 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
תחרות שירים לכנס בדיון 2008
חדשות האגודה / המערכת
02/05/08
תגובות: 32
בחירות 2007
חדשות האגודה / המערכת
21/08/07
תגובות: 45
תחרות סיפורים - חלום ליל קיץ
חדשות האגודה / המערכת
28/05/07
תגובות: 48
מי מכיר את האיש שבסיר
חדשות האגודה / המערכת
20/05/07
תגובות: 16
פאן.קון 2005
חדשות האגודה / המערכת
10/07/05
תגובות: 8
בדיון 2005: קונספירציה אפוקליפטית
חדשות האגודה / קרן אמבר
29/06/05
תגובות: 25
בִּדְיוֹן 2005
חדשות האגודה / המערכת
29/05/05
תגובות: 0
בדיון - סיכום הכנס
חדשות האגודה / המערכת
04/06/04
תגובות: 14
התוכנית להפצת סיפורת עברית
חדשות האגודה / המערכת
21/02/03
תגובות: 123
אנגלי קטן
חדשות האגודה / דידי חנוך
22/10/02
תגובות: 1
מכים גלים באירופה
חדשות האגודה / גל חיימוביץ'
01/10/02
תגובות: 41
|
 |
תחרות סיפורים לכנס בדיון 2008
חדשות האגודה / המערכת
יום שישי, 02/05/2008, שעה 14:54
האגודה שמחה להכריז על תחרות סיפורים לכבוד כנס בדיון 2008
|
|
תחרות הסיפורים נסגרה. נא לא לשלוח יותר סיפורים. אנו מודים לכל המשתתפים, שמות הזוכים הוכרזו בכנס בדיון ולאחר מכן פורסמו באתר האגודה.
לקראת כנס בדיון 2008 המתקרב גאה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה להכריז על תחרות סיפורים בנושא הכנס ''מין מגדר ומיניות''.
תקנון התחרות
1. התחרות פתוחה לסיפורי מדע בדיוני או פנטסיה בנושא התחרות בלבד, מין, מגדר ומיניות.
2. סיפורים אשר יכילו שימוש לא מידתי בקללות, שפה גסה, או שיכילו תיאורים פורנוגרפיים מפורשים יפסלו. לכותב תנתן התראה על פסילת סיפורו, והוא יוכל לתקן את הסיפור בתוך 24 שעות מקבלת ההתראה על הפסילה.
3. התחרות מיועדת לסיפורי מקור בלבד, בשום מקרה לא יתקבלו יצירות מסוג ''סיפורת-מעריצים'' (fan fiction) למינהן.
4. על הסיפורים להיות כתובים בשפה העברית בלבד.
5. על הסיפורים לעבור הגהה ולהיות תקינים מבחינת הסגנון והפיסוק. סיפור שלא יעמוד בסף תקינות מינימלי יפסל אוטומטית.
6. אורך הסיפורים: 1,500 עד 3,000 מילה, על פי ספירת המילים של מעבד תמלילים. סיפור שאורכו יעלה על גבולות אלה או ירד מהם – יפסל. לשם ההבהרה: סיפורים שאורכם 3,001 מילה או יותר או שאורכם 1,499 מילה או פחות ימחקו לאלתר.
7. אין להגיש יותר מסיפור אחד. כותב שיגיש שני סיפורים או יותר, יפסלו כל סיפוריו.
8. את הסיפור יש לפרסם בתגובה למאמר זה בכינוי בדוי שלא ניתן להסיק ממנו על זהות הכותב.
9. לאחר פרסום הסיפור יש לשלוח דואל לתיבת התחרות (bidyon.story.contest@gmail.com), ובו שם הכותב האמיתי, הכינוי הבדוי בו השתמש לפרסום, שם הסיפור ופרטי התקשרות. לדואל יש לצרף את הסיפור בקובץ וורד.
10. המועד האחרון למשלוח סיפורים – 23:59 ביום ראשון, 25 במאי (הוארך).
11. התחרות מיועדת לסיפורים חדשים בלבד. סיפור שהופיע לפנים במקום אחר - ספר, עיתון, כתב עת מודפס או מקוון, אתר או פורום באינטרנט – יפסל
12. הסיפור הזוכה במקום הראשון יפורסם ב''מימד העשירי'', בהתאם לשיקול דעת העורך ובהתייעצות עם כותב הסיפור.
השופטים: הגב' ורד טוכטרמן, מר רונן אלון וגב' יעל (יולי) מיכאלי.
מנהלת התחרות: הגב' קרן לנדסמן
השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה או לשלוח בדואל לועדת התחרות. כל תגובה שאינה סיפור אשר תפורסם תחת מאמר זה תמחק לאלתר.
ועדת התחרות שומרת את הזכות לא לבחור זוכים או זוכה בתחרות.
התחרות נערכת בחסות הוצאת ''גרף'', התורמת לתחרות את הפרסים הבאים:
מקום שני: ספר אחד בהתאם לבחירת הזוכה מתוך הקטלוג המעודכן של הוצאת ''גרף' שיראה אור בסמוך לשבוע הספר 2008.
מקום ראשון: שני ספרים בהתאם לבחירת הזוכה מתוך הקטלוג המעודכן של הוצאת ''גרף'' שיראה אור בסמוך לשבוע הספר 2008.
תיבת התחרות
כנס בדיון
גרף - הוצאה לאור
שמות הזוכים והערות השופטים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
קו-חן (חדש)
אסטרוון שבת, 17/05/2008, שעה 18:16
קרוטיל דילג את המדרגות האחרונות בשלשות. היה זה יום דחוס ודמו בער בו. על דלת משרדו של פנידיל התנוסס שלט. ''נא לסגור את הדלת. המדלל עובד''. קרוטיל נשפך פנימה, מושך אחריו את הדלת. האוויר בחדר המבוא הרגיש צונן ודליל.
''שלום קרוטיל'', אמר מזכירו של פנידיל, ''פנידיל מחכה במשרד''.
''תודה. טיראט'', אמר קרוטיל ונכנס.
פנידיל היה עסוק במדידות מודל קטן של מה שנראה כמו ארמונו המפואר של אמידיד.
''שלום לך סימטרי שלי'', אמר קרוטיל. עד שהגיע לשולחנו של פנידיל כבר היה ערום לחלוטין.
''לא עכשיו, קרוטיל. אני באמצע מדידה ויש לי דיון חשוב עוד עשרים דקות''
''כן עכשיו'', קרע קרוטיל את המודל מהשולחן ונשכב במקומו. ''הנה, תמדוד אותי''.
פנידיל ניעור מריכוזו. ''בבקשה, זה לא זמן טוב'', אמר פנידיל.
זנבו של קרוטיל טייל על חזהו של פנידיל, משאיר עקלתון מדמם. ''זה זמן מצוין''
''יום אחד האסרטיביות הזו שלך תתנקם בך'', אמר פנידיל, פשט את גלימת העבודה ובצע את חזהו של קרוטיל בשני אבחות זנב מהירות, יוצר איקס עמוק.
''בוא אלי!'', זעק קרוטיל.
פנידיל נשכב. נוזלי חיים החלו להתערבב כאשר דפיקה על החלון הקפיצה את שניהם. פנידיל התרומם וכיסה עצמו בגלימה. קרוטיל נאלץ לדלג עד לדלת כדי לאסוף את גלימתו.
''זה מטיל. תכניס אותו'', אמר קרוטיל.
''איזה אסון. אני מקווה שהוא לא ראה יותר מדי... למה אתה מדלג?'', שאל פנידיל.
קרוטיל הרים את הגלימה. רגלו האחת חסרה מאמצע השוק.
''אתה קטוע!'', זעק פנידיל. ''מהר. יש למצוא את הרגל''.
''תרגע. הנה היא, מתחת למודל'', קרוטיל תפס את הרגל המקרטעת והצמיד אותה לגדם.
''טוב שמטיל דפק בחלון. אחרת היינו בצרות'', אמר פנידיל. ''זו לא פעם ראשונה, קרוטיל. אנחנו צריכים להיזהר יותר.''
''אין בעיה. אני אקנה ספוגים. אבל אתה יודע שזה פוגם בהנאה''
''לא כמו גזר דין מוות'', אמר פנידיל ופתח את החלון.
''שישימא! ארבעימא! אני שמח לראות אותכם'', צעק מטיל, בעודו נשפך פנימה.
פנידיל סגר אחריו.
''וואו. ארבעימא, איזה משרד מגניב יש לך'', אמר מטיל.
''אה... תודה'', אמר פנידיל וחיבק את הצאצא. מונע ממנו להסתובב ולגעת.
''למה שישימא מחזיק ברגל?'', שאל מטיל, ''ולמה אתה מדמם, ארבעימא?''
''שום דבר לא קרה, מטיל'', אמר קרוטיל והצליב מבט עם פנידיל, ''פשוט נחתכנו מהמודל הזה כשניסינו להוריד אותו מהשולחן. זה הכל''.
פנידיל נתן בקרוטיל מבט מאשים.
''איך הגעת לפה? מטיל. אתה רחוק מאד מבית-השבט'', אמר פנידיל.
''שחררו אותנו מוקדם בגלל דוחס-יתר. המנהל בראניל אמר שהאוויר דחוס כל כך שיש סכנה להישפך מחוץ לחומות''
''אני אקח אותו'', ענה קרוטיל למבטיו של פנידיל, ''אל תדאג''.
''איך הרגל שלך?'', שאל פנידיל.
''כבר התאחתה לחלוטין'', אמר קרוטיל נעמד על שתי רגליים, ''אתה רואה, אין סיבה לדאגה''.
''נוכל ללכת למצפה הימי?'', שאל מטיל.
פנידיל הזעיף פנים. ''זה מעבר לשכונת בראוג. אני לא חושב שכדאי-''
''בודאי'', אמר קרוטיל, ''אבל קודם כל ניקח אותך לאכול משהו''.
''יש!'', צעק מטיל ופצח בריקוד הליכה על כפות ידיו הגדולות מסביב למשרד.
פנידיל התקרב ולחש לקרוטיל. ''זה מאד לא מקובל. מטיל צריך לאכול עם חבריו למחזור''
קרוטיל נשך את שפתו התחתונה. ''אתה סימטרי כשאתה כועס'', אמר והציג חיוך מדמם.
פנידיל חייך, נשך את שפתו התחתונה גם הוא ונישק את קרוטיל בחטף. ''רואים את האחוזים שלך בו'', אמר פנידיל והחווה לעבר מטיל הרוקד, ''אני מסיים בשמונה. תביא ספוגים''.
-
''זו הגלידה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי'', אמר מטיל.
קרוטיל בהה בפדחתו של מטיל, משתהה על קו-החן האלכסוני. ''בתאבון, סימטרי קטן''.
שוק קמאראן המה סימטריאדים. מטיל לא היה הצאצא היחיד. שיחרור הצעירים מבתי השבט הורגש היטב כמו גם דחיסות האוויר. צאצאים רבים הסתובבו בין הדוכנים, מעוררים המולה רבה בשוק שהיה סואן גם כך.
''סיים את הגלידה ונלך לתצפית'', אמר קרוטיל.
''לא בא לי יותר''
''למה? התצפית היא מקום של כיף, וביום כזה אפשר לגלוש ממנה בלי להחזיק במעקה''
''לא! לא הבנת אותי'', צחק מטיל בקול.
קרוטיל התכווץ למראה תגובותיו המוגזמות של מטיל.
''התכוונתי שלא בא לי לסיים את הגלידה'', אמר מטיל והרחיק את קונכיית הגלידה ככל שיכלה ידו הקצרה.
''אה... מצטער. חשבתי שהתכוונת...'', התבונן קרוטיל סביבו במבוכה, ''לא משנה''.
''אתה רוצה?'', שאל מטיל.
''זה לא טוב להשאיר דברים חצי שלמים'', אמר קרוטיל ובלע את שארית קונכיית הגלידה בביס אחד, ''או שאתה מסיים את האוכל או שהאוכל מסיים אותך''.
''אבל זה רק גלידה''
''נכון. אבל מה שחשוב פה זה העקרון''
''איזה עקרון?''
''העקרון שאומר,'' קרוטיל אחז בידו של מטיל לקראת חציה של סמטה עמוסה, ''שאסור להשאיר דברים חצי עשויים.''
קרוטיל הביט במטיל וחש צורך להסביר. ''מקורו של הביטוי בתקופה העתיקה. אז לא היה אוכל מעובד ועיקר התזונה באה מיצורים חיים. מי שהיה טיפש מספיק ולא סיים את האוכל שלו, האוכל שלו הצרין וחזר לאכול אותו''
''אוף. אתה נשמע ממש כמו רואטיל''
קרוטיל התפלא לגלות שהוא נעלב. ''ומי זה רואטיל?''
''זה המחנך שלי''
''אתה צריך להקשיב למחנך שלך''
''אני מעדיף להקשיב לך. אתה הרבה יותר נחמד'', חייך מטיל.
''אולי, אני לא יודע. אבל אני רק השישימא שלך. ורואטיל הוא המחנך שלך. הוא אחראי עליך ולו אתה צריך להקשיב''
מטיל נראה כמהרהר בדברים. קרוטיל תהה מה מתרוצץ במוחו הצעיר והגולמי. הם חצו סמטה עמוסה בגלימות צבעוניות חצויות במרכזן. זבן משבט האן ניגש והמליץ על גלימות שישים-ארבעים במחיר מציאה. קרוטיל שאל למחירה של גלימה בעלת קו-חן דומה לזה שעיטר את פנידיל.
''קרוטיל'', משך מטיל בגלימתו של קרוטיל, ''למה אתה שישימא שלי ופנידיל ארבעימא שלי?''
קרוטיל ידע לאן מובילה שיחה זו. הוא היה מעדיף שיהיה זה המחנך רואטיל או לפחות פנידיל שיאלצו להסביר, אבל הם לא היו בנמצא. קרוטיל שאף אוויר, סידר את טיעוניו והחל להסביר על עובדות החיים.
''שמעת פעם על חוק שימור הצורה?''
''לא''
''אתה יודע מאיפה בא קו-החן הזה שיש לך?''
''לא''
לא מלמדים אותם כלום בבית השבט? חשב קרוטיל. ''ובכן,'' אמר, ''כשפנידיל ואני החלטנו לאחות אותך לעולם, ניגשנו, מוקדם בבוקר, למנזר האיחוי של השבט. אתה יודע איפה זה?''
''לא''
''לא משנה. בכל מקרה, שם, במנזר, קטעתי את כף ידו השמאלית של פנידיל ופנידיל קטע את כף ידי הימנית.''
מטיל נראה מוכה אימה. קרוטיל חש שהוא עושה את זה לא נכון.
''תקשיב עד הסוף. אין מה לפחד'', בדמיונו הוא ראה את פנידיל מנענע בראשו.
''כפות הידיים שלנו הצרינו חזרה. אתה רואה?'', נפנף קרוטיל בכפות ידיו, ''אבל גם כפות הידיים הקטועות החלו להצרין. פנידיל ואני חזרנו באותו ערב וראינו שכפות הידיים צמחו עד המרפק. למחרת הן הצרינו עוד ואפשר היה לראות כתפיים. ביום השלישי צימד נזיר בכיר את שני התרומות יחדיו ויצר את החזה שלך. שני חלקי הגוף המצומדים שלך המשיכו להצרין והתאחו אחד עם השני עד שהיית שלם. במקום שבו התאחו שני הצדדים נשארה צלקת. לצלקת זו קוראים 'קו-חן'.''
מטיל נגע בקו-החן שלו. עובר מאוזנו השמאלית, דרך הצוואר ועד ירך שמאל. אז התבונן בקרוטיל ואמר, ''עדיין לא ענית על השאלה שלי''
קרוטיל חייך כשהבין שמטיל צודק. ''צודק. אבל לא סיימתי לספר. אה... אחוזים כבר למדתם?''
''כן!'', זעק מטיל והחל לדקלם,
''חמישים לחמישים, יפים להחריד.
נולדו לשלטון משבט ה-איד.
שישים לארבעים, רוצים להועיל.
בנאים ורופאים משבט ה-איל.''
''בסדר, בסדר, אין צורך לצעוק'', לחש קרוטיל והתבונן במבוכה על הזבן.
''שבעים לשלושים, דורשים מזומן.
סוחרים קמצנים משבט ה-אן.''
קרוטיל החל להתרחק מהצאצא הקולני. ''אני לא המחנך שלו, רק השישימא'', אמר לצמד אנים שבאו לראות מה מקור הרעש.
''שמונים לעשרים, תופסים קצת לאט.
דייגים מסריחים משבט ה-אט.
תשעים לעשר, דוגמא לכיעור.
צריכים משרת? משבט ה-אור.
יותר מתשעים וחמש, לא נהוג.
עושים רק צרות זהו שבט ה-אוג.''
מטיל מצא את קרוטיל מתחבא באחורי החנות, מתחזה כמתעניין בגלימות שבעים שלושים. קרוטיל הסמיק כשהבין מה הוא עושה ואמר, ''אני מבין שאת שיר האחוזים כבר למדתם''.
מטיל קרן מאושר.
קרוטיל התבונן במטיל כמו היה פצצה לא יציבה. הוא יצא מהחנות בריצה ופנה שלוש פניות התמקות מהירות. לאחר שהסדיר את נשימתו שם לב שמטיל עדיין הולך לצדו, מחייך.
''נו?'', שאל מטיל.
''נו, מה?''
''עוד לא ענית לי על השאלה''
''אה... כן. ובכן, אחרי שהתאחת לחלוטין נלקחת למדידות ונקבע ששישים אחוזים ממך הם ממני, וארבעים אחוזים ממך הם מפנידיל. זהו. עכשיו אתה יודע למה אני השישימא שלך ופנידיל הארבעימא''
''וואו. אתה הרבה יותר חכם מרואטיל''
''זהו. אני לא מספר לך יותר כלום. זה התפקיד של המחנך שלך''
''לא. תספר לי עוד משהו. בבקשה''
''אני לא רוצה שתתרגל לשאול אותי שאלות''
קרוטיל לא עמד בעוצמת הבעתו של מטיל. הוא הבין שטעה כשהחליט לקחת את מטיל לטיול.
''טוב, בסדר. יש לך רק עוד שתי שאלות וזהו''
''מה קורה אם לא מצמדים?''
''אתה מתכוון מה קורה כשיש רק תורם אחד?''
''כן. זה''
''זה נקרא שכפול וזה אסור. לכן עליך להיזהר לא להיקטע אף פעם, ואם בכל זאת נקטעת-''
''לא התכוונתי''
''-לא בכוונה, כמובן. אז עליך לתפוס את האיבר הקטוע ולרוץ מיד למחנך או למישהו מבוגר. למשוך את תשומת ליבו ולספר לו מה קרה''
מטיל התבונן בקרוטיל ממושכות. קרוטיל הצטער שפנידיל לא נמצא. הוא היה יודע איך לשים את הצאצא הפזיז במקומו. הם פנו לכיוון שכונת מאראן השקטה. קרוטיל החליט שכאן יהיו פחות שישמעו את צעקותיו של מטיל. הם התיישבו על ספסל שמשקיף על שוק קמאראן.
''אתה מפחד להשתמש בשאלה האחרונה שלך?'', שאל קרוטיל.
מטיל הנהן.
''טוב. אז אני מנחש שהסיפור הבא יכול לעזור''.
''יש, סיפור!''
''לפני שנים רבות, הרבה לפני החלוקה לשבטים, היה לוחם אידי בשם שכפיד. הוא היה גבוה ויפה וקו-החן שלו עבר בדיוק בין עיניו, על אפו ועד קצה זנבו. כולם רצו בקרבתו, ורבים ביקשו את תרומתו להתאחויות של צאצאים. אבל שכפיד היה קמצן. הוא לא היה מוכן לתרום לאף אחד ואפילו לערבב דם הוא לא הסכים. נסיונות הנפל של חבריו ליצור צאצא סימטרי הגעילו אותו. אתה מבין, בתקופה ההיא המדע לא היה מפותח כל כך.''
מטיל לא נתן שום סימן שהבין.
''יום אחד,'' המשיך קרוטיל, ''החליטו מספר אוגים שנמאס להם מגישתו של שכפיד והם כרתו את ראשו, האכילו אותו לדג קיבה שקוף ונתנו לו לראות את שארית גופו נקטע למאה חתיכות קטנות ומחולק בשוק למרבה במחיר''. קרוטיל חיפש טראומה על פניו של מטיל. ''דג הקיבה שט בנחת אל מעבר לגבולות העיר, בעוד ראשו המצרין של שכפיד מתבונן בנוף. מספרים כי הגיע עד לאוקיינוס הנפט. שם הצליח שכפיד לפרוץ את פיו של דג הקיבה באמצעות ידיו שהוצרנו לבסוף. אותם ידיים חתרו שעות רבות אחר כך כדי להביאו לחוף, מלוכלך ונזעם''.
קרוטיל התבונן בשעון העתיק על מגדלו של אמידיד והחל ללכת לכיוון שכונת סימראיל. לפתע קפץ מטיל לחיקו. קרוטיל לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא חשב על מספר מילים קשות ולבסוף ויתר והמשיך בסיפורו.
''שכפיד נשבע לנקום והחל לקטוע את עצמו. בתחילה רק את רגליו, אותם חילק לעשרות חלקים קטנים. אחר-כך קטע גם את ידיו ואת זנבו. לאחר חודשיים של עבודת שכפול הוא לקח את חלקיו, שהצרינו לשכפידים חסרי קו-חן, והחל לאמן אותם. ספרי ההיסטוריה מכנים את התקופה מרד השכפידים. צבאו המשוכפל והצעיר של שכפיד נשפך על סימטריאד לפנות שחר, חותך וקוטע ללא הבחנה'', סימן קרוטיל תנועות שיסוף עם זנבו. ''עד אמצע היום, עלה הדוחס והאוויר האדים מדם. אגדה אחת מספרת שאפילו צלופחי הביבים איבדו דעתם באותו יום נורא והעזו לצאת ממחילותיהם לארוחת צהריים של נתחי סימטריאדים. התקפתו של שכפיד היתה מעשה התאבדות, אך רבים מצאו את מותם ועוד יותר נאנסו להשתכפל''.
שכונת סימראיל נתגלתה מעבר לפינה. ''מאז מתקבלים הכפילים בחשדנות והשכפול אסור לפי החוק'', סיים קרוטיל, חוכך בדעתו האם להתנצל שלא הגיעו למצפה הימי, כמו שהבטיח.
''אני לא רוצה לחזור'', בכה מטיל כשהבין שהטיול נגמר, ''למה אני לא יכול ללמוד ממך? בית השבט לא כיף בכלל ואתה כן''
''למה אתה לא אוהב את בית השבט?'', שאל קרוטיל והוריד את מטיל.
מטיל לא ענה. הוא רק שיחק בזנבו הכהה.
''מטיל. תענה לי. משהו לא בסדר בבית השבט?''
''לא יודע'', ענה עמומות.
''מישהו מרביץ לך?''
