על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

בדורופוביה
סיפורים / יעל פורמן
יום חמישי, 04/09/2003, שעה 13:48

מלחמתה של אזרחית קטנה באדום-האדום המאיים על חייה. מבוסס על מקרה אמיתי.


כשעופר פתח לי את הדלת הייתי בטוחה שאני יודעת למה אני נכנסת.
''הי,'' אמרתי לו בחיוך גדול, ''אני יעל.''
''ברוכה הבאה למעוני הקט,'' הוא אמר בחיוך. ''כמעט כולם כבר הגיעו.''
נכנסתי פנימה כשאפי מורם אל על בבטחון עצמי מזויף, והוא החווה בידו שמאלה לכיוון הסלון. שישה אנשים ישבו סביב שולחן ארוך, עמוס בכיבוד, ופטפטו זה עם זה. לשמחתי ראיתי שהמקום בראש השולחן עדיין פנוי.
''את רוצה לשתות משהו חם?'' שאל עופר.
''כן, כוס תה אם אפשר. חלש ועם כפית סוכר אחת.''
עופר נעלם במטבח, ואני עשיתי את דרכי לכסא היו''ר.
''שלום,'' אמרתי לכולם, והתיישבתי בכסא שבראש השולחן.
''את יעל, נכון?'' שאלה אשה כבת ארבעים שהיתה חייבת להיות מירה. היא היתה היחידה בגיל המתאים.
''את מירה?'' שאלתי.
''כן,'' היא אמרה במאור פנים. היא הצביעה על הצעירה השקטה שישבה לידה, ''זו סתיו.''
''הי,'' אמרתי בחיוך.
''זה אפרים,'' אמרה מירה, מציגה את האיש המבוגר שישב בצדה השני. נזכרתי שלאפרים היתה חנות למכשירי חשמל. הוא ברך אותי לשלום.
''אני אדוה,'' אמרה הצעירה שליד אפרים, ''וזה דוד.''
דוד אמר לי שלום וגרף פופקורן מהקערה שעל השולחן. עופר חזר עם התה שלי. הצטרפתי בחדוה לשיחה הבטלה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל פנים לאחר החלפת דואר אלקטרוני במשך תקופה לא קצרה. רוב האנשים נראו כמעט כמו שדמיינתי אותם. עוד נקישה נשמעה בדלת, ועופר ניגש לפתוח אותה. זה היה חייב להיות ירון. הוא השתחרר מהצבא לפני חודשיים ובדיוק למד לפסיכומטרי. הוצאתי מהתיק שלי את הדפים שהכנתי מראש. אני הייתי זו שקיבצה את כל החבורה, וציפיתי שהם יבחרו בי לתפקיד יו''ר העמותה. ידעתי שכדי שיבחרו בי אני חייבת להכין שיעורי בית. אף פעם לא הייתי יושבת ראש של שום דבר, וההזדמנות הקרובה מילאה אותי התרגשות.
עופר וירון הגיעו לסלון. גם ירון נראה כמעט כמו שדמיינתי אותו. גבוה, שרירי, חתיך עם שיער כהה, בעל יציבה מלאת ביטחון עצמי. הם התיישבו במקומות הפנויים, ועופר ערך הכרה בין ירון לבין כל השאר. כולם כבר כאן, והגיע הזמן להתחיל. סיימתי את התה שלי, והשתמשתי בספל כדי להכות בשולחן שלוש פעמים. כולם השתתקו ופנו אלי.
''מה הקטע שלך?'' שאל ירון.
''אני רוצה לפתוח את הישיבה,'' אמרתי בחשיבות.
''איזו ישיבה בראש שלך?'' הוא שאל, ''אנחנו עוד לא עמותה. יש כל מיני תהליכים שצריך לעשות. ללכת לרשם העמותות...''
''אוף, אני יודעת. אבל בינתיים בואו נעשה כאילו, כדי להתרגל. אנחנו רוצים להקים עמותה רצינית.''
''יעל צודקת,'' אמרה מירה. חיבבתי אותה מיד.
היא הביטה בכולם בחדות ואמרה, ''אם אנחנו רוצים שיקחו אותנו ברצינות, אנחנו חייבים להיות רציניים.''
''שיהיה,'' אמר ירון ונשען לאחור. הוא הביט לכיוונו של עופר ושאל: ''אין לך איזה בירה במקרר?''
