על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

מודה אני
סיפורים / עידו גנדל
יום שני, 27/03/2006, שעה 11:22

בני שם ובני יפת, והחומה הגדולה שלאחר המבול


מודה אני לפניכם, מלכים חיים וקיימים, שהחזרתם בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתכם.

משבירך, פקח עזרוּיה עיניו. אפרוריות עמדה באשנב המזרח, ומכאן שהשמש טרם זרח מעל החומה; וסימן טוב היה לו בזה, שהיה משתדל להרגיל עצמו למעט בשינה ולהרבות בתלמוד תורה כיאה לבחור בישראל. קם ונטל ידיו בקערה כשהוא מתנודד על כפות רגליו מחמת הקור. שם אוזנו אל מסך הבד הגס והקשיב דומם, וכיוון שנשתכנע שהוריו עודם ישנים מיהר והוציא תפילין שלו ממחבואם ובחנם. תפילין אלה, במו ידיו התקינם בסתר ואף קרעי קלף טמן בתוכם, בהם כתב בדחילו-ורחימו פסוקים מן התפילות. במהרה עתיד הוא להיות בן י''ג שנים, ואז יקבל תפילין של ממש ויניחם כדת. נישק התפילין בכוונה רבה ולחש:

ברוכים אתם אדונינו אלוהינו מלכי העולם, אשר קידשונו במצוותיהם וציוונו להניח תפילין.

הפך בהם מעט, כמבקש להניחם, וחזר וטמנם; ולא עלה על דעתו שמא ברכה לבטלה יש כאן. נטל פנקס לימודיו מהאצטבא שלמראשות המיטה והוציאו מנרתיקו ועלעל בו. אמר לנפשו: אניח אצבעי בתוכו והיכן שתנוח, פרק זה אלמד. שיחק לו מזלו ונפתח לו שיעור בפרשת נח הצדיק. על שיעור זה קיבל ציון-לשבח מעם המלמד, וזה לו הציון-לשבח היחידי מימיו. מיד עלה בדעתו יעקב, בנו של הגבאי, שזכה לכ''ט ציונים-לשבח ונתקרא ''עילוי'', ואשר עליו נאמר שישודך בבוא היום לבתו של הרב הגדול. התכעס עזרויה על עצמו שהוא מתקנא ומחשבותיו נודדות. נסתרות דרכי ההם, אמר לנפשו, ואל לנו לחשב חשבונותיהם. כמעט והוסיף: מאשפות ירימו אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילום. התגבר כארי ושיקע עצמו בתלמודו, ועלה בידו יפה, שמאז ומתמיד היתה פרשת נח חביבה עליו ביותר, על שום שנתבארו בה דברים הרבה ושהיה רואָה בעיני רוחו בחיות רבה.

נח – איש צדיק תמים היה בדורותיו. תלמוד לומר: צדיק בדורותינו, קל וחומר בדורותיו, שהיו חוטאים גדולים מאד. נתגלו לו הקב''ה ואמרו לו: עשה לך חומה, ואנו הננו מביאים את השטפון מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים; ובאת אל תוך החומה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וגו'. הקשו חכמים: הרי היפתאים מזרע יפת בנו של נח המה, ורשעים כולם; אם כך היאך נגזר שיהיה גם יפת הרשע ניצל? מלמד שהיה יפת הצעיר בבנים וטרם נולד. בנה נח החומה הגדולה כאשר צווה. נקהלו עליו הרשעים והיו מקנטרים אותו לאמור: מה העבודה הזאת לך? והיה משיב להם: עשו תשובה, שעדיין לא ננעלו שעריה. ולא שמו אל לבם, שזו דרכם של רשעים מאז ומעולם. נשלם מעשה החומה והיו נח ומשפחתו ובעלי חיים מבפנים, והרשעים מתדפקים מבחוץ. בא שטפון גדול על הארץ ושטף את כל הרשעים ויגוועו, ולפנים החומה לא בא. הקשו החכמים: ואשה ליפת מנין? סברה היא, שמי השטפון עד לגובהה של חומה הגיעו, ותינוקת אחת מן הרשעים צפה ועברה, ולקחה לו יפת לאשה; ונמצא שהיו צאצאיו רשעים גמורים מצד זה ומצד זה. ועוד הקשו: אם הכניס נח את הדרקונים, כיצד לא היה לטרף בפיהם? ואם לא הכניס, דרקונים מנין? יש אומרים שהכניסם, אלא שהיו הוא ובניו אז צדיקים גמורים שאין הדרקונים פוגעים בם; ויש האומרים שלא הכניסם, שאין הדרקונים ממין בעלי החיים כלל אלא ממין השדים, שאינם נאבדים במים. ואלו וגם אלו דבריהם נראים, וצריך עיון. וכיוון שהיה יפת חוטא היו הוא וזרעו מיישבים בדרום, ושם וזרעו בצפון, וחם לא היו לו בנים. והיו סוחרים ביניהם. ביקש שם לעשות שלום עם יפת אחיו ולהשיבו לדרך הישר, ולשדך בנו לבתו של יפת; והיה הלה דוחהו בקש וטוען שטמאה היא. יצא חודש ועדיין היה טוען שהיא בטומאתה. חרה אף שם וקילל נשות זרע יפת שתהיינה טמאות עד עולם, ולא דיברו עוד ביניהם.

ועזרויה היה מדמה את הטומאה כצל שחור שנפל אז על הנשים, וכל איש מעדתו של יפת שהיה בא על אשתו, היה הצל נופל גם עליו. ביקש עזרויה לעמוד על דיוקו של עניין למען יהא הדמיון שלם, והחל מהרהר בביאה ובתשמיש, שלא הכירם ממש. נתבהל פתאום ממחשבותיו ויצבוט רגלו בכוח. הרגל זה סיגל לעצמו לעשותו כשהיו דברי חולין וטומאה מסיחים דעתו מלימודו, ויש שהיו רגליו כחולות מרוב צביטות. ביקש מהאלוהים שימחלו לו על ביטול תורה ויסייעו בידו לגבור על יצר-הרע. השיב פנקסו לנרתיקו ויצא מן החדר.

אכלו עזרויה והוריו פת שחרית דלה בשתיקה, ואביו התקין עצמו ללכת לבית הכנסת. אותו בוקר נאה היה, אלא שהצינה עוד עמדה באווירו של עולם, ועזרויה היה מדלג כגדי בפתח הבית לחמם עצמותיו. נזעקה אמו והפצירה בו לחדול, פן יפול אל הרחוב. אמא די, אמר עזרויה. אינני תינוק; עוד מעט הריני בר מצווה. ספקה האם כפיה: כלום מצווה היא שיהא בני יחידי משבר ראשו על אבני הדרך? חדל מקיפוציו, נשען אל המשקוף והתבונן בבריות היוצאים למלאכת יומם. בא אביו עם הסולם וטרח הרבה להציבו אצל הפתח, שכן לא עול-ימים היה, וכוחו תש. נכלם עזרויה למראהו בכך, ולא יכול היה לבקש לעזור בידו, פן יכלימו גם כן. אמר לו: שמא נקנה לנו גרם מדרגות קש קלועות כשל שכנינו? חזקות הן דיין למשאו של אדם, אך מתפצפצות למדרך רגל הדרקון חס ושלום, ואין האדם צריך לטרוח לשימן בבוקר ולאספן בערב. התרעם אביו: וממון מנין? ראה כי כבדו מילותיו על עזרויה, ויאמר לו חרש: אם מצליח אתה במבחן עליה לתורה אצל כבוד הרב הגדול, קונה אני מדרגות כשביקשת. ירדו בסולם אל הרחוב והלכו איש לדרכו.

