 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
המקטורן במראה
מאמרים / דותן דימט
10/01/07
תגובות: 3
אומץ במדע הבדיוני
מאמרים / גיא חסון
05/12/06
תגובות: 30
אנשים טובים באמצע הדרך
מאמרים / רז גרינברג
06/06/06
תגובות: 2
אל המאדים בשלוש שעות
מאמרים / אהרון האופטמן
30/04/06
תגובות: 1
דוֹגמה 2005
מאמרים / אביגיל נוסבאום
23/02/06
תגובות: 36
אז אתם רוצים לכתוב קלאסיקות חדשות?
מאמרים / גיא חסון
12/02/06
תגובות: 61
בואו ניפגש לפני מאה שנים
מאמרים / אהרון האופטמן
03/02/06
תגובות: 3
ואריאציות על נושא מאת הרקליטוס
מאמרים / מאיר יגר
27/09/05
תגובות: 11
על שימוש לטובה ולרעה במדע בדיוני
מאמרים / קארלהיינץ שטיינמילר
23/06/05
תגובות: 0
קריאת העורב - דבר הכותב
מאמרים / אסף אשרי
12/06/05
תגובות: 134
יש עתיד?
מאמרים / גיא חסון
07/06/05
תגובות: 72
האח שסרב לגדול
מאמרים / רמי שלהבת
22/05/05
תגובות: 14
מפלט מהאח הגדול
מאמרים / גורדון ון גלדר
22/05/05
תגובות: 0
שבירת המונופול
מאמרים / גיא חסון
19/04/05
תגובות: 56
והרי התחזית
מאמרים / אהרון האופטמן
15/01/05
תגובות: 0
העתיד על פי אנביק
מאמרים / אהרון האופטמן
11/10/04
תגובות: 0
ראשו של נסיך החלומות
מאמרים / דותן דימט
07/07/04
תגובות: 8
קריאת העורב - יוני
מאמרים / אסף אשרי
29/06/04
תגובות: 78
הרוח בערבי המכונה
מאמרים / רז גרינברג
24/06/04
תגובות: 8
קריאת העורב - אפריל
מאמרים / אסף אשרי
30/04/04
תגובות: 31
מה תפקיד הכלב, ומה הקשר למטוסי העתיד
מאמרים / אהרון האופטמן
10/04/04
תגובות: 0
קריאת העורב - מרץ
מאמרים / אסף אשרי
29/03/04
תגובות: 14
פרדוקסים של מסע בזמן
מאמרים / מריוס כהן
23/03/04
תגובות: 68
קריאת העורב - פברואר
מאמרים / אסף אשרי
29/02/04
תגובות: 62
הגדר: מד''ב
מאמרים / אריק אפק
15/02/04
תגובות: 95
קריאת העורב - ינואר
מאמרים / אסף אשרי
29/01/04
תגובות: 46
''סתם, כי בא לי לטלפרט''
מאמרים / אהרון האופטמן
10/01/04
תגובות: 1
קריאת העורב
מאמרים / אסף אשרי
07/01/04
תגובות: 23
מין בדידות באפס ג'י
מאמרים / אהרון האופטמן
22/10/03
תגובות: 0
איש אלף המילים
מאמרים / פבל גרשניק
05/01/03
תגובות: 29
|
 |
מכונית העתיד - לעבר
מאמרים / אהוד מימון
שבת, 29/03/2008, שעה 19:01
על הקשר בין צורות התחבורה אצל היינלין ואסימוב ליחס של התרבות האמריקאית לטכנולוגיה
|
|
סופרי מדע בדיוני עשו שימוש בכלי רכב ובמערכות תחבורה כדי לעצב את העולם העתידי שאותו יצרו. החברות חובקות הגלקסיות של אסימוב והרברט קיימות בזכות אפשרות הטיסה הגבוהה ממהירות האור, וללא ספינות הדורות ''אל האינסוף'' של אולדיס ו''מייפלואר'' של אודונל לא היו מתקיימים. אך לעתים אותם אמצעי תחבורה פותחים בפנינו צוהר לא לעולם העתיד, אלא לעולם שבו נוצרה היצירה. אמצעי תחבורה אלה יכולים לשקף – במודע או שלא במודע – אידאלים, תפיסות וגישות של העולם שבו חי הסופר. זהו ניסיון להראות שתי דוגמאות לתופעה זו, אחת מסיפורו של היינליין ''הדרכים חייבות לנוע'' והאחרת מסיפורו של אסימוב ''סאלי''.
