על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  

הכרונוליתים
פרקים לדוגמה / רוברט צ'רלס וילסון
יום חמישי, 26/08/2004, שעה 9:02

תרגום חדש בהוצאה חדשה: גרף – הוצאה לאור


לא בכל יום קמה הוצאת ספרים חדשה בישראל, וודאי שלא כזו המקדישה תשומת לב ומאמץ לתחום המדע הבדיוני והפנטסיה. לכן אנו שמחים לבשר כאן על צאת הספר הראשון של גרף - הוצאה לאור, ''הכרונוליתים'' מאת רוברט צ'רלס וילסון, ולצרף פרק לדוגמה. אך ראשית, הנה הצהרת הכוונות של ההוצאה החדשה, מפי המייסד והעורך הראשי, רני גרף:
''גרף – הוצאה לאור היא הרפתקה. הוצאת ספרים צעירה שקמה מתוך אמונה שספרות טובה ניתן למצוא בכל מקום ובכל ז'אנר. שרומנים רציניים, ספרי מתח וספרי מדע בדיוני יכולים לשכון זה לצד זה באותה סדרה. בהוצאה החדשה שלנו לא תמצאו תיוג לז'אנרים. אנו מאמינים שספרות טובה היא פשוט... ספרות טובה. אנו מאמינים שספרות טובה מספקת הנאה עצומה לכל קורא. אנו מחפשים את תחושת הפלא. לפעמים תחושת הפלא הזו תגיע באמצעות ספרים לא שגרתיים, ולפעמים היא מגיעה באמצעות רומן שעל פניו נראה שגרתי אך בתוכו טמון קסם רב.
בין ספרי המדע הבדיוני והפנטסיה שנוציא לאור: 'הכרונוליתים' מאת רוברט צ'רלס וילסון, 'הִשְׁתַּנּוּת' מאת קרול ברג, 'מהירות החושך' מאת אליזבת' מון, 'שנת המלחמה שלנו' מאת סטף ווינסטון, 'החץ של קושיאל' מאת ג'קלין קארי. כמו כן יופיעו ספרי מיינסטרים, ביניהם '253' מאת ג'ף ריימן, 'חיים לא גמורים' מאת מארק ספראג ו'המתרגמת' מאת ג'ון קראולי.''



''הכרונוליתים'' הוא סיפורו של סקוט וורדן, מתכנת צעיר ואב טרי, החי בבטלה בקהילת שוכני חוף זרוקים בתאילנד כאשר אנדרטת ענק שאיש אינו יודע מה מקורה מופיעה פתאום ביער הסמוך למקום מגוריו. הכיתוב שעל האנדרטה מציין נצחון צבאי מזהיר של מנהיג שאיש לא שמע עליו מעולם, ואשר יתרחש עשרים שנה בעתיד.
זמן לא רב לאחר מכן מופיעה במרכז בנגקוק אנדרטה נוספת, הגורמת להרס עצום ומציינת נצחון צבאי נוסף, עשרים שנה בעתיד.
כאשר האנדרטות, המכונות ''כרונוליתים'', ממשיכות להופיע באתרים ברחבי העולם, ביניהם ירושלים, מצטרף סקוט לצוות מחקר מטעם הממשל האמריקאי שמטרתו למצוא את פתרון התעלומה.

הפרק הבא לקוח מאמצע הספר, והוא אחד משני הפרקים המתרחשים במלואם בירושלים. השנה היא 2021, הליכוד עומד לזכות בבחירות פעם נוספת, וירושלים עומדת לחוות את אחד האירועים הבלתי שגרתיים ביותר שידעה מעודה - עניין לא פשוט כשמדובר בעיר בעלת היסטוריה כה עשירה.



כשהגענו לבן גוריון, נמל התעופה היה כאוטי, צפוף מרוב תיירים נמלטים. הטיסה של אל-על שבה הגענו - שעוכבה ארבע שעות על ידי מזג האוויר, לאחר עיכוב ''דיפלומטי'' בן שלושה ימים שסו סירבה לדבר עליו - היתה כמעט ריקה. אבל היא תהיה מלאה עד אפס מקום בדרך החוצה. הפינוי של ירושלים המשיך.
יצאתי מהמטוס כחלק מקבוצה קטנה שכללה גם את סו צ'ופרה, ריי מוזלי ומוריס טוראנס, מוקפים בחגורת ביטחון של סוכני אפ-בי-איי עם עדשות מגבירות ראייה וכלי נשק חבויים, שלוו בתורם על ידי חמישה חיילי צה''ל במדים, עם רובי תבור על כתפיהם, שפגשו אותנו למרגלות הכבש. הועברנו במכס הישראלי במהירות ויצאנו מנתב''ג לתוך מה שנראה כמיניבוס שירות שהוחרם עקב מצב החירום. סו נכנסה במהירות לצדי, עדיין המומה מהנסיעה. מוריס וריי נכנסו מאחורינו, ותחנת הכוח זמזמה קלות כשהרכב החל לנוע.
גשם חדגוני הפך את כביש מספר אחת לחלק. השורה הארוכה של מכוניות הזוחלות לעבר תל אביב נצצה עמומות תחת כיסוי העננים, אבל הנתיבים בדרך לירושלים היו ריקים. לפנינו הודיעו מסכי שירות עצומים לצד הדרך על הפינוי. מאחורינו, הם סימנו את נתיבי הפינוי.
''קצת מפחיד'', אמרה סו, ''ללכת למקום שכולם עוזבים''.
החייל - הוא נראה כמו נער - במושב מאחורינו צחקק.
מוריס אמר, ''יש הרבה ספקנות בקשר לזה. וגם הרבה כעס. הליכוד עלול להפסיד בבחירות הבאות''.
''אבל רק אם כלום לא יקרה'', אמרה סו.
''יש סיכוי שזה יקרה?''
''שום סיכוי''.
החייל נחר שוב.
מטח גשם הלם במונית השירות. ינואר ופברואר הם העונה הגשומה בישראל. הפניתי את ראשי לחלון וצפיתי בחורשת עצי זית מתכופפים ברוח. עדיין חשבתי על מה שסו אמרה לי במטוס.

