על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  

טקלה
פרקים לדוגמה / סטיבן בראסט
יום שני, 02/02/2004, שעה 11:04

הספר השלישי בסדרת 'ולאד טאלטוס' של סטיבן בראסט


מן הכריכה האחורית:
ולאד טאלטוס חשב שהתמודד בחייו עם מכשולים קשים – רציחות, מזימות, קנוניות ותחבולות הפכו אצלו לשגרה. אבל כשרוחות מהפכה מנשבות באימפריה, ובני אנוש חוברים לבני בית טֶקְלָה וחולמים לשנות את העולם, ולאד וקאוטי, אשתו, נסחפים למערבולת. ולאד נאלץ, לראשונה בחייו, לבחור בין נאמנותו לבית ג'הרג לבין נאמנותו לגזע האנושי. וכשקאוטי ניצבת לצד המהפכנים האנושיים, הבחירה הופכת קשה עוד יותר.



חולצת כותנה סרוגה:
הסירו כתם יין משרוול ימני...

בהיתי מהחלון אל רחובות שלא יכולתי לראות וחשבתי על טירות. השעה היתה שעת לילה והייתי בבית, ואפילו שלא היה לי אכפת לשבת בדירה ולהתבונן ברחוב שאיני יכול לראות, חשבתי שאני עשוי להעדיף לשבת בטירה ולהתבונן בחצר שאני לא יכול לראות.
רעייתי, קאוטי, ישבה לצידי, עיניה עצומות, וחשבה על דבר זה או אחר. לגמתי מכוס יין אדום שהיה מתוק מדי. על מזנון גבוה ישב לויוש, המקורב הג'הרג שלי. לצידו היתה רוקזה, בת הזוג שלו. תמונת נישואים בסיסית.
כיחכחתי בגרוני ואמרתי, ''ביקרתי אצל אוראקל בשבוע שעבר.'' היא פנתה ולטשה בי מבט. ''אתה? אצל אוראקל? לאן מידרדר העולם? באיזה עניין''?
עניתי לשאלתה האחרונה. ''בנוגע למה יקרה אם אקח את כל הכסף הזה ואשקיע אותו בעסק.''
''אה! שוב זה. אני מניחה שהוא אמר לך משהו מעורפל ומיסטי, למשל שתמות תוך שבוע אם תנסה.''
''לא בדיוק.'' סיפרתי לה על הביקור. פניה איבדו את המבט ההיתולי שלהן. אני אוהב את המראה ההיתולי שלה. אבל אני אוהב את רוב המראות שלה.
''מה חשבת על זה?''אמרה כשסיימתי.
''אני לא יודע. את לוקחת את הדברים האלה יותר ברצינות ממני. מה את חושבת על זה?''
היא לעסה את שפתה התחתונה למשך זמן מה. בערך אז עזבו לויוש ורוקזה את המזנון ועפו במורד המסדרון, לעבר פינה קטנה שהיתה שמורה להם לצורכי פרטיות. זה נתן לי רעיונות שהדחקתי, מכיוון שאיני אוהב שפעולותַי מוכתבות על ידי אלה של זוחל מעופף.
לבסוף אמרה קאוטי, ''אני לא יודעת, ולאדימיר. אני מניחה שניאלץ להמתין ולראות.''
''כן. עוד סיבה לדאגה. זה לא כאילו אין לנו די-''
נשמע צליל חבטה, כאילו מישהו היכה בדלת בחפץ קהה. קאוטי ואני קמנו כמעט באותו רגע, אני אוחז סכין, היא אוחזת שניים. כוס היין שאחזתי נשמטה לרצפה וניערתי טיפות מידי. התבוננו זה בזה והמתנו. קול החבטה נשמע שוב. לויוש יצא בטיסה מהירה מהגומחה ונחת על כתפי, ורוקזה באה בעקבותיו בעודה מתלוננת בקול. התחלתי לומר לו להשתיק אותה, אבל לויוש ודאי עשה זאת מכיוון שהיא השתתקה. ידעתי שזאת לא יכולה להיות התקפת ג'הרג, מכיוון שהארגון לא
מטריד אותך בבית, אבל קניתי לי יותר מאויב אחד מחוץ לג'הרג.