לסיפורו של הינליין, ''הדרכים חייבות לנוע'' מסר פוליטי וחברתי ברור מאוד. במרכז הסיפור עומד סכסוך עבודה של עובדי הדרכים הנעות, שהן עורק החיים של ארצות הברית המעביר אנשים וסחורות ברחבי המדינה, והסיפור בוחן שאלות של מחויבות ונאמנות לאידאלים הגדולים מהאינטרסים של היחיד. אך אני רוצה לעסוק לא במסרים גלויים אלה של הסיפור, אלא באידאלים ובתפיסות שמתגלמים בדרכים עצמן, במכונות.
לצורך זה יש לפתוח בתיאור הקצר של קרביהן של הדרכים הנעות ושל דרך הפעולה שלהן שהיינליין מביא:
''לשמאל ולימין, במרחק מאה יארד לכל כיוון, והלאה מזה ברווחים זהים, ככל שהעין הרחיקה לראות, ניצבו רוטורים אחרים. את הרווחים שבין הרוטורים גשרו גלילים דקים מהם, צפופים כסיגרים בקופסה, כדי להעניק לרצועה תמיכה רצופה ומתגלגלת. בגלילים תמכו קשתות פלדה, וברווחים שביניהן נראו שורה אחר שורה של רוטורים ברצף מדורג, והרוטורים בכל שורה הסתובבו במהירות רבה יותר מאשר בשורה הקודמת.'' (עמ' 93)
זוהי ''המכונה הגדולה'' במלוא תפארתה – אלפי חלקים נעים, אם לא מיליונים, עובדים בתיאום מושלם בשירות האדם. ככאלה, הדרכים הנעות הן המוצר האולטימטיבי של המהפכה התעשייתית. הן ההנדסה הכבדה בשיאה, ובמובן זה הן ביטוי מובהק של ארצות הברית של 1940, השנה שבה התפרסם הסיפור.
ארצות הברית של אמצע המאה העשרים היא ההתגשמות המובהקת והמרשימה ביותר של המהפכה התעשייתית שתחילתה מאתיים שנה קודם לכן. גם אם בשנות השלושים וראשית שנות הארבעים ארצות הברית עדיין לא שלטה בכלכלה העולמית כפי שתעשה לאחר מלחמת העולם השנייה, הרי שבתקופה זו, לאחר המשבר הכלכלי של שנות השלושים, היא כבר בהחלט הייתה בית החרושת של העולם. הדרכים הנעות הן הביטוי של העליונות הזו, לא רק בעצם ההישג שבבנייתן אלא גם בהקשר הסיפורי. כדי להציג בפני הקורא את הדרכים, את אופן פעולתן ואת חשיבותן מציב היינליין לצד הגיבור אדם שבא ללמוד את הדרכים. זהו אינו אדם מן השורה אלא שר התחבורה של אוסטרליה שבא ''לבחון את ערי-הדרכים שלכם ולדווח לממשלתי על הכדאיות שבהעתקת שיטותיכם האמריקניות המפתיעות'' (עמ' 78). את המכונה המושלמת בנתה כמובן ארצות הברית, המדינה התעשייתית המושלמת.
