עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
גביעים של חומר אפל
מאמרים / דותן דימט
יום חמישי, 01/02/2001, שעה 1:01
על סופרי מד''ב קשה בכתב העת 'אינטרזון'
|
|
הופיע בגליון מספר 5 של המימד העשירי, מרס 1998
מעציב ומרגיז היה לקרוא בגיליון מספר 4 של המימד העשירי את דבריו של ניר יניב, המכלה את זעמו בגווייה מרקיבה בשם 'סייברפאנק'. הוויכוחים על ה''סייברפאנק - בעד ונגד'' הם נחלת שנות השמונים. 'נוירומאנסר' של וויליאם גיבסון, הספר המגדיר את כל הזרם הספרותי הזה, כבר מזמן חגג בר-מצווה. הדימויים והתפאורות שהרכיבו כותבים כמו גיבסון וברוס סטרלינג מחלקים ישנים שסחבו ממחסן האביזרים של המד''ב וממאגרי התרבות הפופולרית המעודכנת נכון ל-1984 כבר מזמן נוכסו על-ידי תת-התרבות האינטרנטית שמקדם המגזין Wired, או, לחלופין, עוכלו על-ידי זנים אוכלי נבלות של מדיה כמו קולנוע ומשחקי-תפקידים.
ולמרות כל זאת, על סף האלף, מקונן יניב על קיומם של כתבי-עת המוקדשים לסייברפאנק. לדבריו ''דבר זה מעיד, יותר מכל דבר אחר, על ההדרדרות שחלה בקרב אנשי המד''ב בואך שנות ה-90.''
זו אימרה מקוממת, כי לפי כל מדד אובייקטיבי יש כיום המון סופרים מוכשרים ופעילים שמנפקים ספרים וסיפורים חדשים, ורמתם - מבחינת יכולת הסיפור, מיומנותם הסגנונית, עומק ורוחב הידע הטכני שברשותם, ומקוריותם - גבוהה מאי-פעם. וזו אימרה מעציבה, כי אני מאמין שיניב קורא הרבה מד''ב חדש. מה לכל הרוחות מטריד אותו בסייברפאנק העבש?
אולי העובדה שלסייברפאנק הייתה מתקפת יחסי-ציבור מדהימה, שמיקדה המון תשומת-לב בקהילת המד''ב, שיצרה תחושה שלא רק שיש איזה סופר צעיר מבריק שכתב מותחן מד''ב מגניב, אלא שיש כאן איזה זרם חדש של כותבים, איזו הבטחה לשינוי, ל''קפיצת דרך'' שתפתח כרים חדשים להתחדשות עצומה בז'אנר.
העניין הוא שאין טריקים כאלו. מד''ב הוא ז'אנר של רעיונות, ורעיונות חדשים קשה להמציא. רעיונות חדשים, שמשתמשים בידע מדעי עדכני בכדי ליצור סיטואציות דרמטיות המטילות אור חדש על הקיום האנושי - עוד יותר קשה להמציא. אנשי המד''ב אינם יכולים פשוט לשלב ידיים, להתאחד עם איזה זרם יצירתי של גאונות ולהמריא אל מרחבי ההמצאה האינסופית. הם צריכים לעבוד, לבד וקשה. ויצירה כזו איננה משהו שאפשר לארוז, לעטוף, או לשווק בקלות. סופר אחד מוציא ספר מעניין. הספר הבא שלו הוא שונה, והשלישי אולי נפילה, אבל בינתיים סופר אחר כתב משהו אחר לגמרי, אבל בהחלט שווה, ומישהי לקחה רעיון שסמורטט עוד בימי ג'ון קמבל, וצבעה אותו מחדש בארגמן השותת מלבה. בשנה הבאה, אולי היא תכתוב משהו שיהיה מועמד להוגו ולנבולה, ואולי, אחרי שאמרה את מה שהיה לה להגיד, היא תשתתק, או תתמחזר עד דק.