נענו לעבר הדלת. עמדתי מהצד שייפתח וקאוטי עמדה ישירות מולה. שאפתי עמוקות, נשפתי, והנחתי את ידי על הידית. לויוש נמתח.
קאוטי הינהנה. קול מהצד השני אמר, ''שלום?יש שם מישהו?''
עצרתי.
גבותיה של קאוטי הצטופפו. היא קראה בזהירות, ''גרגורי?''
הקול המשיך. ''שם. זאת את, קאוטי?''
היא אמרה, ''כן.''
''אמרתי, מה ל-''
''זה בסדר,'' אמרה, אבל קולה לא היה בטוח והיא לא השיבה את פגיונותיה לנדניהם.
מיצמצתי פעמיים. אז עלה בדעתי שגרגורי הוא שם מזרחי. בני המזרח נהגו להכריז על הגעתם על ידי חבטת אגרוף בדלת. ''אה,'' אמרתי. נרגעתי קצת. קראתי, ''יבוא.''
גבר, אנושי כמוני, החל להיכנס, ראה אותנו ועצר. הוא היה קטן, בגיל העמידה, קירח למחצה ומופתע. אני מניח שכניסה בדלת ומציאת עצמך מול שלושה כלי נשק זה דבר שיפתיע כל מי שלא מורגל בזה.
חייכתי. ''כנס,גרגורי,'' אמרתי, כשהפגיון שלי עדיין מכוון לעבר חזהו. ''משקה?''
''ולאדימיר,'' אמרה קאוטי, שככל הנראה שמעה את החדות בקולי.
גרגורי לא זז ולא אמר דבר.
''זה בסדר, ולאדימיר,'' אמרה לי קאוטי ישירות.
''מבחינת מי?''שאלתי אותה, אבל העלמתי את הלהב שלי וזזתי הצידה. גרגורי עבר אותי מעט בזהירות אבל לא הביך את עצמו יותר מדי, בהתחשב במצב.
''הוא לא מוצא חן בעינַי, בוס,'' אמר לויוש.
''למה לא?''
''הוא בן המזרח. צריך להיות לו זקן.''
לא עניתי מכיוון שדי הסכמתי. שער פנים הוא אחד הדברים שמבדילים בינינו לבין הדרגאירנים. זאת הסיבה שגידלתי שפם. ניסיתי לגדל זקן פעם, אבל קאוטי איימה לגלח אותו בפגיון חלוד לאחר הפעם השנייה שנשרטה ממנו.
גרגורי הובל לכרית והתיישב בדרך שגרמה לי להבין שהוא מקריח טרם זמנו ואינו בגיל העמידה. קאוטי, שגם כלי הנשק שלה נעלמו, התיישבה על הספה. הבאתי יין, ביצעתי לחש קירור מהיר, ומזגתי כוס לכל אחד מאיתנו. גרגורי הינהן בתודה ולגם. התיישבתי לצד קאוטי.
''בסדר,'' אמרתי. ''מי אתה?''
קאוטי אמרה, ''ולאד...''ואז נאנחה.'' ולאדימיר,זהו גרגורי. גרגורי: בעלי, הברונט מטאלטוס.''
ראיתי אולי שמץ עיקול בשפתו כשהיא דיקלמה את התואר שלי, וחיבבתי אותו עוד פחות. אני יכול ללעוג לתוארי ג'הרג.זה לא אומר שמישהו אחר יכול ללעוג לתואר שלי.
אמרתי, ''בסדר,כולנו מכירים זה את זה. עכשיו, מי אתה, ולמה אתה מנסה להפיל את הדלת שלי?''
עיניו נעו מלויוש, שנח על כתפי, לפנַי, לגזרת בגדַי. חשתי שאני עומד במבחן. זה לא שיפר בכלל את מצב רוחי. העפתי מבט בקאוטי. היא נשכה את שפתה. היא ראתה שאני לא מרוצה מהמצב.
