בסדר, אבל אני יודע שמשהו לא בסדר. בהחלט לא בסדר. אני לא יודע אם זה לא דבר שדווקא פסיכולוג צריך לטפל בו, ולא אני, אבל...'' הוא פרש את ידיו.
''מה?'' שאל האב מכסאו המרוחק יותר. קולו נשמע חלול ומרוחק באזני האם.
''בואו נשאל אותו, בסדר?'' הרופא פנה אל הילד. ''אור, תגיד לי, מה הבעיה בדיוק?''
הילד הפנה אליו את פניו בחוסר בטחון. ''אני לא רואה'', אמר.
''אבל קודם בדקתי אותך וידעת כמה אצבעות אני מרים, איזה מספר כתוב שם על הלוח... ידעת כל מה ששאלתי''.
''כן, אבל... אני לא רואה.''
הרופא פנה אל ההורים. ''אתם מבינים? עד כמה שאני מבין את זה, אור לא מחשיב את מה שהוא עושה לראיה. משהו במערכת החושים שלו התבלבל, ולמרות שהראיה שלו נורמלית לחלוטין, הוא לא מחשיב זאת לראיה. אני מעריך שחל שינוי במערכת הראיה שלו בעקבות הניתוח, היא נהייתה נורמלית אפשר לומר, ויקח לו זמן להסתגל. הוא יסתגל, בסופו של דבר''.
אור קם על רגליו, מתנער מחיבוקה של אמו, ושאל ''כשאתה אומר את זה, אתה מתכוון שאני לא אראה שוב?''
הרופא הביט בו, נבוך מאד, ודיבר אליו בנימה אבהית. ''אתה תתרגל לראות כמו כולם. כמו שאתה רואה עכשיו''.
''אבל אתה לא מבין?'' רקע אור ברגליו בעצבנות, ''אני אומר לך שאני לא רואה! כל הדברים נעלמו! הכל!'' הוא נופף בידו בחוסר זהירות ופגע בזרוע המנורה הניצבת על השולחן. בורג בולט חדר אל פנים זרועו ופצע אותה.
הוא הרחיק את ידו מהבורג והביט בה בריחוק, כשדם החל לזלוג מהפצע החבול שנפער בה.
''אור!'' אמו זינקה ממקומה, כסאה נשמט לאחור מעצמת התנועה, ומיהרה לתפוס בזרועו, מביטה סביב ומחפשת משהו לחבוש בו את הפצע.
הרופא הושיט לה ממחטת נייר ואמר לה ''תנגבי את זה, אל תדאגי, אחר כך האחות תטפל בזה. את רואה שזה לא נורא. עכשיו אני רוצה לדבר איתך... אתכם,'' הוא החווה בראשו לעבר האב, מכליל גם אותו לפתע במעגל, ''על זה.'' הוא לחץ על כפתור במכשיר הטלפון שעל שולחנו ואחות נכנסה לחדר. הוא ביקש ממנה לטפל בזרועו של הילד, והיא יצאה איתו. הילד כמעט התנגש במשקוף הדלת בצאתו, והאחות מיהרה לכוון אותו לעבור במרכז פתח הדלת.
''תראו,'' אמר הרופא, ושני ההורים החזירו את מבטם מהדלת הנסגרת אליו. ''אני אסביר לכם מה אני חושב שקורה לבן שלכם, אבל זה יהיה מסובך.'' האם הנהנה. ''תרצה לשבת יותר קרוב, אולי?'' אמר הרופא בנימוס לאב, שנראה נבוך לרגע ואז קם והתיישב על הכסא לצד אשתו.
''העניין הוא כזה,'' אמר הרופא והצמיד שוב את קצות אצבעותיו, נראה כמנסה לבחור את המילים הנכונות. ''לפי מה שהצלחתי להבין מהשאלות ששאלתי את הבן שלכם, הוא לא איבד את יכולת הראיה שלו. רק את היכולת להעניק משמעות למה שהוא רואה.''
