על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

החינמניה מס' 37
שונות / המערכת
12/07/14
תגובות: 0  
הגשת אירועים לאייקון 2014
שונות / המערכת
23/06/14
תגובות: 0  
תיקוצ'יקים ועולמות אחרים
שונות / המערכת
31/05/14
תגובות: 1  
החינמניה מס' 36
שונות / המערכת
26/04/14
תגובות: 0  
החינמניה מס' 35
שונות / המערכת
08/03/14
תגובות: 0  
פרס גפן 2014
שונות / המערכת
05/03/14
תגובות: 4  
קול קורא להגשת סיפורים
שונות / המערכת
15/02/14
תגובות: 0  
החינמניה מס' 33
שונות / המערכת
03/11/13
תגובות: 0  
קול קורא
שונות / המערכת
29/09/13
תגובות: 0  
החינמניה מס' 32
שונות / המערכת
07/09/13
תגובות: 2  
דיווחים חיים מוורלדקון
שונות / המערכת
24/08/13
תגובות: 0  
החינמניה מס' 31
שונות / המערכת
21/07/13
תגובות: 0  
החינמניה מס' 30
שונות / המערכת
27/05/13
תגובות: 0  
הרועה האחרון - סרט מסע פנטסטי
שונות / המערכת
02/04/13
תגובות: 0  
החינמניה מס' 29
שונות / המערכת
23/03/13
תגובות: 0  

מזכרונותיה של נערת ליווי
שונות / נעמי וינר
יום חמישי, 26/10/2006, שעה 14:00

נעמי וינר, הצלע הנשית בצוות הליווי של סופר הפנטסיה ניל גיימן בביקורו בארץ לרגל פסטיבל איקון, שרדה כדי לספר על כך


חלק א'
לו''ז לכל כיס – מי ברגל מי בגיימן – עירנו הנאווה – מועצת הפירות והירקות – בחורה מסודרת

יום שני, 9 באוקטובר, מוקדם בבוקר. דידי עולה לאוטו. דובי רוטן שוב על הניווט בחור שכוח האל ההוא, חולון, ולמה דידי היה צריך ללכת לגור דווקא שם, ובכלל, היינו יכולים לצאת הרבה יותר מאוחר. וחוץ מזה, הינשופים של חולון מסתכלים עליו באיום. אני דורשת מדידי בתוקף את הלו''זים שדרשתי ממנו להדפיס, ובודקת שכולם שם. לו''ז אחד גדול עם פירוט – יש. ארבעה לו''זי כיס קטנים – יש. אני מרוצה.
''ארבעה לו''זים באנגלית?'' תוהה דובי, מציץ מאחורי ההגה. ''אנחנו יודעים עברית.''
''הם לגיימן. לו''ז גדול ומפורט אחד, ארבעה לו''זי כיס.''
''ארבעה?''
''לכיסים שונים. שלא ישאר בלי, רק בגלל שהיה לו במעיל והוא השאיר אותו במלון, או שהיה לו בתיק אבל הוא השאיר אותו באוטו, או...''
דובי מפיק את הדבר הקרוב ביותר לצחוק שהוא מסוגל לו, בהתחשב במגבלות העייפות.