''ולאדימיר,'' אמרה.
''המממ?''
''גרגורי הוא ידיד שלי. פגשתי אותו כשביקרתי את סבך לפני כמה שבועות.''
''כן?''
היא זעה באי נוחות. ''יש עוד הרבה לספר. אני מעדיפה לברר מה הוא רוצה קודם, ברשותך.''
היתה חדות קלה בקולה, אז נסוגתי.
''שאצא לטיול?''
''לויודעת, אבל תודה ששאלת. נשיקה.''
התבוננתי בו והמתנתי. הוא אמר, ''על איזו שאלה תרצה שאענה קודם?''
''למה אין לך זקן?''
''מה?''
לויוש שרק בצחוק. ''לא משנה,'' אמרתי. ''מה מביא אותך לכאן?''
מבטו נע מקאוטי אלי, ואז התקבע על קאוטי והוא אמר, ''פראנץ נרצח אתמול בערב.''
העפתי מבט באשתי כדי לראות איך הבשורה משפיעה עליה. עיניה התרחבו מעט. נצרתי את לשוני.
לאחר כמה נשימות אמרה קאוטי, ''ספר לי על זה.''
היתה לגרגורי החוצפה להתבונן ברוב משמעות לכיווני. זה כמעט גרם לכך שהוא ייפגע. אבל הוא כנראה החליט שאני בסדר, מכיוון שהוא אמר, ''הוא עמד בדלת האולם ששכרנו ובדק אנשים, ומישהו פשוט ניגש אליו ושיסף את גרונו. שמעתי את הרעש ורצתי החוצה, אבל מי שזה היה נעלם עד שהגעתי.''
''מישהו ראה אותו?''
''לא ממש טוב. אבל הוא היה דרגאירני. הם - את - לא משנה. הוא לבש שחור ואפור.''
''נשמע כמו מקצוען,'' הערתי, וגרגורי התבונן בי באופן שבו אסור לך להתבונן באדם שאתה לא מצמיד להב לגרונו. היה קשה יותר ויותר להניח לדברים האלה לעבור בלי תגובה.
קאוטי העיפה בי מבט מהיר ואז קמה. ''בסדר, גרגורי,'' אמרה. ''אני אדבר אִתך מאוחר יותר.''
הוא נראה מופתע ופתח את פיו לומר משהו, אבל קאוטי נתנה בו את אחד המבטים שהיא נותנת בי כשאני הולך עם בדיחה רחוק מדי. היא ליוותה אותו לדלת. לא קמתי.
''בסדר,'' אמרתי כשהיא חזרה. ''ספרי לי על זה.''
היא בחנה אותי לרגע, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה.
הייתי חכם מספיק כדי לא לומר דבר. כעבור זמן קצר אמרה, ''בוא נלך לטייל.''
מעולם בחיי קודם לכן לא הייתי מלא רגשות חזקים וסותרים כה רבים כפי שהייתי בשובנו מאותו טיול. אף אחד, כולל לויוש, לא דיבר במשך עשר הדקות האחרונות, לאחר שנגמרו לי השאלות הסרקסטיות, וכך נמנע מקאוטי הצורך להמשיך לענות תשובות קצרות ועוקצניות. לויוש
לחץ בקצב על כתפי הימנית בטפריו, ואני הייתי מודע לכך ונוחמתי על ידי כך באופן תת מודע. רוקזה, שלעיתים עפה מעל ראשינו, לעיתים נחה על כתפי השנייה ולעיתים נחה על כתפה של קאוטי, בחרה כעת באפשרות האחרונה. האוויר של אדרילנקה היה צורב וקר, והאורות האינסופיים של העיר לחמו בצללים מול רגלינו כשמצאתי ופתחתי את דלת הדירה.