היה שקט קצר, ואז התפרצו שני ההורים בבת אחת. האם קראה ''רק?!'' והוסיפה לדבר, והאב אמר כמה דברים נרגזים שלא נשמעו מעל דבריה של האם.
הרופא הרים את ידיו ושני ההורים עצרו בהדרגה מדיבורם. הוא הישיר אליהם מבט ואמר ''בבקשה, תנו לי לסיים. אני רוצה להסביר לכם מה קורה.''
האב הניד בראשו ניד קצר ונוקשה, והאם הנהנה.
''תראו, הראיה שלנו מורכבת מהרבה מנגנוני עיבוד שונים. יש לנו מנגנון עיבוד לצבע, מנגנון עיבוד לצורה, מנגנון עיבוד לתנועה, ועוד דברים עוד יותר מורכבים. אני חושב שאחד ממנגנוני העיבוד של הבן שלכם נפגם, אני רק לא בטוח איזה.''
האם תלתה בו מבט שואל.
''תראו, אני אסביר לכם את זה ככה. קורה לפעמים שאנשים שנפגעים משאיפת עשן מאבדים כל יכולת לעיבוד מידע חזותי חוץ מתפיסת הצבע שלהם. עצב הראיה לא נפגע, רק מרכז הראיה בחלק האחורי של המוח,'' הוא טפח בידו על אחורי גולגלתו, ''ובדרך כלל התאים האחרונים ששורדים הם אלה שמטפלים בתפיסת צבע. עכשיו, תתארו לכם אדם שכל מה שהוא רואה זה צבע. הוא לא מזהה צורות - הוא לא יודע להגיד אם משהו עגול או מרובע. הוא לא מזהה עומק או מרחב - הוא לא יודע להגיד אם משהו לפני משהו או מאחוריו, מימינו או משמאלו. הוא גם לא מזהה תנועה וכיוון - כל מה שהוא מזהה זה צבע. אם הוא רואה אשה בשמלה אדומה, כל מה שהמוח שלו קולט זה את הצבע האדום, והוא עשוי לחשוב שיש לפניו תפוח, או משאית כיבוי.''
האם התפרצה לדבריו בקול פגוע ''אבל אור שלנו רואה! הוא מזהה צורות! הוא יודע מה לפני מה! למה הוא אומר שהוא לא רואה?''
''גברת פז, זה מה שאני מנסה להסביר לכם. אני לא יודע איזה מנגנון נפגע אצל אור. כל המנגנונים שאני בדקתי תקינים. אבל ברור לי שהיה מנגנון מסוים בפעולה לפני הניתוח, שלא קיים יותר, וזה מה שמבלבל את אור. הוא צריך ללמוד לראות מחדש, או יותר נכון, ללמוד לתת משמעות מחדש למה שהוא רואה. לא סתם נתקעה לו קודם היד במנורה - הוא לא ידע לתת משמעות לתמונה החזותית של פגיעת היד שלו במנורה. הוא לא ידע שזה עומד להזיק לו.''
האם רק הביטה בו פעורת פה. האב כחכח באי נוחות. ''אז מה שאתה בעצם אומר... מה שאתה בעצם אומר זה שהוא ראה עוד משהו לפני הניתוח, שעכשיו הוא לא רואה?''
''כן, בערך. אני לא יודע אם 'ראה' זו המילה הנכונה. המוח שלו עיבד מידע מסוים לפני הניתוח, והוא לא מעבד אותו עכשיו. למעשה, אם ניכנס כאן לאמונות הפרטיות שלי בנושא, שהן לא בהכרח האמונות המקצועיות שלי, אני מאמין שהיתה לו מה שהייתי מגדיר 'חישה יתרה' - יכולת לקלוט מידע שבני אדם בדרך כלל לא יכולים לקלוט, יכולת שנבעה מהארגון הלא נורמאלי של המוח שלו בגלל הגידול. למעשה, אני משער שהגידול הופיע עוד לפני שאור נולד, ושהמוח שלו התפתח סביבו מלכתחילה.''
''אתה רואה?'' פנתה האם אל האב, ''ואתה אמרת שהכל שטויות! תמיד אתה צוחק על כל מה ששירה אומרת...''