''לא''
חשש קל התגנב למוחו של קרוטיל, ''מישהו... קטע אותך?''
מטיל החל לבכות. קרוטיל חש בחילה. הוא התכופף, אחז בפניו של מטיל והישיר מבט לעיניו.
''אני רוצה שתספר לי כל מה שקרה'', אמר קרוטיל בקול גבוה מדי.
מטיל בכה יותר.
זה לא עובד, חשב קרוטיל. ''זה מאד חשוב שתדבר איתי עכשיו, מטיל. מאד חשוב. אתה מבין?'', צעק קרוטיל, מתעלם מהמבטים של הסובבים.
מטיל הנהן.
''יופי. איפה נקטעת?''
מטיל הרים את כף ידו הימנית. הזרת היתה קטנה מדי.
לעזאזל! איך לא שמתי לב לזה קודם, חשב קרוטיל.
''איפה זה קרה? איפה הזרת?''
''מישהו בבית השבט גנב לי אותה'', בכה מטיל.
קרוטיל כבר ראה את הכותרות בעיתונים. 'צאצא ומחנכו משבט האילים הוצאו להורג. נמצאו אשמים בשכפול'.
''מי זה היה?''
''אני לא יודע''
''אתה לא מכיר את חבריך למחזור?''
''אני כן מכיר''
''איך נראה הגנב?''
''כמו מבוגר''
''ראית את קו-החן שלו?''
''כן. היה לו קו-חן על היד''
''איפה בדיוק?'', הושיט קרוטיל את ידו, ''תראה לי!''
''בערך פה'', סימן מטיל.
לעזאזל, חשב קרוטיל, זה הולך להיות לילה ארוך.
-
''אני לוקח את האשמה עלי, כבוד הסימטריל'', אמר בראניל, פניו מסכה קפואה.
אף אחד מהנוכחים לא נגע באוכל, למעט הסימטריל העליון, דזיל.
''זה ראוי לציון, בראניל, אך כולנו יודעים שזו אשמתו של רואטיל'', הטעים דזיל, פורס פרוסה שניה של קרפד מעמקים אפוי. ''כמו-כן ידועים לי יחסי הדם בינך לבין רואטיל.''
מסכתו של בראניל הלבינה כמעה.
''דרך אגב, איפה רואטיל?'', שאל קרוטיל, ''מן הראוי שישב כאן איתנו''
''רואטיל נמצא בהסגר בבית השבט'', אמר בראניל, ''הוא לקח את זה קשה מאד. הצבתי עליו שמירה, שלא יעשה משהו טפשי''
''עוד לא מאוחר'', אמר פנידיל, ''הזרת הקטועה לא הספיקה להצרין במלואה.''
''מיטב קציני סורקים את העיר מזה שעתיים'', אמר גנרל קראמדיל, ''לא מצאנו כלום. אם תשאלו אותי הצעיר המציא את כל הסיפור''
''הצעיר קיבל תורשתנים משני חברי שבט מכובדים. אחד כירורג והשני ארכיטקט'', אמר דזיל והביט בקרוטיל ובפנידיל, ''אני סמוך ובטוח שהוא לא שיקר''.
''חוץ מזה, אין ספק בכך שהזרת נקטעה'', אמר קרוטיל, ''רואים זאת בבירור''.
''תנו לי לדבר איתו'', דרש גנרל קראמדיל.
''אני מתנגד כבודו. שאלנו אותו כל מה שאפשר לשאול צאצא בגילו. הדבר האחרון שהוא צריך זה עוד מבוגר שיתחקר אותו. במיוחד מבוגר חסר נסיון בגידול צאצאים'', אמר בראניל והביט בקרוטיל.
''לא אני שחררתי את הצאצא מבית השבט'', התגונן קרוטיל.
''היה עליך להחזיר אותו לבית השבט. לא לקחת אותו לטייל'', התפרץ בראניל.
''חברים!'', צעק דזיל, ''נסו להירגע. בבקשה מכם. אנחנו אילים, לא אוגים. לא משנה מי עשה מה עם הצאצא, העיקר שהוא פלט את זה.''
בראניל מנסה להגן על רואטיל, חשב קרוטיל. אני הייתי עושה אותו הדבר עבור פנידיל.
''נסיוני כסימטריל לימד אותי תמיד לחשוב צעד אחד קדימה'', אמר דזיל ובלע ממושכות, ''חיפוש זרת אובדת, שמצרינה ותופחת לבדה, בשכונה גדולה כמו סימראיל, היא משימה קשה אך אפשרית'', אמר דזיל ולגם מקונכייתו. ''אבל חיפוש זרת שנלקחה בזדון על-ידי אוג, זו טיפשות לשמה. ככל שנוקפות הדקות הסיכויים למצוא את הזרת הולכים ופוחתים. עלינו להכין עצמנו לחשיפה בלתי רצויה של כפיל.''
''אין לנו מקום לשערוריה נוספת!'', צווח פופיל, שגריר האילים בארמון, ''גם ככה דעתה של מועצת האידים עלינו גבולית. פרשיה נוספת תוריד אותנו לדרגתם של שבט האנים. אולי אפילו האטים.''
''עלינו להיכנס לשכונת בראוג עם עשרים פלוגות ולקצר ראשים עד שיגישו לנו את הזרת המצוריינת הזו'', נהם גנרל קראמדיל.
''אולי כדאי להעביר מכתב חריף ליושב-ראש האוגים'', הציע פנידיל.
''חס וחלילה!'', ילל פופיל, ''שלא תעזו. אם יוודע הדבר, שער החליפין יקרוס. אוגים הם כח עבודה חיוני. עלינו לשמור עליהם זולים ככל האפשר''
דזיל סיים את ארוחתו. רעש הזזת הצלחת הידהד היטב. בן שבט אור, קו-חן סביב זנבו, יצא בריצה, לקח את הצלחת בראש מורכן וניגב את השולחן.
''תודה לך. סאקור''.
חברי המועצה השתתקו עד ליציאת המשרת.
''זה לא קצת מתוחכם עבור אוג?'', שאל קרוטיל.
''מה כוונתך?'', שאל דזיל.
''כלומר, לגלוש על גאות של אוויר דחוס אל מעבר לחומות בית שבט אילי. לקטוע אצבע של צאצא אילי מתחת לאפו של המחנך. ולברוח בלי להיתקל במלכודות הצאצאים'', אמר קרוטיל, ''זה קצת מוגזם, אתם לא חושבים?''
''זה מה שאמר מטיל, ואני מאמין לו. אין לדעת מה עובר בראשם של אוגים'', אמר בראניל.
''אני פשוט מתקשה להאמין שזהו מעשה של אוג. אוג ממוצע בקושי זוכר איפה קו-החן שלו'', אמר קרוטיל.
''גנרל קראמדיל, המפקד!'' התפרץ שליח לאולם והצדיע.
הגנרל קם. ''כן, חנטיל. מה בפיך?''
''מצאנו אותו.''
''איפה הכפיל?'', צעק קרוטיל, ''עלינו לצמד אותו. מהר''
''המעשה כבר נעשה'', חשף חנטיל את גדם ידו.
''אם כן. הפרשה הגיע לסיומה'', אמר דזיל, ''ולפי הגדם אני מבין שיש צאצא חדש לשבט האור''
''זה לא הכל כבודו'', אמר חנטיל, ''מצאנו גם את האוג. הוא ניסה להיכנס למחילה תת-קרקעית מאחורי בית השבט''
-
קרוטיל ניתק מחיבוקו של פנידיל ולבש את גלימתו. ''אני מצטער'', אמר.
''אתה בטוח שהכל חמישים-חמישים איתך?'', שאל פנידיל, ''לא מתאים לך לאבד את החשק''
''מצטער. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על האוג ההוא''
''עברו כבר שבועיים'', אמר פנידיל ושיחק עם זנבו, ''האוג המסכן כבר הוצא להורג. מטיל ושאר הצאצאים בטוחים יותר מתמיד''
''ביקרתי את האוג במאסר'', אמר קרוטיל.
''אם אתה חש אשמה על כך, שיצאת גיבור בזמן שאוג נכלא בתנאים מחמירים ונשפט למוות, אז אתה יכול להפסיק'', אמר פנידיל וליטף את קרוטיל, ''תמיד חשבתי שהשיטות של גנרל קראמדיל אכזריות. אבל לאוג הזה הגיע כל מה שעבר עליו''
''ידעת שהאוג היה אחד מעבדי הנקיון בבית השבט של בראניל?'', שאל קרוטיל.
''לא. לא ידעתי''
''כן. בדקתי ברשומות. זה אומר שהוא העביר שם את רב חייו. בית השבט היה כל עולמו. שם הוא עבד כל היום, אכל וישן. לא היה לו שום מניע''
''זה לא אומר שהוא לא עשה את זה''
''כן. גם אני חשבתי כך. עד שדיברתי איתו. רק רציתי לראות איך הוא נראה. עמדתי שם מאחורי הסורגים, ופתאום הוא התחיל לדבר''
''חשבתי שהוא שמר על שתיקה מול החוקרים'', אמר פנידיל והתיישב, ''כך לפחות נכתב בעיתון''
''הוא אמר דבר מוזר. הוא אמר שהזמן שלנו הולך ואוזל''
פנידיל נראה משועשע. ''הוא באמת אמר 'אוזל'? זה ממש הישג בשביל אוג''
''חכה, זה עוד כלום. כשהוא ראה שאני מגחך הוא החל לדקלם את המדריך לכירורג המתחיל''
פנידיל הרים גבות.
''כן. כן. הוא לא פיספס אפילו במילה אחת. לפי דעתי הוא היה אחד האוגים הכי משכילים בעיר. הוא טען שהפלילו אותו ושהוא רק ניסה לעזור למטיל ולהעביר לרואטיל את הזרת. אבל רואטיל, שהיה עסוק ברומן עם בראניל לא שם לב עד שהיה מאוחר מדי ונכנס לפאניקה.''
''המממ... יכול להיות שזה מה שקרה. אבל כל זה כבר לא רלוונטי''
''אני מסכים. אוג אחד פחות אף פעם לא הפריע לי. הבעיה היא, שהוא לא הפסיק לדבר. הוא סיפר על אלפים של אוגים שחיים לנו מתחת לרגליים''
חיוכו של פנידיל גווע.
''כן, כן. הוא טען שישנם הרבה יותר אוגים משנדמה לנו ושהם מכינים מרד''
''אתה לא ממציא את זה...''
''ופנידיל... אני מאמין לו''.
''אף אחד לא יאמין לך''
''נכון. אני עצמי לא האמנתי בזה. אבל מה אם אנחנו טועים? אנו אוהבים לחשוב על עצמנו כנאורים אבל האמת היא שכולנו אחוזוצנטרים''.
''אבל היותם של האוגים נחותים יותר היא עובדה קיימת'', אמר פנידיל.
''ללא ספק. אבל האם האשמה היא ביחס תורשתנים נמוך כמו שטוענים המדענים או שמא בחינוך לקוי. אי-השוויון בין השבטים טבוע בתרבות שלנו, בתפיסת העולם שלנו, בשפה שלנו. הכל נגוע בשבטנות עיוורת''.
פנידיל הרהר בדברים. ''על מה לעזאזל אנחנו מדברים?'', שאל בגיחוך, ''לרגע אחד באמת הפחדת אותי, קרוטיל. תקשיב לי. אתה מדבר על אוגים. אוגים!'', סימן פנידיל קו-חן דמיוני במרכז כף ידו, ''אוג ממוצע לא יצליח למצוא את קו-החן שלו גם אם ישתמש במראה. אתה סתם פרנואיד. האוג הזה בלבל אותך לגמרי''
''אני מקווה שזה אכן המקרה, פנידיל. מאד מקווה''.
|
|
|
|
|
העיר באפור (חדש)
אקילי שבת, 17/05/2008, שעה 18:42
הייתי באמצע משחק סוליטייר כשקיבלתי את המייל מליאור. “פגישת תכנון בחמש,” נאמר בכותרת. לא היה תוכן. החנקתי אנקת רוגז ושלחתי חזרה, “היום? איפה?”
יש לי הערכה גדולה מאד לכישורי האנוש של ליאור, אבל יכולת תכנון... ראיתי אנשים מוכשרים יותר, נאמר את זה ככה. המצעד היה – בדקתי בלוח השנה – עוד שבועיים, ועדיין לא היה לי מושג כמה אנשים אמורים להגיע ומה בדיוק המסלול. אפילו את השעה המדוייקת עוד לא סגרנו. היה לי מייל מאשת הקשר שלנו בעירייה שחיכה לתשובה, וסיננתי שיחות ממספרים לא מזוהים מאז הבוקר מרוב שאיש הקשר במשטרה הטריד אותי.
דבר אחד יאמר לטובת ליאור: התשובה למכתב שלי הגיעה מהר. “היום, המשרד שלי.” היה גם תוכן: “למה לנדנד?”
נורא בוגר. הרמתי את הטלפון וחייגתי. שמוליק ענה לי בצלצול השלישי.
''אגיע מאוחר היום,” אמרתי בלי לטרוח בברכה.
יכולתי כמעט לשמוע אותו מרים גבה. “שוב?”
''המצעד. סליחה,” אמרתי כשהתחיל להיאנח. “אני אגיע בזמן לארוחת ערב, בחיי.”
''לא, לא, זה בסדר. אני צריך ללמוד בכל מקרה.” תרגום: לשחק משחקי מחשב עד הערב. גם זה בסדר. מה הייתי עושה אם היה מתחיל להתנגד לפעילויות ההתנדבותיות שלי?
בייחוד, כשחושבים על זה, כשרובם עירבו פגישות עם ליאור. לא שיש לשמוליק במה לקנא... אבל בכל זאת.
כמובן שהמשרד של ליאור היה ריק כשהגעתי לשם בחמש. לאה, המזכירה המחלקתית, חייכה אלי.
''הוא יגיע עוד מעט,” אמרה. חייכתי בחזרה ולא טרחתי לתקן אותה.
למרבה הפלא, באמת לא חיכיתי זמן רב. שמעתי את הקול של ליאור מהמסדרון. “טל! מה קורה.”
''הכל בסדר.” נכנסנו למשרד והתיישבנו. כמות הניירת שהייתה פזורה על גבי השולחן הייתה יכולה לחנוק פיל קטן. מתוכם, כבמעשה קסמים, נשלפו מספר גליונות נייר. “הנה המסלול.” גיליון נייר הופיע בידי. “אני אשים לינק לרשימת המשתתפים בכונן הרשת שלנו, והנה,” תוך כדי הושטת עוד גליון נייר, “לוח הזמנים של המצעד.”
בהיתי בניירות. הייתי יכולה לנשק את ליאור. או להכניס לה אגרוף. “לא יכולת לתת לי את זה אתמול?”
היא צחקה. “קיבלתי את זה רק עכשיו. למה איחרתי לדעת--” קולה דעך שנייה לפני ההברה האחרונה.
השטיק של ליאור הוא לדבר על עצמה במין הפוך למראה הנוכחי שלה, אבל היא יודעת שההעדפה שלי היא להימנע מכל אזכור בכלל, והיא מכבדת אותה עד כמה שהיא יכולה.
''אז מה שלום החבר?” שאלה אותי, בקלילות מזוייפת.
משכתי בכתפיי. “בסדר.”
היא הניחה את ידה על ידי. “יש בך משהו נשי בזמן האחרון,” אמרה, בלשון נקבה, בכוונה. “אני מקווה שהוא לא מפעיל עלייך לחץ.”
משכתי את היד. לא אהבתי מגע פיזי מחוץ למערכות היחסים שלי, וגם את זה ליאור ידעה. “אנחנו בסדר,” אמרתי.
בדרך החוצה, ראיתי איך החיוך של לאה הופך שביר, דמוי מסכה. “להתראות, טל,” אמרה לי. עוד אחת שתתחיל להסתכל עלי מוזר.
אין מה לעשות.
כשהפמיניסטיות ביטלו את סעיף המין בתעודת הזהות, זו הייתה התחלה. זה קרה שנתיים לפני שהוצאתי את תעודת הזהות הראשונה שלי. סימן ראשון של חופש.
לא שזה הביא שיוויון. מתי משהו אי פעם עשה את זה? אבל זה עזר לי לחמוק מתחת לראדאר כבר אז.
טל הוא לא השם שנולדתי איתו. גם הוא עזר. הפנים שלי הם לא אלה שהיו לי אילו תהליך הגדילה שלי היה ממשיך בלי התערבות. הגוף שלי... אל תגרמו לי לצחוק.
שמוליק היה במקלחת כשהגעתי הביתה. צעקתי אליו ברכת שלום, והוא ענה משהו מעורפל.
השעה הייתה רק רבע לשש. ציפיתי להתעכב זמן רב יותר אצל ליאור. מצויין; יהיה לי זמן להריץ את התוכנית במלואה. טענתי את עיצוב-היציאות שלי בשיפוצניק והתפשטתי בזמן שהתוכנית עלתה.
השיפוצניק היה מתוכנת לנגן מוזיקה מרגיעה בזמן העבודה. שמוליק, קיבוצניק-לשעבר שכמותו, העלה אליו שירי להקות צבאיות. המהמתי עם המוזיקה את ''דינה ברזילי'' תוך כדי שהשיפוצניק אתחל את המפרט. נרדמתי לפני שסגן גד רפאלי חזר מארוחת צהריים.
השיפוצניק בבית של ההורים שלי היה אחד מהדגמים המוקדמים, מפלצת פלסטיק ומתכת שדמתה למקרר יותר מכל דבר אחר. הידידותיות למשתמש שלו שאפה לאפס; הוא בא מהחנות מתוכנת עם העיצובים שביקשנו, ותו לא.
השיפוצניק נועד, בתכנון המקורי שלו, לצרכים רפואיים. לא היכרתי בחיי אף אחד שבאמת השתמש בשיפוצניק הביתי למטרה הזאת, אבל זכורה לי היטב כיתה י' שבה כל הבנות נראו זהות למעט צבע העיניים והשיער. לדגמים המוקדמים לא היו הרבה אפשרויות.
זו הסיבה שהבחנתי לראשונה במירה.
בכיתה ט', לפני שיצאו הדגמים המסחריים הראשונים של שיפוצניקים, מירה לא הייתה יוצאת דופן. ישבתי לידה בפיזיקה כבר אז, אם זכרוני אינו מטעני. אבל בכיתה י', האף שלה – קצת עקום, היא סיפרה לי, כתוצאה מתאונת אופניים בגיל עשר – בלט כמו גורד שחקים בין האפים הסולדים המושלמים של שאר הכיתה.
זה לא היה נורא כמו שזה היה יכול להיות. ילדים בתיכון סובלניים בהרבה מילדים ביסודי – לפחות, הם מתעלמים ממך במקום להיות אלימים. היו לחישות מאחורי הגב של מירה, אבל בזה הסתכם העניין.
אני לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
היא לא הייתה יפה במיוחד בעיני לפני כן, אבל אף פעם לא שמתי לב אליה לפני כן. עכשיו כשהסתכלתי עליה, ראיתי אותה משרבטת בשיעורי פיזיקה את המשוואות וביניהם שרטוטים קטנים ומצחיקים של הבעיות המילוליות. תלמיד פיזיקה נופל מבניין שגובהו h, אדם פלאי קופץ אחריו להצילו.
משם הדרך לתצפיות אחרות הייתה קצרה – שהיו לה אצבעות ארוכות ואלגנטיות, שהעיניים שלה היו ירוקות עם שמץ חום, שהקול שלה היה שקט ונעים אפילו (במיוחד) כשהסבירה לי על אינטגרלים.
זה היה חסר תקווה מההתחלה.
התעוררתי כשדלת השיפוצניק נפתחה.
השיפוצניק שלנו ממוקם מול המראה הגדולה בחדר השינה. בחנתי את עצמי היטב. חשוב לי להיראות בדיוק כמו ששמוליק אוהב כשאנחנו יוצאים. בחנתי את השדיים הקטנים, המובחנים בקושי, שהנצו מחזה שהיה שטוח לחלוטין לפני שעה, ואת הוואגינה המעוצבת למשעי שצצה פתאום במקום שלא היה בו דבר מלבד עור חלק ופתח זעיר של שופכה.
כשעוד גרתי אצל ההורים, זכור לי איך אמא שלי הייתה מתעוררת שעה לפני אבא שלי כדי להספיק להתאפר. הוא מעולם לא ראה אותה בפנים נקיות. מה זה שלושת רבעי שעה פעם בשבוע, בהשוואה?
שמוליק יצא מהמקלחת, עדיין רטוב. הוא חיבק אותי. ''יפה,” לחש לי, מביט בדמויותינו המחובקות. הסמקתי בלי סיבה.
נישקתי אותו והתנערתי ממנו. “תן לי להתלבש,” אמרתי. חיטטתי בארון. “איך היה היום?” שאלתי אותו.
''בסדר.” הוא נשמע עייף, אולי מוטרד. חדלתי מחיטוטי כדי לחבק אותו חיבוק דב. הוא צחק בשקט וחיכך את לחיו בלחיי. “אצלך?”
הוא פונה אלי בלשון נקבה, אבל זה בסדר. לא מפריע לי להיות אישה בשבילו. “ליאור עושה לי את המוות,” אמרתי. “אבל זה לא חדש.” הוא גלגל את עיניו.
נישקתי אותו. “יצאנו?”
לקחתי את המעיל שלי. הוא נעל את הדלת מאחורינו.
כשמירה הסכימה לצאת איתי, חשבתי שאמות מאושר.
ניסינו את הדברים הסטנדרטיים – סרטים, לצאת לאכול, החבילה הרגילה. אחרי שלוש פגישות אזרתי אומץ להציע לה לבלות את הערב בבית, ליד הדברים ששנינו באמת אהבנו לעשות.
המחשב שלה היה יצירת אמנות, המילה האחרונה בתחום. לא אבוש לומר שאת רוב הידע שלי בתכנות קיבלתי ממנה. אני מצידי לימדתי אותה דבר או שניים על גראפיקה, שכבר אז אהבתי.
זה לא היה דומה לשום דבר שדמיינתי כשחשבתי על מערכות יחסים; לא עקום, לא בלתי נעים ומוזר. פשוט נהניתי מחברתה. עד היום פגשתי מעט מאד אנשים שאהבתי כמו שאהבתי אותה.
במבט לאחור, זה נראה אירוני שבלילה שבו הבלאגן האמיתי למדנו למבחן בביולוגיה.
אחרי שלוש שעות של גנטיקה למתחילים, החלטנו שאי אפשר יותר. הצעתי שנזמין פיצה. היא צחקה, העיפה את ספרי הביולוגיה מהמיטה שלה וסימנה לי לבוא לנשק אותה.
התנשקנו לפני כן, בעיקר כברכת שלום או לפני פרידה. נהניתי לנשק את מירה. זה היה נחמד כשהיא הכניסה ידיים מתחת לחולצה שלי וליטפה לי את הגב.
כשהיא שמה יד על המפשעה שלי, קפאתי.