התפשטנו והלכנו למיטה, כשאנו מדברים רק כמה שנדרש ועונים במילים בנות הברה אחת. שכבתי ער במשך זמן רב, נע מעט ככל האפשר, כדי שקאוטי לא תחשוב שאני שוכב ער. אני לא יודע מה איתה, אבל גם היא לא זזה הרבה.
היא קמה לפני בבוקר המחרת וקלתה, טחנה ובישלה קלאווה. לקחתי ספל, שתיתי אותו, והלכתי למשרד. לויוש היה איתי. רוקזה נותרה מאחור. ערפל קר וכבד עלה מהים וכמעט שלא היתה רוח - מה שמכונה ''מזגאוויר למתנקשים '',כינוי שטותי לחלוטין. אמרתי שלום לקרייגאר ומלסטאב והתיישבתי לזעוף ולהיות אומלל.
''צא מזה, בוס.''
''למה?''
''כי יש לך דברים לעשות.''
''כמו מה?''
''כמו לגלות מי חיסל את בן המזרח.''
חשבתי על זה לרגע. אם יש לך מקורב, לא חכם להתעלם ממנו.
''בסדר, למה?''
הוא לא אמר דבר אבל זכרונות החלו להגיש את עצמם לשיקולי. קאוטי, כפי שראיתי אותה בהר דזור לאחר שהרגה אותי (יש שם סיפור, אבל נעזוב את זה,( קאוטי מחבקת אותי לאחר שמישהו אחר ניסה להרוג אותי. קאוטי מצמידה סכין לגרונו של מורולאן ומסבירה איך הדברים יתנהלו, בזמן שאני ישבתי משותק וחסר אונים. פניה של קאוטי בפעם הראשונה שתינינו אהבים. זכרונות מוזרים - הרגשות שלי, דרך מוח של זוחל שמחובר למוחי.
''לויוש, די!''
''שאלת.''
נאנחתי. ''אנימניח שזה נכון. אבל למה היא היתה חייבת לערב את עצמה במשהו כזה? למה-?''
''למה שלא תשאל אותה?''
''שאלתי. היא לא ענתה.''
''היא היתה עונה אם לא היית כל כך-''
''אני לא זקוק לייעוץ בנוגע לנישואים שלי מחתיכת. ..לא, כנראה שאני כן, הא? מה אתה היית עושה?''
''מממ... אני הייתי אומר לה שאם היו לי שני טקלה מתים, הייתי נותן לה אחד מהם.''
''מלסטאב! ''צעקתי. ''שלח את קרייגאר לכאן.''
''מיד, בוס.''
קרייגאר הוא אחד האנשים האלה שקשה באופן טבעי להבחין בהם.
אתה יכול לשבת בכיסא ולחפש אותו ולא לקלוט שאתה יושב בחיקו, אז התרכזתי מאוד בדלת והצלחתי לראות אותו כשנכנס.
''מה העניין, ולאד?''
''פתח את המוח שלך, ידידי. יש לי פנים לתת לך.''
''בסדר.''
הוא עשה זאת, ואני התרכזתי בבאג 'ינוק - הטיפוס שאיתו שוחחתי כמה ימים קודם לכן, שהציע לי ''עבודה'' שתהיה ''ממש מתאימה לי''.
האם יכול להיות שהוא התכוון לבן המזרח? כן, אולי. לא היתה לו דרך לדעת שחיסול בן המזרח עומד בסתירה לעצם הסיבה שהפכתי למתנקש מלכתחילה.
או שלא? משהו מרושע במוחי גרם לי להיזכר בשיחה מסוימת שניהלתי לאחרונה עם אָלִיאֵרַה, אבל בחרתי שלא לחשוב על כך.
''אתה מכיר אותו? ''שאלתי את קרייגאר. ''בשביל מי הוא עובד?''
''כן. הוא עובד בשביל הרת'.''
''אה הא.''
''אה הא?''
''הרת','' אמרתי, ''מנהל את כל החלק הדרומי.''
''שם גרים בני המזרח.''
''בדיוק. בן המזרח נהרג לאחרונה. על ידי אחד מאיתנו.''