היא לא היתה נגישה במשך ימים לאחר ששבתי מביתו של אבי, עסוקה בטיפול בקושי הדיפלומטי שהשאיר אותנו בבולטימור כמעט עד הרגע האחרון.
ביליתי את השבוע בשיפור הקוד ובזבזתי כמה ערבים בבר מקומי עם מוריס וריי.
הם היו חברה נעימה מכפי שהייתי מנחש. כעסתי על מוריס על כך שאיתר אותי בביתו של אבי... אבל מוריס טוראנס הוא אחד האנשים שהופכים את החביבוּת לאמנות. לאמנות, או אולי לכלי. הוא הדף כעס כפי שסופרמן הודף כדורים שנורים אל חזהו. הוא לא היה דוגמטי בנוגע לכרונוליתים, ולא היו לו אמונות ברורות בנוגע לחשיבותו של קואין, אבל העניין שלו היה מעמיק בבירור. משמעות הדבר היתה שיכולנו לקשקש איתו: להעלות רעיונות, שחלקם פרועים, מבלי לחשוש שנמעד על אמונה דתית או פוליטית. האם זה היה אמיתי? אחרי הכול, הוא ייצג את האפ-בי-איי. סביר שכל מה שאמרנו לו מצא את דרכו לתיק כלשהו. אבל גאונותו של מוריס היתה שהוא גרם לזה להיראות כדבר חסר חשיבות.
אפילו ריי מוזלי נפתח בחברתו של מוריס. אני ראיתי בריי אחד מהטיפוסים שהם מבריקים אבל נכים חברתית, עם ראדאר מיני שנעול באופן בלתי הולם וחסר תקווה על סו. היתה בכך אמת. אבל כשהוא נרגע, הוא גילה אהבה לכדור בסיס שנתנה לנו נושא לשיחה. ריי אהד את הקבוצה החדשה מטוסון, עיר המוצא שלו, והצליח לעצבן בחור בשולחן השכן עם כמה הערות על אודות הבולטימור אוריולס, מהן לא נסוג כשזה קרא עליו תיגר. ריי לא היה פחדן. הוא היה בודד, אבל הרבה מזה נבע מבדידות אינטלקטואלית גרידא. הוא נטה להשתתק כשקלט שהתקדם לרמה שלא יכולנו לחלוק. הוא לא היה מתנשא בנוגע לזה - לפחות לא לעתים קרובות - רק עצוב בבירור על כך שהוא לא יכול לחלוק את מחשבותיו.
הבדידות הזאת, אני חושב, היא מה שסו פתרה עבורו. לא משנה שהיא שמרה את תשומת לבה הגופנית למגעים קצרים שהופרדו בקפידה מהעבודה. אני חושב שבמובן מסוים, כשריי דיבר איתה על פיזיקה, הוא אכן תינה אהבים.
את סו ראינו מעט מאוד. ''ככה זה היה בקורנל'', אמרתי למוריס וריי. ''עבור הסטודנטים שלה, כוונתי. היא חיברה בינינו, אבל כמה מהשיחות הטובות ביותר שלנו היו אחרי הכיתה, בלעדיה''.
''זה בטח היה כמו חזרה גנרלית'', הרהר מוריס.
''למה? לזה? לכרונוליתים?''
''אוה, היא לא יכלה לדעת על זה, כמובן. אבל אתה לא מרגיש לפעמים שהחיים שלך היו חזרה אחת גדולה לאירוע חשוב כלשהו?''
''אולי. לפעמים''.
''כאילו שהיה לה צוות שחקנים לא מתאים בקורנל'', אמר מוריס, ''והתסריט עדיין היה זקוק לשכתוב. אבל אתה ודאי היית טוב, סקוט''. הוא חייך. ''הגעת לשלב הסופי''.
''אז מה האירוע?'' שאלתי. ''הדבר הזה בירושלים?''
''הדבר הזה בירושלים... או מה שיבוא אחריו''.