היה עזרויה מהלך אל חדר המלמד שבקצה הרחוב ומהרהר בדברי אביו, ורוחו כבדה עליו. הלימודים קשים היו לו, והרב ידוע היה כקפדן גדול. את כל בני המצווה היה בוחן לידיעותיהם ולחריפות שכלם, ורק מתי-מעט היו עוברים את המבחן ובאים בשערי הישיבה. לא תלמיד טוב אחד בלבד יצא מבית הרב ודמעות בעיניו, ועזרויה לא היה אף מן הטובים. משמע, אכזבה גדולה יאכזב את אביו. ומאי נפקא מינא, שהרהורים אלה עצמם טרדו מנוחתו בעת השיעור והסיחו דעתו, והמלמד נזף בו; וכתום השיעור היו הילדים מקניטים את עזרויה ולועגים לו, עד שביכר להאריך דרכו ולחזור בשבילי הגבעות שבין נחלת שם ונחלת יפת. עצר על ראש אחת הגבעות והתבונן על סביבותיו.

לימינו – נחלת שם, אשר שני רחובות ארוכים לה. במרכזו של הרחוב אשר מצפון, בין בית הכנסת והמקווה, עומד ביתו המפואר של הרב הגדול, ולו שתי קומות ועל גגו כיפה. סביב לרחובות – בתי המלאכה, הרפת, הלולים והדירים, וכן ערוגות הרבה שהיו מגדלים בהן ירקות, ופרדסים לעצים טובים למאכל ולבנין. לשמאלו – נחלת יפת, מעונם של הכופרים והמינים. גם שם היו הבתים ניצבים על רגלי כלונסאות עץ, סגולה כנגד הדרקונים המהלכים וגחונם על הארץ. בתים רבים היו שם, וממקומו ראה עזרויה את היפתאים והם קטנים כחגבים, מתרוצצים אנה ואנה. למולו נמתחה הדרך הכבושה והמתפתלת שעברה בין הנחלות למעבר הסוחרים, והרחק מעבר לבתים, סביב-סביב ככל שתראה העין, החומה האדירה שהקים נח הצדיק. גבוהה היתה כמאה אמות, נוקשה ועמידה בפני כל פגע, וזיז או סדק אין בה; וצבעה נקרא נחושת. יודעי דבר אמרו כי בביתו של הרב הגדול מטמון, ובו שני כלים עשויים מאותו החומר, שנקרא בפי חכמים מתכת; ואף היו שהגדילו ואמרו כי הללו, מעשה ידיו של נח הצדיק הם גם כן, ונמסרו מדור לדור. מעבר לחומה, כך אמרה התורה הקדושה, לא היתה אלא שממה ועצמות מתים. נרעד עזרויה והמשיך ללכת.

ביקש לא לבטל את זמנו וכיוון דעתו להרהר בדברי תורה. כיוון שהרהר בדברי תורה נמצא שוב מהרהר במבחן, וכיוון שהרהר במבחן נמצא מהרהר ברב הגדול; וכיוון שהרהר ברב הגדול ממילא נמצא מהרהר בבת הרב, ומרגע שהרהר בבת הרב שוב לא סרו מחשבותיו לימין או לשמאל. היה הופך בדמיונו ומדמה היאך היא מקשיבה בצנעה, כבמשובת ילדים, מבעד לדלת בעת המבחן, והאלוהים מצליחים בידו ועל כל שאלות הרב עונה הוא תשובות נאות וברורות ועושה עליו רושם גדול, עד שמשבחו בפניו; ובת הרב שומעת גם היא ונכספת לראות את האברך המעולה ולברכו; והוא מוסיף ורואה בעיני רוחו כיצד הוא יוצא מבית הרב הגדול ומגלה בכיס מעילו מכתב שריחו ריח בושם ואותיותיו מעוגלות, ואינו מבין היאך נתגלגל לידיו; ובמכתב מבקשת בת הרב לפוגשו בסתר, ואי-כה יודע הוא שרצונה לבשר לו שהחליט אביה והוא יהיה חתנה.

ובעודו תועה בדמיונותיו תעו רגליו והובילוהו הרחק מהדרך בה נתכוון ללכת, ומצא עצמו בנחלת יפת, שם המינים והכופרים, עוברי העברות. נבהל עזרויה מאד וקפא על עומדו. ראה פרצופים ניבטים מחלונות הבתים ונראו בעיניו כחורשי רעה. ביקש להמלט ונפנה לאחוריו והנה ארבעה ארחי-פרחי מתקרבים ובאים. הכירו בו שמנחלת שם בא, ויעלו על שפתיהם גיחוך נבזה ויסגרו סביבו, לשחק בו כשחק החתול בעכבר. בד בבד עלו בלבו כעס גדול ופחד נורא, ומשניהם יחדיו בקעה קריאה עלובה: הניחוני לנפשי!

צחק הגדול שבחבורה בפה מלא ואמר: מה נבהלת? כלום איננו מכניסי אורחים? בוא וספר מה מבקש ילד כמוך פה בעיר החטאים. התגבר כעסו של עזרויה וגם קולו התגבר: אינני ילד, עוד מעט ואהיה לגבר ולתלמיד-חכם. גבר שבגברים, ענה הפוחח, אולי אשה באת לחפש לך? ענה עזרויה מבלי לחשוב: והרי נשיכם טמאות. מיד נתחוורה לו משוגתו, אך לא ידע מה יאמר לתקן את דבריו. נמלאו הארבעה חימה. אמר אחד: אמי טמאה? ואחר אמר: ואחותי? אימה גדולה נפלה על עזרויה ופיו נאלם; וירם ידיו כמתגונן וימעד ויפול ארצה. התנפלו עליו הפוחחים כהתנפל הנשרים על הנבלה, ואלמלא איש אחד שבא והיכם במטהו והניסם היה סופו רע ומר. קם עזרויה ותלה מבטו באותו האיש ודמם. אמר לו: פרשת נח למדת, ודרך ארץ לא למדת? נזדרז עזרויה והודה לו וביקש לילך. אמר לו האיש: הואיל וכבר כאן, לא יסור מר לביתי לכבדני? ועיני האיש טובות, ועזרויה זו לו הפעם הראשונה שנתקרא מר. נתרצה והלך.

ואותו האיש יוסף בן רחמים היה, חכם גדול ומכובד בין היפתאים, ואף על פי שיפתאי ומין היה, בקיא היה בענייני קודש כאחד הרבנים ובענייני חול כאחד החכמים, וכיבדוהו מאד בנחלתו. ואילו בנחלת שם שטמוהו ויראוהו, והרב הגדול אף אסר להזכיר את שמו, קל וחומר לשיח עמו, וקבע עונשים לזה ולזה; ואף על פי כן היה שם יוסף עובר מפה לפה, וסיפורים נקשרו בשמו, שהיו הנערים מפחידים בהם את התינוקות. ועזרויה לא הכיר במארחהו ולא ידע כי יוסף בן רחמים הוא, והיו משיחין עת ארוכה בדברי תורה. בתחילה שואל היה יוסף, ועזרויה משיב; ומעט מעט היה יוסף מוסיף, מקשה ומבאר, עד שנתהפך הגלגל והיה עזרויה שואל ויוסף משיב. ולא שת לבו לשעה ורק כשהחל העולם מחשיך נזעק פתאום וביקש לחזור לביתו. השביעו יוסף שיחזור אליו. אמר עזרויה: ואיך אמצאך, ואת שמך איני יודע ובדרך אורבים הליסטים? אמר לו: דאגתך עלי שלא תיפול שערה משערות ראשך. חזור לכאן ואני מוצאך, ולשמי אל תשאל. נפטר עזרויה והלך ומיהר מאד, כי חשש שמא תשיגהו החשכה ויימצא בחוצות בשעה שהדרקונים משחרים לטרף.

