על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0  
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0  
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3  
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0  
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0  
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0  
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0  
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1  
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3  
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1  
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1  
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2  
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7  
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5  
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0  

חרבו של המלך האראלד
ספרים / דב גונן
יום שני, 11/04/2005, שעה 11:40

פרק מתוך ספר חדש מאת דב גונן


מן הכריכה האחורית:
המפגש בין המלך הוויקינגי האראלד כחול השן ובין נזיר מסתורי, הוביל לסופה של התרבות הפגאנית בסקנדינביה, ולקץ העידן הוויקינגי. חרבו של המלך האראלד – סמל לשליטתו בממלכת דנמרק ולאיחוד השבטים הוויקינגים – אבדה. עידן חדש התחיל בדנמרק ושלטון המלוכה שלה עבר להתנהל במשך שנים רבות תחת השפעתו של מסדר צללים מסוכן.
אלף שנים מאוחר יותר, מגיע לדנמרק מדריך טיולים מישראל המכונה ''החולם מארץ הקודש''. ללא כוונה תחילה הוא נקלע להרפתקה, שתחילתה בחתונה דנית מסורתית והמשכה במסע אל העבר האפל של הממלכה. מסע ששלובים בו אתרים מרתקים, תרבות עתיקה, פולחן דמים, הרפתקאות ואירועים על-טבעיים.



