על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1  

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 03/05/2013, שעה 8:08

סיפור מתוך ''היֹה יהיה'' 2012, מועמד לפרס גפן (חלק ראשון)


מסיבות טכניות הסיפור מתפרסם בשני חלקים. קישור לחלק השני, בתחתית הרשומה.

רוח העיר ירושלים טסה ליד חלון המכונית שלי כשאני עולה מכיוון סיבוב מוצא. כשאני מאיץ, היא רק עפה מהר יותר, נוקשת קלות על הזכוכית באצבעות ארוכות כענפי אורנים. היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת בקול עמוק כמו ואדי, ואני יודע שהיא לא תוותר. יש לה אלפי שנים של סבלנות.
אני מוותר ולוחץ על הכפתור שיפתח את החלון, אבל היא מטלטלת את ראשה, ושׂער סבוך מסתיר לרגע את פניה כשהיא מתרוממת למעלה. לרגע אני תוהה אם כל המטרה הייתה לגרום לי לפתוח את החלון והיא מעולם לא התכוונה להיכנס למכונית, אבל אז היא צונחת, שקופה למחצה, דרך תקרת הרכב, וממצקת את עצמה מחדש בישיבה לידי, כמו חתול מרוצה על מדרכה חמימה. המכונית מתמלאת בריח אורנים ואוויר הרים צלול כיין כשהיא שולחת יד מנוסה ומיטיבה את המשענת.
״את תמיד חייבת לדפוק כניסה?״ אני שואל.
היא צוחקת שוב את צחוק הוואדי ולא עונה.
״שימי חגורת בטיחות,״ אני כמעט מסנן.
״למה, מה אתה חושב שיקרה לי אם תעשה תאונה?״
״אני לא פוחד מתאונה, אבל אני לא חוטף דוח בגללך.״
היא מגלגלת עיניים. ״מה אתה חושב שאני? חובבנית? אף אחד לא יראה אותי חוץ ממך.״
״חטפתי כבר דוח עם מודיעין.״
היא מגלגלת שוב עיניים, אבל הפעם שפתיה מתהדקות לקו צר. ״כמו שאמרתי. אני לא חובבנית.״
אני לא מגיב. אנחנו שותקים במשך מספר רגעים. היא בוהה מבעד לשמשה, מתופפת קלות על הג׳י-פי-אס שלי – יש עליו שכבה דקה של אבק, הוא לא הופעל אפילו פעם אחת מאז שקניתי את הרכב – ומזמזמת ״מעל פסגת הר הצופים״. אני מתחיל להשתלב בתנועה בכניסה לעיר. שנינו נמנעים מהסיבה שבגללה באתי.
״ידעת שבגין ביקש שיקראו לכביש הזה כביש מספר אחת?״ היא שואלת פתאום. ״הוא ביקש במיוחד שהכביש שיקבל את המספר הזה יהיה הכביש שמוביל לעיר הבירה.״
אני מחייך בזווית הפה. ״אבל הוא החליט שזה יהיה הכביש שמוביל מירושלים לתל-אביב. ככה שבעצם הוא כבר הכתיר את עיר הבירה האמִתית בלי לדעת את זה.״
היא מפסיקה לתופף, ואני יודע שפגעתי בנקודה רגישה. היא ותל-אביב מעולם לא חיבבו זו את זו. המהלומה הייתה מכוונת היטב, כמובן. ירושלים מעולם לא הייתה החביבה עלַי. אין לה את רוח הנעורים של אילת, את הביישנות והצניעות של כפר-סבא, אפילו את התוגה השקטה של חדרה. היא שחצנית, יהירה, אפופה תמידית בהילת חשיבות עצמית, דתית, ומקשקשת לעתים קרובות הצהרות מסתוריות הנובעות כביכול מחוכמה והגות, שעולות לי על העצבים.
אבל אני לא מרגיש חדווה מכך שהחזרתי לה. אני מלכסן אליה מבט ומזעיף את פניי. היא בוהה בשתיקה מחוץ לחלון, מביטה מערבה. הגבעות משתקפות בעיניה. אולי היא חולמת על חוף ים או על נהרות, על דיונות ועל עמקים. מתי הייתה הפעם האחרונה שעזבה את העיר ליותר מכמה שעות? מתי הייתה הפעם האחרונה שהצליחה לנוח קצת?
״לא ירד שלג כבר שלושה חורפים,״ היא מציינת. הצהרה מוזרה לאמצע אוגוסט.
״אולי גם לא יֵרד, אם הם צודקים לגבי ההתחממות הגלובלית הזאת.״
״לא שזה קשור, אבל הם צודקים.״
״איך את יודעת?״
״אני מרגישה את זה. ככה זה כשאתה כאן מההתחלה. אתה זוכר. גם אשקלון זוכרת לפעמים. וצפת וקיסריה.״
אני מביט בה, שכבות של בגדים, חצאיות עתיקות ומתפוררות זו על זו, צעיף שנראה כמו קורי עכביש עוטף את כתפיה, חולצת תיירים עם כתובת ״וולקאם טו איזראל״ מציצה תחתיו. חמסות ושרשראות עור מהשוק על צווארה. רגליה בנעלי ספורט, מתאימות לטיפוס. ״איפה להוריד אותך?״ היא שואלת.
״אני לא אמור לשאול אותך?״
היא צוחקת בפעם השלישית, ורגע ההזדהות שלי חולף. האחרות מאושרות כשאני בא לבקר. הן שמחות על החברה. אנשים מעטים כל כך מודעים לקיומן, מסוגלים לדבר אִתן, להביט בהן, לזכור אותן. הקטנות לפחות מסוגלות לצאת לפעמים לזמן ארוך יותר, לבקר זו את זו. לירושלים אין את המותרות האלו. היא תמיד על המשמר, תמיד דרוכה ועירנית, תמיד מלהטטת בין יותר מדי תושבים, עימותים, עמים, לאומים ודתות. היא אומרת לאחרות שישנה בפעם האחרונה לפני מלחמת השחרור, ואני לא חושב שהיא מגזימה.
״כמה זמן תישאר?״
״מעט מאוד. באתי למצוא את יד השמונה.״
היא משמיעה קול בוז. ״זה מקום אמִתי?״
העמדת פנים, כמובן. היא יודעת שכן. אין רוח עיר שלא מכירה את כל המקומות שסביבה.
״היא ברחה.״
״לא, רציני, זה אמִתי?״ היא משועשעת. ״יש שם מספיק אנשים לרוח מקום, בכלל?״
״תשעים ומשהו. זה מספיק.״ שנינו יודעים שהרבה פחות מכך מספיק.
״בכל מקרה, היא לא עברה דרך כאן.״
אני מלכסן אליה את מבטי. ״את בטוחה שאת לא מסתירה אותה?״
״רק זה חסר לי. יש לי מספיק מלחמות דת גם ככה.״ היא משלבת את ידיה על חזה. ״חוץ מזה, אתה היית רואה את זה ישר. אם היא הייתה שואלת אותי איפה להתחבא, הייתי שולחת אותה לצפת או משהו.״
״אם היא הייתה שואלת אותך איפה להתחבא, אני מקווה שהיית אומרת לה לחזור כי שום דבר טוב אף פעם לא יצא מרוח מקום שברחה.״
היא מושכת בכתפיה. אני מזעיף את פניי. הקטנות בורחות לעתים קרובות, כל עוד הן יכולות לפני שהן יגדלו וייכבלו למקום. חלקן רוצות לראות עולם, לחוות קצת מעבר לקילומטרים הספורים בהם הן לכודות כל חייהן, ולחלקן פשוט נמאס לפעמים. אף אחת מהן לא ביקשה את העבודה הזו.
״מקום שרוח המקום שלו נעלמה נמצא בסכנה,״ אני מזכיר לה. ״וככל שהוא גדול יותר וההיעדרות ממושכת יותר הסכנה גדולה יותר.״
״כולה יד השמונה,״ היא מגלגלת עיניים. ״מה יקרה כבר, איזה חדר אוכל יתמוטט על הראש של כמה עולים מפינלנד?״
״אין לך שום הערכה לחיי אדם, נכון?״ אני מסנן.
היא לא טורחת להגיב. אני מחווה על הפקק האינסופי בכניסה לעיר. ״את מוכנה לעשות משהו בקשר לזה?״
היא משועשעת. ״כמו מה? עוד מסלול? אנחנו על הר, אתה יודע. יש גבול לאן אפשר לסלול.״
״התכוונתי למשהו יותר מידי.״
היא מנפנפת בידה. רוב התנועה לפנים מתפצלת לרחובות שונים. אני לא שואל איך היא עושה את זה. ככל הנראה, עם שילוב של רמזורים בהמשך הדרך שנפתחים, דיווחי תנועה, התראות בסמארטפונים, שילוט קצת יותר מדויק, כבישים קצת יותר חלקים, אולי אפילו שוטר שמכוון את התנועה בהמשך הדרך. היא די מוצלחת בזה, אם כי לא מוצלחת כמו תל-אביב, שעם עזרה ממנה אני מסוגל לחצות את העיר בשלוש דקות, אפילו בלי לעלות על איילון.
הפעם הבאה שאנחנו נתקעים היא ברחוב אגריפס. כובע של מונית צמח על הרכב שלי, ואני יכול לראות במראה את החיוך היבש שלה. אני מנצל את העצירה, פותח חלון, מטה אוזן ומקשיב מבין מנועי האוטובוסים לקולות השוק הנישאים באוויר, לתפילות שעולות מנחלאות, אפילו לקללות. היא מפגינה לראשונה שמץ של סקרנות.
״מה? אתה מריח או שומע או מרגיש אותה? איזה כוח-על של שומרי ערים או משהו כזה?״
״משהו כזה. מה אכפת לך?״ היא מושכת בכתפיה. ״לא אמרת שהיא לא עברה דרך כאן?״
היא מושכת בכתפיה שוב. הרמזור מתחלף ואני נוסע.
״מקום מעניין, יד השמונה. הוקם על ידי כמה סקנדינבים מטורפים בתחילת שנות השבעים.״
״פינים,״ היא מתקנת בהיסח הדעת.
״הם קראו ליישוב ׳יד השמונה׳ על שם שמונה יהודים שהוסגרו לנאצים במלחמת העולם השנייה. הם האמינו שזו השליחות שלהם לחיות בישראל ולעזור בבניית הארץ, אבל משרד העלייה והקליטה לא הצליח להבין למה שחבורת בלונדינים מטורפים, נוצרים אדוקים, יקימו מושב צנוע באמצע שום מקום. הם לא אישרו אזרחות קבע. גם משרד השיכון היה חשדני. לקח שנים עד שהם קיבלו אישורי בנייה. ואז באו היהודים המשיחיים – אלו שמאמינים בישו, את יודעת. והם דווקא קיבלו אישורי בנייה. ועכשיו הם חלק מהמושב. ככה שזה בעצם סיפור של שני אנדרדוגים שגילו שביחד יש להם כוח.״
היא שותקת, מביטה מהחלון. בפתח אחת הסמטאות של שוק מחנה יהודה, חרדים לבושים מעילים שחורים ארוכים מתווכחים בקולות רמים ובנפנופי ידיים עם חרדים לבושים מעילים שחורים ארוכים עם פסים דקים. מישהו דוחף מישהו אחר. אישה לבושה בגופייה שנקלעה לדרכו נופלת. גם היא מצטרפת לצעקות. ילד עם פאות ג׳ינגיות מקלל את האישה וקורא לה פרוצה. הפועלים הערבים של השוק ממהרים להיעלם מהשטח. אני מחנה את המכונית על המדרכה.