בהיותן המכונות המושלמות הדרכים מייצגות שיא נוסף של המהפכה התעשייתית. שוב ושוב בסיפור אנו מוצאים את אותה מסקנה – הדרכים מושלמות, כל פגם שמתגלה במערכת התחבורה הזו מקורו באנשים. כך למשל אנו לומדים במהלך הסיפור שבתולדותיהן של הדרכים הייתה רק פעם אחת ויחידה שבה רצועה נקרעה ונגרמה תאונה. כשגיינס מספר על התאונה הזו, הוא מתחיל את דבריו באמירה שבעיה כזו ''פשוט אינה יכולה להתרחש'' וממשיך ואומר ש''הרצועה אינה מסוגלת להינתק''. (עמ' 84) כאשר הוא מסביר איך אירעה התאונה הוא מדגיש שהאשמה במתכננים: ''ואיש לא חזה מראש את המטען שיהיה עליה (הרצועה א.מ.) לשאת'', (עמ' 84) ומסכם את דבריו ''הדרכים האלה, כמכונות, אין בהן פגם. הן חזקות ובטוחות ויעשו כל מה שנועדו לעשות. לא, הבעיה אינה במכונות, אלא באנשים''. (עמ' 85) הסיפור אכן מוכיח שנקודת התורפה היא האנשים, והיינליין טורח להדגיש את זה שוב לקראת סופו. כשגיינס מסכם לעצמו את המסקנות ממאורעות הסיפור הוא מתכנן מערכת מכנית שלא תאפשר למאורעות שקרו להתרחש שוב, ומגיע למסקנה ''אבל זה פרט מכני גרידא, עניין של מה בכך. הכשלון האמיתי היה נעוץ בבני-האדם. ובכן, יש לשכלל את מבדקי המיון הפסיכולוגיים, כדי לוודא שהדרכים יעסיקו אך ורק אנשים אמינים ובעלי מצפון''. (עמ' 105)
המכונות של היינליין, המכונות של אמריקה התעשייתית, הן מושלמות מעצם הגדרתן, ונקודת התורפה שלהן טמונה באנשים המפעילים אותן.
פן נוסף של הדרכים כמבטאות את תקופת כתיבת הסיפור נעוץ בכך שהדרכים הנעות הן מערכות של הסעת המונים. בסיפור זה לא ניכר חופש היחיד, אותו מיתוס של חירות שאפשר לראות אצל היינליין במקומות כה רבים. הדרכים הנעות לא נועדו לשרת את היחיד ולהעניק לו את החירות שנתנה המכונית לאמריקאים בשנות החמישים, אלא הן כלי בשירותה של החברה כולה, של האומה כולה. כשהיינליין מתאר את נחיצותן של הדכים הוא אומר ''אוכלוסייה גדולה ומתועשת חייבת שיהיו לה אמצעי תעבורה בהיקף גדול, לא רק לאנשים, אלא גם למשאות.'' (עמ' 85) האמת שבהצהרה זו ברורה מאליה, אך אי אפשר להתעלם מכך שהוא שוב שם דגש על החברה, ולא על היחיד, ואפשר לראות גישה זו כהשתקפות של ערכי התקופה שבה נכתב הסיפור. השפל של שנות השלושים היה עדות לתלות ההדדית של חלקים שונים באוכלוסייה, ולתלות של האוכלוסייה כולה במנגנונים כלכליים ממורכזים (תלות שהיינליין מדגיש בסיפור). שורת הפרויקטים והרפורמות של הנשיא רוזבלט בשנים 1933-1938 (שנקראו יחד ה''ניו דיל''), שנועדו לנסות ולהוציא את ארצות הברית מהמשבר, יצאה מהנחת יסוד המוצאת ביטוי בסיפור – כדי ''להתניע'' את הכלכלה ולאפשר את רווחת היחיד יש ליזום פעולות ברמה לאומית, ברמת החברה כולה. הדרכים, כמכונות מכניות ו''כלכליות'' כאחד, משקפות חשיבה זו – הן נועדו לשירות האומה, לא לשירות היחיד. לכן לא מפתיע לגלות שבשעת חירום יש למהנדסים של הדרך סמכות לחלק הוראות למפקדי משטרה ומושלי מדינות.
