על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  

התוהו המזדחל
פרקים לדוגמה / ה. פ. לאבקרפט
יום חמישי, 05/12/2002, שעה 21:11

סיפור מתוך אסופה של המפורסם שבאמני האימה, הרואה אור לראשונה בעברית





על אודות עינוגי האופיום ומכאוביו נכתב רבות. האקסטזות והזוועה של דה-קווינסי ו''גן העדן המלאכותי'' של בודליר השתמרו ופורשו בכישרון שעשאם לאלמותיים, והעולם מכיר היטב את היופי, האימה והמסתורין של אותן ממלכות ערטילאיות אליהן נשאב החולם הנתון להשראה. אך על אף שנאמר רבות, טרם העז אדם כלשהו לחקור את טבעם של החזיונות אשר נחשפו לפני המחשבה באופן זה, או לרמז בדבר כיוונם של השבילים שטרם נשמע עליהם, אשר לאורך מסלולם האקזוטי ומקושט הפיתולים נישא נוטל הסם באורח כה מפתה. דה-קווינסי נמשך שוב אל תוך אסיה. ארץ זו, השורצת המוני צללים, אשר עתיקותה הנתעבת כה מרשימה היא, עד ש''גילם המופלג של הגזע ושמו משתקים את תחושת נעוריו של היחיד''. אך מעבר לזאת, לא העז להמשיך. אלה אשר אכן המשיכו, אך לעתים רחוקות שבו. וגם כאשר שבו – נדומו או היטרפו. אני נטלתי אופיום פעם אחת בלבד – בשנת המגפה, בעת שהרופאים ביקשו לשתק את היסורים שלא היה ביכולתם לרפא. היתה זו מנת יתר – רופאי היה מותש מרוב אימה ומאמץ – ואני הרחקתי בנדודי מאוד. לבסוף שבתי וחייתי, אך לילותיי מלאו זיכרונות מוזרים, ולא התרתי עוד לרופא לתת לי אופיום לעולם.
הכאב והפעימות בראשי הפכו בלתי נסבלים למדי כשניתן לי הסם. אל העתיד לא שמתי לבי. להימלט, אם באמצעות מרפא, חוסר הכרה או מוות, היה כל ענייני. הזיתי חלקית, כך שקשה היה למקם את רגע המעבר המדוייק, אך חושבני כי ההשפעה החלה זמן קצר קודם להפסקת הכאב הפועם. כפי שאמרתי, היתה זו מנת יתר, כך שסביר היה שתגובותי תרחקנה מן הנורמלי. תחושת הנפילה, המנותקת באופן מוזר מתחושת כוח הכבידה או הכיוון, היתה עליונה על כולן, למרות שהיה גם רושם משני של המונים בלתי נראים, רבים עד אין מספר, המונים שטבעם מגוון עד אין סוף, אך כולם מקורבים אלי פחות או יותר. לעתים נדמה היה פחות כאילו נפלתי ויותר כי היקום או העידנים צנחו הלאה ממני. פתאום חדל כאבי, והחילתי מקשר את הפעימות להשפעה חיצונית יותר מאשר לפנימית. הנפילה פסקה אף היא, בהתחלפה בתחושת עצירה זמנית ולא נוחה. וכשהקשבתי בדריכות, דימיתי את הפעימות לאלה של ים רחב לבלי חקר, בעת שמשבריו העצומים והמאיימים משסעים חוף נידח כלשהו לאחר סערה אדירת ממדים. אז פקחתי את עיני.