מד''ב טוב הוא מטרה נעה. פעם, כשהז'אנר היה שיח קטן, אפשר היה לעקוב אחרי כל הענפים ולראות איזה באמת פורח ואיזה קמל. היום המד''ב הוא יער, ואולי בגלל זה נדמה למי שעומד ומסתכל רק על קבוצת העצים בסביבתו המיידית ששום דבר לא צומח כבר, למרות שבכל הכיוונים מסביבו יש פריחה. דניאל גורליק מחוג המד''ב ברחובות אמר לי פעם שצריך להגיד תודה לסופר על הדברים הטובים שכתב, ולא לכעוס עליו כשהוא מפסיק או מתחיל לכתוב רע. סופרים הם בסך-הכל בני-אדם, הוא אמר. גם הם מתעייפים, משתעממים או נשחקים. הקורלציה שלי היא שתמיד יהיה מישהו אחר שיכתוב משהו טוב חדש. הבעיה היא, כמובן, למצוא אותו. חובבים (וגם עורכים, מו''לים ומתרגמים) נוטים לדבוק במוכר, בסופרים שכתבו דברים טובים בעבר, ואם אלה מכזיבים, הם נחפזים להכריז על מות הז'אנר כולו.
בואך סוף שנות ה-90, גיבסון וסטרלינג הם עדיין כותבים מעניינים, אבל בעיקר בגלל הראייה העיתונאית שלהם: שניהם, בדרכיהם השונות (סטרלינג כפרשן אינטליגנטי, גיבסון כמין צלם מסוגנן של מילים), מיטיבים לתאר את המציאות בת-ימינו ואת הרעיונות, הזרמים והמגמות שמכוונים את התפתחות העולם העכשווי. אבל הם לא ממש מעניינים כסופרי מד''ב. העתיד שהם יוצרים הוא פשוט מנגנון לתיאור מטפורי של ההווה. במידה מסוימת, השימוש שלהם בעתיד הבדיוני לתיאור עיתונאי-פיוטי של ההווה מזכיר את השימוש שעשו לא אחת סופרי מד''ב אמריקנים ימניים בעולמות ''עתידיים'' שונים, בכדי לטפל בבעיות פוליטיות של ההווה.
יש משהו אירוני בכך שסטרלינג, נביא הסייברפאנק, עסק בעשור האחרון יותר בעיתונאות מאשר במד''ב. הוא הרי טען שהעיקר במדע הבדיוני הוא הרעיונות, וכתיבה טובה היא רק בונוס, אבל את החדשנות והמקוריות הוא לא מוצא במד''ב. למען האמת, רוב סיפורי המד''ב (מאז ומעולם) הם הרפתקאות ססגוניות על רקע תפאורות מוכרות למדי. רוב הדברים שאנחנו קוראים הם סיפורים טובים שבמרכזם לא עומד איזה רעיון, אלא דמויות, או עלילה, או עולם שהוא בסך-הכל ערבוב מחודש של אלמנטים מוכרים, ולאו-דווקא משהו חדש. יש סיבה לכך שקוראים למד''ב קשה ''קשה''.
שני הסופרים עליהם אני מבקש לדבר רחוקים למדי מגיבסון ומסטרלינג ומהווים, לדעתי, את חוד-החנית במד''ב ה''קשה''. באופן אולי יוצא דופן לסופרי מד''ב קשה, הם אינם אמריקנים. הבית שלהם הוא כתב-העת 'אינטרזון', מגזין המד''ב הבריטי הרציני היחיד. למרבה האירוניה, 'אינטרזון', שהחל לצאת בשנות ה-80, נחשד בתקופה מסוימת בנטיות סייברפאנקיסטיות. ברוס סטרלינג חיבב את 'אינטרזון', אולי בגלל שהיה כתב-עת זר (המגזין השני שסטרלינג נופף בו כסייברפאנקיסטי היה כתב-עת יפני), אולי בגלל שהמגזין הצליח תמיד לשמור על איכות גבוהה ובמקביל על תפוצה מעוררת רחמים, שהעניקה לו ניחוח מחתרתי. יש כנראה גרעין של אמת בטענה הזו, ולו רק מפני שללא ספק יש לרבים מהכותבים הבריטים של 'אינטרזון' ראיה יותר צינית, עגמומית וחדה על חיים מזו של עמיתיהם האמריקנים. אבל מעבר לאופנתיות החולפת (הכתיבה המסוגננת והדיכאוניות לשמה הן אופנות של שנות ה-80), התייחד 'אינטרזון' בכך שבניגוד לכל כתב-עת בריטי אחר, הוא יוצא בצורה סדירה מזה כעשור ומהווה אלטרנטיבה קבועה ומבורכת למגזינים האמריקנים הנחשבים (לפחות עבור הכותבים; כאמור, הודות לתפוצתו המחרידה, מספר הקוראים שלו היה תמיד די מזערי). בין דפי 'אינטרזון' צמחו סופרים חדשים שנעדרו את הליטוש הסגנוני להיאבק אל תוך עמודי המגזינים הללו (לפחות בתחילת דרכם) וכן כאלו שטון הכתיבה שלהם היה אולי בריטי מדי עבור הקהל האמריקני. לדעתי, 'אינטרזון' הוא אחד הדברים היותר טובים שקרו למד''ב בואך שנות ה-90.
