על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

מוקד משיכה
סיפורים / עמית יזהר
יום שני, 20/05/2002, שעה 0:00

על שדים ואנשים


הופיע בגליון מספר 13 של המימד העשירי, דצמבר 2001


(1997 (C, שוחזר 2000

ישבתי על מורדות ההר. תחתי, בחשכה, ריצדו קרני הירח על ים כינרת. המדורה בערה בעוז.
שנים של מחקר, פענוח, לימודי ארמית, פיסיקה, קבלה... הלילה כל זה עומד להשתלם.
מחשבותי נדדו לאחור, ליום בו הכל התחיל...
הייתי אחד מכיתת החיילים עליהם הוטל לפנות את מחסני הגניזה של חיל המודיעין, באחד הבתים המטים-ליפול מסביב למתחם הקריה בתל-אביב. מדפים מאובקים מילאו את חלל החדר, ותיקיות קרטון נערמו עליהם ובעשרות ארגזי עץ וקרטון פתוחים. החומר לא קוטלג מעולם וגם אנו לא היינו אמורים לעיין בו, רק להעמיס את החוברות והטפסים המצהיבים בארגזים למשאית שתוביל אותם אל גורל לא-נודע. המפקדים רק הורידו אותנו שם, הודיעו שבשעה חמש נוחלף, והסתלקו ללא הסבר.
עסקתי בהורדת החומר מאחת משורות המדפים העליונות כלפתע נקרע אחד מארגזי הקרטון וכל תוכנו נשפך לרצפה. ערמת גיליונות משודכים, מעטפות ירקרקות מצהיבות, אכולות חרקים. התכופפתי לאסוף אותן.
את עיני משכה מעטפה קרועה אחת. התחלתי להעביר את תוכנה לאחד השקים שהבאנו. רשימת שמות, כמה דרכונים של ממלכת תימן, אשרות כניסה לישראל מירדן - וספר.
היה זה כרך כרוך בעור, עם דפי קלף עבים. על כריכתו היה איור ובו שלושה גברים, זקן, בוגר ונער, העומדים ומשוחחים עם שד הכלוא במעגל קסמים. בכותרת, בכתב רש''י, נאמר ''סהדי ד'חלדא ד'עמיקא''.
רק אהבתי למדע, למדע-בדיוני ולפנטזיה אפשרה לי להבין את משמעות המציאה. ''סהדי ד'חלדא ד'עמיקא'', עוזרים מתחתיות העולם. סייענים מתהומות השאול. אבל משהו באיור רמז אחרת. סמלי האלכימיה סביב מעגל הקסם, שלא היה עגול ולא מחומש, אלא משהו מורכב הרבה יותר, היו מוקפים בתבניות שהזכירו לי משהו... אחת מהן היתה דומה במפתיע לאורביטל-d של מתכות כבדות. ''סהדי ד'חלדא ד'עמיקא'', סיוע מהתת-חלל.
איש לא הבחין בי מגניב את הספר לתרמיל שלי, ואיש לא חיפש עלי בהסעה הביתה. איש כנראה לא ידע אפילו שהספר קיים. בבית שלפתי כמה ספרים מהתיכון, מחברות וכרכים של משחקי פנטזיה, וישבתי לחקור עוד בספר. התבניות, התברר, היו דומות במפתיע לאיור מאוחר בהרבה של שרשרת בנזן (עם כמה תוספות) ולעוד מגוון נוסחאות כימיות ופיסיקליות, והדפים הפנימיים היו מפורטים עוד יותר. נוסחאות, חומרי-גלם, ותהליך. מדריך מפורט לזימון ולמשא-ומתן עם שדים.
נדרשו לי חמש שנים מאז ועד שהצלחתי לפענח את הכתב במלואו. כעת, על מורדות ההר, הזכיר מעגל הקסמים יותר את הסמלים הבוערים שמציבים ניצולי התרסקות כדי לקרוא לעזרה. עברתי שוב על רשימותי במחשב הנייד. נראה היה שכל דבר במקומו. אפילו צלוחיות הקובלט הרדיו-אקטיבי שנאלצתי לסחוב ממעבדת האוניברסיטה. מצלמת הוידיאו ניצבה על חצובתה, מוכנה לתעד את כל העומד לקרות.