לרגע נראתה סביבתי מבולבלת, כתמונה מוקרנת, לא ממוקדת באורח חסר תקווה, אך בהדרגה הבנתי כי הייתי יחיד בחדר מוזר ויפה אותו האירו חלונות רבים. על אודות טבעו המדויק של החדר לא היה ביכולתי לגבש כל מושג, מאחר ומחשבותי היו רחוקות מלהיות רגועות, אך הבחנתי במחצלות ווילאות רבי גוונים, שולחנות מסוגנני עיצוב, כיסאות, הדומים, ספות דיוואן, אגרטלים וקישוטים עדינים אשר רמזו על האקזוטי מבלי להיות ממש זרים. בחפצים אלה הבחנתי, אך הם לא העסיקו את מחשבתי לאורך זמן. זוחל באִטיות אך באורח בלתי נמנע בתודעתי ומתגבר על כל רושם אחר, הגיע פחד מסחרר מן הלא נודע. פחד שרק התעצם מכיוון שלא היה באפשרותי לנתחו ונראה כי נסוב סביב איום המתקרב חמקמקות.לא מוות, אלא משהו חסר שם שטרם נודע, נורא ונתעב יותר עד שאין מילים לבטא זאת.
כעת הבנתי כי סמלו הישיר ומעורר הפחד היו הפעימות הנתעבות אשר הדהודן הבלתי פוסק הלם עד טירוף במוחי התשוש. הן נדמו כבאות מנקודה שהיתה מחוץ ומתחת לבניין בו נמצאתי, ונקשרו בתמונות המנטליות הנוראות ביותר. חשתי שאיזו התרחשות או חפץ נוראים נחבאים מעבר לקירות ספוני המשי ונרתעתי מלהביט דרך חלונות השבכה המקושתים, שנפערו באופן כה מבלבל מכל עבר. בהבחיני בתריסים הצמודים לחלונות אלה, הגפתי את כולם, מסיט את עיני מן החוץ בעת שעשיתי זאת. ואז, משתמש באבן-צור ופלדה שמצאתי על אחד השולחנות הקטנים, הדלקתי את הנרות הרבים הניצבים על הקירות בפמוטי קיר שדוגמתם מזרחית. תחושת הביטחון שהושגה באמצעות התריסים המוגפים והאור המלאכותי הרגיעה את עצבי במידה מסויימת, אך לא יכולתי לחסום את הפעימות המונוטוניות. עתה משהייתי רגוע יותר, הפך הצליל למרתק כשם שהיה מפחיד, ואני חשתי תשוקות סותרות לאתר את מקורו ולהירתע מפניו. בהסיטי וילון מעל פתח בצד החדר שהיה הקרוב ביותר לפעימות חזו עיני במסדרון קטן וגדוש וילונות שבקצהו דלת מגולפת וחלון בולט גדול. לעבר חלון זה נמשכתי בלא התנגדות, למרות שחששותיי המעורפלים נדמו כמסיגים אותי אחורה במידה שווה למידת המשיכה. כאשר ניגשתי לחלון יכולתי לראות התערבלות כאוטית של מים במרחק. ואז, כשהגעתי לחלון והבטתי החוצה לכל עבר, התפאורה המפתיעה להדהים של סביבתי הלמה בי בעוצמה מלאה ואדירה.
עיני חזו במראה אשר בשכמותו מעולם לא הבטתי, ואשר בלתי אפשרי כי ראה בן אנוש חי אחר מלבד בעת הזיות קדחת או תופת האופיום. הבניין ניצב על שטח אדמה צר – או מה שהיה כעת שטח אדמה צר – במרחק מלא של תשעים מטרים, מעל מה שלבטח היתה מערבולת רוחשת של מים מטורפים. משני צדי הבית ניצב צוק תלול של קרקע אדומה שזה עתה נשטפה, ומול עיני הוסיפו הגלים המבעיתים לגלוש פנימה באופן מזוויע, כשהם נוגסים בקרקע באחידות ובכוונה נוראות. כקילומטר או יותר כלפי חוץ עלו וירדו משברים שגבהם חמישה עשר מטרים לפחות, ובאופק הרחוק נחו עננים שחורים נתעבים בעלי מתאר גרוטסקי, רובצים כעייטים חולניים. הגלים היו אפלים וסגלגלים, כמעט שחורים, ונעצו אחיזתם בבוץ הכנוע האדום, כמו בידיים גסות וחמדניות. לא יכולתי שלא לחוש שמוח ימי מבחיל כלשהו הכריז מלחמת שמד על האדמה המוצקה בכללותה, אולי בסיוע השמים הזועמים.
