 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
דובדבנים
סיפורים / יהונתן זילבר
23/04/06
תגובות: 4
מודה אני
סיפורים / עידו גנדל
27/03/06
תגובות: 80
מלאך ההתנתקות
סיפורים / יהונתן זילבר
01/03/06
תגובות: 108
קדמת עדן
סיפורים / חגי אברבוך
21/12/05
תגובות: 34
מסעותי עם אל-קעידה
סיפורים / לביא תדהר
29/11/05
תגובות: 27
הדרך במורד הגבעה
סיפורים / טים פאוורס
11/09/05
תגובות: 2
שירה
סיפורים / לביא תדהר
10/07/05
תגובות: 13
טבע דומם
סיפורים / רותם ברוכין
01/07/05
תגובות: 0
הנערה המושלמת - חלק ב'
סיפורים / גיא חסון
24/06/05
תגובות: 4
הנערה המושלמת - חלק א'
סיפורים / גיא חסון
22/06/05
תגובות: 0
סיפור פיות
סיפורים / גיא וינר
04/05/05
תגובות: 52
תינוקות שנשבו
סיפורים / חגי אברבוך
23/02/05
תגובות: 75
רשימות מאירופה
סיפורים / לביא תדהר
19/01/05
תגובות: 24
כל העולם כולו
סיפורים / יניב דובר
05/12/04
תגובות: 11
זמן מהפכה
סיפורים / לביא תדהר
26/09/04
תגובות: 16
קופי אקזקט
סיפורים / שחר אור
28/08/04
תגובות: 12
שני השעונים של סבתא
סיפורים / לביא תדהר
18/07/04
תגובות: 44
לוּיֵהִי
סיפורים / אסף אשרי
05/06/04
תגובות: 58
קאנעקשען עסטבלישד
סיפורים / שחר אור
01/06/04
תגובות: 0
החלל וההר
סיפורים / אסף אשרי
01/06/04
תגובות: 0
ביקורת דרקונים
סיפורים / רמי שלהבת
01/06/04
תגובות: 3
אינטרנט מהיר
סיפורים / יעל סיון וניר יניב
01/06/04
תגובות: 0
ניסים, עלמה והיד השלישית
סיפורים / רוני גלבפיש
25/05/04
תגובות: 8
טיפת-חלב
סיפורים / ריקה דולב
04/02/04
תגובות: 48
כנפיים פרושות
סיפורים / אורי שגיא
18/01/04
תגובות: 6
ילדה של אף אחד
סיפורים / יעל סיון
03/12/03
תגובות: 57
המחיר
סיפורים / ניל גיימן
30/09/03
תגובות: 11
המנהרה
סיפורים / ורד טוכטרמן וגיא בקר
24/09/03
תגובות: 44
איוב: סיפור מהיקום השכן
סיפורים / מיכאל ברנד
11/09/03
תגובות: 50
בדורופוביה
סיפורים / יעל פורמן
04/09/03
תגובות: 35
|
 |
מנהרות
סיפורים / לביא תדהר
יום שני, 15/05/2006, שעה 10:38
החיים המוזרים שמתחת לפני השטח
|
|
שלוש שנים על מיכאל עברו באימונים; ביריות; עם חבלנים. שלוש שנים על מיכאל עברו בהרהורים; במשימות; ובשטחים.
לבור הוא הגיע בטעות. צעד בעקבות המפקד, דובשני המניאק. ציית לפקודות. ירה כשאמרו לו. לא ציפה לפקודה שהגיעה כמברק המבשר על מותו של קרוב רחוק, כמו שריקה באוירו של בית קברות.
מיכאל, דובשני, הבור.
הבור – הפתח למנהרות. דובשני – עגלגל כרימון אותו זרק לפתח הבור. דובשני, מריר למרות שמו, שער בלונדיני-מלוכלך, עיניים בצבע הכנרת בשקיעה.
''לתוך הבור,'' אמר דובשני.
''עכשיו,'' אמר דובשני. ''תהרוג את החארות האלה ותחזור.''
מיכאל, עיניים אדומות בוהות בחשכה התת-קרקעית, שקל לסרב.
''אל תשכח מה הם עשו לאורי,'' אמר דובשני. ראה שמיכאל מהסס.