הגיע לביתו בלב מפרפר והנה אביו אצל השולחן, מונה מעות לאור נר. ביקש עזרויה לחמוק אל החדר, ולא עלה בידו. כלום התארך השיעור מאד, שאל האב וקולו שקול. אמר עזרויה: לא התארך, אבי, אלא שתעיתי קצת בדרך. אמר לו: תעית, כפתור ופרח, סופך שאל נחלת היפתאים אתה תועה. נמלא עזרויה אימה גדולה, שמא נודע הדבר, ולא מלאו לבו להשיב. התבונן בו האב שעה ארוכה והרכין ראשו שוב אל השולחן ואמר: צער רב הצטערה אמך. התנצל עזרויה ומיהר לחדרו וכל עצמותיו עוד רוחפות.

משך יומיים כרה עזרויה אזנו לדברי רכילות, שמא נודע דבר הרפתקתו בנחלת יפת; וכל אימת שהיה שם היפתאים מוזכר היה מגדיל לקללם ולבוז להם יותר מכל חבריו. אך הדבר לא נודע, כי לא היו מקפידים עם הילדים בשעות האור ולא היו בולשים אחר מעשיהם; ובשיעור היום השלישי העלה עזרויה סברא שלמד מעם יוסף, והמלמד שיבחו בקול גדול בפני כולם, ויאמר להם: רואים אתם, התקיים בו הפסוק הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. ועזרויה שמח מאד, ותקווה נעורה בו; ויגמור אומר בלבו לשוב אל מורהו שבנחלת יפת. כתום השיעור אמר עזרויה לחבריו: אל הגבעות אלך, שמצלילות הן את מחשבתי. והם תמהו על דבריו, אך הניחוהו; ועזרויה מיהר אל נחלת יפת והשגיח בשבע עיניים שאין איש רואהו. בא בגניבה אל ביתו של יוסף בן-רחמים ומצאהו שהוא מעיין בקלף נושן. הבחין בו יוסף ומיהר לגלול הקלף, והניחו באצטבא גבוהה. אמר לו: אודה ואתוודה, לא פיללתי שתשוב. נפרץ סכר לבו של עזרויה וישטפו המילים לבלי מעצור: רצוני שתהא מורי ורבי, ושתלמדני להיות חכם כמותך; ולא ילעגו לי עוד הילדים, ואצליח במבחנו של הרב הגדול ואשמח לבב אבי ואמי. ואף על בת הרב סיפר לו. שתק יוסף והקשיב, ופניו קשים. אמר לו: חוכמה שאני מלמד, חרב של פיפיות היא וסכנתה מרובה. אמר לו: אף על פי כן. אמר לו: תהא בא והולך במסתרים, ולומד במסתרים. אמר לו: אף על פי כן. אמר לו: ואמונתך באלוהי ישראל שלמה, שחוכמה שאני מלמד, מבחנים קשים היא מעמידה לה לאמונה. אמר לו: שלמה היא, למדני. ויוסף הביט אל תוך עיני עזרויה, וראה כי נכון הוא; ויוסף בא בימים היה, ורבות תר לשווא אחר תלמיד לתורתו בין היפתאים. נעתר לו.

ויקבעו להם עיתים ללימוד, ועזרויה היה חומק ובא אצל יוסף בן רחמים כתום שיעוריו. לימדהו יוסף תורה ומפרשים, ועזרויה הלך מחיל אל חיל, כי לימודו של יוסף מעולה היה. כל פרק ופרק היה עוטפו במשלים, מתבלו בחרוזים ונותן בו סימנים, ומקשטו בגימטראות עד שנחקק בזכרונו של עזרויה; וגם עניינים שבעלמא לימדהו, על ארחם ורבעם של בני אדם ובעלי חיים, ועל אשר צומח ועל אשר אין בו חיים. ויהי מקץ ימים, ומועד מבחנו של עזרויה קרב ובא. אמר לו ליוסף: זכורני דברים שאמרת, שתורתך מסוכנת היא; והנה אין אני מוצא בה אלא ברכה בלבד. אמר לו: מפני שלא את תורתי לימדתיך עד-הנה, אלא את תורתכם. אמר לו: ותורתך מהי? היסס יוסף ואמר: התדע מדוע נקראים אנו היפתאים בפיכם כופרים? הן, השיב עזרויה, מפני שאין אתם מקפידים במצוות התורה. אמר יוסף: וכלום לזה יקרא כפירה? אמר לו: ולְמה?

קם יוסף והתהלך שעה ארוכה וליטף זקנו, ואמר: אכן, זה שנים רבות אין בין היפתאים ובני שם אלא מידת הקפדנות; אלא שלא תמיד היו כך פני הדברים. נטל קלף מן הקלפים שבמדפים הגבוהים והניחו על השולחן והיה פורם פתילו לאיטו. נרעד עזרויה, שכן קלפים אלה לא שזפה עינו עוד. אמר יוסף: התורה הקדושה, מפני מה קשה לימודה? מפני שלשונותיה רבות ופסוקיה סתומים. מסורת בפי חכמים היא, שהיטיבו האלוהים להצפין בה כל סוד וכל דעת, למען יהא האדם משתדל כל ימיו ללומדה; כי טבעו של אדם הוא לבכר את הנסתר על הגלוי, ונקל לו להשליך מגילות שקיבל מן המוכן ולא אות יחידה שהשיג ביגיע כפיו. ואמת רבה יש בדברים אלה; אלא שלפני שנים רבות החזיקו חכמי היפתאים במסורת אחרת, ובשלה נקראו כופרים.

שלח עזרויה ידו אל הקלף, ויוסף הניח ידו על יד עזרויה ואמר: עדיין הדרך פתוחה בפניך לשוב אחור. אמר לו: אתה לימדתני צמאון, כלום לא תשקני? חייך יוסף ואמר: נצחוני בני, נצחוני. נטל עזרויה הקלף והחל לקרוא, וישליכנו כנשוך נחש. מה זאת, צעק, בראשית ברא אלוהים – והרי עיקר העיקרים הוא שהאלוהים רבים הם? אמר יוסף: כשלימדתיך הלכות תפילין סיפרת לי על תפילין שלך, שהכנת במו ידיך. תפילין אלה מהם? רק דגם, צל חיוור, מעשה חיקוי של ילד עני בדעת. והנה מסורת עתיקה זו, שניתנה לי מרבותי, מספרת על תורה גדולה ומפוארת אלפי מונים שהיתה ואיננה עוד, ואשר התורה הקדושה שלנו היא לה רק דגם, צל חיוור, מעשה חיקוי.

אטם עזרויה אזניו, קם וצעק: שקרים תדבר! הבל ורעות רוח! עתה ידעתי מדוע תסתיר שמך, כי יוסף בן רחמים אתה; ולא לחינם אסר הרב הגדול לשיח אתך. ויוסף ישב דומם. הוסיף עזרויה לקלל אותו ואת תורתו עת רבה, עד שיבשו מעיינות הנאצה. עמד מול יוסף כמאשים ואמר: לוואי ולא פגשתיך מעולם, מוטב היה לו נתת לנערים ההם להמיתני במכותיהם. השפיל יוסף עיניו ואמר: אולי מוטב היה. נשתתק עזרויה ויצא וברח לביתו.