שעת חצות הגיעה.
השד הופיע. הבזק קל של אור, כמו דלת נפתחת שנסגרה מיד. הוא פנה אלי בעברית מושלמת.
''הבחנתי בסימן שלך, 'נוסע בין-ממדי זקוק לעזרה'. החוק דורש ממני לעצור ולסייע ככל שאדרש,'' הוא ליקק את שפתיו מאחורי זגוגית המסכה. ''ועל התשלום נדון מאוחר יותר.''
צמרמורת עברה בי, אבל הייתי מוכן. מהתיק שמאחורי שלפתי בקבוק זכוכית חתום, ובו מים, צמח, ודג קטן. ''רק קצת מידע,'' הודעתי. ''אני חושב שזה יכסה את החוב.''
''מסכים,'' אמר ה''שד''.
היו הרבה דברים שרציתי לדעת, דברים שיעשו אותי עשיר ומפורסם, אבל הסקרנות קדמה לכולם.
''כיצד אתה מדבר בשפה שלי?''
''בקלות. חובתו של כל משקיף ללמוד את כל השפות הנהוגות בכוכב-הלכת שלכם. ואנחנו צופים בכם כבר די הרבה זמן.''
''אנחנו?, וכמה זמן זה, די הרבה?''
''הויטריאנים צופים בכם כבר חמשת-אלפים ושבע-מאות שנה. הלוצירנים, כשלושת-אלפים שנה. המיורנים, כאלפיים וחמישים שנה. אנחנו וכל שאר הגזעים, כשמונה-מאות שנה, מאז שקיומכם הוכרז פומבית. כמה גזעים עדיין נוהגים לערוך טיסות תצפית לא-מאושרות.''
''כל הגזעים? מה כל-כך מעניין בנו?''
''אינך יודע? המידע הזה הרי היה נחלת הכלל. אתם העולם שבלב היקום. האם לא הבחנתם בכך שכל הכוכבים מתרחקים דוקא מכם?''
''שמנו לב לכך, אבל חשבנו, אתה יודע, שזה רק היסט לאדום, ושכך זה נראה מכל נקודה ביקום.''
''לא. עולמכם הוא היחיד ביקום שאינו זז ממקומו. אם מחברים את כל המהירויות מתנועת ההקפה, תנועת השמש, סיבוב הגלקסיה ותנועתה במרחב, אתם העולם היחיד שנשאר קבוע, והשמש שלו סובבת סביבו. היקום כולו סובב סביבכם. כנגד כל חוקי הטבע, העולם שלכם ניצב בדיוק במקום שבו עמד האטום הבראשיתי בזמן שהתפוצץ. אתם, בעיני כולם, ההוכחה הבלתי-מעורערת לכך שיש בורא ליקום.''
עמדתי המום. לאחר מספר דקות כחכח השד בגרונו וסימנתי לו שיסתלק. ואז התיישבתי לחשוב על מה שנודע לי. כל חלומותיי התרסקו. לא עוד עושר, לא פרסום. עלי לשמור זאת בסוד. אם יתגלה הדבר לאנשים הלא-נכונים, יטיל הדבר את כל העולם בחזרה אל כבלי האתנו-צנטריות, לתקופה החשוכה של פנאטיות דתית, מלחמות קדושות, העלאת אנשי מדע שכמוני על המוקד...
כשדמעות חונקות את גרוני, קמתי וכיביתי את מצלמת הוידיאו. הוצאתי את הקלטת מתוכה והטלתי אותה לאש, ואז בעטתי ורמסתי את מעגל הקסמים. צלוחיות התנפצו, מחתות נשפכו, והכל, כמו תקוותי, עלה באש גדולה. הוצאתי את הספר מהתיק, ולאחר רגע של מחשבה השלכתי גם אותו אל המוקד.

אבל את העותק הממוחשב שמרתי.



סיפור זה מבוסס בחלקו על אירועים שקרו באמת



המימד העשירי

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
(ללא כותרת)
דפנה יום שלישי, 05/08/2003, שעה 17:52
(3 תגובות בפתיל)
עצום
ג'ינג'ה יום רביעי, 20/12/2006, שעה 15:01

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.