''תיכנס לבור,'' אמר דובשני, ''או שאני יהרוג אותך בעצמי.'' הוא כבר ראה עצמו כשופט, מיכאל במשפט צבאי, דובשני קטגור ותליין כאחד. גזר הדין ידוע מראש.
מיכאל, ראשו דואב מחוסר שינה, עיניו צורבות מאבק הדרך, ידיו רפות, שלשל עצמו אל תוך הבור. חשכה. השמים מלמעלה אפלים. נפל.
המשיך ליפול. קירות הבור שרטו את ידיו. היריות מעליו נחלשו, נעלמו. שקט השתרר מעליו, סביבו. המשיך בדרכו למטה. חשב, אולי לבור אין תחתית, עד שפגע בה.
זחל קדימה. המנהרה קיבלה את פניו כמו רחם, אספה אותו אל חיקה. אור עמום בסופה. מיכאל, זוחל כתינוק לעבר האור.
נתקל, לבסוף, במשהו קר ונוקשה: קנה רובה, כמו נשיקה על מצחו.
המנהרה התרחבה סביבו. אור מדמם נטף מנורות חלשות בתקרה.
ברובה אחז ילד. עיניים שחורות, שיער מתולתל. פה שלא ידע רופא שיניים. חייך כשראה את מיכאל על הרצפה. נהנה מסבלו.
''יא מניאק,'' אמר הילד, וירק בפניו. בעט בו, לא חזק. ''אתה בא איתי.'' מיכאל הלך לפניו, הילד מאחורה עם הרובה של אורי. מיכאל כפוף במנהרה הצרה. חשב, ככה זה נגמר. חשב, דובשני לא יבוא אחרי. למרות הנסיבות, חש הקלה. ''איך קוראים לך?'' שאל.
''רפי,'' אמר הילד וצחק, ובעט בו שוב.
''מיכאל,'' אמר מיכאל.
''נעים מאד,'' אמר הילד.
המנהרה התרחבה והתפצלה. הילד היסס, הוביל אותו שמאלה. שיפוע. ''לאן אתה לוקח אותי?''
''יהודים,'' אמר הילד, כמעט בחיבה. ''אתם תמיד שואלים יותר מדי שאלות.''
הגיעו לצומת משולשת. הילד היסס. ''פנה שמאלה,'' הוא אמר. מיכאל צעד קדימה. פגע במשהו. נפל. שמע נחיל דבורים חולף מעליו.
הסתובב על גבו. ראה את הילד נח כנגד הקיר, פניו חסרות.
שמע צעדים. פנים זרות הביטו בו מלמעלה. חש בשנית כתינוק שנולד, מביט לראשונה ברופא. אך לא היה זה הרופא.
''אתה בסדר?''
דיבר עברית. קול כשל קיבוצניק בכותנה. רעם במרחק, כמו רמז ליורה.
''כן.'' לא ידע אם ענה נכון. שאל, ''לאן נעלמו הדבורים?''
''חבר'ה, תעזרו לו לקום, הוא מטושטש.'' שאגה כשל טרקטור תקוע בבוץ. ידיים אוחזות בו, מרימות אותו. פנים חיוורות בוחנות אותו מכל הכיוונים. צעד איתם על רצפה משופעת. חש שהוא שוקע אל קרקעית האדמה.
לאחר מכן, בכוך חצוב בקיר המנהרה, קפה טורקי מתבשל על פרימוס, ישב על הרצפה ותהה איך יחזור אי פעם למעלה.
''תן לו לשתות קודם.'' יד מגישה לו כוסית מחרסינה. ''תשתה חבוב, זה יסדר אותך.'' שתיקה קצרה. הדובר הסתכל במיכאל ושקל את דבריו בשנית. ''אולי.''
מיכאל שתה את הקפה ובחן את החיילים. מדים בלי דרגות. לחיים שופעות שיער. פנים חיוורות מחוסר שמש. תהה אם הם עריקים. החליט שעדיף לא לשאול.
''ברוך הבא למנהרות,'' אמר החייל שקיבל את פניו. מיכאל הביט בו, ראה גוף מגודל, שיער שופע, עיניים בוחנות בצבע השקיעה. ''רחוק מהבית, רחוק מהלב. מחבלים, מבריחים, שודדים, ואנחנו. כוח טהרלב. שתבין, אין לנו זמן לטפל בך. לא יודע מה אתה עושה פה, לא רוצה לדעת.'' בחן אותו שנית. אמר, ''לבד אתה לא תשרוד פה.''