''אחד מאיתנו?''אמר לויוש. ''מי זה אנחנו?''
''שאלה טובה. אני אחשוב על זה.''
''איך זה קשור אלינו?'' שאל קרייגאר והוסיף משמעות נוספת לאנחנו, סתם כדי לבלבל אותנו. סליחה, אותי.
אמרתי, ''אני עוד לא יודע, אבל - שער המוות, אני כן יודע. אבל אני עוד לא מוכן לדבר על זה. אתה יכול לארגן לי פגישה עם הרת'?''
הוא הקיש באצבעותיו על מסעד הכיסא והתבונן בי בסקרנות. לא נהגתי להותיר אותו באפלה בעניינים כאלה, אבל לבסוף הוא אמר, ''בסדר,'' ויצא.
הוצאתי פגיון והתחלתי להטיל אותו באוויר. כעבור רגע אמרתי ללויוש, ''ובכל זאת, היא היתה יכולה לספר לי על זה.''
''היא ניסתה. לא היית מעוניין לדון בכך.''
''היא היתה יכולה להתאמץ יותר.''
''הנושא לא היה עולה אם זה לא היה קורה. ואלה החיים שלה. אם היא רוצה לבלות חצי מהם בגטו של בני המזרח, בהסתת ההמונים, זה עניינה -''
''זה לא נשמע לי כמו הסתה.''
''אה,'' אמר לויוש.
מה שמראה כמה טעם יש בניסיון לגבור בוויכוח על המקורב שלך.

הייתי מעדיף לדלג על היומיים הבאים, אבל מכיוון שנאלצתי לחיות אותם, אתה יכול לפחות לסבול תקציר. במשך יומיים שלמים קאוטי ואני כמעט שלא החלפנו מילה. אני כעסתי כי היא לא סיפרה לי על קבוצת בני המזרח הזאת, והיא כעסה על כך שאני כועס. פעם או פעמיים אמרתי משהו כמו, ''אם רק- '', ואז עצרתי את עצמי. הבחנתי שהיא מתבוננת בי בתקווה, אבל הבחנתי בכך מאוחר מדי, ואז יצאתי מהחדר בזעף. פעם או פעמיים היא אמרה משהו כמו ''לא אכפת לך בכלל ש-'' ואז עצרה. לויוש, שיבורך, לא אמר דבר. יש דברים שאפילו מקורב לא יכול לעזור לך לפתור.
אבל זה נורא לעבור ימים כאלה. זה מותיר צלקות.
הרת' הסכים לפגוש אותי במקום בבעלותי בשם המרפסת. הוא היה דרגאירני שקט וקטן, גבוה ממני רק בחצי ראש, בעל מנהג כמעט ביישני של הרכנת מבטו. הוא בא עם שני בריונים. גם אני הבאתי שניים, בחור שכונה מקלות מכיוון שנהג להכות בהם אנשים, ואחד בשם גחלילית, שעיניו אורוּ בזמנים מוזרים ביותר. הבריונים מצאו עמדות טובות לעשיית מה ששילמו להם לעשות. הרת' שמע לעצתי והזמין את נקניק הפלפל, שעדיף לטעום ממנו מאשר לתאר אותו.
בעודנו מחסלים את אפיפיות הקינוח בנוסח בני המזרח (אותן, למעשה, אף אחד לא צריך להגיש חוץ מוואלאבאר, אבל אלה היו בסדר), אמר הרת', ''אז מה אני יכול לעשות עבורך?''
אמרתי, ''יש לי בעיה.''
הוא הינהן והשפיל את עיניו שוב כאילו כדי לומר, ''אה, ובמה יכול אני הקטן לעזור למישהו כמוך?''
המשכתי. ''בן המזרח חוסל לפני כמה ימים, על ידי מקצוען. זה קרה באזור שלך, אז תהיתי האם, אולי, תוכל לספר לי מעט על מה שקרה ומדוע.''
