על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  

מזרקות גן העדן
פרקים לדוגמה / ארתור סי קלארק
יום רביעי, 26/04/2006, שעה 9:57

הדרך אל מעלית החלל בספרו של ארתור סי. קלארק


מן הכריכה האחורית:

שאיפת האדם להגיע אל החלל, אל הכוכבים, עתיקה כימי האנושות. אך כדי להמריא אל השמיים ואף מעבר להם, יש צורך בהשקעה עצומה של אנרגיה ומשאבים. למציאות זו חודר בעוצמה חזונו של ואנוואר מורגן: הקמת מעלית שתתנשא לגובה אלפי קילומטרים, תעוגן בתחנת חלל, ותשא את האדם אל מעבר למגבלות הכבידה של כדור הארץ.

אך מכשולים רבים עומדים בדרך להגשמת החזון: מכשולים טכניים והנדסיים, מכשולים כספיים, והחזקים מכול – מכשולים מעשי ידי אדם. שכן, ישנו רק מקום אחד בעולם המתאים להקמת בסיס המעלית, ומסתבר שמקום זה הוא מקום מקודש, עליו עומד מנזר בודהיסטי מזה מאות בשנים. המקדש מלא בזכרונות היסטוריים מימיה של מלכות קדומה, ומימיו של מלך שרצה להתעלות לדרגת אל.



1

קאלידסה

הכתר נהיה כבד יותר ויותר ככל שחלפו השנים. כאשר הבודהידארמה הנכבד, מהנָאיַיקי תֵ'רו, הניחו לראשונה – ובאי-רצון רב – על ראשו, הופתע הנסיך קאלידָסה מקלות משקלו. עתה, עשרים שנה מאוחר יותר, המלך קאלידסה היה מוכן בחפץ-לב לוותר על נזר הזהב המשובץ יהלומים, כל אימת שטקסי החצר אפשרו זאת.
היתה מעט מאוד טקסיות שם, על הפסגה סחופת הרוחות של המבצר הסלעי; צירים ועותרים ספורים הגיעו לשטוח את בקשתם בגבהים המאיימים הללו. רבים מאלה שיצאו למסעם אל יקָאגַלַה סבו על עקבותיהם כשהגיעו אל קטע הדרך התלול האחרון, העובר ממש בעד מלתעות האריה הרובץ שנדמה כעומד לזנק מפני הסלע. מלך קשיש לעולם לא יוכל לשבת על כס רם ונישא זה. באחד הימים קאלידסה יהיה חלוש מכדי להעפיל אל ארמונו שלו, אך הוא פקפק אם יום זה אמנם יגיע; אויביו הרבים בוודאי יחסכו ממנו את השפלת הגיל.
אויבים אלה נקבצו עתה. הוא נשא מבטו צפונה, כאילו יש בכוחו כבר לצפות בצבאותיו של אחיו למחצה, השב לתבוע את כס המלכות המוכתם בדם של טאפרוביין. אולם האיום היה עדיין מרוחק, מעבר לימים מוכי מונסון; ולמרות שקאלידסה נתן אמון רב יותר במרגליו מאשר באסטרולוגים שלו, היתה נחמה בידיעה שאלה, כמו גם אלה, הסכימו בעניין זה.
מַלגארָה המתין עשרים שנה כמעט, רוקם תוכניות ומגייס את תמיכתם של מלכים זרים. אך אויב סבלני ומתוחכם יותר ארב כמטחווי יד, לנצח נשקף משמי הדרום. החרוט המושלם של סְרי קאנדָה, ההר הקדוש, נראה היום קרוב מאי פעם, מתנשא מעל המישור המרכזי. למן שחר ההיסטוריה הוא עורר יראה בלב הצופים בו. תמיד היה קאלידסה מודע לנוכחותו המהורהרת ולעוצמה שסימל.
אך למהנאייקי ת'רו לא היו צבאות, ולא פילים השועטים אלי קרב בתרועות רמות וחיטים מונפות. הכהן הגדול היה רק איש זקן בגלימה כתומה, שנכסיו החומריים היחידים הם קערת נדבות ועלה דקל להסתתר תחתיו מפני החמה. בעוד השמשים והנזירים פחותי הדרג מלמלו סביבו מזמורי קודש, הוא פשוט ישב בדממה כשרגליו שלובות תחתיו – ואיכשהו התערב בגורלם של מלכים. היה זה מוזר מאוד...
האוויר היום היה כה צלול עד שקאלידסה הצליח להבחין במקדש, שהתגמד בשל המרחק לראש חץ לבן זעיר במרום הפסגה של סרי קאנדה. הוא לא נראה כמלאכת אדם, והזכיר למלך את ההרים הכבירים יותר שראה בצעירותו, כששהה כאורח למחצה ובן-ערובה למחצה בחצרו של מהינדָה הגדול. כל הענקים שהגנו על קיסרותו של מהינדה נשאו עטרות כאלה, העשויות מחומר גבישי זוהר עבורו לא נמצאה מילה בשפת טאפרוביין. ההינדים האמינו שהיה זה סוג של מים שעברו התמרה קסומה, אבל קאלידסה צחק לאמונות תפלות כאלו.
הנצנוץ השנהבי נמצא במרחק שלושה ימי מסע בלבד – אחד לאורך דרך המלך, בין יערות ושדות אורז, ושני ימים נוספים במעלה המדרגות המפותלות שלעולם לא יוכל לטפס בהן שוב, כי בסופן שכן האויב האחד ממנו פחד ושאותו לא יוכל להכניע. לעתים הוא קינא בעולי הרגל, עת הבחין בלפידיהם המתווים קו דק של אש על פני ההר. הקבצן שפל הרוח ביותר יוכל לקדם את השחר המקודש ולקבל את ברכות האלים, אך שליט כל הארץ לא יכול היה לעשות כן.
אבל הוא מצא נחמות שונות, לפחות לזמן מה. מוגנים בחפיר וסוללת עפר, שכנו הבריכות והמזרקות, וגני התענוגות עליהם הרעיף מאוצר מלכותו. וכאשר עייף מהם, עמדו לרשותו גבירות הסלע – הן העשויות בשר ודם – אותן זימן לעיתים פחות ופחות תכופות, ומאתיים הדמויות בנות-האלמוות הבלתי משתנות עמן חלק את מחשבותיו, כי לא יכול היה לבטוח באחרים.
הרעם הרעים בשמי המערב. קאלידסה פנה מעם קדרותו מבשרת הרעה של ההר אל תקוות הגשם הרחוקה. המונסון אחר להגיע השנה; האגמים המלאכותיים שהזינו את מערכת ההשקיה הסבוכה של האי התרוקנו כמעט. בתקופה זו של השנה, אמור היה להיראות בוהק המים במקווה העצום מכולם – אותו, כך ידע היטב, המשיכו נתיניו לכנות בשם אביו: פָרָוואנָה סָמוּדרָה, הים של פרוואנה. הקמתו הושלמה רק לפני שלושים שנה, אחרי דורות של עמל ויגע. בימים מאושרים יותר, ניצב הנסיך הצעיר קאלידסה גאה ליד אביו, בשעה שמגופי השערים הגדולים נפתחו והמים נותני החיים נשטפו על פני האדמה הצמאה. בכל רחבי הממלכה לא היה מראה מלבב יותר מאשר הגלים העדינים בראי המים, באגם מעשה ידי אדם זה, בו השתקפו הכיפות והמגדלים הצרים של רנאפּוּרָה, עיר הזהב, הבירה העתיקה שנטש למען חלומו.
שוב התגלגל הרעם, אך קאלידסה ידע שהבטחתו הבטחת שווא היא. אפילו כאן, במרומי סלע השטן, האוויר נותר ללא ניע, חסר חיים; לא היה שמץ מן המשבים הפתאומיים, האקראיים, שבישרו את בוא המונסון. לפני שיגיעו הגשמים, בצורת עלולה להתווסף לדאגותיו.
''הוד רוממותך,'' נשמע קולו הסבלני של משרתו, ''הצירים עומדים לעזוב. הם מבקשים לחלוק לך כבוד.''
אה, כן, אותם שני שגרירים חיוורי פנים מעבר לאוקיינוס המערבי! הוא יצטער כשילכו, כי הם הביאו בשורות מופלאות בטאפרוביינית העילגת שבפיהם. אך שום בשורה, כך הודו, לא תשתווה במופלאותה למבצר-ארמון זה שבשמיים.
קאלידסה הפנה את גבו אל כיפתו הלבנה של ההר ואל האדמה השחונה, הבוהקת, והחל לרדת במדרגות השחם אל אולם קבלת הפנים. מאחוריו, המשרת ועוזריו נשאו תשורות של שנהב ואבנים טובות עבור הגברים הגבוהים, הגאים, שהמתינו לשאת ברכת פרידה. במהרה הם יובילו את אוצרות טאפרוביין אל מעבר לים, אל עיר הצעירה בכמה מאות שנים מרנאפורה; ואולי, למשך זמן קצר, תוסח דעתו של הקיסר הדריאנוס ממחשבותיו הכבדות.