״אבא שלי הכיר את יד השמונה. הוא ראה מתי היא הפכה מילדה בלונדינית בהירה עם שמלות פרחוניות לנערה ברונטית בשמלת שבת שרוכבת על אופניים. היא הייתה מכורה במיוחד לסאונה.״
היא עדיין מביטה החוצה. כמה שוטרים מגיעים מתוך השוק כדי לפזר את המריבה ההולכת ומחמירה. לא ראיתי אותה מחווה תנועה, אפילו לא ממצמצת. זה בא לה באופן כל כך טבעי, כל כך יום-יומי. אני נתקף שוב בחמלה, והיא לא נעלמת גם כשהיא אומרת בקול קר, ״ולמה בדיוק מאה איש צריכים סאונה?״
״הם היו רגילים, מפינלנד. לא הסכימו לוותר על הסאונה שלהם. לא משנה כמה חם בחוץ. והיהודים התרגלו והתאהבו גם.״
״יופי להם. ממש נהדר, כל השלום והאחווה האלו.״ היא פונה אלַי סוף-סוף. ״למה בדיוק הייתי צריכה לשמוע את הסיפור הזה?״
השוטרים שהרגיעו את המריבה נבלעים שוב בשוק. קבוצת לובשי השחורים חוצה את הרחוב לפנינו ונעלמת בסמטאות של נחלאות. אני מצביע בעקבותיהם. ממעבה בנייני האבן הצפופים של השכונה מתנשא מבנה גבוה, אירופי למראה, בנוי מעץ מלא, כהה. שני צעירים בלונדינים ואישה צעירה עם צמות יושבים על המרפסת בחלוקי רחצה ומפטפטים. ״אני לא חושב שיש סאונה באמצע אוהל משה.״
היא משיבה את מבטה אלַי, קפואה. ״כמה זמן ידעת?״
״חשדתי בערך מהכניסה לעיר. לנוצרים אוונגליסטים וליהודים משיחיים יש מראה מאוד מובהק. לא היה לך הרבה סיכוי להסתיר אותה.״ אני מכבה את המנוע ופותח את הדלת כדי לצאת. ״תדאגי שאני לא אחטוף דוח, בסדר?״
היא טורקת את הדלת בכוח ורצה אחריי. יד שברירית וחזקה כאחד תופסת בזרועי. ״תן לה להישאר.״
״למה?״ אני פונה אליה, קר. ״כדי שהמקום שלה ימות? כדי שיהיו אצלך עוד מלחמות דת? אין לך מספיק?״
״לא! כדי ש...״ לרגע מסכת הגאווה והיוהרה מתפוגגת. ״רק רציתי...״ היא תולה עיניים במבנה העץ, בנערה הברונטית עם הצמות. הנערה צוחקת, והצחוק ממלא את הסמטאות. לרגע האווירה המתוחה שנשארה עם תום העימות כאילו מתפוגגת. אני ממתין. היא שותקת. אנחנו מביטים ביחד בסאונה.
אני מושיט יד להניח על כתפה, מהסס לרגע – אף פעם אי-אפשר לדעת מתי היא שומרת נגיעה ומתי לא – ובסוף נזכר שהיא עצמה נגעה בי לפני רגע, אבל המחווה כבר נראית ריקה מתוכן.
״לא באמת חשבתי שאני אצליח להחליף בינינו. פשוט חשבתי כמה נחמד יהיה אם אני אוכל לקחת חופשה. לא לכמה שעות: לכמה ימים, אפילו לשבוע. רק לטייל בהרים, לשחות בכנרת, לבקר את נהריה. לתת למישהי אחרת להתעסק עם כל... זה.״ היא מחווה סביבה, ואני יודע שהיא לא מתכוונת רק לשוק.
הלסת שלי נשמטת. ״את רצינית? היא יודעת אל מה את מכניסה אותה?״
היא משלבת את ידיה מעל שרשראות החמסה. ״היא הסכימה.״
״ברור שהיא הסכימה! היא חצי נוצרית אוונגליסטית וחצי יהודייה משיחית. זה המקום שהיא הכי רוצה להיות בו בעולם!״ אני נאנח. ״זה לא אומר שהיא יכולה להיות את. יש לך מושג מה היית מוצאת כשהיית חוזרת? כאוס!״ אני נד בראשי. ״היית נותנת לכפר אז״ר להחליף את תל-אביב?״
״אולי תפסיק לדבר כבר על תל-אביב!״ היא מסננת, ואני מרים ידיים בכניעה. לא מתווכחים עם איבה רבת שנים. חוץ מזה, היא צודקת. אני מדבר יותר מדי על תל-אביב. ״בתל-אביב יש בדיוק חצי מהתושבים שיש אצלי. אתה יודע מה זה לדאוג לשמונה מאות אלף איש?״
״לא,״ אני מודה.
היא מברישה מחטי אורנים מעל כתפיה. לא ברור איפה הצליחה לאסוף אותם. ״קשה כאן.״
״אני יודע. אני רואה.״
״אבל אתה לא חי את זה.״ היא מביטה בי במבט העמוק שאין דומה לו של רוח עיר עתיקה, עייפה, ולרגע אני טובע בעיניים האלו, טובע באלפי שנים של אלימות וקדוּשה ואהבה.
״אף אחד לא באמת חי את זה, חוץ ממך. ואף אחד אחר לא יוכל, אף פעם.״
היא מעיפה עוד מבט במבנה העץ הזר כל כך לשכונה. ״אף בן אנוש לא היה אמור לראות את זה. עשיתי עבודה טובה.״
״אני יודע. את לא חובבנית. ואני לא סתם בן אנוש.״
שפתיה מתעקלות בחיוך סוף-סוף, ואני מחניק אנחת רווחה. אם היא הייתה מתחילה להילחם, אני לא יודע מה הייתי עושה. ״גדלת, שומר ערים,״ היא אומרת, כמעט ברשמיות. ״נעשית חכם.״
״אני לא כזה חכם,״ אני מודה. ״חיפשתי קודם באלעד ובכפר עציון ובאפרת. לא חשבתי שהיא תברח לכאן. תיזזתן אותי כל היום, שתיכן.״
״מצטערת,״ היא אומרת, ואז שותקת עוד רגע. ״אתה יודע, אם אי-פעם תרצה לעזוב את הצריף המתפרק שלך שם ביער... בדיוק התפנה אצלי פנטהאוז בהולילנד. ג׳קוזי, ברֵכה, הכול.״
״כן, אני יודע. תודה.״ הן תמיד מזמינות. אני תמיד מסרב. חייתי מספיק בערים. היא מהנהנת. התשובה שלי הייתה צפויה, אבל למרות זאת, עיניה עצובות. אני נאנח. ״יאללה, בואי. ניקח את הילדה הביתה ואז תפצי אותי בחומוס בעיר העתיקה.״

השעה בוודאי עוד לא שש בבוקר כשהדפיקות מתחילות. אם לא הייתי גר בצריף מבודד באמצע שום מקום, אולי הייתי יכול להשלות את עצמי שהן בעצם מחפשות את השכנים, או לקוות שהן יתייאשו וילכו. הן לא מתכוונות להעיר אותי, אבל אין להן תפיסת זמן אנושית. כשגרתי בערים, הדפיקות בדלת היו יכולות להגיע עשר או עשרים פעמים ביום, בכל שעה.
לפחות עכשיו, כשהן מגיעות עד אלַי, אני יודע שזה באמת מצב חירום.
אני מציץ מבעד לחרך – עינית זה לבתים שיש בהם אספקת חשמל ומים – ומקלל כשאני רואה את התאומות עומדות שם. רמת-גן-גבעתיים. הן לא באמת תאומות. אני פשוט קורא להן ככה כי הגבולות שלהן מעורבים זה בזה, לעתים עד רמה של רחוב שנמצא בחציו בשליטת זו ובחציו בשליטת זו, ולפעמים גם כשהן מדברות לא ברור היכן אחת מתחילה והשנייה מסתיימת. ואף פעם לא פשוט לטפל בהן. אני לא רוצה לפתוח את הדלת. אני רוצה להעמיד פנים שאני לא בבית. אני רוצה לחזור למיטה ולהמשיך לישון עד שיהיה חם מדי בשביל בית בלי מזגן. אני רוצה עבודה אחרת, לעזאזל. כזו שאפשר להתפטר ממנה, למשל.
״אתן יודעות שיש לי טלפון?״ אני אומר כשאני פותח לבסוף את הדלת. ״אפשר להתקשר. אפשר להשאיר הודעה, אפשר לשלוח הודעת טקסט...״
״זה מצב חירום,״ אומרת רמת-גן ונדחפת פנימה על פניי. ידעתי. להגיע לחור נידח באמצע שום מקום דורש יציאה של שעות מהגבולות שלהן. הן לא עושות את זה בקלות.
״בבקשה, תיכנסו, תרגישו חופשיות. זה לא כאילו יש לי צרכים אנושיים בסיסיים כמו שינה.״
רמת-גן מגלגלת את עיניה, אבל גבעתיים מסמיקה קצת.
״אתה, לא רוצה, אה, להתלבש?״ היא שואלת. אני לובש רק בוקסר, ושום דבר אחר, אבל אני מושך בכתפיי. גם אם בני-ברק הייתה מופיעה על הדלת שלי בשש, היא הייתה נאלצת לקבל אותי באותה צורה. הן העירו אותי. שיתמודדו.
רמת-גן שוקעת על הספה המרוטה ומרימה את רגליה על השולחן. לא ראיתי אותה כבר כמה חודשים. היא נראית עכשיו כמו שילוב בין סטודנטית לאמנות ואשת עסקים. חולצה מכופתרת, צווארון מעומלן, מכנסיים סגולים עם הדפסי כוכבים, שׂער עם פסים צבעוניים, ומגפיים ארוכים מדי ומנומרים מדי, שמזכירים לי קצת את הזונות שמסתובבות בלילה באזור הבורסה. על משקפי השמש שלה מצוירים תותים, עבודת יד קפדנית שנעשתה, עד כמה שאני יכול לראות, עם לק לציפורניים. הפירות האדומים עם הנקודות הלבנות והעלים הירוקים מטשטשים את המראה הבוגר של הפנים המאופרים מדי. יש לה ריח של שוקולד, אפילו עכשיו, שנים אחרי שהמפעל נסגר.