כל אותו ערב היה עזרויה בוכה וממאן לאכול או לומר דבר, ואלף נדרים נדר לנפשו, לא לבקר עוד ואף לא להעלות בדעתו את יוסף. והוריו נדאגו מאד למראהו, וביקשו להבהיל את הרופא. נאנח עזרויה ואמר: אין צורך, הניחוני; אך מרה היא שתקפתני ותו לאו. הניחה אמו ידה על מצחו ונדה בראשה ואמרה: הישמר לנפשך בני, שעת המבחן כה קרובה היא. ובלילה נדדה שנתו של עזרויה, כי אמר לנפשו: מה אם יאמר יוסף דבר? והיה הופך במחשבתו עת רבה ולא נמצאה לו עצה, אלא להפר כל נדריו ולשוב אל יוסף.

ולמחרת היום יום אבל היה, כי מקץ כ' ימי חסד נתגלו שוב עקבותיו של דרקון באדמות נחלת שם, והרפת פרוצה היתה ומניין הבקר נמצא חסר; ומן המפורסמות היא שהדרקונים, כיוון שהחלו אוכלים, שוב אינם מרפים עד שהשביעו את רעבונם, שגדול הוא. היו הבריות עסוקים בתיקון הגדרות ובסיפור סיפורים ובתפילות לרחמי שמים, ולא שמו לבם לעזרויה. והלה בא בפתח ביתו של יוסף בן רחמים. עמדו והתבוננו זה בזה. אמר עזרויה כמתגרה: יכול אני לפרוך כל דברי כפירה שלך. אמר לו: לא לשם כך באת. אמר לו: דלת פתחת בפני, והנה מלכודת. אמר לו: לאו, כי אם יציאה הימנה.

התיישב עזרויה אצל השולחן וראשו שח. אמר: אם יתגלה הדבר, חשוב אני כמת. השיב יוסף: הסר דאגה מלבך; לא המתים יהללו הם, ואין לי בצע במותך. רק לתלמיד קיוויתי. הרים עזרויה עיניו ואמר: אין אני יודע מה אשאל: כיצד זה נהיה חכם כמוך לכופר, או כיצד זה נהיה כופר כמוך לחכם. חייך יוסף ואמר: אשרי ההורים שאתה בנם. רצונך, אספר לך דברי כפירה שלי, ותפריכם כאשר אמרת, ותהא מכין עצמך למבחנו של הרב הגדול. תמה עזרויה: מה פירוש? אמר לו: כלום לא מספרים הגדולים לקטנים? אמר: הן, אלא שמעשיות יספרו להפחידנו, ואין אתה יודע מה אמת ומה שקר. דרכם של ילדים היא, השיב יוסף, הסכת ושמע. מלמד שלכם מה כל חפצו? שיהיו תלמידיו כבור באדמה, שאתה צועק לתוכו והוא צועק מילותיך בחזרה. אך בור שבאדמה ריק הוא, ואינו מחדש משל עצמו. ואילו הרב הגדול מה חפצו? שיהיו תלמידי הישיבה חריפים, ויהא שכלם מבין דבר מתוך דבר, ויהיו הם הצועקים ולא המשיבים. על כן מבכר הוא לבחון את שכלם ולא את ידיעותיהם, ואין לך מבחן גדול יותר לשכל מלסתור דברי כפירה שמתקבלים על הדעת.

אמר עזרויה: כל זאת מנין לך? השיב לו: ומנין לו לרב הגדול שסכנה בי לבני שם? פער עזרויה עיניו ויניד בראשו כלא-מאמין. בן נחלת שם היית, אמר, ואת מבחנו של הרב עברת. אמר יוסף: חריף שכלך, ודבר מתוך דבר הבנת; ברי לי שתעבור את המבחן. אכן בן נחלת שם הייתי לפני שנים רבות, והרב הגדול שלכם אז בראשית דרכו, שמבוגר הוא ממני כ' שנים. היטבתי לענות לשאלותיו, והוא קיבלני בשערי הישיבה ואף התנבא שעתיד אני לשבת על כסאו. אלא שהרביתי לחקור במופלא ממני, ולמדתי לשונות עתיקות ועיינתי בכתבים אסורים, והייתי כטועם מעץ הדעת טוב ורע; וכשגילה זאת הרב גירשני בבושת פנים מן הישיבה ומן הנחלה. ועזרויה שמע והיה כמיטלטל במים רבים. שאל: ומה זאת שלמדת? אמר לו: בן י''א שנים הייתי כשנתייתמתי מאבי ומאמי. אח תינוק היה לי, ולילה אחד מצא דרכו אל הרחוב. נבהלו הורי להשיבו – ויהיו כולם לטרף הדרקונים. ולמן אותו הלילה היו לי הדרקונים כדיבוק, כקוץ בבשרי. את טבעם ביקשתי לדעת, על מנת לטול מהם נקמתי. מתחקה הייתי בימים על עקבותיהם ומעשיהם, ובלילות נשארתי ער בפתח הבית, שמא יבואו ואוכל לראותם.

ועזרויה ברכיו פקו, אך אזר עוז ושאל: וכלום ראיתים? ראיתי, השיב יוסף, אף שמתי נפשי בכפי והלכתי בעקבותיהם לראות מנין יבואו. וזאת גיליתי, שמחילות ארוכות להם בהן ירוצו, והללו חפורות הן מתחת לחומה. והיטב הבין עזרויה פשר דבריו אלה, אך שאל כמי שכפאו שד: והרי מחוץ לחומה אין דבר? אמר יוסף: יש דבר, ולא אדע מהו. אמיץ הייתי עד פזיזות וסקרנותי היתה גדולה, אך לא נסתתרה בינתי עד כדי כך שאעז לבוא אל גוב הדרקונים.

ועזרויה דמעות עמדו בעיניו, כי חש בלבו שאמת דיבר יוסף, וכל עולמו נתהפך עליו. הנהן וביקש שימשיך סיפורו. ויוסף סיפר לו על מגילות שהיו שמורות בבית הרב ובגנזך הישיבה, אותן היה מעתיק וקורא בסתר, ואיך היה מצרף דבר לדבר בכוח שכלו ונפקחו עיניו. על ימי קדם סיפר, הימים שבטרם החומה: איך היו בני האדם גוי עצום ורב, ופרו ורבו והצליחו בכל מעשי ידיהם ועד לרקיע השמים הגיעו; ותורה אחת היתה להם, ואל אחד, וספרים קדושים שנקראו תורה וגמרא, מהם שאבו כל חוכמה ודעת; ואיך העירו כוחות נוראים מרבצם ושואה גדולה נפלה עליהם; בשארית כוחותיהם בנו חומות ונמלטו מעטים לתוכן, ובידיהם רק קרעי כתבים ורסיסי זכרונות; וכחלוף השנים נשתכחה כל גדולתם משכבר הימים ואיננה, והם יצרו להם תורות שעטנז מהמעט שנותר ומהרהורי לבם; ובאין עין פקוחה ויד מכוונת גדלו בעלי החיים שמחוץ לחומות ונתפראו, עד שבאו לעולם הדרקונים ומצאו דרכם גם אל תוך החומות.

המשיך יוסף בסיפורו עד שנטתה השמש לרדת, וכיוון שגילה את כל אשר על לבו ניעורו בו זכרונות קשים מנשוא ורוח נכאים נפלה עליו. נאנח ואמר לעזרויה: ועתה למד לקח חשוב, ואל תטעה כשטעיתי אני. חזור לביתך, וחיית אך חיים תמימים וישרים באמונתם. סבל רב היה מנת חלקי מאז, וערירי נשארתי; ואף בני נחלת יפת, יותר משהם מכבדים אותי הם יראים אותי. את האמת ביקשתי ובדידות מצאתי. לך לך מכאן ושכח כל אשר שמעת. סוף דבר הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיהם שמור, כי זה כל האדם. בכו שניהם איש-איש מסיבותיו, ועזרויה קם ללכת והחריש, כי לא ידע מה יאמר; אלא שאצל המפתן הסתובב ואמר: בי נשבעתי, שוב אשוב לראותך.