בעודי משתחרר בהדרגה מן התדהמה לתוכה השליכני חיזיון לא טבעי זה, הבנתי כי הסכנה הפיזית בה נמצאתי היתה חמורה. אפילו בשעה שהבטתי, איבדה הגדה מטרים ניכרים, ובעוד זמן לא רב יצנח הבית שיסודותיו נשמטו לתוך המצולה הנוראה של גלים מצליפים. לכן נחפזתי לצדו הנגדי של הבנין, שם מצאתי דלת ויצאתי מיד, בנעלי אותה מאחורי בעזרת מפתח מוזר שנתלה בפנים. כעת ראיתי עוד מחבל הארץ המשונה שסביבי, ושמתי לבי לחלוקה ייחודית בין האוקינוס והיבשה. מכל צד של הצוק המזדקר ניכרו תנאים שונים. לשמאלי, כשהבטתי אל היבשה, נמצא ים שגליו הירוקים הגדולים עלו וירדו ברכות, ונאספו בשלווה אל החוף תחת שמש מבהיקה בזריחתה. משהו ממהותה של שמש זו ומקומה ברקיע שלחו בי רעד, אך לא יכולתי לומר אז מה היה הדבר ולא אוכל אף עתה. גם מימיני נמצא הים, אך שם נראה כחול, רוגע ונע ברכות ואילו השמים מעליו היו כהים יותר והגדה הסחופה לבנה יותר מאשר אדמדמה.
כעת הפניתי את תשומת לבי ליבשה, ונתגלתה לי סיבה נוספת להפתעה, משום שהצמחייה לא דמתה לשום דבר אותו ראיתי או על אודותיו קראתי. ככל הנראה היתה טרופית או לכל הפחות סוב-טרופית, מסקנה אליה הגעתי בשל החום הכבד שבאוויר. לפרקים חשבתי כי אני מוצא מקבילות מוזרות לעולם הצומח במולדתי, בדמותי לחשוב כי צמחים ושיחים מוכרים היטב יעוצבו באופן מוזר זה תחת שינוי אקלימי קיצוני, אך עצי הדקל העצומים המצויים בכל מקום היו ללא ספק זרים. הבניין אותו עזבתי עתה היה קטן מאוד – לא יותר מבקתה, אך החומר ממנו נבנה היה בבירור שיש, וסגנונו האדריכלי מוזר ומורכב, ובו עירוב של צורות מערביות ומזרחיות. בפינותיו היו עמודים קורינתיים, אך גג הרעפים האדום דמה לזה של פגודה סינית. מן הכניסה והחוצה נמתח שביל עשוי חול ייחודי בחוורונו, רוחבו בערך כמטר וחצי, משני צדיו דקלים נישאים ושיחים וצמחים פורחים, אותם לא ניתן היה לזהות. נתיב זה הוליך לכיוון הצוק, שבסביבתו היה הים כחול והגדה לבנה למדי. בשביל הזה חשתי דחף לנוס, כאילו נרדפתי על ידי רוח חורשת רע כלשהי מן האוקינוס. בתחילה היתה זו עלייה הדרגתית, ואז הגעתי אל רכס קטן. מאחורי נמצא המראה אותו עזבתי, הנקודה ובה הקוטג' והמים השחורים, הים הירוק מצד אחד והים הכחול מצדו הנגדי, וקללה חסרת שם שרכנה מעל הכל. מעולם לא ראיתי זאת שוב ותכופות תמהתי... לאחר מבט אחרון שמתי פני קדימה ובחנתי את הנמצא בפנים היבשה לפני.