כשגלימתו בוהקת כלהבה כתומה כנגד קירותיו הלבנים של המקדש, ה-'מהנאייקי ת'רו' פסע לאיטו אל תל העפר הצפוני. הרחק למטה השתרע מאופק לאופק לוח השחמט של שדות האורז, הקווים השחורים של תעלות ההשקיה, הנצנוץ הכחול של הפרוואנה סמודרה, ומעבר לים שעל היבשת ריחפו הכיפות הקדושות של רנאפורה כבועות ערטילאיות, עצומות לאין שיעור, אם נוכחת במרחקן האמיתי. במשך שלושים שנה הוא צפה במראה המשתנה תדיר, אבל נוכח שלעולם לא יתפוס את כל פרטי מורכבותו. צבעים וקווי מתאר השתנו מדי עונה; בעצם, עם כל ענן חולף. גם ביום שהוא עצמו יחלוף מן העולם, הרהר הבודהידארמה, הוא עדיין יראה משהו חדש.
רק דבר אחד פגם במלאכת המחשבת של הנוף המופלא. זעיר ככל שהצטייר בשל הגובה הרב, סלע השטן – העשוי אבן אפורה – דמה לפולש זר. האגדה סיפרה שיקאגלה היה חלק מפסגת ההימלאיה מַצמיחת העשב אותה הפיל האל-הקוף האנומן, כשנחפז להביא את התרופות ואת ההר לחבריו לנשק עם תום הקרבות של הרמָייאנָה.
ממרחק זה, כמובן, אי אפשר היה להבחין בפרטים של מעשה האיוולת של קאלידסה, למעט קו קלוש דק שרימז על סוללת המגן החיצונית של גני התענוגות. אבל אם פעם נתקלת בו, כה רב היה רישומו של סלע השטן עד כי לעולם לא שכחת את החוויה. ה-'מהנאייקי ת'רו' ראה בעיני רוחו בבהירות, כאילו עמד בתווך ביניהם, את טפרי כפותיו העצומות של האריה מזדקרות מהסלע החשוף – ואילו מעליו נתגלו במעורפל הביצורים שעליהם, מה קל להאמין, עדיין התהלך המלך המקולל...
הרעם הנמיך והתנפץ, מתעצם במהירות ובכוח כה רב עד שנדמה שהוא מרעיד את ההר עצמו. ברצף מתמשך של תרועות ושברים הוא דהר על פני הרקיע וגווע במזרח. שניות ארוכות התגלגלו ההדים סביב שפת האופק. איש לא יוכל לראות בזה אות מבשר לגשמים הקרבים ובאים; מועדם המתוכנן היה בעוד שלושה שבועות, ובקרת המונסון מעולם לא טעתה ביותר מעשרים וארבע שעות. כאשר נמוגו ההדים, המהנאייקי פנה אל בן הלוויה שלו.
''זה מה ששווים נתיבים ייעודיים לכניסה חוזרת,'' אמר בשמץ רוגזה שאינה יאה למי שהינו ממשיך דרכו של הדארמה. ''האם השגנו קריאת מונה?''
הנזיר הצעיר יותר דיבר בקצרה לתוך מיקרופון פרק היד שלו, והמתין לתשובה.
''כן – השיא היה מאה ועשרים. חמישה דציבלים מעל השיא האחרון.''
''שלח את המחאה הרגילה למרכז קנדי או לבקרת גאגרין, או מה שזה לא יהיה. במחשבה שנייה, מוטב אם תגיש תלונה לשניהם. לא שזה ישנה משהו, כמובן.''
כשמבטו עוקב אחר נתיב האד המתפזר לאיטו בשמיים, לבודהידארמה מהנאייקי ת'רו – השמונים וחמישה – היתה פתאום פנטזיה לגמרי לא נזירית. לקאלידסה בוודאי היה טיפול הולם עבור מפעילי קו חלל שחשבו רק במונחים של היחס בין דולרים לקילו במסלול לווייני... טיפול שכלל, יש להניח, שיפוד על כלונסאות, או פילים עוטי מתכת, או שמן רותח.
אבל החיים, כמובן, היו פשוטים יותר לפני אלפיים שנה.