ויהי ערב ויהי בוקר, יום המבחן.

אותו לילה ערבה שנתו של עזרויה כפי שלא ערבה לו מעולם, ובקומו היתה בו רוח חדשה, וכל המאורעות שאירעו מאז תעה לנחלת יפת נדמו לו כסיפור נושן, כדרך שיראה המבוגר ימי תום של ילדותו. יצא מחדרו והנה הוריו מצפים לו וגאווה במבטם. גם פת בוקר הכינו לו, לחם לבן שלא ראה כמותו אלא בבית הכנסת בחג ראש השנה. יום פגרה היה לו מן הלימוד, ועזרויה ישב בפתח הבית וקרא בפנקסו ואור השמש נגה עליו כהילת צדיקים. כתום השיעור באו המלמד והילדים לברכו, ואמו הלבישה אותו בגדי שבת; וגם הוריו עטו מיטב מחלצותיהם. יצאו השלושה מביתם וצעדו אל בית הרב, וכל מי שראם בירכם וכיבדם, ויהי להם יום חג ומועד כפי שלא ידעו מעודם. חזרו הרהורי לבו של עזרויה ותקוותיו משכבר הימים, אלא שנופך של ממשות נתלווה אליהם: כי רבות החכים מאז, ויכול הוא לעמוד במבחן, ואם ירצו ההם יגדיל לעשות אף מיעקב על כ''ט ציוניו-לשבח, ותהי לו בת הרב לאשה ביום מן הימים. גברה עליו התרגשותו עד שלא שת לבו אל הדרך; והנה עומד הוא כבר נוכח מדרגות בית הרב, ושמשו של הרב פותח לפניו את הדלת. נותרו הוריו מאחור ויעמדו מחובקים, ועזרויה נישק אותם וחיבקם ועלה במדרגות והלך בעקבות השמש.

ביתו של הרב ריח נפלא עמד בו, ניחוחות עץ ופרחים ותבשילים; ועזרויה היה כמהלך על ענן. הביט סביבותיו על מבוא הבית, בו היה כבוד הרב מקבל את הציבור, והכל נקי היה ומעוטר, כל דבר במקומו, כל דבר לתכליתו; והנה לפניהם גרם מדרגות גדול, המוליך אל הקומה השניה. הניח השמש ידו על כתף עזרויה ואמר: אל פחד. נשום עמוק ודבר ברור, והאלוהים יצליחו בידך. קרא בקול גדול: עזרויה בן חיים, כבוד הרב, למבחנו הגיע. וקול ענה מלמעלה: יעלה ויבוא.

עלה עזרויה והנה לפניו מסדרון, ודלתות לו מימין ומשמאל; ובסוף המסדרון דלת פתוחה לרווחה, ובחדר שולחן גדול ועליו ספרים, ומאחורי השולחן יושב הרב הגדול ופניו מאירות. הרכין עזרויה ראשו והלך לאטו, וכל מעייניו נתונים לשמור פן ימעד. הבחין לפתע באחת הדלתות שמימינו והיא פתוחה כדי סדק. הרים את מבטו וידמה לראות כי נע דבר-מה בחשכה; ואף כי ידע שילדים חמישה לו לרב, ועוד משרתים ובני בית, החליט כי בת הרב היתה זו, כפי שראה בדמיונו. הסיט מבטו שלא להרתיעה, ונכנס אל חדר הרב והתיישב מולו כאשר צווה. ועיניו של הרב טובות עד כי נתחייך עזרויה בעל-כרחו.

אמר הרב: עזרויה בן חיים בן אברהם ז''ל, ברוך הבא בצל קורתי. רבות השמועות ששמעתי עליך. קפא חיוכו של עזרויה, ויהי כחץ שפגע בלבו ממארב. לא השיב דבר. פירש הרב קיפאונו כהבנתו ואמר: היה נינוח; מבחן הוא, אך אינני מבקש להכשילך. שתק עזרויה. אמר הרב: שמועה ראשונה סיפר לי המלמד, והיא שנס אירע לך, ונפתח שכלך לדברי תורה; ושמועה שניה היא, שרוח רעה תקפתך פתאום בערב שטרם בוא הדרקונים. כלום אמת הדבר? הן, גמגם עזרויה. נד הרב בראשו ואמר: יש אומרים מקרה הוא, אך אותיות מקרה – 'רק הם', ולבי מנבא לי שניסים גלויים המה המתרחשים לנגד עינינו ממש. עתיד גדול מצפה לך אם נכון הדבר. רצונך, סגור הדלת ונתחיל במבחן.

החל הרב שואל שאלות קלות, שאין אדם נצרך לפתרונן אלא לכוח הזכרון. ביקש מעזרויה להשלים פסוקים, ושאלו מי אמר למי ובאיזה עניין. ועזרויה ידע כל אלה, והיטיב לענות; וכחלוף הזמן הפכו השאלות קשות יותר, כי שאלהו הרב על מדרשים סתומים ועל טעמי הלכות שלא הכיר ושאר קושיות. ותשובותיו של עזרויה בוסר היו, אך ניכרה בהן מחשבה רבה, כי פתרן כפי שלימדהו יוסף; ורושם גדול עשה על הרב. אמר לו: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי לראות עילוי כמוך. הרכין עזרויה ראשו ולחייו האדימו וכל אבריו קלים כנוצה. קם הרב והחל מתהלך אנה ואנה. מעתה לא אצל המלמד תלמד, אמר, אלא בישיבה שלי. וודאי כבר היה לך לימודו של המלמד לטורח. השיב עזרויה: איש טוב הוא, אלא שכל חפצו שיהיו תלמידיו כבור באדמה, שאתה צועק לתוכו והוא צועק מילותיך בחזרה.

כיוון ששמע כך עצר הרב ממהלכו, וגבו אז לעזרויה. משל זה מנין, שאל וקולו מדוד. דבקה לשונו של עזרויה לחכו ולא יכול היה לענות. אמר הרב: וי לי, דומה שחידה גדולה פתרתי. מה מצאת בגבעות שמצלילות הן מחשבתך כאשר אמרת לחבריך? נס שאירע לך מה טיבו? הא לך קושיה, תרצנה. הרגיש עזרויה כאילו נכווה בדלי של רותחין, ועדיין לא יכול היה לומר דבר. התיישב הרב מולו ועיניו יוקדות. לא אמת דיברתי, אמר, כי בשבעים שנותי זכיתי עוד פעם אחת לראות עילוי כמוך, ואף גדול ממך, וגם הוא ענני במילים אלה ממש. גם את שמו אזכור; התדע מהו? לא אדע, מלמל עזרויה. קם הרב באחת, ובקומו הפך הכיסא עליו ישב. היטב תדע, הרים קולו, היטב תדע! ועזרויה בכה כנגדו: לא אדע! והרב שלח ידו ותפס בדש בגדו של עזרויה ומשכו בכוח, ונקרע בו קרע; ויסטור לעזרויה פעם ופעמיים: היטב ידעת, נבל! הרפה מעזרויה ואמר: סור מעל פני, איני רוצה לראותך עוד לעולם. צא, ואנוכי אבור לך עונש כהלכתו, למען יראו וייראו. מיהר עזרויה ופתח הדלת לצאת, והנה כל בני ביתו של הרב ניצבים שם, כי שמעו ההמולה ונחרדו לראות מה טיבה; וגם בת הרב עמדה ביניהם. והיא, שכלילת השלמות היתה בדמיונותיו והערצה גדולה העריצה אותו, הביטה בו כעת בבוז ובשנאה כה גדולים, עד שהכאיב לו מבטה וביישו יותר ממכותיו של הרב. השפיל מבטו ורץ בין העומדים ובמורד המדרגות, וייזכר פתאום בהוריו הממתינים לו בחוץ, אשר כה גאים ושמחים היו עת נכנס. התבונן סביבותיו כחיה הלכודה והנה דלת פתוחה באחורי הבית, שהיו המשרתים משתמשים בה. רץ החוצה ועקף את בתי נחלת שם ולא עצר אלא המשיך בואכה נחלת יפת. וערב היה אז, וכשהגיע אל דלתו של יוסף כבר שררה החשכה בכל, והיא עת הדרקונים.