''אם תגיד לי איפה היציאה הקרובה...'' אמר מיכאל.
אך החייל נד בראשו. ''לבד לא תצא מפה. אם הערבים לא יהרגו אותך המוקשים של צה''ל יגמרו את העבודה.'' לגם קפה וצחק, לעצמו. ''אין ברירה. תצטרך תבוא איתנו, לפחות חלק מהדרך.''
לא אמר הדרך לאן.
מיכאל, סוחב ציוד כמו פרד משא. החיילים, קני רוביהם מושפלים, צועדים סביבו. מנחם, גוף מגושם של מושבניק, עיניים כשל אדם שטבע. וסילי, עצבני, רזה, מעשן סיגריות מגולגלות בחיפזון. קבדה, דק ורזה בניגוד לשמו, עור שספג אליו אור כמו אבוקה של חושך. סארטר, פניו מצולקות, עיניים של פילוסוף בוהות באינסוף. ואילן, המפקד, שירה בילד הערבי והציל את מיכאל. ממה, לא ידע.
לא אמרו לו מה מטרתם, אבל לקחו אותו למרות הכל. היו יכולים להשאיר אותו לבד באפלה. מיכאל בחן אותם והביט במנהרות.
הן נמתחו לנצח, התרחבו בהדרגה, הפכו למערות, אולמות חצובים בתחתית האדמה. בכוכים בסלע חשב שראה צללים זזים בשקט, מתגנבים מאפלה לחושך. החיילים התעלמו. אילן הרבה לצחוק, ציטט מפוצ'ו. החיילים חשבו שמיכאל משעשע. קראו לו הליצן, אמרו שהוא יביא להם מזל. חשב, הם שמחים לראות מישהו חדש. לא משנה להם מי אני, כל זמן שאני לא אחד מהם.
כתובות על הקירות. נ-נח-נחמ-נחמן מאומן. ברוך ג'מילי היה כאן.
''פה בתחתית,'' אמר וסילי, מבטא רוסי עדין כמו צמיד הזהב על ידו, ''יש שביתת נשק בינינו וביניהם. לא רשמית, אבל קיימת. הם מבריחים, אנחנו מתעלמים.''
''הם יורים, אנחנו יורים קודם,'' אמר מנחם וצחק. צחוק כשל אדם טובע, בועות בחשכת הים.
''זה האזור שלנו. מי בנה, אף אחד כבר לא יודע. מערות קבורה. אולי פעם היהודים התחבאו פה מהרומאים.''
''אולי,'' אמר סארטר, ספק בקולו.
''זה לא משנה,'' אמר אילן. ''עכשיו זה שלנו.''
קבדה לא אמר דבר. צעדים כבדים שלא השמיעו קול. עיניים שצפו בחשכה.
''ניקח אותך עד הגבול,'' אמר אילן, קודם. ''אנחנו נכנסים לאזור שלהם.'' הדליק סיגריה, נשף עשן בכיוונו של מיכאל. ''הוראות, אתה יודע.''
אך מיכאל לא ידע, ולא רצה לשאול.
שלוש שנים על מיכאל עברו בהיסוסים. את חלומותיו המעטים הפקיר בגרב צבאית בחשכת האוהל. בדירתה הקטנה של אמו בחיפה הביט מהחלון על הים וחשב על גלים. חש עצמו נתון לחסדיהם של כוחות אותם לא יכול היה להבין. חלם על שחרור, ונאנק בחשכה. לא שיער שכך זה יגמר, בקרקעית האדמה.
מיכאל שמע את קולות הקידוח במרחק וחשב, הסוף הגיע. פיצוץ במנהרה. השתטח על האדמה.
החיילים צחקו.
''קום, קום,'' אמר אילן. ''תפסיק עם הליצנות.''
עזר לו לקום. טפח לו על השכם. ''אתה בסדר,'' אמר. ''אל תדאג, זה רק בלאומילך.''
מיכאל אמר, ''בלאומילך?''
קולות הקידוח התחזקו. האדמה רעדה. החיילים צעדו הלאה, אל לב החשכה.
