על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

לוּיֵהִי
סיפורים / אסף אשרי
שבת, 05/06/2004, שעה 5:06

היישר למוות מבט והוא ישפיל את עיניו


ב-‏5.6.67 גדוד השריון פרץ ואיתו מלחמת ששת הימים, שסיפקה מכתמים כמו ''בסך הכל רציתי לשוב הביתה בשלום'' של גבעת התחמושת ונאום ''אחי גיבורי התהילה'' של גורודיש, שהוסיף את ''היישרנו למוות מבט והוא השפיל את עיניו''. מדינת ישראל לא ידעה כיצד להתמודד עם ההישג, ושש שנים לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים, נאלצה להביט הרחק אל האופק בתקווה לראות מפרש לבן של מחר חדש ונפטרה מגורודיש עטור התהילה.
גל העליה ממדינות ברית המועצות לשעבר הביא עמו אוצר בלום של משאבי אנוש בכל התחומים ואפשר לנו הצצה אל התרבות והמסורת של מדינות אלה. מדינת ישראל עדיין מנסה למצוא את הדרכים להתמודד עם ההישג של הבאת יהודי ברית המועצות לשעבר ובני משפחותיהם אל ארץ מכורתם. היא לא תמיד מצליחה במשימתה זו.
הסיפור הבא מוקדש לקומץ חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה, אשר נפלו למען מדינה שלא השכילה לעכל אותם.


לוּיֵהִי


רגב האדמה התפורר בין אצבעותיה של אנה.
את העפר מסמסה בין אגודלה לאצבע המורה. דמעותיה יבשו. היא בכתה ככל שאפשרי היה לבכות, עיניה יבשו מדמעות, וברוסיה לא נהגו לבכות. כעת היתה רוסיה רחוקה, אך אם היה שמץ של אמת בדבריה של חמותה, לא יהיה זה לזמן רב.
היא הרימה את הרגב מעט גבוה יותר וזרם הפירורים צנח אל שקיק הקטיפה השחורה. בעלת השקיק המקורית קיוותה כי לא תזדקק לו, אבל נסיון השנים וראיית הנולד גרמו לה לוותר עליו למען צאצאיה.
מחשבותיה של אנה נדדו אל הלילה ההוא, לפני שנים, ערב הנסיעה לישראל, כשקטרינה רוזינסקי השניה הזמינה אותה לחדרה, לראשונה שלא בלווית בעלה.
''את תשמרי עליו, אנה. פטר שלי לא משאיר את הרגליים על הקרקע, אבל החיבור שלנו לאדמה חזק מאד.''
היא החוותה בראשה אל עבר מכתבת עץ אלון מעוטרת בסגנון רומאנסקי שעמדה בפינת החדר. על הקיר, מימין לשידה, תלוי על סרט ארגמני, היה מפתח קטן, כסוף.
אנה מיהרה להוריד את המפתח ופתחה את המנעול הקטן של המכתבה. על מדף זכוכית קטן במרכז השידה נח לו השקיק.
''אתם נוסעים לארץ רחוקה, ארץ שהכתובים קוראים לה ארץ אוכלת יושביה. אני מפצירה בך, הקשיבי לדברי. בשקיק הזה מצוי המפתח שלכם לחזרה בטוחה הביתה. השד הפטרון של שבט הרוזינסקי הניח את השקיק הזה כפקדון בידי סבתה של סבתא רבא שלי.''
קטרינה הראשונה היתה מוכשרת מאד בתולדות הנסתר. היא היתה זו שכבשה את לבו של הברון רוזינסקי השלישי. היא זו שקבעה את מושב המשפחה במקום ההוא, באחוזה, לנצח נצחים. כשהסתיים שיפוץ האחוזה היא זימנה אליה שד נהר מקומי, לוּיֵהִי, וקשרה אותו כפטרון המשפחה. לוּיֵהִי נטל מעפר גן האחוזה, שצמח במקביל לנהר עליו הופקד, ושמט אותו לתוך השקיק. כל נצר למשפחת רוזינסקי, בין אם בקשר דם או בקשר נישואין, יוכל לזמנו בכל מקום או צרה בה ימצא באם יחזור על שמו שלוש פעמים ויערב את עפר הארץ בה הוא מצוי עם עפר גן האחוזה.
''על מנת שיוכל לקבוע מי הוא זה שזימן אותו, עלייך לנקוב בשמך לאחר הפעמיים הראשונות שקראת בשמו ואז לקרוא לו בשלישית. או אז יגיע לוּיֵהִי באסדת הנהר שלו למקור המים הקרוב ביותר אליך ויחזיר את בני המשפחה לכאן, הביתה. אל תחפזי להשתמש בו.''

