 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
כל העולם כולו
סיפורים / יניב דובר
יום ראשון, 05/12/2004, שעה 10:00
על הבדידות שבזמנמרחב השבור
|
|
ואז נשמע הקול ההוא ברחבי המושבה, מפר את השקט האינסופי, מנסר את האויר הממוחזר, עולה ויורד. משהו התקרב.
הדבר קרה בזמן כשדיבר אליה, כפי שעשה כמעט בכל בוקר מלאכותי. לבו פרפר והתרחב בו זמנית. הפחד מן הלא ידוע היה מהול בהתרגשות.
משהו חדש התקרב.
הוא הצל על עיניו מפני פנסי השמש והרים את ראשו כדי לסקור את הכיפה השקופה שהקיפה את המושבה. מעבר לכיפה היה האַיִן המסנוור, בו ציפה למצוא את מקור האזעקה.
כשעיניו החלו לכאוב הוא השפיל אותן בחזרה. הוא לא מצא דבר, לא ראה בתוך האפור אף נצנוץ שיסמן את מה שנע לעבר המושבה, את המפגש הבא.
המפגש הבא.
הוא הבין פתאום שבני אדם זרים יעמדו בקרוב על אדמת המושבה שלו. זה הכה בו. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה. מי יודע מה הזמנמרחב המרוסק יזמן לו. מבטו נפנה אל המעגן ואז בחזרה אליה, שעוּנה על העץ שבמרכז המושבה, ללא תנועה. עיני הירוק-ערפל שלה קרות וחסרות מבע, ושפתיה, כמו שאר גופה הסינתטי, קפואות באותה הבעה מוכרת כבר שנים.
כדאי שיעביר אותה למקום מבטחים.
הוא היסס לרגע, שקל אם לרוץ אל המעגן, ניסה להרגיע את עצמו. יש לו זמן. האזעקה סיפרה זאת.
למרות הדחיפות שדגדגה בעורפו, הוא הרים את האשה הסינתטית באיטיות של ילד הנזהר בחפץ יקר, בעדינות, נשמר שלא ללחוץ את עורה המלאכותי אל פיתולי קליפת הגזע. הוא נחרד מן המחשבה שייגרם לה נזק. אם היא תהיה לא תקינה כשימצא לה סוף סוף מקור כוח, סוללה, הוא לא יסלח לעצמו לעולם.
הוא זרק מבט אל בית העץ המוכר עד כאב שעמד בתוך שדה העשבים הדוממים, נטולי הרוח. בצליעה, בגלל כובד המשקל, גמא את המרחק עד צדו האחורי של הבית, פתח את הדלת בידו הפנויה ונכנס פנימה.
הוא התנצל על התפרצותו הפתאומית בקול חנוק ממאמץ ועבר על פני האנשים הצמודים אל הקיר. לבסוף הניח אותה בצד הרחוק ביותר בכדי שיוכל לומר לה דבר מה בפרטיות.
''מישהו בא, מיה,'' הוא לחש לה וליטף מבלי משים את קצות שיער הפחם המבריק שלה. ''אולי עוד יש סיכוי, מיה,'' אמר והציץ לאחור, כאילו מנסה לראות אם דבריו התפזרו בחדר והגיעו אל שורת האנשים הקפואים. לרגע שקל לספר לשאר הבובות הסינתטיות אודות המפגש המתקרב, אך מיד אמר לעצמו שאין בכך טעם.
הוא החזיר את מבטו אליה וניסה לחייך. היא המשיכה לבהות. בדמיונו, רצה לשמוע את קולה הרך, המלטף, כשהיא מגלגלת בלשונה את שמו, ''ד-ני-אל''. הוא מחה את מצחו וגרר אותה רחוק עוד יותר מהאנשים המלאכותיים. לצד המגרפות, המעדרים ומודדי האקלים הם עמדו בשורה, נראים כאילו הם מוכנים לעבודה במושבה לו רק היה מקור כוח שיחיה אותם. אבל הם לא היו חשובים כמוה, העוגן שהיתה, המגדלור שסיפר לו שהחיים עדיין נמשכים ושהוא לא שבוי בסיוט הבלתי נגמר של הזמנמרחב השבור.
לעתים היה מתפתה לקחת אותה אל הבית, להשכיב אותה לישון לצדו, אבל אז הרגיש מגוחך מדי. כך, בחברת בני מינה, הכל נראה טבעי יותר. לפחות עד שיצליח להעיר אותה.
''תרשי לי?'' שאל, וכבר מצאה ידו את דרכה במורד ירכה, אל המגרעת הקטנה שמאחורי בִּרכָּה הנוקשה.
