 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
החינמניה מס' 38
שונות / המערכת
27/09/14
תגובות: 2
החינמניה מס' 37
שונות / המערכת
12/07/14
תגובות: 1
הגשת אירועים לאייקון 2014
שונות / המערכת
23/06/14
תגובות: 0
תיקוצ'יקים ועולמות אחרים
שונות / איתי ליבנה
31/05/14
תגובות: 1
החינמניה מס' 36
שונות / המערכת
26/04/14
תגובות: 0
החינמניה מס' 35
שונות / המערכת
08/03/14
תגובות: 0
פרס גפן 2014
שונות / המערכת
05/03/14
תגובות: 4
קול קורא להגשת סיפורים
שונות / המערכת
15/02/14
תגובות: 0
החינמניה מס' 33
שונות / המערכת
03/11/13
תגובות: 0
קול קורא
שונות / המערכת
29/09/13
תגובות: 0
החינמניה מס' 32
שונות / המערכת
07/09/13
תגובות: 2
דיווחים חיים מוורלדקון
שונות / המערכת
24/08/13
תגובות: 0
החינמניה מס' 31
שונות / המערכת
21/07/13
תגובות: 0
החינמניה מס' 30
שונות / המערכת
27/05/13
תגובות: 0
הרועה האחרון - סרט מסע פנטסטי
שונות / המערכת
02/04/13
תגובות: 0
|
 |
פנטסיה 2001
שונות / ניר יניב
יום רביעי, 11/04/2001, שעה 4:24
ניר הזועם בדרכים במהדורה
מיוחדת לכבוד פנטסי.קון 2001!
|
|
הערת העורך: מהדורה זו תעודכן בזמן אמיתי במהלך הכנס. כל הדמויות הנזכרות אמיתיות כמעט לחלוטין. הכתוב מטה מתאר חוויות סובייקטיביות של המחבר בלבד. פרטים הנוגעים לתוכן הכנס, שמות המשתתפים ותפקידיהם הוסרו על מנת שלא לפגוע באמינות. המחבר מבקש להביע את חיבתו הרבה לכל המזהים עצמם בגוף הטקסט, בכלל זה הוא עצמו.
יום ג', 10/4/2001
ראשית
קול נפץ אדיר זעזע את הבניין. להבות אש ארוכות אפפו אותי, מלוות בעשן סמיך ובמטר גיצים. רחש תסיסה ופעפוע, בערה וזעזוע, וביחוד הצליל האפייני לחוטי חשמל שלא חוברו כהלכה המנסים לעמוד בעומס יתר – כל אלה תקפו את חושי והותירו אותי משתעל, המום, אבוד וחרש למחצה.
לאחר זמן מה החלטתי לנסות ולהתניע את מכוניתי פעם נוספת.
כמה נסיונות כושלים אחר כך הצלחתי להגיע, לבסוף, לצומת הרחובות קריניצי והרצל ברמת גן, מקום שם (כך נודע לי מפתק שטמנו אלמונים בתיבת הדואר שלי) מקיימת אגודת סתרים כנס פנטסיה פומבי לתפארת מדינת ישראל.
חלק א'
מפגשים מהסוג האישי – על חשיבותה של תפישה נכונה של הזמן – ניר מציל את המחשב, את הצ'אט ואת העולם החפשי – תורת היחסות הכמעט פרטית
מיד עם כניסתי לתחום הכנס נתקלתי בדוכן הרשמה לאגודה. ''אוי,'' אמרתי, ''מצטער. אני ארים את זה. אפשר להרשם אצלכם?''
שלושה ילדים נחמדים, מאחורי הדוכן, נעצו בי מבט תוהה. תהיתי לרגע אם אעמוד בתנאי הקבלה. ''ניר!'' אמר קול שמח מאחורי, ''אני שמח שהגעת!''
''אה,'' אמרתי, ''מה העניינים, ש'?''
''קצת בלגן, אבל שמח. חשבנו להתקשר אליך. יש לנו כאן בעיה עם איזה מחשב...''
''באמת?'' אמרתי, ''אני...''
''ש'! זה לא יכול להיות!'' אמרה מישהי חולפת ואחזה ב-ש' בזרועו. ''תראה, אנשים מחכים ו...'' היא גררה אותו ושניהם נעלמו במרחק. הבטתי סביב וראיתי מיד את ה'.
''ניר,'' אמרה ה', ''הגעת.''
''אה,'' אמרתי, ''מה העניינים, ה'?''
''בסדר, קצת בלגן, חשבנו להתקשר אליך. יש לנו כאן בעיה עם המחשבים, יש צ'אט עם גרג בר עוד ארבעים דקות ו...''
''כן,'' אמרתי, ''אמרו לי ש...''
''התנהגות כזו,'' אמרה מישהי בתקיפות הישר לתוך פניה של ה', ''אני לא מוכנה לסבול! מי הוא בכלל שיגיד לי מה לעשות? אני ממש...'' וגררה אותה הרחק משם.
ע' עמדה ממש מאחוריה.
''ניר...'' אמרה, ''ידעתי שתגיע...''
''אה,'' אמרתי, ''מה העניינים, ע'?''
''בלגן... חשבנו להתקשר אליך... אני עייפה... המחשבים... צ'אט...''
''כן,'' אמרתי, ''אולי אני...''
אבל ע' כבר לא היתה שם.
בהיתי במחשבים. נראה, אמר החלק האנליטי במוחי, כי שעונם הפנימי של באי הכנס הואץ במקצת. או שמא יתכן כי שעוני שלי הואט? בעודי חוכך בדבר חסם משהו את שדה הראיה שלי. צ', מלא שמחה ועזוז.
''ניר!'' אמר, ''האיש הנכון בזמן הנכון!''
''מה העניינים, צ'?''
''אז זהו – קצת בלגן – המחשבים – יש צ'אט – ה-Server של ה-ADSL – בלגן – ה-Gateway תקוע – צ'אט – היו ארבע עמדות תקינות בהתחלה – בלגן – עכשיו רק אחת עובדת – צ'אט – בזק – ADSL – בלגן – Gateway...''
''כן,'' אמרתי, ''תודה, צ'. תן לי בבקשה את הפלאפון שלך, חיבור טלפון, כבל...''
כעבור כמה רגעים חזר צ'. ''נו?''
''עובד,'' אמרתי.
''כל הכבוד!'' אמר צ' וסירב ללחוץ את ידי. ''הוצאתי הרגע את הבטריה מהאוטו שלי,'' הסביר והציג לראווה זוג ידיים מגורזות למשעי. אמירה זו נשמעה לי סוריאליסטית משהו. האם יתכן כי הפרש תפישת הזמן גורם להסטה של הטקסט הנאמר לכיוון האדום? או הסגול? פיסיקה מעולם לא היתה תחום ההתמחות שלי. מאחורי החל הצ'אט. מלא תחושת סיפוק על השגי, הלכתי לאיטי לכיוון דוכני הספרים, מנסה לחשב האם הביטוי ''הבטריה מהאוטו'' קרוב יותר לסגול או לאדום.