לי ולסו לא היתה הזדמנות לשוחח בפרטיות עד שהיינו מעל האוקיינוס האטלנטי והיא הזמינה אותי לחלק האחורי של מחלקת התיירים הנטושה ואמרה, ''אני מצטערת על כך שלא יידעתי אותך מה קורה, סקוטי. ואני מצטערת בקשר לעניין עם אבא שלך. חשבתי שנוכל להפוך את זה לעבודה רגילה בשבילך, לא ל...''
''מעצר בית'', הצעתי.
''בדיוק, מעצר בית. מכיוון שאני מניחה שזה מה שזה, במובן מסוים. אבל לא רק בשבילך. אני באותו המצב. הם רוצים שנישאר ביחד ותחת השגחה''.
סו היתה מצוננת אך המשיכה לעבוד בנחישות הרגילה שלה. היא ישבה כשידיה בחיקה, ממוללת מטפחת בקרן אור, נראית מלאת חרטה ונחושה כמו מהטמה גנדי. לפנינו, דייל של אל-על הגיש ביצה מקושקשת וצנימים על מגשי פלסטיק. אמרתי, ''למה אני, סו? זאת השאלה שנראה שאף אחד לא מעוניין לענות עליה. יכולת למצוא רועה קוד טוב יותר. הייתי בצ'ומפון, אבל זה לא מסביר כלום''.
''אל תמעיט בערך הכישרון שלך'', אמרה. ''אבל אני יודעת מה אתה שואל. המעקב של האפ-בי-איי, הסוכנים בביתו של אביך. סקוטי, לפני כמה שנים שגיתי בכך שניסיתי לפרסם מאמר על תופעה שכיניתי 'מערבולת טאו'. כמה אנשים רבי השפעה קראו אותו''.
תשובה שעסקה בתאוריה מופשטת לא נראתה כתשובה כלל. המתנתי וקימטתי את מצחי, בעודה מקנחת את אפה בקולניות.
''סליחה'', אמרה. ''אני מניחה שניתן לומר שהמאמר עסק בסיבתיות, בנוגע לשאלות של סימטריה של הזמן והכרונוליתים. רובו היה מתמטיקה, ורובה עסקה בכמה היבטים שנויים במחלוקת של התנהגות קוואנטית. אבל העליתי גם השערות בנוגע לדרך בה הכרונוליתים עשויים לשנות את ההבנה שלנו לגבי סיבה ותוצאה הנראות לעין. בעיקרון, אמרתי שבאירוע טאו מקומי - יצירת כרונולית, על פי התאוריה - תוצאה קודמת באופן טבעי לסיבה, אבל היא יוצרת גם מעין חלל פרקטלי שבו החיבורים החשובים ביותר בין אירועים לא הופכים להיות דטרמיניסטים, כי אם קשורים בקשרי גומלין''.
''אני לא יודע מה זה אומר''.
''תחשוב על הכרונולית כאירוע מקומי בחלל ובזמן. יש מנשק, גבול, בין הזרם המקובל של זמן ובין האנומליה של טאו-שלילי. זה לא רק העתיד המדבר אל ההווה. יש גלים, מערבולות, זרמים. העתיד משנה את העבר, וזה בתורו משנה את העתיד. אתה עוקב?''
''פחות או יותר''.
''אז מה שאתה מקבל הוא מעין מערבולת, שניתן להבחין בה לא כל-כך בסיבה ותוצאה, או אפילו בפרדוקס, כי אם בקצף של קשרי גומלין וצירופי מקרים. לא ניתן לחפש את הסיבה להתגשמות בבנגקוק, מכיוון שזאת עוד לא קיימת, אבל ניתן לחפש רמזים במערבולת, בקשרי הגומלין הלא צפויים''.
''כמו מה?''
כשכתבתי את המאמר לא הצעתי דוגמאות. אבל מישהו התייחס אליי מספיק ברצינות כדי לחשוב על ההשלכות. האפ-בי-איי חזר ובדק את כל האנשים שרואיינו לאחר צ'ומפון, שמהווים את המדגם הסטטיסטי הקטן והמלא ביותר העומד לרשותנו. אז הם בנו מאגר נתונים עם השמות וההיסטוריות של כל מי שאי פעם ביטא דעה פומבית בנוגע לכרונוליתים, לפחות בהתחלה. כל מי שביצע מחקר באתר צ'ומפון. כולל האנשים שהפעילו את הטרקטורים והתקינו את השירותים. כל מי שהם חקרו לאחר הנחיתה. אז הם חיפשו קשרים''.
''ומצאו כמה כאלה, אני מניח?''
''כמה קשרים די מוזרים. אבל אחד המוזרים ביותר היה אתה ואני''.
''מה, בגלל קורנל?''
''בחלקו. אבל תחבר את הכול, סקוטי. הנה אישה שדיברה על אודות אנומליות טאו וחומר אקזוטי זמן רב לפני צ'ומפון. שהפכה מאז למומחית נחשבת בתחום הכרונוליתים. והנה סטודנט לשעבר שלה, ידיד ותיק שבמקרה היה על החוף בצ'ומפון ושנעצר במרחק בערך מייל מהכרונולית הראשון שתועד, כמה שעות לאחר הופעתו''.
''סו'', אמרתי, ''זה לא אומר כלום. את יודעת את זה''.
''אין לזה חשיבות סיבתית, אתה צודק, אבל זה לא העניין. העניין הוא שזה מסמן אותנו. ניסיון להבין את מקורו של כרונולית הוא כמו ניסיון לפרום סוודר לפני שהוא נסרג. זה בלתי אפשרי. במקרה הטוב, ניתן למצוא חוטים מסוימים שהם באורך המתאים או בצבע דומה ולנסות לנחש איך הם יחוברו יחדיו''.
''זאת הסיבה שהאפ-בי-איי חקר את אבא שלי?''
''הם בודקים כל דבר אפשרי. מכיוון שאנחנו לא יודעים מה עשוי להיות משמעותי''.
''זה היגיון פרנואידי''.
''טוב, כן, זה בדיוק מה שאנחנו עומדים בפניו, היגיון פרנואידי. זאת הסיבה ששנינו נתונים למעקב. אנחנו לא חשודים בפלילים, ודאי לא במובן המקובל. אבל הם מודאגים ממה שאנחנו עשויים להפוך''.
''אולי אנחנו הרעים, זה מה שאת מתכוונת?''
היא התבוננה מחלון המטוס בצביר העננים האינסופי, באוקיינוס מתחתינו, כמו מראה כחולה
בוהקת.
''זכור, סקוטי, יהיה קואין מה שיהיה, סביר להניח שהוא לא יצר את הטכנולוגיה הזאת. פולשים ומלכים הם על פי רוב לא בוגרי פיזיקה. הם משתמשים במה שהם יכולים לקחת. קואין יכול להיות כל אדם, בכל מקום, אבל רוב הסיכויים שהוא יגנוב את הטכנולוגיה הזאת, ומי יאמר שהוא לא יגנוב אותה מאיתנו? או אולי אנחנו הטובים. אולי אנחנו אלה שיפתרו את החידה. גם זה אפשרי - סוג אחר של קשר. אנחנו לא רק אסירים, אחרת היינו בכלא עכשיו. הם עוקבים אחרינו, אבל הם גם מגנים עלינו''.
בדקתי את המעבר לראות אם מישהו מקשיב, אבל מוריס היה מלפנים ופטפט עם דיילת וריי היה שקוע בספר. ''אני יכול לקבל את זה עד שלב מסוים'', אמרתי. ''אני מקבל שכר סביר בזמן בו אנשים רבים לא מקבלים שכר כלל ואני רואה דברים שלא חשבתי שאראה''. לא הוספתי: מזין את האובססיה שלי לכרונוליתים. ''אבל רק עד שלב מסוים. אני לא יכול להבטיח -''
להמשיך עם זה לנצח, התכוונתי לומר. להפוך למשרת בקודש כמו ריי מוזלי. לא כשהעולם הולך לעזאזל ויש לי בת להגן עליה.
סו קטעה אותי בחיוך מהורהר. ''אל תדאג, סקוטי. אף אחד לא מבטיח כלום, לא כיום. מכיוון שאף אחד לא בטוח בכלום. ודאות היא אחת המותרות שניאלץ ללמוד לחיות בלעדיהם''.
אני למדתי להסתדר ללא ודאות לפני זמן רב. אחד הכללים של החיים עם הורה חולה בשסעת הוא שמוזרות היא נסבלת. ניתן לשאת אותה. לפחות - כפי שאמרתי לסו - עד שלב מסוים.
מעבר לשלב הזה, טירוף נשפך על הכול. הוא נכנס לתוכך ומרגיש כמו בבית, עד שאתה לא יכול לבטוח באיש, אפילו לא בעצמך.