2

המהנדס

חבריו, שמספרם הלך ופחת באופן מצער כל שנה, קראו לו יוהַן. העולם בכללו, כשנזכר בו, קרא לו ראג'ה. שמו המלא גילם חמש מאות שנות היסטוריה: יוהן אוליבר דה אַלוויס סרי ראג'אסינג.
בעבר, תיירים אשר ביקרו באיזור הסלע ביקשו להנציחו במצלמותיהם ובמכשירי הקלטה; אבל הדור החדש לא ידע דבר על הזמנים בהן פניו היו המפורסמות ביותר במערכת השמש. הוא לא הצטער על תהילת העבר, שכן היא הביאה לו את הכרת התודה של האנושות כולה. אך היא גם טמנה בחובה חרטות על השגיאות שעשה וצער על חיי אדם שהושחתו לריק, אובדן שיכול היה להיחסך עם מעט יותר ראיית הנולד או סבלנות. כמובן שעכשיו, מנקודת ראות היסטורית, קל להבין מה צריך היה לעשות כדי למנוע את משבר אוקלנד, או כדי לכנס את חותמי אמנת סמרקנד העקשנים. היתה זו שטות מצידו להאשים את עצמו בטעויות הבלתי נמנעות של העבר, אך עם זאת, לעיתים מצפונו ייסר אותו יותר מהכאבים הנמוגים שגרם הקליע הפטגוני הנושן.
איש לא האמין שפרישתו תימשך זמן כה רב. ''אתה תחזור בתוך שישה חודשים,'' אמר לו נשיא העולם צ'וּ. ''הכוח ממכר.''
''לא בשבילי,'' ענה, תשובה אמיתית למדי.
כי הכוח נפל בחלקו מבלי שחיפש אחריו. תמיד היה זה סוג מיוחד ומוגבל של כוח – כוחו של יועץ, לא של מוציא לפועל. הוא היה רק עוזר מיוחד (שגריר בפועל) לעניינים מדיניים, אחראי ישירות בפני הנשיא והמועצה, והצוות שלו אף פעם לא מנה יותר מעשרה. אחד עשר, אם נמנה את 'אריסטו'. (לוח הבקרה שלו עדיין הכיל גישה ישירה לזיכרון ולמאגרי עיבוד הנתונים של 'ארי', והם שוחחו זה עם זה מספר פעמים בשנה). אבל לקראת הסוף, המועצה קיבלה את עצותיו ללא סייג, והעולם העניק לו חלק ניכר מההכרה שהייתה צריכה להינתן לפקידים העלומים של מחלקת השלום.
כך שהיה זה השגריר-לעת-מצוא ראג'אסינג שזכה לכל הפרסום כשהוא עובר ממוקד פורענות אחד לשני, פה מחניף לאגו כלשהו, שם מרגיע משברים, מתמרן את האמת במיומנות שאין דומה לה. מבלי לשקר ממש, כמובן; זה עלול היה להיות הרה אסון. בלי הזיכרון חסין-הכשל של ארי, הוא לעולם לא היה מצליח לקיים בידו את השליטה והפיקוח על הרשתות הסבוכות שלפעמים נאלץ לטוות על מנת לאפשר לאנושות לחיות בשלום ובשלווה. כאשר החל ליהנות מהמשחק לשם המשחק עצמו, הגיעה העת לפרוש.
זה היה לפני עשרים שנה, והוא אף פעם לא הצטער על החלטתו. מי שניבאו שהשעמום יצליח במקום בו נכשלו פיתויי הכוח, לא הכירו את האדם ולא הבינו את שורשיו. הוא שב אל השדות והיערות של נעוריו והתגורר רק קילומטר אחד מהסלע הגדול שהאפיל על ילדותו. הווילה שלו מוקמה ממש מאחורי הסוללה שהקיפה את גני התענוגות, והמזרקות שעיצב האדריכל של קאלידסה התיזו עכשיו את מימיהן בחצרו של יוהן לאחר אלפיים שנות שתיקה. המים זרמו עדיין במובילי האבן המקוריים; דבר לא השתנה, מלבד מאגרי המים במרומי הסלע שהתמלאו עתה בעזרת משאבות חשמליות ולא על ידי שורות של עבדים מיוזעים.
השגת אותה פיסת אדמה רווית היסטוריה לעת פרישתו הסבה ליוהן סיפוק רב, יותר מכל דבר אחר בקריירה שלו, ומימשה חלום שלא האמין כי יתגשם אי פעם. ההישג תבע שימוש בכל מומחיותו הדיפלומטית, בתוספת סחיטה מעודנת במחלקת הארכאולוגיה. מאוחר יותר נשאלו שאלות בכנסת המדינה, אך למרבה המזל הן נותרו ללא מענה.
הוא היה מבודד מכל אדם, פרט לסטודנטים ולתיירים הנחושים ביותר, הודות לשלוחה של סוללת העפר, מוגן ממבטיהם על ידי חומה עבה של עצי אשוקה שעברו טיפול גנטי וזהרו בשלל פרחיהם כל השנה. העצים גם שימשו בית לכמה משפחות קופים, והיה זה משעשע לצפות בהם, אלא שמדי פעם הם פלשו לווילה והסתלקו עם כל חפץ נייד שעורר את חמדנותם. אז היתה פורצת מלחמת מינים קצרה שלוותה בנפצים ובקריאות אזהרה מוקלטות שהחרידו את בני האדם לא פחות מאשר את קופי האדם, שהיו חוזרים לחדור תוך זמן קצר, כי למדו משכבר שאיש לא יפגע בהם באמת.
אחת משקיעות השמש היותר מרהיבות של טאפרוביין החלה לשנות את שמי המערב כאשר ריחופית קטנה הגיחה בדממה בינות לעצים ונעצרה ליד עמודי השחם של האכסדרה (סגנון צ'וֹלָאי אמיתי מתקופת רנאפורה המאוחרת – ומשום כך אנכרוניזם מושלם כאן. אבל רק פרופסור סראת' העיר על כך; ושב והעיר על כך בכל פעם, כמובן).
מתוך נסיון ממושך ומר, ראג'אסינג למד לעולם לא לבטוח ברושם הראשוני, אך גם לא להתעלם ממנו. הוא ציפה שוָנֵוָואר מורגן, בדומה להישגיו, יהיה אדם גדל גוף ומרשים. במקום זאת, התגלה המהנדס כבעל קומה ממוצעת ומטה, ועל סמך מבט חטוף ניתן היה לכנותו שברירי. אולם הגוף העדין היה שרירי כולו, והשיער השחור ככנף עורב הקיף כמסגרת פנים שנראו צעירות במידה ניכרת מחמישים ואחת שנים. מצגת הווידאו שנמצאה בתיקיית הביוגרפיות של ארי לא החמיאה לו; היה עליו להיות משורר רומנטי, או פסנתרן קונצרטים, או אולי שחקן גדול המרתק אלפי אנשים על ידי אומנותו. ראג'אסינג ידע להבחין בעוצמה כשנתקל בה, שהרי כוחניות היתה עיקר עיסוקו, ועכשיו עמד מולה פנים אל פנים. יש להיזהר מאנשים קטנים, אמר לעצמו תכופות, כי הם הכוח המניע והמטלטל את העולם.
ויחד עם מחשבה זו ניעור בו ניצוץ ראשון של דאגה. כמעט בכל שבוע הגיעו ידידים ותיקים ואויבים ותיקים לאתר נידח זה כדי להתעדכן ולהעלות זיכרונות מן העבר. הוא קידם בברכה אורחים כאלה, כי הם הקנו דפוס של המשכיות לחייו. תמיד הוא ידע, בדיוק רב למדי, מה מטרת הפגישה. אולם, למיטב ידיעתו, למורגן ולו לא היו שום תחומי התעניינות משותפים, מעבר לאלה המשותפים לכל אדם בתקופתם. הם מעולם לא נפגשו ולא התנהלה שום תקשורת ביניהם. הוא בקושי זיהה את שמו של מורגן. בלתי רגילה עוד יותר היתה העובדה שהמהנדס ביקש ממנו לקיים את הפגישה בחשאיות.