חלק ב'
העמדה – ניר מנודב לעזור – קניות – לא לדאוג – סוריאליזם
בדרך למטה פגשתי את א', שמח וטוב לב ומקורזל להפליא. ''יופי של אפרו!'' אמרתי לו.
''גם לך יפה הקרחת,'' אמר. מה עניין שמיטה לתספורת לא הבנתי. אולי השעון הפנימי שלו מהיר במיוחד.
את ו' מצאתי משליטה סדר ביד רמה בדוכן ספרים בחצר האחורית. ''שלום ניר,'' אמרה, ''לך מפה! סיימתי אתך כבר!''
''מה?!''
''לא אתה,'' הסבירה, ''כן – אתה! אתה! מספיק!''
''אני...''
''אל תקמט את זה!'' אמרה ונפנפה בספר שהחטיא ילד משוטט כחוט השערה. לקוחות פוטנציאליים זינקו אחורה למרחק בטוח.
''אה, אני חושב,'' אמרתי, ''אולי נדבר אחר-כך...''
השעון הפנימי של ו' פועל, כנראה, הפוך.
''אני צריך מתנדבים,'' אמר צ' שהגיח משומקום ברעש גדול. ''אתה, אתה ואתה,'' הוסיף והצביע עלי שלוש פעמים, ''בואו איתי!''
באתי. אין לי מושג איך עובד השעון הפנימי שלו.
''בהצלחה!'' צעק מישהו מאחורי.
נכנסנו אל מאחורי הקלעים של אולם הקולנוע, מקום שם הכין צ' מלאי של חוטים, קרשים, חמרי נפץ מתוצרת ביתית ושאר מני תרגימא. ''הקרשים האלה,'' אמר צ', ''זיקוקים – בטריה של אוטו – חוטים – להחזיק שלא יברח – פתיל...''
עזרתי לו להעביר כמה קרשים אל קדמת הבמה, תוך נסיון שלא לפגוע בחיבורי החוטים שעליהם. ''אתה בטוח ש...?''
''אל תדאג,'' אמר צ' ונעלם בבוהק כחלחל. הסרתי דאגה מלבי וחזרתי לדוכני הספרים, שם קניתי מלוא החופן רכי-כריכה משומשים באנגלית. החלטתי כי, אם לשפוט לפי העלמותו של צ', השוני בתפישת הזמן גורם להסטה לסגול.
בדרך למעלה פגשתי את א''א, ידו בכל ויד כל בו, וכולו נראה כאילו ירד זה עתה בכבשו של מטוס מנהלים. ''שלום ניר,'' אמר, ''יפה לך הקרחת.''
''גם לך יפות הנעליים,'' אמרתי, בנסיון להתאים את עצמי לסוריאליזם סביבי.
''שמת לב?'' אמר, קורן מגאווה, ''היום הן בלי שפיצים!''
החלטתי כי, אם לשפוט לפי הנעליים, השוני בתפישת הזמן גורם להסטה לאדום.
ברחתי.
חלק ג'
מ'נשמע, דוק'? – האי של ד''ר ל' – ד''ר צ', או: איך למדתי לאהוב את הפצצה
חזרתי ללובי ומצאתי שם את דוק' א' – אחת הדמויות המיתולוגיות יותר בקרב חובבי המדע הבדיוני בארץ. רוב החובבים שאינם מכירים אותו אישית נוטים להתייחס אליו כאילו היה אודין ותור גם יחד, ואילו יחידי הסגולה שזכו להכירו יודעים כי מדובר באדם חביב, צנוע ונעים הליכות, שיכול היה להיות מושלם אלמלא נטייתו המרגיזה להיות הצד הצודק בכל ויכוח.
''מ'נשמע, דוק'?'' אמרתי. ''קראתי את ההודעה האחרונה ששלחת לי – לא עצבנתי אותך, אני מקווה?'' גם אני נוטה, לעתים, להתייחס אליו כאל אודין ותור גם יחד. הרגל מוזר.
''אני?'' אמר הדוק', ''מה פתאום? אני לא מתעצבן אף פעם. אני אוהב לראות איך אתה מעצבן אנשים אחרים...''
''אני?'' אמרתי, ''מעצבן אנשים אחרים? אני?''
''תראה,'' אמר הדוק' ולא יסף, שכן מישהו גרר אותו ממקומו בכח על מנת להציגו בפני חבורת אוהדים.
זאת בדיוק כשהתכוונתי לשאול אותו אם גם הוא חווה הסטה של אירועי הכנס לקצוות השונים של הספקטרום. מיד נזכרתי בד''ר ל', עוד אגדה חיה, ותהיתי מדוע לא ראיתי אותו בין באי הכנס.
הושטתי יד ודגתי פעיל אגודה חולף מתוך הקהל. ''איפה ד''ר ל'?'' שאלתי.
''הוא היה כאן בצהרים,'' אמר הנ''ל, ''אכפת לך לעזוב אותי?''
''הוא לא חזר?''
''לא. תעזוב אותי!''
''מה דעתך על השפעת מופע דופלר על תוכן הכנס עד עכשיו?''
''תעזוב!''
ברח. לא נורא.
לאחר זמן מה החל אירוע הפתיחה. דוק' א', א''א ואני מצאנו מקומות משובחים בשורה הראשונה. לאחר כשעה של דין ודברים (הקרנות, דברי פתיחה, נאומים, דברי פתיחה, קליפים, דברי פתיחה, פאנל ''מד''ב מול פנטסיה – קו התפר'', דברי פתיחה) הגיע הערב לשיאו. הקהל התבקש להמתין מעט בעוד צ' ועוזרו הנאמן פטסי פורשים שלל חוטים וקרשים על הבמה.
''זה בטוח?'' שאלתי את א''א.
''אל תדאג,'' אמר, ''ניסינו את זה אצלי בבית עם הילדות. עבד יופי.''
דוק' א' ואני הסתכלנו ב-צ' הממוקד בלוח הבקרה שלו והחלפנו מבטים חוששים. ''מאוחר מדי,'' אמר הדוק', ''אין לאן לברוח.''
לאחר סימונים נמרצים למקרין הופיעה פתיחתו של קליפ הכנס על המסך הגדול. הס הושלך באולם.
''לא נורא,'' אמרתי לדוק', ''מה שלא הורג – מחשל''. צ' לחץ על הכפתור.
לאחר שכיבו את הבמה, הדפו את העשן והוציאו את הקהל המשתעל מן האולם, פגשתי את א''א, ע' ועוד מישהי בקפיטריה.