רעש שחרור קל והחור הקטן נפער. אצבעותיו, חקרניות, מגששות פנימה, מסרבות להכיר בריקנות, מציירות את צורת התפוח של הפער החבוי. והחור היה כל כך נקי. כל כך נקי וריק.
הוא נאנח. כבר שנים, הוא לא זכר כמה, היא היתה מושבתת. מיה שלו. הסוללה שלה התכלתה, כל הסוללות הסינתטיות התכלו. זה קרה הרבה לפני שדניאל נותר לבד במושבה. הרבה לפני ששאר אנשי המושבה הצטרפו למחזור החומר האורגני של המושבה, הלכו. אבל גם הם כבר לא היו חשובים. לא כמוה.
הוא הסיט את אצבעותיו והחור נסגר. הן נדדו אל גבו שלו, אל הצלקת הגבשושית. הוא שקל, בפעם המי יודע כמה, להוציא את הסוללה שלו כדי להחיות אותה, את מיה. להוציא את הסוללה שהבטיחה לו חיים ארוכים. אבל אז נחר בקול רם. זה היה טיפשי כמעט כמו להטיל עצמו אל מחוץ למושבה, אל הזמנמרחב השבור. ללא הסוללה הוא ימות תוך שעות ספורות.
הוא נאנח שוב. רק דבר אחד נותר לעשות לפני המפגש. הוא פלט שלום קצרצר ויצא מן החדר. התא הגורף היה בקצה השני של המושבה. כשהגיע אליו, המתין לקול לחישת האויר המוזרם למנעל הקטן, פתח את הדלת הקטנה והציץ פנימה כדי לראות מה זימן לו הזמנמרחב הבוקר.
הוא לא ציפה ליותר מדי – סלעים בעיקר, רסיסים של הזמן מרחב השבור, לא משהו שיוכל לסחור בו. הם נתפסו בשדה הכוח של המושבה והובלו אל התא הקטן.
רגע לפני שעמד לסגור את התא בחזרה וללחוץ על כפתור הריקון, ראה את הצורה הסגלגלה-לבנבנה. הוא הרים את הירק המוכר וקרב אותו אל אפו. חצי בצל קטן, בצורת פרצוף אנושי. הוא גיחך לעצמו ונגס בו ברעבתנות. הטעם היה חריף ודמעות החלו לצרוב בעיניו. כבר זמן רב לא טעם בצל. היה לו טעם של זיכרונות חריפים-מתוקים. זה בוודאי היה סימן טוב לבאות.
הוא סגר את התא ואז צעד במהירות אל המעגן. מחשבה פלשה אל מוחו. אולי במושבה ההיא, המתקרבת, נמצאת הסוללה שלו. הוא בלע את רוקו, מנסה להתעלם מהטעם המעקצץ שהותיר הבצל בפיו, והזהיר את עצמו שלא לפתח תקוות מיותרות.
הוא כבר לא זכר כמה פעמים צעדו רגליו בשבילים האלה, אבל לאחרונה הן כאבו יותר מפעם.
הריח הצורב, השרוף, היה מכה בתחילת הבוקר, כשהתעורר, ואז חולף לאטו במשך היום. אפו היה מתרגל אליו, כמו שגופו התרגל אל כל פיסת אדמה חרוכה במושבה שלו. כמו שמוחו התרגל לפני זמן רב, בלית ברירה, לעיוורון.
לעתים ניסה לדמיין כי אלה הם שבילים חדשים ושהוא נוסע בארץ אחרת, זרה. במשך כל אותן שנים בהן היה לכוד במושבה הקטנה, השרופה, היה חייב לדמיין לעצמו לפעמים שהוא במקום אחר. זה היה אמור לעבוד, הרי עיניו השרופות לא התירו לו לראות את המושבה. היה בכך מעט עונג, כשהצליח, בייחוד כשעבר זמן רב מאז עשה זאת בפעם האחרונה. אבל מהר מאד ידיו, אפו ואוזניו סיפרו לו היכן היה באמת. במושבה הקטנטנה שלו. לבד.
עם השנים גופו הפך נוקשה. הסוללה שלו לא הצליחה לעכב את הזקנה, רק להאט אותה. הוא התקשה ללכת יותר ויותר והזמן הפך אותו עייף, עייף מדי.
באותו בוקר כמעט ולא היה צריך לגשש כשהלך אל הגזע החרוך שבמרכז המושבה. עצמותיו הזקנות כאבו ובאמצע הדרך הכשילו אותו רגליו וגופו התמלא באבק המתפורר. אך לבסוף הגיע אל העץ, התיישב, נאנח, והושיט ידיו בעדינות אל הגבעול הגמיש שהזדקר מן האדמה. הצמח שלו.