פרק טו – חרבו של האראלד

רוח עזה החלה נושבת, מרטיטה ומקציפה את פני הים. גלי המים הגבוהים הִכו בחזקה בדופן הסירה הקטנה שהפלגנו בה, וטלטלו אותה ללא הרף. נתזי המים המלוחים הרטיבו אותנו מכף רגל ועד ראש, והמלח החל לצרוב את העיניים. רק התרמיל האטום למים של יעל נותר יבש, אוצר בתוכו את המגילות היקרות מפז, לצד חפצים חיוניים למטייל המנוסה בתנאי מזג אוויר קשים.
העננים הכבדים שחגו מעל, נדמו נמוכים יותר ומאיימים יותר. היה נראה כאילו איתני הטבע כולם חרשו נגדנו מזימה כדי לבלום את דרכנו לאי הקטן רומו.
ההפלגה בין חופה הצפוני של ריבה לאי רומו היא קצרה יחסית ואורכה כחמישה מיילים ימיים. לכן החלטנו כי בטרם נעזוב את ריבה, ננסה להגיע אל מקום הפולחן המשוער של מסדר הצללים, כדי לחשוף את המעטה האחרון שמסתיר אותם.
כאשר שכרנו את סירת המנוע הקטנה, מזג האוויר היה שליו ורגוע, והאי נראה שקט ומזמין. גם הדני אדום השיער שהשכיר לנו את הסירה, התבונן אל האופק והבטיח לנו הפלגה קצרה ושקטה. הסירה שלנו החלה מתקדמת במהירות לעבר האי, כשחרטומה מפלח את המים ומעלה אדוות קטנות משני צדיה. לפתע, בזמן ההפלגה, התקדרו השמים ושמש הצהריים הסתתרה מאחורי העננים השחורים. הים החל לסעור ולגעוש והעלה כנגדנו גלים מאיימים.
ערפל כבד החל עולה מן הים מסתיר כמעט לחלוטין את האי. המשכתי לנוע לכיוון המשוער של האי תוך חציית מסך ערפל כבד שבלע אותנו בתוכו. לאחר כמה דקות של שיט עיוור נגלה האי לעינינו. אי קטן בעל מפרצים רבים הנושקים לחוף חולי זהוב ועליו גבעות סלעיות מכוסות בצמחייה רבה. הים החל לסחוף אותנו אל מצוק גדול ושחור בפאתי האי. אחזתי בהגה הסירה ונלחמתי בגלי הים הסוחפים עד שכתפיי כאבו. כיוונתי את הסירה אל חופו החולי של האי, הרחק מאותם משברים שהתנפצו ברעש אל המצוק, מעלים קצף לבן על-פני המים.
כשנעצה הסירה את חרטומה בחול הזהוב, שקט הים כבמטה קסם. חשרת העננים האפלה שכיסתה את פני השמש הלכה והסתלקה, ועִמה הסתלק מסך הערפל. החול שטוף הרוחות נראה חלק ונקי, כמו לא דרכה בו כף רגל אדם מעולם. לפתע, חשתי שאני עדיין שרוי באותו חלום מוזר ושהקול המסתורי שב ומנקר בראשי, קורא בשמי ללא הרף, ''אור''.
הובלתי את יעל לכיוון הסלעים שראיתי בעת החתירה לאי. רכס של סלעים השתפל ממרומי גבעה קטנה והגיע עד חוף הים. ברכס זה נפער כעין פתח גדול שמזמין את הבאים לאי לעבור דרכו ולהגיע לקבוצת פתחים נוספים ואפלים. הים חפר במרוצת השנים מערות טבעיות בתוך הסלע, ומערות אלו נראו מתאימות ביותר לפעילות נסתרת. ככל שקרבנו אל פתח המערות, הלך והתגבר הקול המהדהד בראשי. נאלצתי לאחוז ברקותיי בשתי הידיים, מנסה להקל על הלחץ העצום שהלך וגבר בתוך ראשי.
קרבנו אל הסלעים. כמה פתחים של מערות נגלו לעינינו. הקול בראשי הוביל אותי דווקא אל הפתח השמאלי הצר, החסום בחלקו בצמחייה עבותה ובאבנים גדולות שהידרדרו מגג המערה. יעל הביטה בי בעת שנדחקנו פנימה והבעת פליאה עלתה על פניה. קיבלנו תשובה מיד, כשאורו החיוור של פנס הכיס שבידי האיר את הדופן הפנימית של המערה.
צלב גדול היה חרוט באבן, וצורתו כצורת הצלב הסימטרי שעיטר את דגליהם של הצלבנים הקדומים. מתחתיו הייתה חרוטה חרב ויקינגית שלהבה מופנה כלפי מעלה וכפפה עוטפת את הניצב.
כעת היה ברור לנו שהגענו אל המקום הנכון ובזמן הנכון, שכן המקום נראה נטוש ודומם. חלל המערה הלך והתרחב ורצפתה הייתה עשויה אבן צפחה. כשהאירותי בפנס את דפנות המערה, פלטה יעל צווחת בהלה ולפתה בכוח את זרועי. כוכֵי קבורה רבים היו חצובים בסלע, ובכל כוך שכבה גופה חנוטה, לבושה בגלימה שחורה. כה טבעיות נדמו הגופות, זרועותיהן היו שלובות על החזה וראשיהן היו מונחים על כריות אבן, עד כי נדמו לאנשים ישנים. פניהן של הדמויות האיומות נראו כהות ומצומקות, וארובות העיניים היו פעורות וריקות.
מעל כל כוך נחרט בלטינית השם ''לוסיוס'' בתוספת ספרה יוונית. במבט חטוף הבחנתי בספרה האחרונה, והסקתי שישנם כעשרים וחמישה כוכי קבורה. בכוכים האלה שכבו גופותיהם החנוטות של עשרים וחמישה מנהיגים של מסדר הצללים – החל מהמאה השלישית לספירה וכלה בתחילת המאה העשרים.
הצחנה שבקעה מכוכי הקבורה, אותו ריח מוות מבחיל של רקב מהול בריח וניל, גרמו לנו להתנתק ברעדה מהמקום האיום ההוא. המשכנו לפסוע בתוך המערה עד שאור הפנס האיר קיר אבן גדול שסימן את סופה. הגענו לרחבה שבמרכזה ניצב מזבח בזלת עתיק יומין.
משני צִדי המזבח ניצבו לפידים שהיו נעוצים בתוך חורים שנחצבו ברצפת אבן הצפחה. המצית שבתרמיל האטום מילא את ייעודו, ועד מהרה הציף אור הלפידים את חלל המערה.
המזבח נראה עתיק יומין ושיני הזמן לא פגעו בו. כתמים כהים כיסו את הלוח העליון של המזבח. שיערתי כי כתמים אלה הם כתמי הדם של הקרבנות, דמן של נערות לוסיה שנטבחו במערה נוראית זו.
נצנוץ מוזר לכד את עיניי. על כן קטן, בסמוך למזבח, הייתה מונחת חרב ויקינגית עתיקה ולהבה פונה כלפי מעלה. לצִדה היתה מונחת כפפת ברזל. אורם המתעתע של הלפידים השתקף בלהב הממורט עד כי נדמה היה שיש לחרב מקור אור משלה. הבטנו כאחוזי קסם בחרב אותה זיהיתי כחרבו של המלך האראלד, והזמן סביבנו כאילו עמד מלכת.
''זאת החרב שקראה לי,'' אמרתי ליעל. חבשתי את כפפת הברזל על ידי, אחזתי בחרב והנפתי אותה בקריאת ניצחון לעבר תקרת האבן. יעל חייכה אליי ואמרה: ''בנים ומשחקי הכוח שלהם.''
''משחקי כוח?'' השבתי כהד לדבריה. ''כעת כל מה שנותר לנו זה להסתלק מהמקום הארור הזה,ומהר ככל האפשר!''
''לא כל-כך מהר!'' אמר קול צרוד ומוכר שבקע מתוך האפלה והקפיא את הדם בעורקינו.
לוסיוס פסע קדימה מתוך האפלה, מלווה בארבעה גברים גבוהים וחסונים. כמו לוסיוס אדונם, כל הארבעה עטו גלימה שחורה וברדס כיסה את ראשם והסתיר את תווי פניהם.
בהתעלמו לחלוטין מיעל, גיחך אליי לוסיוס ברוע, הניף את מטהו בתנועה יהירה ופלט לעברי: ''זה השטח שלי, וכאן אני השליט. אני עוקב אחריך וצופה את המהלכים שלך אחד לאחד. ידעתי שהאב יואכים לא יתאפק ויגלה לך את המקום שלנו. כל שנותר זה לעקוב אחריך מרחוק, ולראות איך אתה וזוגתך בתמימותכם הרבה נופלים כפרי בשל ישר לידינו.''
לרגע עמדנו המומים ודוממים מעצמת ההפתעה. ''הפלגתם אחריי בים הסוער?'' גמגמתי לעומתו, ''לא הבחנתי בשום כלי שיט אחר.'' וזה השיב: ''מחוף מבטחים שילחתי בך את הכוח של לחשיי. השבעתי את הים ואת השמים לעצור אותך ולקחת את חייך כשלל. אמנם כוחה של החרב שמר עליך מפני איתני הטבע, אך הוא לא יוכל לשמור אותך מנקמת בשר ודם.''
התבוננתי בו ללא אומר, מנסה לאזור אומץ. וזה המשיך בדבריו:''החזר לי את מגילות הקלף שגנבת מאיתנו, ואולי אחוס על חייכם''. הפעם לא נפלתי במלכודת. הבטתי היישר בעיניו, וסיננתי לעברו: אלו הן תעודות ביטוח החיים שלנו. אתה יכול לשכוח מכך שתקבל אותם סתם כך.
לוסיוס נקש במטה שבידו וארבעת הגברים החלו להתקרב לעברנו בתנועה מאיימת. אורות הלפידים שנשקפו מלהבי הפגיונות שאחזו בידיהם בישר לנו רעות. הגנתי בגופי על יעל והנפתי לקראת הבאים את החרב בתנועה נואשת. להפתעתי, כשהבחינו בחרב המונפת נרתעו לאחור. או אז חדרה ההבנה להכרתי: בעבורי החרב היא כלי נשק, אך בעבור חברי המסדר החרב היא סמל לעצמה ולשליטה. לכן עליי לנצל לטובתי את הפחד הקמאי שלהם ממנה.
אחזתי בחזקה בחרב הוויקינגית העתיקה. ניצב החרב ישב היטב בכף ידי עטוית הכפפה, ולפתע חשתי כעין כוח מאגי זורם בגופי ומעניק לי עצמה אדירה. הנפתי את החרב גבוה למעלה, והמשכתי להניפה במהירות מימין לשמאל תוך כדי התקדמות לעבר לוסיוס ואנשיו.
ככל שהתקדמתי לעברם, כך נסוגו אויביי. הטחתי את החרב בתנועה מהירה לכיוונו של לוסיוס, וזה הניף את מטהו בתנועת התגוננות. להב החרב גזר את המטה לשניים כאילו היה זה כפיס עץ. לוסיוס נרתע לאחור באימה כשחרבו של המלך האראלד השמידה את מטה השליטה של מסדר הצללים. הוא השליך מידיו את המטה השבור, ונמלט אל מחוץ למערה עם אנשיו.
חזרתי אל יעל, חיבקתי את כתפיה הרועדות וניסיתי להרגיעה. נשימותיי היו מהירות ולִבי הלם כה חזק בחזי, עד שהרגשתי את קצב הדם ברקותיי. לא פחדתי יותר. ידעתי שכל עוד החרב בידיי, לא ינסו חברי המסדר להתעמת אִתי פנים אל פנים.
רגע קט של שקט, ואז נשמע נפץ עז שקטע את הדומייה. שאון חזק של אבנים מידרדרות ליווה את קול הנפץ, וענן סמיך של אבק חדר למערה והאפיל על אורם הדל של הלפידים. ללוסיוס הייתה כנראה תכנית חלופית כיצד להתגבר עלינו אם ננסה לחסלו. אנשיו פוצצו את הכניסה והחלו לגלגל סלעים ממרום המצוק אל פתח המערה כדי לחסום לחלוטין את היציאה ממנה.
הבנתי שהם מתכננים שנגווע בייסורים נוראים מחוסר חמצן, מצמא ומרעב. לאחר זמן-מה, יחזרו לאי כדי לחשוף את הפתח, ישיגו בחזרה את החרב וישליכו את גופותינו לים.