''יש לי רק מאלט,'' אמר עופר.
''שיהיה. יותר טוב מכלום ויותר טוב מקולה.''
עופר הלך להביא את המאלט, ואני חרקתי שיניים. הישיבה לא התקדמה לשום מקום. סתיו החלה בינתיים למזוג קולה לכוסות ריקות. מיהרתי למזוג לעצמי מיץ מנגו לפני שהיא תספיק למלא את שלי. עופר חזר עם כמה בקבוקי מאלט והושיט אחד לירון.
''אפשר להתחיל?'' שאלתי.
''בבקשה,'' אמר ירון ולגם מהמאלט שלו.
''רציתי לקבוע את מטרות העמותה שלנו,'' אמרתי ברוב חשיבות. ''הכנתי טיוטה, ואני רוצה לראות אם יש הערות ושיפורים.''
כולם תלו בי את עיניהם, חוץ מדוד שהעמיס פופקורן לפיו.
''סעיף ראשון,'' אמרתי. ''יצירת מודעות ציבורית למגבלה שלנו. החברה צריכה להפסיק להתייחס אלינו כמו אל מטורפים.''
כולם הנהנו לזה ודוד השמיע קול קראנץ' על פופקורן אחד פריך במיוחד.
''סעיף שני,'' המשכתי, מעודדת, ''הפעלת לחץ על רשתות הפיצות כדי שיוסיפו לתפריטים שלהן מגוון של פיצות ללא רוטב עגבניות.''
שוב היה הנהון כללי חוץ מאדוה ששאלה: ''למה?''
''מה למה?''
''מה הקטע של הפיצות?'' היא שאלה, ''מה הבעיה עם רוטב עגבניות?''
שבעה זוגות עיניים נעצו בה מבטים זועמים. היא הסמיקה ואמרה בהיסוס, ''אנחנו נגד עגבניות, לא נגד הרוטב ששמים על פיצה.''
''אנחנו נגד עגבניות,'' אמרתי מנסה להשמע קשוחה, ''בכל צורה שהיא.''
''אבל זה לא אותו דבר,'' אמרה אדוה, ''אין לזה בכלל טעם של עגבניה. אני שונאת עגבניות, אבל רוטב וקטשופ זה משהו אחר. יש בזה ליקופן וזה ממש בריא וטעים.''
עופר קם על רגליו ואמר: ''מתחזה! לכי מהבית שלי! את לא בדורופובית אמיתית.''
''מה זה בדורופובית?'' שאלה אדוה.
''בדורופוב זה מישהו שמתעב עגבניות,'' אמר עופר בכעס גובר, ''הוא לא אוכל עגבניה, הוא לא אוכל דברים שעשויים מעגבניה, הוא לא אוכל דברים שנראים כמו עגבניה, הוא שוטף את הידיים אחרי שנגע בעגבניה בטעות.''
''גם עגבניות שרי?'' שאלה אדוה.
''תסתלקי!'' צעק עופר.
אדוה לקחה את התיק שלה והמעיל, אמרה לנו שאנחנו חבורת מטורפים ויצאה מהבית. עופר נתן מבט נוקב בכולם.
''האם יש פה עוד אוהבי עגבניות?'' שאל בעיניים רושפות.
אף אחד לא השיב.
''אני אוהבת את השם הזה,'' אמרתי לעופר. ''אנחנו נקרא לעצמנו עמותת הבדורופובים.''
''מה זה אומר?'' שאל אפרים.
מירה אמרה: ''בדורה זו המלה שבן יהודה המציא במקום עגבניה. הוא חשב שעגבניה זה שם לא יפה.''
''אז בדורופוב זה אחד שפוחד מעגבניות?'' שאל אפרים בתמהון.
''כן,'' אמר עופר בגאוה, ''אני המצאתי את זה.''
''אני לא פוחד מעגבניות.'' אמר אפרים.
''גם אני לא,'' אמרה סתיו השקטה, ''אני סתם לא אוהבת את זה. חבל שהחברה שלי לא מבינה את זה. היא אף פעם לא מבינה למה אני חותכת את הפיצה מסביב לחלק עם הרוטב.''
''אנחנו נשנה את זה,'' הבטחתי להם חגיגית.