''תראו,'' אמרה ע', ''הוא מאושר!''
''זה היה נהדר!'' אמרתי בחיוך רחב, ''הזכיר לי את ילדותי.''
גיחכתי.
''ניר,'' אמר א''א, ''תכיר את אשתו של צ'''
פאוזה.
''מצטער,'' אמרתי, ''זה עדיין מצחיק.''
''הוא ככה לפעמים,'' אמר א''א ולא הסתכל על אף אחד במיוחד.
''או,'' אמרתי, ''אני יודע שאתם אוהבים לראות איך אני מעצבן אנשים.''
אחרית
החלטתי לפתוח מועדון מעריצים של צ'. הפתיחה תתקיים ברגע שאחליט לגבי סמל המועדון – האם עליו להיות אדום או שמא סגול?
יום ד', 11/4/2001
בוקר
הדבר הראשון שצד את עיני בחדר המבוא, בין מחשבים מיותמים, טפסי הרשמה ומתנדב מנומנם, היה רשת חוטי חשמל על הרצפה. קולות נחרה וריטון נשמעו מאחורי אחד השולחנות. ''מה,'' אמרתי לחלל האויר, ''מה זה?''
חבטה עמומה נשמעה ו-צ' גח מאחורי השולחן, מחזיק בידו האחת קופסה מוזרה וחוטים לרוב ובידו השניה את ראשו. ''ניר!'' אמר, ''בוקר טוב!''
''צ'!'' אמרתי ונעתי בזהירות לאחור, ''מה העניינים? מה...?''
''אני מחבר – קופסה – לא לדאוג – נפצים מאתמול – חוטים – שלט – לא יפול יותר...''
''צ'! תזהר עם החוטים האלה!''
''זה בסדר,'' אמר צ' ודשדש בערימת החוטים, ''אני יודע מה שאני עושה. אתה רואה, החוט הזה...''
קול נפץ אדיר זעזע את הבניין. להבות אש ארוכות אפפו אותי, מלוות בעשן סמיך ובמטר גיצים. רחש תסיסה ופעפוע, בערה וזעזוע, וביחוד הצליל האפייני לחוטי חשמל שלא חוברו כהלכה המנסים לעמוד בעומס יתר – כל אלה תקפו את חושי והותירו אותי משתעל, המום, אבוד וחרש למחצה.
התעוררתי.
חלק א'
דז'ה וו – קהל הקוראים העבריין – כדורי דייסון ונעליים – כנסי פנטסיה לקידום המדע
קמתי וגיליתי, לזוועתי, כי אפי דולף, עיני דומעות וכל מוחי אומר שירה. לאחר שעת שריצה במיטה החלטתי ללכת לכנס בכל זאת – הרי סוריאליסטי יותר מאתמול כבר לא יכול להיות.
הדבר הראשון שצד את עיני בחדר המבוא, בין מחשבים מיותמים, טפסי הרשמה ומתנדב מנומנם, היה רשת חוטי חשמל על הרצפה. קולות נחרה וריטון נשמעו מאחורי אחד השולחנות. ''מה,'' אמרתי לחלל האויר, ''מה זה?''
חבטה עמומה נשמעה ו-צ' גח מאחורי השולחן, מחזיק בידו האחת קופסה מוזרה וחוטים לרוב ובידו השניה את ראשו. ''ניר!'' אמר, ''בוקר טוב!''
משהו, אמרתי לעצמי, חשוד כאן.
''צ'!'' אמרתי ונעתי בזהירות לאחור, ''מה העניינים? מה...?''
''אני מחבר – קופסה – לא לדאוג – נפצים מאתמול – חוטים – שלט – לא יפול יותר...''
מהיכן, תהיתי, מוכרת לי הסיטואציה?
''צ'! תזהר עם החוטים האלה!''
''זה בסדר,'' אמר צ' ודשדש בערימת החוטים, ''אני יודע מה שאני עושה. אתה רואה, החוט הזה...''
לא קרה כלום.
''צ','' אמרתי, מאוכזב מעט, ''אתה עוד חי?''
''בטח,'' אמר הנ''ל וחייך בעליצות. ''אתה רואה – אני בונה – שלט – חוטים – יחזיק מעמד – לא יפול – שאריות מאתמול...''
''זה לא מתפוצץ?''
''שמע – אתמול – נפצים דפוקים – לא עושה איתו יותר עסקים – ספקים – פקקים...''
''אה, כן, תודה, צ', אני...''
''ניר!'' אמר קול שמח מאחורי, ''בוקר טוב!''
ש', שנראה מאושש להפליא בהתחשב במאורעות אמש. ''תגיד,'' אמר לי במה שוודאי נראה לו כלחישה, בעודו מביט בחשש ב-צ' המסובך בחוטים, ''הוא שרף עוד משהו?''
''לא נראה לי,'' אמרתי. ''לדעתי החוטים האלה לא מחוברים לחשמל.''
''אתה בטוח?''
''לא. אני מעדיף לשמור מרחק בשלב זה. אולי...''
ע' הגיחה בריצה מהיכנשהו. ''איזה יופי! איזה יופי!'' אמרה, והוסיפה ''א' עייף. כואבת לי הרגל.''
''מה?''
''מה שכתבת אתמול. אני לא עייפה – א' עייף ולי כואבת הרגל.''
''את לא עייפה?''
''עוד לא – אבל הרגל. א'.''
''אה,'' אמרתי, ''אני אשתדל לזכור את זה. עוד משהו שהיית רוצה להוסיף? אולי...''
היא נעלמה. אני מתחיל להתרגל.
''ניר!'' אמר א' בעודו מתגשם, מעשה אנטרפרייז, מולי, ''אני עייף ולה כואבת הרגל. למה כתבת עלי כל כך מעט?''
''מעט? כמעט שלוש שורות!''
תמיד יש תלונות.
''היית יכול להתאמץ יותר,'' אמר א', האפרו מקיף את פרצופו כגור כדורי דייסון סביב שמש פעוטה. ''למשל, אפשר...''
אלא שלעולם לא נדע מה אפשר, שכן א''א בחר ברגע זה להופיע במלוא הדרו, ורק סיגר וכובע בוקרים חסרים היו על מנת להפוך את כל העניין לסצנה מתוך ''הטוב הרע והמכוער'', או לפחות ''Sherrif Goodman''.
''קראתי,'' אמר בעליצות, ''יופי! היום הבאתי נעליים עם שפיצים!''
רגשה אחזה בי. לא כל יום גורם פולמוסאי מצוי להשפעה מכרעת כל כך על מדיניותם של שועי עולם.
''תודה!'' אמרתי. ''אני מבטיח להביא את העניין לידיעת הציבור בהקדם.''
''על לא דבר,'' אמר בנדיבות והתנדף באויר.