נמל התעופה. אני מקפצת לתפוס מקום אל מול הדלתות שמהן אמור גיימן לצאת ופורשת את השלט הגדול והצהוב. ''שחור על צהוב זה ברור יותר משחור על לבן,'' אני מסבירה לדידי המפהק. דובי רוטן. הדלתות נפתחות, אבל במקום גיימן הן פולטות קשישה על כסא גלגלים ועובד של שדה התעופה שמוביל אותה.
''זה לא גיימן,'' אני מודיעה לדידי ולדובי המפהקים. מיד יוצאים עוד שני עובדים עם ערימת המזוודות הענקית של הקשישה. ''גם זה לא גיימן.''
''אנחנו רואים,'' אומר דידי.
''זה הולך להיות ארוך,'' רוטן דובי.
הדלתות נפתחות שוב וצוות האוויר של המטוס צועד בנקישות עקבים מהדהדות החוצה. ''גם זה לא גיימן. וגם זו לא. רק דיילות. וקפטן.''
''אנחנו רואים,'' אומר דידי.
''הרמפף,'' רוטן דובי.
מהדלתות יוצאים עוד כמה קפטנים שהם לא גיימן, ומשפחה חרדית שהיא לא גיימן, ומישהי עם שיער אדום מזעזע שהיא לא גיימן, ויצור מדובלל ש–
''זה כן גיימן,'' אני מודיעה לדידי ודובי הישנים בעמידה. הם ממצמצים בחוסר אמון, בעודי מדלגת לפגוש אותו. זה בהחלט גיימן, כולל הבגדים השחורים, המזוודה השחורה ומעיל העור השחור הכבד.
''עומד להיות לך מאד מאד חם,'' אני מודיעה לו בעליצות, בעודי בוחנת את המעיל המדובר. הוא כנראה עייף מכדי להאמין לי, ולכן הוא נשאר במעיל. אנחנו יוצאים מהטרמינל הממוזג והולכים את כל חמשת הצעדים עד לאוטו.
''מאד מאד חם,'' הוא אומר, מסתכל עלי ומוריד את המעיל.
''אמרתי לך,'' אני עונה בעליצות, ואז שולפת את הלו''ז הגדול המפורט וארבעת לו''זי הכיס ומסבירה לו מה מטרתם. הוא מקפל את כולם ביחד ומכניס אותם לכיס. אחד. דובי צוחק.

דידי נותן לגיימן את הסלולרי שהוא ארגן עבורו לחמשת הימים הקרובים, ומפתח איתו שיחה מרתקת על דגמים של מכשירי סלולרי לדור השלישי. כלומר, את גיימן ואת דידי היא מרתקת. אני מקשיבה רק כדי לוודא שדידי זוכר להגיד לגיימן שהוא הכניס לסלולרי האמור ארבעה מספרי טלפון חשובים: הסלולרים של שלושתנו, ומסעדת סושי שעושה משלוחים.

אנחנו נכנסים לתל אביב, ודידי רואה לנכון להתנצל על כך שזו לא בדיוק העיר היפה ביותר בעולם.
''יש בה חלקים יפים,'' אני אומרת ובועטת בדידי מתחת למושב.
''העצים נחמדים,'' אומר גיימן בנסיון להיות נחמד.
''כן, ותראה איזה פח אשפה נחמד,'' אומר דובי בנסיון להיות דובי. אני בועטת גם בו מתחת למושב.

אחרי תלאות מעטות להפליא אנחנו משאירים את גיימן בחדרו במלון, עם המזוודה, התיק, התיק השני, מעיל העוד השחור הכבד, הלו''זים והשקית עם החטיפים נטולי הגלוטן והפירות שקניתי. ''וידאתי שהם נטולי גלוטן,'' אני אומרת, ''אין לך מה לחשוש לגבי האלרגיה. רק תשטוף את הפירות לפני שאתה אוכל אותם.''
ברגע שאנחנו יוצאים מהחדר, דובי מתפוצץ מצחוק. ''תשטוף את הפירות!'' הוא מצביע עלי בין שאגת צחוק אחת לשניה. ''תשטוף את הפירות!''
''מה? חזרתי עכשיו מארצות הברית. הפירות מגיעים לסופר שטופים ועטופים, הם לא שוטפים אותם. שאלתי!''
''אולי את רוצה להסביר לו איך מקלפים את הבננה?''
אני בועטת בו בכניסה למעלית.

קצת אחרי שאנחנו נכנסים לאוטו, הסלולרי שלי מצלצל. ''הי נעמי, זה ניל. הגעתי למסקנה שאת הכי מסודרת מבין כולכם, ושיש הכי הרבה סיכוי שתוכלי להגיד לי מה המספר של הסלולרי שנתתם לי.'' אחרי שאני מטפלת בעניין לשביעות רצונו של הניל ומנתקת, אני מצביעה על דובי. ''הא הא.''