לא היה לו כל מושג מה היה סוג הצמח ההוא. הוא לא ראה אותו מעולם, וממילא הוא לא היה מומחה. אך הוא ידע שזהו הדבר החי היחיד בכל המושבה מלבדו. לקח לו זמן רב לאסוף את כל האדמה ששמרה על שמץ פוריות, את הכמות הזעירה שנותרה. אדמה רכה ובוצית כשלחץ אותה באצבעותיו, ולא יבשה ומתפוררת. הוא מצא אותה בפינות נידחות של המושבה אליהן לא הגיעה האש, וקיבל עוד במפגשים נדירים בין מושבות. בסופו של דבר השיג מספיק אדמה בכדי לגדל את הצמח.
הוא הפסיד הרבה יותר משהרוויח באותם מפגשים מפוקפקים, כמובן. לאיש עיוור בגילו לא היה הרבה סיכוי במקומות-זמנים האלה. אולי בכלל היה צריך לשמוח שהוא עדיין חי.
לא ניתן היה למחזר אדמה במושבה. המכונות התקלקלו לפני זמן רב, בשריפה ההיא, וללא הסוללה שלו גם הוא לא היה שורד. אך כואבת מכל היתה הידיעה שהוא האשם בגורלו שלו.
הזרע, שקיבל באחד מהמפגשים בין המושבות עבור מכשיר יקר שלא נזקק לו, התעורר כשהשקה אותו במעט הנוזלים שהצליח למחזר, נוזלי גופו בעיקר. לפני כמעט שנה, אולי פחות, הזרע התעורר וגדל. גדל להיות הצמח.
זו היתה עבורו התגשמות של חלום ישן – והוא כבר החל לחשוב שהוא זקן מכדי להגשים חלומות.
בסתר לבו קיווה שהצמח יכשיר עוד אדמה סביבו ואז יתרבה. השיטה הזאת היתה זכורה לו מהימים הרחוקים, כשעוד היה רך בשנים והמושבה היתה מלאה באנשים שידעו משהו על עבודת אדמה.
הוא מישש את הצמח, נגע בשערותיו הזעירות ונזהר שלא לקמט את ענפיו, עלעליו. הוא פחד שאצבעותיו הרועדות וידיו, שלא תמיד נשמעו לו, ירסקו את הגבעול הדקיק. הוא פחד מהריח החריף של גבעול שבור, אותו זכר מהתקופה בה היתה המושבה פוריה. הריח שלא רצה להריח לעולם. הוא מלמל מילות עידוד לצמח ונתן לאצבעותיו, בזהירות, לחוש את התוואי המוכר. וכשהרגיש את הענפים הקטנטנים מתפצלים מהענף המרכזי, נזכר במשפחה ההיא.
הם היו ארבעה, כך שמע, שני ילדים ושני מבוגרים. הגיעו לפני כמה שעות ונעלמו כלעומת שבאו. האב היה איש גס, מדיף ריח בצלים מסמא. הם הגיעו ובירכו אותו ודיברו נחמדות. דיבור גס, אך לא מזיק. ובכל זאת חש ושמע את האיש הפשוט מסמן דברים לאשתו. האיש בוודאי חשב שלא שם לב.
הילדים, כמו עכברושים קטנים, התרוצצו סביבו בעוד אביהם מנהל איתו שיחה בטלה. הם לקחו כמה חפצים, לא חשובים מדי, מתכת בעיקר, כנראה כדי למחזר. אבל הוא לא כעס. לפחות הם לא היו אלימים, והם היו יכולים להיות.
לא היה לו ספק שהם, כמשפחה, צריכים את החפצים יותר, הרבה יותר מזקן עיוור וצמח מסכן. לו רק היו שואלים, היה נותן בחפץ לב. אולי לא את כל מה שרצו, אבל היה נותן. הוא ידע להודות במגבלותיו.
והם ברחו, כמו גנבים בלילה. הלילה שלו. לא זה שעטף את המושבה, הריק ההוא, אלא הלילה שהיה עונשו, על מה שעשה לפני זמן כה רב.
הוא נאנח לעצמו.
''הם לא היו אנשים רעים,'' אמר לצמח וליטף אותו בקלילות מאומצת, ''הם פשוט צריכים לשרוד, כמו כולנו, בזמנים האלה.'' אבל למה כך?
ואז החלה הצפירה הנוראה להדהד סביבו. הוא חש את הלמות לבו כשרץ להביא את הרובה, ופנה להתיישב ליד מה שנותר מביתו, מוכן לקראת מה שלא יגיע.
הילדים היו מכוערים.
דניאל כמעט ופלט זאת אל מול אב המשפחה, אבל ברגע האחרון נזכר שבניגוד לבובות הסינתטיות שלו, האנשים האלה עלולים להעלב. לא חכם להעליב אנשים בזמנמרחב המרוסק. עדיף שיהיו בעלי רצון טוב, ולא בקצה השני של קנה הרובה שלך.