הרגשתי שהם בכיס שלי, והייתי בטוחה שאני אבחר ליו''ר. המשכנו לשוחח במשך כשעה על מטרות העמותה. עופר הציע לפעול להוספת אזהרה על אריזות מאכלים שהם מכילים עגבניות, אבל כולנו התנגדנו בתוקף כי חשנו שרוב האוכלוסיה לא תקבל את זה בהבנה.
סתיו אמרה: ''ומה אם גם אנשים שלא אוהבים פילפלים ידרשו כיתוב? אי אפשר להגזים בדרישות שלנו.''
עופר נכנע, אבל אז עלה בדעתי רעיון קרוב לשלו.
''בכל זאת לא צריך לפסול על הסף את הרעיון הזה,'' אמרתי. ''יש המון דברים לבנים שמכילים עגבניות כמו רוטב אלף האיים. זו ממש הטעיה. אולי נפעל כדי שיוסיפו כיתוב לפחות...''
דפיקה בדלת קטעה את דברי. אולי אדוה החליטה לחזור?
''זו בטח השכנה,'' אמר עופר וקם כדי לפתוח את הדלת.
מירה החלה לספר לדוד על הבן הבכור שלה. סתיו שאלה אותי אם אני בטוחה שרוטב אלף האיים מכיל עגבניות. בזוית העין ראיתי את עופר נסוג לאחור ומניח לגבר זר להכנס. עופר סגר את הדלת והזמין את האיש לכיוון השולחן.
''אנשים, זה שחור הנשמה, זוכרים אותו?''
זכרתי את הכינוי הזה. הוא היה אחד המכותבים הראשונים, כשרק התחלתי לקבץ את כולם, אבל הוא הפסיק לענות להודעות ואני הוצאתי אותו מרשימת התפוצה. זכרתי בפירוש שהוצאתי אותו מהרשימה.
''איך ידעת שקבענו את הפגישה?'' שאלתי בתמיהה.
''מי את?'' שאל שחור הנשמה.
''יעל,'' אמרתי.
''אה, כן. אני עזרא. או עזי, איך שאתם רוצים.''
עופר הצביע על כל הנוכחים ואמר את שמותיהם. הוא הזמין את עזי להתיישב במקום שאדוה פינתה, והלך להביא לו כוס נקיה מהמטבח.
''עזי, איך ידעת שקבענו את הפגישה?'' שאלתי שוב.
''קיבלתי אימייל,'' אמר עזי.
''איך זה יכול להיות?'' שאלתי, ''אני הוצאתי אותך מרשימת התפוצה אחרי שלא ענית במשך חודש.''
''כנראה שלא,'' אמר עזי בשלווה, ''אני קיבלתי אימיילים.''
''יש לי זכרון מצוין,'' אמרתי.
''אם את לא רוצה, אני יכול ללכת.''
מירה נחרדה, ''לא, אל תלך. אנחנו מעטים גם ככה.''
עופר חזר עם הכוס הנקיה. עזי הודה לו ומזג לעצמו שתיה.
ירון נעץ בו עין עקומה: ''מה דעתך על רוטב פיצה ועגבניות שרי?''
''עופר כבר שאל אותי בדלת,'' אמר עזי, ''אני שונא אותם.''
''אתה בסדר.''
נאלצתי לנשוך לעצמי את הלשון כדי לא להתעקש על עניין האימייל. אם אני רוצה להבחר, אסור לי ליצור רגשי התנגדות אצל אף אחד. החלטתי שברגע שאני אחזור הביתה אני אעדכן את האנטיוירוס ואת חומת האש שלי, ואצור קשר עם מישהו שיבדוק אם פרצו לי למחשב. תהיתי לרגע אם פרנויה כזו מאפיינת יושבי ראש, ואז החלטתי להפסיק לחשוב על זה. היה חשוב יותר להתרכז בפגישה.
עופר החל לדבר על עניין רוטב אלף האיים. רובנו הסכמנו שאזהרת עגבניות על מאכלים לא אדומים תהיה עניין מבורך, אבל צריך לבוא בדרישה זו רק בשלב שני לאחר שיצטרפו אלינו אלפי אנשים. ירון התפוצץ מצחוק.
''יהיה לנו מזל אם נמצא עוד עשרה בכל הארץ,'' הוא אמר.
עופר התעלם ממנו. ''אם אנחנו כבר מדברים על רטבים, יש את כל הנושא של רטבים במסעדות...''
עזי קטע אותו בנחרת בוז, והנחית את הכוס הריקה שלו על השולחן בחבטה רמה. כולנו פנינו להביט בו.