לבסוף כדאי להקדיש גם מילים ספורות לטכנולוגיות שאינן נמצאות בסיפור, או שתופסות בו מקום משני. יש שני סוגי טכנולוגיות המוזכרות בסיפור, שבשנים מאוחרות יותר היו תופסים ככל הנראה מקום חשוב הרבה יותר. האחד הם מסכי כוח השמש דאגלס-מרטין – טכנולוגיית מצב מוצק המפיקה אנרגיה נקייה ומתחדשת ביעילות רבה מאוד. בסיפור זה של היינליין הם מוזכרים כלאחר יד כמאפשרים את הטכנולוגיה המסורתית יותר של הדרכים הנעות (אם כי יש להם תפקיד חשוב יותר ביצירות אחרות שלו), אך קל לדמיין שבעידן אחר הם עצמם היו יכולים להוות מוקד לסיפור. הסוג האחר היא טכנולוגיית מחשבים, שמוזכרת בשתי מילים כאנלוגיה לצורת החשיבה המסודרת והשיטתית של גיינס. אין למחשבים שום תפקיד במערכות השליטה בדרך ובמערכות התקשורת! זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהסיפור התפרסם שלוש שנים לפני האמירה המיוחסת למנכ''ל IBM שבעולם יש שוק לחמישה מחשבים, אך בכל זאת יש בכך כדי להדגיש את העובדה שהטכנולוגיה המרכזית של מערך התחבורה הזה היא טכנולוגיה מסורתית ממורכזת.
הדרכים הנעות של היינליין משרתות את המסר העיקרי של הסיפור, אך בעת ובעונה אחת הן מעידות על אמריקה של לפני יותר מחצי מאה, שבה הנדסה כבדה שלטה בכיפה, וכת ה''אני'' עדיין לא צמחה לממדים שאליהם הגיעה מאוחר יותר.
אמצעי התחבורה העומד במרכז הסיפור ''סאלי'' של אסימוב הוא שונה מאוד, ומייצג תפיסות וגישות שונות מאוד. הדרכים הנעות הן ניצחון של ההנדסה הכבדה המסורתית; המכוניות האוטומטיות מתקיימות רק בזכות מדע הרובוטיקה החדש וייחודן הוא המוחות הפוזיטרוניים שלהן. הדרכים של היינליין הן מערכות תחבורה להסעת המונים, עצומות ולא אישיוֹת; המכוניות האוטומטיות של אסימוב הן פרטיות ויש להן אישיוּת משלהן.
כפי שאסימוב אומר בהקדמה ''ידוע היטב שהאמריקאי הממוצע אוהב את מכוניתו בתשוקה כמעט מינית'' (עמ' 21) וברובד הגלוי והברור ביותר של הסיפור ''סאלי'' הוא השיא של הרומן של אמריקה עם המכונית. העשור שבו נכתב הסיפור, שנות החמישים של המאה הקודמת, הוא העשור שבו אותו רומן הגיע לשיאו במובנים אחדים. שנות השגשוג שלאחר מלחמת העולם השנייה הן השנים שבאמת העלו את האמריקאים על הכבישים. השגשוג הכלכלי הביא לצמיחת הפרוורים, ולמספרים עצומים של אנשים שבילו שעות רבות על הכבישים בדרכם לעיר וממנה. המכונית הפכה ממוצר מותרות למוצר צריכה – ולצד כל בית בפרוורים ניצבו שתי מכוניות. אלה הן השנים שבהן הרלי ארל, ''דה וינצ'י של דטרויט'' עיצב את הקורבט ואת הלה-סייבר, ושבהן נוצרו מכוניות ארוכות מעוטרות בסנפירים שעוצבו בהשראת זנב של מטוסי סילון.
אותו יחס של אהבה ויראת כבוד למכונית שאפיין את שנות החמישים ניכר לאורך הסיפור כולו. בתחילתו ג'ייק גיבור הסיפור אומר דברים כמו ''לא התחתנתי. אתה לא יכול להתחתן ועדיין לטפל באוטומטיות כמו שצריך'' או ''שמע לי, אתה מתאהב בהן'' (עמ' 27), ומבהיר לקורא שהמכוניות עבורו הן תחליף לקשרים החברתיים החזקים ביותר. והדבר ניכר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים במחווה הגדולה של סאלי בסוף הסיפור – סאלי שחמש שנים לא נהגו בה, פרט למעשה האלימות של גלהורן, הפותחת את דלתה בפני הגיבור ומזמינה אותו להיכנס.