המחסום הראשון בכביש מספר אחת היה הקשה ביותר למעבר. שם הדף צה''ל את הצליינים שנמשכו, באופן מעוות, בשל הפינוי.
''סינדרום ירושלים'' הוכר כמצב פסיכיאטרי לפני עשרות שנים. מדי פעם, מבקרים מוכים בהלם בשל החשיבות התרבותית וההיסטורית של העיר. הם מזדהים יותר מדי, מתלבשים בסדינים ובסנדלים, מטיפים על הר הזיתים, מנסים להקריב חיות על הר הבית. התופעה העסיקה את בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול זמן רב לפני סוף המאה.
גל האי-ודאות העולמית שנוצר על ידי הכרונוליתים כבר גרם לגל חדש של עולים לרגל, והפינוי העלה את הלהט לרמות גבוהות במיוחד. ירושלים פונתה למען ביטחון התושבים, אבל ממתי זה משנה משהו לפנאטים? הזדחלנו מבעד לשורת כלי רכב, שחלקם ננטשו במחסום כשהנהגים סירבו לפנות לאחור. היה זרם יציב של מכוניות משטרה, אמבולנסים, משאיות גרר.
עברנו את המחסום הזה בשעת בין ערביים והגענו למלון גדול על הר הצופים כשהאור האחרון נמוג מהשמים.
תחנות תצפית הוקמו בכל רחבי העיר: לא רק שלנו אלא גם תחנות צבאיות, עמדה של האו''ם, נציגים של כמה אוניברסיטאות ישראליות ואתר לעיתונות הבינלאומית בטיילת האס. אבל הר הצופים היה נקודת תצפית מובחרת. זה המקום בו חנו הרומאים בשנת 70 לספירה, זמן קצר לפני שחיסלו את המרד היהודי. הצלבנים חנו כאן גם הם, מסיבות דומות. התצפית על העיר העתיקה היתה מרהיבה אבל מדכאת. הפינוי, במיוחד באזורים הפלשתינים, לא היה קל. האש עדיין בערה.
הלכתי בעקבות סו דרך הלובי הריק של המלון לסוויטה של חדרים צמודים בקומה העליונה. זה היה לב המבצע. הווילונות הורדו וצוות של טכנאים הרכיבו ציוד צילום וניטור. הם הקימו גם סוללה של מכשירי חימום רבי עוצמה, דבר שהיה מאיים יותר. רוב האנשים האלה היו חלק מפרויקט המחקר של סו, אבל רק מעטים מהם פגשו אותה אישית. כמה מהם מיהרו ללחוץ את ידה. סו היתה אדיבה, אבל עייפה בבירור.
מוריס הוביל אותנו לחדרים הפרטיים שלנו, ואז הציע שניפגש במסעדה בלובי לאחר שנתקלח ונחליף בגדים.
סו תהתה איך המסעדה הצליחה להישאר פתוחה במשך הפינוי. ''המלון נמצא מחוץ לאזור הפינוי המרכזי'', אמר מוריס. ''יש צוות בסיסי שנותר לטפל בנו, מורכב כולו ממתנדבים, ויש להם בונקר מחומם מאחורי המטבח''.
התעכבתי כמה דקות בחדר שלי רק כדי להביט בעיר המקופלת כמו שמיכת אבן על גבעות יהודה. הרחובות הקרובים היו ריקים, פרט לסיורים צבאיים ומדי פעם אמבולנס מבית החולים הדסה שנמצא במרחק כמה רחובות. רמזורים פרפרו ברוח כמו מלאכים משותקים.
החייל במכונית אמר משהו מעניין כשעברנו את המחסום. פעם, אמר, הקנאים שבאו לירושלים נהגו לדמיין שהם ישו ששב שנית או יוחנן המטביל או משיח בן דוד.
לאחרונה, אמר, יותר ויותר מהם טענו שהם קואין.
עיר שראתה היסטוריה רבה מדי עמדה לראות עוד.