''מה אני אעשה שהיא מדברת שטויות?'' זעף האב בחזרה. ''כל הקישקושים האלה שלה, בחיי!''
הרופא נראה מסוקרן. ''אפשר לדעת במה מדובר, רבותי?''
האב נראה נבוך. ''זו אחותה, אחותה של אשתי. היא תקועה בכל מיני קטעים מיסטיים. כשהיא שמעה מה אמר אור על מה שהוא ראה קודם ושהוא לא רואה עכשיו, היא התחילה לקשקש על כל מיני רעיונות של איך קוראים לו, זה שכתב את כל הספרים עם השטויות.''
''קסטנדה,'' אמרה האם בשקט, ''ואלה לא שטויות''.
''זהו, הוא. ואלה כן שטויות. באמת.''
''מה היא אמרה, בדיוק?'' שאל הרופא, אצבעותיו שוב צמודות זו לזו. האב חשב שהוא נראה כאילו הוא עומד להתפלל לאיזה אל לא נודע.
''תראה, אחותה של אשתי מתעניינת בכל מיני מיסטיקה-שמיסטיקה,'' אמר האב, נראה לראשונה כאילו הוא באמת נוכח במקום. ''בקיצור, אחרי שהיא שמעה את הילד אומר שהוא לא רואה יותר, היא נדלקה והתחילה לקשקש...''
''לדבר, לדבר, לא לקשקש. תדבר על אחותי בצורה מנומסת.''
''בסדר, לדבר. התחילה לדבר שטויות על קרלוס קסטנדה וכל מיני דברים על ביצים זוהרות, שזה כאילו אנחנו, ואיך אנחנו יכולים לשנות את הצורה שאנחנו רואים בשינוי של המקום של מה שהוא קרא 'נקודת המאסף', שזו הנקודה שאוספת את הקשרים שלנו עם העולם, אם הבנתי נכון, והשינוי הזה יכול לתת לנו לראות את העולם בצורה אחרת, כמו יצורים שלא קיימים וכל מיני נקודות כוח ושטויות כאלה. ושראיה באמת זה לא סתם לראות כמו שאנחנו מכירים את זה, אלא לראות דברים כמו שהם באמת, ולא מצורה אחת מקובעת של ראיה,'' אמר האב בלגלוג, כחוזר על טקסט ששמע פעמים רבות מדי. ''אתה מבין, בגלל שאצל קסטנדה למילה 'ראיה' היתה משמעות מיוחדת, זה הזכיר לה. אז היא אמרה שלאורי היתה צורה אחרת לראות את העולם, ושהוא היה יותר קרוב לראות את העולם כמו שהוא באמת.'' ואז הוסיף, בהתגוננות, ''שזה בטח נכון, אבל אני לא מבין בשביל מה צריך לסחוב את כל המיסטיקה הזו לסיפור. בשביל מה לסבך סתם?''
''בסך הכל היא היתה היחידה שהבינה את אור,'' אמרה לו האם, ספק בכעס ספק בעצב. ''היא היתה היחידה שהוא היה מסוגל להסביר לה מה קורה לו, אפילו שזה לא עזר לו בכלל.''
''כל הכבוד לאחותך שהיא מצליחה להבין ילד שהיה לו סרטן במוח ונדפק לו חצי שכל בניתוח, בחיי,'' אמר האב בלעג.
''רבותי, בבקשה,'' אמר הרופא בקול הסמכותי ביותר שהצליח לגייס. השניים השתתקו במבוכה. ''זו תאוריה מעניינת מאד, ובמידה מסוימת נראית לי קולעת. אני מאמין שלבן שלכם היתה יכולת לחוש את העולם באופן שלרוב בני האדם אין. אני חושב שהוא ראה לא רק את החפצים בעולם כמו שאנחנו רואים אותם, אלא גם כל מיני רמזים נוספים שנתנו לו מושג על קשרי גומלין ומשמעויות נוספות שלהם. אין שום דרך שמישהו מאיתנו יוכל לדמיין מה בדיוק היה לו או מה הוא איבד. נוכל רק לנסות לעזור לו להתרגל לראיה רגילה. ועכשיו, רבותי, הפגישה הבאה שלי מחכה.''