אנה הרימה את עיניה והביטה בשורת הקברים שלרגליה. ילדיה, בעלה, כולם קבורים בבית הקברות, בחלקה המיועדת לאלו שאכלה הארץ אך תושביה לא ידעו לעכל.
''בסך הכל רציתי לשוב הביתה בשלום,'' מלמלה.
הם הגיעו כמשפחה מאושרת. אמנם יעצו להם לשנות את שמם מרוזינסקי לרוזן, אבל פרט לכך קליטתם היתה נוחה למדי בהשוואה לסיפורים ששמעו. פטר המשיך לעבוד במקצוע - הוא התקבל לעבודה כחובש ולא כרופא, אבל נדמה היה כי הוא מאושר וכי האסתמה ממנה סבל מפריעה לו פחות באויר ההרים של ירושלים. אנה העבירה שיעורים פרטיים בפסנתר. סשה תכנן לסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון, וכריסטינה היפהפיה, הצעירה ממנו בשנתיים, עשתה בלבבות הנערים המקומיים כבשלה.
סכסוך ארץ הדמים רפרף על פניהם באותה שנה.
בדירת השכנים הסמוכה היתה הפגישה הראשונה.
בתם של יצחק ונורית גרה בהתנחלות. בדרך אל ביתה פגעו בה כדורי המחבלים וקיפדו את חייה.
אנה זכרה את הכאב שראתה בעיני פטר באותו לילה, כשחזרו מביקור הניחומים.
''כל המשפחות האומללות כאן אומללות בצורה דומה, כל המשפחות המאושרות מאושרות בדרכן שלהן,'' ציטט פטר ועיניו ספוגות צער.
אנה חיבקה אותו והם בכו יחד עד שנרדמו. בשנתם חלמו על רוסיה הרחוקה. על הנוף הפראי שלה, על התרבות, על האנשים שנתנו מרחב נשימה והעריכו את מוסר העבודה. על הנימוס שלה ועל הצחוק הפרוע ובעיקר על העדר תחושת הפחד והארעיות.
החיים המשיכו, ובני משפחת רוזן התערו בחברה הישראלית. החורף הישראלי הגיע.
טוראי אלכסנדר רוזן הוכתר כחניך מצטיין של פלוגת השריון שלו, כריסטינה קיבלה את תוצאות המבחן הפסיכומטרי והמשפחה הקטנה עלצה, מספר תלמידיה של אנה גדל, ופטר סוף סוף עבר את הבחינה שתאפשר לו לעבוד כרופא בבית החולים ולהתחיל לחשוב על הקמת קליניקה פרטית. אך אז הגיע הלילה הארור שהביא אותה אל בית הקברות של גבעת שאול.
כריסטינה יצאה עם חברותיה אל בית הקפה השכונתי. אנה זכרה כי בתחילה לא קישרה בין קול הנפץ ואזעקות המכוניות ובין סירנות האמבולנסים שמיהרו להגיע בעקבותיו . אנשי בית החולים שהגיעו אל דלת ביתה כבר לא הותירו מקום לספקות.
''גברת רוזן,'' אמרה בקול חנוק האחות שבביתה סעדו בשבוע שעבר, חברתו לעבודה של פטר, ''אני לא יודעת מה לומר לך, אני...'' ההתייפחויות שברו את קולה.
אנה גייסה את כל מורשת שושלת רוזינסקי, זקפה את גבה, הישירה את עיניה ובלב הולם אמרה, ''פשוט תגידי, אנחנו נסתדר.''
''פטר היה במשמרת, קיבל קריאה ויצא למקום.. הוא גילה אותה שם... משהו בו נשבר, אנה....