הנתיב, כפי שהבהרתי, נמתח לאורך קו החוף מימין ככל שפניתי פנימה. לפני ומשמאלי נמצא עמק מרהיב שרוחבו אלפי אקרים, מכוסה עשב טרופי המתבדר ברוח שהגיע גבוה מעל ראשי. כמעט בקצה שדה ראייתי נמצא עץ דקל עצום אשר נדמה כמרתקני וקורא אלי. עד אותה עת הספיקו הפליאה וההימלטות מחצי האי הנתון בסכנה להרגיע את רוב חששותי, אך מרגע שעצרתי וצנחתי בתשישות על השביל, כשאני חופר באצבעותי בעצלתיים בחול הזהוב-לבן, לפתה אותי תחושת סכנה חדה וחדשה. חרדה כלשהי בעשב המתבדר הגבוה נדמתה כנוספת לזאת שבים הפועם בשטניות. קמתי בבהלה וזעקתי בפיזור דעת בקול: ''נמר? נמר? האם זה נמר? חיה? חיה? האם חיה היא זאת ממנה אני ירא?'' מחשבתי שבה בנדודיה אל סיפור קלאסי ועתיק על אודות נמרים אותו קראתי. התאמצתי להזכר מי מחברו, אך התקשיתי בכך. ואז מתוך פחדי נזכרתי כי הסיפור היה מאת רודיארד קיפלינג. לא תפשתי את הגיחוך שבהפיכתי אותו למספר עתיק. חפצתי בכרך המכיל את הסיפור, וכמעט שהפניתי את צעדי שוב לעבר הקוטג' שדינו נגזר כדי להשיגו כאשר ההגיון ומחסה הדקלים המפתה עצרוני מכך.
אינני יודע אם יכולתי לעמוד בפיתוי הקורא לשוב לאחור ללא מקסם הנגד של הדקל גדל המידות. משיכה זו שלטה בי כעת, ואני עזבתי את השביל וזחלתי על ידי וברכיי במדרון העמק למרות חששי מן העשב והנחשים שייתכן ומסתתרים בו. הייתי נחוש בדעתי ללחום למען חיי וצלילות דעתי ככל שאוכל מול אימי הים והיבשה, למרות שלפרקים חששתי מתבוסה כשרשרוש העשב המסתורי הצטרף אל הלמות המשברים הרחוקה אך עדיין נשמעת עוכרת השלווה. לעתים קרובות עצרתי ושמתי את כפות ידי על אוזני למען יוקל לי, אך לא יכולתי לחסום לחלוטין את הצליל הנתעב. עידנים חלפו, כך נדמה, עד שגררתי את עצמי לבסוף אל הדקל המסוכך ושכבתי בשלווה תחת צלו המגן.
מכאן ואילך אירעה סדרת התרחשויות אשר הניעה אותי אל גבהים מנוגדים של אקסטזה ואימה. אירועים אשר אני רועד בהיזכרי בהם ואינני מעז לבקש להם הסבר. אך זחלתי תחת עלוות הדקל התלויה מעלי, צנח מבין ענפיו ילד רך בשנים אשר מעולם לא חזיתי ביופי כשלו. למרות מראיתו המאובקת והקשוחה מעט, נשאה ברייה זו את מתארו של פאון או של אל-למחצה, ודמתה כמקרינה הילת אור בצל העץ הכבד. הוא חייך והושיט את ידו, אך בטרם יכולתי לקום ולדבר שמעתי באוויר שממעל מלודיית שירה מעודנת. צלילים נמוכים וגבוהים שבהם עורבה הרמוניה מתוקה ושמימית. השמש שקעה כבר מעבר לאופק באותה עת, ובדמדומים ראיתי מעגל אור זך מקיף את ראש הילד. אז פנה אלי בטון כסוף: ''הגיע הקץ. הם נחתו עם דמדומים מן הכוכבים. כעת הכל תם, ומעבר לנחלים הארינוריים נשכון, מבורכים, בטלואה''. בעת שדיבר הילד חזו עיני בקרינת אור רכה מעבר לעלוות הדקל, ובירכתי בקימה זוג שידעתי כי הובילו את הזמרים אותם שמעתי. אל ואלה לבטח היו, כי יופי כשלהם אינו בן תמותה. והם לקחו את ידי באומרם, ''בוא, ילד, שמעת את הקולות והכל כשורה. בטלואה שמעבר לשביל החלב ובין הנחלים הארינוריים יש ערים הבנויות כולן ענבר ואבן כדכוד ועל כיפותיהן רבות הליטושים נוצצות דמויתיהם של כוכבים מוזרים ויפים. תחת גשרי השנהב של טלואה זורמים נהרות זהב ניגר הנושאים ארבות עינוגים השטות אל קיטאריון הפורחת של שבע השמשות. ובטלואה וקיטאריון שוכנים רק נעורים, יופי ועונג, ואף צליל אינו נשמע מלבד צחוק, שיר ומיתרי לאוטה. רק האלים שוכנים בטלואה זהובת הנהרות, אך בטלואה תשכון אתה''.