''אנשים, אתם חושבים בקטן!'' הוא קרא בקול. ''אתם מתעסקים ברטבים? זה מה שמעניין אתכם?''
''למה לא?'' שאלה סתיו בקול עדין, ''זה נורא מפריע שבמסעדה פתאום מגישים לי משהו עם רוטב עגבניות למרות שביקשתי במפורש שלא.''
''למה אתם חושבים שזה יעניין מישהו?'' שאל עזי בלעג, ''הקבוצה הזו קטנה מדי מכדי להשפיע באיזושהי צורה.''
''זו רק ההתחלה,'' אמרתי בבטחון, ''עוד יצטרפו אלינו הרבה אנשים. למעשה, יצאתי פעם עם מישהו שגם שונא עגבניות, והוא לא פה. אני בטוחה שהוא יצטרף אלינו ברגע שנתחיל בפעילות.''
בוז עלה על פניו של עזי. ''כן, ואם הוא יביא את האקסית השניה שלו, אז נהיה ממש המון.''
אפרים רכן קדימה. ''אז מה אתה מציע? לשכנע אנשים שהם בעצם שונאי עגבניות בארון?''
עזי חייך. ''זה לא התחום שלי. יש רעיונות יצירתיים יותר.''
''כמו מה? כמו לפתח וירוס שישמיד את כל שיחי העגבניות בעולם?''
''או!'' אמר עזי וחיוכו התרחב. ''זה כבר יותר בכיוון.''
''אתה עוד יותר משוגע מעופר,'' אמר ירון בפליאה.
השתלטנות של עזי התחילה להדאיג אותי. הוא ממש גנב לי את האנשים מתוך הכיס.
''איך נפתח וירוס?'' שאלתי, ''יש לנו ציוד? יש לנו כסף? יש לנו ידע? אני מכירה כמה אנשים שלומדים ביולוגיה, אבל אף אחד מהם לא מתעסק עם וירוסים.''
''נגיפים בעברית,'' אמרה מירה.
''במה הם מתעסקים?'' שאלה סתיו.
''אחד מתעסק עם שמרים, אחת מתעסקת עם דגים...''
עזי נכנס לדברי, ''לא התכוונתי לפתח וירוס.''
אפילו הקול שלו חזק יותר משלי. לא שזה אתגר קשה.
''אז למה אתה כן מתכוון?'' שאל עופר.
''אני חותר למצב בו אנשים יפסיקו לאכול עגבניות.''
''זה קצת קיצוני לטעמי,'' אמרה סתיו בהרהור. ''אין לי בעיה עם זה שאנשים אחרים אוכלים עגבניות. אני רק רוצה שיפסיקו להסתכל עלי כמו על פסיכית.''
עזי נעץ בה מבט רע במיוחד.
''חסרת חזון,'' אמר.
''עזרא,'' אמר אפרים, ''איך אתה מתכנן לגרום לאנשים להפסיק לאכול עגבניות?''
עזי העביר על כולם מבט אפל וקם ממקומו. הוא אמר בקול שקט, ''אנשים, אתם תצטרכו להפגין קצת אמונה כדי להבין על מה אני מדבר. אני לא כמוכם. יש לי כוחות. אני יכול לגרום לכל העגבניות בעולם להפוך לרעל. אם תרצו, אני אעשה את זה בשבילכם.''
כולנו ישבנו קפואים במקום. רציתי לבקש מעופר להזעיק את מגן דוד אדום, אבל משהו באיש שמולי גרם לי להשאר ישובה ולהאזין. הוא המשיך לדבר.
''באמצעות הברירה הטבעית נוכל לגרום ליצירת גזע חדש של אנשים שלא אוכלים עגבניות,'' הוא אמר, ועיניו זהרו בהתרגשות.
אפרים התאושש ראשון, אולי כי הוא היה המבוגר מכולנו.
''תראה, עזרא,'' הוא אמר, ''החזון שלך קצת יותר קיצוני ממה שחשבנו לעצמנו. אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד.''
''אתה בטוח?'' שאל עזי בקול מחריד.
זיהיתי הזדמנות להשתלט בחזרה על הקבוצה. עזרתי אומץ אל מול המטורף ואמרתי, ''אני בטוחה. למעשה, כמה מחברי הטובים ביותר...''