הוא החזיק אותה, חיבק אותה חזק אליו ובכה.... ניסינו לנחם אותו להסביר לו שבמצבו הוא חייב להרגע, אבל הבכי הפך יותר ויותר מקוטע, הנשימות יותר ויותר קצרות... ניסינו להחיות אותו אחרי ההתקף, אבל הוא פשוט הפסיק לנשום. הפסיק. הרופא שהיה איתנו באמבולנס אמר שהוא לא ראה אף פעם דבר כזה. זאת לא היתה האסתמה, השתמשנו במשאף בכוח, ישר לפה, אבל הוא פשוט איבד את הרצון...הוא נשבר בפנים, את מבינה...''
בין התייפחות להתייפחות הבינה אנה שעולמה חרב.
ואז, עוד זה מדבר וזה בא, הופיעו שלושה אנשים במדים.
הם היו מאד ישירים וסיפרו את כל הסיפור מיד. הפלוגה של סשה הוקפצה לג'נין. הם היו אמורים רק להיות האבטחה החיצונית, אבל הקרב הסתבך והכניסו אותם פנימה. בחושך אחד מהצלפים לא זיהה את הכוח של סשה וירה בו. אין לנו מילים, גברת רוזן, אנחנו רק יכולים לספר לך איזה בחור מצוין אלכסנדר שלך היה. אנה איבדה את הכרתה.
כשקמה כבר ידעה מה עליה לעשות, ומוקדם ככל האפשר.
לכן לא השקיעה את כוחותיה במלחמה בגבר המבוגר, עטור הזקן, שהסביר לה כי אהוביה יקברו בחלקה מיוחדת. פטר אומנם היה יהודי אבל היא נוצריה ועל פי היהדות דת הנפטר נקבעת על פי האם. הקצין הצעיר שלצידו הסביר לה במבוכה שהטקס הצבאי יהיה כמובן ממלכתי אבל הוא לא יכול לספק לה כומר, ואם תבחר להביא כומר, לא תוכל להנות משרותיה של כיתת מטח הכבוד ונגן החצוצרה. כמובן שמדינת ישראל מבינה את הכאב שלה ותעשה כל שביכולתה לעזור לה להשתקם. היא הנהנה, ויתרה על הכומר והזדעזעה מכל אחד ממטחי הכבוד.
היא נותרה זמן רב ליד הקברים הטריים של אהוביה, שנכרו זה לצד זה.
בחייהם ובמותם לא נפרדו, אמר אחד המספידים בחליפות, איש שלא הכירה שלחץ את ידה לפני שאמר לכתב הרדיו כי הטרגדיות האישיות הללו הן אלו שקושרות את גורל העולים לארץ.
כשהרימה את מבטה בסופו של דבר, לאחר שהמהומה שככה והאנשים התפזרו, נותר שם רק איש אחד שעמד למראשות הקבר. הוא הביט בה מפוררת את עפר הקברים אל תוך השקיק השחור.
הוא היה לבוש בחליפה שחורה והחזיק תיק ג'יימס בונד ודף רישום שהודק ללוח קרטון במהדק נוצץ, חדש. הוא פנה אליה בקול של מוכר טלמרקטינג וותיק.
''גברת רוזן. אני באמת מצטער. המקרה שלך הוא באמת נדיר. אני לא זוכר שרשרת אירועים כזו שהביאה אותי למפגש הזה כבר כמעט שלושים שנה. באתי רק להגיד לך שזה גליץ' סטטיסטי.
את, במקרה הזה, קרבן של הנסיבות.''
''ואתה מי, אם אני יכולה לשאול?''
''או, כמובן, אני מתנצל, הייתי צריך להציג את עצמי.'' הוא שלף מכיסו כרטיס ביקור ומסר אותו לאנה.