היא נסוגה, וראיתי את הבלבול בעיניה. “מה קרה?” אמרה. “הכאבתי לך?”
מצמצתי פעמיים. “אני לא רוצה...” ולא יכולתי להמשיך את המשפט.
''אבל זה היה רעיון שלך שנצא.” הבלבול החל מפנה מקום לעלבון. “אם לא רצית את זה, למה ביקשת ממני?” היא התחילה לקום. “אם אני לא מספיק יפה בשבילך--”
תפסתי את ידה. “זה לא ככה,” אמרתי, מנסה שלא להיכנס לפאניקה. “את מדהימה, את מושלמת. בחיי. אבל--” איך להסביר לה את זה? איך?
היא חזרה לשבת וחייכה בלי שמץ של הומור. “רוצה שנישאר ידידים?”
''לא!” כמעט צעקתי מרוב יאוש. “אני רוצה שנישאר *חברים*. אי אפשר פשוט,” נופפתי בזרועי, “להמשיך עם נשיקות וכאלה?”
היא שתקה במשך כמה דקות. “אני חושבת שעדיף שלא נמשיך עם זה,” אמרה בשקט. היא קמה והתיישבה מול המחשב. עמדתי והסתכלתי עליה במשך מה שנראה כמו נצח לפני שיצאתי.
פעם בשבוע שמוליק ואני יוצאים למסעדה, והגוף שלי משתנה, ביולוגית, לנקבה.
אם הוא לא היה החבר שלי, אם הוא לא היה אהוב עלי יותר מכל אדם אחר בעולם, היה משהו מטריד בדרך שבה הוא מסתכל עלי בלילות האלה. במיוחד כשהוא כל פעם מציע לשלם, למרות שהסברתי לו לפחות עשר פעמים עד כמה זה לא נעים כשקונים לך משהו בכל פעם שהגוף שלך נעשה זמין לסקס. בסוף הוא תמיד משתכנע להתחלק איתי חצי-חצי.
אבל בסך הכל, הערבים האלה חביבים עלי: לשבת ביחד, לדבר, לגנוב אחד מהצלחת של השני. היה לי חבל שנאלצנו לחזור הביתה מוקדם.
''בלי קינוח? את בטוחה?” שמוליק הרים גבה.
נאנחתי. “אני צריכה לשלוח את התוכניות לאנשי הקשר שלי עוד היום, ולעבוד על העיצוב שלי למצעד, שלא לדבר על כל מיני דברים אחרים שתכננתי לעשות...” אני מנסה להסתכל עליו במבט מפתה, שגורם לו לגלגל את העיניים.
התוכניות הזדוניות שלי כלפי שמוליק כל כך העסיקו אותי כשיצאנו שכמעט נתקלתי, מילולית, בליאור.
עם כל הטענות שלי כלפי ליאור, הוא נראה נהדר בשמלה ועקבים. הוא גבוה ממני בראש, ובתור אישה הוא נראה עוד יותר אגרסיבי מהרגיל. השפתון בצבע דם לא עוזר.
הוא רפרף בריסיו וחייך אלי. “טל! מותק!” הוא התכופף ונשק ללחיי. ניסיתי לא להתכווץ.
(הוא הרבה יותר, טוב, נשי בתור אישה.)
שמוליק הציע לו יד ללחיצה. שניהם נראו נוקשים למדי, ליאור בגלל ההתנגדות העקרונית שלו לקיומו של שמוליק ושמוליק בגלל שעמוק בלב השמרני שלו לא באמת נוח לו לראות בשמלה מישהו שהוא מכיר בתור הבוס – הזכר – שלי.
''באמת רציתי לדבר איתך,” ליאור אומר, במתק שפתיים ובלשון זכר. הוא כנראה מנסה להרגיז את שמוליק. ליאור גרר אותי הצידה.
את ליאור, עד כמה שקשה להאמין, פגשתי בצבא.
הוא היה המפקד שלי, והאדם הראשון שפגשתי שגילה סימפטיה לעובדה שסירבתי לחתום על טופס הצהרת מין. לא שזה באמת היה רלוונטי – התוכנות בשיפוצניק השתפרו מספיק, עד אז, שיכולתי להשמיד את סימני המין המשניים שלי. לא היו לי ווסת ולא צורך להתגלח.
הרלוונטיות היחידה שנשארה בצבא לנושאי מין באותו הזמן הייתה בחי''ר הכבד (שלא היה לי את הפרופיל הנפשי בשבילו), מוזיאון חיל האוויר (שלא הייתי מספיק יפה בשבילו) והנח''ל החרדי (נו באמת). לכן, תיאורטית, היה אפשר להתגייס בלי להצהיר על מין.
מעשית, עשו לך את המוות. איימו עלי בכלא, איימו עלי בשחרור מוקדם (גם כן איום), ניסו בטוב וניסו בצעקות.
לא עזר להם. סירבתי להצהיר על מין. הם לא אהבו את זה, אבל לא הייתה להם ברירה; היו תקדימי בג''ץ, ואני היכרתי את כולם.
כשעמדתי פעם ראשונה מול הקצין שהייתי אמורה לשרת כפקידה שלו (כי בצה''ל, גם הפקידים הם סוג של נקבות), ציפיתי ששוב הסיפור יחזור על עצמו.
במקום זאת, כששטחתי לפניו את הסיפור בארשת הפנים הקפואה שהתאמנתי עליה במשך חצי השנה האחרונה, הוא צחק.
לפני שהספקתי להיעלב, הוא הסתכל שמאלה וימינה, ולחש אלי, “אמא שלי חושבת שעדיין קוראים לי ליאורה.”
במבט לאחור, יש לי הערכה עצומה כלפי מה שעשה, שחשף את עצמו ככה לפני, בלי לפחד.
אחרי כל השנים הללו, ליאור עדיין לא יודע באיזה מין נולדתי.
האחיזה של ליאור על הכתף שלי התהדקה עד כדי כאב. ניערתי את היד שלו ממני. “מה?”
לא מנומס, אבל לדעתי הייתה לי הצדקה מלאה.
אחרי מבט אחד בפנים שלו הבנתי שאין על מה לדבר. לא שליאור נראה כועס. גרוע יותר.
הוא נראה מודאג.
''טל.” היד שלו חזרה לכתף שלי, ולא היה לי לב לנער אותו שוב. “מאז שאנחנו מכירים, אם היה דבר אחד--”
עכשיו זה מובן. הוא מנסה להיות מנומס. לא קל לחשוב על דיבור נייטרלי-מינית בזמן אמת, במיוחד בעברית, שפה שוביניסטית ידועה.
''הוא לא לוחץ עלי,” אמרתי, בטון שידעתי שנשמע תשוש. נמאס לי להסביר את ליאור לשמוליק ואת שמוליק לליאור – אם הייתי רוצה קריירה דיפלומטית, הייתי מנסה להתקבל למשרד החוץ. “אני אוהבת אותו. אני עושה את זה מרצוני החופשי.” קשה לי לא לירוק אחרי המשפט הזה. אם יש דבר ששנוא עלי, זה לדבר על עצמי במין מוגדר.
ליאור נרתע. ברור לי שהוא לא מבין בכלל את מה שאני מנסה להגיד. “זאת לא חובה. ואם מישהו צריך לדעת את זה, זה --” הוא מחווה כלפי. “זה לא משהו שאדם צריך להיות חייב לחברה, או לבן הזוג שלו, או לאף אחד. אנחנו לא רוצים להיות גברים או נשים, ואף אחד לא יכול להכריח אותנו.”
לנשום עמוק, לשחרר; אני מנסה להסביר שוב. “הוא לא מכריח אותי. ברגע שזה מבחירה, בשליטתי, ורק בזמנים מסויימים, אז זה בסדר. זה כמו ללבוש בגד שהוא אוהב. להתאפר.” אני מחליקה אצבע על לחיו המכוסה מייקאפ. שנינו יכולים לשחק מלוכלך.
הוא תופס את הסנטר שלי ומסתכל לי ישר בעיניים. “מי אתה?” הוא שואל, בלחישה.
“אני לא חייב להגיד לך,” אני עונה באותו טון.
הוא מרפה ממני. “אם לטל ידוע מי זה טל, זה מספיק לי.”
''את צריכה לתבוע אותו על הטרדה מינית,” שמוליק אמר לי בנסיעה חזרה. הוא החזיק את ההגה חזק מדי.
עייפות נוראית גררה אותי לתוך המושב. נמאס, כל כך נמאס. “אי אפשר,” אמרתי. “אתה יודע איזה מין פרסום זה ימשוך? במיוחד עם טיפוס האישיות של ליאור. או שאתה אוהב אותו או שאתה שונא אותו.”
שמוליק שתק. ידוע לי היטב שהוא לא אוהב את ליאור.
''לתנועה הא-מינית,” אמרתי, בעיניים עצומות, “יש מספיק בעיות בלי שאחד מהמארגנים המרכזיים יחקר על פשעי מין.”
הוא נהג את שארית הדרך בשתיקה. נכנסתי להתקלח. כשיצאתי, ראיתי שהוא כבר טען בשבילי את תכנת היום-יום בשיפוצניק והלך לישון.
אחרי השינויים הסטנדרטיים, הלכתי גם אני לישון.
אולי זה היה ריב, מה שעבר ביני לבין שמוליק בלילה הזה. קשה לי להחליט בוודאות. אם כן, לא הספקנו להשלים, לאור העובדה שהלילה ההוא היה האחרון לפני תחילת תקופת המבחנים של שמוליק. כשקמתי בבוקר, הוא כבר היה ליד המחשב שלו, אוזניות דלוקות, מתעלם לחלוטין מעצם קיומי.
שמוליק תמיד כזה כשהוא לומד. לא לקחתי את זה אישית.
משונה יותר היה לקבל טיפול דומה מליאור בעבודה. דממת דוא''ל, לא עונה לשיחות שלו, והוא תמיד היה בפגישות כשבאתי לבקר אותו במשרד. לאה המזכירה דקרה אותי במבטים בכל פעם שבאתי לבדוק.
ראיתי אנשים במשרד מדברים. עד כה, אף אחד לא בא לשאול אותי מה יש לי מתחת לחצאית (שאלה טיפשית. לא לבשתי חצאית אף פעם בחיי), אבל מניסיון של שנים זה רק עניין של זמן.
לא היה לי אכפת. רק חיכיתי שיהיה מישהו שאוכל לצעוק עליו במצפון נקי, בלי פחד להרוס את החיים האישיים שלי.
היה משהו אנטיקלימטי כשהאדם הראשון שבא לדבר איתי בנושא היה מיקי, המנחה המקצועי שלי בחברה.
לכאורה, הוא בא לעבור איתי על אחד מהעיצובים שלי. תוך כדי שחיכיתי שתוכנת העריכה תעלה, הוא אמר בשקט, “למה לא אמרת כלום?”
משכתי בכתפי. “למה צריך להגיד משהו?”
''זה גורם לאנשים להרגיש לא נוח, העניינים האלה.” הוא לא נראה כחש שלא בנוח. הוא נראה מהורהר. “לא יודעים מה אתה ומי אתה. לא שזה לא בסדר,” מיהר לומר כשראה את ההתכווצות-שלפני-תקיפה שלי. היו לנו כמה ויכוחים לא נעימים בשנה שעבדתי פה, והוא יודע לזהות התחלה של התפרצות זעם מצידי.
הזדקפתי בכיסא לרגע, פלטתי אנחה והתמוטטתי קלות, כמו צמיג שהוציאו ממנו את האוויר. “זה לא?” שאלתי. “אז מה כולם *רוצים* ממני?”
המשפט האחרון יצא יותר דרמטי ממה שהתכוונתי – נשמעתי כמעט על סף בכי.
''זה לא שאתה לא בן אדם טוב,” מיקי אמר. “אני מעריך אותך מקצועית והכל. אבל אם אתה בעצם בחורה,” הוא עצר לרגע, “זה לא באמת משנה. נכון. אבל זה יהיה מוזר, לחשוב שאתה משהו אחד כשבעצם אתה משהו אחר. או את.”
שפשפתי את עיני. “אבל זהו בדיוק,” אמרתי, בקול שקט, יציב עד כמה שהצלחתי. “אני לא. לא זה ולא זה, ואף פעם לא רציתי להיות. לא טל שלובשת שמלות ומטפלת בתינוקות ולא טל שהולך מכות ורואה כדורגל. רק טל עם כישרון לעיצוב גרפי. בסך הכל ביקשתי שיתנו לי להיות בן אדם בלי להלביש אותי אוטומטית בחצאית או מכנסיים. זה הכל.”
מיקי מצמץ. “זה יהיה קצת מוזר אם תתחיל לבוא לעבודה בתחתונים.”
תקעתי בו את המבט המעוצבן הכי טוב שלי. “אתה יודע למה התכוונתי.”
לאט לאט, הוא הנהן.
למרבה הפלא, שאר המשרד עזב אותי לנפשי לאחר מכן.
כמעט קיוויתי שהחרם של ליאור ימשיך על המצעד עצמו. כמו שאמא שלי אמרה בילדותי, לקוות זה טוב. ליאור הופיעה במשרד שלי מוקדם בבוקר, אדומה מהתרגשות.
''אני לא מאמינה שאנחנו לא שם עדיין,” לחשה אלי בטון רם מספיק להיחשב לצעקה על ידי כל אחד אחר. “למה אנחנו מחכים? איפה העיצוב שלך?”
כמעט סירבתי לה... כמעט. אמנם לא באמת חשבתי שארצה לבוא למצעד, אבל בכל זאת עבדתי על העיצוב שלי במשך כל החודש האחרון. כשכל התכונות האחרות ניסו למרוד, גאוותי על האמנות שלי לא נתנה לי לסגת.
לליאור יש שיפוצניק במשרד. היא בדרגה מספיק גבוהה כדי שאף אחד לא ישאל שאלות. השתמשנו בו בתורות.
העיצוב של ליאור היה מרהיב בפני עצמו. היא אמנם לא גרפיקאית בהכשרתה, אבל היא עיצבה את מפרטי השיפוצניק הראשונים שלה כשאני עוד לא השלמתי עם העובדה ששנאתי את איברי המין שלי, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.
בשביל ליאור, המשמעות של התנועה שלנו תמיד הייתה להיות שני המינים יחדיו, בשילובים משונים ככל האפשר. ההגבלה למין אחד אכלה אותה מבפנים. העיצוב שלה שיקף את זה באופן יפהפה – שדיים דמויי-בלון ואיבר מין ענקי, מסוגננים שניהם עד שאיבדו כמעט כל שמץ של ארוטיות, עורה צבוע בשחור יונק דבש שבהק בירוק ובסגול.
העיצוב שלי, בהשוואה, היה פשוט בהרבה.
המצעד עבר ליד הבניין של החברה, ואנחנו פשוט ירדנו והצטרפנו.
המצעד, שלא כמו אחרים דומים לו, היה שקט. השלטים המעטים שהתנופפו היו דגלים אפורים ללא סמלים. רובם המוחץ של האנשים במצעד נראו רגילים לחלוטין, עד שהסתכלת על פניהם.
כמו בכיתה י' שלי, הם לקחו את העיצובים הבסיסיים ולבשו אותם. שלא כמו בכיתה י', לא היו פה גברים ונשים. רק בני אדם.
מעטים, כמוני, בחרו להשמיד לחלוטין את תווי הפנים שלהם. הם היו מסכות ריקות.
השארתי את בגדי במשרד. הלכתי בעירום מלא, חלק וחסר תווים בין אלפי אנשים זרים, ותחושת החופש נסקה בי. כאילו הכלוב הבלתי נראה התפורר סוף סוף. כאילו סוף סוף יכולתי להסיר תחפושת לוחצת ולא נוחה.
אנשים התגודדו סביב ליאור, שנראתה מאושרת כמעט כמוני, מקרינה מיניות דואלית ומושלמת על כל סביבתה. ממני הם התעלמו. הייתי הלא נראה, הלא קיים, ואהבתי את עצמי ואת כל מה שהקיף אותי עד שלא יכולתי לשאת זאת.
זיהיתי אותו כשהרגשתי אותו הולך לידי, אפילו בלי להסתכל. הוא נשאר לידי עד תום המצעד.
פניתי והסתכלתי עליו, והאהבה המופשטת שהקיפה אותי מאז תחילת האירוע נחתה מעדנות והקיפה אותו בהילה שיכולתי לראות כמעט.
''איך זיהית אותי?” שאלתי אותו.
''לפי ההליכה,” הוא אמר, בשקט.
צחקתי כמו שלא צחקתי מזה שנים, צחוקו של אדם חופשי. “אתה אהוב עלי,” אמרתי לו. “הכי בעולם.”
במקום לענות הוא חיבק אותי. מלמלתי לתוך הכתף שלו, “מחר אני אחזור להיות בחורה בשבילך, אם תרצה.”
הוא נשק לראשי. “נראה כבר מה יהיה מחר.”
עזבנו מאחורינו את העיר שנצבעה אפור. יד ביד, הלכנו בחזרה אל ביתנו שחיכה לנו בקירות לבנים.
|
|
|
|
|
מלאך (חדש)
מישהו13 יום ראשון, 18/05/2008, שעה 0:17
הקופאי מאחורי הדלפק מסתכל עליי במבט בוחן ואז מעביר את מבטו לכיוון המלאך. אני לא מצליח לקרוא את הבעת פניו.
המלאך מסתכל על מדור החטיפים, ידיו בכיסי הג'ינס החדש שקניתי לו. הוא נראה נחמד עם בגדים. כשמצאתי אותו הוא היה לבוש בסמרטוט מלוכלך שמצא בזבל וקשר מסביב למותניו.
''אתה רוצה את זה?'' אני שואל את המלאך.
הוא מסתכל עליי, מבטו מעט נבוך, כאילו תפסתי אותו באמצע מעשה אסור. ''זה טעים?'' הוא שואל. אצבע אחת לבנה מצביעה על שקית של במבה.
''כן,'' אני אומר. ''טעים. תביא את זה לפה.''
מהסס, הוא שולח את ידו ואוחז בשקית הבמבה. ''קח את הגדולה,'' אני אומר לו. הוא מחליף שקיות ומתקרב לכיווני. אני משלם על המצרכים ואני והמלאך יוצאים החוצה. האוטו מחכה איפה שהחניתי אותו. המלאך אוהב את הנסיעות באוטו, כמו הכלבים שמוציאים את ראשם החוצה מהחלון וסופגים את הרוח שטופחת על פניהם. בתקופתו היו כרכרות, הוא אמר לי בפעם הראשונה שנכנסו לרכב. מסתבר שאפילו לא היה חשמל. הכול מוזר לו, חדש ולא מובן. הפנים שלו עוטות מבט מבולבל בכל פעם שהוא נתקל במשהו לא מוכר – מה שקורה לפחות כל חמש דקות.
אנחנו נוסעים בכביש הראשי, לכיוון הנגב. לאחר מחשבה מרובה החלטתי שלשם עדיף לנסוע. הייתי צריך קצת שקט ושלווה בשביל להגיע להחלטה לגבי המלאך, ומרכז תל אביב לא היה בדיוק המקום השקט ביותר שהצלחתי לחשוב עליו.
את המלאך מצאתי לפני שלושה ימים, בסמטה. הוא נראה מפוחד, וכהצעתי להזמין לו מונית או אמבולנס, הוא נעץ בי מבט מבולבל ואז התקפל לכדור על הקרקע המטונפת. מיד ראיתי את שתי הצלקות הנפוחות במרכז גבו. השפלתי את מבטי וראיתי נוצות כהות מפוזרות לאורך הסמטה.
מלאך, הבנתי אז. מה לעזאזל עושים עם מלאך באמצע תל אביב?
אני מפעיל את הרדיו כדי לא לחשוב על הצעד הבא, כדי לנסות להתרכז במשהו אחר לשם שינוי. שלמה ארצי הולך לאיבוד במרפסת, וכשהוא מסיים איזו זמרת צעירה שרה על מבול. הרדיו לא מספק נחמה. אני מכבה אותו.
אנחנו ממשיכים לנסוע והשמש נמצאת במרכז השמים. חם לי וקשה להתרכז.
* * *
האישה בשמלה האפורה שמראה לנו את החדר מסתכלת עלינו במבט מתחסד. בחור בן ארבעים מלווה בבחור צעיר ויפה כמו המלאך, שניהם מבקשים חדר ופרטיות... משהו מוסרי לא יכול לצאת מהמצב הזה.
כלבה, אני חושב, ודואג לחייך בנימוס כשהאישה מפנה אלינו את גבה ויוצאת מהחדר. אני סוגר את הדלת ונועל אותה.
אני מסתובב אל המלאך שעומד במרכז החדר וסוקר במבטו את המקום החדש. ארבעה קירות, חלקם מתקלפים. טלוויזיה ישנה ושתי מיטות.
''מה אתה חושב?'' אני שואל את המלאך.
''יש פה ריח מוזר,'' הוא אומר בזהירות, כאילו חושש שמילה לא במקום תגרום לי לכעוס. מהרגע שנפגשנו לא כעסתי עליו. אני לא מבין ממה הוא חושש.
''זה לא ריח מוזר,'' אני אומר לו, ''זה פשוט הסרחון הטבעי של המקום. אני בטוח שעוד מעט כבר תתרגל.''
הוא מהנהן ומבטו גולש לכיוון הטלוויזיה, נשאר שם.
''אתה יכול לצפות אם אתה רוצה,'' אני אומר לו. אתמול, בדירה שלי, עשיתי טעות והדלקתי את הטלוויזיה בנוכחותו. שטף השאלות שהפעולה הפשוטה הזו עוררה השאיר אותי מבלה שעתיים בהסברים על הדברים שמבחינתי היו הטבעיים והמובנים ביותר בעולם.
''אחר כך,'' הוא אומר. ''עכשיו אפשר...'' הוא נראה מהסס. ''אפשר להתקלח?''
אני מהנהן והולך איתו למקלחת. אתמול הסברתי לו איך משתמשים בברזים, אבל הייתה לי הרגשה שהמקלחת במקום הזה תהיה טיפה גדולה עליו. לאחר שאני מסיים לכוון את המים בשבילו אני מתקדם לכיוון הדלת. מזווית העין אני שם לב שהוא מתחיל לפשוט את בגדיו, אפילו לא טורח לחכות שאצא החוצה.
על גופו אין אפילו שערה אחת. אני תוהה אם כך הוא גם היה לפני שמת, או שפשוט מדובר בקטע של מלאכים.
אני מתבונן במלאך כשהוא נכנס לתוך המקלחת ולא טורח לסגור את הדלת. מים חמימים שוטפים את גופו וזורמים לתוך פתח הניקוז.
אני כנראה שוקע במחשבות, כי הדבר הבא שאני רואה זה את המלאך יוצא החוצה, מחייך.
''אני נקי,'' הוא אומר.
אני מחזיר לו חיוך, מנסה להסתיר את הזקפה שבמכנסיי.