''בלאומילך,'' אמר אילן. הרעש נפסק. פנים עשנות הביטו בהם מתוך ערמת עפר. ידיים חרושות קמטים אוחזות בידיות של פטיש-אויר. מדים מקומטים ללא הכר. עיניים אדומות, דומעות. בלאומילך. ומיכאל חשב, הוא משוגע לחלוטין.
''מה אתה עושה?'' שאל מיכאל. לידו החיילים חייכו לעצמם.
אך בלאומילך לא חייך. ''תעלה,'' אמר, ולא הוסיף.
''אין בררה,'' אמר אילן, ''נאלץ להשאיר אותך כאן. בלאומילך שלנו חי על הגבול. אנחנו ממשיכים הלאה, ותאמין לי, אתה לא רוצה לבוא איתנו.''
מיכאל האמין. אך גם לא רצה להשאר לבד עם המטורף.
''מי הילד?'' שאל בלאומילך, מצביע על מיכאל.
''הלך לאיבוד,'' אמר וסילי, ומיכאל חשב, כולנו אבודים.
החיילים עזבו. בלאומילך ומיכאל נותרו לבדם.
''רוצה פטריה?'' שאל בלאומילך, ידידותי, פיו עסוק בלעיסה, שיניים עכורות כשלולית עומדת, מכוסה ראשנים. ''אני מגדל אותן בעצמי.''
''לא, תודה,'' אמר מיכאל. ''אני מחפש את היציאה.''
''כולנו מחפשים,'' אמר בלאומילך. ראה שמיכאל, עייף, מתחיל להתרגז. ניחש שעבר עליו הרבה. אמר, ''טוב, נו. בוא.''
מיכאל, מחוסר ברירה, הלך אחריו.
מנהרות כמו בתל נמלים, מבוך של אדמה וחושך. ריח של פטריות. ברוך ג'מילי היה גם פה. מיכאל עצר. השתין על הקיר. בלאומילך נד בראשו, אמר, ''זה טוב לחקלאות.''
ההליכה האינסופית במנהרות החלה להתיש את מיכאל. הלך וחשב על העולם שלמעלה. התגעגע לשמש, לריח של דשא. חלם על פיתות טריות, על חומוס, חשב לעצמו, מוזר, אני מתגעגע לאוכל של האויב. חייך לעצמו, אך החיוך אזל במהרה. הלך בעקבות בלאומילך. מיכאל, תמיד הולך אחרי אחרים. לא ידע כיצד להוביל. ידע שדובשני צדק. אמר, מיכאל, אתה אפס. פחות מאפס. אמר, בעדינות מפתיעה, קצין אתה כבר לא תהיה.
אך מיכאל לא חשק בקצונה. רצה לחזור הביתה. רצה לנסוע לניו-יורק ולפתוח דוכן שווארמה. חלם על הבשר הנע באטיות על השיפוד, משור חשמלי מלטף את נתחי הבשר, מיצים נוזלים במורד. ריח של טיגונים, תפוחי אדמה. חשב, לרגע, על פירה ברוטב פטריות.
בלאומילך לעס פטריות וצחקק, לעצמו.
במרחק, כוך גדוש בשקים. שני צללים עומדים על המשמר, נשק מופנה אל הבאים. מיכאל, אוטומטית, הרים את ידיו. התרגל, הכניעה חלק ממהותו.
''אתה מביך אותי,'' אמר בלאומילך. הצללים הפכו לשני אנשים. חשב, תאומים.
האחד לבנבן, חיוור, משופם, כרס פלמחניקית, ידיים שעירות, חולצה משובצת. השני שחום, משופם, רזה, הידיים ידי עשיו. ''יוסי ויוסוף,'' אמר בלאומילך וצחקק. ''ספקי מריחואנה לאינטליגנציה של תל-אביב.''
לחצו ידיים, אמרו יפה שלום. אנשים מנומסים.
''הבחור צריך טרמפ,'' אמר בלאומילך. ''מחפש את הדרך החוצה.''
צחקק, מבריחי הסמים חייכו בנימוס. אמרו, יחדיו, ''מי לא,'' אבל בעייפות. מיכאל לא חייך. הבדיחה נמאסה עליו. רצה לראות את השמש, תהה לשניה אם היא עדיין קיימת.