כאמור, בזמנו נחשב 'אינטרזון' כבמה לאופנת הכתיבה המדכאת, המכונסת בעעמה, שנעה בין הגל החדש הבריטי לסייברפאנק. אבל עם הזמן הקיפו הסיפורים של 'אינטרזון' את כל קשת התחומים שכולל המד''ב, החל בהיסטוריות אלטרנטיביות וכלה במד''ב קשה. אם יש להם איזה מאפיין כללי, אפשר לומר שסופרי 'אינטרזון' למדו שסיפור קצר (5000 מילים) לא חייב להיות סיפור קטן דווקא, ושניתן להסתער גם על הרעיונות הגדולים ביותר במסגרת המקוצרת הזו.
בין הסופרים שנתקלתי בהם מקרב אנשי 'אינטרזון' אציין את קים ניומן, המפליא ללהטט בציטוטים ספרותיים וקולנועיים מסנוורים (ספריו האחרונים כוללים את Anno Dracula, היסטוריה ספרותית אלטרנטיבית שבה מנצח הרוזן דרקולה את אויביו ומתחתן עם המלכה ויקטוריה. ספר קליל שמופיעים בו בתפקידי-אורח המוני ערפדים ספרותיים וקולנועיים וכן רוב גיבורי הספרות הפופולרית של התקופה); את פול מקאולי, אולי הפורה בחבורה, ביולוג שכתיבתו נעה מאופרת חלל (Eternal Light והספר שקדם לו, שתרגומו ראה אור בהוצאת אופוס), דרך סייברפאנק ביולוגי (Fairyland) ועד היסטוריה חלופית ב'המלאך של פסקואלה' (תורגם לעברית על-ידי עמנואל לוטם הוצאת כתר, 1996), שבו מוצא לאונרדו דה וינצ'י אוזן קשבת לכל רעיונותיו וגורם למהפכה התעשייתית.
אבל הבולטים במיוחד בקרב כותבי 'אינטרזון' הם, לדעתי, סטיבן בקסטר האנגלי וגרג איגן האוסטרלי. השניים הם סופרים צעירים, בתחילת דרכם, העוסקים במד''ב מהזן הקשה בכשרון שגורם מן הסתם לקולגות האמריקנים לנוע באי-נוחות.
בקסטר, מורה למתמטיקה ודוקטור למערכות מידע בעבר, הוא סופר מהז'אנר של ניבן או קלמנט. ספרו הראשון, Raft, היה מעין רומן-נעורים קריא ועתיר הרפתקאות, שגיבוריו היו צאצאיהם של ניצולי ספינת-חלל שנלכדה ביקום מקביל אקזוטי, בו כוח-הכבידה חזק בכמה סדרי גודל מכפי שהוא בעולמנו. ביקום הזה, שמשות הן בקוטר של כמה קילומטרים, והגז הבינכוכבי סמיך מספיק בכדי לשמש אטמוספירה. קשה שלא להשוות את העולם הזה לטבעת העשן בספרו של לארי ניבן 'עצי האינטגרלים'). בניגוד לניבן, שמתקשה לדעתי ליצור עלילות שישתוו בהיקפן לעולמות המדהימים שהוא יוצר (הדוגמאות הבולטות הן 'עולם הטבעת' ו'עצי האינטגרלים'), דואג בקסטר לקחת את גיבוריו ואת הקורא לסיור מקיף ועוצר נשימה ביקום שיצר ולנווט את העלילה כך שכשמסתיים הספר הצנום יחסית הזה, לא תישאר תחושה משוועת של חוסר מיצוי (כמו שקורה בספרים של ניבן שהזכרתי).