*
אוויר הלילה הקריר חודר דרך החלון. השמיכה מכסה אותי, אבל הקור בכל זאת מורגש. אני רוצה לסגור את החלון, אבל המלאך מבקש ממני להשאיר אותו פתוח. הוא אומר שהאוויר הקריר עושה לו טוב.
אני סוקר את פניו בריכוז. כשרק מצאתי אותו הוא נראה צנום וחיוור, רחוק צעד קטן מעלפון. אבל בימים האחרונים הוא החל לעלות במשקל ואפילו החיוורון החולני של פניו הולך ודוהה.
השמיכה מכסה את המלאך עד הקו של מותניו. חצי גופו העליון נראה זהוב בגלל המנורה הקטנה שדולקת על השידה בין המיטות שלנו. פטמותיו ורדרדות ועגולות, ואני מתקשה להתבונן בפניו ולא בהן כשאני שואל אותו, ''למה אתה פה? מה קרה?''
משהו משתנה בפניו, כאילו גל מהיר של כאב – או כעס – מופיע ונעלם.
הוא לא זוכר. זה מה שהוא אמר גם בפעמים הקודמות ששאלתי אותו את אותה השאלה. הוא רק זוכר מריבה, צעקות. תחושה של בגידה, תחושה כל כך חזקה שהיא גורמת לגופו לרעוד.
אני קם ממיטתי ומתיישב לידו. עם ידי על כתפו אני מלטף את עורו החמים ולוחש לו, ''זה בסדר. אתה בסדר עכשיו.''
''אני לא רוצה לחזור,'' הוא אומר בשקט. ''אני לא אחזור.''
''למה שתחזור? הם הרי זרקו אותך.'' המילים קשות, אבל אני לא שם לב עד שהן כבר נאמרות ומרחפות בחלל.
''אתה צודק,'' הוא אומר. ''הם לא רוצים אותי. אני פה עכשיו.'' הוא מרים את מבטו ופוגש את עיניי. ''איתך.''
*
באמצע הלילה אני קם ורואה את המלאך עומד ומתבונן מחוץ לחלון. אני מתרומם על מרפקיי ומתכוון לשאול אותו מה קרה, כשלפתע הוא אומר מבלי להסתכל עליי, ''הכול בסדר. אתה יכול לחזור לישון.''
''אתה בטוח?''
אני לא רואה את פניו, אבל משהו בעמידה שלו נראה לי מתוח, דרוך. ''אני בטוח. זה לא קשור אליך. תישן בבקשה.''
גל של עייפות שוטף אותי בהפתעה. אני מצליח להנהן פעם אחת ונרדם מיד.
*
אני קורא את עיתון הבוקר והמלאך רואה טלוויזיה. הוא יושב קרוב מדי למסך, ולמרות שאני מעיר לו על זה בפעם המי יודע כמה, אני עדיין זוכה ממנו לתשובה של, ''ככה אני רואה יותר טוב,'' ואז להתעלמות.
העמודים הראשונים בעיתון עוסקים בתרמית פוליטית שנחשפה ובאסון אקולוגי שהתרחש ליד חופי תאילנד. עדיין לא יודעים בדיוק מה קרה שם, ואני מאמין שעד שיגלו לאף אחד כבר לא יהיה אכפת.
אני עובד למדור הספורט והזמן עובר.
בצהריים אני והמלאך יוצאים למכולת קטנה שנמצאת מחוץ לאכסניה. המקום נראה נטוש, ולרגע אני מופתע שדלתות הכניסה פתוחות. המלאך רצה ללבוש את אחת החולצות שלי למרות שהיא הייתה גדולה עליו. הוא נראה חמוד ככה ואני אומר לו את זה. הוא מסמיק וממלמל תודה.
אנחנו נכנסים לתוך המכולת ועוברים ביחד על המעברים השונים. המלאך אוהב פסטה, אבל אחרי שגילה מחדש את טעמו של הבשר לפני כמה ימים הוא נהפך אובססיבי. מעולם לא ראיתי מישהו מסיים סטייק בכזו מהירות. אבל היום אני קצר במזומנים ועדיין לא ראיתי כספומט בסביבה. אני מבטיח למלאך שבקרוב אוציא כסף ואקח אותו למסעדת סטייקים. הוא מעקם את פיו אבל מהנהן לאישור.
כשאנחנו מגיעים לקופה אנחנו מניחים את המצרכים על הדלפק ומחכים שהקופאי יעביר אותם בסורק. לפתע המלאך שולח את ידו לכיווני ומלטף את ראשי. אני מרגיש את לחיי מתחממות וממהר להזיז את ידו.
הקופאי, שראה את הכול, נד בראשו ומעביר מבט מזלזל ביני לבין המלאך.
לפני שאני מספיק להגיד משהו, אני שומע את המלאך לידי אומר, ''זה לא מנומס להסתכל בצורה פוגעת על אנשים אחרים.''
אני מסתכל עליו, מופתע. הקופאי מרים את ידיו ומזייף חיוך. ''היי, אחי, זו מדינה חופשית. כל אחד והסטיות שלו.''
אני מתעלם ומוציא שטר של מאה שקל מהכיס. החשבון נעצר על סכום של 98.20 ₪.
ידו של הקופאי מושטת לפנים בשביל לקחת את השטר. לפתע ידו של המלאך מופיעה, אוחזת בידו של הקופאי, חזק.
''מה - ?'' הקופאי מנסה למשוך את ידו, אבל ללא הצלחה.
אני מתחיל לדבר, אבל קולט לפתע שעד היום השם היחיד שהשתמשתי בו היה ''מלאך'', וזה עלול להישמע מוזר בסיטואציה הזו. אז אני פשוט אומר, ''מה אתה עושה? עזוב אותו.''
עיניו של המלאך צרות, שפתיו החיוורות הדוקות. הוא נראה גבוה יותר פתאום, למרות שאני כנראה מדמיין.
המלאך אומר באיטיות, ''המילים שלך נועדו לגרום לנו להאמין במשהו אחד, אבל המבט שלך הבהיר לי שהתכוונת בדיוק להפך.''
''מה – אתה מכאיב! עזוב אותי! דפוק!''
אני מנסה לנתק את אחיזתו של המלאך, אבל ברגע שאצבעותיי נוגעות בעור ידיו אני צועק ומועד לאחור. עורו רותח.
ואם אני הרגשתי את זה בכזו עוצמה, יכולתי רק לדמיין איך הקופאי מרגיש.
המדפים מתחילים לרעוד לפתע, חלונות מתנפצים. אני מכסה את ראשי ובקושי מצליח לשמוע את צעקותיו של הקופאי. ריח של בשר חרוך מגיע לנחיריי ואני מתאפק שלא להקיא.
כעבור כמה שניות הכול נרגע. העולם מפסיק לרעוד והקופאי מפסיק לצעוק ולהתחנן.
המלאך עוזר לי לקום על רגליי. הוא כבר לא חם. מבטו מושפל ועיניו נעות בחוסר ודאות, בחשש.
אני מסתכל מעבר לדלפק ורואה ערמת אפר נחה על הרצפה, בדיוק באותה הנקודה שעמד בה עד לפני דקה קצרה הקופאי.
''לעזאזל,'' אני מסנן. ''לעזאזל.''
''לא התכוונתי.'' המלאך מתיישב על הרצפה, מחבק את עצמו ורועד. ''הוא... הוא אמר דברים שפגעו בך. ראיתי שהם פגעו בך. למה הוא רצה לפגוע בך? אני...''
''ששש. זה בסדר.'' אני מניח את ידי על שערו ומלטף בעדינות. ''זה לא משנה עכשיו.'' ליבי פועם במהירות וכפות ידיי לחות מזיעה. איכשהו אני מצליח להישמע רגוע כשאני אומר, ''אנחנו צריכים למהר עכשיו בחזרה לחדר כדי לאסוף את הדברים שלנו. אחר כך ניכנס למכונית ונעוף מפה. אתה שומע אותי?''
הוא מהנהן, עדיין מחבק את עצמו ולא מסתכל עליי. ''לאן נלך?''
אני פותח וסוגר את פי. קשה לי לחשוב. קשה לי להתרכז. לאן לעזאזל הכנסתי את עצמי?
''נמצא מקום,'' אני מצליח לומר ועוזר למלאך לקום על רגליו. אנחנו יוצאים החוצה אל השמש היוקדת ותוך חמש דקות אנחנו שוב בדרכים.
*
אני סוקר בידיים רועדות את העיתונים, בטוח שבאחד העמודים הראשונים יהיה אזכור למה שקרה אתמול במכולת. אבל רוב העמודים הראשונים עוסקים באסון האקולוגי בחופי תאילנד, למרות שעדיין אין לאף אחד מושג מה לעזאזל קרה שם. בנוסף מסתבר שגל רעידות אדמה זעזע אתמול בלילה את דרום אמריקה. אני עובר עיתון אחר עיתון, עמוד אחר עמוד, וכלום. אפילו לא חצי משפט בנוגע למה שקרה אתמול במכולת.
אני מניח את העיתון האחרון על השולחן ונושף אוויר בהקלה.
המלאך, שיושב על המיטה ולא מפסיק להתבונן בי, שואל, ''הכול בסדר?''
אני מהנהן ומצליח לעלות חיוך על שפתיי, בפעם הראשונה מזה שעות. ''הכול בסדר. אני מקווה.''
הוא מחזיר לי חיוך קטן ונשכב על המיטה. הוא לבוש בגופיה לבנה ומכנס קצר. שמש אחר הצהריים חודרת דרך התריסים ומכסה חלקים מגופו בצללים.
האכסניה שמצאנו במצפה רמון אמורה להיסגר בחודש הבא. הבעלים פשטו את הרגל לפי מה שהבנתי, אבל נכון לעכשיו עדיין יש בחדר מים זורמים ומזגן שפולט אוויר קריר. אין לי תלונות. גם המחסור בשכנים בחדרים הסמוכים רק מוסיף למצב הרוח שלי.
דיברתי כבר עם הבוס בעבודה והסברתי לו שהווירוס שתקף אותי לא מראה סימנים של היחלשות, וכנראה יעברו עוד כמה ימים עד שאוכל לחזור למשרד. הוא לא היה מרוצה מזה, אבל לפחות הרווחתי עוד כמה ימים של שקט.
מקודם עברה החדרנית והציעה לסדר את החדר. אמרתי לה שאין צורך. לפני שעזבה היא העבירה את מבטה בין המלאך לביני, אבל לא אמרה דבר. משהו במבט שלה, בעיניים השחורות והקטנות, גרם לי להרגיש לא בנוח. אבל לפני שהספקתי להגיב – או חס וחלילה, המלאך הספיק להגיב – היא הסתובבה ויצאה החוצה.
חלק גדול מהחדרים כבר נוקו מרהיטים, ובחדר שקיבלנו יש רק מיטה זוגית אחת. אני הולך אל המיטה ומתיישב ליד המלאך, שעדיין שוכב ובוהה בתקרה. המבט על פניו מרוחק ומהורהר. אני מתבונן בשפתיו וחושב, נשק אותי. בבקשה.
לפתע המלאך מטה את ראשו הצידה לכיווני ומחזיר לי מבט מסוקרן. לאחר כמה שניות הוא אומר, ''בסדר.''
אני מכחכח בגרוני. ''מה?''
''בסדר,'' הוא אומר שוב. ''אני אנשק אותך.''
''אתה... שמעת – ''
הוא מתרומם על מרפקיו ומצמיד את שפתיו לשפתיי. הדקות הבאות חולפות כמו חלום, כמו הזיה. אני מנסה לחשוב אבל לא מצליח, מנסה להתרכז אבל נכשל. שפתיו של המלאך עבות ורטובות, לשונו חודרת לעומק פי ומטיילת בפנים, גורמת לי לשכוח מדברים מיותרים כמו נשימה.
כשהוא מפסיק לנשק אותי אני מנער את ראשי ולא מצליח לדבר.
המלאך מחייך ומלטף את פניי ואומר, ''גם לי היה נחמד.''
*
בלילה אני והמלאך שוכבים. אני יכול לתאר במילים את התחושה, אבל מילים הן אנושיות ומה שקרה היה הכול חוץ מאנושי. עדיף שאשתוק.
*
הגשם מגיע בהפתעה. אתמול קראתי את התחזית, אבל לא היה שום אזכור לסופת גשמים שאמורה להגיעה לאזור, אפילו לא דובר על התקררות. עכשיו יולי, למען השם.
המלאך רעב. הבטן שלו מקרקרת וזה גורם לו לצחוק. הוא אומר שרעב גורם לו להרגיש חי. אני חושב, אתה גורם לי להרגיש חי.
אני שם עליי חולצה ארוכה שארזתי בטעות ויוצא החוצה מהחדר. אין לי מושג איפה אפשר למצוא אוכל במקום הזה, אבל אני מתכוון לגלות.
שכבת עם מלאך, אני חושב לעצמי. לעזאזל.
מכונות. זה הדבר היחיד שאני מצליח למצוא בכניסה לאכסניה. יש מכונה של צ'יפס, סנדוויצ'ים שלא נראים טריים וכמה חטיפים. אני קונה קצת מכל דבר וחוזר עם ידיים מלאות לכיוון החדר.
הגשם הספיק להתחזק בינתיים ואני רואה עצים כמעט ונעקרים ממקומם בגלל הרוח החזקה.
כשאני מגיע לחדר הדלת פתוחה לרווחה. אני נכנס פנימה ומניח את הדברים על השולחן. אני קורא, ''מלאך!'' ולא באמת מצפה לשמוע תשובה.
אני חושב, הוא עזב אותי, ואז נשמע הפיצוץ הראשון.
*
החלונות לא מתנפצים, למרות שכל המבנה רועד. אני רץ החוצה ויורד במדרגות שבקצה המסדרון. פיצוץ נוסף גורם לי ליפול על הרצפה. אני מצפה לריח של עשן, אבל בינתיים אני רק מריח אוויר רווי בגשם.
האכסניה ממוקמת ביציאה מהעיר, השכונה הקרובה ביותר נמצאת לפחות שלושה קילומטרים מאיתנו. אני בספק אם מישהו שלא נמצא באכסניה היה יכול לשמוע את הפיצוצים.
כשאני יורד במדרגות אני מוצא את עצמי במגרש החנייה. חוץ מהמכונית שלי ועוד שתי מכוניות המקום ריק – כלומר, אם מתעלמים מקבוצת האנשים שעומדת במעגל באמצע המגרש, מסביב למלאך.
אני מתחבא מאחורי אחת המכוניות ומסתכל דרך החלונות. יש שם שישה אנשים חוץ מהמלאך, כולם נראים בגילאים שונים, לא מאיימים במבט ראשון. החדרנית של האכסניה נמצאת שם גם.
אני לא שומע את מה שנאמר, גם בגלל המרחק וגם בגלל הגשם. המלאך עומד זקוף עם ראש מורם, כאילו הקור העז הוא לא יותר ממשב רוח קריר בשבילו. שתי הצלקות שעל גבו נראות בולטות במיוחד על הרקע החיוור והרטוב של עורו.
אני חושב להתקרב יותר כדי לשמוע את מה שנאמר, ובדיוק אז אחד האנשים מרים את ידו והמלאך מועף באוויר ומתרסק בחבטה על הקרקע.
אני צועק, אבל לא נראה שמישהו שמע אותי.
במשך כמה שניות המלאך לא זז; אני לא מצפה שהוא יזוז עוד לעולם, לא אחרי נפילה שכזו. אבל איכשהו הוא מצליח לנער את ראשו ומנסה לקום באיטיות על רגליו, נראה מסוחרר.
הוא נופל על ברכיו ואני בטוח שעכשיו הם עומדים להרוג אותו.
ידיי אגרופים וגופי רועד מזעם. אבל אני לא יכול לעזור לו וזה שורף מבפנים.
החדרנית צועדת לפנים במהירות ואני מצליח לשמוע חלקים ממה שהיא אומרת. ''... על בגידה. היית אמור לצפות לתגובה, בבקשה אל תגלה התנגדות מיותרת. אתה – ''
ידו של המלאך עוברת דרך גופה של החדרנית. חמשת האנשים האחרים צועדים צעד לאחור, נראים המומים.
המלאך מוציא את ידו באיטיות מתוך הגוף הרועד שלפניו והחדרנית מתרסקת על הקרקע.
בדקות הבאות העולם משתגע. אני מתחבא מתחת למכונית ושומע צעקות ופיצוצים. בשלב מסוים המכונית שמעליי מתרוממת ועפה, עד שמתנגשת בקיר האכסניה. עצים נעקרים ממקומם ומושלכים כמו מקלות. הקרקע מתכסה בסדקים שרק הולכים ומתרחבים.
אני קם על רגליי ומתחיל לרוץ בחיפוש אחר מחסה אחר.
''חכה!''
המלאך.
אני נעצר ומסתובב אחורנית.
המלאך מכוסה חתכים מדממים והוא בקושי מצליח לעמוד על רגליו. זוג כנפיים עצומות אפורות בולט מתוך גבו.
ברחבי מגרש החניה שוכבות שש גופות, חלקן שלמות וחלקן לא.
אני מתקרב אל המלאך בצעדים מהססים ותופס אותו כשהוא מתחיל ליפול. הוא כל כך קר. אני נוגע בפניו ושואל, ''מה קרה פה?''
הוא מחייך, חיוך קטן עם עיניים עצומות. ''מה שהיה חייב לקרות.''
''ומה – מה יקרה עכשיו? אתה צריך לחזור?''
הוא נד בראשו. ''אין לי לאן לחזור.''
''הם עדיין ינסו לפגוע בך?''
הוא משתעל. ''כן. ומתישהו הם יצליחו.'' הוא פוקח את עיניו. הגשם נפסק בשלב מסוים מבלי ששמתי לב. ''אתה מתכוון לעזוב אותי?'' הוא שואל. הוא מעולם לא נשמע יותר פגיע.
אני בולע גוש שהצטבר בגרוני ומצליח לומר, ''אני מבולבל. כל זה...''
הכנפיים של המלאך מתחילות להתכווץ. לאחר פחות מדקה הן כבר נעלמות, שוקעות בתוך הצלקות שעל גבו. אני מבין אז שהכנפיים תמיד היו שם, למרות שהייתי משוכנע שמישהו עקר לו אותן.
''לאן נלך?'' אני שואל, מבין אז שכבר הגעתי להחלטה.
המלאך מתיישב. ''לאן שנרצה,'' הוא אומר.
אנחנו יושבים במגרש החניה במשך כמה דקות. השמש תופסת בינתיים את מקומם של העננים ורוח חמימה מתחילה לנשוב ומייבשת את גופנו. צליל סירנות מתחיל להישמע במרחק.
אני אומר למלאך, ''מה שקרה לך... מה שקרה פה... יש לי הרגשה שהחברה האלה לא היו החברה הרעים.''
הוא לא משפיל את מבטו או נראה נבוך. עם קול יציב הוא אומר לי, ''זה באמת משנה לך?''
אני נאנח. לעזאזל.
אנחנו קמים על רגלנו וחוזרים לחדר בשביל לארוז את הדברים. תוך חמש דקות אנחנו שוב בדרכים.
|
|
|
|
|
המכשף (חדש)
Shir7777 יום ראשון, 18/05/2008, שעה 19:31
''המכשף, המכשף! קום!'' צעק העוזר.
המכשף פקח את עיניו. הוא היה במיטה גדולה מאוד וריקה. היתה זאת שעת לילה מאוחרת ווילון כבד מקטיפה אדומה חסם את האור בחדר לכן הוא ראה רק מעט.
העוזר החזיק בידו מנורה קטנה שהפיצה אור מספיק רק להארת פניו אל מול המכשף. פני העוזר היו כחולות, לא מהקור, ופיו הארוך דמוי המקור הטיל צללים שחורים ומפחידים.
''מדוע עליך להעיר אותי?'' רטן המכשף
''סליחה אדוני,אבל זה חשוב, הגברת הגיעה והיא דורשת לראותך מיד''.
המכשף רטן עוד משהו וקם מהמיטה בכבדות. נערה, דורשת לראות אותו! חוצפה! אבל אולי הוא מתחיל לחשוב כמוהם....
העוזר, כמובן, היה מוכן להלביש אותו במהירות.
הכורכים, כמובן, היו עוזרים מציונים אבל מראם המפחיד והמקור שלהם גרמו לכל אחד להירתע. מי ירצה משרת שעשוי מכישוף שהתקלק? ועוד שהמכשפים כה מעטים!
השם הכורכים ניתן להם בגלל שהם השתמשו בכישוף שהתקלקל וכרכו אותו כדי שיקבל את צורתם. כמובן שאם זה היה תלוי בהם היה להם שם פואטי יותר כמו ריח ביצה או ערפל נחלים אבל איש אינו מקשיב להם.
הכורך עזר למכשף להתלבש והוביל אותו מטה במדרגות. כשהם הגיעו למטה המכשף שם לב שאחת המשרתות האנושיות פתחה את הוילונות והאירה את החדר בהרבה נרות שיצרו רושם של חדר גדול ומואר. מולו, על רקע חלון כהה ישבה נערה על יד שולחן קטן מעץ. היא נראתה נחושה מאוד והיה לה מבט שובב ועז בעיניה.
''המכשף הנודע מאומנש מוכן לקבל את פנייך'' קרא הכורך ובקידה קלה הוא זז הצידה לפנות מקום למכשף.
המכשף נעמד באור הנרות ונתן לנערה לבחון אותו. הוא לבש את הכובע השחור שהסתיר את שערו לגמרי ושהתאים לשרשרת המתכת הכבדה והשחורה שלבש מעל לחליפה כחולה ומרופטת שנתנה לו מראה כחוש ומסכן.
הנערה קמה כדי לכבד את המכשף. בזמן שהיא קמה שימלתה הבהירה רשרשה קלות ושערה הערמוני זז מרוח בלתי נראית.
''אדוני, יש לי בקשה אליך...'' היא פנתה אליו מיד.
''לא!'' אמר המכשף וקטע את רצף דבריה.
מבט יהיר עלה על פניה.
''יש לי מכתב,אדוני,מהדוכס שאומר שעליך...''החלה שוב לפני שקטע אותה המכשף.
''ידוע לי מה רצונך נטליה ואיני מוכן ללמד אותך. איני מוכן''
''מדוע לא?'' היא שאלה בחוצפה ''בגלל שאני אישה?''
''בגלל שאינך מוכנה! עליך ללמוד הרבה'' ענה המכשף
''אז למד אותי'' היא קראה וצעדה קרוב יותר למכשף.
כעת היא עמדה כולה באור הנרות. מבטה היה מתריס ויהיר. היא נראתה כאילו איש לא סירב לה, כמובן שיופייה המדהים עזר לה להתקדם בלי להיתקל בסירוב אבל המכשף למד להתעלם מיופיה.
לפתע נח מבטה על השרשרת השחורה שהוא לבש.
''מה זה?'' היא קראה בהפתעה והצביעה על השרשרת.
''זה שום דבר, לא עניינך. אנחנו סיימנו כאן. אם יש לך משהו למסור תמסרי למשרתת והיא תביא לי'' קרא המכשף והלך לעבר הספרייה.