הוא קם ממקומו, ולהורים לא נותרה ברירה אלא לקום ולנוע לעבר הדלת.
כשכבר עמדו לצאת הוסיף הרופא, ''הילד שלכם יצטרך להסתגל. זו לא הסתגלות קלה, וזה לא מפתיע שהוא סובל מחרדות כרגע. כל מה שנתן משמעות לדברים שהוא רואה נעלם. הוא מתקשה להבין את העולם שסביבו, הוא כבר לא יודע מה מסוכן ומה לא ואיך לפרש מצבים והתנהגויות. אני ממליץ על ליווי פסיכולוגי צמוד, כי זו תהיה תקופה קשה מאד בשבילו ובשבילכם.''
האם יצאה בלי לומר מילה. האב, כתפיו שמוטות שוב, הלך בעקבותיה. רק כשאספו את ילדם ממשרד האחות נראה כי הוא מתעודד מעט. הם יצאו מחזיקים שניהם בידיו של אור.
הזקנה הפוזלת עדיין ישבה על הספסל. היא הרימה את עינה החקרנית לעבר האם שעברה לידה. עינה השניה כמו הוסיפה להביט במשהו אחר. ''נו, הכל בסדר?''
''יהיה טוב,'' אמרה האם בנחרצות שלא חשה.


''לילה טוב, אור חמודי, תישן טוב,'' לחשה לאחר שכיסתה אותו בשמיכה. כדור ההרגעה שקיבל החל לפעול את פעולתו, והוא נראה מעט רגוע יותר. לא חוכמה, חשבה לעצמה, לא קשה להיות יותר רגוע מילד שמתכרבל לכדור קטן ורועד ליד הקיר ומסרב לזוז. היא חשה את התשישות משתלטת עליה. הצורך לעקוב אחריו בכל פעולה קטנה, למנוע ממנו מללכת לתוך קירות, לגרום לו לאכול אוכל בו לא בטח, להרגיל אותו שוב לעשות את כל פעולות היומיום הקטנות, ולבסוף לנסות להניע אותו לקום מהמקום שהתכרבל בו ליד הקיר, במחאה אילמת כנגד העולם כולו... היא התקשתה לעמוד בכך. היא מצאה את עצמה מקללת שוב ושוב את הרופאים שניתחו את בנה. היא הזדקפה, חשה את גבה הכואב מוחה על התנועה, והתכוונה לצאת מהחדר.
ידו תפסה את ידה לפני שהספיקה לצאת. ''אמא, זה נכון מה שהרופא אמר? אני לא אראה יותר?''
היא חשבה לרגע. ''אורי, אתה רואה. אתה רק לא מבין את זה עדיין. אתה תלמד להבין את זה כמו כולם.''
''אבל איך?'' אמר וחבט בידו השניה בשמיכה, ''איך אמא? איך אני יכול להבין משהו, אם כל הדברים נעלמו? כל הדברים של הסימנים, כל הדברים שמסבירים, כל הדברים שמזהירים, כולם נעלמו! איך אני יכול לדעת שהמנורה מסוכנת אם אין את הסימנים של הסכנה כשאני מקרב אליה את היד? איך אני יכול לדעת שאת באמת אמא שלי אם אני לא רואה את כל סימני אמא שלך?'' קולו כמעט נאלם, והיא התכופפה אליו כדי לשמוע, ''ואיך אני אוכל לברוח מדבר הסכנה השחור שיש לי כל פעם במיטה אם אני לא רואה אותו בכלל?'' הוא יבב בשקט, בכי קטן ומותש.