על אף שראג'אסינג נענה לבקשה, הוא עשה זאת מתוך תחושה של טינה. לא היה עוד צורך בסודיות כלשהי בחייו השלווים; הדבר האחרון בו חפץ עתה היה שמסתורין רב חשיבות יפלוש לקיומו המאורגן כהלכה. לא עוד עסק בתפקידים המחייבים אבטחה; לפני עשר שנים – או שמא מוקדם יותר? – שומרי ראשו הועברו מתפקידיהם על פי דרישתו. אך מה שהטריד אותו יותר מכול לא היתה החשאיות, אלא תמיהה מוחלטת. המהנדס הראשי (יבשה) של 'תאגיד הבניה הארצי' לא יצא למסע של אלפי קילומטרים רק כדי לבקש את חתימתו, או לבטא מילים שטחיות ונדושות של תייר מצוי. הוא בוודאי בא במטרה מסוימת, וראג'אסינג, על אף שניסה, לא הצליח לשער מהי.
אפילו בתקופת שירותו הציבורי, לראג'סינג לא היתה הזדמנות לעמוד בקשר עם 'ת.ב.א'; בהשוואה לגופים מקצועיים אחרים של הפדרציה העולמית, פעולותיהן של שלושת מחלקותיו – יבשה, ים, חלל – אף על פי שהיו ענקיות, לרוב לא הגיעו לכותרות. רק כאשר אירע כשל טכני מרחיק לכת, או התנגשות עם פעילים סביבתיים או היסטוריים, הגיח הארגון מתוך הצללים. העימות האחרון מסוג זה התרחש בגלל הצינור האנטארקטי, אותו פלא הנדסי של המאה העשרים ואחת, שנבנה כדי לשאוב פחם מופשר ממאגרי הקוטב הנרחבים ולהעבירו אל תחנות הכוח ובתי החרושת ברחבי העולם. 'ת.ב.א' הציע, בהשפעת שכרון חושים אקולוגי, להשמיד את שרידי הצינור ולהשיב את האדמה לפינגווינים. מיד פרצו זעקות מחאה מצד ארכיאולוגים תעשייתיים, שנתקפו זעם לנוכח ההצעה ההרסנית, ומצד שומרי הטבע, שהצביעו על כך שהפינגווינים פשוט אהבו את הצינור הזנוח. הצינור סיפק להם מגורים ברמה שממנה לא נהנו מעולם, ותרם לפיצוץ אוכלוסין שהלווייתנים הקטלניים התקשו להתמודד איתו. 'ת.ב.א' נכנע ללא מאבק.
ראג'אסינג לא ידע אם מורגן היה מעורב ב'פאשלה' השולית הזאת. מכל מקום, שמו נקשר עתה עם הניצחון הגדול ביותר של הארגון...
'הגשר האולטימטיבי', כך כינו אותו, ואולי בצדק. ראג'אסינג, וכמוהו מחצית האנושות, ראו כיצד מורם חלקו האחרון בעדינות אל השמיים על ידי ה'גראף צפלין' – כשלעצמו אחד מפלאי התקופה. כל המתקנים המפוארים של ספינת האוויר סולקו על מנת לחסוך במשקל; בריכת השחייה המפורסמת רוקנה ממימיה, והכּוּרים פלטו את יתרת חומם הישר לתוך שקי הגז במגמה להגביר את העילוי. זו היתה הפעם הראשונה שמטען של למעלה מאלף טון הורם באוויר לגובה של שלושה קילומטרים, והתהליך כולו, ללא ספק לאכזבתם של מיליוני הצופים, התנהל ללא תקלה.
שום ספינה לא תחלוף שוב על פני עמודי הרקולס מבלי לחלוק כבוד לגשר האדיר ביותר שהאדם בנה, וכנראה יבנה אי פעם. המגדלים התאומים שבין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי היו המבנים הגבוהים בעולם, ניצבים זה מול זה מעבר לחמישה עשר קילומטרים של חלל; חלל ריק מכל עצם, להוציא את הקשת המדהימה והעדינה של גשר גיברלטר. תהיה זו זכות לפגוש את האיש שהגה זאת, גם אם איחר בשעה.
''קבל את התנצלותי, השגריר,'' אמר מורגן כשיצא מן הריחופית. ''אני מקווה שהאיחור לא גרם לך לאי נוחות.''
''לגמרי לא; עיתותי בידי. כבר סעדת, אני מקווה?''
''כן. כשבוטלה טיסת המעבר דרך רומא, הם לפחות נתנו לי ארוחת צהריים מצוינת.''
''מן הסתם טובה יותר משהיית מקבל במלון יקאגלה. סידרתי לך חדר ללילה – המלון נמצא במרחק של קילומטר בלבד. אני חושש שיהיה עלינו לדחות את הדיון שלנו עד לארוחת הבוקר.''
מורגן נראה מאוכזב, אבל משך בכתפיו בהשלמה. ''בסדר, יש לי מספיק עבודה שתעסיק אותי. אני משער שבבית המלון יש ציוד עזר משרדי מלא, או לפחות מסוף תקני.''
ראג'אסינג צחק. ''אינני ערב לכך שתמצא שם משהו מתוחכם יותר מטלפון. אבל יש לי רעיון טוב יותר. בעוד כחצי שעה, אני לוקח כמה ידידים אל הסלע. יתקיים שם מופע אור-קולי עליו אני ממליץ בחום, ואתה מוזמן מאוד להצטרף אלינו.''
הוא חש בהיסוסו של מורגן, שניסה לחשוב על תירוץ מנומס.
''זה אדיב מאוד מצידך, אבל אני באמת חייב להתקשר אל המשרד שלי...''
''תוכל להשתמש במסוף שלי. אני מבטיח לך שהמופע מרתק, ונמשך רק כשעה. הו, שכחתי – אתה אינך רוצה שמישהו ידע על בואך. טוב, אני אציג אותך בתור דוקטור סמית' מאוניברסיטת טסמניה. אני משוכנע שידידי לא יזהו אותך.''
ראג'אסינג לא התכוון להעליב את אורחו, אבל אי אפשר היה לטעות בהבזק הרוגזה הקצר שחלף בפניו של מורגן. חושיו של הדיפלומט לשעבר התעוררו לפעולה באופן אוטומטי, והוא תייק את התגובה בזיכרונו לשם התייחסות נוספת בעתיד.
''אני בטוח שהם לא יזהו,'' אמר מורגן, וראג'אסינג הבחין בקולו בנימת מרירות שאין לטעות בה. ''דוקטור סמית' נשמע בסדר גמור. ועכשיו – אם יותר לי להשתמש במסוף שלך.''
מעניין, חשב ראג'אסינג בעודו מוליך את אורחו אל תוך הבית, אבל אולי חסר חשיבות. השערה: מורגן אדם מתוסכל, אולי אפילו מאוכזב. קשה להבין מדוע, שהרי היה אחד מאנשי המקצוע המובילים בתחומו. וכי מה עוד הוא רוצה? היתה רק תשובה ברורה אחת; ראג'אסינג הכיר היטב את הסימפטומים, ולו רק בגלל שבמקרה שלו המחלה כילתה את עצמה מזה זמן רב.
''התהילה מדרבנת,'' דקלם ללא קול. איך ההמשך? ''תשישות אחרונה של מוח אצילי... לבוז להנאות, לחיות את ימי העמל.''
כן, זה עשוי להיות ההסבר לאי שביעות הרצון שקלטו האנטנות שלו, הרגישות עדיין. ופתאום הוא נזכר שהקשת הכבירה המחברת את אירופה ואפריקה נקראה כמעט תמיד הגשר... לפעמים גשר גיברלטר... אבל מעולם לא גשר מורגן.
ובכן, הרהר ראג'אסינג בינו לבין עצמו, אם תהילה אתה משחר, דוקטור מורגן, לא תמצא אותה כאן. אז מדוע לעזאזל הגעת לטאפרוביין הקטנה והשלווה?