האזין יוסף בן רחמים בכובד ראש לדברים, ועזרויה בוכה ומתפתל ומלעלע מילותיו. המתין עד שהשתתק. שוטה שבעולם, אמר לו, הוי שוטה שבשוטים, שומה עליך לחזור לביתך מיד. הביט בו עזרויה כהלום ברק, ופניו של יוסף רעים. אמר: כעס של רגע טיבו להתפוגג, ואולי היה הרב ניחם מעט על דבריו; אך אם ימצאוך כאן, אסון מביא אתה על ראשך ועל ראשי. חייב אתה לחזור לביתך בלי דיחוי. ועזרויה נשך אגרופו ואמר: חושך בחוץ, ודרקונים. השיב יוסף: כלום שכחת את שסיפרתי? בקיא אני בהלכות הדרקונים, ואם לא נצא יהיה גורלנו מר מזה שימיטו הם עלינו. הלך והביא מטהו, וכמעט דחף את עזרויה מבעד לדלת. היו יורדים בסולם, ויוסף אמר: בדרך הסוחרים נלך, שמהירה היא. היֵה שקט, והיה אם תראה או תשמע או תדמה לשמוע דבר, עמוד במקומך ואל תזוז; ואם תראני עומד על מקומי, עשה גם אתה כן. הגיעו אל האדמה, והתבוננו סביבם הבט היטב, כי ליל ירח היה. אמר יוסף: הדרקונים עיניהם טובות, אלא שמיטיבים הם לראות את הנע ולא את הדומם; ואם לא נניע אבר למולם, אולי יתמזל מזלנו ויחלפו על פנינו.

החלו רצים, יוסף מוביל ועזרויה בעקבותיו; וזו לו הפעם הראשונה בחוצות בשעות החשכה, ואת אור הלבנה הכיר רק מחלון חדרו; והיה כחולם חלומות רעים, שהוא רץ ונרדף ואין רגליו נושאות אותו. אך בקושי עמד לו שכלו לדבוק ביוסף המוביל אותו, ולא ידע כמה זמן רצו. והנה נפתחה הדרך לפניהם, ושורת בתי נחלת שם. אי ביתך, לחש יוסף, ועזרויה נתבלבל ולא ידע ימינו משמאלו. העביר מבטו על הבתים למצוא בהם סימן מוכר, עד שהבחין ממרחק בגדר שבנה שכנו לגינתו. הפנה מבטו אל יוסף ופער פיו לדבר, והנה יוסף מאחוריו, נוקשה כנציב מלח, כאילו התאבן אגב הילוכו. קפא גם עזרויה, ועיניו לטושות בעיני יוסף שהביט נכחו.

קול מעיכה נשמע, כמו דרך מי על שיח, ובשרו של עזרויה נעשה חידודים חידודים. ויוסף התרה בו במבט שלא יעשה דבר. עוד צעד נשמע, ועוד אחד, ועזרויה חש פתאום בנוכחות גדולה ונוראה מאחוריו; דבר-מה ניחת בסמוך לרגלו, וחול ניתז על סנדלו. לא עצר עוד בעצמו וקרא: אה!

ומזוית עינו ראה עזרויה ראש גדול מסתובב מהיר כברק, ודמו געש באוזניו כקול הברד הניתך. גבוה ממנו היה הראש, וקשקשים לו סביב-סביב גדולים ככף-ידו, ונחיריו כדליים; והפה הרחב סגור היה, אלא ששיניים בצבצו מתוכו כעצמות שבורות ואורכן אמה. עיניו של הדרקון שחורות משחור היו, ונעו כמחפשות דבר מה; ולשון ארוכה בקעה מפיו וחזרה אחור, והיתה גם היא כמגששת; ויוסף עמד פנים מול פנים עם המפלצת ולא מש ממקומו. הרגיש עזרויה שראייתו מיטשטשת והוא עתיד להתעלף, וקרוב היה לחדול ממאבקו ולצנוח ויהי מה, אלא שבאותו רגע שב הראש הנורא כלעומת שבא ונשמעו שוב הצעדים; והפעם היו הם מהירים ומתרחקים. ראה כי הפנה יוסף מבטו לעקוב אחר הדרקון, ויבט גם הוא; והנה לטאת אדירים היא, וזנב לה ארוך ומתפתל, ממהרת לתוך החשיכה; ויהי עזרויה כזבוב שנמלט מן השממית. החל מחייך חיוך רחב, אלא שסבר פני יוסף חמור היה. דומה שלא לתומו הלך אלא ברח, אמר, ואין לך דבר בעולם שיבריח דרקון אלא דרקון גדול הימנו. אי ביתך, חזר ושאל, וירוצו שניהם.

הגיעו אל פתח הבית, והנה הסולם עוד ניצב. אמר יוסף: היה שלום, עזרויה. קבל עליך כל דין, וזכור את אשר אמרתי! ועזרויה בכה ואמר: כך אעשה, מורי ורבי. טיפס ועלה ולא הביט אחור. נזכר פתאום בהוריו והחל תוהה מה יאמר להם, אלא שחדרם פתוח היה, ולא נמצאו בכל מקום. נכנס עזרויה לחדרו, וכיוון שחזר שוב לעולמו הבין עד כמה קרוב היה למוות איום, והקיא נשמתו פעם ופעמיים, ולא היו לו מים לניקיון אלא מי נטילת הידיים. ניקה בהם את הרצפה ונכנס למיטתו ורעד תחת השמיכות עד אור הבוקר.

ויהי הבוקר, והנה קולות רבים עולים מן הרחוב, קרבים ובאים. חשב עזרויה כי לעשות בו שפטים באו, וביקש לו מקום להתחבא בו; אלא שהקולות שמחים היו, קול תופים ומחולות. המתין קצר רוח שיקרבו ויוכל לשמוע מילותיהם, והתגנב אל הפתח להציץ בבאים. ראה את הגבאי ובנו יעקב על כתפיו, והוא מחולל ושר: רונו בני שם, כי טרוף טורף יוסף; כגנב בלילה בא לגנוב נפשות ילדינו, והאלוהים שילמו לו כגמולו, ויהי למאכל הדרקון. ואחריו הלך הרב הגדול והוא אוחז בידו מטה, ועזרויה הכיר בו כי מטה יוסף הוא. ישב על סף הדלת ולטש עיניו על ההמון, כי כבר יבשו מדמוע. והמתקרבים הבחינו בו, ומבוגרים שביניהם הנידו בראשם והתעלמו ממנו; אך הילדים החלו משליכים בו זרדים ואבני חצץ. חיפש עזרויה את הוריו בקהל ולא ראם, כי כל אותו הלילה והיום היו בבית הכנסת והתפללו ובכו על בנם; ובעודו תר אחריהם הבחין בו הרב, ומבטם הצטלב. כיוון שראה הקהל שהשניים מתבוננים זה בעיני זה, נשתררה דממה. אותת הרב בידו לבכור בניו ונתן לו את מטה יוסף ולחש דבר-מה באזנו. בא הבחור, שהיה גדל-גוף וחסון, למול בית עזרויה. הציג לפניו את המטה ושברו לשניים על ברכו, ולב עזרויה נשבר גם הוא בקרבו; וכל הקהל הריע בקול גדול. אבן פגעה בראש עזרויה, ותתקפהו סחרחורת וכמעט שנפל, אלא שנאחז בסולם, ואיש לא עלה לעזרתו. המשיכה התהלוכה והתרחקה ועברה אל הרחוב השני, ועזרויה נותר בדד.