מצאתי את סו, מוריס וריי מחכים לי בחצר העצומה של המלון. מוריס הצביע על חמש קומות של צמחים תלויים ואמר, ''תקלוט, סקוטי, הגנים התלויים של בבל''.
''בבל נמצאת מרחק לא קטן ממזרח לכאן'', אמרה סו. ''אבל כן''.
במסעדה שבלובי התיישבנו אל שולחן שניצב בצדו האחר של החדר מקבוצת הסועדים היחידה שהיתה במקום חוץ מאיתנו, קבוצה של חיילי וחיילות צה''ל שהצטופפה בתא ויניל קטן. המלצרית שלנו (המלצרית היחידה) היתה אישה מבוגרת עם מבטא אמריקאי. היא טענה שהפינוי לא מטריד אותה למרות שעליה לישון במלון: ''ממילא לא התלהבתי במיוחד מהמחשבה על נסיעה ברחובות הריקים האלה, למרות שנהגתי להתלונן על התנועה''. המנה העיקרית להערב היתה עוף בשקדים, אמרה. ''וזה פחות או יותר כל מה שיש, אלא אם אתם אלרגים למשהו. אם כן, נוכל לבקש מהשף לשנות''.
עוף לכולם, ומוריס הזמין לנו בקבוק יין לבן.
שאלתי מה סדר היום למחר. מוריס אמר, ''חוץ מהעבודה המדעית, שר הביטחון הישראלי מבקר אותנו אחר הצהריים. ויהיו צלמים ואנשי וידאו''. הוא הוסיף, ''אין בזה כל משמעות. אלמלא הממשלה הישראלית היתה מקבלת כבר את כל המידע שיש לנו, לא היינו כאן. זה מופע למען אנשי החדשות. אבל ריי וסו יזכו לתת פרשנות למען ההדיוטות''.
ריי שאל, ''אנחנו נותנים לו קרח מינקובסקי או היזון חוזר?''
מוריס ואני התבוננו בחוסר הבנה. סו אמרה, ''אל תדבר באופן שאנשים לא יבינו אותך, ריי. זה לא מנומס. מוריס, סקוטי, ודאי קלטתם משהו מזה מהתדרוכים לקונגרס''.
''אני קורא אטי'', אמר מוריס.
''אנחנו מבלים הרבה זמן בתרגום מתמטיקה לאנגלית''.
''צדים מטפורות'', אמר ריי.
''חשוב לגרום לאנשים להבין. לפחות במידה שאנחנו מבינים. כלומר, לא הרבה''.
''קרח מינקובסקי'', התעקש ריי, ''או היזון חוזר חיובי?''
''היזון חוזר, אני חושבת''.
מוריס אמר, ''אני עדיין לא מבין''.
סו קימטה את מצחה וארגנה את מחשבותיה. ''מוריס, סקוטי, אתם יודעים מה זה היזון חוזר?''
חצי ממה שעשיתי עם הקוד של סו היה קשור לרקורסיה ולהגברה עצמית. אבל היא דיברה במונחים כלליים בהרבה. אמרתי, ''זה מה שקורה כשאתה נעמד באולם בתיכון לשאת נאום סוף שנה ומערכת ההגברה מתחילה לצווח כמו חזיר בבית מטבחיים''.
סו חייכה. ''זאת דוגמה טובה. תסביר את התהליך, סקוטי''.
''יש מגבר בין המיקרופון לרמקולים. במקרה הגרוע ביותר, הם מדברים זה עם זה. כל מה שנכנס למיקרופון יוצא מהרמקולים, חזק יותר. אם יש רעש במערכת, זה יוצר לולאה''.
''בדיוק. כל צליל קטן שהמיקרופון קולט, הרמקול משדר חזק יותר. והמיקרופון שומע את זה ומגביר את זה שוב, ושוב, עד שהמערכת מתחילה לצלצל כמו פעמון... או ליילל כמו חזיר''.
''וזה נוגע לכרונוליתים'', אמר מוריס, ''בגלל - ?''
''בגלל שהזמן עצמו הוא סוג של מגבר. אתה מכיר את הממרה הישנה על כך שפרפר המנפנף בכנפיו בסין יכול לגרום בסופו של דבר לסופה מעל אוהיו? זאת תופעה המכונה 'תלות רגישה'. אירוע גדול הוא לעתים קרובות אירוע קטן המוגבר על ידי הזמן''.
''כמו כל הסרטים שבהם אדם נוסע בזמן לעבר ומשנה את ההווה שלו''.
''בכל כיוון'', אמרה סו, ''מה שיש לך הוא דוגמה להגברה. אבל כשקואין שולח לנו אנדרטה המציינת ניצחון שיתרחש עשרים שנה בעתיד, זה כמו לכוון את המיקרופון לרמקול, זאת לולאת היזון חוזר, לולאת היזון חוזר מכוונת. היא מגבירה את עצמה. אנחנו חושבים שזאת הסיבה שהכרונוליתים מגבירים את השטח שלהם כל-כך מהר. בכך שהוא מציין את הניצחונות שלו, קואין יוצר את הציפייה שהוא ינצח. מה שהופך את הניצחון לסביר בהרבה, אפילו לבלתי נמנע. וגם את הבא. וכך שוב ושוב''.
זה לא היה רעיון חדש עבורי. הסקתי את זה מעבודתה של סו ומהשערות בעיתונות הפופולרית. אמרתי, ''שתי שאלות''.
''בסדר''.
''אני מניח שהראשונה היא, איך זה נראה לקואין? איך זה נראה בפעם הראשונה שהוא שלח לנו את האבן מצ'ומפון? האם הוא לא שינה את העבר שלו? האם יש עכשיו שני קואינים, או מה?''