3

המזרקות

במשך ימים רבים עמלו פילים ועבדים בשמש האכזרית, מעבירים שרשרת אינסופית של דליים במעלה הצוק. ''האם נשלמה המלאכה?'' שאל המלך שוב ושוב. ''לא, הוד רוממותך,'' השיב האומן הראשי, ''המיכל לא מלא עדיין. אבל מחר, אולי...''
יום המחר הגיע לבסוף, וכל אנשי החצר התכנסו בגני התענוגות תחת יריעות בד צבעוניות שסוככו עליהם. על צינת גופו של המלך עצמו שמרו מניפות גדולות, נתונות בידיהם של אנשים שהתחננו בפני ראש הלשכה ואף שיחדו אותו כדי לזכות בכבוד המסוכן הזה, שעשוי להוביל לעושר מופלג, או למוות.
כל העיניים נישאו אל הסלע ואל הדמויות הזעירות שנעו על פסגתו. דגל הונף, והרחק למטה השמיע שופר תרועה קצרה. לרגלי הצוק המשיכו הפועלים, כאחוזי תזזית, לתפעל מנופים ולמשוך חבלים, אך במשך זמן ארוך לא קרה דבר.
ארשת של אי נחת החלה להתפשט על פניו של המלך, וכל חצר המלכות נרעדה. אפילו המניפות איבדו מתנופתן כדי שבריר שנייה, ומיד החישו מהירותן כשהמחזיקים בהן נזכרו בסיכוני המטלה. אז בקעה קריאה רמה מן העובדים שלמרגלות היקאגלה – זעקת חדווה וניצחון שהלכה והתקרבה עד ששטפה את משעולי הגן המתוחמים בפרחים, ואיתה נשמע קול נוסף, לא רם כל כך, כאילו כוחות עצורים שאין לעמוד בפניהם פרצו לעבר יעדם.
בזה אחר זה, כבמטה קסם, נבעו מן האדמה עמודי מים דקים וזינקו לעבר השמיים הנקיים מעב. בהגיעם לגובה של ארבע פעמים קומת אדם, התפצלו קילוחי המים לרסס פרחוני. קרני השמש שנשברו בהם יצרו ערפל בגוון צבעי הקשת והוסיפו למופלאותו ויופיו של החזיון. מעולם, בכל ההיסטוריה של טאפרוביין, לא שזפה עין אדם פלא כזה.
המלך חייך, והחצרנים העזו לנשום שוב. הפעם לא נשברו הצינורות תחת משא המים; שלא כמו קודמיהם חסרי המזל, לבנאים שהתקינו אותם היה סיכוי להגיע לזקנה ושיבה לא פחות מהסיכוי שעמד לכל מי שעמל עבור קאלידסה.
באופן הדרגתי וכמעט בלתי נתפס, כמו שמש שוקעת, החלו סילוני המים לאבד מגובהם. במהרה לא הגיעו אלא לקומת אדם; המאגרים שמולאו ביזע ודמעות כמעט והתרוקנו. אבל המלך היה מרוצה מאוד; הוא הרים את ידו, וקילוחי המזרקות שקעו והתרוממו בשנית כמשתחווים בפעם האחרונה בפני כס המלכות, ואז קרסו בדממה. במשך זמן קצר המשיכו אדוות קטנות לנוע אנה ואנה בבריכות, עד שלבסוף התייצבו פני המים כראי בו השתקף הסלע הנצחי.
''הפועלים עבדו היטב,'' אמר קאלידסה. ''חירותם תושב להם.''
עד כמה היטיבו לעשות, את זאת לעולם לא יוכלו לשער, כי איש לא יכול להיות שותף לחזיונות הגלמודים של מלך-אמן. כשהוא סוקר את הגנים המטופחים לעילא, שהקיפו את יקאגלה, קאלידסה חש שביעות רצון שלא ידע מעודו.
כאן, לרגלי הסלע, הוא הגה וברא גן עדן. עכשיו רק נותר לו להקים את שחקי גן העדן על פסגתו.