האם חיבקה אותו בכוח אל לבה, מתאמצת לעצור את דמעותיה. היא רצתה לומר לו שדבר הסכנה השחור לא באמת קיים, אבל לא היתה מסוגלת. משפט המבוגרים הזה נשמע לה כעת לא נכון. לבסוף פלטה מילים כלשהן שלא ביטאו דבר ממה שחשה, אולם היו כל שיכלה להגיד. ''אתה תראה שאתה תתרגל, חמוד. כולנו מסתדרים עם זה, גם אתה תצליח.'' היא שחררה אותו מחיבוקה והחזיקה בידו. ''אני מבטיחה לך שאני אעזור לך. אתה תראה שאתה תלמד ותתרגל. זה לא כל כך נורא, באמת.''
הוא הנהן, עיניו כמעט פוזלות מהתשישות שנפלה עליו. היא ליטפה את ידו ויצאה מהחדר, מכבה את האור. רק מנורת הלילה בצורת דונלד-דק היתה נקודת אור קטנה בחשכת החדר.
אור התכרבל על צידו, עוצם את עיניו בכוח, ושלח יד אחת ללפות את צד המיטה. האגרוף הקטן נאחז בכוח בקרש שבצד המיטה, פרקיו מלבינים, מנסה להיצמד לממשות העולם ולשאוב ממנה ולו גם מעט נוחם. הנדל המבוהל, ששכן בזווית שבין קרשי המיטה מזה זמן מה, נלכד כעת באצבעות הלוחצות והמועכות שלא היו מודעות עוד להילת הסכנה שלו. הוא עקץ בפעם האחרונה לפני שחדל לחלוטין מתנועה.
אור פקח את עיניו אל תוך החשכה. דונלד-דק המואר לא נראה עוד. לרגע דימה כי הראיה חזרה אליו. היה זה כאילו סימן הסכנה הגדול והאפל חזר שוב, הקיף אותו, ערסל אותו ובלע אותו אל תוכו. אור נעץ בחשכה עיניים ריקות ולא רואות, והניח למוחו המתעמעם לשקוע בתוך הדבר האפל, המאיים, המנחם. הדבר אשר הפחיד אותו כל כך, שיגר אותו בבעתה ובצרחות אל מיטת הוריו, היה כעת הדבר הברור היחיד בעולמו המצטמצם, והוא התכרבל בו בעונג כבשמיכה. ריאותיו הנחלשות פלטו נשיפה ארוכה של שלווה מבעד לשפתיו הרפויות, ולא שבו להתמלא עוד.




סיפור זה זכה במקום הראשון בתחרות סיפורי
''ד''ר ג'קיל ומר פיצול'' בפורום המד''ב של IOL



ד''ר ג'קיל ומר פיצול : תחרות סיפורים

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
יפה מאוד.
גיא יום חמישי, 31/05/2001, שעה 12:50
(12 תגובות בפתיל)
(ללא כותרת)
אורחת לרגע יום שישי, 01/06/2001, שעה 18:51
(2 תגובות בפתיל)
(ללא כותרת)
היא שבת, 02/06/2001, שעה 10:54
סיפור מצויין
אמבר יום ראשון, 03/06/2001, שעה 11:53
אוף איתך
אבישי יום ראשון, 03/06/2001, שעה 11:56
גם אני לא אהיה מקורי במיוחד
Talash יום ראשון, 03/06/2001, שעה 23:03
מדהים
דורית קרסו יום ראשון, 10/06/2001, שעה 13:56
(11 תגובות בפתיל)
וואו
חנה יום שלישי, 12/06/2001, שעה 4:34
אהבתי
dr_fea יום שלישי, 19/06/2001, שעה 19:15
(2 תגובות בפתיל)
very good
michael יום ראשון, 07/10/2001, שעה 16:28
איך סיפור כזה זוכה במקום ראשון
ספיידי יום שלישי, 06/11/2001, שעה 23:15
(2 תגובות בפתיל)
מדע ? בדיוני ?
אורן יום רביעי, 04/09/2002, שעה 13:25
(2 תגובות בפתיל)
לראות בלי להבין
דרצ'י יום ראשון, 01/12/2002, שעה 23:11
(2 תגובות בפתיל)
סיפור מעולה!!!
איתי() יום רביעי, 17/06/2009, שעה 0:06

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.