יש כמה דרכים אפשריות שבהן הוא היה יכול לענות לי. הוא היה יכול להסביר כל מה שידע על המצב, הוא היה יכול לחייך ולטעון לבורות, הוא היה יכול לשאול אותי לסיבה לעניין שאני מגלה. במקום זאת, הוא התבונן בי, קם ואמר, ''תודה על הארוחה. נתראה שוב. אולי.''
אז הוא הלך.
ישבתי שם זמן מה וחיסלתי את הקלאווה שלי. ''מה אתה חושב על זה, לויוש?''
''אני לא יודע, בוס. זה מוזר שהוא לא שאל למה אתה רוצה לדעת. ואם הוא יודע, למה הוא הסכים לפגישה מלכתחילה?''
''נכון,'' אמרתי.
חתמתי על החשבון והלכתי, כשמקלות וגחלילית יוצאים לפני. כשהגענו למשרד, אמרתי להם להסתלק. היתה שעת ערב, ובדרך כלל סיימתי בשעה הזאת, אבל לא התחשק לי לחזור הביתה. החלפתי כלי נשק, פשוט כדי להעביר את הזמן. החלפת כלי נשק היא דבר שאני עושה כל יומיים – שלושה כדי שאף נשק לא יהיה על גופי מספיק זמן לקלוט את ההילה שלי. קסם דרגאירני לא מסוגל לזהות הילות, אבל כישוף מזרחי כן יכול, ואם האימפריה אי פעם תחליט להעסיק מכשף –
''לויוש, אני אידיוט.''
''כן, בוס. גם אני.''
גמרתי להחליף כלי נשק וחזרתי הביתה במהירות.
''קאוטי!'' צעקתי.
היא היתה בחדר האוכל, עסוקה בגירוד סנטרה של רוקזה. רוקזה זינקה והחלה לעוף ברחבי החדר עם לויוש, ודאי סיפרה לו על אודות היום שעבר עליה. קאוטי קמה והתבוננה בי במבט בוחן. היא לבשה מכנסיים בגזרה נמוכה בצבע האפור של ג'הרג,ומותנייה אפורה עם רקמה שחורה. היא העיפה בי מבט של בחינה מרוחקת, ראשה מוטה – הצידה, גבותיה מורמות בפניה המושלמות, המוקפות בשיער שחור כישוף. חשתי את הדופק שלי מואץ באופן שחששתי שלא יקרה שוב.
''כן?'' אמרה.
''אני אוהב אותך.''
היא עצמה את עיניה ואז פקחה אותן ולא אמרה דבר. אמרתי, ''יש לך את הנשק?''
''נשק?''
''בן המזרח שנהרג. האם הנשק הושאר במקום?''
''כן. אני מניחה שהוא נמצא אצל מישהו.''
''תשיגי אותו.''
''למה?''
''אני מטיל ספק בכך שמי שזה היה יודע משהו על אודות כישוף. אני בטוח שאוכל לקלוט הילה.''
עיניה התרחבו ואז היא הינהנה. ''אביא אותו,'' אמרה ושלחה יד לגלימה שלה.
''שאבוא איתך?''
''לא, אני לא...'' ואז, ''כן, למה לא?''
לויוש נחת על כתפי ורוקזה נחתה על כתפה של קאוטי, וירדנו במדרגות אל הלילה באדרילנקה. במובנים מסוימים המצב היה טוב יותר, אבל היא לא אחזה בזרועי.
האם זה מתחיל לדכא אותך? הא. טוב. זה דיכא אותי. קל בהרבה להתמודד עם מישהו שאתה רק צריך להרוג. כשעזבנו את האזור שלי והתחלנו לחצות לתוך כמה מהשכונות הבעייתיות יותר, קיוויתי שמישהו יתקוף אותי כדי שאוכל לפרוק קצת ממה שחשתי.
רגלינו נקשו במקצבים שונים במעט, לעיתים מתואמים, ואז נפרדים. כמה פעמים ניסיתי לשנות את צעדַי כך שהם יתאמו, אבל זה לא עזר במיוחד. צעדנו בפשרה הרגילה שלנו שמצאנו מזמן, בין הצעדים הקצרים יותר שהיו נוחים לה לבין הצעדים הארוכים שלי. לא דיברנו.