''הניחוש שלך טוב כשלי. אתה שואל אותי אם אנחנו מבינים את זה טוב יותר ברמה התאורטית. ובכן, כן ולא. היינו רוצים להימנע מדגם של ריבוי-עולמות, אם אפשר -''
''למה? אם זאת התשובה הקלה ביותר?''
''מכיוון שיש לנו סיבות להאמין שזה לא נכון. ואם זה כן נכון, זה מגביל את מה שאנחנו יכולים לעשות בקשר לבעיה. מצד שני, החלופה -''
''החלופה'', סיפק ריי, ''היא שקואין מתאבד במובן מסוים בכל פעם שהוא עושה את זה''.
המלצרית הביאה לנו את הארוחות שלנו על עגלה מכוסה בפשתן, ואז גלגלה את העגלה הריקה חזרה לעבר המטבח. בצדו השני של החדר, החיילים סיימו לאכול את הארוחה ועברו לקינוח. תהיתי אם זאת הפעם הראשונה שלהם במסעדה של מלון ארבעה כוכבים. הם אכלו כך - בתשומת לב רבה ועם כמה הערות על כמה הארוחה היתה עולה להם לו היו צריכים לשלם תמורתה.
''משנה את מה שהוא היה'', אמרה סו בין נגיסות. ''מוחק את זה, מחליף את זה, אבל זאת לא בדיוק התאבדות, נכון? דמיינו לעצמכם קואין משוער, שר מלחמה כלשהו מאזור מרוחק שמשיג איכשהו את הטכנולוגיה הזאת. הוא לוחץ את המתג ופתאום הוא לא סתם קואין. הוא הקואין, זה שכולם חיכו לו. הוא המשיח המזוין מבחינה מעשית, ועבורו זה מעולם לא היה אחרת. לפחות חלק מההיסטוריה האישית שלו אבד, אבל זה הפסד חסר כאב. הוא מהולל, יש לו הרבה חיילים עכשיו, הרבה אמינות, עתיד מעודד. זה, או שמקומו של קואין המקורי נתפס על ידי אדם אחר, שאפתן יותר, שגדל כשהוא רוצה להיות קואין. במקרה הגרוע זה סוג של מוות, אבל זה גם כרטיס פוטנציאלי לתהילה. ולא ניתן להתאבל על מה שמעולם לא היה לך, נכון?''
תהיתי בקשר לזה. ''זה עדיין נראה כמו סיכון גדול. אחרי שעשית את זה, מדוע שתלחץ על הכפתור פעם נוספת?''
''מי יודע? אידיאולוגיה, שגעון גדלות, שאפתנות עיוורת, דחף להשמדה עצמית. או רק בגלל שהוא חייב, כמוצא אחרון בפני מצוקה צבאית. אולי זאת סיבה שונה בכל פעם. בכל מקרה, הוא במרכז לולאת ההיזון החוזר. הוא האות שיוצר את הרעש''.
''וכך רעש קטן הופך לרעש גדול'', אמר מוריס. ''פלוץ הופך לרעם''.
סו הנהנה בלהיטות. ''אבל גורם ההגברה הוא לא רק זמן. הוא ציפיות אנושיות וקשרים אנושיים. לסלעים לא אכפת מקואין, העצים לא שמים זין. אלה אנחנו. אנחנו פועלים על סמך מה שאנחנו מצפים שיקרה, וזה נהיה קל יותר ויותר לצפות לקואין כובש-הכול, קואין המלך האל. הפיתוי הוא להיכנע, לשתף פעולה, לצייר תמונה אידיאלית של הכובש, להיות חלק מהתהליך כדי שהוא לא יטחן אותך''.
''את אומרת שאנחנו יוצרים את קואין''.
''לא אנחנו, ספציפית, אבל אנשים, כן, אנשים ככלל''.
מוריס אמר, ''ככה זה היה עם אשתי לפני שנפרדנו. היא כל-כך שנאה אכזבות, שהיתה מוטרדת מהן כל הזמן. לא משנה מה עשיתי, כמה הרגעתי אותה, כמה הרווחתי, אם הלכתי לכנסייה בכל שבוע. תמיד הייתי על תנאי. 'יום אחד תעזוב אותי', נהגה לומר. אבל אם אומרים משהו כזה לעתים קרובות מספיק, זה נוטה להתגשם''.
מוריס חשב על מה שאמר, דחף את כוס היין ממנו והאדים.
''ציפיות'', אמרה סו, ''כן, היזון חוזר. בדיוק. פתאום קואין מגלם את כל מה שאנחנו חוששים מפניו או משתוקקים לו בסתר -''
''מקרטע לעבר ירושלים'', אמרתי, ''להיוולד''.
נראה כי המחשבה השרתה צינה בחדר. אפילו נערי צה''ל הפרועים היו שקטים יותר עכשיו.
''ובכן'', אמרתי, ''זה לא מאוד מרגיע, אבל אני מבין את ההיגיון. מה זה קרח מינקובסקי?''
''מטפורה מסוג אחר. אבל די עם הדיבורים האלה להערב. חכה למחר, סקוטי. ריי יסביר את זה לשר הביטחון''.
היא חייכה בעצב בעוד ריי מתנפח.
נפרדנו לאחר הקפה, והלכתי לבד לחדרי.
חשבתי להתקשר לג'אניס ולקייטלין, אבל מנהל הקבלה קטע את החיוג שלי החוצה לומר לי שרוחב הפס תפוס כולו ושיהיה עליי לחכות לפחות שעה. אז לקחתי אחת מהבירות שחולקו לנו במקררים, והרמתי את רגליי על אדן החלון וצפיתי במכונית נעה במהירות במורד הרחובות האפלים של אזור הפינוי. הזרקורים על כיפת הסלע גרמו למבנה להיראות עתיק ויציב כהיסטוריה עצמה, אבל עוד פחות מארבעים ושמונה שעות תהיה אנדרטה גבוהה יותר ודרמטית יותר במרחק מיילים מועטים.