למכוניות של אסימוב מאפיינים אנושיים. לא רק שכל המכוניות הפתוחות הן נקבות וכל הסגורות הן זכרים, אלא שאותן ''בעלות הגג-המתקפל הן מאוד גנדרניות'' (עמ' 28) ומכוניות הספורט לעומתן הן סוג ''מאוד חם מזג''. (עמ' 25) המכוניות שלו יכולות לחוש אושר ולסבול, הן מבצעות תעלולים ילדותיים ומזדקנות, ובסופו של דבר יוצאות לפנסיה בחווה שבה מתרחש הסיפור. כמובן שלכל אחת מהן יש שם. תיאור כזה של מכונות (הן אפילו לא דמויות אדם כמו הרובוטים האחרים של אסימוב) מתאים להפליא לתרבות המכוניות שלידתה וכמה משיאיה בשנות החמישים.
המכוניות של שנות החמישים היו גם סמל לאידאל החירות של החברה האמריקאית. בעידן שלפני הטיסות המסחריות המכונית הייתה הסמל המושלם של החופש, ושברולט היו יכולים לקדם את המכוניות שלהם בסיסמה See the USA in your Chevrolet. אלה היו שנות הרטוריקה הגדולות של המלחמה הקרה, שבהן ארצות הברית הייתה סמל ונס לכל ''העולם החופשי''. החירות הזו מוצאת ביטוי בסיפור בשני מובנים. מחד המכוניות האוטומטיות ממשיכות בתפקידן המסורתי ומעניקות חירות לאנשים, ועושות זאת ביתר יעילות ממכוניות מסורתיות. המכוניות האוטומטיות משחררות את בני האדם מהצורך לנהוג ובכך מגבירות את חירותם, אך הן גם משחררות אותם ממגבלות יכולת התגובה האנושית ובכך מגינות על חייהם, ובהשאלה משחררות אותם מהמוות בכבישים. מאידך המכוניות עצמן, כיחידים, זוכות לחירות. כמכוניות שיצאו לגמלאות איש אינו נוהג במכוניות שבחווה והן ''חופשיות לדרכן'' (עמ' 29). יותר מכך – הן פועלות כל הזמן ואיש אינו מכבה אותן לעולם. על פניו נראה שאין שום דבר שמונע מהן פשוט לצאת לדרך. אך הן חופשיות גם בדרך נוספת – המוחות הפוזיטרוניים של המכוניות האוטומטיות הם מהבודדים שאסימוב כתב אשר אינם כבולים מראש בחוקי הרובוטיקה, והמכוניות בסיפור חופשיות לאיים על בני אדם, להפחיד אותם ואפילו להורגם.
ובכך טמון הבדל נוסף בין טכנולוגיית התחבורה של היינליין לזו של אסימוב, שאפשר לטעון שמקורו באווירה שבה נכתבו הסיפורים. הטכנולוגיה של היינליין היא אמינה במלוא מאת האחוזים, היא משרתת נאמנה של האדם ונקודת התורפה שלה היא תמיד האנשים המתכננים ומפעילים אותה. הטכנולוגיה של אסימוב היא בעלת אישיות משלה ורצון משלה, והציות שלה תלוי ברצונה הטוב. החלקים השונים שמהם מורכבות הדרכים פועלים יחד מכיוון שכך תוכננו, אך שיתוף הפעולה של המכוניות בינן לבין עצמן מתאפשר רק לאחר שלמדו לתקשר ביניהן. כך בסצנת המרדף (עמ' 33-34) הן מתקשרות בינן לבין עצמן, ומלמדות את האוטובוס את שפתן.