גבעתיים, לעומתה, לבושה בטעם טוב, שמלה כחולה קלה, בעלת שרוולים, שבאופן משונה הייתה יכולה להיות שייכת גם לילדה קטנה וגם לאישה זקנה. רגליה בנעלי עקב יקרות ולבושם שלה יש ריח של פרחים, או שאולי לה עצמה יש ריח של פרחים, אני לא בטוח. היא מלכותית למראה, אבל כשהיא חולפת על פניי אני מבחין שתליון הכסף הקטן שעל צווארה הוא בצורת פלאפל בפיתה, ומצמיד היד המוזהב שלה משתלשלים גלידות וארטיקים זהובים קטנים. היא מתיישבת במלכותיות בכיסא, כמעט כמו ליידי בריטית זקנה, ואז הורסת את המראה כשהיא מנדנדת אחורה וקדימה את רגליה, שאינן נוגעות בקרקע. היא לא הייתה נמוכה כל כך כשעברה על פניי לפני רגע, ואני תוהה אם התקצרה או שהכיסא התארך.
אני עדיין שוקל, לכמה רגעים, לזרוק את שתיהן החוצה, אבל חוש האחריות שלי מתגבר לבסוף על חוסר הרצון. אני משנה את דעתי והולך למטבח, שהוא בסך הכול תנור עם כיריים בצדו השני של הצריף הקטן. ״קפה, גבירותיי?״ אני מצית גפרור ומנסה להדליק את האש מתחת לפינג׳אן, אבל היא מסרבת לשתף פעולה.
הן נדות בראשן לשלילה. גבעתיים מבקשת תה, ורמת-גן נועצת בה מבט מזלזל.
״את רוצה אולי גם איזה ביסקוויט, משהו רך לתותבות?״
גבעתיים חושפת אליה שיניים. ״בפעם האחרונה שבדקתי, אצלך יש יותר זקנים.״
״אצלי יש יותר אנשים. זה כולל גם זקנים, וגם צעירים, שאצלך אין בכלל. מה שמזכיר לי, את מאפירה שוב. שאעזור לך לצבוע?״
״באמת, המוני צעירים נוהרים אלייך,״ הארס נוטף מקולה של גבעתיים. ״אני בטוחה שתל-אביב מרגישה מוזנחת.״
״תל-אביב מרגישה מוזנחת בגלל שכל הגבולות שלה אִתך מטונפים!״
״אולי אם מישהי הייתה נותנת לפועלי הניקיון שלי לנסוע ברחובות!״
״אולי אם מישהי הייתה מפסיקה לגנוב לי רחובות!״ רמת-גן צורחת.
״אלו הרחובות שלי עוד משנת 1919!״ גבעתיים מגביהה את הטון שלה בהתאם.
״את לא היית קיימת בשנת 1919!״
אני מרגיש את תחילתו של כאב ראש מהסוג שידרוש הרבה אלכוהול כדי להעביר, וחוסך לעצמי את המשך הוויכוח כשאני יוצא להחליף בלון גז. אין בלון חדש. שכחתי להזמין. אולי כדאי שאבלה בצריף הזה יותר מלילה מזדמן פעם בכמה ימים. אני חוזר פנימה.
״את רוצה לדבר על תווי חניה?״ גבעתיים צורחת. ״בואי נדבר על תווי חניה!״
״בנות!״ אני קוטע את הויכוח המתלהט, ומרים את הפינג׳אן מול עיניהן. ״מה הסיכוי שמישהי מכן יכולה לחמם את זה? אני ממש אעריך את זה.״
הן מחליפות מבטים, מביטות בי ונדות בראשן לשלילה בתיאום מושלם. תאומות. כמו שאמרתי.
״באמת? כלום?״ תל-אביב כבר הייתה מבעירה לי את הפינג׳אן ביד במחווה קלה, ממוקדת ומלאת אור שמש.
״מחוץ לגבולות שלנו? באמצע היער? אתה רציני?״ רמת-גן מגלגלת את עיניה. ״מה אנחנו נראות לך, אילת?״
״יש לי קופון לקפה עלית בתחנת הדלק הקרובה,״ מציעה גבעתיים.
אני נאנח והולך בכל זאת להתלבש.

אנחנו כנראה היחידים שאי-פעם ישבו בשולחנות הקפה המלוכלכים של תחנת הדלק הזו, במיוחד בשעה כל כך מוקדמת. רמת-גן בוחשת במיץ התפוזים עם הקשית שלה. גבעתיים שותה את התה ומכרסמת עוגייה, למרות הצחקוקים הארסיים של רמת-גן. אני לוגם מהקפה ההפוך שהזמנתי. הוא מזעזע. אני מניח אותו. אני מתגעגע להפוך טוב. קפה עם קצף שיש לו מרקם של קרם, וחלב חם אבל לא רותח, וכמות מדוייקת של אספרסו משובח. אני חושב שכבר שמונה חודשים לא שתיתי הפוך טוב.
המוכר ממצמץ. העיניים שלו מנסות להתמקד בבנות לוויתי, ומחליקות מעליהן. הוא יודע שהן שם, ברור, הוא כרגע מכר לנו שתייה. אבל מסיבה שאינו ברורה לו הוא לא מצליח ממש להביט בהן, להבין מאיפה הן מוכרות לו, להבין מה הוא חושב על המראה המוזר שלהן והגינונים המוזרים שלהן. ואחרי שנלך, הוא יגלה שהפנים שלי הם היחידים שהוא מצליח לזכור.
״נו?״ אני יורה אל תוך השתיקה שלהן. הן רבו כל הדרך באוטו כמו ילדות קטנות. עכשיו הן נראות נבוכות, מודעות לעצמן, ובוגרות מאוד. הן מחליפות מבטים, ואני רואה את ההיסוס על פניהן. פתאום אני חש מדקרת אשמה. אבא שלי היה מתייחס אליהן בסבלנות ובאמפתיה. הוא לעולם לא היה בורח לצריף מבודד ביער. הוא אהב לדבר אִתן. תמיד חיינו במקומות מיושבים, ולא הייתה רוח מקום בארץ שלא ביקרנו על בסיס קבוע, מנווה אטי״ב ועד יטבתה.
אני לא הוא. הוא היה פסיכולוג ערים יותר משהיה שומר ערים. ובכל זאת, אני לא יכול שלא לתהות מה נדרש כדי ששתי ערים גדולות יגיעו לבקש את עזרתי. רוחות של יישובים קטנים צריכות אותי לא מעט. קודם כול, הן בורחות המון, ואני צריך למצוא אותן ולשכנע אותן לחזור. שנית, חלקן צעירות, לא מנוסות, ואין להן מספיק מגע עם אחרות כמותן. הן מתקשות להבין את הצרכים והרצונות של התושבים שלהן, ולעתים קרובות מגיעות אלַי כדי לקבל הדרכה או לשאול לדעתי. אני לא סוציולוג, פסיכולוג או אדריכל, אבל אני בן אנוש, ולפעמים זה מספיק. וכשזה לא, יש לי עשרות ספרים ויומנים של שומרי ערים שאבא שלי השאיר לי. הן תמיד שמחות לעצה.
הגדולות הן סיפור אחר. הבעיות מסובכות יותר. לפעמים הן קשורות לדיפלומטיה – לא ריבים קטנים ויומיומיים כמו של רמת-גן וגבעתיים, אלא סכסוך ערים אמִתי, כמו הפלישה של קריית-אונו לגבעת שמואל בשנת 98׳. לפעמים זה מלחמות – קטיושות, קסאמים, סקאדים, פיגועים. לא חסרים לנו כאלו, לצערי, וברוב המקרים אני לא באמת יכול לעזור, רק להציע אוזן קשבת ולתמוך נפשית. לפעמים אף אחד לא יכול לפתור את הבעיות של הערים הגדולות, אפילו לא הן עצמן, ובוודאי שלא שומר הערים האנושי ונטול הכוחות המיוחדים שלהן. אני מתוסכל לעתים קרובות.
״מה קורה?״ אני מתחיל שוב, מנסה להישמע תומך, רגוע ואוהד, ונאלץ להסתפק בקצת פחות עצבני. אני מביט בתאומות. רמת-גן משיבה לי מבט מתחת לריסים ארוכים ומאופרים מדי. גבעתיים מביטה בתה שלה, שמתערבל בתנועות סיבוביות בכוס כאילו היא מחזיקה בתוכו כפית בלתי נראית.
הן מחליפות מבט, ואז רמת-גן מועכת את הקשית שלה.
״זאת תל-אביב.״
״מה עם תל-אביב?״ אני מכריח את קולי להישמע אגבי. ידעתי שהיום הזה יגיע. אני שומר ערים. לא יכולתי להימנע מהעיר הזו לנצח.
״משהו עובר עליה,״ אומרת גבעתיים.
״משהו רע,״ מוסיפה רמת-גן.
״אתן יכולות להיות קצת יותר ספציפיות?״
הן מחליפות מבטים שוב. זה מתחיל להימאס עלַי.
״בסדר,״ גבעתיים מיישרת את שמלתה. ״אבל זה ייראה לך –״
״– ממש טיפשי,״ רמת-גן מסיימת. עכשיו, כשהן כבר לא רבות, הן משלימות זו את המשפטים של זו. כאילו הן מחפשות דרכים לעצבן אותי.
״סביר להניח.״
גבעתיים ממשיכה. ״תל-אביב השתנתה.״
״כולכן משתנות כל הזמן.״
״אתה מכיר את מרתון תל-אביב?״
אני מהנהן. המרתון מתקיים פעם בשנה, בדרך כלל במרץ או באפריל. סוגרים חצי מתל-אביב לתנועה וכמה עשרות אלפי משוגעים רצים חמישה עד ארבעים קילומטר. אף פעם לא הייתי חובב ספורט גדול.
״הוא מתקיים פעמיים בחודש עכשיו.״
אני כמעט שופך את חיקוי הקפה העלוב שבכוס שלי. ״פעמיים בחודש?!״
רמת-גן מהנהנת. ״הפקקים בלתי נסבלים. כל הרחובות נסגרים, ואנחנו שתינו לא מצליחות לעמוד בעומס – וגם לא חולון, בת-ים, רמת-השרון והרצליה. וכל פעם יש בו –״
״– יותר משתתפים,״ משלימה גבעתיים. ״שמעתי שמתכננים להפוך אותו לפעם בשבוע!״
״פעם בשבוע? באוגוסט?!״ אני לוגם מהר מדי, וה״קפה״ שורף את לשוני. אני כמעט מפיל אותו, אבל מצליח להציל את הכוס במחיר של כתם קפה גדול על החולצה שלי. ממילא היא סחבה ישנה.