ספריו האחרים של בקסטר נחלקו עד כה לשתי מחלקות עיקריות. מחלקה אחת היא קבוצה של ספרים וסיפורים קצרים המתרחשים בעולם שעל כל הציביליזציות המגוונות שבו (זו של המין האנושי היא אחת הפחותות שבהן) מאפיל צילם של הזייליי, שליטי היקום המסתוריים והעוינים. הזיילי עצמם נאבקים מאבק חסר סיכוי, שהוא מעין ''מלחמת בני אור בבני חושך'', נגד הישויות המאכלסות את חלקי היקום המורכבים מ''חומר אפל'' (אותו ''חומר אפל'' לו נזקקים הקוסמולוגים בכדי להסביר תאוריות שונות בדבר הולדתו ומותו של היקום). בסיפורים אלה (בין הספרים נמנים 'Timelike Infinity' ו-'Ring') מפליא בקסטר לתרגם גילויים עדכניים בקוסמולוגיה ובתורת הקוונטים לעלילות מד''ב רזות ושריריות.
החטיבה השנייה בספריו של בקסטר היא זו של ההיסטוריות החלופיות, ביניהן Anti-Ice, שבו מנצלת האימפריה הבריטית סוג של אנטי-חומר בכדי לכבוש את הירח כבר בתקופה הוויקטוריאנית; 'Voyage', שבו נמשכת תכנית-החלל האמריקנית אחרי אפולו ומצליחה להנחית אשה על המאדים בדורנו; ו-'The Time Ships', שהוא ספר המשך ל'מכונת הזמן' של ה. ג'. וולס, המעדכן את הסיפור הקלאסי עם שפע פרדוקסים ויקומים מקבילים בהתאם לראיה המודרנית של המסע בזמן, אליבא דתאוריית העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים.
לכל מי שחובב מד''ב קלאסי, שרוצה להתרגש מפלאי היקום ומעלילות מהירות ונקיות מחיבוטי-נפש מעיקים, אני ממליץ לנסות את בקסטר.
הסופר השני שצמח ב'אינטרזון' הוא גרג איגן, אולי אחד הכותבים היותר מעניינים במד''ב כיום. בניגוד לבקסטר, שמלביש על הרעיונות שלו עלילות עתירות אירועים בלי התעסקות מיותרת במניעים האישיים של הדמויות שלו, אצל איגן השפעת הרעיון המד''בי על מצבן הנפשי של הדמויות היא הסיפור עצמו. איגן לוקח רעיונות רעננים מתחומי הביוטכנולוגיה, פיזיקת הקוונטים, הנוירוביולוגיה או אפילו המתמטיקה, וממש מיישם עליהם את הנוסחה הקלאסית של ''איך עושים מד''ב''; לחפש את האדם או הבעיה שיושפעו מהרעיון הבסיסי בצורה הכי חזקה או הכי חושפנית, ולספר את הסיפור דרכו. בכמה מקרים, בעיקר בתחילת דרכו, מתבטאת הבוסריות שלו בכך שניכר שהדמות היא רק תירוץ או כלי להעברת הרעיון, אבל בדרך כלל מצליח איגן לבנות סיפור ממוקד שמתפתח בהגיון פנימי מנומק לפואנטה אלגנטית אך מפתיעה. כשזה מצליח לו, הסיפור הוא כמו גביש שהתהווה סביב הרעיון. איגן עוסק שוב ושוב בהשלכות תפיסת-העולם המכניסטית שנוקט המדע על הקיום האנושי. אם המוח הוא מכונה, והנפש היא בעעם תהליך שניתן לדמות אותו במחשב או לשנותו באמצעים נוירוביולוגיים, אילו השלכות יש לכך על מושגים כמו זהות, אהבה, רגש, רצון עצמי או חופש בחירה?