''זה עוד לא הסוף! אתה כן תלמד אותי!'' קראה אחריו הצעירה בכעס.
המכשף אפילו לא הסתובב אליה.
הוא נכנס לספריתו החשוכה והתיישב מול ערמת דפים. היה זה כישוף שעבד עליו זמן רב אבל הוא עדין לא היה גמור.
הכורך נכנס אחריו לחדר.
''הגברת השאירה מכתב בשבילך'' אמר העוזר. הוא שם את המכתב מול המכשף והחל להדליק נרות בחדר.
המכשף נאנח שוב. צעירים!כמה קלי דעת הם! כמה דעתנים וחצופים!
הוא פתח את המכתב. היה זה מכתב מאת הדוכס שדרש ממנו ללמד את הנערה כישוף. במכתב הייתה גם הבטחה לכסף תואר ומשרתים לרוב אם רק ילמד את הנערה כישוף.
כמובן שמכתב כזה היה צפוי. הנערה הייתה בת הדוכס ואביה היה מקושר מאוד. אם המכתב הבטיח כסף תארים ומשרתים קרוב לוודאי שהדוכס אכן ייתן לו זאת.
המכשף נאנח שוב אילו הם רק יידעו... כמובן שאסור לו ללמד את הנערה!
''אדוני..''פתח הכורך ונעמד מולו ''אם רק יורשה לי אדוני מדוע לא תלמד אותה?''
''כי היא אישה! והיא מסוכנת... אם היא תגלה....'' ענה המכשף.
''סירוב ייראה מוזר יותר. עליך לקבל זאת עכשיו ולהשגיח עליה מקרוב. אדוני.... בסוף היא תגלה ואם היא תהיה נגדך היא תספר לכולם ואתה תהיה חסר כול. קבל את ההצעה של הדוכס אבל הקשה על הנערה.... אולי היא תוותר מהקושי'' אמר הכורך בתקווה.
''אני מקווה שכך... אילו היא רק הייתה מוותרת. כזאת אישה חצופה... עוז רוח לא מתאים לאישה''.
''אדוני, היא לא תוותר ולא תפסיק עד שהיא תקבל את מבוקשה. אתה יודע זאת אדוני הרי היא ירשה זאת מאימה''
המכשף שאף שאיפת הפתעה ונתן בכורך מבט חודר.
''האם של הילדה מתה!'' אמר המכשף בחדות.
''כמובן'' אמר הכורך והשתחווה.
''זה ייראה חשדני ביותר אם אשנה את דעתי'' אמר המכשף בהכנעה.
''אני אטפל בזאת'' אמר הכורך ונעלם.
למחרת ישב המכשף בספרייה שהייתה מוארת באור שמש של אחרי הצעריים המאחורות. הוא עדין עבד על הכישוף כשנשמעה דפיקה בדלת.
''יבוא'' קרט המכשף.
הדלת נפתחה ובזריזות אופינית לבני מינו נכנס פנימה הכורך.
''העניין סודר. הנערה תגיע מחר בבוקר לכאן כדי להתחיל להתלמד. הוריתי למשרתות להכין את החדר העליון בשבילה.''
''טוב, דאג לכך שחדרה יהיה הרחק מחדרי'' אמר המכשף.
''המשרתות מכינות בשבילה את עליית הגג, היא לא תוכל להגיע לחדרך אדוני'' אמר הכורך תוך כדי קידה.
תמיד הפליא את המכשף העובדה שפיו הארוך דמוי המקור לא הפריע לו בקידות.
''מצוין'' אמר המכשף.
העוזר הנהן ויצא מהדלת .
המכשף נשען אחורה בכיסאו ונאנח.
אם היא אכן דומה לאימה, חשב המכשף, אז לא רק שהיא עקשנית היא גם סקרנית במידה מסוכנת.
''אדוני, אורח הגיע''אמר הכורך ויצא מהחדר. המכשף אפילו לא שם לב לכך שהוא נכנס.
במקום המכשף נכנס פנימה הדוכס אבי הנערה. ליבו של המכשף ניתר.
''אלוהים'' אמר הדוכס ''אתה נראה חיוור כמו מוות אתה מרגיש טוב?'' .
''כן אני מרגיש טוב למדי..''אמר המכשף במהירות.
הדוכס הביט עליו בצורה חשדנית לרגע.
''אני שמח מאוד שהסכמת ללמד את בתי, אני משוכנע שאתה עושה את הדבר הנכון. באתי בעניין המכתב. כפי שהוצע במכתב הבאתי איתי שני משרתים ותשלום נכבד. כמובן שעל כל חודש שבו תשלמד ממך ביתי תקבל עוד סכום כסף, תשלום נוסף עבור שירותיך. בקרוב יינתן לך תואר ואדמות, אני... עובד על זה'' אמר הדוכס.
הדוכס פתח את הדלת והסתכל החוצה. הוא עשה משהו שהמכשף לא ראה והסתובב מיד למכשף שוב. אחריו נכנסו שתי משרתות צעירות. לאחת היו פנים מרובעות ושער גס חום שהיה אסוף, השנה נראתה כאישה ממבט ראשון בגלל גודלה הקטן אבל ממבט מדוקדק יותר ראו שהיה זה נער צעיר.
''זוהי מירנה וזה בנה הצעיר טום. הם יהיו המשרתים החדשים שלך. המשרת שלך, הכורך, כבר קיבל את סכום הכסף הראשון. אם יש עוד משהו שאתה חפץ בו אל תהסס לשלוח לי מכתב'' אמר הדוכס ויצא מהחדר במהירות.
המכשף נשאר לבד בחדר עם שני המשרתים שחיכו לפקודות ממנו.
הוא הביט בפני הנער שהיה משרתו החדש. לנער היה שער צהוב קצר ועינים כחולות גדולות.
כמה מסוכן להשאיר כאן משרת צעיר וכה יפה תואר!
''תלכו לאינגריד ותגידו לה שאתם המשרתים החדשים, היא תתראה לכם את הבית. אינגריד היא צרפתייה כהת עור אתם תזהו אותה בקלות'' פקד המכשף.
המשרתים קדו יחד ויצאו מהחדר.
כמה מוזר, חשב המכשף, משרת זכר! כשהיה קטן לימדו אותו שאישה לא שווה כלום וגבר שווה הרבה יותר ולכן רק הנשים עובדות כמשרתות. משרת זכר, מוזר. ןעוד איזה משרת יפה! ליבו כמעט עצר שוב כשהוא ראה אותו!
המכשף צלצל בפעמון וחיש מהר נכנס לחדר הכורך.
''שלח את המשרתים הביתה להיום. אתה יכול לפרוש לחדריך אם זה רצונך'' אמר המכשף.
הכורך קד ויצא למסור את הודעותיו.
הוא מצא את הכורך כשהוא היה צעיר והלך לאיבוד בביצה. היה זה הפחד שגרם לו לנסות לחש להחזיר אותו לביתו. הרוח החלה לנשוב סביבו בפראות והוא ראה את האוויר מתעוות לכדי צורה. מתוך הרוח השואגת והמסתחררת ראה המכשף,אז נער, את הכורך לראשונה. לכורך היה גוף נער. הוא היה קטן עם זנב בין רגליו ופה שנראה כמו מקור. עיניו הכחולות של הכורך בהו ישר במכשף בכזה כוח עד שמאותו רגע והלאה המכשף שינה את זהותו ועסק יחד עם הכורך בלמידת קסם.
מכל העולם רק הכורך ידע את סודו, סודט הנורא... אבל הכורך גילה נאמנות יוצאת דופן ולא גילה את סודו לאיש.
קסם היה אז, כמו עכשיו, מאוד נדיר ומספר המכשפים היה קטן ולמרות זאת הכורך לימד אותו כל מה שידע והם התקדמו יחד תוך כדי ניסוי וטעיה.
''השעה מאוחרת אדוני והמיטה מוכנה, האם תאצה לפרוש למיטתך עכשיו? מחר היום הוא ארוך'' שאל הכורך ששוב נכנס לחדר בלי להשמיע קול.
''ברצון'' אמר המכשף.
למחרת קם המכשף לחדר מואר ומרווח. מעליו עמד הכורך.
''קום אדוני, הנערה באה'' אמר הכורך וזירז את המכשף.
שוב, כמו אז, הוביל הכורך את המכשף במורד המדרגות.
''המורה המכשף מוכן לקבל את פני התלמידה'' קרא הכורך וזז הצידה תוך כדי קידה.
מול המכשך עמדה שוב הנערה הפעם בשמלה כהה יותר ומבט רך יותר בפניה. היא נראתה מאושרת מאוד להיות שם.
''בוקט טוב'' אמרה הנערה.
''.... בוקר טוב..'' גמגם המכשף.
''שנתחיל?'' היא הציעה.
המכשף הנהן בהקלת תודה והוביל אותה לספריה.
בלילה הכורך עשה פלאים בספריה כל הניירות שהיו פזורים בכל פינה בחדר נעלמו וכל הספרי היו מסודרים במדפים לפי הא-ב. באמצע החדר עמד שולחן העבודה שלו ועליו קנקן מים ועוגיות,ליד השולחן הוצמדו שתי כיסאות.
הנערה נכנסה לחדר אחרי המכשף בלי היסוס והתיישבה בכיסא השמאלי.
המכשף הנבוך התעשת במהירות וישב לצידה.
הכורך נכנס אחריהם לחדר והשמיע צליל שנשמע כמו כחכוח בגרון. המכשף הסתכל עליו וראה שהוא מצביע כלפי מטה. הוא הסתכל על השולחן ואכן בצד שלו בשולחן היה דף ובו רשימה אחת של הוראות לכישוף הקל ביותר. המכשף הסתכל על הדף בהפתעה, היה זה הכישוף הראשון שלמד.
במהלך כל היום המכשף והנערה ישבו בספריה ולמדו יחד על תולדות הכישוף ועל כישוף אחד ויחיד שאותו למדו לשנן בעל פה ובלי לנסות עדין. המכשף גילה שהוא יותר ביישן וחשדן בחברת הנערה שנראת נהנית מאוד ללמוד.
בערב נכנס הכורך ושוב השמיע את אותו הצליל שנשמע כמו כחכוח.
''האוכל מוכן אדוני'' אמר.
''כן, ובכן כבר מאוחר בואי נפסיק להיום'' אמר המכשף לנערה.
''כמובן'' היא אמרה.
הם התיישבו יחד לשולחן והמכשף חשב שהוא מוגן להיום כשלפתע החלה הנערה לדבר.
''מאיפה התשרשרת?'' היא שאלה והביטה ישר עליו.
''אה.... השרשרת... השרשרת הגיעה במתנה'' שיקר המכשף.
''ממי?'' שאלה הנערה.
''מדוע את שואלת כל כך הרבה שאלות?'' התרגז עליה המכשף.
''כי אני רוצה לדעת למה אתה לובש את סמל המשפחה. האם אתה קרוב של אבא?'' שאלה הנערה.
''לא'' ענה המכשף בחדות.
''של אימא?'' שאלה הנערה ובעיניה התקווה.
המכשף קפא במקומו ולא ענה.
''אם אתה קרוב משפחה של אמא מדוע אתה כה ביישן לידי? היו לי מחזרים, אני יודעת איך הם מתנהגים לידי, אתה חושק בי?'' המשיכה הנערה לשאול.
המכשף נעץ בה מבט חד.
''עזבו אותנו'' פנה למשרתים.
הכורך נשאר במקומו.
''לא שמעת את אדונך? עזוב אותנו!'' פקדה הנערה על הכורך.
''אל תתחצפי אליו! עזבי אותו!'' קרא המכשף.
הכורך לא זז.
הנערה השתנקה בהפתעה. איש לא התחצף אליה כך! איך הוא מעז!
''אתה לא תגיד לי מה לעשות!'' צעקה הנערה.
''אל תתחצפי גברת צעירה!'' צעק המכשף והתרומם בכעס. מרוב מהירות הכובע של המכשף נתקע בכיסא ונפל מעל ראשו וכשהוא נפל ראתה הנערה ששיער המכשף היה קצר וערמוני. אותו צבע כמו שלה.
המכשף המובך והכועס עמד בכל גובהו מול הנערה והסתכל מטנ במבט נוזף.
הנערה זיהתה את המבט, היה זה מבט מוכר מעברה... אילו רק יכלה לזכור של מי......
''אמא?'' שאלה הנערה בפליאה ועיניה התרחבו בהפתעה.
על פני המכשף עברה הבעה שהתחלפה במהירות בפרצוף הרציני שלו.
''אמא! זאת את!'' קראה הנערה בשמחה וקפצה ממקומה.
''שבי!''פקד עליה המכשף.
הנערה ההמומה עשתה כדבריו.
המכשף התיישב מולה גם הוא.
הנערה צדקה כמובן אבל המכשף עדין כעס.
''ספרי לי הכול'' אמרה הנערה בפשטות.
ואכן היא סיפרה. היא סיפרה כיצד גדלה בבית קפדני עם דוד מכשף שלא הסכים ללמד אותה בטענה שהיא אישה ומכשפה שורפים על המוקד. היא סיפרה איך אחרי יום הולדתה השמיני של בתה הלכה האם לבית אביה להלויתו. היא סיפרה איך בדרכה חזרה היא הלכה לאיבוד בביצה ואיך היא יצרה את הכורך. היא סיפרה שהכורך לקח אותה לאזור מבודד שם הם למדו יחדיו קסם עד שהכורך החזיר אותה למקום שבו חיה בחייה הקודמים כדי להתמודד עם עברה ולהיות טובה יותר. היא סיפרה איך היה עליה להתחפש לגבר כדי שיקבלו אותה ויתנו לה עבודות כדי שתוכל לקנות אוכל לה ולכורך. היא סיפרה איך לאט לאט בתור גבר גבר מעמדה עד שהיה לה מספיק כסף ואומץ לחזור לאזור שבו היא גרה עכשיו. היא סיפרה איך היא חיה בשקט עד שהגיעה הנערה ודרשה ממנה ללמוד כישוף.
''מה תעשי עכשיו?'' שאלה הנערה.
''אני אמשיך לחיות בשקט ואם תמשיכי ללמוד כישוף נפרוץ ביחד לעולם כמכשפטת הראשונות ואם לא אשאר כמכשף הנכבד שאני'' אמרה האם.
''למה לא תחזרי הביתה?''
''כי אני לא יכולה. עשיתי את הבחירה שלי לפני זן רב ואני יודעת שצדקתי. אני אהיה מכשפה ולא אישה שנשואה למרות בעלה'' אמרה האם.
הבת הנהנה.
''כמה שאשמח לבלות איתך זמן כאימך אני מעדיפה שלא תלמדי כישוף''.
''מדוע?'' שאלה הבת בכעס.
''אין לי סיבה שתשכנע אותך... אולי אחת בעצם.... כישוף לא עובר בירושה'' אמרה האם ''אם תצטרכי עוד משהו תגידי לכורך'' והיא קמה והשאירה את הנערה ההמומה והכורך לבד בחדר.
הנערה הסתכלה על הכורך בנשאה עזה שנבעה מהעובדה שהוא גנב את אימה.
''עדיף שלא תלמדי כישוף, אין בך מספיק עוצמה בשביל זה'' אמר הכורך.
הנערה קמה מהעלבון.
''אימך בחרה בחייה בעצמה, תני לזה להישאר כך'' אמר.
הנערה הסתכלה המומה. היא צנחה על הכיסא בריפיון איברים ונאנחה כפי שאימה עושה לעיתים קרובות.
''ארוז את המזוודות שלי והכן את הכרכרה. אני חוזרת הביתה''אמרה לכורך לאחר שעה ארוכה.
הכורך נעלם והשאיר אותה לבד בחדר הזר.
עוד באותו לילה חזרה הנערה לבדה חזרה לביתה יחד עם מכתב מהכורך בו הוא מחזיר לדוכס את כל מתנותיו וחובותיו.
היא לא ראתה שוב את אימה או את הכורך, הם נעלמו ממש כמו הבית שבו הם גרו.
|
|
|
|
|
זיגזג (חדש)
מין או טאור יום ראשון, 18/05/2008, שעה 20:47
אני שונאת בליינד דייטים.
מה את אמורה לענות כששואלים אותך שאלה מוזרה כמו: ''ספרי לי קצת על עצמך. מה את אוהבת לעשות, לשתות? את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא?''
ישבנו בבית קפה שכונתי קטן, ומגדיאל הפנה אלי את עיניו הירוקות כמי שבאמת רוצה לדעת, אבל איך יתכן שלא ידע? הוא קרא את התיק שלי, לא?
החלטתי לענות לו תשובה כנה.
''מבין האבות, את אבא יואב, הביולוגי שלי. כי,'' וכאן מניתי על האצבעות ''אבא עידן, השני שלי, העדיף את תומר אחי. ואבא רון הרביץ לאמא, ואת אבא שאול פשוט לא הכרתי מספיק. מבין האמהות, כנראה את אמא מיכאלה, שלקחה אותי לגלוש בשלג על שקיות פלסטיק. אבל גם את אמא סיוון, ואמא רעות, הביולוגית שלי, די אהבתי.''
מגדיאל ישב מולי בפה פעור. ''את זיגזגית מלידה?'' שאל, ואז, נרעש, מיהר להוסיף בקול מלא סקרנות ''כנראה לא קראתי את התיק שלך בעיון. ספרי לי.''
שאלה שוברת קרח, ללא ספק.
סיפרתי לו שנולדתי בצפת, בעיר בה התפתחה קהילת הזיגזג, ועל ילדותי המאושרת. בשנים בהן שליש מילדי ישראל היו על סף רעב – אני חייתי במקום בטוח, מגן ומטפח. סיפרתי על הפרידה מאבי הביולוגי, אבא יואב, פרידה שאני זוכרת מסיפורים בלבד. הייתי בת שלוש. אמא סיפרה לי שהייתה צריכה לשחרר את צווארו מידי הקטנות שאחזו בו, אצבע אחר אצבע. למרות זאת, את אבי השני, אבא עידן, קיבלתי בקלות יחסית. אולי משום שהיו דומים, עד כדי כך שבתמונות מהגיל ההוא אני מתקשה להבחין ביניהם, שניהם קירחים מזוקנים וממושקפים, ושניהם אהבו להרכיב אותי על הכתפים.
סיפרתי למגדיאל גם על הפרידה מאבא עידן, שלא הצטערתי עליה, לא באמת. לקראת הסוף, אבא עידן כבר לא הרכיב אותי על הכתפיים לעתים קרובות, אמר שאני גדולה וכבדה מדי, ואמא הייתה עסוקה עם תומר הקטן. בשנתנו האחרונה יחד, אני זוכרת את אמא ואת אבא עידן כל הזמן עם תומר אחי, ואני לבד. במובן מסויים שמחתי שאני ואמא עוברות לאבא אחר, ותומר נשאר עם אבא עידן.
מגדיאל גירד את צד אפו הימני, ואז הוסיף ושאל איך מסבירים לילדים את הדפוס הזה, ואני אמרתי שילדים מקבלים באופן טבעי הכל, וסיפרתי איך בכיתה אלף, בהכתבה, כבר ידעתי לצטט את העיקרים:
- קהילת הזיגזג נוסדה במטרה להתמודד עם הרעב.
- פעם בארבע שנים, אמא תכרות ברית עם גבר אחר, ואני אקבל אבא חדש, ואילו אבא ימצא אשה אחרת, שתהיה לי אמא חדשה.
- החל מגיל שמונה, אוכל להחליט בעצמי עם מי מבין כל הורי אני בוחרת לחיות.
רק בתיכון התחילו לדבר איתנו בצורה יותר בוגרת, על הנסיבות ההיסטוריות והכלכליות, שגרמו לייסוד קהילת הזיגזג. המניע העיקרי היה נסיון התמודדות עם משברי הרעב בתחילת המאה. מחירי המזון האמירו, הרחובות הרגישו פחות בטוחים, ואזרחים התחילו לחשוב על הדרך הטובה ביותר להבטיח עתיד לילדיהם. היו כאלו שבחרו לא להביא לעולם כה מסוכן ילדים, היו שריצפו בתיהם בתעודות ביטוח מפני כל אסון אפשרי, והיו שהזדגזגו.
המורים הזכירו, שבעוד שמספר המתגרשים בכלל האוכלוסיה הגיע לשליש, קהילת הזיגזג התגאתה בגירושין נדירים, עד שני אחוזים מהזוגות. מחקרים נימקו זאת בכך שבעולם 'שבחוץ' גרם הביטוי 'לעולם ועד' לבהלה נוראית אצל המתחתנים ולשאיפה למצוא את בן הזוג המושלם, ולא להסתפק בטוב הקיים. בין הזיגזגים היה ברור שהברית נכרתת לזמן מוגבל, ולכן היחסים בין בני הזוג פחות לחוצים, ובעלי סיכויי שרידה גבוהים יותר. הזיגזגים נטו לחפש דרכים איך לגרום לברית לעבוד, ופחות לחפש סיבות למה אינה יכולה להתקיים.
מעבר לזה, בעוד שבעולם 'שבחוץ' בני זוג שנשארו נאמנים היו נתונים תחת שחיקה מתמדת, ודרישה לרענן את היחסים ביניהם כדי לשמור על הגחלת, בקהילה שלנו ההתחדשות הייתה חלק אינטגרלי ממבנה הזוגיות. וכדי לשפר את סיכויי הילדים, התחייבו ההורים לאמץ את ילדיהם של בני בריתם. העובדה שהאחריות על שלום הילדים התפצלה בין מספר בוגרים גדול יחסית, אך לא גדול מדי, גרמה לכך שאפילו אם היו ביניהם הורים פחות טובים, נטו הילדים להשאר אצל ההורים הטובים יותר, ללא מריבות בין אפוטרופוסים.
מגדיאל הקשיב בעניין לתיאור הרציני שלי תוך שהוא משחק בשיערו השחור בצורה מסיחת דעת ביותר, ואמר שזו הסיבה שהוא עצמו בחר להצטרף לקהילה, אבל הוא עדיין לא משוכנע לחלוטין בנכונות המעשה. ואז, מפתיע בכנותו, שאל אם שמעתי על מקרים בהם הקשר לא מצליח, ומה קורה אז.
הסתבכתי עם התגובה, זו לא הייתה שאלה מתאימה לפגישה ראשונה, ואולי בעצם היה זה אך הגיוני, כיוון שמגדיאל היה נשוי בעבר. ואז סיפרתי לו על רון. רון היה אבי השלישי, ותיעבתי אותו בכל לבי. אולי בגלל שהיה מכוער, אולי בגלל שהרביץ לאמא. אמרתי לאמא שאנחנו צריכות לברוח ממנו, להסתתר במערה בהר כנען, אבל היא סירבה. אמא הייתה בהריון שוב, ולא היה לה כוח להתעקש.
''עזבי, נעמה.'' אמרה לי ''זה עניין זמני. עוד שלוש שנים, והוא לא יהיה איתנו. לא צריך להתרגש מקצת מחסור וקשיים, זה רק יחזק אותנו. ואני מבטיחה לך שבפעם הבאה, אבחר טוב ממנו.''