״זה לא הכול,״ אומרת רמת-גן. ״הפארק עמוס כל הזמן. תחרויות חתירה בקאנו ורכיבה.״
״נו? מה רע כל כך בכמה קאנו וכמה זוגות אופניים?״
״רכיבה על סוסים,״ רמת-גן כמעט מסננת. ״ואתה יודע טוב מאוד שחלק מהפארק הזה שלי. כל הצד של גני יהושע נראה כאילו עבר עליו מכבש. אני פשוט לא מצליחה להשתלט על הנזקים. ועכשיו הם התחילו לפרסם תחרויות ציד.״
״ציד אסור בישראל.״
״גם כריתת עצים בלי אישור,״ אומרת גבעתיים. ״אבל אנשים כורתים אותם –״
״– כדי להכין לעצמם קשתות,״ רמת-גן מהדקת את שפתיה. היא תמיד הייתה רגישה במיוחד לגבי עצים, יחסית לעיר כל כך... עירונית. ״היא השתגעה. אני אומרת לך.״
״וזה לא הכול,״ ממשיכה גבעתיים. ״יש תחרויות שיט בים כל הזמן, הרצליה לא מסוגלת להתמודד עם הלחץ במרינה. ועוד לא דיברנו על קרבות האגרוף, המצעדים הצבאיים...״ ״קפיצות לרוחק, הטלות כידון...״ רמת-גן ממשיכה. ״זה כאילו היא החליטה לארח את האולימפיאדה ולא טרחה לשאול אף אחד.״
זה כבר מתחיל להישמע פחות כמו הצרות הרגילות, ואני לוגם את שארית הקפה שלי למרות חוסר רצוני. יש לי תחושה שאני אזדקק לו היום. ״כמה זמן זה כבר נמשך?״
״חודשים,״ אומרת גבעתיים. ״בהתחלה ניסינו לדבר אִתה בעצמנו, אתה יודע, לפתור את זה. אבל היא התחמקה. להרצליה היא אמרה שהיא באמת רוצה לארח את האולימפיאדה –״
״– שזה בולשיט,״ רמת-גן מפריעה. ״כאילו שמישהו בוועד האולימפי יסכים אי-פעם לאולימפיאדה בישראל –״
״– ולחולון היא אמרה משהו על זה שהיא מתכוונת להיות מובילת הגל החדש בפיתוח הספורט בארץ, ומשהו על נפש בריאה בגוף בריא.״ גבעתיים נאנחת.
״ולנו, אתה יודע מה היא אמרה לנו?״ רמת-גן כמעט צועקת. ״היא אמרה שזו לא החלטה שלה, ושזה בא מהעירייה! מהעירייה!״
היא זועמת כפי שלא ראיתי אותה זמן רב, ואני מדמיין בחרדה כמה מכשירי הנשמה בתל השומר מפסיקים לעבוד. חשבתי שרק רוחות של יישובים קטנים וצעירים עוד משתמשות בתירוץ של ״זה לא אני, זו העירייה״. בשביל רוחות ערים ״העירייה״ היא חסרת משמעות, מין ישות אמורפית שממילא מבצעת רוב הזמן את רצונה של רוח העיר. הצדקה אנושית כשהיא לא רוצה לעשות משהו, או רוצה לעשות משהו ולהצדיק אותו. אישית, תמיד חשבתי שהחלוקה הזו מטומטמת. רוח העיר היא מהות העיר, מהות החיים בה, מהות אופיים של התושבים שלה. היא מושפעת מהעירייה בדיוק כמו שהעירייה מושפעת ממנה. אבל הרוחות עצמן רואות ב״עירייה״ משהו ראוי לבוז.
״היא מסתירה משהו,״ אומרת גבעתיים לבסוף. ״לפחות, אני מקווה שהיא מסתירה משהו, כי אם היא מאמינה בכל הדברים האלו... משהו משונה מאוד מתרחש.״
אני משעין את מרפקיי על שולחן הפלסטיק המלוכלך ומביט בהן, מנסה לחשוב על שאלות נוספות שיעזרו לי להבין מה קורה, אבל עמוק בפנים כבר יודע שאהיה חייב ללכת. ידעתי שהרגע הזה יגיע. אני שומר ערים. אני חייב לחזור לתל-אביב מתישהו. אולי הייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן במקום לנסוע בשמונת החודשים האחרונים בעיקוף גדול סביבה כל הזמן.
״בסדר,״ אני פולט לבסוף, המילה כמעט מסרבת לבקוע מבין שפתיי.
״באמת?״ רמת-גן שואלת, ספק קל בקולה.
״כן. אני אלך לדבר אִתה.״
שתיהן מביטות בי עכשיו, וההבעה בעיניהן כמעט זהה. אני לא מצליח לפענח אותה. הן שותקות, וזה מתחיל לעצבן אותי. ״מה?!״
היא מציצה אלַי מעל למשקפי התותים שלה. ״אתה, אה, רוצה אולי –״
״– שנבוא אִתך?״ משלימה גבעתיים, והעצבנות הקלה שאני חש הופכת לכעס. אני מצמצם את עיניי. כמה הן יודעות? האחרות אולי שמעו שמועות – בוודאי לא הרבה מהן. אבל שתי אלו קרובות מאוד לתל-אביב. אולי הן יודעות יותר.
״לא, תודה. אני מסוגל בהחלט לטפל בחובות שלי כשומר ערים בלי בייביסיטריות. תודה.״
גבעתיים מורידה את ראשה בהכנעה, אבל התותים של רמת-גן עוד מביטים בי.
״פשוט חשבנו שאולי תעדיף –״
״אני מעדיף להיות עכשיו במיטה שלי, ישן,״ אני קוטע אותה, ולא מסוגל יותר להרחיק את הזעם מקולי. ״וכיוון שזה לא אפשרי אני מעדיף שלא יגידו לי איך לעשות את העבודה שלי ושיתנו לי לעבוד בשקט.״ אני יודע שאני נשמע כועס, פגוע ואכזרי יותר משהתכוונתי, ושזה רק מחזק את מה שהן יודעות או מאמינות בו. אבל לא אכפת לי. בסופו של דבר, גם רמת-גן מורידה את מבטה. אני מועך את כוס הנייר שלי ומשליך אותה לפח.

אני נכנס לאוטו ונפרד מהתאומות על כביש ארבע. גבעתיים שוקעת אל תוך האדמה ונמוגה. רמת-גן מעדיפה להתרחק במעוף. הן ביקשו טרמפ – לא בגלל שהן באמת צריכות, סתם בשביל החברה. סירבתי. יש דברים שאני רוצה לעשות לפני שאני נכנס שוב לתל-אביב, והן גם ככה חטטניות מדי.
אני חוזר הביתה, מחליף את הבגדים שזרקתי על עצמי בבוקר, כשעוד לא ידעתי למה אני נכנס, בג׳ינס הכחול היפה שלי ובחולצה שחורה מגוהצת עם צווארון. בגבולות גבעת שמואל אני מוצא מספרה חדשה, ממש מחוץ לעיר עצמה, ומקצר את השׂער שמספריים לא נגעו בו כבר חודשיים-שלושה. אני גם מנצל את ההזדמנות להיפטר מזקן בן שבוע.
כשאני יורד במחלף אלוף שדה לכיוון השלום, הלב שלי מתחיל לדהור, ואני כבר לא יכול לשקר לעצמי שכל ההשקעה הזו הייתה סתם, בלי סיבה מיוחדת. עיניי כבר מחפשות אותה לצדי הכביש, במקומות בהם היא נהגה להעמיד פנים שהיא תופסת טרמפים כדי שאאסוף אותה. היא חשבה שזה מצחיק כשאנשים אחרים הבחינו בה לפעמים ועצרו. אבל היא לא בצדי הכביש. זו כמעט הקלה בשבילי. אני ממשיך הלאה. הן צדקו. יש המון תנועה ברחובות, אבל לא של כלי רכב. הכבישים עמוסים באנשים שאינם הולכים אלא רצים. בכל מקום בני נוער וצעירים מתרגלים ענפי ספורט שונים. קבוצה עצומה של רצים שמתאמנים למרתון חוצים את העיר, מכריחים אותי לעמוד כמעט 15 דקות ברמזור. אני מבחין גם בכמה מגמות אופנתיות חדשות, משונות למדי, אבל את אלו אני פוטר במשיכת כתף. תמיד היו לה רעיונות מוזרים בקשר לדברים כאלו. יש המוני חיילים בכל מקום, לא רק סביב הקריה, אני מזהה את צבעי הכומתות של יחידות קרביות – תכלת, חום, סגול, אדום. רבים מהם נושאים נשק.
היא עדיין לא מופיעה. אני ממשיך לכל התחנות האהובות עליה. שדרות רוטשילד. היכל התרבות. הגלידריות באבן גבירול. הסינמטק. דיזינגוף סנטר והכיכר. גן מאיר. חנויות הבגדים יד-שנייה בבוגרשוב. בתי הקפה בכרם התימנים. נחלת בנימין. כיכר מסריק. פארק הירקון. הטיילת. הנמל. שעות ארוכות. היא לא באה. אני חוכך בדעתי מה לעשות. אני לא רוצה להשתמש בקריאה. הן שונאות את זה, וזה נחשב גס רוח למדי. אבל בקרוב לא תהיה לי ברֵרה.
אני מוצא חניה בקלות רבה ליד הים – מה שאולי מוכיח יותר מכול שמשהו לא בסדר. יש מעט מאוד מכוניות בכבישים יחסית לאופניים.
אני יורד לחוף. אנשים מתאמנים גם כאן בריצה, בשחייה, מותחים שרירים בקבוצות כמו התעמלות בוקר לקראת הצהריים המאוחרים, מזיעים תחת השמש הקופחת. מה עובר על העיר המטורפת הזו?
אני כורע ליד המים ומושיט יד, נותן לגלים ללחך את אצבעותיי. זה הימור קלוש, אבל היא אוהבת את הים. ״אני יודע שאת לא רוצה לפגוש אותי,״ אני מדבר אל המים, ומרגיש די מטופש. אבל ממילא כולם עסוקים מדי באימונים כדי להביט בי, ואם מישהו יביט בי, לא אהיה התמהוני המוזר ביותר בעיר הזו. אני מרים חול רטוב ונותן לו לטפטף מבין אצבעותיי. ״אני לא יכול להאשים אותך. גם אני לא הייתי רוצה לפגוש אותי אם הייתי במקומך. אבל אנחנו חייבים לדבר.״
כשאני טובל את היד שוב במים, אני מרגיש משהו. שילוב של הפתעה, כעס, ובעקבות כל אלו – משיכה. אני לא בטוח אם זו הייתה משיכה מנטלית או שהגלים ממש משכו אותי פנימה, אבל התוצאה זהה. אני מאבד שיווי משקל ונופל למים.
כשאני קם, מקלל ומנקה חול מהחולצה הכי טובה שלי, היא עומדת מאחורַי. אני מרגיש אותה עוד לפני שאני מסתובב.
היא נראית בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותה, ואני חושד שזה מכוון. חצאית חוף כתומה קצרצרה, גופייה עם הדפסים של נינג׳ות, משקפי היפסטרים, ושׂער סגול. הדברים היחידים ששונים הם סרט ההזעה שמחזיק את השׂער מעל מצחה, והרולרבליידס. איך היא עלתה אִתם על החול הזה?
״היי,״ אני ממלמל.
״היי,״ היא אומרת, והקול שלה עשיר ושקט ורך, כמו שאני זוכר.
״את נראית טוב.״
״גם אתה.״
אני מחייך, וחש הקלה לראות שגם השפתיים שלה מתעקלות. אני מלא בחול ובמי ים.״אני מניח שזה הגיע לי.״
היא צוחקת, צחוק של רוח ים שמנערת מקלות של ארטיקים מעל החופים. ״מצטערת. הפתעת אותי. זה לא היה בכוונה. למרות שזה באמת הגיע לך.״
״הפתעתי אותך?״ אני מרים גבה. ״את יודעת כמה זמן אני כבר בעיר?״
״עשר דקות, אם ירדת באיילון?״
״יותר כמו חמש שעות,״ אני אומר. היא ממצמצת במהירות ומבטה מתערפל לרגע, ואני יודע שהיא סורקת את העיר, מתחברת אל המודעות שלה.