מסקנות החלו להתגבש במוחי. האם חזו עיני בהסטה חמורה של תחושת הזמן, בדומה לאתמול, או שמא המציאו באי הכנס את הטלפורטר? האם, מתחת למסווה הפנטסיה התמים, מפתחים חובבי הז'אנר את טכנולוגיות העתיד? ואם כן – למה לא סיפרו לי? חשוב עוד יותר – למה לא סיפרו ל-צ'?
חלק ב'
נ' מפחידה – ספרים, רבותי, ספרים! – האגודה ממשיכה לקדם את המדע – מלצרית יחסית – טלויזיה עילית
ירדתי לנפוש מעט בחצר האחורית, בין הספרים, שם הופיעה נ' יש מאין, עטופה בגלימה רבת רושם ועל פניה חיוך שדוני. ''קראתי את זה,'' אמרה. ''שכחת לציין שאני מפחידה.''
''סליחה?''
''מפחידה,'' אמרה נ', קרן שמש משתברת בזדוניות על משקפיה. ''המתנדבים טוענים ש...''
''מפחידה? את?!''
''כן,'' אמרה ושלפה מגלימתה חרב ארוכה כמעט כמוה. ''האנשים בדוכן אומרים,'' הסבירה בעוד החרב שורקת ליד אזני, ''שאני מפחידה את העוברים והשבים...'' – התכופפתי על מנת לחמוק מלהט החרב המתהפכת – ''...ולכן הם רק עוברים ולא...'' – עוברי אורח נעצו בנו מבט מתעניין בעוד החרב מחטיאה כחוט השערה חלק מאיברי הרגישים יותר – ''...שבים.''
''אה, נכון!'' מיהרתי להסכים. ''מפחידה! צודקת! מאה אחוז! אני אזכור! אה. כן. זהו. מפחידה! אה. אכפת לך שאני, אה, אקח את זה לרגע?''
ניסיתי לקחת לה את החרב ולהעלם בו זמנית. לא עבד. למה אני היחיד ללא זכות שימוש בטלפורטר? התחלתי לנסח בראשי מכתב מחאה חריף להנהלת האגודה, אלא שקול תרועה איום – דמיינו צופר ערפל משולב בהתפרצותו של הר הווזוב – קטע את מחשבתי:
''ספרים, רבותי, ספרים!''
אספתי את עצמי מהרצפה וניסיתי לזהות את מקור הרעש (5 בסולם זועמטר). המתנדבת ח' (איני בטוח בשמה – פחדתי להתקרב מדי). עוד הישג טכנולוגי של האגודה. אם נרתום את האנרגיה האצורה ב-ח', הרהרתי בעודי כושל על המדרכה המבוקעת, ודאי נצליח לפתור את משבר האנרגיה. או לפחות לממן כנס נוסף.
''גנב! שודד!'' אמר לי איזה קול מכוון הדוכן.
''מה העניינים, ו'?''
''בסדר,'' אמרה ו', כאותה לוחמת יגעת קרבות היודעת כי הקרב הבא קרב ובא. ''שמש, רוח. לך מפה, ילד! מה זה צריך להיות? איפה הייתי? אני שונאת את השמשיה הזאת, היא מפריעה לי. אפשר לפרק אותה? לא אכפת לכם שנפרק אותה? אולי נפרק אותה? אני אפרק אותה. הנה פירקתי אותה. לא הייתי צריכה לפרק אותה? אבל רציתי לפרק אותה!''
''באמת מאד רוחני כאן,'' אמרתי בנסיון להמשיך את השיחה מהמקום האחרון בו הכילה זו שביב רציונאליות כלשהו.
''אוה,'' אמרה המתנדבת ח' והסמיקה עד שורשי שערותיה, ''תודה על המחמאה!''
''אה,'' אמרתי, ''למעשה אני, אה, הממ, התכוונתי לומר שיש כאן רוח.''
פניה של ח' התכרכמו מעט.
''אה, לא חשוב,'' אמרתי בעודי נסוג בזריזות. מיד גמלה בלבי החלטה לאכול ארוחת צהרים.
מצאתי שולחן פנוי בקפיטריה והתישבתי. א''ר ועוד מישהו הצטרפו אלי. פטפטנו מעט, לזכר ימים עברו. לאחר זמן מה הכה משב רוח בפרצופי, וכשפקחתי את עיני שוב ראיתי כי תפריט וסכו''ם הופיעו מולי וכי אני יושב לבדי. לאחר הרהור מה החלטתי מה ברצוני לאכול והבטתי סביב, מנסה לנחש מי מבין כל הנוכחים במקום, הלוקים בתנועה בראונית נמרצת, ישרת אותי. מיד הבהבה מלצרית לתוך שדה הראיה שלי. ''עוף,'' אמרתי.
''אין עוף.''
''אה, אז אולי...''
''למעשה, כל התפריט לא נכון,'' אמרה. ''פסח. יש מוסקה ושניצל.''
''מוסקה זה טוב,'' אמר א''ר, שהתגשם מחדש בינתיים.
''מוסקה.''
''מוסקה. תרצה תוספות? יש לנו פירה, אורז, פטריות, ואולי עוד משהו.''
''אפשר הכל ביחד?''
''לך מפה!'' אמרה המלצרית בחיבה והבהבה החוצה.
לאחר האוכל מצאתי עצמי בחברתם של ש', ע', א''א, צ' ו-מ' (שהציג את עצמו ברצינות ואז טען שאיני מתייחס אליו ברצינות), ממתין לשידור טלויזיוני של כתבה שצולמה בבוקר אותו יום בכנס. ע' נשאה תיק רב רושם וידה לא משה ממנו לרגע. ההשערה כי התיק מכיל צפני שיגור לטילים הגרעיניים של האגודה זכתה לקבלת פנים קרירה מצדה. ש' בהה במסך, א''א מלמל משהו על סיגרים, מ' ואני דיברנו על טולקין ו-צ' הסביר לכולנו כיצד יש להכין זיקוקים כהלכתם, החל ברכש וכלה בהרכבה ובשיגור. כולי תקווה שלא יפקידו בידיו את צפני השיגור של ע'. באמצע ההסבר, לרווחת כולנו, החלה הכתבה – אלא שעצמת הקול של מכשיר הטלויזיה היתה חלשה מדי. צ', שדאג מראש להביא את השלט, הניף אותו בתנועה רבת רושם לכוון המכשיר ולחץ.
דבר לא קרה. פרצופו של ש' הופיע על המסך ופטפט בעליצות. אין קול ואין עונה.
''נו!'' שאג ש' וזינק מהשולחן. צ' המשיך ללחוץ על כפתור העצמה בשלט, אך ללא הועיל. לבסוף מישהו הבין וצעק לו – ''הפוך!'' צ' הפך את השלט ומיד נשמע קול ה-ש' בארצנו, בוקע ברמה מן הטלויזיה.