בלאומילך הותיר בידו של מיכאל ערמת פטריות קמוטות. שמח לעזוב. רצה לחזור לחפירות. ידע, יום יבוא ומים יזרמו בתעלה. צחק בלבו על הספקנים. עזב.
מיכאל הלך בעקבות המבריחים. סחב שקים. בהמת משא.
מנהרות, חשכה, לחות. יוסי ויוסוף הדליקו סיגריות, ריח של מריחואנה באויר הצפוף. שרו שירים בעברית ובערבית, שמיכאל לא הכיר. חלקו איתו את הסגריות. את הפטריות זרק, אך טעמן נשאר בכף ידו, כמו זרע שהוצא לבטלה.
התמסטל.
מנהרות, חשכה, לחות. ארנב במדי צה''ל חלף על פניו, מלמל, מאוחר, מאוחר. בכוך שחלפו על פניו ראה מסיבה, דמויות משופמות יושבות סביב שולחן, חולקות עוגה. ריח של תה, אבק שריפה באויר. חשב שזיהה את וסילי ביניהן, שר בקול נמוך. חשב, מפה אני כבר לא אצא, וצחקק לעצמו.
הגיעו לאולם גדול, חצוב בסלע. על הרצפה גופות רוטטות, עיניים רטובות בוחנות אותו, אבל רוצות את מלוויו.
''המתים החיים,'' אמר יוסוף וצחק.
''החיילים השבורים,'' אמר יוסי. ''תזהר מהם.''
מיכאל משך בכתפיו. עשן מתקתק באויר, מילא את ריאותיו. לא שם לב שיוסוף ויוסי דרוכים. עצבניים. לא חש בסכנה.
עד שיד שמוטה אחזה בקרסולו וניסתה להפיל אותו.
יוסי, יוסוף, מיכאל: אגודים כצרור זרדים, סביבם אש. החיילים השבורים קמו, נאספו סביבם. ידיים מושטות קדימה, עיניים חסרות הבעה. התקדמו באטיות. יוסוף ויוסי יורים, המתים החיים נופלים, זוחלים על גחונם. ידיים מושטות. מיכאל דרך על היד שאחזה בו, שמע עצמות נשברות.
יוסי ויוסוף יורים.
''תק תק תק,'' מיכאל אמר, וצחקק. ראשו כאב. ''בום בום בום.''
בלב האולם, מדורה. זרק את השקים על האש וחש הקלה. יכול היה, ברגע זה, לרחף באויר.
''בן זונה!'' צרח יוסי. ''אני אהרוג אותך בעצמי!''
אבל שיניים של חייל פצוע ננעצו ברגלו והוא נפל, ואיתו יוסוף. הגופות הזוחלות טיפסו עליהם כמו נמלים על חלזונות שבורים. נעלמו מעיניו של מיכאל.
מיכאל צחקק. אמר, ''פוף פוף פוף!'' ורץ.
ברח. רץ, רץ, רץ במורד המנהרות, חש קל כאויר. השיל את בגדיו תוך כדי ריצה. נשם אויר נקי,.רץ עד שראותיו עלו באש. ברח, ולא ידע ממה.
שלוש שנים על מיכאל עברו בתרדמה. חלם את דרכו דרך הטירונות, השטחים, חופשות חפוזות כמו בועות גזוז. שלוש שנים על מיכאל עברו בחלומות. קרא ספרים על נסיכים שהצילו בתולות. בקרקעית האדמה מצא את עצמו, עירום ומחוסר הגנה. כמו תינוק שנולד, המנהרה רחם, חמה ולחה. זחל. המנהרה התכווצה סביבו. גרר את עצמו קדימה, למעלה. ראה במרחק אור. פתח באדמה קרא לו. בור. יציאה. הביט באור המרוחק, חשב על דובשני.
עצר. חשב, לניו יורק אני כבר לא אגיע. הסתובב.
החל לזחול בחזרה, אל תוך המנהרות.
בבור באדמה חי לו מיכאל. במנהרות, במערות, בעולמות נעלמים.
מצא אחרים כמוהו. חיילים שנעלמו. פליטים פלסטינאים. חבורות של ילדים. מבריחים שאיבדו את דרכם. זונות בדרכן לתחנה הישנה בתל אביב, פליטות מהאנשים שסחרו בהן. חיות מחמד אבודות. ברוך ג'מילי. מתנדבים אנגלים למען השלום, שאף אחד לא רצה. חב''דניקים שחיפשו את המשיח. קיבוצניקים שחיפשו אתגרים חדשים. ליצנים חיוורים מקרקס שאבד. מורות לספרות שמאסו בחייהן הקודמים. את שנים עשר השבטים האבודים.