בסוף הסיפור ג'ייק, הגיבור שקרא למכוניות ''בניי ובנותיי'' (עמ' 40) וויתר על חיי נישואים כדי לטפל בהן, מקווה שהמכוניות לא יהרגו את כל בני האדם מכיוון ש''יהיה עליהן לקיים כמה מאיתנו כדי לטפל בהן''. (עמ' 42) אפשר לראות באיום הזה תחבולה ספרותית, הגרסה של אסימוב לסיפורי אימה, אבל הוא יכול גם לשקף פחד אמתי מפני טכנולוגיות חדשות. בשנת 1953 המלחמה הקרה כבר היתה בשיאה, והפחדים מפני טכנולוגיות חדשות ומאיימות כמו נשק גרעיני וטכנולוגיית טילים ניכרו היטב בארצות הברית. אסימוב אינו חושש מפלישה, הוא חושש מפני טכנולוגיה שעלולה לצאת משליטה, וזה ניכר בדבריו של ג'ייק לקראת סוף הסיפור כשהוא תוהה האם המכוניות בחווה הורו לאוטובוס להרוג את גלהורן, או שזה היה רעיון שלו:
''האם מכוניות יכולות להעלות רעיונות כאלה? יצרני המנועים אומרים שלא. אבל הם מתכוונים לתנאים רגילים. האם הם חזו הכל?'' (עמ' 42)
ניסיתי להראות כאן שאפשר לראות את מערכות התחבורה של אסימוב והיינליין כמייצגות שתי תקופות ביחס של האדם לטכנולוגיות המשרתות אותו. האחת בפסגת המהפכה התעשייתית המתארת עולם של מכונות ענק מתוכננות עד הפרט האחרון שכל העומד בינן ובין שלמות הם בני האדם. האחרת בעידן של טכנולוגיות חדשות בחיתוליהן, שהפוטנציאל שלהן רק מתחיל להתגלות ומעצם מהותן טמונה בהן אי וודאות ואולי אף סכנה. כך, שתי המערכות האלה מאפשרות לנו הצצה לעולמנו שלנו המשתקף בסיפור מדע בדיוני.
המקורות לציטוטים
י. אסימוב / ''סאלי''. בתוך: אין איש פה פרט... / י. אסימוב. עברית: אדם שרתיאל. הוצאת מסדה, 1980. עמ' 21-42.
רוברט א' היינליין / ''הדרכים חייבות לנוע''. בתוך: מבחר הסיפורת הבדיונית / ר' סילברברג (עורך). תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת עם-עובד, הדפסה מחודשת, 2007. עמ' 73-110.
אייזיק אסימוב - מלמד כתיבה
רוברט היינליין - מדריך לקורא ולגולש
ההיסטוריה של העתיד - ובה קצת על תפקיד הדרכים הנעות
אייזיק אסימוב - בויקיפדיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
כתבה טובה :) אהבתי (חדש)
קרן אמבר שבת, 29/03/2008, שעה 20:59
ממש לא מה שציפיתי וטוב שכך, למדתי דברים חדשים.
תודה.
|
|
|
|
|
יש לציין (חדש)
גרומיט יום ראשון, 30/03/2008, שעה 0:30
שגם אם החזונות שונים מאוד, הכותבים עצמם נמעולם לא התיימרו להיות עקביים לגביהם. אסימוב, למשל, אימץ את מערכת הדרכים המהירות של אסימוב (בשינויים קלים) בסדרת הרובוטים שלו, והדרכים האלה משרתות מיליארדי אנשים בערים התת-קרקעיות של כדור הארץ הצפוף ב''מערות הפלדה''. שם מערכת התחבורה היא חלק משורה של דרכים טכנולוגיות שבאמצעותן אסימוב מדגיש את אובדן חלק מהאינדיבידואליות בעולם צפוף מדי. עוד דרכים, לא פחות קיצוניות, הן אובדן הייחודיות של האוכל ואפילו של היגיינת הגוף.
היגיינת הגוף היא הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן האינדיבידואליות בחברה הצפופה של מערות הפלדה. כל האזרחים משתמשים בחדרי שרותים ציבוריים ובמקלחות משותפות, ואפילו מודגש שפרטיות במקלחת, כיור פרטי בבית וכדומה הם מותרות שמקבלים רק מיוחסים שהדירוג התעסוקתי שלהם גבוה מספיק. וזה, כמובן, גם מזכיר לי ששיטת הדירוג התעסוקתי האחידה שם גם היא ביטוי של אובדן האינדיבידואליות, שגם מעורר אסוציאציה ברורה לקומוניזם.