אתה יכול לזהות את המתחם של בני המזרח קודם כול על פי ריחו. במשך היום, כל השכונה מלאה בתי קפה פתוחים, וריחות הבישול שונים מכל דבר שיש לדרגאירנים. בשעת בוקר מוקדמת מאוד מתחילות המאפיות לעבוד. ניחוח הלחם המזרחי הטרי מתפשט כמו קנוקנות שמשתלטות בהדרגה על ריחות הלילה. אבל ריחות הלילה, כשבתי הקפה סגורים והמאפיות טרם נפתחו, הם ריחות של אוכל נרקב ופסולת של בני אנוש וחיות. בלילה נושבת הרוח באזור לעבר הים, והרוחות החזקות ביותר באות מכיוון בתי המטבחיים בצפון-מערב העיר. זה כאילו שרק בלילה ניתן להריח את זהותה האמיתית של העיר, אם להשתמש במטאפורה קצת מבולבלת.
הבניינים כמעט בלתי נראים בלילה. מנורות או נרות הזוהרים בחלונות מועטים, מספקים את האור היחיד, כך שטיב המבנים שמקיפים אותך חבוי, אבל הרחובות כל כך צרים שלעיתים בקושי
יש מקום ללכת בין הבניינים. יש מקומות שבהם לא ניתן לפתוח בעת ובעונה אחת דלתות במבנים העומדים זה מול זה. לפעמים אתה חש כאילו אתה הולך במערה או בג 'ונגל, ומגפיך דורכים על זבל ולא על האדמה הדחוסה והמחורצת של הרחוב.
מוזר לחזור לשם. מצד אחד, אני שונא את המקום. כל עבודתי יועדה להתרחק ממנו. אבל מצד שני, כשאני מוקף בבני המזרח אני חש שמשתחרר ממני מתח שאני חש בקיומו רק כשהוא איננו. ואז אני קולט שוב שעבור דרגאירני, אני אחר.
הגענו לרובע של בני המזרח אחר חצות. האנשים היחידים שערים בשעה כזאת הם חסרי הבית ואלה ששיחרו לציד בקרבם. שתי הקבוצות שמרו מאיתנו מרחק ונתנו לנו את הכבוד הניתן לכל מי שהולך במקום מסוכן כאילו הוא מעל לסכנות הנמצאות בו. אשקר אם אומר שלא שמחתי להבחין בכך.
הגענו למקום שאליו ידעה קאוטי להיכנס. ה ''דלת'' היתה כניסה שכוסתה בווילון. לא ראיתי דבר בפנים אבל היתה לי תחושה שאני בפרוזדור צר. המקום הסריח. קאוטי קראה פנימה, ''שלום.''
היו קולות רחש קלים, ואז, ''יש שם מישהו?''
''זאת קאוטי.''
נשימות כבדות, רחשים, וכמה קולות ממלמלים אחרים, ואז הוצת צור, היה הבזק אור, והודלק נר. זה הכאיב לעינַי לרגע. עמדנו בפני כניסה שלא כוסתה אפילו בווילון. פנים החדר הכיל כמה גופים נעים. להפתעתי החדר היה נקי ומסודר עד כמה שיכולתי לראות לאור הנר
האחד, פרט לגופים המכוסים בשמיכות. היה שולחן וכמה כסאות. זוג עיניים קטנות בהה בנו מאחורי הנר מתוך פנים עגולות. הפנים היו שייכות לבן מזרח נמוך ושמן מאוד בחלוק בהיר. העיניים נחו עלי, קפצו ללויוש, קאוטי ורוקזה, ושבו אלי.