עם שוך האבק גיששנו את דרכנו לכיוון הפתח., כדי לגלות שזה נחסם לחלוטין על ידי גל אבנים. חזרנו פנימה, והתיישבנו על הרצפה ליד המזבח. כדי לחסוך בחמצן, כיביתי את הלפידים סביב המזבח, והותרתי רק לפיד אחד בוער, שהטיל אורות וצללים על הקירות סביב.
''זאת סוף הדרך?'' שאלה יעל ונימת ייאוש נשמעה בקולה.
לא עניתי לה, אך מתוך זעם רב הנפתי את ידי העטויה בכפפת הברזל וחבטתי בקיר המערה בעצמה. יעל נרתעה לאחור כתגובה לפעולתי האלימה והבלתי צפויה. לפתע, קלטו עיניה תנועה כלשהי. ''תראה,'' אמרה יעל בהתרגשות והצביעה על אור הלפיד ''הלהבה נעה''. ואכן הלהבה נעה בכיוון מסוים. ''זה משב הרוח שנוצר בגלל תנועת החבטה,'' פלטתי בתסכול, אך יעל הצביעה שוב על להבת הלפיד. הלהבה כאילו קיבלה חיים משל עצמה, ותנודותיה העידו על כניסת משב רוח ממקור חיצוני לתוך המערה.
הסיכוי להצלה ניעור באחת. הבנו שכל עוד הלפיד בוער באור חזק, חמצן טרי נכנס לתוך המערה ומונע מאתנו למות מחנק. תנועת הלהבה העידה על קיומו של פתח כלשהו שדרכו אולי נוכל להימלט מהקבר האיום הזה.
תחושת הנכאים שהחלה אוחזת בנו נעלמה. קמנו ממרגלות המזבח, התבוננו בלהבה המרקדת והתקדמנו לעבר הכיוון המשוער של זרימת האוויר. ידי עטוית הכפפה אחזה בחרב, והשנייה הניפה את הלפיד אל-על, מאירה את הדרך אל פתח ההצלה.
הלכנו לכיוון כוכי הקבורה. פתח קטן הוביל אותנו אל מנהרה צרה ונמוכה שנחפרה מאחורי אותם כוכים. כנראה שימשה המנהרה כפתח אוורור לסילוק ריחות הרקב והמוות.
נכנסנו שפופים מעט לתוך המנהרה. אורו של הלפיד שבידי הלך וגבר עקב זרימת החמצן. הנפתי את הלפיד מעלה ומטה כדי לחפש את הפתח הנסתר. אשנב זעיר, כמעט בלתי נראה לעין, נפער בקיר המערה בסמוך לתקרה, ודרכו שמענו את רעש הגלים המתנפצים אל המצוקים.
על החרב שמרתי מכל משמר, וכפפת הברזל החזקה שימשה לי ככלי עבודה מאולתר. כאחוז טירוף חבטתי שוב ושוב בדפנות האשנב. קיר הצפחה סביב האשנב החל להתפורר וגושי צפחה קטנים החלו לנשור מטה לכיוון רגליי. התעלמתי מהכאב הטורדני ומהדם שזרם מהפצעים הפעורים שבידי לתוך הכפפה. המשכתי להלום בדפנות האשנב. החור שנפער הלך וגדל עד כי יכולנו לחמוק דרכו החוצה בזחילה.
בצאנו דרך הפתח, מצאנו את עצמנו בחוף ים המשופע בשוניות ובסלעים. גלי הים ניתזו עלינו בחזקה, שוטפים מראשינו את העפר ומסירים מאתנו את ריח המוות שנספג בבגדינו. השקפנו מרחוק אל הכניסה של מערת הצללים. היא הייתה חסומה לחלוטין בסלעים ובעפר.
לא מצאנו כל סימן לנוכחותם של לוסיוס ושל אנשיו. הנחתי שהם הסתלקו מהאי, בטשטשם כל סימן שיצביע על ניסיון ההתנקשות.