''חבורת נמושות,'' אמר עזי, ''טוב, הנה הצעה אחרת: אף אחד לא צריך למות אם אתם חסרי עמוד שדרה. אני יכול לגרום לכל העגבניות להפוך לחסרות טעם. אף אחד לא ירצה לאכול אותן יותר.''
עופר קם ממקומו בהתלהבות, ''זה כבר יותר טוב.''
''אבל גם ככה עגבניה זה מגעיל,'' אמרה סתיו.
''אבל אחרי שאני אפעיל את כוחותי, זה יהיה מגעיל לכולם!''
ירון קם גם הוא ממקומו, ''תקשיב, קוקו,'' הוא אמר והושיט מולו אצבע מאיימת, ''ראשית, אתה לא תקרא לי נמושה. לא ביליתי שלוש שנים בשטחים רק כדי שיקראו לי נמושה. שנית, אין לך שום כוחות. לך הביתה וקח את הכדור הורוד שהרופא רשם לך שלשום.''
''אין לי כוחות?'' שאל עזי. הוא הצמיד את שתי כפות ידיו, והרחיק אותן לאט אחת מהשניה. זיק חשמלי ריצד ביניהן. סתיו השתנקה בבהלה. אפרים גיחך.
''יש לי בחנות משהו שעושה את זה,'' אמר, ''איפה חיברת את החוטים?''
''אין חוטים!'' צעק עזי.
הוא הקיש באצבעותיו, והשולחן כוסה בעגבניות נוטפות מיץ. סתיו צרחה, וכולנו התרחקנו במהירות מהשולחן.
''שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד,'' מלמלה מירה במהירות.
''אמן,'' אמר דוד.
''עכשיו אתם מאמינים?'' צרח עזי, ''הבטיחו לי את הנשמה שלכם, ואני אפטור אתכם מעונשה של העגבניה.''
''תנקה את זה!'' צרח עופר.
''באמת לא התכוונו למשהו כל כך קיצוני,'' אמרה סתיו ברעדה.
עזי צחקק. הוא הושיט את ידו, וכמה מהעגבניות על השולחן החלו לעוף. כולנו התכופפנו, והן עברו מעל ראשנו ונמרחו על הקירות. סתיו רצה לכיוון הדלת. עזי שוב הקיש באצבעותיו, והידית כוסתה בדם נוטף. סתיו עצרה.
עזי התפוצץ מצחוק. סתיו שלחה יד אל הידית.
''זה מיץ עגבניות!'' צעק עזי. סתיו נרתעה לאחור.
''מניאק פסיכי,'' צעק ירון, והושיט יד לאחת העגבניות על השולחן, כאילו כדי להשליך אותה על עזי. ידו חלפה דרך הפרי.
''מה זה?'' הוא שאל.
''הכל אשליה, חבורת פחדנים!'' אמר עזי.
סתיו פתחה את הדלת ונמלטה מהדירה.
''סתיו!'' צעקתי אחריה, ''חיזרי!''
''אתם רואים מה אני מסוגל לעשות!'' אמר עזי, ''מי נותן לי את הנשמה שלו כדי לנקות את העולם הזה מעגבניות?''
''תראה,'' אמר עופר, ''הנשמה שלנו זה קצת מוגזם. אפשר להתמקח על משהו אחר?''
''עופר,'' זעקה מירה, ''זה השטן בכבודו ובעצמו.''
''אני לא השטן,'' אמר עזי, ''אני רק סוכן. חשבתי שאתם רציניים. אני מוכן להסתפק בנשמה של אחד מכם. אני לא אוכל לעשות את זה בלי להשתמש בנשמה.''
''אז תשתמש בזו שלך.'' אמר ירון.
''אני לא יכול. מכרתי אותה כדי לקבל את הכוחות. הדבר היחיד שאני יכול לעשות בלי נשמה זה אשליות.''
העגבניות מסביב נעלמו.
''אז מי מתנדב לוותר על הנשמה שלו?''
''תסתלק, מטורף!'' צעקתי עליו. חששתי שכל השאר ימלטו גם כן בגללו.
ירון הרים כיסא באיום.
''הסיבה היחידה שאני לא קורע אותך, זה שאני לא רוצה בלאגן בבית של עופר,'' אמר.
''כן?'' אמר עזי.
''תזהר ממני. אני עצרתי מחבלים בגוף שלי!''