''יש לי גזר, כמה שתרצה, וגם כמה חפצי מתכת,'' אמר דניאל ומחה את אפו מפני ריח הבצלים שנדף מהאיש. הריח היה חזק מאד, אם הצליח להריח אותו ממרחק כזה ולמרות חצי הבצל שכבר אכל מוקדם יותר. ככה זה כשאתה עובד את האדמה שלך ומגדל בצלים כל היום, חשב דניאל, ותהה אם הוא עצמו הדיף ריח גזרים.
האיכר גירד את אפו ותקע מבט באשתו.
''אני יגיד תודה אם תביא גזרים וגם כמה זרעים, ברזל יש לנו יותר מדי.'' הוא גיחך.
אשתו הנהנה. פניה היו גסות אף משל בעלה ואצבעותיה היו עבות ומיובלות, כיאה לעובדת אדמה. דניאל קינא בה. לו היו לו הכוח והכשרון להיות עובד אדמה, האוכל שעל צלחתו היה מגוון יותר. זה לא היה חיוני – הסוללה דאגה להשאיר אותו בחיים – אבל הטעם, הטעם של הגזרים היה נורא.
''אין בעיה, אני מוכן לקבל קצת מהבצלים ומהזרעים שלכם.'' הוא אמר.
האיכר כיווץ את גבותיו. ''אבל מאיפה לך שיש לנו בצלים?...''
האשה נחרה קלות, במשהו שדניאל פירש כצחוק, ולחייו של האיכר האדימו מעט. הוא נפנה אל הילדים ונבח כמה פקודות. הם יצאו דרך המעגן ואל שרוול העגינה בריצה.
''יש לנו רק בצלים, אבל יש הרבה.'' הוסיף האיכר והסיט מבטו.
דניאל היסס לרגע ואז נשם עמוקות ודיבר.
''יש לכם אולי סוללה מיותרת? כל סוללה שהיא?'' הוא מצמץ והביט בפניו של האיכר.
האיכר קימט את מצחו. ''אין לנו,'' אמר והעביר משקל מרגל לרגל. האשה צייצה קלות אך בעלה נתן בה מבט יוקד.
דניאל חשב במהירות. הוא הבין שהאיכר שמולו כנראה משקר, אך מה יכול היה להציע בתמורה לסוללה?
''יש לי גם כמה אנשים סינתטיים,'' הוא אמר. ''עובדים מצוינים. מאומנים לעבודות שדה בעיקר.''
האיכר הביט בדניאל בעיניים מצועפות. ''יש'ך גם סינתטיוֹת?''
האשה נהמה והאיכר הרים את ידו להשתיקה. ''אנ'לא סומך על גברים סינתטיים, 'תה מבין. הזמנמרחב מלא בסיפורים על גברים סינתטיים שהשתגעו. תן לי רק נשים. אנ'לא רוצה להרוס ת'כלי העבודה שלי על צוואר של איזה גבר סינתטי שאיבד ת'מחשב שלו.'' הוא הצביע על ראשו בהתרסה.
דניאל ניסה לבלוע כדי להפטר מהגוש שהתגבש בגרונו.
''אין לי נשים סינתטיות,'' אמר וחרק שיניו. הוא הרגיש חסר אונים. לאנשים האלה היתה סוללה מיותרת והם לא הסכימו לסחור בה. הוא כמעט והריח את הריח החמוץ, המתכתי של הסוללה, והרגיש את צורת התפוח שלה בידו המתאגרפת. אך הוא ידע שהיא לא תהיה שלו.
הילדים הגיעו בריצה ושפכו מולו בצלים סגלגלים בערימה, אפילו זרעים הם לא נתנו לו, הקמצנים. הוא לא הצליח להתרגש מהבצלים החדשים. כעת מחשבותיו היו נתונות אך ורק לסוללה ההיא. הוא ניגש בגב כפוף אל המחסן שמאחורי ביתו ושלף משם שק של גזרים בתמורה, בלי הזרעים היקרים, כמובן. הוא שפך את הגזרים המקוללים על הרצפה, מול המשפחה ההיא. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לבזבז שק שימושי.
הילדים אספו את הגזרים בזריזות אל תוך שקים משלהם והמשפחה נפנתה ללכת לכיוון המעגן. דניאל החל להרגיש את עורפו בוער, הוא לא יכול היה לתת להם ללכת כך.
''אני מתחנן.'' אמר דניאל פתאום והרגיש איך הבערה מתפשטת אל פניו. האיכר עצר והביט בו. ילדיו נצמדו לרגליו ולטשו עיניים סקרניות. הם כנראה לא היו רגילים לראות מישהו מדבר כך אל אביהם.