4

סלע השטן

התצוגה האור-קולית המעוצבת בתחכום רב הצליחה לרגש שוב את ראג'אסינג, למרות שצפה בה כתריסר פעמים והכיר את כל הפעלולים. היא היתה בבחינת חובה, כמובן, עבור כל מי שביקר בסלע, על אף שחוקרים ביקורתיים כפרופסור סראת' טענו שמדובר במין מרקחת בזק היסטורית שנועדה לתיירים ותו לאו. אך טובה מנת היסטוריה מן המוכן מאשר שום היסטוריה, וכדאי להסתפק בה כל עוד סראת' ועמיתיו מתווכחים בצעקנות על הסדר המדויק של האירועים שהתרחשו במקום לפני אלפיים שנה.
האמפיתיאטרון הקטן שכן מול החומה המערבית של יקאגלה, וכל מאתיים מושביו הוצבו בקפידה כך שכל צופה יוכל לצפות במקרני הלייזר מן הזוית הנכונה. המופע התחיל תמיד באותה השעה לאורך השנה כולה – בשבע בערב, כשזוהרה של השקיעה המשוונית הבלתי משתנה הלך ונמוג בשמיים.
כבר היה כה חשוך עד שהסלע לא נראה עוד, ונוכחותו התגלתה רק כצל שחור ענקי, המסתיר כוכבים שהקדימו להאיר. או אז בקעה מתוך האפילה הלמות איטית ושקטה של תיפוף, ובעקבותיה קול רגוע ומאופק:
''זהו סיפורו של מלך שרצח את אביו ונהרג בידי אחיו. אין זה דבר חדש בהיסטוריה העקובה מדם של האנושות. אבל מלך זה הותיר אחריו מצבת זיכרון מתמדת, ואגדה ששרדה מאות בשנים...
ראג'אסינג הגניב מבט לעבר ונוואר מורגן שישב לימינו בחשיכה. למרות שראה רק את צלליתו של המהנדס, ניכר שאורחו כבר נשבה בקסמי העלילה. משמאלו ישבו שני אורחיו האחרים, ידידים ותיקים מתקופת השירות הדיפלומטי שלו, וגם הם נראו נפעמים. כפי שהבטיח למורגן, הם לא זיהו את 'דוקטור סמית', או, אם אכן זיהו, היו מנומסים דיים על-מנת לקבל את השם הבדוי.
''שמו היה קאלידסה, והוא נולד מאה שנים אחרי ישו ברנאפורה, עיר הזהב, בירתם של מלכי טאפרוביין לאורך דורות. אך צל העיב על הולדתו...''
המוסיקה הפכה רמה יותר; חלילים וכלי מיתר הצטרפו להלמות התוף במנגינה כובשת ומלכותית שהדהדה באוויר הלילה. נקודת אור החלה לבעור על פני הסלע, ואז התרחבה פתאום ונדמה היה כאילו חלון קסום נפתח אל העבר, חושף עולם תוסס וססגוני יותר מן העולם החי.
המחזה דרמטית מצוינת, הרהר מורגן. הוא שמח שלפחות הפעם הניח לאדיבות לגבור על הדחף לעבוד. הוא ראה את אושרו של המלך פרוואנה כשהפילגש החביבה עליו ילדה את בנו בכורו, והבין כיצד האושר התעצם וגם קטן כאשר, רק עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, המלכה עצמה הביאה לאוויר העולם בן שזכותו לכתר גדולה יותר. אף על פי שנולד ראשון, קאלידסה לא יהיה הראשון בשושלת היורשים; וכך הוכשרה בימת הטרגדיה.
''ועדיין בימי ילדותם המוקדמים היו קאלידסה ואחיו למחצה מלגארה חברים בנפש. הם גדלו ביחד מבלי להיות מודעים לגורלות המתחרים שלהם ולתככים המתרגשים סביבם. זרעי המחלוקת הראשונים לא היו טמונים באירוע הלידה, אלא במתנה תמימה שניתנה מתוך כוונה טובה.
''אל חצר המלך פרוואנה נהגו להגיע צירים נושאי תשורות מארצות רבות – משי מקתאי, זהב מהינדוסטאן, שריון ממורט מהקיסרות הרומית. יום אחד, צייד פשוט הגיע מן הג'ונגל אל העיר הגדולה ובידו שי, שקיווה כי ישמח את המשפחה המלכותית...''
מורגן שמע סביבו מקהלה של ''אוווהה'' וגם ''אהההה'' שעלו מן היושבים סביב, אותם לא יכול היה לראות. למרות שמעולם לא חיבב במיוחד בעלי חיים, נאלץ מורגן להודות שהקוף הזעיר, לבן הפרווה, שהתערסל באמון בזרועותיו של הנסיך הצעיר קאלידסה, היה שובה לב עד מאוד. מתוך הפנים המקומטות הקטנות הציצו שתי עיניים ענקיות, שולחות מבטן מעבר לתהום הדורות שחלפו ולפער המסתורי, אך אולי ניתן לגישור, שבין האדם לחיה.
''על פי הרשומות, דבר מעין זה לא נראה מעולם לפני כן; שיער הקופיף היה לבן כחלב, עיניו ורודות כאבני חן. אחדים ראו בו אות מבשר טובות, אחרים – סימן לרעות, כי לבן הוא צבע המוות והאבל. למרבה הצער, הפחד היה מוצדק.
''הנסיך קאלידסה אהב את חיית המחמד הקטנה שלו, וקרא לו האנומן, כשמו של האל-הקוף האמיץ של הרמייאנה. הצורף המלכותי בנה מרכבת זהב קטנה, ובה ישב האנומן בחגיגיות והוסע ברחבי חצר המלכות – מראה מרנין ומשעשע עבור כל הצופים בו.
''האנומן מצידו השיב אהבה לקאלידסה, ולא הרשה לאיש מלבדו לטפל בו. הוא קינא במיוחד בנסיך מלגארה, כאילו חש ביריבות המתרגשת לבוא. יום אחד, יום אומלל אחד, הוא נשך את יורש העצר.
''הנשיכה היתה דבר של מה בכך, אבל השלכותיה הרות גורל. כעבור מספר ימים הורעל האנומן – ללא ספק במצוות המלכה. כך הקיץ הקץ על ילדותו של קאלידסה; מני אז, כך מסופר, קאלידסה לא אהב עוד ולא בטח בשום יצור אנושי. ידידותו למלגארה הפך לאיבה מרה.
''אך זו לא היתה הצרה היחידה שנבעה ממותו של הקוף הקטן. בפקודת המלך, נבנה קבר מיוחד עבור האנומן בצורת מקדש הפעמון המסורתי, הדָגוֹבּה. היה זה מעשה יוצא דופן ביותר, שעורר את טינתם המידית של הנזירים. מקדשי הפעמון יועדו לתשמישי קדושה של בודהה, ופעולת המלך נתפסה כחילול קודש מכוון.