האוכל, באופן דומה, מוגש במערות הפלדה של כדור הארץ אך ורק במטבחים ציבוריים. מה שיותר חריג הוא שהאוכל גם מיוצר בדרכים תעשייתיות לחלוטין, על-ידי שמרים שגדלו במעבדות, והתיעוש הוקצן עד כדי כך שאליג'ה ביילי, גיבור הסדרה, כלל אינו מכיר את טעמו של אוכל אמיתי, מירקות, דגנים וכו', עד שהוא נתקן בו בעולם החללאים אורורה.
כך שכפי שאהוד מציג כאן, התחבורה היא מרכיב אחד בתוך תפיסת עולם כוללת שבונים סופרי מד''ב בספריהם. כמאמר יכול להיות מעניין מאוד לבודד את הנושא מכל היתר, אבל בפועל מדובר בחלק אחד מתוך תמונה הרבה יותר רחבה של כל ספר וספר. לפחות בסיפורים ובספרים הטובים.
|
|
|
|
|
אסימוב כמובן, אימץ את הדרכים המהירות של היינליין (חדש)
גרומיט יום ראשון, 30/03/2008, שעה 0:57
בתשובה לגרומיט
לא של עצמו.
|
|
|
|
|
כמובן :-) (חדש)
kenny יום ראשון, 30/03/2008, שעה 19:04
בתשובה לגרומיט
''סאלי'' הוא פשוט מאוד מובהק בכיוון אחד, ואמצעי תחבורה עומדים במכרזו, אז היה לי נוח להשתמש בו כדי להדגים את הנקודה הכללית.
|
|
|
|
|
דאגלס-מרטין (חדש)
אדם יום ראשון, 30/03/2008, שעה 1:47
''האחד הם מסכי כוח השמש דאגלס-מרטין – טכנולוגיית מצב מוצק המפיקה אנרגיה נקייה ומתחדשת ביעילות רבה מאוד. בסיפור זה של היינליין הם מוזכרים כלאחר יד כמאפשרים את הטכנולוגיה המסורתית יותר של הדרכים הנעות (אם כי יש להם תפקיד חשוב יותר ביצירות אחרות שלו), אך קל לדמיין שבעידן אחר הם עצמם היו יכולים להוות מוקד לסיפור.''
רציתי רק לציין שיש סיפור אחר של היינלין שמספר על דאגלס, מרטין והמסכים. הוא מופיע באוסף סיפורים קצרים של היינלין בשם ''The man who bought the moon''.
|
|
|
|
|
זה הסיפור הראשון (חדש)
kenny יום ראשון, 30/03/2008, שעה 19:08
בתשובה לאדם
Let There Be Light (שאחריו בא ''הדרכים'' באותו קובץ) שבו מסופר סיפור המצאתם של מסכי ד-מ. ערי הכביש ומסכי ד-מ משחקים תפקיד חשוב גם בכמה פרקים של ''לשוט מעבר לשקיעה''.
|
|
|
|
|
סליחה על ההערה (חדש)
שומר הצלמוות יום שני, 31/03/2008, שעה 15:57
אבל אם אני לא טועה הספר 35 במאי (אריך קנסטנר) קדם לאסימוב ולהיינליין, ובו מתוארת עיר שבה האנשים נוסעים במכוניות אוטומטיות (מושלמות) ומדרכות בעלות סרט נע
(אגב העיר מתוארת בעמודים 82-99 על פי הספר שהוצא על ידי הוצאת ספרים אחיאסף בע''מ)
אני רק מעיר כאן שייתכן שאסימוב אכן הושפע מהתרבות שהייתה סביבו, או שממש לא (35 במאי יצא ב1931 אם אני לא טועה)
|
|
|
|
|
35 במאי (חדש)
kenny יום שני, 31/03/2008, שעה 20:00
בתשובה לשומר הצלמוות
יצא לאור בשנת 1931. אפילו התרגום שלו לעברית יצא לפני ''סאלי'' - בשנת 1947. וזו חלק מהטענה שלי.