ואתא
מלאך מוות
תאגיד מוות בע''מ
סניף מקומי ישראל

''אתה המוות?''
''לא, אני רק הסוכן המקומי שלו. כדאי שתדעי, המוות אינו מחוסר עבודה. אנחנו צריכים לעבוד בפריסה מקומית רחבה אחרת נאבד את הזכיון שלנו.''
''אני רוצה לדבר עם הבוס שלך.''
''גברת רוזן, זה מאד לא מקובל. למעשה, זה חסר תקדים.''
''אני חושבת שבמקרה שלי אפשר לעשות מאמץ.''
''אני אדבר איתו, אבל אנחנו לא יכולים להפגש כאן. הוא אף פעם לא מדבר עם אנשים במשרד. אנחנו יכולים להפגש מחוץ לבית הקברות. יש כאן מקום קרוב שאת מעדיפה?''
''אתה עם אוטו כאן?''
''כמובן.''
''קח אותי לסכר מוצא, תגיד לו שיפגוש אותנו שם.''
''אני לא בטוח שזה אפשרי בהתראה כל כך קצרה...''
''אפשר פשוט לתת לו התראה כמו זו שאני קיבלתי.''
ואתא שלף מכיסו מכשיר פלאפון וחייג. הוא לחש אל השפופרת כמה מילים והנהן בצייתנות. לאחר מכן הוביל את אנה אל המכונית והם נסעו אל הסכר. כשהגיעו, ירדה אנה אל קו המים. ממעל נשמע קול מסוק. משבי הרוח שהקים בנחיתתו פרעו את שערה. מהמסוק יצא איש חיוור בעל שער שחור כעורב שהיה לבוש בחליפת ערב נוצצת וליטף חתול שגרגר בחיקו. הוא התקרב אל עבר אנה.
''יואל תָּנָטוֹס לשירותך. אנחנו שותפים לצערך.''
''באמת?''
''מבחינה עסקית, אני מתכוון. אני בעל הזכיון כאן בישראל.''
''יופי של מקום תפסת לך.''
''לא מתלונן, מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה.''
''איך זה עובד בדיוק, עניין הזכיון?''
יואל זז באי נוחות מסוימת, אך מייד התעשת.
''לכל מדינה יש את הסניף שלה, וכולנו מקבלים את החוזים שלנו מהתאגיד העולמי. כל אחד מטפל במקרים האזוריים שלו ודואג שהניירת תועבר למרכז...''
''המקרים האזוריים שלו?''
''האנשים, סליחה הנשמות, ששייכים לארץ הזאת, שמתו כחלק ממנה. יש קשר מאד ברור בין הארץ לנשמה. הטפסים שאנחנו צריכים למלא בשביל תיירים, אנשים שרק עוברים בארץ, אל תשאלי...''
היא נתנה בו מבט נוקב ונדמה כי לרגע חש יואל משהו אחר, חריג.
''זה כמו בנקאות. אתה מעביר מחשבון אחד לשני. אתה רק צריך למצוא את מורשה החתימה. למלא את הטפסים. מצטער, אני מבין, אבל את יודעת, אני לא יכול להסתכל על כל המקרים. מה שמגיע אלי זה טובי בנינו, מלח הארץ.''
אנה שלפה מכיסה את השקיק ורוקנה את תכולתו לרגליה. היא לא ידעה בדיוק מה אמור לקרות כעת, אך ביטאה את המילים בקול בוטח.
''לוּיֵהִי, לוּיֵהִי, אנה, לוּיֵהִי.''
''מה עכשיו?''
''עכשיו, אני מחכה לאיש שלי ואתה מחכה למלא טפסים. בשקט.''
''אני לא מבין...''
''בשקט.''
אנה אימצה את עיניה והביטה בקצה האגם הקטן שנוצר מהסכר. באופק נראה מפרש לבן, ומעליהם עלה ענן שחור כהה. רפסודה הופיעה במרחק מאה מטרים מהם והחלה שטה לעבר הגדה. מלח גבה קומה השיט אותה ביד בוטחת אל עבר אנה.
אנה לא הסירה עיניה מהרפסודה, שהגיעה כעת אל גדת האגם. לוּיֵהִי היה גבר חסון, לבוש ברשת דייגים. הוא הושיט את ידו לעברה.
''רק רגע,'' אמרה ופנתה אל מר תָנָטוֹס. ''יש אצלך משהו ששייך לי. אני חוזרת הביתה עכשיו. הייתי שמחה לקחת את האנשים שלי שעברו בארץ. תשלח לי את הטפסים.''
מבט של פליאה שטף את פניו של מר תָנָטוֹס. אישוניו השחורים הצטמצמו. אולם אז הוא חייך. הוא צרד באצבעותיו. ואתא הביט בו כלא מאמין, והמוות המקומי צרד בשנית, הפעם בתקיפות.
ואתא הרים את לוח הקרטון, מחק בעט ששלף מכיס חליפתו שלוש שורות מהדף המהודק אליו ופתח את המזוודה. כשנפתחה, הפך אותה, ומתוכה נשמטו גרסאות זעירות של פטר, סשה וכריסטינה.
לוּיֵהִי התכופף אל הגבעונת הקטנה שיצרה האדמה שבשקיק על גדות הנהר, נטל ממנה חופן וזרה ממנו על הדמויות. פטר, סשה וכריסטינה נראו כאילו קמו משינה עמוקה. אנה עלתה אל הרפסודה והם עלו בעקבותיה. רוח מסתורית נשבה מענן השחור שמעליה ונשפה במפרש הלבן. הם החלו מתרחקים.
''לאן אנחנו נוסעים, מאמא?'' שאלה כריסטינה בקול מנומנם.
''הביתה, מתוקים שלי, אנחנו חוזרים הביתה.''
הם סובבו את ראשיהם לאחור, אל עבר הגדה, היישירו למוות המקומי מבט והוא השפיל את עיניו.