התעוררתי בשבע בבוקר, חסר מנוחה אבל לא רעב. התקלחתי והתלבשתי ותהיתי כמה רחוק יתנו לי אנשי האבטחה להגיע אם אנסה לטייל קצת - טיול במלון, נאמר. החלטתי לגלות.
במעלית עצרו אותי שני סוכני אפ-בי-איי מגונדרים, שהתבוננו בי ללא הבעה. ''לאן פניך מועדות, צ'יף?''
''ארוחת בוקר'', אמרתי.
''נצטרך לראות את התג שלך קודם''.
''תג?''
''אף אחד לא נכנס לקומה הזאת או יוצא ממנה בלי תג''.
אני לא צריך תג מסריח - אבל מתברר שכן. ''מי מחלק תגים?''
''אתה צריך לדבר עם האנשים שהביאו אותך, צ'יף''.
זה לא לקח זמן רב, מכיוון שמוריס טוראנס הופיע מאחוריי בריצה, אמר לי בוקר טוב בעליצות והצמיד תג זיהוי מפלסטיק לדש חולצתי. ''ארד איתך'', אמר.
שני הסוכנים פינו דרך כמו דלתות המעלית עליה שמרו. הם הנהנו למוריס, והפחות תוקפני מביניהם איחל לי יום נעים.
''אין בעיה'', אמרתי, ''צ'יף''.
''זה רק אמצעי זהירות'', אמר מוריס בעודנו נוסעים במעלית.
''כמו הטרדתו של אבי? כמו קריאת ההיסטוריה הרפואית שלי?''
הוא משך בכתפיו. ''סו לא הסבירה לך את זה?''
''קצת. אתה לא רק שומר הראש שלה, נכון?''
''אבל גם זה''.
''אתה הסוהר''.
''היא לא בכלא. היא יכולה ללכת לאן שהיא רוצה''.
''כל עוד אתה יודע על זה. כל עוד משגיחים עליה''.
''זאת העסקה שעשינו'', אמר מוריס. ''אז לאן אתה רוצה ללכת, סקוטי? ארוחת בוקר?''
''אני צריך אוויר''.
''אתה רוצה לעשות את הקטע התיירותי? אתה יודע שזה רעיון גרוע''.
''בוא נאמר שאני סקרן''.
''ובכן - אני יכול להשיג לנו מכונית צה''לית עם האישורים המתאימים, אני מניח. אפילו להכניס אותנו לאזור הפינוי, אם זה באמת מה שאתה רוצה''.
לא עניתי.
''אחרת'', אמר, ''אתה די תקוע במלון, במצב הנוכחי''.
''אתה נהנה מעבודה מהסוג הזה?''
''תן לי לספר לך על זה'', אמר מוריס.