''ואמנם יתכן שזו היתה כוונת המלך, כי פרוואנה באותה תקופה הושפע מסוואמי הינדי והפנה עורף לאמונה הבודהיסטית. אף על פי שהנסיך קאלידסה היה צעיר מכדי להיות מעורב בעימות הזה, חלק ניכר משנאת הנזירים הופנה כלפיו. וכך החלה ההתנצחות, אשר בעוד מספר שנים, תקרע לגזרים את הממלכה.
''כמו רבים מהסיפורים שהונצחו ברשומות העתיקות של טאפרוביין, במשך כאלפיים שנה לא נמצאה הוכחה לכך שהסיפור על האנומן ועל הנסיך קאלידסה לא היה אלא אגדה מקסימה. עד אשר בשנת 2015, צוות של ארכיאולוגים מהארוורד חשף את יסודותיו של מקדש קטן באדמות הארמון העתיק של רנאפורה. המקדש נראה כאילו נהרס בכוונה תחילה, כי כל הלבנים של המבנה החיצוני נעלמו.
''תא השרידים הרגיל שנבנה ביסודות המבנה היה ריק, ואין ספק כי תכולתו נבזזה לפני מאות שנים. אבל לרשות הסטודנטים עמדו מכשירים שעליהם ציידי האוצרות של הזמן העתיק לא חלמו אפילו; סורק הניוטרינו גילה תא שני, בעומק רב יותר. התא העליון היווה רק הטעיה, ושימש היטב את מטרתו. התא הנמוך יותר עדיין אצר בקרבו את משא האהבה והשנאה ששרד לאורך הדורות, עד שהגיע למקום מנוחתו העכשווי במוזיאון רנאפורה.''
מורגן תמיד ראה את עצמו, ובצדק, כאדם צלול מחשבה ושקול, שאינו נוטה להתפרצויות רגשניות. אבל עכשיו, למבוכתו הרבה, והוא קיווה כי היושבים סביב לא הבחינו בכך, מלאו עיניו לפתע דמעות. כמה מגוחך, אמר לעצמו בכעס, שמוסיקה סכרינית וקריינות רגשנית יכולים להשפיע כך על אדם הגיוני! הוא לעולם לא היה מאמין שמראה צעצוע של ילד יגרום לו לייבב.
ואז נוכח, בהבזק זיכרון שהחזיר אותו אל רגע מסוים מלפני ארבעים שנה, הבין מדוע כה נגע החיזיון לליבו. הוא ראה שוב את העפיפון האהוב עליו, יורד ומתרומם חליפות מעל פארק סידני, שם בילה זמן רב בילדותו. הוא חש את חום השמש, את הרוח הקלילה על גבו החשוף – רוח בוגדנית ששככה פתאום, והעפיפון צנח מטה והסתבך בענפי האלון הגדול שנאמר עליו שהיה זקן יותר מהמדינה עצמה. בניסיון לחלצו, הוא נהג בטפשות ומשך בחוטים. זה היה השיעור הראשון שלמד על חוזקם של חומרים, לקח שלא שכח לעולם.
החוט נקרע, ממש בנקודת התפס, והעפיפון חג בתזזית אל שמי הקיץ, מאבד גובה באיטיות. הוא רץ אל שפת המים, מקווה שהעפיפון ינחת על החוף; אבל הרוח לא נענתה לתפילותיו של הילד הקטן.
במשך זמן רב עמד בוכה בעוד קרעי העפיפון, כמו שברי סירה שהתפרקה, נסחפו לעבר הנמל הגדול ומשם אל הים הפתוח, עד שנעלמו מן העין. זו היתה הראשונה מאותן טרגדיות קטנות המעצבות את ילדותו של האדם, בין אם הוא זוכר אותן ובין אם לאו.
אבל מה שמורגן איבד היה רק חפץ דומם; דמעותיו נבעו מתסכול יותר מאשר מצער. לסבלו של הנסיך קאלידסה היתה סיבה עמוקה הרבה יותר. במרכבת הזהב הקטנה, שעדיין נראתה כאילו זה עתה הגיעה מסדנתו של האומן שיצר אותה, נחה ערימה של עצמות לבנות זעירות.
מורגן החמיץ חלק ניכר מהעלילה ההיסטורית שהוצגה לאחר מכן; כאשר עיניו הצטללו מדמעות, חלפו תריסר שנים, ריב משפחתי סבוך כבר התפתח, והוא לא היה בטוח מי רצח את מי. עם שוך הקרבות בין הצבאות הנצים, ואחרי שאחרון הפגיונות הושב לנדנו, נסיך הכתר מלגארה והמלכה האם ברחו להודו, וקאלידסה תפס את השלטון, ותוך כדי כך אסר את אביו.
הטוען לכתר נמנע מלהוציא להורג את פרוואנה לא מתוך רגש של כבוד לאב, אלא כי האמין שברשות המלך הקשיש נמצא אוצר סודי ששמר עבור מלגארה. כל עוד קאלידסה האמין בכך, פרוואנה ידע שלא נשקפת סכנה לחייו; אך לבסוף עייף המלך מן התרמית.
''אני אראה לך את עושרי האמיתי,'' אמר לבנו. ''תן לי מרכבה, ואני אוביל אותך אליו.''
אבל את מסעו האחרון עשה פרוואנה, שלא כמו האנומן הקטן, בקרון צולע שהובל על ידי שוורים. הרשומות העתיקות מספרות כי גלגל פגום חרק לכל אורך הדרך – מסוג הפרטים שחייבים להיות אמיתיים, כי שום היסטוריון לא יטרח להמציא אותם.
להפתעתו של קאלידסה, אביו ציווה להסיעו אל האגם המלאכותי הגדול שהשקה את מרכז הממלכה ושהשלמתו ארכה מרבית שנות שלטונו. הוא פסע על שפת המאגר רחב הידיים והביט בפסלו, גובהו כפול מקומת האדם החי, שנעץ מבטו מעבר לחלקת המים.
''היה שלום, ידיד ותיק,'' אמר המלך, מכוון דבריו אל דמות האבן המרוממת שסימלה את שלטונו ותהילתו האבודים ואשר החזיקה בידיה את מפת האבן של הים הפנימי. ''הגן על מורשתי.''
ואז, תחת פיקוח הדוק של קאלידסה וחיילי המשמר, הוא ירד במדרגות ערוץ המים ולא נעצר גם כשהגיע אל שפת האגם. כאשר המים הגיעו עד למותניו, הוא חפן את המים בכפותיו והתיזם על ראשו, ואז פנה לעבר קאלידסה כשעל פניו ארשת נצחון גאה.