לו יהי - מאת נעמי שמר ז''ל

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
לויהי
זמן שבת, 05/06/2004, שעה 9:27
wow
amit שבת, 05/06/2004, שעה 9:54
למה לא התפרסם באספמיה?
ירון שבת, 05/06/2004, שעה 10:01
(5 תגובות בפתיל)
מעולה
יעל שבת, 05/06/2004, שעה 13:11
(14 תגובות בפתיל)
כואב מפחיד
יולי שבת, 05/06/2004, שעה 13:22
(12 תגובות בפתיל)
סיפור נפלא!
רז שבת, 05/06/2004, שעה 20:45
קראתי את הסיפור עד האמצע
Rene יום ראשון, 06/06/2004, שעה 8:19
(2 תגובות בפתיל)
סיפור מקסים,
Boojie יום ראשון, 06/06/2004, שעה 8:27
(3 תגובות בפתיל)
יפה מאוד, אבל:
השועל בכרם יום ראשון, 06/06/2004, שעה 13:25
(3 תגובות בפתיל)
אהבתי
בן יום ראשון, 06/06/2004, שעה 22:09
באמת סיפור יפה וכל הכבוד למר אשרי הצעיר
ישראל גרנות יום שני, 07/06/2004, שעה 12:52
(4 תגובות בפתיל)
בעיקר מחיאות כפיים
יודה מהקריות יום שני, 07/06/2004, שעה 13:15
אכן, יופי של סיפור
אורי שגיא יום שני, 07/06/2004, שעה 19:11
(4 תגובות בפתיל)
כל הכבוד
sheril יום שלישי, 08/06/2004, שעה 4:40
פשוט אהבתי
השמ יום שלישי, 08/06/2004, שעה 21:57
והנה הסיפור של נעמי שמר ז''ל אודות לויהי
the raven שבת, 26/06/2004, שעה 20:06
(ללא כותרת)
אלמוני יום ראשון, 27/06/2004, שעה 18:53
אחלה סיפור! שיחקת אותה!
יניב יום רביעי, 21/07/2004, שעה 17:19
העתק לא משהו מהאמן ומרגריטה
גרגמל יום שני, 01/05/2006, שעה 13:51
נפלא
YossiN שבת, 20/06/2009, שעה 18:43
...
dead יום שישי, 25/02/2011, שעה 12:24

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.