אבל לא האמנתי לה. ולכן ביום הולדתי השמיני בחרתי לגור עם אבא יואב, שכרת ברית עם מיכאלה, האשה היפה ביותר שראיתי מימי. אני הייתי בתה הראשונה, וכיוון שמעולם לא נולדו לה ילדים משלה, היא אימצה אותי יותר מכל אמא אחרת, לפניה ואחריה. אני ואמא מיכאלה הפכנו להיות בלתי נפרדות. אלו היו שלוש שנים מאושרות להפליא. אמא מיכאלה לימדה אותי לעמוד על הידיים, אני לקחתי אותה לקטוף חמציצים בשדות הבור שעל ההר, ובימי שישי ירדנו לרובע האומנים להקשיב לכליזמרים.
כשהגיע זמנה של אמא מיכאלה לומר לנו שלום, הייתי בת אחת עשרה, והיא שיתפה אותי בתהליך מציאת בן זוגה החדש. עברנו על התמונות, קראנו את כרטיסי המועמדים, ואפילו הלכתי איתה לבקר חלק מהם. כך חוויתי לראשונה את תהליך הבחירה הרציונלי ונעים ההליכות שעמד ביסוד חילופי הבריתות בקהילה. איש לא היה מחוייב לכרות ברית חדשה בתום הקודמת, אבל זה היה מתבקש, ולו מהסיבה הארצית שקשה לגדל ילדים לבד וקשה להרדם לבד במיטה.
כל אותו אחר הצהרים דיברנו, מגדיאל ואני, שותים קפה בלי סוף, ובסופו של הערב כבר הייתי מאוהבת.
שמחתי שלא אצטרך לבלות ימים ארוכים בפגישות עקרות. התיק שלו היה הראשון שלכד את עיני, בתום עיון ממושך בתיקי מועמדים, עיסוק שגרם לי לכאבי ראש ולעיניים שורפות, ובעיקר לחוסר בטחון מי האיש שאני צריכה לבחור לי. מיד כשראיתי אותו, רציתי להפגש איתו.
ואחרי הפגישה הזו, ידעתי שמצאתי. עוד באותו הלילה הלכתי לספר לאמא מיכאלה.
לא סיפרתי למגדיאל, אבל מיכאלה הייתה האמא היחידה שנשארה איתי בקשר במשך שלוש שנות הגירוש מן הקהילה, בין סיום התיכון ועד שמלאו לי עשרים ואחת. וזאת, בניגוד לכללי הקהילה, שקבעו שכל מצטרף בוגר חייב להגיע אליה מרצונו המלא ותוך קבלה של חוקי הקהילה, ולכן יש לנתק את הבוגרים הצעירים למשך שלוש שנים ממשפחותיהם, ולאפשר להם לטעום מן הפרי האסור.
לפני שיצאתי לעיר הגדולה אמא מיכאלה באה להפרד. ''ילדה שלי. כמה גדלת.'' אמרה וחיבקה אותי בעוצמה אל חזה, נותנת לי להרגיש שוב כמו ילדה קטנה, אולי בפעם האחרונה. ''הייתי רוצה לתת לך יותר, אבל זה כל מה שאני יכולה. אני מאמינה שתסתדרי, את מוכשרת, יצירתית, ואהובה כל כך, את תעמדי בחיים בחוץ. ואל תשכחי לחזור אלינו בעוד שלוש שנים.'' אמרה, והפקידה בידי מעטפה עבה עם מזומנים, ואחר כך לחשה ישירות אל אזני ''את לא מנודה מהחיים *שלי*. את לא מגורשת מהלב *שלי*. אם תרצי לראות אותי או להעזר בי, אם תזדקקי לחיבוק, תרימי אלי טלפון ואני אגיע, לכל מקום שתבקשי.''
בעיר הגדולה הסתערתי על הפרי האסור, ליקקתי נגסתי טעמתי ובלעתי כפי יכולתי בשלוש השנים האלו. היה לי ברור שבסופו של דבר אחזור לצפת, אל הבית והקהילה, אבל זה היה חופש גדול של תענוגות. גיליתי את העונג שבסקס, את תחושת העוצמה של הכסף, אמנם לא הרבה, אבל כולו שלי. השתכרתי מעצמאותי החדשה, ואהבתי את מיכאלה, ששמרה איתי על קשר, למרות האיסור.
מיכאלה הייתה באה לבקר פעם בשבועיים, ואיתה ממולאים, פשטידות ומעדנים בטעם של בית. כשישבנו לסעוד, החלפנו סיפורים. אני סיפרתי על החברים החדשים של השבוע, ומיכאלה סיפרה על בן זוגה הנוכחי, יחזקאל, שנהג ללבוש את בגדיה כשהייתה משאירה את דלתות הארון פתוחות.
''הוא לא מזיק, יחזקאל. ונחמד לראות שעוד מישהו נהנה משמלות הערב המגונדרות שלי.'' אמרה לי פעם, ושתינו צחקנו. ''בקרוב, יעברו להן ארבע השנים המשותפות שלנו, ויש לי תחושה שהפעם יתמזל מזלי.'' המתיקה סוד.
בתום שלוש שנים בעיר הגדולה חזרתי לצפת, מנוסה, מבוגרת, ומפוקחת יותר. למדתי לשקר ולמדתי להזהר. אבל עדיין חיפשתי את הטוב והצודק שבאדם, וייחלתי למצוא אותם בקהילה שבה גדלתי.
התקבלתי בזרועות פתוחות, ובפנים נרגשות. עברתי מבחני התאמה ומבדקים רפואיים, למרות שכנראה היו מוכנים לוותר לי, הלא אני אחת משלנו. חשתי גאווה על שנוהלי ההתקשרות נותרו נוקשים גם כשמדובר בבת הקהילה, זה תרם לבטחוני שחברי הקהילה עוברים סינון לניכוש העשבים השוטים. לבסוף חתמתי על החוזה בו אישרתי את מחויבותי לעיקרי הקהילה. שוב הייתי חלק משלם, ושוב היה לי בית.
נותר לי לבחור עזר כנגדי. ואחרי חמישה ימי מחקר בקורות החיים הממוחשבות של חברי הקהילה, גיליתי את מגדיאל, מצטרף חדש לקהילה, אב לילד בן שנתיים, מנישואים סטנדרטיים בעולם 'שבחוץ'. קבעתי איתו פגישה, בליינד-דייט. פגישה שנגמרה באופן כל כך מוצלח, שחשתי צורך עז לספר לשתף את אמא מיכאלה.
הגעתי לבית שלה, נרגשת, ושם פגשתי לראשונה את בן זוגה הנוכחי, סגל, ושמחתי להווכח שהוא נחמד מאד. ידעתי שמגיע למיכאלה רק טוב. מיכאלה הייתה אז בת שלושים ושתים, ואילו סגל נראה בשנות הששים לחייו. בסיום ארוחת הערב, עם ההסבה לקינוח בסלון, סגל נרדם.
''מיכאלה, אני חושבת שהתאהבתי. פגשתי את האיש הכי מדהים בעולם,'' אמרתי לה, ''הוא מקסים, וסקסי, וחתיך, ואינטיליגנטי. ו...''
מיכאלה היסתה אותי, הצביעה על סגל הישן, ואז לקחה אותי בידי והובילה אותי לחדר השינה, שם סגרה את הדלת.
''עכשיו אפשר לדבר. ספרי לי על החתיך שלך.'' חייכה אלי. הסתכלתי ימינה ושמאלה. מעולם לא הייתי בחדר הזה, מיכאלה עברה לגור כאן כמה שנים אחרי שנפרדה מאבא יואב, ואת פני תמיד קידמה בסלון.
''איך בחרת את סגל? לא מפריע לך שהוא כל כך. כל כך זקן?'' שאלתי, מנמיכה את קולי לכדי לחישה כשהגיתי את המלה האחרונה, לבל אפגע בו, לבל אפגע בה.
''אני וסגל חברים טובים. הוא משעשע אותי ואני משעשעת אותו. במיטה,'' וכאן החוותה בניד ראש על המיטה עליה ישבנו ''אין לנו התאמה כל כך גבוהה, אבל זו בעייה שקל לפתור. במקום בו יש אהבה, אפשר למצוא דרך, אפילו בקהילה שלנו.'' וכאן הפכו עיניה לוהטות, והרגשתי את חומן על עיניי, ואז ירד מבטה אל שפתיי, והן התייבשו, הייתי מוכרחה להעביר את הלשון עליהן, ולנשום עמוק יותר.
''נעמה, כבר מזמן רציתי להגיד לך.'' המשיכה מיכאלה, אחרי נשימה ארוכה, ולקחה את כף ידי בכף ידה.
משכתי ידי כנשוכת נחש, וקפצתי מהמיטה. לא ידעתי. אולי הייתי צריכה לנחש, אבל איך יכולתי? אמנם הייתה מבוגרת ממני רק בעשר שנים, אבל היא תמיד הייתה אמא מיכאלה. מעולם לא מיכאלה-אשה. ''אני מוכרחה ללכת.'' פלטתי, והסתובבתי לצאת משם.
''אל תלכי. בבקשה. אני מצטערת. טעיתי.'' הלהט השורף בעיניה של מיכאלה התמתן. היא התרחקה ממני, נתנה לי מרחב נשימה, ואז נשמה עמוקות ואמרה ''זה טוב שהוא מוצא חן בעיניך, החתיך שלך. אבל חשוב שתבחרי בן זוג שיהיה לך חבר טוב, ושיהיה לילדים שלכם אבא טוב. אל תדאגי בקשר לאהבה, אם תבוא או אם לאו, תלמדי לחיות עם זה.'' ואז הוסיפה, ''אולי אפילו מוטב שלא לאהוב יותר מדי את בן זוגך, ותחשבי על זה.''
אבל אני סירבתי להקשיב לה, וסירבתי לחשוב. כף ידי עדיין צרבה ממגעה, ונפשי צרבה מהפגיעה באמון. יצאתי משם אל הלילה, ושוטטתי בין סמטאות העיר העתיקה. עד שעלה השחר הבנתי, שהלילה איבדתי אחת מהאמהות שלי, ושלעולם לא אחפש אותה עוד. בבוקר התקשרתי למגדיאל, וקבענו זמן לכריתת הברית.
שבועיים מאוחר יותר, נפגשנו במשרדי הקהילה, וחתמנו על הברית. מהצד שלי הגיעו כל ההורים שלי, חוץ ממיכאלה. מהצד שלו הגיעו חברים, וכמובן גם ערן בנו בלווית אמו.
מגדיאל היה לי לבית חדש. הוא קורץ מהחומר ממנו עשויים צדיקים. מעולם לא התרגז, תמיד עטה חיוך על פניו, ומשפתיו לא מש הביטוי: גם זו לטובה. לפעמים התרגזתי עליו, על היכולת להכיל את כל אי הצדק שבעולם, ולקבל אותו כפשוטו, כילד, אבל מגדיאל ידע לפרק אותי מכעסי בחיבוקו. למגע הידיים שלו על עורפי הייתה השפעה קסומה, והחזה שלו כשטמנתי בו את ראשי היה חם ומנחם. אהבתי אותו.
מגדיאל היה כל מה שיכולתי לבקש בגבר: הוא היה נעים הליכות, אבא נפלא, ומאהב יצירתי ומתחשב. הייתי שוכבת לצידו בלילות, אחרי שעשינו אהבה, מסתכלת על אור הירח הנח על ירכיו ועל מטווה השרירים בזרועותיו, ועוצרת את עצמי לבל אגע בפלא הזה ששמו מגדיאל, לבל אעירנו שוב.
ערן, בני החדש, היה ילד מדהים. בגיל שנתיים כבר ידע לשיר ולפטפט, ועושר העולם שלו הקסים אותי שוב ושוב. החששות שלי מלהפוך לאם התבדו. מגדיאל עזר ותמך, וערן היה ילד כל כך נפלא, שנכנסתי לתפקיד כאילו הייתי אמא מאז ומעולם.
על המרפסת הקטנה שלנו, שצפתה אל קריית האמנים בעיר העתיקה, היינו יושבים בשעות הערב ושרים בשלושה קולות. בשבתות היינו יוצאים לטיולים בין סמטאות העיר העתיקה, פוסעים באיטיות יד ביד, כשערן מתרוצץ לפנינו ומאחורינו, מביא בפנינו עדויות ליופיה של הבריאה: אבנים צבעוניות, פיסות מתכת נוצצות, חיפושית. עיני הילד שלו עזרו לי לראות את צפת מחדש, ולהתאהב בה שנית.
שנה לאחר כריתת הברית בינינו נולדה סיגל, בתנו היפהפיה, ושנתיים מאוחר יותר נולד עמית המקסים. החיים לא היו קלים עם שלושה פעוטות בבית, אבל הבית הרגיש חם ואוהב, והעייפות האינסופית רק העידה על כך שאנו חיים זה עם זו. גם זה היה לטובה.
מגדיאל התחיל ללכת לשיעורי קבלה, והיה מצטט לי את הזוהר, ראשו נתון באחת הספירות. הוא דיבר על השכינה ועיניו נצצו, ואז עשה איתי אהבה ביראת קודש, כאילו הייתי אלה, או קדושה. ידעתי שנוצר בינינו חיבור מיסטי, מעבר לאדם, מעבר לזמן.
ואז הגיעה השנה הרביעית שלנו יחד, וחרדותי גאו פתאום. לקחתי את מגדיאל לסשנים ליליים שנראו כאילו הם לקוחים מסרטים פורנוגרפיים, הצהרתי בפניו על אהבתי שוב ושוב, אבל זה לא הספיק כדי להרגיע את חששותי. מגדיאל כמו הלך והתרחק ממני, הלך והתכנס בתוך שריון, חוצץ עצמו ממני באופן שהכאיב לי פיזית ונפשית.
ואכן, לקראת סוף השנה הרביעית שלנו יחד, ראיתי את התגשמות חרדותי בדמות פגישה ביומנו. במשך שבוע נמנעתי מלדבר, כדי שלא אצטרך להודות בכך שהצצתי ביומנו, עד שלא יכולתי יותר, והצפתי את הנושא.
''מגדיאל, אהוב שלי, לאן אתה הולך מחר?'' שאלתי אותו בשעת ארוחת הערב, ועצרתי את נשימתי, מקווה שטעיתי, כנגד כל הראיות. מגדיאל החזיק בכפית שבה עזר לעמית להאכיל את עצמו, וכשהסתובב לענות לי, מרח זה את עצמו ברסק הפירות שבצלוחית.
''קבעתי פגישה במרכז הקהילה.'' ענה לי מגדיאל, עיניו וידיו עסוקות בנסיון לנקות את שדה הקרב מהפנים של עמית. ''בעוד חודש יגמר לנו החוזה. את רוצה לבוא איתי לשם? אולי נצא לבלות אחר כך, ונשאיר את הילדים אצל אמא של ערן.''
פי נותר פעור בתדהמה.
''איך אתה יכול להתייחס לעניין בכזה שוויון נפש? אני אוהבת אותך.'' צעקתי מולו.
''גם אני אוהב אותך, נעמה.'' ענה ''אבל הכל לטובה.''
פתאום גאו בי כל הרגשות שנטמנו תחת מכסה בשבועות האחרונים, התפרצתי עליו בצעקות מעורבות בבכי. אמרתי שאני אוהבת אותו, שתמיד אוהב אותו, שנועדנו זה לזו, שלא יעלה על הדעת שהוא יפרד ממני בעוד חודש, רק בגלל שנגמר החוזה בינינו, שיהיה פעם אחת גבר ויעשה מעשה כנגד המצופה ממנו.
שלושת הילדים הסתכלו עלינו בחוסר הבנה. ערן התקרב אלי בזהירות, חיבק אותי ושאל למה אני כועסת על אבא. ורק אז, כשהיו עיניו של ערן לכודות בשלי, והפחד מפרפר בהן, הצלחתי להשתלט על עצמי ולהרגע. לא שהנושא היה סגור, אבל צריך היה לדון בו בפורום יותר מצומצם. סיימנו את ארוחת הערב, השכבנו את הילדים לישון במיטותיהם, והמשכנו בדיון בדלת סגורה ובקולות שהפכו רמים יותר ויותר, לפחות מצדי, ככל שנתקלתי בחומה בצורה.
מגדיאל חזר וטען בעקשנות שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, ששנינו חתמנו על חוזה ועלינו לקיימו, שעתידה של הקהילה כולה מותנה באחריות ההדדית שבין חבריה, וזו תיתכן אך ורק עם קיומם של שלושת העיקרים, שהבריתות הנכרתות הן אלו היוצרות את המארג העדין ההופך אותנו לאחד.
''את יודעת את הכללים כמעט מהיום שנולדת. למה בחרת לחזור לקהילה אם לא יכולת לעמוד בהם?''
למה באמת? למה?
באותו הערב ישן מגדיאל מחוץ לבית, בבוקר חזר כדי לסייע בהתארגנויות הבוקר לפני הגן, ואז הלך. בכיתי כשחשבתי על פניו של אישי מוארות באור המסך החיוור במרכז הקהילה, בוחן תמונות של מועמדות ראויות. בכיתי כמעט כל היום, אבל בחלק העליון של הבטן הצטברה לי החלטה: אני לא אוותר, אני אהפוך את העולם, ארעיד את הסיפים, ואמצא דרך.
ביום המחרת הלכתי לבקר את מיכאלה, לראשונה מזה ארבע שנים. מאז הערב ההוא אצלה בחדר השינה לא ראיתי אותה, וקיויתי שהיא תסכים לעזור לי כאם, וכאשה שניסתה לתמרן בין הכללים, ולא תנטור לי על הסירוב. מיכאלה נראתה כאילו קפצה עליה הזקנה, האור שתמיד היה בעיניה נראה עמום מתמיד, וכששמעה את בקשתי שחו כתפיה עוד.
''את לא יודעת מה טוב לך, יקירתי.'' ניסתה לשכנע אותי, אבל הסכימה בסופו של עניין לסייע.
מיטב חסכונותיה של אמא מיכאלה הושקעו בניתוחים פלסטיים, באיפור ובביגוד מהודר שנועדו להקנות לי מראה חדש. נרשמתי שוב לקהילה, הפעם בשם חדש. נטשתי את הזהות של נעמה בפח, בשקית פלסטיק שהכילה את כל מסמכי הזיהוי שלי. הייתי משוכנעת שמגדיאל ישתף פעולה, הלא הוא אוהב אותי יותר מכל.
אבל בפגישה עם מגדיאל, נטרפו כל קלפי, משזיהה אותי.
''את מטורפת.'' אמר בשניה הראשונה שראה אותי. ''מה את מנסה לעשות? לשנות סדרי עולם? קבלי את שנגזר עליך, והלא הכל לטובה.'' אמר וקם מן השולחן בסערה.
למחרת קיבלתי צו הרחקה מהבית, וצו בית משפט המעיד שאיני כשירה לגדל את ילדי, שנטשתי אותם, ולכן יילקחו ממני למשמורת אצל אביהם. שבועיים לפני תום החוזה, נכנסנו, אני ומגדיאל, לחלוטין בניגוד לרצוני, לסטטיסטיקת שני האחוזים מן הזיגזגים המפרקים את הברית ביניהם.
עקבתי אחריו, ראיתי את האשה איתה יצר קשר, ולמדתי מתי צפוי היום בו יכרתו את הברית ביניהם. ואז, נואשת וחסרת רחמים, ניגשתי בשעת לילה מאוחרת לקבר האר''י, לשאת תפילה.
''אבא גדול וחנון. עשרה קבין של צדק ורחמים ירדו לעולם, ואף לא אחד מהם נותר בצפת. אני ומגדיאל בנינו איחוד קדוש של אהבה, הצלחנו ללקט רסיסים של שכינה מתוך הטומאה, למצוא אושר של אמת בעולם השחור הזה, ועכשיו איך תתיר למגדיאל לנתץ את הכלים ולפזר את רסיסי השכינה שוב? למד אותו לראות את הצדק והחוכמה, מבעד למסך העיוורון שכופים עליו החוקים והמשפטים של הקהילה.''
כל הלילה התפללתי, מקווה לכל דבר שיביא לביטול הגזרה, ולמשפט צדק. ובבוקר נרדמתי שם, גוש אפרפר של חוסר אונים, על גבי מצבה כחולה.
והבוקר עלה, אדום וקוצף. ובשעת שחרית של הכ''ד בטבת התשצח, 1 בינואר 2038, התחילה האדמה לרעוד. האדמה הזו, שנשאה עד כה בשקט את כל העוולות, הפכה את פיה, והעיר הישנה חרבה עד היסוד. רק בית העלמין העתיק נותר על תילו, והמצבה הכחולה הישנה של האר''י נשארה קבועה על מקומה. תושבי צפת ששרדו את הרעש, וביניהם אף לא אחד מבני משפחתי, נטשו את העיר שנענשה בידי שמים.
בדיוק מאתיים ואחת שנים לאחר הרעש הגדול של 1837, נותרו מצפת כולה ומקהילת הזיגזג שרידים מועטים בלבד. יש האומרים שאצבע אלוהים בעניין, ומונים מאתיים ואחת שנים מן הרעש הגדול, שהינם בגימטריה '' בצדק ה' ''. יש אומרים שודאי הכל לטובה, וודאי תתגלה לנו הסיבה בעתיד.
אני יודעת שאני רוצחת, שגרמתי את הכל במו ידי, כשהלכתי לבקש צדק אלוהי, במקום לבקש רחמי שכינה. אדם שלם יותר היה משליך את עצמו מראש צוק. אשה אמיצה יותר הייתה יורדת שאול תחתיות להציל את אלו שגזרה את גורלם.
ואני?
מזגזגת בלילות בין כפרי הגליל, ואות מקועקע על מצחי, אני בוכה.
|
|
|
|
|
לצמוח מעבר (חדש)
miras יום שלישי, 20/05/2008, שעה 20:41
המטפל שלי טוען שאני בכלל לא הומוסקסואל (מילה שלו, אני חושב על עצמי כ''אוהב זין''). הוא טוען שהפגם העיקרי באישיות שלי הוא שאני מעריץ את עצמי באובססיביות ולכן לא יכול לאהוב שום דבר שהוא שונה ממני.
יכול להיות שהוא צודק. אני באמת מאמין שאני מושלם. ובתוך השלמות הזו של עצמי הזין שלי הוא ממש גולת הכותרת – גודל, עובי, צבע, צורה, זוית – אני האב טיפוס לדילדואים האלה שכל הבחורות המשונות שאוהבות נשים מתעקשות להשתמש בהם. מצד שני, מסכנות, הן לא יכולות להשתמש במקור, כי אני לא אתרום אותו לעולם לאישה. נשים מגעילות אותי- עם החזה הזה שמתעקש להתנדנד ולהפריע בכל תנועה, כמו שני שקי אוכף מכוערים שתקועים באמצע הגוף, והפצע הזה שתקוע להן בדיוק איפה שאמור להיות זין גדול. מן חור אדום ומפחיד וחלקלק. איך בן אדם יכול להסתובב עם כאלה חורים פעורים ולהרגיש שלם? איך לא נכנסים לשם כל מיני לכלוכים לא רצויים? ואיך הטחול שלהן לא נוזל דרכו? אם שואלים אותי מדובר בתכנון לקוי לחלוטין. משהו שממש אי אפשר להתפעל או לאהוב.