''כאן, בני,'' קרא, מחווה בידו כלפי שפע המים הטהורים, נותני החיים, ''כאן – כאן כל אוצרי!''
''הרגו אותו!'' זעק קאלידסה, מטורף מזעם ואכזבה.
והחיילים צייתו לפקודתו.
כך נהיה קאלדיסה שליטה של טאפרוביין, אבל במחיר שרק אנשים מעטים מוכנים לשלם. כי מאז, כמצוין ברשומות, הוא חי תמיד ''בפחד מן העולם הבא, ובפחד מאחיו.'' במהרה או במאוחר, מלגארה ישוב ויתבע את זכותו לכתר.
במשך שנים ספורות, בדומה לשושלת ארוכה של מלכים שקדמו לו, קיים קאלידסה את חצרו ברנאפורה. ואז, מסיבות שלגביהן ההיסטוריה שומרת על שתיקה, הוא נטש את הבירה המלכותית למען הסלע העצום והמבודד של יקאגלה, במרחק ארבעים קילומטרים במעבה הג'ונגל. אחדים טענו שהמלך ביקש לחסות במבצר הבלתי חדיר, מוגן מפני נקמתו של אחיו. אבל בסופו של דבר הוא ויתר על הגנתו – ומלבד זאת, אם יקאגלה היה מבצר בלבד, מדוע הקיפו קאלידסה בגני תענוגות שהקמתם תבעה בוודאי את אותה מידה של עמל כמו בניית החומות וסוללת העפר? ומעל הכול, לשם מה ציורי הקיר?
כאשר הציב הקריין את השאלה הזו, הופיעו כל פני הסלע המערביים בתוך החשיכה – לא כפי שהיו עכשיו, אלא כפי שלבטח נראו לפני אלפיים שנה. רצועה ארוכה שהתמשכה לרוחב הסלע מגובה של מאה מטר מעל הקרקע, הוחלקה וכוסתה בטיח, שעליו צוירו עשרות נשים יפהפיות, בגודל אמיתי, ממותניהן ומעלה. חלקן צוירו בפרופיל, אחרות במלוא פניהן, כולן על פי אותו דגם בסיסי.
בעלות עור צהבהב וחזה שופע, הן לא עטו על גופן דבר מלבד אבני חן או לבוש שקוף. חלקן ענדו עטרות נישאות ומסובכות, ואחרות כתרים. רבות נשאו קערות פרחים, או אחזו בעדינות ניצן בודד בין האגודל לאצבע המורה. למרות שכמחציתן, כהות עור יותר מרעותן, כנראה היו משרתות, תסרוקותיהן ותכשיטיהן היו מפוארים לא פחות משל גבירותיהן.
''בעבר היו יותר ממאתיים דמויות. אבל הגשמים והרוחות מחקו במהלך הדורות את כולן פרט לעשרים, שמדף סלע הגן על שלמותן...''
התמונה גדלה והתקרבה; בזו אחר זו ריחפו בחשיכה הדמויות ששרדו מחלומו של קאלידסה לקול צלילי המנגינה השגורה לעייפה, אך ההולמת, של 'ריקודה של אניטרה'. למרות שתוויהן הושחתו בידי חלופות האקלים ובידיהם ההרסניות של בני האדם, לא אבד להן יופיין. הצבעים היו רעננים עדיין, ולא דהו לאורן של למעלה מחצי מיליון שקיעות שמש. אלילות או נשים בנות תמותה, הן שימרו את אגדת הסלע במלוא חיותה.
''איש אינו יודע מי הן היו, מה יצגו, ומדוע נוצרו בעמל כה רב באתר נידח וקשה לגישה זה. התיאוריה הרווחת גורסת שהן היו ישויות שמימיות, וכי כל מאמציו של המלך קאלידסה נועדו ליצור גן עדן עלי אדמות, על אלילותיו. אולי האמין, כמו הפרעונים במצרים, שהיה מלך-אל; אפשר שמסיבה זו הוא שאל מהם את דימוי הספינקס השומר על פתח הארמון.''
עכשיו התחלפה התמונה והציגה מראה מרוחק של הסלע כפי שהשתקף באגם הקטן שלמרגלותיו. המים נרעדו, וקווי המתאר של יקאגלה רטטו ונמוגו. כשפני המים התייצבו שוב, נראה הסלע כשהוא מוקף חומות, צריחי ירי ומגדלים שנצמדו לחלקו העליון. אי אפשר היה לראותם בבירור; התמונה נותרה בלתי ממוקדת ומגרה את הדמיון, כמו בחלום. איש לא ידע כיצד נראה באמת אותו ארמון שבאוויר שנבנה בידי קאלידסה, לפני שנחרב בידי מי שביקש להכחיד את שמו וזיכרו.
''כאן הוא חי, כמעט עשרים שנה, ממתין לגורל שידע כי יבוא. מרגליו ודאי סיפרו לו שמלגארה, בסיועם של מלכים מדרום הינדוסטאן, כינס בסבלנות את צבאותיו.
''לבסוף, הגיע מלגארה. מפסגת הסלע צפה קאלידסה בפולשים, מצפון, הצועדים בסך. יתכן שהאמין כי הוא בלתי מנוצח, אבל לא העמיד אמונה זו למבחן. קאלידסה ויתר על הביטחון שהציע מבצרו הגדול ויצא ברכיבה לפגוש את אחיו בשטח הביניים הנייטרלי שבין הצבאות. מה לא היינו נותנים כדי לדעת אלו מילים החליפו ביניהם, באותו מפגש אחרון. יש האומרים שהתחבקו לפני שנפרדו; יתכן שזו האמת.
''אז התנגשו הצבאות, כמו גלי הים. קאלידסה לחם בשטח שלו, עם אנשים שהכירו את הקרקע, ותחילה נדמה היה שניצחונו ודאי. אבל אז התרחש אחד מאותם מקרים שחורצים גורלם של עמים.
''פיל המלחמה הגדול של קאלידסה, עטור בדגלים המלכותיים, פנה הצידה כדי לחמוק מפיסת אדמה בוצית. מגיני המבצר סברו שהמלך נסוג, ורוחם נפלה. הם התפזרו לכל עבר, כך מדווחות הרשומות, כמוץ מפני חרמש הקציר.
''גופת קאלידסה, ששם קץ לחייו במו ידיו, נמצאה בשדה הקרב. מלגארה הוכתר למלך, ומבצר יקאגלה הופקר לחסדי הג'ונגל ולא נחשף שוב במשך אלף ושבע מאות שנים.''



מזרקות גן העדן (The Fountains of Paradise)
מאת ארתור סי. קלארק (Arthur C. Clarke)
תרגום: עומר נבו
הוצאת אודיסיאה, 2006



מזרקות גן העדן – בחנות הספרים של אודיסיאה
אל החלל במעלית – מאת אהרון האופטמן

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.