''אני זקוק לסוללה הזאת, אדוני.''
האיכר משך בכתפיו, ''אתה יודע ת'חוקים בזמנמרחב, חבר. אין סחורה, אין תמורה.''
''אתה חייב להבין, אדוני. אני לא כמוכם, אני לבד כאן.''
האיכר הניף יד בביטול. ''אנ'לא 'תכוון לרחם עליך. אם לא ריחמנו על הזקן העיוור ההוא שראינו בדרך לכאן, אז בטח שאנ'לא מרחם עליך.''
דניאל נמלא גועל. הוא התקשה לראות את ארבעת האנשים האלה כמשהו שאמור להזכיר משפחה. בורים וחסרי תרבות, כך ראה אותם. הם ודאי מגיעים מהזמנים ההם, אז כשהכל התנפץ לרסיסים, כשהאנושות והצעצועים שבנתה לעצמה ניפצו את הזמן-מרחב. פרימיטיביים אוכלי עפר.
''ת'חושב שמישהו ריחם עליי, כשמגי הקטנה מתה שנה שעברה?'' המשיך האיכר. ''ככה זה. ואם נצטרך סוללה מחר, מה אני יגיד לאשתי, שנתתי אותה לסתם אחד?''
החום בגופו של דניאל כבר התפשט לכל אבריו, והוא השפיל את עיניו.
למרות התסכול, תקווה קטנה החלה לבצבץ בו. יש עוד מושבה באזור, הוא חשב, הזקן העיוור הזה. לא היה טעם לשאול אותם היכן נמצאת המושבה ההיא ולנסות להבין אם יש סיכוי שהיא תחלוף ליד זו שלו באיטיות מספקת. ובכל זאת, לפחות המפגש הזה לא הסתיים בלא כלום. אך התקווה היתה קטנה מכדי להרגיע אותו.
הוא צעד נמרצות אל המעגן וחיכה ליד כפתור דלת המנעל. האיכר נתן בו מבט מוזר ואז הניח את ידיו על כתפי ילדיו וגרר אותם אתו. האשה הצטרפה בזריזות.
''בואו ילדים,'' אמרה האישה. ''האיש הזה רוצה זונה סינתטית בחינם. בואו נלך מכאן לפני שירביץ לנו וייקח ת'סוללה.'' הילדים צחקקו וכולם נעלמו בתוך שרוול המעגן.
דניאל עצר את נשימתו. הוא הסגיר את רגשותיו, ללא ספק, או שלאשת האיכר הזאת חושים טובים מדי. הוא הכה בכפתור והמנעל נסגר. שרוול העגינה התנתק והתקפל לאחור, בחזרה אל המושבה האחרת. הוא התכוון ללכת משם כשמשהו הופיע בזווית עינו.
נקודה קטנה סגלגלה לבנבנה בתוך האין עזבה את השרוול וחלפה ליד חלון המעגן. דניאל הביט בה חולפת ליד החלון בעל הזכוכית העבה וזיהה צורה מוכרת. זה נראה בדיוק כמו חצי הבצל שמצא הבוקר, זה שנראה ממש כמו פרצוף אנושי.
לא היה לו ספק, זה היה בדיוק אותו בצל שכבר אכל היום. הוא הניד בראשו והבצל נעלם אל הזמנמרחב.
זו לא היתה הפעם הראשונה שמשהו מוזר כזה קרה, כמובן. הוא מעולם לא הצליח להבין לגמרי את זה, כיצד יכול חצי בצל להופיע כך, שלם, אחרי שכבר נאכל.
הזמן, המרחב, הכל היה תוהו ובוהו אחד גדול. אי סדר. חידה סתומה עבורו.
לא היה לו דבר אחד בטוח מלבדה, מיה, ואפילו את התקווה הזאת הוא איבד עכשיו. היתה לו הזדמנות להשיג לה חיים והוא הפסיד אותה לאיכר אנוכי וגס רוח.
נותרו עוד כמה דקות עד שהמושבות הנסחפות ללא שליטה בזמנמרחב יצאו מטווח עגינה, יעלמו אל תוך האין, ודניאל היה חייב לעשות משהו כדי לשחרר את הזעם שזרם בגופו, כמעט כמו דם. הזעם זרם.
הוא ישב שם, מחוץ למה שנותר מביתו ההרוס, עצמותיו עדיין כואבות מהריצה, הרובה הכבד בידיו, ממתין.
ידיו רעדו, אך הוא היה בטוח שלא היו אלה הרעידות הרגילות, אלה שבאו עם הגיל. האזעקה פסקה בינתיים. הוא לא הודה בכך, אך הוא השתוקק לראות מה יביא הזמנמרחב.