לאחר ביקור קצר בספריתו של ש', עברו כתבי הטלויזיה להתרחשויות בכנס עצמו. ואמנם, מיד הופיע פרצופה של המתנדבת ח' על המסך, ואני, מתוך רפלקס, אטמתי את אזני וצנחתי אל מתחת לשולחן. לאחר זמן מה הבחנתי כי, ככל הנראה, היתה ח' רגועה בזמן הראיון אתה, וחזרתי לכסאי. לרווחתי נראה כי אף אחד לא שם לב לתרגיל ההתחמקות הקטן שלי.
הכתבה הסתימה. מיד, במפגן מופלא של טלפורטציה המונית, התנדפו כולם באויר כלא היו והמלצרית, מוסטת קשות לכוון הסגול, הגישה לי חשבון.
ודאי יש כאן איזו קנוניה המכוונת נגדי.
חלק ג'
עוד דז'ה וו – ה' במצוקה – ש' במצוקה – הבעת דעה לגיטימית – וביקורת בונה בעקבותיה – למי צלצלו הטלפורטרים
הרצאה וסרט לאחר מכן חזרתי לחדר המבוא על מנת למצוא את צ' מתפלש בעפר מתחת לשולחנות המחשב. ''מה קרה?'' התעניינתי.
''כלום, כלום,'' אמר הנ''ל בתמימות – ככל שיכול אדם הזוחל מתחת לשולחן מחשב וכבל בין שיניו להראות תמים. ''אני רק בודק משהו – אל תשים לב אלי.''
''מתי הצ'אט הבא?'' שאלתי.
''בעוד שעה, אני חושב. למה?''
''כי המחשב שלך, אה, הוא...''
''לא שוב!''
''אה, כן.''
בשלב זה כבר היה צ' רוכן מעל הנדון ומבע דרוך בעיניו. ''הוא עבד לפני רגע!'' אמר.
''אני בטוח,'' אמרתי. ה' חלפה לידי. ''ניר, מה קורה. הכל בסדר?''
''המחשב, הוא קצת...''
''אני לא רוצה לשמוע על זה!'' אמרה ה' בתקיפות. ''אני אלך עכשיו...'' ונעלמה.
''תן לי את הפלאפון שלך,'' אמרתי ל-צ', ''חיבור טלפון, כבל...''
לאחר זמן מה חזרה ה'.
''נו?''
''עובד,'' אמרתי.
''כל הכבוד!'' אמרה ה'. ''לך מפה.''
הלכתי.
תפסתי את מקומי באולם הקולנוע, מוכן ומזומן להקרנת סדרת פנטסיה בריטית למשעי. האורות כבו.
''שלום,'' אמר בחור נחמד מהמסך, ''אני ריצ'ארד מיאו, ואני בחור רגיל בהחלט...'' ונעלם.
האורות נדלקו. ש' נראה מדלג לעבר המקרן הסורר. לאחר דקה או שתיים יצא ש' החוצה והאורות כבו שוב.
''שלום,'' אמר בחור נחמד מהמסך, ''אני ריצ'ארד מיאו, ואני...'' ונעלם.
שוב נדלקו האורות. דמותו של ש' נראתה מקפצת לעבר המקרן הסורר. כעבור דקה או שתיים יצא החוצה. חושך.
''שלום,'' אמר בחור נחמד מהמסך, ''שמי ריצ'...'' ולא יסף.
אור. ש' פילס דרכו לעבר המקרן, מעיף חובבי פנטסיה ימינה ושמאלה בעברו. ''תגיד,'' אמר מישהו לידי, ''אתה מכיר אותו?''
''אני... כן. למה?''
''אולי תוכל להעיר לו,'' אמר המישהו, ''התמונה לא בדיוק מתאימה למסך...''
''אתה יכול להגיד לו בעצמך,'' אמרתי, ''הוא בחור מאד נחמד. קוראים לו ש'.''
מיד קם המישהו ממקומו וניגש את הבחור המאד נחמד, בדיוק כשזה האחרון סיים לכלות זעמו במקרן. את חילופי הדברים לא שמעתי, אלא שהמישהו חזר מהר מאד וקרס אל הכסא, פניו חוורות.
''נו?'' שאלתי, סקרן.
''לא, לא. זה בסדר,'' אמר המישהו. ''אני... לא חשוב. טעות שלי. לא חשוב...''
''שלום,'' אמר המסך, ''קוראים לי ריצ'ארד...''
תמה הקרנת הסדרה. ''הבריטים,'' חיויתי דעתי בפני ע' ו-ו', ''לא יודעים לעשות טלויזיה.'' דעה לגיטימית, לדעתי, אם כי מעט חריגה במקומותינו.
''חמור,'' אמרה ע'. ''אידיוט,'' הוסיפה ו'. ''אויל,'' הבהירה ע'. ''טיפש מוחלט,'' סיכמה ו'. ''אתן,'' אמרתי, ''לא יודעות לקבל ביקורת לגיטימית.
''ליצן,'' אמרה ע'.
נעלמתי.
סוף סוף הצלחתי להפעיל את הטלפורטר!
אחרית
החלטתי לפתוח מועדון מעריצים של המתנדבת ח'. על המעוניינים להצטייד בכובעים, מימיות, הרבה מצב רוח טוב, אטמי אזניים ומונה גייגר.
תוספות של הרגע האחרון ורכילויות שונות
* מקור אלמוני (ע') מדווח כי מעריצים רבים נצפו בוכים ביציאה מהקרנת פרקי ''באפי ציידת הערפדים'' ו''אנ'גל''. אחד הפרקים שהוקרנו, כך נמסר, היה ''עצוב במיוחד''. אתכם באבלכם.
* גורם בכיר (ע') מוסר כי אלמונית כינתה את א''א ''מלאך'' בפומבי, בפניו. לא ידוע מה גרם להתפרצות זו, אך מקורות יודעי דבר (ע') משערים כי סיבות הדבר הן ''נדפק לה המוח'' וכן ''לחץ אטומי''. ל-א''א שלום.
* מקורבים לשלטון (ע') עצרו את כותב דברים אלה באמצע היום ובשיתוף עם פעילי אגודה בכירים (נ'), מכורח החלטת שועי עולם (א''א, ה', צ') נתנו לו ספר במתנה. כותב שורות אלה מודה מעומק הלב לכל המעורבים, ומבטיח להיות ילד טוב ולמעט בשימוש בטלפורטר.
יום ה', 12/4/2001
בוקר
''בוקר טוב, ניר!'' אמר מחשב מספר שתים שלי. ''השעה אחת-עשרה-אפס-אפס. יש לך שלוש הודעות.
לא הגבתי.
''ניר,'' אמר מחשבי הנאמן, ''קום מיד!''