גם אם נתעלם מהעובדה שקסטנר כתב בגרמניה ואסימוב כתב בארצות הברית, וממש לא מדובר באותה תרבות, האידאל של המכונית ככלי החופש האולטימטיבי לא יכול היה להתקיים לפני שאלה הפכו לזולות מספיק כדי להעלות את כולם על גלגלים. בגרמניה עם עליית היטלר לשלטון דרש ליצור מכוניות זולות מספיק שכל פועל יוכל לרכוש אותן. הן נקראו ''מכוניות העם'' או במקור volkwagen. המותג קיים עד היום.
שים לב גם שאצל קסטנר *המדרכות* נעות, אבל עדיין יש מכוניות פרטיות בעיר, שמי שנוסעים בהן הם העשירים. בכלל - רוב התעשייה המתוארת ב''אלקטרופוליס'' היא תעשייה כבדה שבהקשר למאמר זה מתאימה הרבה יותר לעולם של ''הדרכים'' מאשר לעולם של ''סאלי''.
|
|
|
|
|
אם כך הרשה לי לשאול: (חדש)
שומר הצלמוות יום שלישי, 01/04/2008, שעה 10:25
בתשובה לkenny
אם קסטנר כתב בגרמניה, ואסימוב בארה''ב, ותרבויותיהן כל כך שונות, האם ייתכן שהתרבות לא הייתה הגורם העיקרי בכתיבתו של אסימוב?
האם ייתכן וגורמים אחרים, שאינם ידועים לנו השפיעו על שני הסופרים ולכן הכתבה שכתבת אינה נכונה (אל תיקח את זה כעלבון, אבל חלק מהקישורים שכתבת יכולים להיות לא מבוססים).
אגב ב''אלקטרופוליס'', המרחק בין ה''עשירים'' וה''עניים'' אינו כל כך גדול, היות והאנשים עובדים בשביל התענוג - פרט לאדם שעובד עם הפרות.
|
|
|
|
|
עכשיו אני חייבת לשאול: (חדש)
קרן אמבר יום שלישי, 01/04/2008, שעה 13:24
בתשובה לשומר הצלמוות
למה הוא עובד עם הפרות?
|
|
|
|
|
כי איכשהו העיר צריכה לאכול (חדש)
שומר הצלמוות יום רביעי, 02/04/2008, שעה 10:18
בתשובה לקרן אמבר
הוא זה שאחראי על זה שהפרות יהפכו למוצרי מזון... (נדמה לי, אם אני זוכר עדיין את הספר היטב)
|
|
|
|
|
מי אמר משהו על גורם עיקרי? (חדש)
kenny יום שלישי, 01/04/2008, שעה 20:25
בתשובה לשומר הצלמוות
זו מונוגרפיה שעוסקת בנושא אחד ויחיד - כלי תחבורה והדרך שבה הם לעתים משקפים מאפיינים מסוימים של החברה שבה כתב הסופר. הגבלתי את עצמי, בכוונה תחילה, לשני סיפורים. בחנתי את הדברים, בכוונה תחילה, בשני סיפורים. הסקתי מסקנות, בכוונה תחילה, משני סיפורים. בנושא אחד ויחיד. בשום מקום לא טענתי אחרת.
אסימוב כתב במשך כמעט ארבעים שנה, והוא חתום ככותב או עורך על יותר מחמש מאות ספרים. אני לעולם לא אנסה להסיק משהו על כל הכתיבה שלו על סמך סיפור יחיד.
|
|
|
|
|
אם כך הבנתי כנראה לא נכון (חדש)
שומר הצלמוות יום רביעי, 02/04/2008, שעה 10:22
בתשובה לkenny
את המשפט: '' שתי המערכות האלה מאפשרות לנו הצצה לעולמנו שלנו המשתקף בסיפור מדע בדיוני.''
אף על פי שאני אכן מסכים עם הטענה שחייהם של הסופרים משתקפים דרך הכתיבה, התחושה שלי הייתה שלאו דווקא השינויים בתקופה הם אלה שהשתקפו בספריהם של אסימוב והיינליין
(אף על פי שהמסקנות שהגעת אליהן היו הגינויות לחלוטין, ובלי קשר הכתבה הייתה מעניינת ומאלפת)
בכל מקרה, אני מקבל את טענתך.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