״באמת לא שמת לב?״
משב קר, לא אופייני לחודש אוגוסט, חולף על עורי הרטוב וגורם לו להסתמר. היא מהדקת את שפתיה. ״אני אמורה להיעמד דום בגבולות ברגע שאתה נכנס, כמו ערד ושאר המשועממות? יש לי עוד כמה עיסוקים חוץ ממך, שומר ערים.״
התואר שלי נשמע כמו עלבון בפיה. אני מרים את ידיי במחווה שאני מקווה שהיא מפייסת. ״פשוט התכוונתי שפעם היית יודעת בשנייה שהייתי נכנס לעיר.״
״פעם היית זורק עלה מייפל באוויר בשנייה שהיית נכנס לעיר, כדי שאני אדע שהגעת.״
זה נכון. שכחתי. או יותר נכון, השתדלתי לשכוח. החלון הפתוח, היד המושטת, העלה האדום, מחומש האצבעות, נזרק אל הרוח. הוא מעולם לא נפל אל הכביש. משב רוח היה תופס אותו, קולט אותו, משחק בו עד שהיה נעלם. כשהייתי מגיע הביתה, הוא כבר היה שם, תלוי ממחרוזת העלים במטבח. הם התייבשו יפה. בחודש הרביעי לאחר שעברנו לגור ביחד, המטבח התחיל להיראות כמו עץ מייפל. היא סירבה לזרוק אותם, אפילו אחד. והיא לעולם לא הייתה נותנת לאחד מהם להישמט לכביש.
משקל הזיכרונות בעיניה כבד כזה שבעיניי, אבל נושא איתו משקל אמִתי, של כבישי אספלט וקניונים וים ועצים בני מאה שנה. ״אף פעם לא הבנתי איפה הצלחת להשיג אותם.״
היא תמיד ניסתה לגלות, ואני תמיד סירבתי לספר. היא ידעה את כל הסודות שלי – אחרי הכול, היא צפתה בי כל הזמן כשהייתי בתחומיה. זה היה הדבר היחיד שלא הצליחה לגלות. עכשיו הסוד נראה חסר משמעות. ״כשהייתי קטן התחלתי להתכתב עם שומר ערים בקנדה. מת׳יו. אחרי שגדלנו קצת טיילנו בעולם ביחד. רצינו לבקר בכל המקומות שלא נוכל לחיות בהם. לא נסענו לא לישראל ולא לקנדה. זה היה נראה לנו כמו בזבוז זמן. אבל אז אבא שלו נפטר, והוא קורקע. נסעתי אליו לכמה שבועות. הוא הצטער שהוא לא הספיק לבקר אצלי, שהוא לא יספיק כבר. כשחזרתי שלחתי לו חרציות מיובשות, כדי שירגיש קצת את ישראל. הוא שלח לי עלי מייפל. אנחנו עדיין מצרפים כאלו לכל המכתבים שלנו.״
״ואתה היית נותן לי את כל העלים שהוא היה שולח לך?״ העיניים שלה מתרככות מעט. היא יודעת שיש לי מעט מאוד חברים. קשה לשומרי ערים ליצור קשרים אנושיים. קשה להם ליצור כל סוג של קשר, שאינו עם הערים שלהם. פשוט אין לזה זמן.
״זה לא היה כזה עניין גדול,״ אני ממלמל. דווקא עכשיו, כשהאזהרה השקטה נעלמה מעיניה, אני חש פחות נינוח, יותר נבוך. אני יודע להתמודד עם ערים זועמות. אני לא יודע להתמודד עם בנות זוג לשעבר. ״ממילא הייתי מאבד אותם או הורס אותם בטעות. ואת כל כך אהבת אותם.״
״כן.״ עיניה מתערפלות שוב. ״אני זוכרת שהראית לי אותם בצילומים פעם. לא יכולתי להאמין שיש מקום שגדלים בו עצים כאלו, שהשורשים שלהם קבורים מתחת לשלג והשלכת שלהם כל כך ורודה ואדומה וכתומה. חשבתי, הלוואי שהייתי יכולה לראות את זה באמת. רק פעם אחת.״
״אני מתאר לעצמי שטורונטו בטח מרגישה אותו דבר לגבי הסיגלונים המדהימים שלך.״ היינו הולכים יד ביד לפעמים, בשישי אחר הצהריים, תחת עצים סגולים על מדרכות סגולות משלכת. פרחי הסיגלונים היו נופלים בשׂערי, והיא הייתה צוחקת כשהייתה שולחת יד להוציא אותם.
היא מחייכת. ״סיגלונים פורחים פעם אחת, בתחילת האביב, בשיא העוצמה. אחר כך הם נושרים.״
אני חש אבוד במטפורה, ולפתע תוהה איך בכלל התחלנו לדבר על פרחים. מי המלח דביקים על עורי. אני רוצה מקלחת. ״את יודעת למה אני כאן?״
היא צוחקת שוב, אבל הפעם הצחוק הוא יותר כמו נהמה קרה של מטוס ממריא בשדה דוב. ״מי הלשינה לך? בת-ים? חולון? רמת-גן? הרצליה? רמת-השרון?״
״זה לא באמת משנה. מה קורה?״
״אתה מתכוון, חוץ מפראנויה של רוחות ערים שכל כך תקועות בשמרנות שלהן, שהן לא מסוגלות לקבל שיש מקומות שלא רוצים להישאר אותו דבר כל החיים שלהם?״
אני לא קונה את זה אפילו לרגע. ״מאיפה הגיע העניין הפתאומי הזה בספורט?״
״אתה מעדיף שכל העיר תפתח עניין בהתבטטות מול הטלויזיה?״
״לא אמרתי את זה. אבל את חייבת להירגע.״
״אני לא חייבת לעשות כלום. תסתכל סביבך. אתה שומע מישהו מתלונן?״
״הערים מתלוננות.״
היא מושכת בכתפיה ומשלבת את ידיה על חזה. צמידי החרוזים על מפרקיה משמיעים קולות רכים כמו פעמוני רוח. ״שיתלוננו. התושבים מרוצים.״
״אם תמשיכי ככה הן עלולות לכנס מועצת ערים.״ סוג של התערבות בין-עירונית. כזו שהן מגיעות אליה רק במצבים קיצוניים. הייתי במעט מאוד מועצות ערים בחיי. זו לא הייתה חוויה נעימה. ״את יודעת שכל החלטה שהן יגיעו אליה תחייב אותך.״
״שיֵכנסו מועצה.״ היא מחייכת שוב. אין שמחה בחיוך הפעם. ״ייקח להן יותר מדי זמן להגיע להחלטה ממילא.״
ההצהרה מחזקת אצלי את התחושה שהיא סיבכה את עצמה במשהו גדול. יותר מדי זמן להגיע להחלטה? לעומת מה? הזמן של עיר הוא נצחי.
״אביב.״ היא מתקשחת כשאני משתמש בשם החיבה שלי אליה. אני מתקרב שני צעדים. בדרך כלל יש לה ריח של ים. עכשיו יש לה ריח של קפה הפוך. אולי פשוט בגלל שכל כך התגעגעתי אליו. אני מושיט יד לקחת את ידה, אבל היא מושכת אותה לאחור במהירות. ״את בצרה? את צריכה עזרה?״
לרגע אני רואה מרי בעיניה, קריאת תיגר. ואז היא נאנחת, ונראית לפתע עייפה מאוד. ״לך, שומר,״ היא אומרת, כמעט ברשמיות, ומסתובבת ממני. ״עזוב אותי לנפשי.״ היא לא עפה או נעלמת, רק מתגלגלת בחזרה אל הטיילת. הרולרבליידס אמנם מחליקים בקלילות על החול כאילו היה כביש חלק, אבל היציבה שלה כבדה, תשושה, ואני חושב פתאום שהיא לא נראית ספורטיבית מספיק יחסית לכמות הספורטאים סביבנו. היא הייתה צריכה לכל הפחות להיות לבושה כמו אצנית אולימפית. עוד חידה. יותר מדי חידות. ואני מבין שאני לא יכול להשאיר את זה ככה. אני רץ אחריה, תופס את זרועה. ״אביב –״
״האיש הזה מטריד אותך, גברתי?״
האדם שעומד מצדה השני אינו אחד מהמתאמנים, אבל הוא לבוש באחת האופנות החדשות האלו של הגופיות האסימטריות. אני חושב שהוא נראה מגוחך. הוא נמוך ממני, שׂער כהה, עיניים בהירות נוקבות. יש לו מבטא קל שאני לא מצליח לזהות. אני מופתע שהוא הבחין בה. ואז, כשאני מביט שוב, אני לא מופתע. יש משהו מאחורי העיניים הנוקבות האלו. כוח.
גם היא לא מופתעת, אבל אני לא מצליח לפענח שום דבר אחר במבטה.
״לא. זה בסדר. תודה לך.״ היא מנערת את זרועה מאחיזתי. ״אני מסוגלת בהחלט להתמודד עם מטרידים.״
הוא לא נראה משוכנע. במבט מהצד, גם אני כנראה לא הייתי משוכנע. אבל אין לי זמן לאבירים על סוסים לבנים כרגע.
״אכפת לך? אנחנו בשיחה אישית פה.״
״אני חושבת שסיימנו את השיחה האישית,״ היא אומרת בקול לא נעים.
אני רוצה להתנגד, אבל זה בלתי אפשרי כשהאיש המוזר הזה עומד לצדנו וצופה בי בעיניים הנוקבות שלו. זו הצרה עם העיר הזו. אנשים רגישים מדי. על גבול החטטנות. כשאני מבין שהוא לא עומד ללכת, אני מוותר, לבסוף. ממילא לא התקדמתי לשום מקום. אין לי מושג מה קורה פה.
״אנחנו לא סיימנו,״ אני אומר לה.
היא מושכת בכתפיה, אדישה, מכנית. אני פונה ללכת. כשאני מסובב את ראשי, חצי דקה מאוחר יותר, לא רק היא נעלמה, אלא גם הוא.
למרות הרצון המפורש שהביעה, אני לא עוזב אותה לנפשה. אני לא יכול, לא כשנשארתי עם יותר שאלות מאשר תשובות מהמפגש הקטן והכאוב שלנו. אני מסתובב בטיילת, הולך לאט, בוחן את תנועת האנשים סביבי. מה זה יכול להיות? מחלה נפשית כלשהי? היא נשמעה בסדר. מחלה פיזית? איזו מחלה יכולה לגרום לתופעה כזו ביצור כל כך רב עוצמה ובן אלמוות? אני חופר בזיכרונותי, מנסה לשחזר דפים רלוונטיים מתוך הספרים של אבא, מחפש עוד מידע, מעביר את ידיי על בניינים, גדרות, עצים, מנסה למצוא את התשובות שלא נתנה לי, אבל אני לא חש שוב את המודעות שחשתי במים. היא נעלמה, או יותר נכון, לא מעוניינת לתקשר אִתי.