אפרים הרים גם הוא כיסא.
''חסרי עמוד שדרה שכמוכם!'' אמר עזי ופניו נפלו. הוא פנה לעבר הדלת. ''אני אנסה אצל שונאי החצילים!''
הוא יצא. ירון ואפרים הורידו את הכסאות.
מירה רעדה בכל גופה. היא שלפה טלפון סלולרי והחלה לחייג. שמעתי אותה מבקשת מבעלה שיבוא לאסוף אותה מהר.
''מירה, תשארי!'' התחננתי, ''לא סיימנו את הישיבה.''
''יעל, אני מצטערת,'' אמרה מירה בקול רועד, ''זה הפחיד אותי יותר מדי. אני צריכה להרגע.''
''אבל... העמותה... את תחזרי, כן?''
''לא. זה מפחיד מדי. השטן רודף אותנו.''
''זה לא היה השטן...''
מירה פנתה אל הדלת.
עופר אמר, ''אולי לא היינו צריכים לפסול את ההצעה שלו כל כך מהר.''
ירון הביט בו כאילו לא ראה אותו מימיו.
''טוב, אנשים,'' הוא אמר, ''היה נחמד לפגוש אתכם. אני לעולם לא אפגוש אתכם שוב. שלום.''
''ירון, אל תלך... יש לנו מטרות...''
הוא יצא בעקבותיה של מירה. דוד אסף את דבריו, ויצא אפילו בלי להגיד שלום.
''תודה על האירוח, עופר,'' אמר אפרים ופנה לעבר הדלת.
נשארנו רק אני ועופר. מעט מדי אנשים בשביל העמותה. התיישבתי המומה על הספה ובהיתי בקיר. לא האמנתי שזה קרה לי. עד שאני מצליחה להגשים את חלומי הגדול, לקבץ יחדיו אנשים שלא אוהבים עגבניות, מהגיהנום באים להפריע לי. אסור לי לתת לזה לעמוד בדרכי. אני לא אכנע!
''עופר,'' אמרתי, ''מה דעתך להקים עמותה נגד סוכני השטן?''


סיפורים נוספים פרי עטה של יעל פורמן תוכלו לקרוא בכתב העת
חלומות באספמיה.



חלומות באספמיה

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
יעל, כאשר אני אניח את ידי על מי שהדליף לך מה הולך בישיבות הכנסים
רז בהלם יום חמישי, 04/09/2003, שעה 14:22
(2 תגובות בפתיל)
ניר, אתה פשוט מרושע
גיא מתפקע מצחוק יום חמישי, 04/09/2003, שעה 14:51
עזי, צור קשר באימייל
גל שונא חצילים יום חמישי, 04/09/2003, שעה 14:56
שאלה לכותבת הסיפור
אנונימי יום חמישי, 04/09/2003, שעה 16:07
(3 תגובות בפתיל)
סיפור נחמד, אך...
Rene יום חמישי, 04/09/2003, שעה 20:18
נפלא!
רובין יום חמישי, 04/09/2003, שעה 21:33
(6 תגובות בפתיל)
תגידי, מתי פעם אחרונה באמת טעמת עגבניה?
ג'יי האמיתית יום שישי, 05/09/2003, שעה 0:20
(6 תגובות בפתיל)
(ללא כותרת)
אלמוני יום שישי, 05/09/2003, שעה 21:25
מקסים, כרגיל אצל יעל:-)
לוסי יום שישי, 05/09/2003, שעה 22:42
:-)
רות שבת, 06/09/2003, שעה 17:32
אצלנו בפקולטה לבדיון השוואתי
פרופ' ל. גשעפט שבת, 06/09/2003, שעה 20:49
(2 תגובות בפתיל)
אם עץ נופל ביער ריק האם הוא עושה רעש ?
baby g יום שני, 15/09/2003, שעה 19:53
(2 תגובות בפתיל)
שאלת תם
goldmoon יום רביעי, 04/02/2004, שעה 14:32
(3 תגובות בפתיל)
הרבה זמן לא צחקתי כל כך
שוש יום חמישי, 17/07/2008, שעה 23:07
אגב, עגבנייה זה לא בדורה
עדי שבת, 19/07/2008, שעה 16:52
(4 תגובות בפתיל)
לא ידעתי בכלל שיש פחד מעגבניות.
רוני (; שבת, 06/10/2012, שעה 18:15

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.