חלק ב'
פי הטבעת – גותית שלא מן המניין –מעריצות בכושר – גילויים וחתולים – חמים וטעים

אנחנו חוזרים למלון לאסוף את גיימן. הוא מתעכב: מסתבר שבניגוד לשעון המעורר, הטלפון שלנו דווקא כן העיר אותו. דובי מנסה להנעים את זמן ההמתנה שלנו בסיפור על סרטון אנימציה קצר והזוי מאיקון, ובו ילד מצויר עם כפית גדולה מדי מכריז שהכפית שלו גדולה מדי, וילד מצויר בצורת בננה מכריז שהוא בננה. דידי ואני לא צוחקים. ''ואז, הילד הראשון אומר שפי הטבעת שלו מדמם!'' הוא מספר, ועובר לחיקויים בקול דק וגבוה: ''My anus is bleeding!'' פתאום הרבה גברות גרמניות כבודות, גברים בריטים בבגדי ים וילדים צרפתים בחליפות קטנות נועצים בנו מבטים. דידי ואני עדיין לא צוחקים.

אחרי שאכל, נח והתגלח, גיימן נראה פחות כמו יצור מדובלל ויותר כמו גיימן, גם אם נטול מעיל עור, ואנחנו לוקחים אותו לאיקון. בדרך אנחנו רואים ילדה בתספורת גותית. ''הבת שלי, הולי, כמעט עברה פעם תקופה גותית,'' אומר גיימן. דידי ואני מסתובבים אליו, מופתעים. דובי נוהג, אבל אני חושדת שהוא לא היה מסתובב בהפתעה בכל מקרה. ''יום אחד נכנסתי הביתה וראיתי אותה מודדת מגפיים שחורים, והיתה לה חולצה שחורה ומכנסיים שחורים, ועד כה זה נראה לי פשוט לבוש פרקטי,'' גיימן מעיף מבט מהיר בבגדיו השחורים. ''אבל אז ראיתי שיש לה פס שחור מתחת לעיניים, ולקחתי אותה הצידה, ואמרתי לה שהיא באמת לא רוצה להיות גותית. היא פשוט לא אמרה כלום. אז אמרתי לה, 'תראי, חמודה, יום יבוא, ואת תשבי עם החברים הגותיים שלך במרתף המואפל והגותי של אחד מכם, ותשמעו מוזיקה גותית עם הרבה באסים, ותעשנו סיגריות גותיות, ואחד מכם יגיד 'ההורים שלי לא מבינים אותי בכלל,' והשני יענה לו 'כן. גם ההורים שלי לא מבינים אותי בכלל,' וגם את תגידי 'כן. גם ההורים שלי לא מבינים אותי בכלל,' ואז הראשון יענה לך 'כן, אבל אם כבר מדברים על ההורים שלך, את יכולה להשיג לי חתימה של אבא שלך?' וכל האווירה תהרס.'' דידי ואני מצחקקים, ואפילו דובי מחייך.
''נו,'' שואל דידי, ''וזה עזר?''
''כנראה שכן. היא אף פעם לא עברה את התקופה הגותית ההיא.''

כשאנחנו מגיעים אל החניון הסמוך לכנס אנחנו מגלים מספר עובדות חדשות. למשל, שאנשים מזהים מהר מאד את גיימן. או שאסור לגיימן לעמוד במקום אם רוצים שהוא יגיע מתישהו בעשרים הדקות הקרובות למקום שהוא לא המקום שהוא עומד בו. ''כן, אני חייב להמשיך ללכת כל הזמן, כשאני בכנסים,'' הוא נאנח.
בסינמטק אנחנו מגלים גם את ההשפעה שיש לגיימן על אנשים שלא מצפים לו. כשהוא משוטט בתערוכה, לדוגמה, צופה לתומו בתמונות שאנשים ציירו בהשפעתו בהדרכת אבי כץ. אנשים שנמצאים קרוב מאד אליו, מאחורי דוכן כזה או אחר, עלולים להרים את העיניים מהקופה בעודם מתנדנדים על הכסא. מבטם משוטט, הם מבחינים בשני אנשים מופרדים מהקהל מתבוננים בתערוכה, מביטים באחד מהם ברפרוף, ואז בריכוז, ואז בעיניים מתעגלות מתדהמה, ואז, כשהם מנסים למרפק את חבריהם לדוכן, הם עלולים ליפול מהכסא, לנסות להציל את עצמם באמצעות המקלדת ולא להצליח, מה שמביא אותם ואת המקלדת ליפול יחד אל הרצפה. אם יש להם מזל, החבר הממורפק יתפוס את המסך וימנע ממנו ליפול גם כן.