והצלוליטיס המכוער הזה שרובן מתהדרות בו על התחת. איך זה שלגברים אין צלוליטיס?
המתניים של חלקן הן עם עיצוב לא רע, אבל כזה שנראה טוב יותר על גיטרה מאשר על גוף האדם.
את הדיעות שלי על נשים אני בדרך כלל שומר לעצמי. אנשים לא אוהבים דיבורים כאלה. הם גם לא מתאימים לתדמית שלי. בעקרון אני כמו פסל, מרשים ושותק.
אפילו למטפל שלי, נירו (כינוי ממש טפשי, אבל עדיף מהשם המלא שלו) אני לא מספר הכל. אני יודע שלמרות הביקורת שהוא מנסה להעביר עלי הוא בעצם מאוהב בי. כמו כל מי שאני מכיר, כמעט. ממש משעמם לנהל שיחות עם מאוהבים מכל הסוגים – או שהם שותקים במבוכה או שהם לא מקשיבים כי הם עסוקים בלנסח את עצמם בצורה מדהימה שתפיל אותי לרגליהם.
אין מה לעשות, השיחות הכי מוצלחות שלי הן עם עצמי. רצוי מול הראי, כשאני יכול להתפעל מההבעות הפנים התבוניות ומלאות הרגש שלי.
והנה נירו שוב מדבר, קוטע לי את חוט המחשבה.
''אתה נראה שקוע במחשבות, תרצה שנדבר עליהן? לא ענית לי עדיין מה לא בסדר בבחורה שאמא שלך ניסתה להכיר לך. הבנתי מאמא שלך שאנחנו מדברים על אלילה. מאד מוכשרת באמנות סביבתית. נדמה לי שהיא אמרה משהו על קשתות בענן?''
''אתה מדבר עם אמא שלי עלי? זה לא נשמע לי אתי במיוחד''.
''היא פנתה אלי והתעקשה לבוא. למרות שאמרתי לה שאני המטפל שלך והאתיקה דורשת שלא נפעל מאחרי גבך. אמרתי גם שאני מאמין שהשיחות שלנו הן בעלות ערך ובסופו של דבר תכיר את האדם שמתאים לך''.
יכולתי לראות את המחשבות בראשו, הוא די שקוף הנירו הזה למרות ההבעה האטומה -סתומה שהם מתאמנים עליה באקדמיה. הוא חושב ''אני האדם המתאים לך, אני, אני, אני, ולא איזו אלה סנובית שמשחקת בצבעים כל בוקר''.
''נירו, אולי אתה בכלל האדם שמתאים לי? תתפשט רגע ונבדוק את העניין. אתה מתאמן, נכון? אני בטח אוהב את הריבועים בבטן שלך.''
אני כמובן סתם מתגרה בו. הוא אמנם נראה טוב, אבל לא מספיק כדי שאבזבז עליו את הזמן. חוץ מזה, אמא שלי משלמת לו בשביל דברים אחרים.
נירו מעלים במהירות את מבט התשוקה שמתפשט על פניו, ומסתכל עלי בריחוק מקצועי, צונן וצנוניתי גם יחד.
''אני לא הנושא כאן. אם היית מישהו אחר הייתי חושד בהעברה, אבל אתה שקוע מידי בעצמך. אני מאמין שאתה פשוט מנסה לשנות נושא. מה מפריע לך בשידוך?''
''אני בכלל לא מכיר אותה, מה יש לי להגיד עליה? ולאמא שלי כבר אמרתי ללא סוף שתפסיק לשדך לי כל פקאצה שהיא הכירה את הורים שלה אי שם לפני 500 שנה''.
''לא היית רוצה לנסות לחוות קשר זוגי?''
הסתכלתי על התקרה ''לא. זה עלול להפריע לאורח החיים שלי, שאני די אוהב. אני נהנה מזיון פה ושם, נהנה מחברה מידי פעם. אבל אני לא רוצה מישהו שמתערב בחיים שלי באופן קבוע. אני אוהב להסתובב במיטה בלי להפריע לאף אחד. לצאת מתי שבא לי, לחזור בלי לדווח. לא רוצה שיחות על יחסינו לאן. לא רוצה להתחשב. לא רוצה מזמוזים במסדרון ועיני כלבלב שנעוצות בי כשאני מתקלח. מה לעשות. אני בן יחיד ומפונק ורגיל לעשות כל מה שבא ברגע שבא לי. אולי באמת כדאי לדבר עם אמא שלי על איך שהיא גידלה אותי.''
תוך כדי המשפט האחרון הסתכלתי על נירו וגיליתי את אמא עומדת ממול, זועמת וקטלנית כמו טייפון.
מייד פתחתי בהערכת מצב מהירה. אמא שלי מסוכנת כשהיא עצבנית. ראיתי סוסים בורחים ממנה כשהיא רק נוגעת בשוט שתמיד צמוד לידה. ראיתי משרתים עומדים מאחרי עציצים גדולים כשהם נאלצים לבשר לה משהו לא נעים. חוויתי בעצמי את ההצלפות שלה כשלא השבעתי את רצונה. מאז כמובן למדתי לשקר טוב יותר וכולנו חיינו בשלווה פרט להתקפי השידוכים שלה.
העמדתי פנים שלא ראיתי אותה והמשכתי את המשפט כאילו זו היתה כוונתי מהתחלה ''הרי היא חינכה אותי לסטנדרטים גבוהים ולימדה אותי לחתור לשלמות ללא פשרות. אני מחפש אשה שתגיע לרמה שלה, ולצערי עד היום לא מצאתי. אם אמצא אשה כזו, לעולם לא אתן לה ללכת''. הסתובבתי, העמדתי פני מופתע ובירכתי את אמא לשלום.
אמא שלטה בעצמה בנוכחות נירו, וזו היתה נקודה חיובית, כי ראיתי שהיא על סף רתיחה, חושבת ''הבן שלי חושב שאני טיפשה?!''.
''טוב לראות אותך יקירי. אני שמחה לראות שנירו אינו מגבלה חמורה מידי על העצמאות שלך. הייתי שמחה אם גם אנחנו היינו נפגשים בתדירות כזו, אבל שיגרת הטיפוח שלי לא מאפשרת לי לצאת הרבה, ואתה מזניח את חובתך לבקר אותי''.
מעל ראשו של נירו זרחה שמש גדולה ששפכה אור פתאומי של הבנה על פני החדר החשוך במוחו ששמר לניתוח אישיות שלי. נראה שהפגישה עם אמא שלי הבהירה לו כמה מהמוזרויות שבי.
''זה מעניין גבירתי. האם את רוצה להגיד שהעדפת טיפולי פנים מאשר לגדל את בנך?''
''כמובן שלא. תמיד הענקתי לחינוך הילד חשיבות עליונה.''
לא יכולתי להתאפק, מה גם שרציתי להסיט את האש הרחק מנטיותי המיניות ''נכון מאד. גם עיסויים, טבילה באמבטיות בוץ ועבודה על שרירי הבטן לא השכיחו ממנה את חובתה לצעוק על המטפלת שלי שלא תזניח את הכנת שיעורי ההסטוריה והמדעים עבורי''.
אבל את אמא קשה להרחיק מהמטרה ''אצלי לא גדלת להעדפת גברים. אלוהים, מאיפה הבאת את זה בכלל? היית מוקף רק בנשים כל היום. היית אמור להעריץ אותנו, זה הרי כל מה שהכרת. איפה מצאת גברים?''
וזו אכן המציאות כפי שאמא הכירה. אמא אכן הקיפה אותי רק בנשים, ואבא מעולם לא היה לי. אמא היתה שקועה בעצמה וצבא המשרתות והמטפלות היו עסוקות בהתגוננות מפניה ועזבו את הבית ברגע שיכלו. מעולם לא זכיתי לחיבה מהן. גדלתי באמונה שנשים אינן מסוגלות להרגיש.
בבית היו גם גברים, אך אמא לא הכירה בקיומם ולא ראתה אותם בדרך כלל – היה הסייס אליו מעולם לא פנתה, כי שנאה לרכוב, אך היתה חייבת להחזיק אורווה מטעמי התיישרות עם האופנה והמעמד. היה המפגר שטיפל בהעברת משאות כבדים. והיה הגנן. האיש היחיד שאהב אותי בבית הזה. הוא תמיד סיפר לי כמה אני מדהים ונהדר, לימד אותי לאהוב כל חלק בעצמי. לימד אותי מה אפשר לעשות עם זין, לימד אותי מה הוא אוהב ואיך אני יכול להעלות אותו לעננים. לימד אותי להנות באותה מידה. הוא לימד אותי כמה אני יפה לעומת אנשים אחרים, כמה אני מבריק ומהיר תפיסה, כמה כל איבר שלי מעוצב בצורה הנאה ביותר שאפשר. הוא גם לימד אותי לזלזל בכל אחד אחר כולל הוא עצמו. כמה הוא נטול צורה ומכוער לידי, כמה הוא אינו נעים, נטול הליכות ונימוסים, גס רוח, מריח רע ועוד חסרונות אמיתיים ומדומים.
אהבתי להזדיין איתו, לדבר איתו, אבל גם זלזלתי בו. הוא גם לימד אותי שהמין הכי טוב שיש הוא עם עצמך, שאף אחד לא מכיר את גופך יותר טוב ממך. רק אתה יודע איך להביא את עצמך לשיא בדיוק בזמן ובדרך הנכונים. אחרים ידאגו לעצמם יותר מאשר לך במעשה האהבה.
פעם אחת הוא הרגיש שעלי להכיר גם גוף אשה, שלא יחסר לי הידע. הוא הביא אלי זונה צעירה, בתולה לטענת אחיה. היא היתה יפה לפי הסטנדרטים המקובלים, אבל הקול שלה היה צורמני והיא הסריחה מהפה.
אינני חושב שהיתה באמת בתולה, החור שלה היה רחב כמו היאור בכבודו ובעצמו והריח כאילו היתה הרעלה המונית של דגים בתוכו. אם הייתי בודק לעומק, בטח הייתי מבחין בכמה גוויות צפות על הגב בתוכו.
אני חייב להגיד שכל השוואה בינה ובין הגברים שידעתי היתה רק לרעתה.
ולמה אני צריך להסתכל לתוך עיניה אם אינני חש דבר? גב הוא ניטרלי יותר ולא דורש ממך להפגין רגשות. שניכם יכולים לעשות פרצופים חופשי. אף אחד לא רואה.
והחזה הזה, כמו זוג כריות לא נוחות שלא ניתן להזיז הצידה.
לשמחתי לא יצאתי מהחוויה עם איזו מחלת מין מוזרה, אבל הבנתי מה הזין שלי באמת אוהב. אותי.
נירו נאנח ''שוב הוא שוקע במחשבות. אני חושב שאנחנו ממש לא מעניינים אותו''. הוא צודק.
''מה אתה רוצה ממני. אתה בכלל מתווכח עכשיו עם אמא שלי. ובעניין השידוכים – אני פשוט לא מעוניין''.
נירו ואמא הסתכלו בי, מאוחדים ברצון לשנות אותי. לא התחשק לי לשמוע אותם יותר. יצאתי משם בריצה. רק לרוץ רחוק מהאנשים האלה. נדמה לי שחלפתי על פניה של אי הקטנה (גם היא כמובן מאוהבת בי בצורה מביכה), היא ניסתה למלמל משהו חסר משמעות, אך אני המשכתי הלאה. אני צריך זמן עם עצמי, רחוק מאנשים.
*****
המכשפה לידי בוחנת את ציפורניה, אולי נשברה אחת, וזה כמובן חשוב יותר מבנה האבוד והמבולבל שיצא מכאן הרגע בריצה.
היא הרימה את עיניה מהציפורניים, כנראה שהן עברו את הבחינה ואמרה בעובדתיות חד משמעית ''אני לא משלמת לך כדי שתתאהב בו או תזיין אותו. אני משלמת לך כדי שתשכנע אותו להתחתן עם מישהי מהמעמד שלו''.
''בחור מסכן. אנחנו חייבים לרוץ אחריו. אני חושש שיעשה משהו טיפשי''.
אין סיכוי שנציב הקרח הזה ירוץ אי פעם, גם לא כדי להציל את חייה שלה. היא נתנה בי מבט מצווה והצליפה ''אם כך, למה אתה מחכה? רוץ''.
יצאתי החוצה בריצה. אינני בטוח מה היתה המוטיבציה שלי, לברוח מהיצור המתועב הזה או למצוא את בנה, לחבק אותו ולאהוב אותו עד שירגיש בטוח מפניה.
רצתי מהר ככל שאני יכול, אבל הוא רץ במהירות רבה ממני.
ראיתי אותו חולף על פני נערה שניסתה לדבר אתו. היא נראתה כאילו היא מכירה אותו. לרגע הדאגה שלי התחלפה בדקירת קנאה, אך הוא התעלם ואף האיץ, והנערה נשמטה ממחשבתי. ראיתי אותו מגיע אל האגם. ראיתי אותו רוכן על פני המים מתלבט מה לעשות. צעקתי בכל כח ריאותי, צעקתי שיחכה לי, שאני אוהב אותו ואדאג לו תמיד. ארחיק אותו מאמו. ידעתי כמה צביעות יש בדברי, הרי היא זו ששילמה לי תמיד והוא יודע זאת. אך בשבילו אעשה הכל. אעזוב את חיי, את ביתי ואת משפחתי. הרי כל מה שאני רוצה הוא לדעת שתמיד אוכל להחזיק אותו בזרועותי.
ראשו התרומם, מקשיב לשניה, ואחר כך צנח שנית. הייתי רחוק מידי מכדי לראות את מבטו, אך יכולתי לדמיין את עצמת היאוש במבט. ואולי אין זה יאוש, אולי הכרזת מלחמה על כולנו. אינני יודע, אני יכול רק לחשוב ולהאמין.
כמעט הגעתי עד האגם והוא הרים שוב את ראשו, נענע לשלילה וברכות צנח למים. מתאחד איתם. אף גל לא נע על פני האגם.
נעצרתי. מוצף בתחושות של אבדן, כעס ותסכול. צופה בנוף השלו שבלע את אהובי. צנחתי לקרקע, הדבר האחרון שראיתי לפני שאיבדתי את ההכרה היה הנערה מגיעה לאגם, מנסה לאתר את הגופה.
חיי נגמרו ולעולם לא יחלו שוב.
********
עוד בוקר נוראי התחיל. כבר אינני מעזה לישון ליד בני אדם, הם מסתכלים עלי כעל משוגעת או מפגרת ממלמלת.
איזה מן מחלה מטורפת זו שמונעת ממני לדבר, אלא רק לחזור על דברי אחרים. לכתוב אני יכולה, לחשוב – גם כן. פנטומימה – מצוין. אבל מדהימה ומקורית ככל שאהיה – לעולם לא אוכל להבהיר זאת לאנאלפבתים שסביבי. ומילא אם היו אנשים ששווה לצטט מסביבי. אבל שיחות הפרות והעיזים שרווחות כאן משעממות יותר מצפיה בנמלה אוכלת אבטיח.
לקום בבוקר במערה. זוועה. חרקים משוטטים עלי, אין מה לאכול או לשתות. כולי מסריחה.
מזל שיש אגם קרוב. טבילה בו תתקן את רוב הצרות.
אלה המחשבות שחלפו בראשי בזמן ששירכתי את דרכי אל האגם, ואז ראיתי אותו רץ. את האדם הראשון ששבה את ליבי ושבר אותו באותה נשימה. לרגע טיפשי ומאושר אחד חשבתי שהוא רץ אלי. אבל הוא מלמל כאחוז טירוף על מישהי שלעולם לא תהיה לה שליטה על גופו. אינני יודעת על מי דיבר, ברור שלא עלי. כל שיכולתי לומר לו הוא שיש לו מלוא השליטה על גופי.
גם עכשיו כמו בכל הפעמים שניסיתי לשפוך את ליבי בפניו הוא התעלם ממני, כאילו הייתי אבק או זבוב, ממשיך לרוץ כאילו כלב הגהינום בעקבותיו.
רצתי בעקבותיו, לא כי רציתי לדבר אתו אלא כי הרגשתי שמשהו אינו כשורה. שאסור להשאיר אותו לבד.
אבל הוא רץ מהר יותר אל גדות האגם. הוא רכן אל המים, בוהה בהם. אינני יודעת אם נשק למים, או ניסה לחוש את טעמם לפני שצלל. איני יודעת אם עיניו בהקו מאושר או מדמעות. האם חש אהבה או זוועה. אך אני יודעת שהוא טבע לפני שהגעתי להצילו.
שחיתי, צללתי, חיפשתי גופה עליה אוכל להתאבל, קבר עליו אוכל להתרפק. לא מצאתי. אך כשיצאתי מהאגם דרכתי על פרחים לבנים כמוהם לא ראיתי מעולם. אני מאמינה כי זו דרכה של האדמה להתאבל עליו ולזכור אותו. דמעותי ישקו את הפרחים כל עוד אני חיה. נרקיס, הפרחים שלך ישארו כאן לנצח. אני מבטיחה.
|
|
|
|
|
כתבים מן המחברת (חדש)
אנדר יום חמישי, 22/05/2008, שעה 13:51
א
יקירי,
מעולם לא הייתי טיפוס של מילים, אתה יודע. הפעם האחרונה שכתבתי טקסט של יותר משלוש שורות היה כשסיימתי למלא את טופס הקבלה ל''הוּשי'', וזה היה לפני שמונה שנים וחצי. אני מקווה שלא לקח לך יותר מידי זמן למצוא את המכתב שלי, חיפשתי מקום לא בולט מידי למקרה שאיצ'ירו-קון יחזור מוקדם מבית הספר וימצא אותו בטעות לפניך.
הו, יושי-קון המסכן, אני רק יכולה לתאר לעצמי כיצד אתה מרגיש כרגע. צועד הלוך וחזור על מחצלות הטטאמי החיוורות, עייף, מבולבל ודואג. צר לי שעלי לגרום לך לעבור את כל הסבל הזה, אבל אם יוותר בליבך שביב כלשהו של סימפטיה כלפי כשתסיים לקרוא את המכתב הזה, אתה תבין שלא הייתה לי ברירה. אתה חייב להבין.
רגע לפני היציאה, אני מנסה למצוא את המפתח לדלת שהכניסה את כל הטירוף והשיגעון של החודשים האחרונים הללו לחיי. ככל שאני חושבת על כך, מכונן בי החשש כי הוא טמון ביום בו נתקלתי במקרה בזקן העיוור שחצה את הכביש, בדרכו לבית הקברות, בעודו אוחז בכלב נחיה מבוהל. מאוחר יותר נודע לי כי חפזונו נבע מהחשש שמא לא יספיק ללוות את אשתו בדרכה האחרונה. ציינתי שהכלב היה מבוהל מאחר שבאותו הרגע העיניים שלו נראו לי כל-כך גדולות, עד שכשמרחתי אותו על הכביש, האישונים המתרחבים שלו עדיין התרוצצו בעיני רוחי. יצאתי בבהלה מהאוטו, מביטה בפגוש הקדמי שהיה מצולק בכתמי דם טרי. הזקן נשאר נטוע כמו עץ באמצע הכביש, כשמסביבו מבטיהם המלוכסנים של עשרות עוברי אורח יפניים, מגובים בצופרים מתלהמים. רצתי אליו, לחצתי את ידו, מגייסת את כל היפנית המעטה שהצלחתי ללמוד בשנה האחרונה, מאז הגעתי לכאן מישראל, והתנצלתי עד שנגמר לי האוויר. הזקן החווה לי ביד רועדת כי הוא בסדר, העברתי אותו את הכביש, ולאחר שהסביר לי לאן פניו מועדות, לוויתי אותו אל בית הקברות הסמוך ואף נשארתי לצידו במהלך כל הלוויה, תוהה מי לעזאזל מפנה את כל הכלבים המתים מהרחובות.
בתום הלוויה, שהייתה מצומצמת במיוחד, הוא שאל אותי בשקט האם אהיה מוכנה ללוות אותו לביתו. הרגשתי אסירת תודה על כך שיכלתי לפצות אותו על אובדן הכלב, עד שלוּ היה מבקש ממני לצעוד לביתו כשאני מהלכת על ארבע ונובחת על העוברים ושבים, הייתי מסכימה.
בקצהו המחודד של בניין מט לנפול, היה הבית מאורה קטנה וחשוכה, מבצר חמים של זיכרונות ואבק. על הקירות היו תלויות תמונות יפהפיות, מצוירות ביד אמן, של ילדים, נופים וארמונות קסומים. ככל שנכחתי לדעת, בבית לא הייתה ולו תמונה אחת מצולמת, לא של בני הזוג ברגעי האושר, לא של ילדיהם בחיוך של בוקר.
רק ציורים.
על אף עיוורונו, חש הזקן בנוכחותי המשתאה לנגד הקיר והפטיר לעברי ''מרשים, נכון?''. הנהנתי לחיוב, ועד שנזכרתי שהמחווה הקטנה הזו לא אומרת לו כלום הוא המשיך, ''הכל עבודה של איה-צ'אן. ציור היה החיים שלה''. טיפות שקופות חלחלו מבעד למשקפיו הכהים, ולפתע הכה בי גודל האסון שהמית את חייו. סיפרתי לזקן שלא מכבר התקבלתי לעבוד כמאיירת בחברת מנגה מפורסמת, החמאתי לעבודתה של אשתו וציינתי שהייתה יכולה וודאי להפיח חיים רבים במסגרת אומנות המנגה של ימינו. הוא חייך לאות תודה, חיוך עגמומי וקפוא, הסתובב ונכנס אל תוך המסדרון. כשפגשתי בו שוב הוא אחז בידו קופסא.
''קחי'', אמר.
''תודה רבה לך אדוני, אך איני יכולה'', השבתי במבוכה אמיתית. הוא קרב אלי ושם את הקופסא בין ידי.
''קחי. זו המתנה שלי אלייך. על שהיית כה מסורה ועזרת לי להגיע ללוויה של אשתי ובחזרה. הקופסא הזו הייתה שייכת לה ואני בטוח שהייתה רוצה שתקבלי אותה'', הוא אמר.
קדתי בפניו, בעודי ממלמלת דברי תודה וסבתי על עקביי, ממהרת החוצה.
ב
עלי לעצור בנקודה זו על מנת להבהיר דבר מה שיקל עליך להבין את המשך השתלשלות האירועים. גם את זה, כמו את המפגש עם האדם הזקן, לא סיפרתי לך מעולם, היות ועד לא מזמן היו אלו נחלת העבר. לפני שפגשתי בך, לפני שפגשתי בדמות הרפאים שבראנו.