אני חוזר לרכב, ומגלה שהמכונית שלי מכוסה בעפר, כאילו היא עמדה מתחת לאתר בנייה. אין שום אתר בנייה בקרבת מקום, כמובן. ״יופי. מאוד בוגר מצידך,״ אני לוחש לאוויר. אין תגובה. אבל כשאני פתוח את דלת הרכב, אני מרגיש עיניים נחות עלַי. בצדו השני של הכביש עומדת אישה צעירה, בלונדינית, לבושה גם היא באופנת הרחוב החדשה והמשונה. הפנים שלה אציליים, גאים ויפים, הגוף שלה אתלטי, והשׂער הבלונדיני שלה אסוף על קודקודה בתסרוקת מיושנת. היא מחזיקה בידה מטה, אולי כזה של קפיצה במוט, אני לא בטוח. כשאני פוגש במבטה, אני מצטמרר. אין שמץ של עניין במבט הזה. רק קור, התנשאות ואיבה. למה היא מסתכלת עלַי ככה? האצבעות שלי מעקצצות. אני מחליט להתקרב, אולי לדבר אִתה, אבל כשאני עומד לחצות את הכביש, היא מדברת פתאום וקולה החד עוצר אותי. אני לא מבין את המילים – השפה זרה ולא נשמעת כמו שום שפה שאני מכיר. אבל הטון ברור. צל חיוך חולף על שפתיה, ואז אני מקלל ונאלץ למעוד לאחור כשאני כמעט נרמס על ידי מה שנראה כמו עדר סוסים פראי. מרוץ. התאומות צדקו.
כשהשיירה חולפת, האישה האצילית נעלמה. עוד חידות.

ביציאה מהעיר אני עומד בצומת נמיר-ארלוזורוב עוד רבע שעה ומחכה ששיירה ארוכה של נערות יסיימו את מה שנראה כמו ריצת אחר הצהריים הקלילה שלהן. לא פלא שיש כל כך מעט מכוניות בכבישים. זה יותר גרוע מהפקקים. הרבה יותר גרוע, אני חושב ומוריד במהירות את עיניי, מנסה כמיטב יכולתי להתעלם מהאיברים החשופים החולפים על פניי. יכול להיות שכמה מהן היו עירומות? לא, זה לא הגיוני. תעלול של המוח חסר התקנה והרעב למגע שלי. עבר יותר מדי זמן, ואני לא רציתי מישהי אחרת מאז שהייתי אִתה. אני אפילו לא יודע אם אצליח להיות שוב עם אישה רגילה. הזיכרונות צפים שוב על פני השטח, עור רך ועדין כמו ענן תחת ידיי, שׂער פרוע מלטף ומדגדג את עורי כמו גלי ים, ידיים עם אצבעות ארוכות כמו ענפי עצים, עם ציפורניים חדות שהיו ננעצות בעור שלי כש-
יש צפצוף מאחוריי – לא, לא צפצוף, פעמון של אופניים. אני מבין ששיירת הקטינות העירומה למחצה חלפה וממשיך הלאה, מתאמץ לאסוף את מחשבותיי, להחזיר את הזיכרונות לקופסה הסגורה והאטומה שבה נחו. זו העיר הארורה הזו, המקומות הארורים האלו. אני לא יכול להיות כאן בלי לחשוב עליה.
כשאני פונה סוף-סוף לז׳בוטינסקי, עצבני וקודר כמו ענני סערה, אני לא מופתע לראות את התאומות מחכות לי עוד לפני רחוב אבא הלל. אני מתפתה לרגע ללחוץ בכוח על דוושת הגז ולהסתלק. הן רק יחכו לי בצומת הבא, ויהיו עקשניות יותר. חוץ מזה, אני צריך אותן. אולי יהיה להן מושג מה קורה כאן. אבל פשוט אין לי כוח לזה. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה לחשוב.
אבל אז אני מבחין שהן לא לבד. רמת-השרון כאן, וגם בת-ים והרצליה. וכולן חיוורות ומודאגות. משהו לא בסדר. משהו קרה בזמן שהייתי בעיר.
אני מאט ועוצר בצד הכביש. עוד לפני שהספקתי למשוך את המפתחות מההתנעה, אני נמשך החוצה, והן תוקפות אותי: ידיים חולפות על כתפיי, על זרועותיי, על פניי, ממששות אותי, מחפשות נזקים. אני לא מבין, ולא מצליח להשחיל מילה במבול השאלות שצונח עלַי.
״מה קרה?״
״אתה בסדר?״
״היא עשתה לך משהו?״
״למה לא זימנת אותנו? אתה יודע שכשאתה בסכנה אתה יכול להשתמש בקריאה
״אמרתי לך שאנחנו צריכות לבוא אִתך!״ רמת-גן מסיימת, ולפני שאני מבין מה קורה, כל האוויר נשאב מריאותיי כשאני לכוד באחיזתה האימתנית של רוח עיר מתייפחת. היא מעולם לא חיבקה אותי.
אני טופח במבוכה על גבה של רמת-גן. ״סכנה?״ אני מצליח סוף-סוף לומר.
רמת-השרון וגבעתיים מחליפות מבטים. הרצליה מסירה מראשה כובע רחב שוליים. ״הוא לא יודע.״
״לא יודע מה?״
״לא יכולנו להיכנס,״ רמת-השרון תולה בי עיניים גדולות, יפות. ״מהרגע שנכנסת, לא יכולנו לעקוב אחריך אל תוך העיר. לא הייתה שום תקשורת. היא חסמה אותנו.״
״כל כך דאגתי,״ רמת-גן מייבבת. גבעתיים מוציאה מטפחת תכולה מתוך תיק הצד שלה ומעבירה אותה לרמת-גן, שמקנחת את אפה ברעש. ״לא יכולתי להפסיק לחשוב, אם קרה לך משהו, ואנחנו שלחנו אותך לשם...״
״אני דאגתי מזה שלא טרחת להשריץ ילדים לפני שהמשוגעת הזו רוצחת אותך ומפזרת את החתיכות שלך ליונים בכיכר דיזינגוף,״ בת-ים אומרת, ועשן הסיגרייה שלה צורב בעיניי. אני חש את החרדה המסתתרת מאחורי הטון האגבי שלה.
״אני בסדר גמור, בנות, באמת.״ הדאגה שלהן נוגעת ללבי. אני מחייך אליהן, חיוך שאני מקווה שהוא מרגיע. ״היא לא עשתה לי כלום. רק דיברנו.״ אבל המחשבות שלי שוב רצות קדימה, מחפשות, מגששות. היא לא נתנה להן להיכנס. למה? רוח צריכה להשקיע מאמצים אדירים בחסימה מהסוג הזה. אפילו היא. אולי בגלל זה היא נראתה עייפה? אבל למה שתחסום אותן בכלל? היא אפילו לא ידעה שנכנסתי לעיר עד לא מזמן. וזו, כמובן, עוד תעלומה. היעדרו של עלה מייפל מחומש אצבעות לא צריך לשנות כלום. ערים תמיד יודעות כשאני מגיע. הן מכווננות אלַי. זמן התגובה שלהן מרגע שאני חוצה את הגבולות הוא בין דקה לחמש דקות. הפעם האחרונה שלקח לרוח עיר כל כך הרבה זמן להכיר בנוכחותי היה בקריית שמונה, כשהיא הייתה תחת מתקפת קטיושות. באתי לראות אם אני יכול לעזור, ומצאתי אותה רק אחרי שעתיים וחצי, מנגנת בגיטרה לחבורת ילדים באחד המקלטים. מלחמה. זה מה שנדרש כדי שהיא לא תבחין בי במשך שעות. אבל אין מלחמה בתל-אביב.
״דיברתם?״ רמת-השרון ממצמצת, ריסים ארוכים נוגעים בלחיים ורודות. ״חמש שעות?״
״על מה דיברתם?״ מתעניינת הרצליה.
״היא הסכימה להקשיב?״ ממשיכה גבעתיים.
״מה היא אמרה לגבי העצים בפארק?״ רמת-גן מושכת בשרוולי.
אני עוצר אותן שוב בהינף יד. ״בנות. אני אספר לכן הכול, אבל כרגע אני עייף, רעב, צמא, ודביק מהים.״
״היא ניסתה להטביע אותך?״ נוהמת בת-ים. ״זה התפקיד שלי!״
״בואו נלך אלַי,״ מציעה גבעתיים. ״בהולמס פלייס יש ספא ומקלחת, ובית קפה.״
״את צוחקת,״ הרצליה נראית מלאת בוז. ״אנחנו הולכים למרינה.״
״מרינה!״ רמת-השרון מושכת קווצת שׂער בלונדינית מושלמת סביב אצבע מטופחת. ״הוא רוצה אוכל, לא זבל!״
״יאללה-יאללה!״ בת-ים מסמנת בידה. ״הוא לא צריך את האוכל הפלצני שלכן. יש לי דוכן שווארמה, הכי טרייה –״
״בנות!״ זה תמיד ככה כשיש יותר מאחת מהן. אני לא אוהב את תשומת הלב הזו, אבל בדרך כלל משתדל לקבל אותה בחיבה. אלא שכרגע אני באמת עייף מדי, וצריך זמן כדי לחשוב, ושקט כדי שהראש שלי יפסיק לכאוב. הן עונות על בקשתי הדוממת ומשתתקות, מחכות שאחליט. אבל אני יכול לחשוב רק על דבר אחד כרגע, כמה אני רוצה קפה הפוך, מהסוג שאני אוכל לקבל רק בעיר שהשארתי מאחוריי. אני מתפשר על הדבר הכי קרוב. ״מישהי יכולה להשיג לי נס?״
רמת-גן מרימה כוס קפה בידיים שהיו ריקות עד לפני שנייה. זה קפה הפוך, בכוס שקופה, גבוהה וארוכה, בצבע חום נפלא, עם קצף קרמי ורך מלמעלה. אני בוהה בה.
״גם אצלי יש בתי קפה, אתה יודע,״ היא מתיזה. ״כמה סוכר?״
״אה... שניים.״
היא מעבירה יד על פני הכוס ואז נותנת לי אותה. אני לוגם, ועוצם לרגע את עיניי. קפה מושלם. לפחות, מושלם יותר מכל קפה ששתיתי בשמונת החודשים האחרונים. המעטתי בערכה.
״אנחנו הולכים למקום שמגיש את הקפה הזה,״ אני מחליט לבסוף. ״יאללה, זזים.״

אני מתעורר לבדי על סדינים לבנים נקיים, רכים וריחניים, במיטה שאני לא זוכר שהלכתי לישון בה. אני מתיישב ומביט סביבי בחדר היוקרתי, סוויטת דלוקס ללא ספק, אם כי קשה לראות הרבה באור השמש המועט שמתגנב מבעד לווילון המהודר. אני מנסה להבין מה העיר אותי, ומגיע למסקנה שזה היה האף שלי. מכיוון הדלת נישאים ריחות של פנקייקים, ואומלטים, ומיץ תפוזים טרי, וקפה. אני מפנה את ראשי. רמת-גן עומדת בכניסה לחדר, מחזיקה מגש עמוס בכל טוב. ״בוקר טוב!״ היא מברכת, עליזה כפי שלא ראיתי אותה זמן רב. היא יותר אשת עסקים מסטודנטית לאמנות עכשיו, חצאית מעומלנת וחולצת צווארון, נעלי סירה ושׂער מסודר בתסרוקת אופנתית. אבל משקפי התותים עדיין נחים על ראשה, והשפתיים שלה צבועות בליפסטיק כחול, כאילו ליקקה קרטיב ענבים. את צווארה עוטף משהו שהיה יכול להיות צעיף, אבל נראה יותר כמו עניבה של תנועת הצופים.