כשהקשבתי, מוקסם, הבחנתי פתאום בשינוי סביבי. עץ הדקל, שאך זה סוכך על גופי התשוש, נמצא עתה במרחק מה לשמאלי ומתחתיי. צפתי בבירור בחלל, מלווה לא רק בילד המוזר ובזוג הקורן אלא גם בהמון רב והולך של צעירים ועלמות קורנים למחצה ומוכתרי –גפנים, ששערם נישא ברוח ופניהם שוחקות. נישאנו למעלה באִטיות, כאילו נסחפנו במשב מבושם שמקורו לא בארץ אלא בערפילית המוזהבת, והילד לחש באוזני כי עלי להביט תמיד למעלה אל נתיבי האור ולא אל הספירה אותה עזבתי. הצעירים והעלמות זימרו כעת במקהלה ערבה לאוזן בליווי לאוטה, ואני חשתי נעטף בשלווה ושמחה עמוקות יותר משחשתי אי פעם בחיי, כאשר פלישתו של תו אחד שינתה את גורלי וריסקה את נשמתי. לאורך שירתם השמימית של הזמרים ונגני הלאוטה, כמו בהסכמה שטנית ולועגת, הלמה מתחתיי פעימתו הארורה והנתעבת של האוקינוס. וכשהכו משברים שחורים אלה את דברם באוזניי שכחתי את דברי הילד, הבטתי לאחור למטה על המראה הארור ממנו דימיתי כי נמלטתי.
מתחתיי במורד ראיתי את כדור הארץ המקולל סב על צירו, סב תמידית, ימים זועמים וסוערים נוגסים בחופים פראיים ומבודדים ומצליפים קצף כנגד מגדלים מטים לנפול של ערים נטושות. ותחת ירח רפאים נצנצו מראות אותם לא אוכל לשכוח, מדבריות חמר גווייתי וג'ונגלים של נהנתנות חרבה שם השתרעו אי אז המישורים ההומים וכפרי מולדתי ומערבולות של אוקינוס קוצף במקום בו היתמרו מקדשיהם האדירים של אבותי. סביב הקוטב הצפוני רתחה מדמנה של גידולים משחירים ואדים מרעילים, שורקת ברתיחתה לפני מתקפתם של גלים עולים תמידית שהסתלסלו וזעפו מן המצולות הרועדות. ואז שרט קול נפץ משסע את הלילה, ולאורך מדבר זה, הנורא מכל מדבר, הופיע שבר עשן. האוקינוס השחור עדיין הקציף וכרסם, אוכל במדבר מכל צד, כשהתרחב השבר אשר במרכז המדבר והתרחב עוד.