פסענו על החול הרטוב לכיוון המפרץ הקטן שסירתנו עגנה בו. הסירה התנדנדה קלות במי הים. כשקרבתי אליה ראיתי שמים החלו לחדור לתוכה. אנשי המסדר נקבו חור בקרקעיתה כדי להכין מעין גרסת כיסוי לסיפור היעלמותם של זוג התיירים ששכר סירה זו, וטבע עימה בים הסוער.
החור בסירה לא היה גדול. הסרתי את חולצתי, כרכתי אותה לחבילה קטנה ונעצתי אותה חזק בתוך החור כדי לחסום את המים החודרים לסירה.
המנוע נדלק בזריזות. התיישבנו במושב העץ כשרגלינו טובלות במים שנקוו בתחתית הסירה, והפלגנו לאט ובזהירות לכיוון חוף המבטחים שהמתין לנו באופק.
קרניים אחרונות של שמש האירו את הדרך בחזרה. הים היה שקט וההפלגה לחוף נמשכה ללא אירועים מיוחדים. לרגע קט דימיתי את עצמי למלך ויקינגי קדום החוזר משדה הקרב, ומלכתו מפליגה לצידו. את חרב המלך והכפפה עטפתי היטב במעילה של יעל לבל ייחשפו לעין זרה. הענק הדני אדום השער המתין לנו במעגן ופניו מודאגות. ''כמה גברים עברו כאן קודם, וסיפרו שקרה אסון לתיירים שביקרו באי,'' כך שח לנו. התבוננו בו בתמימות מעושה. הבטחנו לו שלא קרה שום אסון, למעט היסדקות הסירה עקב סלע שפגע בתחתית העץ שלה.
תשלום נדיב הרגיע את חששותיו של משכיר הסירה. קיווינו שיסכור את פיו. השמש כבר נעלמה באופק ודמדומי הערב צבעו את השמים באדום. הגיעה העת לעזוב את ריבה בחסות החשכה, ולהתחיל במסע בחזרה הביתה.