דממה.
''ניר! אתה חייב לקום! עכשיו!''
שתיקה.
''ניר,'' ניסה שוב, ''השעה אחת-עשרה-אפס-''-קליק-''-אחת.''
זינקתי מהמיטה בבהילות – לא אספיק להגיע לסרט! איש עקרונות אנכי – בימי חג ומועד אני קם אך ורק לאחר השעה אחת-עשרה. מנהג זה עמד בעכרי במקרה זה, כפי שנווכח מיד.
זינקתי, אם כן, מהמיטה, גרפתי חולצה חולפת וכשלתי לכוון המטבח, שם בישר לי המיקרוגל כי השעה למעשה עשר חמישים ושתיים. סידר אותי, המחשב הערמומי הזה. באנחת רווחה צנחתי בחזרה למיטה, והתעוררתי, במקרה, חצי שעה מאוחר יותר. תוך קללות נמרצות לזכרם של טורינג ופון-נוימן נעלתי את שני הדברים הראשונים שנקרו בדרכי וזינקתי למכונית. הצלחתי להגיע לכנס בדיוק בזמן הרשום לתחילת הסרט – שתים-עשרה וחצי לפי שעוני – שאז הסתבר כי המחשב הארור צדק, ככלות הכל: איחרתי בעשר דקות.
חלק א'
סדרן טמפוראלי – קנוניה טמפוראלית – הבלש המזמר – מזוודתו של האזרח ם' – תקרית דיפלומטית
''אתה בטוח?'' שאלתי את הסדרן, ''לא שתים-עשרה וחצי עכשיו?''
הנ''ל הביט בי במבט מלא רחמים. ''שלושים וחמש,'' הבהיר. ''עכשיו תכנס. יאללה.''
זוג מתנשף הגיע בריצה מאחורי.
''אתה בטוח?'' שאלו את הסדרן, ''לא שתים-עשרה וחצי עכשיו?''
''שלושים וחמש,'' הבהיר. ''עכשיו תכנסו. יאללה.''
''סליחה,'' פניתי לזוג, ''מה השעה?''
''לדעתנו שתים עשרה וחצי.''
מוזר. אני מוכן לקבל כי כל השעונים בביתי אינם מדויקים. אני יכול, אפילו, לדמיין מצב בו שעונו של מישהו אחר יהיה מדויק יותר משלי. אבל איך, בדיוק, הצליח מחשב מספר שתים שלי לתאם זמנים עם הסדרן?
בטרם התחיל הסרט עוד הספקתי לשמוע מישהו, ששמו לא יצויין כאן מטעמי מחאה, זועק ''למה לא כתבת עלי מספיק?''
לאחר הסרט צעדתי קוממיות לכוון הקפיטריה ונחתתי כרעם ביום בהיר ליד שולחנן של אחפ''י ו-ך'. שתיהן בדיוק סיימו לאכול צהרים. ''את רואה?'' אמרה אחפ''י ל-ך' בלי להניד עפעף, ''הוא מנסה להתחנף אלי.''
''ודאי,'' אמרה ך', ''רואים.''
בעודי מנסה לעכל את הדברים הקשים הללו נשמע קול קריסה, ו-צ' התגשם ליד השולחן. ''תן לי קו ראיה!'' אמר בדחיפות.
''אני... מה העניינים צ'... מה?''
''קו ראיה!'' אמר והזיח את אחפ''י בעדינות מטר שמאלה. ''יש כאן כמה טיפוסים חשודים – גונבים – ספרים...''
ניסיתי לסור מדרכו בלי מילים.
''...מצלמה במעגל סגור – שמור – אסור...''
''כן,'' אמרתי, ''ברור!''
''...כשהייתי קב''ט – כמעט – עוד קצת...''
כבר דמיינתי אותו מעיד במשפט.
''...לא זו לא בעיה – תן לי קו ראיה!''
נשמע קול געיה.
''עוד מעט זה נגמר...''
אמרתי – ''מלצר!''
מיד הוא נעלם, בקול נפץ די רם.
''אל תשימי לב אליו,'' אמרתי למלצרית – ''יש תפריט?''
היא חייכה – ''אתה בטח רוצה ארוחה בשרית!''
אמרתי – ''רק שניצל ומחית.''
מיד היא הלכה והביאה כפית.
המוזה נקטעה בעודה באיבה בחריקה רמה. שעה תשע שלי נחסמה לחלוטין בגופו של האזרח ם'.
''מה'שמע, ם'?'' אמרתי, או, ליתר דיוק, ניסיתי לומר.
''סולאריס!'' אמר הנ''ל עוד בטרם התגשם לחלוטין. ''עשרים-וחמישה ש''ח / דילייני / החלפות / סולאריס / ראית את המזוודה שלי? / אני חולה / סולאריס / מה אתה אומר? / סולאריס.''
מזוודה חשודה למראה נשענה על ברכיו.
''שמעתי שנעלמת,'' אמר מישהו שחלף לידי.
''באמת? מי אמר לך?''
''המזוודה המפורסמת שלי,'' הכריז האזרח ם', שלא שם לב כלל כי תשומת הלב ממנו והלאה, ''בבקשה!''
''יש שמועה כזו,'' אמר המישהו, נמתח ונעלם לכוון דוכני הספרים.
האזרח ם' הציג את תוכן מזוודתו בפני עוברים ושבים. היא היתה מלאה בספרים.
''הספר הזה, למשל,'' אמר, ''הוא...''
''סיימתי!'' אמר צ' בגאווה בעודו בוקע מתוך עציץ מזדמן, ומיד הגיעה ארוחת הצהרים שלי – שיא של קוהרנטיות בלב הפסיכדליה האופפת אותי.
''שבעתי!'' אמרתי לאחר זמן מה – איני יודע כמה. הפסקתי להאמין לשעוני ולהרבה שעונים אחרים.
''את רואה,'' אמרה אחפ''י ל-ך', ''הוא מנסה להתחנף אלי.''
''אני,'' אמר צ', ''הולך לרופא שיניים. הכל תקין, אבל אם יהיו בעיות – לא יהיו בעיות – אבל אם יהיו בעיות, יש אצל ש' פלאפון, חיבור טלפון, כבל...'' ונעלם.
''דילייני / סולאריס / עשרים-וחמישה ש''ח...''
ך' פתחה פיה, אלא שבאותו רגע הופיעה נ', גוררת אחריה את המתנדבת ח' הזכורה לטוב ועוד מישהו.
''תכירו,'' אמרה בעליצות, ''ניר – מתנדבת ח', מתנדבת ח' – ניר. וזה... אה... זה ג'. הוא אחי.''
''נעים מאד,'' אמרתי, ''אני יודע מי את, ח'.''