''כנסו,'' אמר, ''שבו.'' עשינו זאת, בזמן שהוא הלך בחדר והדליק עוד כמה נרות. בעודי מתיישב בכיסא רך ומרופד, ספרתי ארבעה אנשים על הרצפה. כשהם התיישבו, ראיתי שאחת היתה אישה שמנמנה מעט עם שיער מאפיר, אחרת היתה אישה צעירה יותר, השלישי היה ידידי הוותיק גרגורי והרביעי היה דרגאירני זכר, דבר שהפתיע אותי. בחנתי את תווי פניו עד שזיהיתי לאיזה בית הוא שייך, וכשזיהיתי שהוא טקלה, לא ידעתי אם להיות פחות מופתע או יותר.
קאוטי התיישבה לצידי. היא הינהנה לנוכחים ואמרה, ''זה בעלי, ולאדימיר.'' אז היא החוותה לעבר הגבר השמן שהיה הראשון שקם ואמרה, ''זהקֶלי.'' החלפנו ניד ראש. האישה המבוגרת נקראה נטליה, הצעירה היתה שֶֶריל והטקלה היה פָּארֵש. היא לא ציינה את שמות המשפחה של בני האנוש ואני לא לחצתי. כולנו מילמלנו שלומות.
קאוטי אמרה, ''קלי,יש לך את הסכין שנמצאה ליד פראנץ?''
קלי הינהן. גרגורי אמר, ''רגע אחד. אני לא אמרתי דבר על סכין שהושארה ליד הגופה.''
אמרתי, ''לא היית צריך. אמרת שג'הרג עשה את זה.''
הוא עיווה את פניו לעברי ועיקם את הבעתו.
''בוס, אני יכול לאכול אותו?''
''שתוק, לויוש. אולי אחר כך.''
קלי התבונן בי, כלומר בחן אותי בעיניו הפוזלות וניסה לראות דרכי. לפחות זאת היתה התחושה. הוא פנה לקאוטי ואמר, ''למה את רוצה אותו?''
''ולאדימיר חושב שהוא יכול למצוא את המתנקש באמצעות הלהב.''
''ואז?'' אמר קלי ופנה אלי.
משכתי בכתפַי. ''אז נגלה בשביל מי הוא עבד.''
נטליה אמרה מהקצה המרוחק של החדר, ''האם זה משנה בשביל מי הוא עבד?''
משכתי בכתפַי שוב. ''זה לא משנה לי. חשבתי שזה אולי ישנה לכם.''
קלי שוב בהה בי בעיני החזיר הקטנות שלו. נדהמתי לגלות שהוא ממש גורם לי לתחושת אי נוחות. הוא הינהן מעט, כאילו לעצמו, ואז עזב את החדר לרגע ושב עם סכין עטופה בפיסת בד שוודאי היתה פעם חלק מסדין. הוא מסר את הבד ואת הנשק לקאוטי. הינהנתי ואמרתי, ''נהיה בקשר.''
יצאנו מהחדר. הטקלה, פארש, עמד בכניסה. הוא זז הצידה כשנענו לעבר הדלת אבל לא במהירות שהייתי מצפה לה. משום מה, זה נראה לי משמעותי.
נותרו עוד כמה שעות עד הזריחה כשעשינו את דרכנו לעבר חלק העיר שבו גרנו. אמרתי, ''אז אלה האנשים שעומדים להשתלט על האימפריה?''
קאוטי החוותה בחבילה שאחזה בידה השמאלית. ''מישהו חושב שכן,'' אמרה.
מיצמצתי. ''כן,אני מניח שמישהו אכן חושב כך.''
נראה שסרחון אזור בני המזרח נותר עמנו הרבה מעבר לרגיל כשעשינו את דרכנו בחזרה לדירה.



טֶקְלָה (Teckla)
מאת סטיבן בראסט (Steven Brust)
תרגום: דוד חנוך
הוצאת מודן, ‏2004
203 עמודים



ינדי - הספר הקודם, השני בסדרה
ג'הרג - הספר הראשון בסדרה

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
האם הספר כבר בחנויות?
רז יום שני, 02/02/2004, שעה 11:48
(10 תגובות בפתיל)
יש! יש!! יש!!!
במבה שבת, 14/02/2004, שעה 9:49
(11 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.