לא נותרה עוד אדמה מלבד המדבר, ועדיין זלל האוקינוס העשן והתמיד לזלול. פתאום חשבתי כי גם האוקינוס עצמו נדמה כחושש מדבר מה, חושש מאלים אפלים בפנים האדמה שהיו חזקים מאלי המים הרשעים, אך גם אם חשש, לא יכול היה לסגת. והמדבר סבל מדי מידם של גלי סיוטים אלה מכדי לעזור להם כעת. וכך בלע האוקינוס את שארית האדמה וזרם לתוך השבר מעלה העשן, ובכך ויתר על כל שכבש. מן הארצות שזה עתה הציף זָרַם שוב, חושף מוות ורקב, וממרבצו העתיק לאין זכר נטף נתעבות, חושף סודות מואפלים מן השנים בהן הזמן היה צעיר והאלים טרם נולדו. מעל הגלים עלו צריחים מכוסי עשבים, המצויים בזיכרון. הירח הניח חבצלות אור חיוורות על לונדון המתה, ופריס קמה מקברה הלח כדי להתקדש באבק כוכבים. ואז עלו צריחים ומונוליתים שנתכסו עשב אך לא נותר להם זכר, צריחים ומונוליתים נוראים של ארצות אשר האדם לא ידע מעולם כי היו ארצות.
לא היו עוד פעימות, רק השאגה והשריקה שלא מן העולם הזה של מים שוצפים אל השבר. עשן השבר הזה היה לקיטור, וכמעט שהסתיר את העולם כשהתעבה יותר ויותר. הוא חרך את פני וידי וכשהבטתי לראות את השפעתו על חבריי גיליתי כי נעלמו כולם. ואז בפתאומיות רבה הסתיים הכל, ולא ידעתי עוד דבר עד שהתעוררתי על מצע חוליי. כשהסתיר ענן הקיטור משבר השאול את השטח כולו מעיני, זעקה הבריאה כולה מייסורים פתאומיים המהדהדים בטירוף אשר הרעידו את העולם כולו. בהבזק ונפץ הזויים קרה הכל, שואה מסנוורת ומחרישה של אש, עשן ורעם שהמסו את הירח החיוור באמצע מרוצתו הלאה אל האין.
וכאשר התפזר העשן וביקשתי להביט בארץ, כנגד רקע כוכבים קרים ומשועשעים ראיתי אך את השמש הגוססת ואת הפלנטות החיוורות, המתאבלות, המחפשות אחר אחותן.



התוהו המזדחל (Crawling Chaos)
מאת ה. פ. לאבקרפט (H. P. Lovecraft)
תרגום: דניאל ברק
הוצאת אודיסיאה, 2002


 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
ספר טוב מאוד  (חדש)
עופר יום שישי, 06/12/2002, שעה 18:29
אם כי גם מדכא מאוד.לחובבי אימה דיכאונית בלבד.
   כתוב תגובה
אוווופפפפפפפפפ.....  (חדש)
אריאל יום שני, 09/12/2002, שעה 14:49
זה רק אני או שהסיפור הזה מעצבן, כבד ונראה כחסר תוחלת מבחינה עלילתית?

הייתי צריך להכריח את עצמי לקרוא עד הסוף.

כל הסיפורים בספר באותו סגנון?
עד לפני הקריאה של הסיפור הזה שקלתי לקנות את הספר.
ככל שזכור לי מעולם לא קראתי משהו משל לאבקראפט למרות ששמעתי אודותיו.

ואולי אני צריך לקרוא אותו שוב?
(גלופ....)
   כתוב תגובה
אוווופפפפפפפפפ.....  (חדש)
אמיר בר שלום יום ראשון, 12/01/2003, שעה 21:12
בתשובה לאריאל
אתה חייב לקרוא אותו שוב!
סיפור מדהים. יכולת יוצאת מן הכלל למסור לקורא חוויה חושית הזויה באופן תיאור מקורי כל-כך שסחף אותי לקרוא בשקיקה עד הסוף.
   כתוב תגובה
אני דווקא מסכים עם אריאל  (חדש)
איציק יום שני, 21/04/2003, שעה 20:15
בתשובה לאמיר בר שלום
גם אני שמעתי בעבר המלצות על לאברקראפט אבל התאכזבתי מהסיפור הזה. הכתיבה קצת כבדה ואיטית מדי לטעמי.