חרבו של המלך האראלד
מאת דב גונן
אורלי לוי – הוצאה לאור, 2005
157 עמודים



הספר מוצע כעת בהנחה מיוחדת לחברי האגודה: ראו עמוד מבצעי הספרים שלנו.



עמוד מבצעי הספרים

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
אבל אבל אבל...
Boojie יום שני, 11/04/2005, שעה 13:40
(3 תגובות בפתיל)
(ללא כותרת)
evilsheep יום שני, 11/04/2005, שעה 23:28
(3 תגובות בפתיל)
נו, באמת, זה מהאמצע. תביאו פרק א'!
יעל יום שני, 11/04/2005, שעה 23:38
באמת לא ברור מה הרעיון
ceblare יום שלישי, 12/04/2005, שעה 12:33
(12 תגובות בפתיל)
ספר חבל על הזמן
מיטל יום רביעי, 13/04/2005, שעה 18:53
(2 תגובות בפתיל)
מעבר לכך שהסיפור מופיע באמצע
טווידלדי יום רביעי, 13/04/2005, שעה 22:36
(12 תגובות בפתיל)
תגובה מאוחרת
דובי יום רביעי, 20/04/2005, שעה 11:15
(5 תגובות בפתיל)
אהמ אהמ (בא לי להתקרצץ)
אלמואדיב אלג'זיר יום חמישי, 21/04/2005, שעה 12:44
חבורה של מרושעים
ro יום שני, 25/04/2005, שעה 18:01
(14 תגובות בפתיל)
בלי בכלל לקרוא את הספר
Ceblare יום שישי, 29/04/2005, שעה 9:05
לא.
ביורן יום ראשון, 01/05/2005, שעה 2:42
(3 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.