תחום אחר שאיגן מצטיין בו הוא יכולתו לקחת רעיונות מתחומים תיאורטיים לחלוטין, כמו מתמטיקה או אלגוריתמיקה, ולהפוך אותם לסיפורים מבריקים. ב-Luminous (סיפור קצר) הוא בונה מותחן שבו העלילה כולה נשענת על ההנחה שלמתמטיקה אין קיום אפלטוני (כלומר, קיום שאינו תלוי בהמצאה או בגילוי אנושיים, או אפילו בקיום היקום). ב-Dust (סיפור שהיה הבסיס לספרו השני, Permutation City), הוא יוצא מהרעיון שנפש האדם היא דבר שניתן להדמות במחשב וגוזר מכך, בטיעון הגיוני, עולם שבו המציאות ניתנת להרכבה בצורה שרירותית בכל צורה שנבחר. הספר הזה הוא אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בז'אנר ''הדמיית אנשים במחשב'', ודאי שבעשור האחרון.
בספרו השלישי, Distress (שכנראה יראה אור בעברית בהוצאת עם עובד), שוב מרכיב איגן מותחן אפקטיבי, הפעם סביב כנס של קוסמולוגיה תאורטית, בו מנסה מישהו לרצוח פיזיקאים לפני שיהגו תאוריה שעצם המחשבה עליה עלול להיות הרה-אסון.
בסיפורים החדשים (כגון 'שטיחי וונג', שבו מתגלים חייזרים תבוניים במקומות מפתיעים ביותר, וספרו החדש 'Diaspora') מתאר איגן חברה שבה רוב האנשים קיימים רק כתודעות ממוחשבות, היכולות לשנות לפי רצונן את הגבולות בין עולמן הפנימי, הסובייקטיבי, והעולם החיצוני, האובייקטיבי. לאיגן ברור למדי כי אלה יהיו היורשים שלנו, ושמי שיכבוש את מרחבי הגלקסיה יהיו חברות של ישויות אנושיות אולי, אבל לחלוטין לא ביולוגיות. דמויות כאלו, ''סבירות'' ככל שיהיו בעיני חוזי המד''ב, הן מאד לא פופולריות כגיבורים של ספרי מד''ב. ומעניין כיצד איגן. שכבר הוכיח (בחצי השני של 'Permutation City') שהוא מסוגל ליצור קונפליקט ודרמה בלי גיבורים בשר ודם. יטפל בנושא הזה, במיוחד לאור העובדה שהוא מתכנן ספרים נוספים באותו עולם.
שני אתרי אינטרנט מצוינים קיימים עבור גרג איגן וסטיבן בקסטר. האתרים הוקמו על-ידי החובב פ. קלר, אבל כוללים הרבה מידע וכן קישורים לראיונות ולחומר מקורי, כולל סיפורים קצרים ומאמרים מפרי עטם של איגן ובקסטר, אותם ניתן לקרוא אונליין. בנוסף יש לגרג איגן עמוד בית משלו, מוזר מעט בתוכנו, שכולל ביבליוגרפיה מעודכנת, קישורים רלוונטיים וכן איורים ויישומוני ג'אווה מסתוריים – דברים שיצר המחבר (מתכנת במקצועו) כנספחים לסיפוריו האחרונים. באתר של איגן יש גם קישור לעמוד שבו המידע הדרוש בכדי לעשות מנוי ל'אינטרזון', שכפי שכבר הובן הוא כתב-עת מומלץ ביותר.
סטיבן בקסטר - עמוד הבית
גרג איגן - עמוד הבית
עמוד אודותבקסטר מאת פ. קלר
עמוד אודות איגן מאת פ. קלר
אינטרזון
דבריו של ניר יניב (מעציבים ומרגיזים ככל שיהיו)
המימד העשירי
|
 |
|