   כתוב תגובה
אוווופפפפפפפפפ.....  (חדש)
בעעע יום שני, 23/06/2003, שעה 19:38
בתשובה לאמיר בר שלום
כמה אני לא סובל את האנשים שחושבים שספר טוב מתבטא ביכולתו של הסופר להשתמש באמצעים ספרותיים.
זהו לא ספר (''התוהו המזדחל'') טוב בגלל שהוא סוחף את הקורא ומעביר תחשת הזיה וטירוף, זהו ספר טוב בגלל הרעיונות והפילוסופיה התמונים מאחורי הסיפורים שיש בו.
   כתוב תגובה
אוווופפפפפפפפפ.....  (חדש)
Urik שבת, 23/08/2003, שעה 3:07
בתשובה לאריאל
האמת שלפי דעתי זה אחד הסיפורים הפחות טובים בספר, ככה שאל תתיאש עוד.
   כתוב תגובה
אני דווקא לא כל-כך אהבתי  (חדש)
שאול יום שני, 14/08/2006, שעה 9:25
אני הרגשתי מעט שהסיפורים חוזרים כל הזמן על עצמם
   כתוב תגובה
לכל מי שלא הבין מי נגד מי בסיפור  (חדש)
דוד יום רביעי, 23/07/2008, שעה 14:20
כמה מילות הקדמה:
1.כמה זמן לקח לכם לקרוא את הסיפור?20 דקות?חצי שעה?
ועכשיו תחשבו כמה זמן לדעתכם לקח לסופר לכתוב את הסיפור.אני מבטיח לכם שזה לקח לו יותר מחצי שעה.בעצם אני מוכן להמר שכדי לחבר איזושהי פיסקה אחת הוא התעכב במשך כמה ימים,וזרק אינספור טיוטות לפח עד שהוא היה מרוצה מבחירת המילים הנכונות.(ותספרו בעצמכם כמה פיסקאות יש בסיפור הזה..)
2.למה הוא כותב בכזו שפה לא ברורה?כדי לעצבן אותנו הקוראים?לאיזה סופר יש בכלל אינטרס שלא נבין מה שהוא אומר ונוותר על הספרים שלו?
או שאולי פשוט צריך לזכור שמדובר בסופר שפעל בשנות ה-‏30 של המאה הקודמת,וכתב ברוח התקופה של ניו אינגלנד של המאה שקדמה לו..
(למה ציפיתם?לסלנג של ראפרים משנות ה-‏90?)

אז איך בכל זאת להבין מי נגד מי:

השיטה שלי היא לקרוא כל פיסקה בנפרד,
לעצור לפני שעוברים לפיסקה הבאה,ולעשות איזשהו סיכום קצר של הפיסקה שקראתם-ובמילים שלכם(אפשר אפילו להמציא לפיסקה מעין כותרת כמו שנותנים לסיפור שלם)
אל תתביישו אפילו לקחת דף וכלי כתיבה לצורך העניין.
ועכשיו כשאתם מצויידים במידע של הפיסקה הנוכחית המשיכו הלאה לפיסקה השנייה -וכן הלאה,להוסיף פיסת מידע אחת לקודמתה,כמו פאזל..
נכון,זה קצת איטי בהתחלה,ונראה כאילו ייקח שנים לסיים את הספר כולו,אבל ככל שקוראים יותר ספרים,זה מתחיל לזרום.מובטח!

נסו את השיטה הזו ותגלו לפניכם את אחד הסיפורים היותר מדהימים ומפחידים שקראתם.

אני אישית קניתי את הספר ואני רק יכול להגיד לכם שהרווחתם כי ההוצאה בחרה לפרסם לכם חינם אין כסף את הסיפור הכי טוב מתוך האוסף.(לא שהשאר לא טובים)
בהצלחה!
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.