ירד בסולם כתינוק המגשש ופנה כה וכה ודמו מקריש בשער ראשו. נחלת שם היתה לו כעיר זרה, ללא ידיד וללא רע, ללא מגן וללא תומך. עד עולם ינדוהו, חשב, ואין מציל; גם בנחלת יפת אין עוד איש שירצה בטובתו. חומה סגרה עליו, והיא גדולה ונוקשה וקרובה ונוראה וחונקת. תמה עזרויה בלבו על טיבה של חומה זו, שצפופה היא עד מחנק, והרי סביבו אין אלא האוויר הפתוח. הא לך קושיה, תרצנה. היה צועד ומדדה כסומא שעה ארוכה, ולא ידע אנה יוליכוהו רגליו. הגיע עד לחומתו של נח הצדיק והחל מהלך לאורכה, והבין פתאום כי את פתחי מחילות הדרקונים יבקשו רגליו, לשאתו אל החוץ, אל העולם שמעבר. אולי אנשים חופשיים יש שם, חשב, נחלה של אנשים שכולם כיוסף, עיניהם טובות ושכלם בהיר; שם לא יטמנו לו פחים, שם לא ינדוהו בחרמות; שם יאהבוהו חרף מגרעותיו ולא יוקיעוהו בעטיין. שם יוכל להתחיל מבראשית, להיות כנח שהשאיר הרשעים מאחור – אלא שלא יסתגר הוא בחומה אלא יצא הימנה, ילך לבלי שוב.

וכמו שמעו האלוהים תפילתו, והנה לפניו בור גדול בין השיחים, פתח תעלה משופעת וסופה לא נראה. מסורת היתה, שבורות אלה פתחיו של גיהינום הם, והבא בהם לא ישוב. ודאי לא ישוב, אמר קול בראשו, והוא כקולו של יוסף. כלום ישוב האפרוח אל הביצה, והתינוק לבטן אמו? ירד אל הבור וילך בו, ורחב ידיים הבור עד שלא נצרך להתכופף כלל. חשכה ירדה עליו ולא ראה עוד דבר, אלא שהמשיך ללכת וידו מנחה דרכו ומגששת. המשיך ללכת עד שהיה האוויר כבד וטחוב עד מאד. על פי חשבונו שומה היה עליו לעבור זה מכבר את החומה, אך המנהרה אין לה קצה ולא רמז לקצה. עצר ועמד במקומו. מישש ראשו והנה הדם עוד זולג ממנו. ניגב ידו בבגדו והחל מחשב, כמה זמן נותר לו עד רדת הלילה, כי בחושך יוצאים הדרקונים.

ובאותו רגע נפלה עליו אימה שכל פחדיו עד כה היו כאין וכאפס לעומתה, כי הבין שאם בלילות יוצאים הדרקונים אל האדמה, הרי שבימים יסתתרו במחילות, והוא הסכיל לרדת שמה בצהרי היום. סבב על מקומו ורץ, אלא שפגע בקיר. גישש בידו לימין ולשמאל, ולא ידע עוד מהיכן בא ולהיכן הוא הולך. אבוד היה, וכל צעד שיצעד מכאן, נזקו גדול מתועלתו. נצמד אל הקיר ורעד. אם לא יזוז, חשב, אולי לא יבחינו בו הדרקונים; אך אם אינו זז, כאן קבורתו. שבו זכרונותיו אל ימים עברו, עת היתה אמונתו תמימה ושלמה. ביקש בנפשו תפילה אל האלוהים, והנה נשכחו ממנו כולן. רק אחת נותרה לו, ואת שמה לא זכר. כיווץ אגרופיו וישליך יהבו על האלוהים וירוץ שוב, והוא מועד וקם, נופל וממשיך, ועל שפתיו התפילה:

יתגדל ויתקדש שמם הגדול
בעולם שבראו כרצונם
וימליכו מלכותם ויצמיחו ישועתם ויקרבו משיחם
בחייכם וביומכם ובחייהם של כל בית ישראל
במהרה ובזמן קרוב-

אלא שאז נעתקו המילים מפיו, כי אור נגלה לעיניו מתוך האפלה; ואחת היתה לו אם שוב לנחלת שם הגיע, אם לפתחו של גיהינום. אימץ כוחותיו האחרונים ומיהר ועלה, כי אמנם נטתה כעת המנהרה והתלילה; והאור אור יום, מסמא את עיניו שנסתגלו לחשיכה עד שלא ראה דבר. ופתאום אין עוד קירות סביבו: יצא הוא אל האוויר הפתוח, ורוח עזה שרקה סביבו כמותה לא ידע מעודו. מצמץ פעם, פעמיים ושלוש, כי הכאיב האור לעיניו; ויבט סביבו.

שדה בר נפרש למולו, אבן ועשב ושיח, והוא לבדו גדול יותר מנחלות שם ויפת גם יחד; ומעבר לו עצים, הרחק ככל שתראה העין. בין האדמה לרקיע התכלת לא הפריד פס של נחושת: נשקו הם זו לזה במרחק כה גדול, שעזרויה ראה כמותו רק בחלומותיו, ואשר היכהו בתדהמה עד כי ביקש במבטו מראות קרובים יותר להיתלות בהם, כפי שיבקש אדם מגעה של אדמה בהתקרבו אל פי תהום. פנה לאחוריו והנה החומה, בה כלוא כל עולמו עד-הנה, מרחק ק''נ צעדים ממנו. חיצוניותה חלקה היתה כפנימה, אלא שנתעקלה ממנו והלאה בכל כיוון; וסחרחורת עזה גרם לו הדבר. פנה שוב והסתכל לצד, שם סלעים רבים עלו מן המישור: ואי שם מאחוריהם שרשרת של הרים, שתוויהם ניטשטשו מחמת המרחק. נמוכים היו הללו עד שכמעט ולא היו ראויים לשמם, אלא שעזרויה לא ידע הר מהו, ויהי בעיניו לפלא ולחידה גדולה; ויצעד מהסס לעברם, כי לרגע קט דימה שקרובים הם. עבר בינות לצמחים שאת מראם לא הכיר, וסביבו רפרפו חרקים שצבעיהם נפלאים ושבשמם לא ידע לנקוב. נזכר פתאום ביוסף והרהר שוב בדברים שסיפר לו. אפילו הוא, יוסף, לא הגיע עד כאן; ולב עזרויה נמלא געגועים אליו, וביקש בנפשו לשוב ולהיות איתו בביתו, לספר לו כי צדק, עד כמה צדק. ובעודו שקוע בשרעפיו אלה לכד את מבטו נצנוץ זהוב לרגלי אחד ההרים, כמו זיק של אש. אימץ מבטו והנה פס הוא, קיר של נחושת, חומה.