פתיחת המנעל מהצד השני אושרה באופן אוטומטי והמעגן כבר לא היה נעול. הוא העדיף לחכות ליד ביתו, כשהרובה בידיו. זכרון הכאב מהפעמים שלא עשה כך רדף אותו. הוא כבר לא היה צעיר. אם לא השנים הזקינו אותו, הרי שהחרטה על העבר עשתה זאת. כך או כך, הוא לא היה יריב שקול לרוב בני האדם שנשארו בזמנמרחב, המעטים ששרדו. בייחוד מאז העיוורון.
אוושת הרוח שנשמעה עם פתיחת המנעל ורעש ריסוק האפר והאבנים תחת נעליים שצעדו לעברו גרמו לשריריו להמתח. הוא שאף אויר ולא התיר לו לצאת.
''שלום,'' אמר האורח והזקן חש מתיחות בקול הצעיר. אך היה זה אות מבשר טובות – האיש נשמע לו כבן תרבות.
''שלום לך,'' אמר הזקן, חייך והרים את ראשו. האורח פלט אנחה למראה פניו השרופות – לא היתה זו הפעם הראשונה בה קרה הדבר. ''מה אתה מספר על מסעותיך בזמנמרחב?'' הוסיף. שביב קטן של תקווה ניצת בו.
''ל... לא הרבה,'' ענה האורח. ''בני אדם, על גושי סלע. מה יש לספר.''
''הפכנו לעם אכזרי.''
''כן, אבל מה אפשר לעשות,'' ענה האורח, והזקן שמע אותו בועט בקרקע קלות, במבוכה מן הסתם.
''משהו מטריד אותך, איש צעיר.''
''לא,'' אמר האורח, ואז הוסיף בקול חלש, ''בעצם, אם כבר אנחנו מדברים על זה, רציתי לשאול אם יש לך במקרה סוללה מיותרת.''
הזקן גיחך. ''אין שום דבר בעל ערך על המושבה הזאת מלבדי, וגם זה בספק.''
''אני מבין.''
קולו של הצעיר היה רך מאלה שהתרגל לשמוע בזמנמרחב המרוסק. הוא שמע בקולו של האיש רגש כלשהו, עצב, חמלה, הוא לא זיהה בדיוק, אך זה היה מעודד, בייחוד בהשוואה למשפחת האיכרים ההיא. אולי הצעיר הזה הוא ההתחלה, הפתח לעולם שבו הזקן יוכל לכפר על חטאו הנושן. אולי האיש הזה יוכל לעזור לו להגשים את מה שחלם עליו זמן כה רב.
התקווה היתה דבר כה נפלא, חשב לעצמו, בניגוד לחרטה. אילולי התקווה, החרטה היתה מאכלת אותו כבר מזמן. לא היה נותר ממנו דבר. אולי זו הסיבה ששרד זמן כה רב עם המשא הכבד הזה. אולי יש סוף לסבל שהיה מנת חלקו.
הוא הניח את הרובה על ברכיו ושאף עמוקות. את מה שעמד לומר רצה להגיד כבר זמן רב.
''אני אגיד לך מה אפשר לעשות, איש צעיר,'' אמר הזקן. ''מה שהאנושות עשתה מאז ומעולם כדי לצאת מהבוץ.''
דניאל ניסה לנגב על הקרקע את הנוזל הירקרק-שקוף שנמרח על סולייתו. הוא הביט בזקן שישב על שרפרף ליד הבית ההרוס למחצה, מתח את צווארו בנסיון לראות את הצלקת המציצה מתחת לחולצה בתחתית גבו של האיש. הוא נשם לרווחה, לזקן היתה סוללה.
הוא החזיר מבטו אל העיניים המחרידות, שנראו כאילו נמסו מזמן, ואז הבין שהאיש מחכה לתגובה כלשהי.
''מה?'' שאל דניאל, והזקן חייך חיוך מוזר.
''אנחנו צריכים להתאחד. זה מה שהציל אותנו תמיד, מכל צרה. הארגון, השיתוף, הם מה שהפכו את אי הסדר לסדר. אתה מבין?''
דניאל התנודד על רגליו. הוא החל להבין מה ניסה הזקן לעשות, והדבר גרם לו לכעוס. מצד שני, הדבר יקל עליו לעשות את המעשה. הזקן העיוור הזה החל להזכיר לו את אביו, כשישב שם מול השדה, שעון על העץ, גוסס מהמחלה ההיא שאף אחד לא ידע את שמה.
''אם אתה מתכוון לקשור את המושבות שלנו ביחד, אז תשכח מזה,'' אמר דניאל. ''אין חבל מספיק חזק.'' הוא הביט ברובה שעל ברכיו של הזקן.