כשהתחלתי את לימודי בתיכון, נתקלתי במורה צעירה לאמנות בשם תרה. ייתכן ותהיה זו הצהרה מעט נמהרת אך למיטב ידיעתי, היא זו שהובילה אותי, שלא באשמתה, להתמקד בציור כמקצוע.
כשפגשתי בה לראשונה, היא החליפה את המורה הקבועה שלנו לאמנות, שיצאה לחופשה בלתי מוגבלת עקב דלקת ריאות שיצאה מכלל שליטה. שיערה האדמוני ריחף סביב ראשה, בעוד היא מציגה שקופיות ובהן פורטרטים ידועים של אמנים בעלי שם. אני זוכרת שישבתי שם, בכסא הפלסטיק הלא נוח שבאודיטוריום, מופתעת מן האור הבהיר שאפף את דמותה, זורח סביבה, רך וחלבי, כאילו הנשמה שלה זוהרת. אני יודעת שזה עלול להישמע מוזר, אבל לרגע אחד, הייתי מוכנה להישבע שליד הגבות המחוברות של פרידה קאלו עומד לא פחות מאשר מלאך. עורה החיוור שהצליל את הלוח כשבא במגע עם עדשת המקרן היה כה שקוף, עד שהרגשתי שעם מספר גבוה יותר במשקפיים הייתי יכולה לראות דרכה. היא נעה בחינניות נמרצת, כזו שנתקלים בה על פני משטחים בוהקים באליפויות החלקה על הקרח.
באותה תקופה היה לי חבר, ובעקבותיו ניסיון מיני בלתי מבוטל. מעולם לא חשבתי שארצה לנשק שפתיים מבלי לחוש את מגע הזיפים המעקצץ סביבן, אך באותו הרגע הייתי מוכנה לוותר על כמה עקרונות. כשביקשה מאיתנו לצייר פורטרט של מישהו שאנחנו מכירים, ידעתי בדיוק את מי אני הולכת לצייר. עיניים גדולות וחודרות, אף קטן עטור נמשים וחיוך דק, גלי.
מאז אותו היום שרבטתי את הפנים הללו עשרות פעמים, על הנייר ובדמיון. מוצללים, מוארים, ישנים, זעופים. תקופה קצרה לאחר מכן רבתי עם החבר שלי. ריב מטופש, על משהו מטופש. לא חשוב. נפרדנו. הוא היה די בהלם, המסכן.
כשהלכתי לישון, נהגתי לשחזר את שיעור האמנות האחרון, את צעדיה המדודים ולשונה המשתלחת של תרה. זרועותיה הדקות היו מחבקות אותי בשינה, מלטפות אותי מבעד קרני אור הבוקר, ומשכיבות אותי לישון מחדש. הייתי מנהלת איתה שיחות דמיוניות, על בנים, אומנות וְויליאם בלייק (אעפ''י ששנאתי שירה). במציאות, חששתי מקרבתה. עם כל היופי שבה, ריחוק מה דבק בינינו, וכשעברה בין התלמידים, בוחנת את עבודותיהם המזדמנות, השפלתי את מבטי בעוד היא אומדת את זווית הסלסילה ביחס לתפוחים שבציורי. כשהייתי זוכה מפיה למחמאה, היום האיר לי פנים, וכשהתעלמה מנוכחותי בעוברה מולי במסדרון, כיליתי את הזמן במציאת תירוצים להתנהגותה.
בתום שלושת החודשים הללו, החלטתי שעלי לשם קץ להתחבטויותיי הפנימיות, ועם תום חופשת הפסח אני נגשת אליה ומתוודה. כמו נוצרייה טובה. כמו אדם שמרגיש שהוא עומד להתפוצץ אם לא יוציא מתוכו את האוויר. ביום שחזרנו מן החופשה ציפתה לי הפתעה. מורתי לשעבר, זו שכל שיעול שלה היווה עילה להסגר אזורי, שבה בריאה ושלמה, עומדת במרכז הכיתה, שמלתה הפרחונית מתנפנפת, בידה השמנמנה מכחול.
חטפתי חום. מילולית. אני כמעט בטוחה שנדבקתי מהאישה הארורה הזאת. כשחזרתי מחופשת המחלה, גיליתי שתרה נעלמה. היא ארזה את חפציה ויצאה עם בעלה לשליחות ביפן.
מאז אותו יום לא פגשתי בה מעולם, או בכל אדם מואר אחר. למעשה, זיכרונה שהפך עם השנים מעומעם למדי ונותר בגדר תשוקה לא ממומשת לא הטריד את מנוחתי עד לפני כשש שנים - הזמן בו החלטתי לפתוח את הקופסא שנתן לי הזקן העיוור שחצה את הכביש.
ג
מיותר לציין שלולא ההצלחה הכבירה של ''המין השלישי'' לא היינו יחד. לצד המוח המבריק והילדותי שלך, השרבוטים האומנותיים שלי הפכו את מאמי-צ'אן לאחת מדמויות השוג'ו-איי הנחשקות והמצליחות ביותר בקומיקס היפני לדורותיו.
כפי שכבר סיפרתי לך בעבר, בתקופה בה הייתי פקידה בבסיס צבאי בתל-אביב, הייתי מכורה למנגות. בייחוד לקומיקס שהציג יחסי אהבה בין בנות, לפעמים גם בין בנים. סדרות כמו ''ראנמה וחצי'', שהציגה יחסים משעשעים בין נער (שהוא במקור נערה) לנערה אחרת; ''וונוס, ורסוס ויירוס'' שהציגה יופי וויזואלי, או אפילו ''סטרוברי פאניק'', שהציגה עוני אינטלקטואלי, הפיגו את השעות המתות של היומיום והפכו אותן לבעלות קסם, תשוקה והרפתקנות.
בטרם התחלתי לעבוד על הסדרה ששינתה את חיי, מצבי היה על הקרשים. גרתי בדירת חדר מעופשת בחלק הפחות מואר של טוקיו (אנשים לא מתארים לעצמם כמה חלקים כאלו יש). בעלת הבית, זקנה מרירה עם נטיה מוזרה למלמול לחשים בלטינית, נהגה לאיים עלי תדיר שתזרוק אותי מקופסת הגפרורים המכונה בפיה בית, אם לא אשלם לה עד תאריך שהלך ודחק. הסדרה שעבדתי עליה נחלה כישלון מפואר והעתיד שלי בתחום המנגה נראה פחות או יותר כמו החזירים שהוצגו לראווה בדלפק האיטליז ששכן מתחת לבניין מגורי. כלומר, מת. מסריח ומת.
הכל השתנה בפגישה הגורלית ההיא ליד מכונת השתיה, בה התוודת בפני, כולך סמוק ומגמגם שיש לך הצעה לרעיון שעשוי לעניין אותי. מנגה אפלה, שבמרכזה בלשית לסבית יפהייפה בשם מאמי-צ'אן, שחוקרת את היעלמותן הבלתי מוסברת של נשים בכל רחבי טוקיו, עד שהיא נשארת לבדה, מוקפת בעולם שלם של גברים. היא מגיעה למסקנה כי אין לה מה לחפש בעולם שכזה ומחליטה לשם קץ לחיה, אך בעודה מהדקת את טבעת החנק סביב צווארה, ישות מסתורית נגלית אליה ומבטיחה לה כוחות מיוחדים במידה ותחזור בה מהחלטתה אשר תוביל בוודאות לכיליונו של המין האנושי. לאחר מחשבה קצרה היא מסכימה, אך לא קוראת את האותיות הקטנות בחוזה. הכוח החדש שהיא מקבלת לידיה מאפשר לה לשנות את מינו של הגבר – מזכר לנקבה, ע''י נשיקה בלבד. תוך כדי התהליך, מועתקת היכולת אל האישה החדשה שנוצרת. במהלך הסדרה מתברר כי אחד הגברים בעולם (כלומר ביפן), ניחן באותו כוח בדיוק רק ביחס הפוך. הוא הופך נשים לגברים, מה שמסביר את מקור התופעה שהחלה את הסדרה. עליה למצוא את הגבר הזה על פי רמזים תוך חקירה מסועפת ולנשק אותו, על מנת לעצור את ההתפשטות המגדרית ולהגיע לאיזון. הסכנה נחשפת כאשר נוצר גזע מוזר, מין שלישי. מקורו בבני אדם ששונו מגדרית שלוש פעמים. הם מהווים איום על המין האנושי או אולי תקווה לעתיד טוב יותר.
במקור, הסדרה תוכננה להיות ארבעה כרכים, אך לאחר התאוצה שצברה החוברת הראשונה ידעתי שאני אצייר עד שתנשור לי היד, או לפחות עד שיגמרו לי הרעיונות לתנוחות.
בשובי לדירה, ישבתי מול שולחן הציור הנטוי שעמד אל מול החלון ובהיתי באוויר. במוחי צפו זיכרונות כעננים, משוטטים ללא מטרה. לפתע ידעתי בדיוק כיצד אמורה דמותה של מאמי-צ'אן להיראות. פתחתי את אחת המגירות שבשולחן ושלפתי מתוכה את הקופסא. האמת היא, שפתחתי אותה כבר זמן רב לפני כן רק שלא השתמשתי בתוכנה.
היא הכילה עפרון שחור רגיל למראה, יחד עם מספר עפרונות צבעוניים משומשים.
הסיבה שלא השתמשתי בעיפרון עד כה, מקורה בקמצנות. חששתי שהוא יגמר. הברק המתכתי שהעלה ממפגשו עם הדף היה כה מהפנט, כה מחשמל, עד שהאמנתי כי אם לא אפסיק לקשקש, גיצים עלולים לעוף מחודו. ציירתי את פניה של תרה. יותר נכון, את פניה לו הייתה נולדת לזוג הורים יפאניים עם עיניים בגודל מגש פיצה משפחתית. מושלם. דמותה הקרינה יופי כה אלוהי, עד שלו הייתה ניצבת לפני בשר-ודם, לא הייתי עוצרת בעצמי מלנשק אותה. ואכן לא עצרתי. רכנתי אל מרכז הדף ונשקתי על שפתיה.
לא היה לי מושג מה אני עושה.
ד
שש שנים עברו מאז היום ההוא, וכשעבדתי על החוברת האחרונה בהחלט בסדרה, זה קרה. בשלב זה אני לבטח מעמידה את שפיותי במבחן, אך תאמין לי, את המבחן הזה אני עוברת מדי יום ביומו, לא תמיד בהצלחה: מאמי-צ'אן, הבלשית הלסבית שעוצבה על פי זיכרון רחוק ונהגתה מפרי מוחך הקודח, התייצבה מולי בגודל טבעי. בצבע.
אני מוכרחה להודות שגם בשלב זה, בו מציאות חיי מוטחת בסיבי הדף, אני עדיין מרגישה את הרעד מחלחל במורד גבי. באותו הרגע, עיניי התרחבו, לסתי נשמטה ואוזניי האדימו, עד שהרגשתי כמו דמות מנגה בעצמי. נאלמתי דום. הפסקתי לעפעף. נו טוב, אולי לא לעפעף, אבל אתה מבין את כוונתי.
את השיחה ההזוייה שניהלתי עם דמות מצויירת שיצרתי במו ידי אני לא אפרט בפניך. זה מוזר מידי. אפילו בשבילי. כיום אני מניחה שעוצמת הרגשות: תסכול – באאם – תקווה - באאם – הצלחה – באאם – געגוע – באאם – אהבה, וכמובן מוות, יצרו משהו שברמה היומיומית היית עלול לכנות ''מופרע''. אתה טועה. ממרחק הזמן אני בטוחה שהסיטואציה הייתה בלתי נמנעת.
כשקרבתי לנשק את מאמי-צ'אן, הרגשתי כאילו אני מנשקת צבעי אקריל. חיבקתי אותה, ליטפתי אותה, אפילו שרתי לה. ביפאנית. ''אני אוהבת אותך'' לחשתי, דאיסוּקי דסו. היא פשטה את בגדיה. חולצה אדומה מנייר נחתה בסמוך למיטה, משמיעה רעש של עיתון מרפרף. לנגד עיני עלו כל דמויות המנגה הנשיות עליהן פינטזתי במדי זית, מתחלפות אחת אחרי השניה כמו חליפת עירבול בספר של פיליפ ק. דיק.
בעודי מלטפת את גבה הדו-מימדי אני מתחילה לתהות מה הסיטואציה הזו אומרת על העדפותיי המיניות? זה כל-כך מבלבל כשחושבים על זה. הרי כל אמן מתאהב ביצירתו, אני פשוט זכיתי לממש את זה. כן יושי-קון היקר, בגדתי בך עם דמות מצויירת. האם זה הופך את הבגידה שלי לפחות קשה? כמו פנטזיה? כמו חלום בהקיץ על מישהי ממחלקת העימוד שטופחת על כתפך בחדר האוכל לאחר שהחמיאה לך על כישרונך? בדיעבד, המצב החלומי הזה, שבכל זמן אחר הייתי יכולה רק לפנטז עליו, התגלה כעסק לא נחמד בכלל. יש פנטזיות שעדיף שישארו פנטזיות. יצאתי עם פייפר קאטס, כשחצי תאוותי בידי – בלתי מסופקת בעליל. כמו להתגופף עם רעיון.
עם זאת, השתעשעתי במחשבה שתהיה לי חברה כמו מאמי-צ'אן. היא סיפרה לי קצת על העולם שלה. היא גילתה לי שכל העולמות המצויירים הללו מתקיימים במקביל, במימד אחר. עבורם אנו כמו אלים. מחיים והורגים, ממציאים ומבטלים. עד כמה השתוקקה לפגוש את זו שיצרה אותה. ובאותו רגע, הכל נפל למקום – אני זו שנישקתי אותה בפעם הראשונה. אני היא זו שהפכה אותה לאישה, מעבירה לה את כוח השינוי.
ככל שעבר הזמן, היא החלה לדרוש יותר. היא דרשה אותי לעצמה. עד מהרה היא רדפה אותי בכל מקום. על קרטון החלב, על שלטי החוצות, על מכונת הקפה בעבודה. הייתה לה את היכולת לדבוק כרקע בכל מקום נייח ומאחר שהייתה דמות המנגה המוכרת ביותר ביפן, שהתנוססה ממילא בכל מקום אפשרי, אף אחד לא ממש שם לב.
לבסוף, היא אמרה לי מה היא רוצה.
''בואי איתי לעולם שלי. בואי איתי ונהיה יחד. לנצח''.
במהלך השנה האחרונה, איומיה גברו. היא טענה שאם לא אמלא את מבוקשה היא תהפוך אותךָ לאישה, וכן את כל הגברים ביפן עד שלא יהיה אדם אחד על פני כל כדוה''א עם הכרומוזום הלא נכון. אתה כמובן, לא ידעת דבר. אסור היה לך. לא היא רצתה. לא אני.
ביום ההוא בו שבתי הבייתה וגיליתי כי הושחת עד היסודות, גמרתי אומר לחסל את היצור הממוחזר הזה. כל יצירה שדשים בה יתר על המידה, בשלב מסוים מתחילה להימאס. היה רק פיתרון אחד שיכלתי לחשוב עליו. הזקן העיוור. חייבת למצוא את הזקן העיוור.
ה
נראה כי מזג האוויר לא טרח להתחשב במצבי העגום והמטיר על ראשי גשם ערפילי כבד במיוחד. שיחזרתי את צעדי החל מבית הקברות ועד לבניין העקום שנראה כי הוא ומגדל פיזה עוצבו בידי אותו אדריכל.
המעלית הייתה מקולקלת, ונאלצתי לדדות לאורך המסדרונות המדורגים, כשאני נוטפת מים עכורים, פי מפריח לאוויר ענן לבן בקצב של עב לשניה. כשהגעתי אל דירתו של הזקן (שאגב, לא הייתי בטוחה כלל אם עוד מתגורר בבניין, כל שכן חי), שמעתי רחשים מוזרים פורחים מבעד לדלת. כריתי את אוזני לשפתה והמתנתי. צליל פריך, כמו קורנפלקס נגרס, נייר אורז נחבט, עטיפת סוכריה מתקמטת.. הבנת את הרעיון.. נשמע במעומעם מבפנים.
נקשתי על הדלת. אחת.. שתיים.. שלו..
הדלת נפתחה ולפני עמד ילד. עשוי נייר. ניסיתי להסתיר את ההפתעה, אבל כנראה שהצעקה החדה שנפלטה מגרוני הסגירה אותי בכל זאת.
''ציפינו לך'', אמר הילד בקול גרוס.
נכנסתי באיטיות אל תוך הדירה (היה חשוך), מצפה לראות את האדם הזקן. להפתעתי, את הבית מילאו עוד ועוד ילדים מנייר, צובאים על הקירות, מתוך הקירות. אחד מהם, נער גבוה עם עגיל ושיער ורוד פנה אלי. ''הוא מחכה לך, מעבר למסדרון''.
הירהרתי מה עלול לקרות לדמויות מצויירות בגשם שוטף, עד שלפתע ראיתי אותו. הוא ישב שם, על כסא קש, לצידו בקבוק סאקה, מרים את ראשו ומקשיב לקולות הילדים.
''אתה ידעת שזה יקרה'', הטחתי בפניו.
''תקשיבי'', הוא החווה בידו, ''מה את שומעת?''.
האזנתי בקפידה. יכלתי לשמוע ברז דולף, צליל קרקוש מרוחק, ודבר מה נוסף.
''אושר. אהבה. את שומעת אושר ואהבה'', הוא אמר, צחוקו מרעים את החלל הטחוב.
''הילדים, מה הם?'', שאלתי אותו לאחר שנרגע. גם קולות הרקע שככו.
''זו הירושה של אישתי. המתנה שלה אלי. הם נוצרו מאהבה. הם מונעים מאהבה, והם ימותו בלעדיה'', הוא נאנח.
''אבל מה לגבי מאמי-צ'אן? אני לא אוהבת אותה, אני לא רוצה בה. למה היא לא נעלמת?'', שאלתי בתחינה, דמעות של כעס עומדות בעיני.
''ייתכן שלא האהבה שלך אליה יצרה אותה. אולי היה זה משהו אחר. היא תיעלם, רק כשהרגש האמיתי ממנו נוצרה יעלם גם הוא'', אמר לאחר זמן מה של מחשבה.
הוא לגם מבקבוק הסאקה, מציע לי להצטרף אליו. התיישבתי לידו על המיטה הסמוכה, בצד שייתכן מאוד שעד לפני שנים ספורות, היה שייך לאשתו המנוחה. הסאקה צרב במורד גרוני.
''אתה מתגעגע אליה?'', שאלתי, מביטה בפניו העצובות.
''געגוע הוא רגש חזק'', אמר לי, ''אנשים נוטים להמעיט בערכו, אך הוא חשוב לעיתים אף יותר מאהבה. כשאתה מתגעגע למישהו אתה שוכח את כל הדברים הרעים שהתגלעו ביניכם, עבר הופך להווה, עתיד הופך לעבר. געגוע הוא יותר מרגש. הוא זמן''.
שתיקה נפלה בינינו. במהלך הדקות הללו, הגעתי לתובנה. הבנתי למה הגעתי ליפן, מדוע מאמי-צ'אן מסרבת לעזוב, ומהן הסיבות האמיתיות שהבאתי אותה לחיים. תרה.
''העפרונות, מה הם היו? מזכרת משבט אינדיאני עתיק, קללה רדומה שקמה לתחייה, שריד מתרבות נכחדת, כלי כתיבה שנפל לאלוהים מהקלמר?, סחרחורת אחזה בי.
הוא גיחך.
''נהוג לומר שהדף סופג הכל, אבל לעיתים גם המציאות. היא סופגת כמיהה, חמת זעם, אבל ותשוקה. העפרונות רגילים לגמרי. כמו כל אדם, גם למציאות יש דרך לתעל את הרגשות המפעמים בה, בעזרתה אנו יודעים מה עלינו לעשות. את יודעת מה עליך לעשות?'', הוא שאל אותי בחשדנות, מסיר את משקפיו.
''כן. אני חוששת שכן'', אמרתי, מביטה היישר אל תוך החללים השחורים שנפערו בארובות עיניו.
ו
ארזתי מזוודה עם כמה חפצים אישיים ומעט מזון. אני יוצאת למסע. אצלנו בישראל אנשים נוסעים למזרח הרחוק כדי לחפש את עצמם. רובם לא יודעים מה הם אמורים למצוא אבל לי יש מטרה מוגדרת. אם אני קוראת נכון את המצב, חייך נתונים כעת בסכנה. שלך, של איצ'ירו-קון ושל כל שאר בני המין האנושי.
אני מוכרחה שתבטח בי, שתאמין לי שאני לא מטורפת. יש לי עדיין רגשות כלפיך, אך התחושה המייסרת של הגעגוע מסרבת לנטוש אותי. אני מקווה שכשאמצא את מה שהלכתי לחפש, אהיה מסוגלת לחזור. מצטערת שלא שיתפתי אותך בדבר, לא הייתה לי ברירה, אתה מבין. אתה חייב להבין.
תמסור לאיצ'ירו-קון את אהבתי.
לא אפסיק להתגעגע..
אקירה.
|
|
|
|
|
הייה אשר תהייה (חדש)
מישהי שלא שמה לב לפרטים יום חמישי, 22/05/2008, שעה 21:45
כשהאביר מת, הדבר הראשון שעשו הרופאים היה להפשיטו משמלותיו. למחרת בבוקר פורסמו ממצאי החקירה בעיתוני לונדון, ובכך נוספה חולייה נוספת בשרשרת הארוכה של התפתחות העיתונות הצהובה בבריטניה.
כל זה, כמובן, לא עניין את תום, שהעמיד פני מת כמיטב יכולתו, בתקווה שחבורת השיכורים תבין את הרמז. מזה כמה דקות היו אלו עסוקים בהכאתו הנמרצת, ואל קולותיהם הגסים נלווה קולה הבלתי נלאה של אימו, הנוזף בו על שהוא מתעקש לפקוד לבדו מועדונים באזור התעשייה השומם של העיר. באמת שאין לתום את מי להאשים מלבד את עצמו ואל לו לבוא ולבכות לאחרים על המכות שללא ספק הביא על ראשו במו ידיו.
תום חרק בשיניו והתפלל שרפיון גופו יבהיל את ארבעת מעניו והם יברחו מזירת הפשע, בטרם תהפוך באמת לכזו. כמו במענה לתפילותיו, נשמעו קריאות צחוק מעליו, וקול החבטות פינה את מקומו לקול רוכסן נפתח. לאחר רגע, מטר של נוזל צורב פגע בלחיו וניגר על המדרכה המלוכלכת שתחתיו. כנגד רצונו, נפלטה מפיו גניחת עלבון והפתעה. הבריונים שמעליו צהלו, ובעטו בו בעיטת פרידה בטרם הסתובבו והלכו.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הוכה, ואפילו לא הפעם החמורה ביותר, אבל היה משהו בפעולת הה | | | | |