יורדים. בנו להם חיים חדשים בחשכה, וקיוו שאף אחד לא יזכור אותם.
חיו בשלום ובאחווה בתחתית האדמה. מחנה פליטים משולל שם. מיכאל בנה חווה, גידל פטריות, עזר לבלאומילך לחצוב תעלה. ידע שיום יבוא והמים יזרמו בה. בשעות הפנאי בנה ספינה.
חש תקווה.
מסעותי עם אל-קעידה
שירה
An Occupation of Angels
בלאומילך
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
WTF? (חדש)
מיכאל ג יום שני, 15/05/2006, שעה 16:39
אני חושב שהכותרת להודעה מסכמת את התגובה שלי לדבר הזה. רציתי יותר סימני שאלה, אבל המערכת לא מאפשרת.
צריך לשלוח את הסיפור למוסף ספרות הארץ וישא''ק, אני בטוח ששם יאהבו את זה.
|
|
|
|
|
כתוב יפה, אבל אני לא בטוחה שזה מספיק (חדש)
שחר יום שני, 15/05/2006, שעה 23:39
המון ציטוטים ממקורות שונים, יותר מדי אפילו
שיטוט בנפשו של אדם
|
|
|
|
|
באמת סיפור יפה. (חדש)
שימי טרול לשעבר יום שלישי, 16/05/2006, שעה 2:06
בתשובה לשחר
אבל שאלה מנהלתית בפי. מדוע לא הגיש מר תדהר הנכבד את סיפורו לתחרות הסיפורים הקצרים שמתנהלת באתר זה ממש ממש עכשיו? הרי בוודאי היה זוכה באחד משלושת המקומות הראשונים.
|
|
|
|
|
הסיפור מעל 1600 מילה. (חדש)
עופר יום שלישי, 16/05/2006, שעה 11:45
בתשובה לשימי טרול לשעבר
ועל כן לא עומד בכללי התחרות.
|
|
|
|
|
למה שיגיש? (חדש)
גרומיט יום שלישי, 16/05/2006, שעה 13:36
בתשובה לשימי טרול לשעבר
תחרויות כתיבה מהסוג הזה מיועדות בראש ובראשונה לכותבים חובבים. לביא כבר מזמן סופר מקצועי.
|
|
|
|
|
עכשיו זה סיפור של לביא שאני אוהב (חדש)
Sabre Runner יום רביעי, 17/05/2006, שעה 9:54
מעורפל על גבול ה-WTF אבל עדיין מובן. וברגע שהכל מתחבר, אין מה לעשות חוץ מלהנהן ברוב רושם.
|
|
|
|
|
זה מרשים!! אבל... (חדש)
שומר הצלמוות יום ראשון, 31/12/2006, שעה 21:36
בתשובה לSabre Runner
אני מרגיש כאן מגע קל של הספר ''לעולם לא עולם'' של ניל גיימן (אדם ''נופל'' לתוך עולם אחר - ומגלה שכולם שם במלחמה תוך כדי שהוא רוצה רק לצאת הביתה...) - נשמע מוכר לא?
|
|
|
|
|
זה מרשים!! אבל... (חדש)
Sabre Runner יום ראשון, 31/12/2006, שעה 21:47
בתשובה לשומר הצלמוות
זאת יכולה להיות עוד סיבה למה אהבתי.
|
|
|
|
|
ניל גיימן?! לדידי, דווקא מדובר (חדש)
שימי טרול לעתיד יום רביעי, 03/01/2007, שעה 23:31
בתשובה לשומר הצלמוות
ביורש של לואיס קרול (שהרי בכל בסיפור אני מרגיש כאילו נפלתי לבור ענקי). וחוץ מזה, כל סיפור של מר תדהר הוא כמו חידה אחת גדולה, כמו משחק שח שאף אחד לא מבין, כמו סיוט הזוי של מתמטיקאי מטורף.