''לא,'' אמר הזקן בגיחוך קל. ''אני מתכוון שאם אנשים יחיו ביחד, על מושבה אחת, אולי כך, בכוחות משותפים, נוכל לאחד שוב את שנשבר. לתקן.''
לתקן את הזמנרחב, חשב דניאל לעצמו. הזקן הזה משוגע.
דניאל הביט בשרפרף, שעמד במרחק כמה צעדים ממנו. הוא ניסה לחשב אם יספיק לרוץ לפני שהזקן יוכל להרים את הרובה. זה היה חסר סיכוי, הוא חייב לחשוב על משהו אחר, ובכל מקרה, תמיד יוכל לחזור על עקבותיו, לברוח מכאן.
אבל הוא לא הצליח לסבול את המחשבה שירגיש שוב את חוסר האונים ההוא, זה שהרגיש מול האיכר המסריח. הוא לא רצה לחזור למושבה ולבכות שוב למיה, להרגיש את הקור שנובע ממנה ולחכות שוב עד אינסוף.
''אתה צודק, איש זקן,'' אמר דניאל. ''רק ביחד נוכל.''
הזקן התאבן מולו. השקעים שהיו פעם עיניו פנו לכיוונו במחווה שלא היתה לה משמעות כבר מזמן.
''בוא איתי,'' אמר דניאל וצעד לעברו ביד מושטת. האיש הזקן קפץ במקומו לשבריר שניה, תנועה אינסטינקטיבית שכל אנשי הזמנמרחב ידעו לזהות כמעין רפלקס של הגנה עצמית. אבל אז הוא חזר והתיישב, כמו ממתין ללטיפה שתגיע במקום הסטירה.
דניאל הביט בו, יושב על השרפרף בפנים קפואות, כמו כלבלב המחכה לבעליו. הוא כמעט וסב על עקביו ורץ בחזרה אל המושבה שלו, אבל אז נזכר – מיה, קור, חוסר אונים, זמן שלא נגמר.
''תן לי לעזור לך לקום,'' אמר. הוא חשק את שיניו וזינק בידיים פרושות.
כבר כשהתקרב האיש הצעיר ההוא, חשב לעצמו, הוא היה צריך לדעת שמשהו לא כשורה. ברגע בו הריח את הריח החריף, ריחם של נוזלי צמח שנשבר, כבר היה צריך להבין. הוא היה יכול לשלוף את הרובה בזמן ולגרש אותו.
הוא טעה וזה עלה לו בחייו.
עוד כמה שעות והכל ייגמר. הוא שכב, מדמם, הלום כאב וחסר סוללה. קודם לכן זחל בשקט, מגשש אט אט, עד שהגיע אל הצמח שלו במרכז המושבה, ליד גזע העץ החרוך. כפי שחשד, הצמח היה שבור ונוזליו התערבבו באפר שסביבו ויצרו בוץ שדבק לאצבעותיו. הוא בדק בדחיפות את הגזע וגילה שאינו שבור. עוד היתה תקווה. לצמח.
לפתע, ברגע של חוסר אונים, נשימתו נעצרה. עם ההבנה, נעלם הכאב כמעט כליל. קהות החושים שירדה עליו כעת גרמה לו להרגיש כאילו הוא מרחף באויר הממוחזר.
זה היה העונש שלו.
יותר מדי שנים עברו והזכרון זינק כעת מתהום הנשיה אל קדמת מודעותו. הוא לא ציפה לזאת, ואז נזכר. הכל זרם כעת, העבר וההווה התחברו, כיאה לזמנמרחב המרוסק הארור.
נשק יום הדין של השטן, חשב לעצמו, לא היה הרוע של לבבות האנשים, גם לא הפחד והפילוג. הנשק האולטימטיבי היה עצם קיומה של תקווה. תן תקווה לבני האדם והפכת את הסבל לנצחי. המוות הוא הגואל, המוות הוא המיטיב.
הוא נזכר כיצד אז, לפני כל כך הרבה זמן, שנראה כעת כאילו היה בגלגול אחר, חשק בה, באשה הסינתטית ההיא. כיצד רצה את הסוללה המקוללת עד כדי איבוד הדעת.
איך פגש בזקן העיוור ההוא. איך קרע ממנו את הסוללה. הכאב היה מוחשי כעת, אמיתי להחריד.
הוא נשנק ללא דמעות כשנזכר איך חזר אל המושבה שלו וניסה להתקין באשה הסינתטית את סוללת האדם. הוא לא היה מומחה, הוא לא היה מהנדס סינתטיים, אף אחד לא סיפר לו. הוא יכול היה לשאול רק את עצמו.