עמד עזרויה שעה ארוכה ולא ידע מה יחשוב. הן דיבר יוסף על חומות אחרות, אך אין דין שמועה כדין מראה עיניים ממש. כלום גם שם חיים בני אדם, ילדים כמותו ומבוגרים כהוריו? כלום שמעו שמען של נחלות שם ויפת, שמא חושבים הם שמעבר לחומה אין דבר? החל מנסה לאמוד המרחק בין החומות, וצמרמורת אחזתו: מה אם מחרחרי ריב המה, אנשים קשי לבב? נתערבבו לו כל אימותיו, וידמה מראיתם, והם גבוהים וגרומים, גלגלי-עיניהם שחורים ושיניהם ארוכות ושבורות ומבצבצות מפיהם כשיני הדרקונים. נסוג מבלי משים והלך לאחור אגודל בצד עקב, ואת עיניו לא הסיט מן החומה ההיא.

תנוח דעתך, אמר קול מאחורי גבו, אין איש חי שם עוד. זינק עזרויה לפניו ארבע אמות מרוב בהלה ויסוב על מקומו לראות מיהו הדובר, והוא מתנשם ומתנשף כאילו רץ דרך ארוכה; ואת ידיו הניח על לוח לבו. איש עמד שם, לבוש שלמה ארוכה, ועל ראשו וכתפיו מעין טלית, להסתיר פניו בצילה. כלום מן האנשים החופשיים הוא זה, תהה עזרויה, אותם העלה בדעתו טרם נכנס למאורות הדרקונים? האמיתי הוא, אם פרי דמיונו? והאיש המשיך: חומות רבות יש בארץ, וכולן שוממות למעט אחת, היא ביתך. יש שעברו יושביהן מן העולם לפני שנים רבות מספור; באחרות נכחדו היושבים אך לפני שנות דור. ובכל חומה וחומה, בכל עיר ובכל נחלה, תמיד גורם אחד היה, ואחד בלבד, לאבדנם. התדע מהו?

לא אדע, השיב עזרויה וקולו רועד ועיניו לחות. הנהן האיש לאיטו ואמר: הידיעה, היא שהביאה לאבדנם. כל קהילה, כיוון שנודע לה דבר העולם שבחוץ, נחרץ דינה. במוקדם או במאוחר יבקשו האנשים לצאת, והדבר ממיט עליהם אסון. הושיט האיש יד והצביע אל החומה שבהרים. אומרים, מלחמה גדולה היתה שם, אמר. נתפלג העם לשני פלגים, ויילחמו ביניהם. זה אומר: נצא, וזה אומר: לא נצא. שלחו איש יד באחיו עד שמתו כולם. הפנה האיש את ידו המורה אל עבר היער הגדול. אי-שם, אמר, חומה נוספת: והם בנו להם מגדל וראשו בשמים ויעלו בו אל מעבר לחומה, ויבואו אל חומות אחרות להפיץ הבשורה, ואך בחסד האלוהים לא באו גם לזאת שכאן; ובכל מקום בו דרכה כף רגלם, הביאו עמם חוליים ונשאו בשובם מחלות חדשות שלא נודעו עד-הנה, ומתו כולם בייסורים גדולים.

התקרב האיש אל עזרויה, והלה נרתע צעד לאחור. לא אפגע בך, אמר האיש, כל רצוני שתבין את שאירע ואת שהווה ואת שעתיד לקרות. במוקדם או במאוחר, דינו של עולם שבחוץ להתגלות. כפי שיצאת אתה מתוך חומה שלך, כך יצאו גם אחרים, והיו מביניהם שעשו דרכם בחזרה וסיפרו את שראו; ושום תורה, שום אמונה, לא עמדה במבחן הגדול הזה. מכאן תבין בוודאי פרכה גדולה: כדי לעצור את הכוח המשמיד שבידיעה החדשה הזו, חייב שיהיה מי שמבעוד מועד ידענה, ומן האחרים ימנענה.

והאדמה רעדה אז תחת רגלי עזרויה, כי שכלו החל מבין, גם אם טרם יכול היה לנסח הבנתו במילים. והאיש המשיך לדבר: אחד שיודע אין בו די, אמר, כי היה ותקרנו תאונה, יאבד הידע והיה כלא היה; ושלושה כבר רבים הם יתר על המידה. שניים הם, שניים בלבד, שינהיגו אנשיהם אם בגלוי ואם בסתר, ויחרפו נפשם בכל דור ודור למען הכלל, ויעמידו תלמידים אחריהם. ומשאם של שניים אלה קשה ונורא: כי על האחד נאסר לומר את אשר הוא יודע ומאמין, וחייב הוא להעמיד פנים תמיד; ולשני אין איש מקשיב. ויקרב עוד צעד, ועזרויה לא נע.

מוות נורא מת יוסף בן-רחמים, אמר האיש. לא כך נועדו פני הדברים להיות, ואף על פי כן מת, וממני נבצר אף להראות את כאבי; וגם אני כבר איש זקן, ויורש לא מצאתי. זקוקים אנו לך, עזרויה. לנחלת שם ולנחלת יפת אין תקווה בלעדיך. חזור עמי.

ועזרויה שתק, והניח ידו ביד הרב הגדול, ויצעדו שניהם בחזרה אל עבר החומה.



 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
אהבתי
Xslf יום שני, 27/03/2006, שעה 12:51
:-O
ניקי יום שני, 27/03/2006, שעה 15:14
סיפור מצויין
גל יום שני, 27/03/2006, שעה 15:37
אהבתי
עופר יום שני, 27/03/2006, שעה 18:11
ככה? ככה אתה מפרסם סיפור ולא מודיע?
לילי יום שני, 27/03/2006, שעה 21:03
לא אהבתי בכלל !
שלום יום שלישי, 28/03/2006, שעה 16:29
(28 תגובות בפתיל)
יפה להפליא, ושפתו עשירה כצפיחית בדבש (-:...
חגי אברבוך יום שלישי, 28/03/2006, שעה 23:42
עצוב
חנה יום רביעי, 29/03/2006, שעה 17:22
(2 תגובות בפתיל)
מעולה
יעל יום רביעי, 29/03/2006, שעה 22:11
(5 תגובות בפתיל)
מצויין, בראוו
ניר א. יום חמישי, 30/03/2006, שעה 1:21
מי זה הכותב המדהים הזה?
ethereal יום חמישי, 30/03/2006, שעה 11:54
(2 תגובות בפתיל)
באמת סיפור מקסים.
אינסומניאק יום שישי, 31/03/2006, שעה 9:37
(4 תגובות בפתיל)
סיפור מעולה!
סתם אחת שבת, 01/04/2006, שעה 15:21
לא אהבתי...
דניאל שבת, 01/04/2006, שעה 22:30
(2 תגובות בפתיל)
וואוו!
דינה שבת, 01/04/2006, שעה 23:29
תגובה למגיבים
בת-שם יום שלישי, 04/04/2006, שעה 14:59
(7 תגובות בפתיל)
לעניין הלשון בסיפור.
מנחם בן-סרוק יום רביעי, 05/04/2006, שעה 16:12
(10 תגובות בפתיל)
מר גנדל היקר
אורז שבת, 15/04/2006, שעה 11:15
(4 תגובות בפתיל)
הרגשה של גדולה
Drumaniac יום שישי, 21/09/2007, שעה 2:01
(5 תגובות בפתיל)
יופי של סיפור
אמוץ שבת, 26/01/2008, שעה 14:07
זה סיפור המד''ב המודרני הטוב ביותר שקראתי
איתי פיירוורקר יום שלישי, 22/07/2008, שעה 5:29
(2 תגובות בפתיל)
אהבתי :-)
יולי שבת, 20/09/2014, שעה 14:59

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.