אויר סגר בקול חבטה על החלל שהותיר בו גופה הנעלם של המתנדבת.
''מזוודה / ספרים / סולאריס / עשרים וחמישה ש''ח...''
''שמע,'' אמר ג' בקול מאיים, ''אני מקווה שמועדון המעריצים שלך ישאר אפלטוני, כן?''
''אני, אה,'' אמרתי, ''אני בטוח שהוצאת דברים מהקשרם...''
ג' נעץ בי מבט אפל.
''קראת את הכל?'' שאלתי, בנסיון להפיג את המתח.
''לא,'' אמר בזעף, ''רק את החלק הרלוונטי.''
''נו, טוף. תקרא הכל ותחזור אלי.''
''לא רוצה!'' אמר וזינק החוצה.
''סולאריס / דילייני...''
''זה אחי!'' אמרה נ' למישהו, קורנת מגאווה.
''אני מקווה שהיא לא תתן לו את החרב של אתמול,'' אמרתי.
''שמעתי שנעלמת,'' אמר מישהו מתחת לשולחן.
''לא,'' אמרתי, ''אני עוד כאן.''
''סולאריס / עשרים-וחמישה...''
''תגיד, ם','' חקרתי, ''אתה יודע, אולי, מה השעה?''
''ודאי,'' אמר, הציץ בשעונו ונעלם.
חלק ב'
סקס וסמים בדוכן הספרים – א''א עושה עניינים – האם לי צלצלו
הפעמונים – מחתרת המגורשים
ירדתי, כמנהגי ביומיים האחרונים, לברר מה נשמע בדוכן הספרים.
המתנדבים ב' עמדו מאחורי הדוכן ועסקו במרץ בדחיפת הסחורה בפרצופיהם של עוברים בשבים, בשיחה עירנית, ובעיקר זה בזו ולהיפך. ''אוה!'' אמרה המתנדבת ב', ''צבטתי לו את ה-XXXות, ראיתם? איזה כיף! גם אתם, אם הייתם צובטים, הייתם יודעים...''
מישהו ניגש אליה ולחש דבר מה באזנה, בעוד המתנדב ב' אוחז בחלקי גופו הפגועים ומנסה להחזירם למקומם.
פניה חוורו. ''באמת?'' אמרה בקול קטן. מישהו הנהן.
היא פנתה אלי. מכאן ואילך – מונולוג, בעוד עבדכם הנאמן בוהה בהשתאות:
''אתה לא תכתוב עלי, נכון? נכון שלא? הוא צוחק עלי. אני יודעת. הוא לא באמת יכתוב עלי. רחמים! אבא שלי יהרוג אותי! הוא צוחק, נכון? אני יודעת שהוא צוחק. אני לא אוהבת אותך! אתה שב בשקט לפני שאצבוט אותך שוב! איי! לא, לא, הוא לא יכתוב. אני יודעת. למה אתה עושה לי את זה? אוף, תעזוב אותי רגע! הוא לא יכתוב. אני יודעת. למה אתה עושה לי את זה? רחמים! למה לא אמרו לי קודם?''
וכולי.
לאחר זמן מה נרגעה והחלה לשטוח בפני הנוכחים את דיעותיה הספרותיות. כותב שורות אלה החליט לנהוג במדת הרחמים, ולכן לא יזכיר מהו הספר הנערץ עליה. די אם נרמוז כי שמו של הספר המדובר מכיל כלי נשק קדום וחיה מיתולוגית נפוצה.
א''א הגיח מהיכנשהו וסיפר לי שנעלמתי. אמרתי לו:
''א''א – השתגעת? אני נעלם רק ב...''
''לא, לא,'' אמר הלז בנימה אבהית. ''אני מפיץ שמועה שנעלמת. אגב, שמת לב שהתחפשתי?''
''אני... למה... מה?''
''תראה,'' השוויץ, ''חולצה לבנה היום, ושפיצים. אה, כן – החלטנו לגרש אתכם מהאגודה.''
אכן, נעליו בוהקות וחדות. לגרש?
''מגפיים!'' אמר, ''לא נעליים!'' והראה לי את נעליו שוב.
איש מוזר.
''נעלמת, אה?'' אמר מישהו בקהל.
''אתה רואה,'' אמר א''א, ''זה עובד!''
''למה בדיוק אתה מפיץ שמועה כזו?''
''כי ביקשו ממני.''
''טוב,'' אמרתי ברוח ספורטיבית. ''למה בדיוק התחפשת?''
''תראה,'' השוויץ, ''חולצה לבנה היום, ושפיצים.''
אכן, נעליו בוהקות וחדות.
''מגפיים!'' אמר, ''לא נעליים!'' והראה לי את נעליו שוב.
איש מוזר.
החלטתי לבצע ניסוי קטן. ''תגיד,'' אמרתי, ''אתה יודע אולי מה השעה?''
הוא הציץ בשעונו.
''ניר!'' אמרה ע', עומדת במקום בו לפני חלקיק השניה דרכו שפיציו של א''א, ''שמעת שגירשו אותנו מהאגודה?''
''אותנו?''
''אתה, אני ו-א' עייף. ולי כואבת הרגל. שלושתנו.''
שקלתי בדעתי. ''טוב,'' אמרתי. ''נקים אגודה סודית משלנו. א' יהיה המזכיר.''
''אני חייב?'' שאל אלמוני משום מקום מיוחד.
''כן!'' אמרנו ע' ואני ביחד. ''שב בשקט,'' הוסיפה ע'. ''אבל מי יהיה היו''ר?''
החלפנו מבטים.
''את!''
''אני מתפטרת!''
''את כבר מפוטרת! את... א'! תחזיר אותה לכאן!''
חלק ג'
החובבת הנמה – מזימה סודית – קרינת צ' – מופע אימים באמת
ובתמים – וידויים
בעברי, זמן מה לאחר מכן, בחדר המבוא, הבחנתי בדמות עטויה גלימה מהוהה הנמה על אחד השולחנות. ''מה זה?'' שאלתי פנטזיונר חולף. ''היא ישנה,'' אמר, ומבטו כאותו ליוינגסטון המגלה את מקורות הנילוס, או שמא הירקון.
''את זה הבנתי,'' הסברתי, ''אבל מה... למה...?''
אור של הבנה הציף את פניו. ''אה, זה. טוב, פשוט, כולם מפחדים להעיר אותה.''
''יש לי מזימה סודית,'' לחשש א''א באזני. ''אני הולך להעלים את ע'.''
''ברכותי,'' אמרתי, ''היא יודעת לעשות את זה לא רע בעצמה.''
''לא, לא,'' התעקש, ''ממש להעלים.''
כנראה תפישת המציאות שלו לוקה משהו. מה לדעתו היא עשתה עד עכשיו?
''ניר!'' שאג מישהו מעל ההמולה הכללית. ''מחשב! צ'אט! לא עובד!''