הוא זכר את ההבזק המסנוור שלקח את עיניו, ונראה לו כאילו החושך שאחריו היה מאז ומעולם. הוא זכר את השריפה, את השבועות שנדרשו למכונות המושבה על מנת לטהר את העשן, את השנים שלא נגמרו, את הריח שלא פג.
בזמנו הוא לא הבין מדוע בכל זאת שרד. כעת זה היה ברור לו. הוא שרד כדי שיוכל לשלם את חובו, כדי שהמעגל יסגר.
הכרתו החלה לתעתע בו ועיניו החלו להעצם.
עלתה בו מחשבה.
הזמנמרחב לא שבור, לא מרוסק. הזמנמרחב שלם יותר משהיה אי פעם.
פורסם לראשונה בפורום הסיפורים של האגודה.
פורום הסיפורים של האגודה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
NY נתן לינק, אז בדקתי (חדש)
Ashy יום שני, 06/12/2004, שעה 16:35
אהבתי והופתעתי לטובה.
זו הפעם הראשונה שאני קורא משהו שלך, אך אני בטוח שעכשיו אחפש עוד חומר מקורי שלך.
לסיכום,
מומלץ
|
|
|
|
|
רוב תודות! (חדש)
אינסומניאק (יניב) יום שני, 06/12/2004, שעה 21:12
בתשובה לAshy
ואם אתה באמת רוצה עוד חומר שלי, אל תגגל (מלשון גוגל), מה שתמצא זה סיפורים מצעירותי הנלוזה - סיפורים גרועים (הייתי צעיר, הייתי צריך את הכסף...הממ).
הסיפור הרציני היחיד שפרסמתי מלבד זה, הוא ''הצבעים שלו'' ב-''בלי פאניקה''.
ושוב תודה.
|
|
|
|
|
הצבעים שלו (חדש)
אילן יום שני, 27/12/2004, שעה 0:13
בתשובה לאינסומניאק (יניב)
קראתי עכשיו (בהמלצתך) את הצבעים שלו, וממש התרשמתי. שני הסיפורים האלה שלך באמת עומדים באותה רמה עם סיפורי המדע בידיוני הקצרים (ומכאן - הסיפורים הקצרים בכלל) היותר טובים שאני מכיר. וזה כולל את הסופרים הגדולים
|
|
|
|
|
באמת תודה! (חדש)
אינסומניאק יום שני, 27/12/2004, שעה 8:43
בתשובה לאילן
אבל יש לי עוד הרבה ללמוד ולהשתפר :-).
|
|
|
|
|
סיפור יפה. אהבתי אותו. (חדש)
יעל יום רביעי, 08/12/2004, שעה 17:06
בנית דמויות שבאמת ניתן להזדהות איתן.
רק הערה אחת יש לי - זה בנוי כסיפור פואנטה, אבל רואים את הפואנטה כמעט מאמצע הסיפור.
אבל אהבתי אותו למרות זאת. יש בסיפור הזה משהו מאוד אנושי.
|
|
|
|
|
תודה רבה. (חדש)
אינסומניאק יום רביעי, 08/12/2004, שעה 23:27
בתשובה ליעל
ותודה על ההערה.
|
|
|
|
|
אהבתי, יפה, אבל (חדש)
Quizzie יום ראשון, 12/12/2004, שעה 1:03
כשקראתי את הסיפור בפעם הראשונה, לא הבנתי בכלל שדניאל ו''הוא'' הם אנשים שונים, עד המפגש ביניהם. זה יצר אצלי בלבול שגרם לי לחזור ולקרוא מחדש עד אז כדי להבין מי מהם השתתף באיזה קטע. העובדה שאחד היה עיוור והשני לא רק גרמה לי לתהות על המוזרות של הסיפור ולא להבין מיד את הטעות שלי (אולי זה קרה רק לי). אולי היה כדאי לאפיין אותם בצורה שונה וברורה בתחילת כל קטע.
חוץ מזה, הסיפור מעניין, וגם בניית האווירה המלנכולית טובה וחודרת.
|
|
|
|
|
אבל זה כל העניין (חדש)
יעל יום ראשון, 12/12/2004, שעה 21:41
בתשובה לQuizzie
הם לא אנשים שונים.
|
|
|
|
|
יאם. (חדש)
evilsheep יום רביעי, 15/12/2004, שעה 0:00
מצויין.
בכנות, די מפתיע לקרוא משהו מקורי, שגורם לך להיות מרותק למסך ליותר מדקה שלמה.
|
|
|
|
|
תודה! (חדש)
אינסומניאק יום רביעי, 15/12/2004, שעה 20:01
בתשובה לevilsheep
|
|
|
|
|
וואו! (חדש)
אילן יום ראשון, 26/12/2004, שעה 23:53
סיפור מדהים! באמת - ברמה!
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