היא מתקרבת עם המגש. שולחן נמוך נע מעצמו ממרכז החדר אל ליד המיטה שלי והיא מניחה לידי את המגש ומשגרת אלַי חיוך שטוף שמש. ״איך ישנת?״
אני ממצמץ אליה בזעף. ״איך הגעתי הנה?״
״היית עייף ולא הסכמנו שתנהג בחזרה הביתה, זוכר? כאן היה הכי קרוב.״
זיכרון מעורפל של אתמול בלילה מתחיל לחזור אלַי. השיחה הייתה ארוכה, נסערת ומייגעת. הן הלכו וחזרו כמה פעמים בגלל אירועים שדרשו את תשומת לבן בתוך הגבולות שלהן, וכתוצאה מכך הייתי צריך לחזור על סיפור הפגישה שלי עם תל-אביב כמה פעמים, ובכל חזרה, בגלל העייפות, הצלחתי פחות ופחות להשמיט את הפרטים האישיים מהסיפור. הן התווכחו הרבה, מעלות תאוריות מופרכות יותר ופחות, מעבירות מסרים בטלפון שבור לערים שלא נכחו במפגש, מתדיינות אם לזמן מועצת ערים, ואילו גזרות להטיל על העיר הסוררת שהפריעה לכולן כל כך בשגרת חייהן. לא ידעתי מה לומר להן. יכולתי רק לנסות להרגיע את הרוחות, תרתי משמע, וזה היה יותר כמו לנסות לשנות את כיוונו של טורנדו עם שואב אבק. לא פלא שהייתי עייף.
״איפה זה כאן?״ אני שואל.
הווילון מוסט לאחור כמו במשיכה של יד בלתי נראית, והשמש צורבת לרגע את עפעפיי לפני שאני מתרגל לאור.
״לאונרדו סיטי טאואר,״ היא עונה בגאווה. ״רוצה גם מסז׳ אם אתה כבר פה? ספא? פדיקור?״
״לא, תודה.״ אני מעווה את פניי. הן יודעות שאני לא אוהב לישון אצל אחת מהן. הטיפול המפנק מדי הזה הוא אחת הסיבות. אביב לא הייתה מתייחסת אלַי ככה. אולי בגלל זה יכולתי לחיות אִתה.
אני מרים את השמיכה ומבחין שאני לובש רק את את הבוקסר שלי. הבגדים שלי נחים על הכיסא לידי, מגוהצים ואחרי ניקוי יבש. אני מביט בהם, ואז בה.
״כמו חדשים,״ היא קורנת אלַי. ״תשתה את ההפוך שלך. הוא מתקרר.״

למרות הרטינות והתלונות שלי, אני מרגיש הרבה יותר טוב כשאני עולה שוב על הכביש מזרחה, בבגדים נקיים, שבע ולא עייף, לשם שינוי. וכשאני סוף-סוף מרגיש טוב פיזית, אני מתחיל לדאוג לה שוב. לא הייתי צריך לעזוב. הייתי צריך להתעקש. היא הייתה אומרת לי מה קרה. אני רוצה לחזור, אבל האחרות גרמו לי להישבע שלא אכנס לשם שוב בלי גיבוי, וממילא אין טעם שאחזור, לא עד שאגלה משהו שיעזור לי. מה שלא תהיה הבעיה עם תל-אביב, ברור שלאף אחת מערי גוש דן הצעירות אין מושג בעניין. אני צריך מישהי מנוסה יותר.
אני מתכוון לנסוע לירושלים, ואחר כך ליריחו, ואם כל זה לא יעזור – לעכו, או צפת, או טבריה. אבל אני שוקע במחשבות, ממשיך בכביש מספר אחת עד לסופו ליד יריחו וחולף גם על פניה בלי לעצור. כשאני בוחן את הדרך שוב, אין לי מושג איפה אני, דבר די מביך עבור שומר ערים. אני יכול להדליק את הג׳י-פי-אס – יש סיכוי שהוא אפילו יעבוד. אבל במקום זאת אני בוחן את הדרך בתשומת לב. לא במקרה ירדתי מהכביש הראשי. אני מכיר את המקום הזה. כבר הייתי כאן, באחד מהטיולים האינסופיים שלי עם אבא. הדרך נידחת, צדדית, ישנה. אין עליה איש מלבדי, ויש בה משהו קודר, אפילו מבשר רעות. אני לא זוכר מה מחכה לי בסופה, אבל למדתי כבר מזמן לבטוח באינסטינקטים שלי, במיוחד כשאני לא מבין אותם.
בקרבת הר סדום, אני מאט. כן. הייתי כאן כבר. מזמן. אני זוכר את הדרך הזו, אבל הייתי נמוך בהרבה, ובקושי הצלחתי לראות אותה מעל לוח המחוונים. ישבתי במושב שלצד הנהג, אולי בן שש או שבע, חגור בחגורת בטיחות, מביט בהערצה באבא, שנהג במכונית אדומה שהכבישים תמיד היו פתוחים בפניה, ולקח אותי לשחק בכל יום בעיר אחרת, בחוף אחר, בפארק אחר, בים אחר. בכל מקום תמיד חיכה לנו אוכל טעים ומיטה חמה ודודות נחמדות שנתנו לי מתנות משונות, חלוקי נחל, פרחים, בקבוקוני מים ריחניים. לא הכרתי או רציתי חיים אחרים. בסופו של דבר, הוא כן הכריח אותי ללכת לבית הספר, שנה או שנתיים אחר כך, כשהבין שלא יוכל ללמד אותי הכול בעצמו. אבל בשלב הזה, עוד היינו רק שנינו בעולם, ואני חשבתי שאנחנו הולכים לעוד הרפתקה. לא ידעתי. הוא החליק יד על ראשי. ״אני מצטער,״ הוא אמר. ״אולי האחרות צדקו. אולי אתה צעיר מדי. אבל אתה חייב לפגוש אותה. אתה חייב להבין.״
המשיכה המנטלית מגיעה ללא כל אזהרה, חזקה, בוטה, פולשת אל מחשבותיי כאילו היו שלה. אני נאבק, אבל אין לי באמת סיכוי, ותוך שניות ידיי מתהדקות על ההגה מעצמן, ומושכות את המכונית בכוח לצד ימין. לרגע ארוך של פאניקה אני נמצא במסלול התנגשות חזיתית עם אחת מגבעות המלח, אבל אז השליטה משתחררת ואני מושך בחזרה לשמאל ולוחץ בכוח על דוושת הברקס. המכונית נעצרת. הידיים שלי רועדות על ההגה. המשיכה הייתה פולשנית, גסה אפילו. ידעתי שהן יכולות לעשות כאלו דברים – הן עשו אותם לבני אדם אחרים לא מעט. אבל בני אדם אחרים לא הרגישו, רוב הזמן, ובכל מקרה, הן מעולם לא עשו את זה לי. אני נאבק להסדיר את נשימתי. ואז, כשאני מצליח סוף-סוף לבטוח ברגליי ולצאת מהרכב, אני רואה למה נמשכתי, וכמעט מאבד שיווי משקל שוב. הבולען עמוק, כמעט עשרה מטרים, ובלתי נראה מהכביש עצמו. הנפילה הייתה הורגת אותי.
על גבעת מלח, באמצע השום מקום שבו אנחנו נמצאים, יושבת זקנה גרומה, עטופה שחור, חבל מחזיק את השמלה המיושנת על מותניה. היא מחייכת אלַי חיוך בלי שיניים, ולמרות שהזיכרון רחוק ומטושטש, אני יודע שאותה באתי לפגוש. ״ברוך הבא, נוטר המקומות,״ היא אומרת, ולעברית על שפתיה יש מבטא עתיק ולא מזוהה, שעבר כבר לפני אלפי שנים מהעולם.
״שלום, סדום,״ אני ממלמל, מעט נבוך. אני מעדיף ״שומר ערים״. נשמע פחות נפוח. אבל לא עולה בדעתי לתקן אותה.
״חזרת לבסוף לבקר בתחומיי.״ היא מחווה סביבה, ואני מביט סביבי בגבעות המלח הריקות, הצחיחות, היבשות, וחושב, כפי שחשבתי כשהייתי בן שש, שהיא משוגעת לגמרי. אני מרגיש צורך לומר עוד משהו.
״תודה שהצלת אותי.״
היא מהנהנת. ״הבולענים אינם תובעים חיי אדם בדרך כלל. רובכם מוצאים את מותכם בערים הגדולות, מארס נחשי האספלט.״
זה נשמע כל כך מגוחך שקשה לי שלא לצחוק, למרות שטכנית היא צודקת. היא מזמינה אותי לשבת על הגבעה מולה בתנועת יד. ״אנא, שב וסעד את לבך.״
קערת חומר עולה מתוך הגבעה שמולי. היא מלאה במלח גס. אני בוהה בה לרגע, אבל אני לא רוצה להיות חצוף, אז אני פשוט מתיישב על הגבעה, מרים קצת מלח בכף ידי ומניח אותו על לשוני.
״אה... תודה.״ אני נע על גבעת המלח באי-נוחות, והוא שורט אותי דרך מכנסי הג׳ינס. ״את יודעת מה קורה?״
היא נדה בראשה. ״אירועים גדולים. ההרים מתלחשים על כך. אבל אינני מניחה שהגעת עד לכאן כדי לספר לי על הנעשה בערי החוף.״
״רציתי לדבר אִתך,״ אני מהדק את ידיי על המלח, והגרגרים הגסים שורטים אותי. ״על השומר שעזב אותך.״
עיני הענבר שלה מתקשחות. קול עמוק, כמו רעם שבוקע מתוך האדמה, מתגלגל סביבנו, ולרגע אני חושש שבולען עומד לפעור את פיו ממש מתחת לגבעה שעליה אנחנו יושבים.
״בטוחה הייתי כי כאשר ננהל את השיחה הזו, תכיר לי את בנך.״
אני ממצמץ. ״אין לי בן.״
״אם כך, איזו סיבה אחרת יכולה להיות להגעתך?״ היא סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש. ״הרי כך אתם מזהירים את ילדיכם לא לנטוש את חובתכם, את הערים שלכם. באמצעותי.״
אני חש את קצות אוזניי בוערים, אבל היא צודקת. זו הייתה המטרה לשמה הביא אותי אבא לכאן. וזה הצליח. לפחות, חשבתי שזה הצליח. אחרי אירועי הימים האחרונים, אני כבר לא כל כך בטוח. ״השומר שלך,״ אני מנסה שוב. ״למה הוא עזב אותך?״
ואז היא עושה משהו שלא ציפיתי – היא מחייכת. ״ניהלנו יחסי אישות, לתקופה קצרה ומאושרת.״ החיוך נעלם. ״עם חלוף הזמן, שנגע בפניו ושׂערו ועיניו, אך הותיר אותי ללא פגע, קשתה עליו האהבה. עבורי לא הייתה לכך משמעות, אבל הוא החל לנטור לי על האלמוות שלי. יום אחד, הוא פשוט חדל לבוא. עיר אינה יכולה לשרוד בלי השומר שלה.״
הלב שלי קר בחזי, כמו קשר של שורשי עץ מייפל קפואים מתחת לשכבות של קרח. ובכל זאת, ידעתי. בגלל זה באתי לכאן.