''אבל, אבל,'' אמרתי, ''צ' הלך לרופא שיניים! המחשב חייב לעבוד!''
''שמעתי שהוא עומד לחזור,'' אמר ההוא.
''אבל הוא עוד לא הגיע!''
''יתכן,'' אמר בן שיחי, מהורהר, ''כי קיימת קרינת צ', המשפיעה ביחס ישר לריבוע המרחק. כך אפשר להסביר...''
''צודק,'' אמרתי, ''זה חייב להיות זה. טוב: פלאפון, חיבור טלפון, כבל...''
במדרגות, בדרך לדוכני הספרים כמעט וכשלתי על גופה השרוע של החובבת הנמה. ''מה...?''
''החליטה לעבור מקום,'' אמר פנטזיונר חולף.
חמש דקות (אולי) לפני מועד הצ'אט.
''ניר! מחשב! צ'אט! לא עובד!''
''אבל...''
''...אולי – קרינת צ' – ריבוע המרחק...''
''פלאפון, חיבור טלפון, כבל...''
נחתי מעט בחוץ, בישיבה מזרחית על שולחן הפכפך. מישהי נגשה אלי, אמרה בתקיפות ''אל תיפול עלי!'', השתרעה מתחת לשולחן ונרדמה.
החובבת הנמה.
''ניר! צ'אט! לא עובד!''
''פלאפון, כבל...''
''מיד תראה,'' אמר א''א, ''איך אני מעלים את ע'. שים לב.'' הוא שלף סיגר גדול מכיסו, הצית אותו, וחיכה לעשן שיעשה את מלאכתו. ע' ומישהו היו ישובים מול המחשב, מרותקים לצ'אט.
''נו?'' אמרתי.
''חכה, חכה,'' אמר א''א ובדיוק אז הבחינו ע' והמישהו בעשן.
א''א נעלם.
''צ'אט! ניר!'' – החלפתי – ''ניר!'' – טלפון – ''צ'אט?'' – תיקנתי – ''מחשב!'' – כבל – ''הצילו?''
מיד עם גמר הצ'אט הופיע צ', שמח וטוב לב.
''התגעגעתי אליך,'' אמרתי לו, והלכתי לקרוס בפינה.
וכך, לאחר הרפתקאות רבות, הגיע סוף סוף אירוע הסיום של הכנס. ''מופע הקולנוע של רוקי'' בלווי קאלט, ריקודים, שירים, תלבושות, זעקות שבר, מים, בדיחות, תאורה, אורז, וחשיפה פומבית של כמה תכונות ואיברים של חברי אגודה שונים.
המציאות חזקה מכל דמיון, כך אומרים.
את הכל הסתירו לי זוג זקנים הוללים.
נגמר.
ש' התיישב לידי באנחת רווחה. ''אני לא רוצה יותר לעמוד על הבמה הזו!'' התוודה. ''הספיק לי לכל החיים. אוי! למי אני אומר את זה? שמע – אולי לא תכתוב, הא? מה אתה אומר?''
את צ' מצאתי במבוא, מגלגל חוטים.
''לא!'' אמרתי, ''לא שוב!''
אספתי כמה פליטים בדרך חזרה. נכנסנו למכונית. העפתי מבט בשעון.
נעלמנו.
אחרית
החלטתי לפתוח מועדון מעריצים של ע'. על החברים להצטייד במזומנים, פנקסי קבלות ומזכיר האגודה במצב טוב.
- - - - - - - - - - - - - - ס ו ף - - - - - - - - - - - - - -
סצנות שהושמטו בעריכה
* כובע הקרניים של החברה ד' נודד אל המתנדבת ברונהילדה ומגיע לבסוף, שיא השיאים, אל ראשה של ו' המיתולוגית, שם הוא גורם הלם קשה לכמה עוברי אורח תמימים, ביניהם כותב שורות אלה.
* אלמוני מנסה להתנקש בחיי הזועם בכדי לקבל עוד כמה שורות על עצמו בדו''ח זה.
* המתנדבת ח' נמלטת על נפשה חמש פעמים רצופות - אין נפגעים, נזק קל נגרם לרכוש.
* א''ר2 מנסה לחנוק כותב שורות אלה בעקבות סכסוך קולינארי המתברר לבסוף כטעות בזיהוי: האשם האמיתי הוא א''ר, אלא ש-א''ר2 מסרב לקבל את קיומו.
* הרצאה בת חמש-מאות מילה של א''א בנושא ההבדלים השונים בין נעליים למגפיים בכלל ולנעליים שלו בפרט. כמו כן תיאור של הפעם האחרונה בה התחפש הנ''ל בפורים (מותר לילדים מגיל 17 ומעלה).
* כל מה שלא רציתם לדעת על סיקור טלויזיוני.
* כל מה שרציתם לדעת עמידה בלו''ז כתיבה צפוף.
* הזועם יוצא למנוחה ארוכה שהורווחה ביושר - תודה.
תודות
תודה ל-ש' – היה לעניין!
תודה ל-ע' – היה מאורגן!
תודה ל-א' – היה מחורפן,
תודה ל-נ' – חבל על הזמן!
תודה ל-א''א – היית שקול!
מתנדבת ח' – ברחה כבר לחו''ל,
תודה ל-ו' – שעמדה שם בחוץ,
תודה ל-צ' – היה פיצוץ!
קטע קצר שנכתב במקום אחר ללא כוונה מיוחדת
בוקר מוזר. החיים כרגיל. אין סרטים, אין צ'אטים. צ' מאופסן בזהירות בביתו, מן הסתם אוגר תחמושת לאיקון 2001. ש' שרוע תחת רקיע מדפי ספרים, מדושן עונג. ע' ישנה וחיוך של אושר נסוך על פניה למודי הסבל. א''א נסע לאינדונזיה בשליחות המוסד. המתנדבת ח' עדיין נמלטת ומתקרבת למהירות בריחה מבאר הכבידה של סול. נ' מאמנת דור חדש של מתנדבים בשימוש בחרב ארוכה. ו', בניחותא, מאיימת לשלול חייהם של עוברים ושבים. א' (הידוע כעת גם בכינוי ''דייסון'') שוקל תספורת. המלצרית היחסית האטה מעט אל מתחת ל-2*C. נ' הזועם...
אוי. יצא לי אפילוג.
פנטסי.קון 2001
ניר הזועם בדרכים - אנתולוגיה
חנות הספרים של שרדינגר
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
דרושים
ש' יום חמישי, 12/04/2001, שעה 13:26
|
|
|
 |
|
|
|
|
הכל שקרים.
Boojie יום שישי, 13/04/2001, שעה 13:22
(5 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
או ניר...
שלמקו יום רביעי, 18/04/2001, שעה 16:04
(6 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