הוא שאל מכונית אזרחית כחולה עם אישורי כניסה לכל מקום מודבקים על השמשה ומערכת ניווט לוויינית שהשתרעה לצד הנוסע של לוח המחוונים. הוא נהג במורד רחוב לח''י בעודי בוהה (שוב) מהחלון.
זה היה עוד יום גשום, ועצי דקל טפטפו לאורך השדרות. לאור היום הרחובות היו רחוקים מלהיות ריקים. היו תחנות שמירה בצמתים המרכזיים, שוטרים וחיילים פטרלו בכל מקום, ורק אזור הפינוי סביב אתר הנחיתה המצופה פונה לגמרי.
מוריס נהג לתוך העיר החדשה ופנה לרחוב המלך דוד, לב אזור הפינוי.
פינוי של אזור עירוני גדול הוא יותר משינוע אנשים, למרות שזה כולל את זה, בהחלט, בקנה מידה כמעט בלתי אפשרי. חלק מזה קשור להנדסה. רוב הנזק שכרונולית גורם הוא תוצאה של ההלם הקר הראשוני, מה שמכונה הפעימה התרמית. קרוב מספיק להגעה, כל מכל שבתוכו מים יתפוצץ. בעלי רכוש בירושלים קיבלו עידוד לרוקן את הצינורות שלהם לפני עזיבת הבתים, והרשויות העירוניות ניסו לשמר את צינורות המים בכך ששחררו את הלחץ במרכז, למרות שזה יקשה על כיבוי השרפות - ובלתי נמנע שיהיו שרפות, כשנוזלים מסוכנים וגזים יימלטו ממכלים שנפרצו או הוחלשו על ידי הקור. צינורות הגז המרכזיים כבר נסגרו. בתאוריה, כל מכל שירותים רוקן, וכך גם כל בלון גז, כל בקבוק פרופן הוסר. במציאות, ללא חיפוש מקיף מדלת לדלת, לא ניתן להבטיח תוצאה שכזאת. וקרוב לנקודת ההגעה, הפעימה התרמית יכולה להפוך אפילו בקבוק חלב למתקן מתפוצץ שעלול להיות קטלני.
לא דיברתי בעודנו נוהגים על פני העסקים הסגורים, שחלונותיהם כוסו בסרט דביק. גורדי השחקים נטולי האורות, מלון המלך דוד חסר חיים כגוויה.
''עיר ריקה היא דבר לא טבעי'', אמר מוריס. ''טמא, אם אתה מבין את כוונתי''. הוא האט במחסום, נופף לחיילים כשהם הבחינו במדבקות שלו. ''אתה יודע, סקוטי, אני באמת לא נהנה לרדוף אחריך ואחרי סו''.
''זה אמור להרגיע אותי?''
''אני רק משוחח איתך. אבל העניין הוא, אתה חייב להודות שזה הגיוני. יש בזה היגיון''.
''באמת?''
''שמעת את ההרצאה''.
''העניין עם צירופי מקרים? מה שסו מכנה מערבולת טאו? אני לא בטוח בכמה מזה להאמין''.
''זה'', אמר מוריס, ''אבל גם איך זה נראה לקונגרס ולממשל. שתי עובדות בנוגע לכרונוליתים, סקוטי. דבר ראשון, אף אחד לא יודע איך ליצור אחד כזה. דבר שני, הידע הזה נוצר במקום כלשהו ברגע זה. אז אנחנו נותנים לסו ולאנשים כמו סו את האמצעים לגלות איך לבנות דבר כזה, ואולי זה בדיוק הדבר שאסור לנו לעשות. הידע משתחרר, אולי הוא מגיע לידיים הלא נכונות, ואולי דבר מכל אלה לא היה קורה אם לא היינו פותחים את קופסת פנדורה הזאת מלכתחילה''.
''זה היגיון מעגלי''.
''האם זה אומר שהוא שגוי? במצב שלנו, אתה מתכוון לפסול אפשרות מכיוון שהיא לא יוצרת היקש יפה ומשכנע?''
משכתי בכתפיי.
הוא אמר, ''אני לא מתכוון להתנצל על הדרך בה בדקנו את העבר שלך. זה אחד הדברים שעושים במצבי חירום לאומיים, כמו גיוס אנשים ואיסוף מזון מבתים''.
''לא ידעתי שגייסו אותי''.
''תנסה לחשוב על זה ככה''.
''בגלל שלמדתי אצל סו צ'ופרה? בגלל שבמקרה הייתי על החוף בצ'ומפון?''
''יותר בגלל שכולנו קשורים יחדיו בחבל שאיננו יכולים לראות''.
''זה... פואטי''.
מוריס נהג ללא מילים במשך זמן-מה. השמש הופיעה בפערים שבין העננים, עמודי אור הנודדים בגבעות יהודה.
''סקוטי, אני אדם הגיוני. לפחות אני רוצה לחשוב כך. אני עדיין הולך לכנסייה בכל יום ראשון. העבודה בשביל האפ-בי-איי לא הופכת אדם למפלצת. אתה יודע מה הוא האפ-בי-איי המודרני? זה לא שוטרים וגנבים ומעילי גשם וכל החרא הזה. במשך עשרים שנה עשיתי עבודה משרדית בקוואנטיקו. אני מוסמך במטווח וכל זה, אבל מעולם לא יריתי בנשק באירוע משטרתי. אנחנו לא כל-כך שונים, אתה ואני''.
''אתה לא יודע מה אני, מוריס''.
''בסדר, אתה צודק, אני מניח, אבל למטרת הוויכוח בוא נאמר ששנינו אנשים נורמלים. אישית, אני לא מאמין בשום דבר על-טבעי מעבר למה שמופיע בתנ''ך, ובזה אני מאמין רק יום אחד מכל שבעה. אנשים אומרים שאני מיושב בדעתי. משעמם אפילו. אני נראה לך משעמם?''
לא עניתי לשאלה הזאת.
הוא אמר, ''אבל יש לי חלומות, סקוטי. הפעם הראשונה שראיתי את הדבר מצ'ומפון היתה במקלט טלוויזיה בוושינגטון. אבל הדבר המדהים הוא שזיהיתי אותו. מכיוון שראיתי אותו בעבר. ראיתי אותו בחלומות. שום דבר ספציפי, שום דבר נבואי, שום דבר שיכולתי להוכיח למישהו. אבל ברגע שראיתי אותו, ידעתי שזה יהיה חלק מחיי''.
הוא התבונן היישר קדימה. ''יהיה טוב אם העננים האלה יתפזרו עד מחר בלילה'', אמר. ''טוב לצפייה''.
''מוריס'', אמרתי. ''משהו מזה הוא אמת?''
''לא הייתי מזיין לך את השכל''.
''למה לא?''
''למה לא? ובכן, אולי בגלל שזיהיתי גם אותך, סקוטי. מהחלומות שלי. בפעם הראשונה שראיתי אותך. אותך ואת סו''.



הכרונוליתים (The Chronoliths)
מאת רוברט צ'רלס וילסון (Robert Charles Wilson)
תרגום: דוד חנוך
גרף – הוצאה לאור, 2004
319 עמודים



הכרונוליתים - במיתוס

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
מאד אהבתי את הספר
אסי יום שישי, 27/08/2004, שעה 22:16
(2 תגובות בפתיל)
שיחקת אותה ספר מעולה
אורי שבת, 28/08/2004, שעה 11:40
העטיפה מרשימה ביותר
אמבר שבת, 28/08/2004, שעה 19:18
והספר כבר מצוי בכל חנויות הספרים. הביטו בשולחנות המיועדים לספרים
רני מפרסם ללא בושה יום שני, 30/08/2004, שעה 16:07
פרק מעניין
בלפלס יום שני, 30/08/2004, שעה 17:20
(5 תגובות בפתיל)
קראתי אותו
נתי יום שלישי, 07/09/2004, שעה 2:38
(4 תגובות בפתיל)
ספר מצוין
ניר יום חמישי, 09/09/2004, שעה 19:43

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.