לואיס קרול חי ונושם בלונדון! לערוף את ראשו!
|
|
|
|
|
(חדש)
חסה יום שלישי, 27/06/2006, שעה 14:44
תענוג . תודה
|
|
|
|
|
גם גיימן וגם לואיס (חדש)
שומר הצלמוות יום חמישי, 04/01/2007, שעה 21:59
בתשובה לחסה
הרי גם גיימן לא בדיוק נתן לך את כל הפרטים בלעולם לא-עולם, על אותו עולם בדיוק אני יכול ליצור עוד מאות הרפתקאות מוצלחות, ולפתח את העולם בלי סוף... גיימן לא הגביל אותנו! - הוא בנה את העולם, ואז בנה בתוכו את העלילה, באותה מידה הוא יכול היה לכתוב עלילה שונה לחלוטין!.
(דרך אגב - אהבתי את הדימוי של מתמטיקאי מטורף - זה בדיוק מתאים לגיימן וללואיס! - וליורשם הגדול - לביא תדהר!!!)
אם לביא תדהר ישלח ספרים להוצאת ספרים אופוס, או הוצאת הספרים ''השראה'', לדעתי תוך כמה שנים הוא ייכנס לפנטאון הסופרים! (גיימן, ג'ורדן, מרטין, לואיס, וכמובן - האחד והיחיד - טולקין!!!)
|
|
|
|
|
גיימן בפנתאון הסופרים? סליחה?! (חדש)
שימי טרול לעתיד יום שני, 08/01/2007, שעה 13:58
בתשובה לשומר הצלמוות
|
|
|
|
|
ברור!!! (חדש)
שומר הצלמוות יום שני, 08/01/2007, שעה 18:14
בתשובה לשימי טרול לעתיד
פנתאון הספרים לא נועד לסופרים שמתו והיו מצויינים אלא לסופרים חיים ומתים שספריהם מצויינים
|
|
|
|
|
אהמ. (חדש)
NY יום שלישי, 09/01/2007, שעה 11:17
בתשובה לשומר הצלמוות
כמדומני ששימי לא דן בשאלת חייו או מותו של הסופר. אהמ.
|
|
|
|
|
(חדש)
שומר הצלמוות יום שלישי, 09/01/2007, שעה 16:51
בתשובה לNY
אתה מתכוון לומר שגיימן סופר גרוע?
אני מקווה שלא, כי זה לא ממש מקביל למציאות....
|
|
|
|
|
אתה מקווה לשווא. (חדש)
שימי טרול לעתיד יום חמישי, 11/01/2007, שעה 18:49
בתשובה לשומר הצלמוות
גיימן הוציא כמה ספרים אבל רק הסנדמן טוב. כל השאר, גם הספרים וגם הקומיקס, מראים כשרון כתיבה ודמיון והם נטולי מעוף ולא עובדים כסיפור. כל הסיפורים שלו שבורים ונטולי קצב ומעיקים מרוב ספרותיות-יתר שהיא תחליף לעובדה שהוא לא יודע איך כותבים סיפור שדומה לסיפורים אותם הוא מצטט. לגיימן אין מעוף אמיתי, יש לו רק מעוף כאילו. ללביא תדהר, מצד שני...!
|
|
|
|
|
שימי - עשה טובה (חדש)
שומר הצלמוות יום שישי, 12/01/2007, שעה 11:52
בתשובה לשימי טרול לעתיד
קראתי מספר ספרים של גיימן, ולדעתי הם טובים אבל:
בתגובה שלך נתת כמה מושגים שלא ממש הבנתי - אם אתה יכול לתרגם לי אותם לשפה נורמלית אז אני אבין את הביקורת ואוכל להגיב לה בהתאם, המושגים הם:
דמיון נטול מעוף?
לא עובדים כסיפור?
סיפורים שבורים?
סיפורים נטולי קצב? (חשבתי שזה סיפור, לא מוזיקה!)
מה זה קצב בסיפור?
ספרותיות יתר - (תרגם!!! לשפה נורמלית)
מעוף אמיתי??
אני יודע שהרגע יצאתי ממש אידיוט אבל כבר אומנם קראתי עשרות על עשרות ספרי פנטזיה אבל אני נכנסתי לאתר האגודה רק לפני 3 שבועות, מה שאומר שאני עדיין לא ממש מקצוען ומבין את כל המושגים שאמרת לי קודם.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