״והוא לא חזר כש...״
״כשהחלה המהפכה?״ היא נדה בראשה. ״ניסיתי לזמנו, לקראו אלַי, אך נכשלתי בכך. גם בידי האחרות עלה חרס. ידענו רק כי יצא לכיוון אשור ואינו מתעתד לשוב.״
״אולי קרה לו משהו.״
היא נדה בראשה לשלילה. ״לו היה נאסף אל אבותיו, היינו יודעות זאת. הוא לא אבה לשוב.״
כמוני. אני מנמיך את את ראשי אל ברכיי המכופפות וקובר את פניי בידיי. היינו ביחד שנתיים. ועוד קודם הייתי מגיע לביקורים שבועיים בעיר, מאז שאבא מת. עברו כמעט שמונה חודשים מאז שנפרדנו, ועד אתמול, לא נכנסתי אל בין גבולותיה פעם אחת. אפילו אם הייתי צריך לנסוע מחולון להרצליה הייתי מקיף את כל גבולותיה של תל-אביב דרך כביש ארבע, העיקר שלא למצוא את עצמי בפנים, העיקר שלא להתמודד עם המבוכה האנושית הקטנונית והמגוחכת שלי. בלי לשאול אותה פעם אחת לשלומה. בלי לחשוב שהיא אולי זקוקה לי, זקוקה לשומר הערים שלה.
״הכול באשמתי,״ אני מופתע לשמוע כמה חנוק הקול שלי נשמע. הצחוק שלה מהדהד בין הגבעות, גרום, עשיר, חורק. ״נוטר המקומות, מסופקתני שתוכל להשפיע עליה כך.״
״את לא מבינה,״ אני לוחש. ״נטשתי אותה.״
״הכיצד? לא נטשת את כנען.״ היא עדיין מתייחסת לישראל כאל כנען. זה כמעט מצחיק אותי לרגע. ״לא הפנית לה עורף. היא יכולה ליצור עמך קשר. האין זה כל מה שנדרש ממך כדי למלא את תפקידך כראוי?״
״אבל אנחנו... אני והיא...״ אני בולע רוק. אני יודע שרבות מהן יודעות, או לפחות ניחשו. אבל מעולם לא הודיתי בכך לפני אחת מהן.
היא צוחקת שוב. הפעם הצחוק נשמע זקן. המלח באוויר מגביר את המחנק בגרוני. ״אינכם הראשונים, נוטר המקומות.״
״אני יודע. בגלל זה אני אומר –״
״ואף לא השניים.״ אני מרים את עיניי ומביט בה. העיניים שלה, עדיין חדות כתמיד מאחורי קווצות השׂער הנופלות על פניה, מנצנצות אלַי. ״האם תהית, נוטר, מדוע הרוחות תמיד נשים הן, ואילו נוטרי המקומות תמיד גברים?״
המוח שלי מסרב להבין את מה שהיא אומרת, ולרגע אני פשוט בוהה בה בפה פעור. ״מה?״
״אתם, נוטרי המקומות, הנכם כמעט בני האנוש היחידים המסוגלים להכירנו, לזוכרנו, לשוחח עמנו. חייכם מוקדשים לליווי ולטיפול בנו. מאז ומעולם היו יחסים עמוקים יותר חלק ממחזור זה.״
״יחסים...?״ אני חוזר אחריה כהד. ״את רוצה להגיד לי שבמשפחה שלי יש...״
״רוחות מקומות,״ היא משלימה. ״כפי שאמרתי, לא היית הראשון ולא השני.״
אני נושף אוויר ומופתע לחוש את ידיי רועדות. היא זקנה, עתיקה. אולי היא לא יודעת על מה היא מדברת. אני מאלץ את מחשבותיי המתרוצצות להתמקד בנושא שלשמו באתי לכאן. אוכל לחקור את הנושא הזה לעומק מאוחר יותר. ״ולמה את חושבת שמה שעובר עליה לא קשור אלַי?״
היא מברישה מלח בקצה רגלה היחפה. ״כפייה של עיר אחת על רעותה אינה אחד מאותם אירועים שבכוחך למנוע, נוטר המקומות.״
״כפייה?״ אני מהדהד אחריה.
״בוודאי. בטוחה הייתי כי תדע. הרי פגשת בה.״ עיניה פונות אלַי, ואני מרגיש אותה שוב בראשי. זה לא דומה כלל למשיכה הרכה, האינטימית, הבלתי מורגשת כמעט של תל-אביב. המגע מחוספס, כמעט צורב בקצות תודעתי. לא בכוונה להכאיב – יותר כמו אישה זקנה שפוגעת באוזניך כשהיא צועקת, כיוון שאינה שומעת טוב מספיק. הזיכרונות האחרונים שלי נשלפים בזה אחר זה כמו ממחטות מקופסה. היא עוצרת באישה הבלונדינית, הגאה, בעלת האף הישר והסנטר הזקור.
״היא? רוח עיר?״ אני כמעט נופל. ״זה לא יכול להיות. הייתי מרגיש את זה.״
״סבורתני כי תתקשה להרגיש ערים שאינן שלך.״
״לא שלי?״ אני לוחש. אני נזכר בשפה המשונה שבה דיברה האישה – כלומר, הרוח. אני אמור להבין אותן, לא משנה איזו שפה הן מדברות. ״את יודעת מי היא?״
היא נדה בראשה לשלילה. ״היא באה מארצות נכר ולא מאדמתנו, והיא עתיקת יומין. קרובה לתקופתי שלי, ככל הנראה. עוצמתה ויציבותה מרמזים כי יש עמה נוטר מקומות אחר.״
פנים מבזיקים בזיכרוני. האיש בחוף, זה שדיבר בחירות רבה כל כך עם תל-אביב שלי, שלא הייתה מופתעת מנוכחותו. זה שנעלם כשהיא נעלמה.
סדום מהנהנת, עדיין מקושרת אל זיכרונותי. ״ממנו עליך להישמר, נוטר מקומות, ולא ממנה.״
״למה?״
״רוחות אינן רעות מטבען. בני האנוש עשויים להיות.״
נהדר. שומר ערים זר עם כוונות בלתי חיוביות בעליל, ורוח חזקה מספיק כדי להשתלט על תל-אביב, שהראתה באופן ברור שהיא אינה מחבבת אותי. ואני אפילו לא יכול להשתמש בקריאה כדי לדבר אִתה. אני לא יודע איזה שם לקרוא. מי יודע אם היא בכלל תבין אותי.
סדום מרגישה את הייאוש שלי. אני שומע את רחש המלח הגס, ואז יד מקומטת נחה על כתפי. ״ייתכן ומועצת הערים תוכל לעצור בעדה.״
לא סביר. הן לא יודעות עם מי הן מתמודדות. איך אפשר לצאת למלחמה בלי להכיר את האויב שלך? ״אם רק היה לי שם לתת לה...״
״האם ניסתה תל-אביב לרמוז לך משהו בפגישתכם הקצרה?״
אני חושב, מגלגל את השיחה שלנו בראשי. אביב לא התנהגה כאילו היא במצוקה. היא נראתה עייפה באופן לא אופייני, אבל לא יותר מכך. אם הייתה חרדה לגורלי, הייתה מגרשת אותי משם במהירות במקום לנהל שיחה על פרחים ועלי מייפל. אם הייתה זקוקה לעזרתי, היו לה עשרים דרכים מילוליות ולא מילוליות לרמוז לי על כך, יותר מלכל עיר אחרת. הכרתי כל שריר, כל עצב בפניה וגופה, ידעתי את המשמעות של כל כיווץ שפה והרמת עפעף, של כל תנועת אצבע קלה שבקלות. האם היא הייתה גאה מכדי לבקש עזרה, או שניסתה להגן עלַי?
״הנח לאחרות לטפל בה, נוטר המקומות.״ סדום עדיין אוחזת בכתפי, ואני לא יודע אם היא קוראת את מחשבותיי או מסיקה אותן מהבעת פניי. ״הכפייה נמשכת כבר חודשים ארוכים. עליהן רק לחפש בכדי למצוא סימנים מסגירים לזהותה של העיר האחרת.״
״סימנים מסגירים?״
היא מהנהנת. ״תל-אביב הִנה עיר של חיי תרבות, רוח, השכלה, חברה, אמנות. העיר הזרה צריכה הייתה להחליף את אלו, בדרכה שלה. כל הנחוץ לדעת על זהותה של עיר ניתן ללמוד מתוך האמנות שלה.״ פניה מקדירות, ועיניה מתערפלות שוב, ובנייני אבן קדומים משתקפים בהם.
ידה נחה על כתפי, מקומטת ושברירית. אני אוחז בה בידי. עיניה מתמקדות בי שוב.
היא מחייכת. ים המוות כולו נמצא בחיוכה. ״אל תבטיח דברים שלא תוכל לקיים, נוטר.״
״לא הבטחתי.״
״אבל עמדת להבטיח.״
אני לא אומר דבר, אבל נשבע לעצמי שאבוא לבקר אותה שוב, עוד לפני שיהיה לי ילד, ולא אכפת לי אם האחרות חושבות שהיא זקנה מטורפת. גם היא עיר שלי. אפילו אם כבר אין לה עיר.
״אל תסכן את עצמך, נוטר המקומות,״ היא מבקשת שוב. גבותיה העבותות מצלות על עיניה. ״הן תוכלנה לטפל בכך ללא התערבותך. מלחמת ערים מסוכנת לבני אנוש. כולנו נעדיף לאבד עיר-אחות ולא לאבד נוטר.״ אם לא הייתי נתקל בגישה הזו גם מהאחרות, הייתי חושב שזה מופרך. אבל אני לא יכול שלא להתערב. העיר הזרה, מי שלא תהיה, לא נותנת להן להיכנס. אולי ביחד הן יוכלו לפרוץ את המחסום, אבל זה ידרוש מאמצים כבירים, והמשמעות תהיה מלחמה כוללת ועקובה מדם. אני לא יכול להרשות לזה לקרות. סדום טועה. ההשתלטות אולי אינה באשמתי, אבל אם הייתי קשוב יותר, אכפתי יותר, עסוק פחות במבוכה שלי ובחוסר הנעימות שלי, אולי הייתי מצליח למנוע אותה. אם לא הייתי מתרחק מתל-אביב כמו מאש בחודשים האחרונים, כבר הייתי רואה את זה. הייתי שם לב. הייתי יכול לעזור.
אבל אני מתכוון לעזור עכשיו.



הפוך, לקחת - חלק שני

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
מאוד, מאוד אהבתי
דרצ'י יום רביעי, 19/06/2013, שעה 23:13

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.