בעודנו ממשיכים ללכת, הפעם מהסינמטק למתחם אשכול פיס, תהליך דומה של התעגלות-עיניים עובר גם על עלמה שהתכוננה לתרום דם. בהבדל אחד: אותה עלמה מוותרת על הצניחה החיננית מהכסא ומעדיפה קיפוצים וקריאות גיל שנמשכים עוד ועוד בעודנו מתרחקים, ואז עוד קצת. בשער האשכול, כשאנחנו עדיין שומעים את הדי הקריאות והקיפוצים, גיימן נעצר ומחייך. ''חייבים להעריץ את הכושר שלה.''

באשכול הוא מקבל את המתנה הראשונה לכנס זה ממעריצה צעירה ועולצת מאד: חולצה, שחורה כמובן, עם הכיתוב מלפנים ''שרדתי את ישראל'' והדפסה של ידיים נוטפות דם מאחור. דידי מביט בחולצה. ''אני חושש שיש כאן נבואה אפילה כזאת או אחרת,'' הוא מחייך חיוך למוד סבל והזמן שלקח לנו לצאת מהסינמטק. גיימן מביט בחולצה ומוצא את חתימת האמנית הצעירה והעולצת העומדת מולו: 'מעיין מו'. ''אוה, אז זו את שכתבת לי את כל האי-מיילים החמודים ההם, 'בוא כבר לישראל','' הוא מחייך אליה. עיניה מתעגלות, אבל גם היא לא מראה נטיה ליפול. למעשה, היא נראית לי גבוהה יותר: מסתבר שהיא מקפצת במקום.

כשארגנו הכל לקראת האירוח של גיימן, דידי שלח לדובי ולי מסמך עם המלצות חשובות למלווי גיימן, שכתבה מלוות גיימן קבועה בכנסים שונים ברחבי ארצות הברית. ''תשננו אותו. תלמדו בעל פה. זה התנ''ך שלכם לשבוע הקרוב,'' הוא אמר. אחת מאיתנו שיננה אותו. השני לא. אחת ההצעות החשובות יותר היתה להכין שקית או ארגז עבור אותם הדברים שהוא צפוי לקבל במפתיע. כיוון שאחת מאיתנו שיננה אותו, היא שולפת שקית לאחסון החולצה, ושתיהן גם יחד נכנסות לתיק. אי לכך, האחת ששיננה אותו מוצאת את עצמה בתפקיד של נושאת כלים ובמהלך הכנס זוכה להעמיס על עצמה, בין השאר, גם פוסטרים גדולים, איורים מיניאטוריים, חולצות שונות ומשונות, איש ממהדקי נייר, משקפי שמש, בובת חתול ענק עם עיני כפתורים, פרסי גפן וכומתה צה''לית.
באירוע הבא, שוב בסינמטק, אני מגלה שאותה מלווה קבועה שכחה לציין אזהרה חשובה: אסור להכניס את גיימן לאולם מלא אנשים לפני תחילת האירוע, במיוחד אם הוא אמור לשבת בקהל. אנחנו מגלים את זה בזמן שהקהל מגלה את גיימן: מצעד של אנשים מתחמק מעיניהם הפקוחות ולשונותיהם הווכחניות של אנשי צוות הליווי ומצליח להגיע לגיימן ולהחתים אותו על ספרים, חולצות, תגים וחזה של בחורה. ואז חזה של בחורה אחרת. ואז חזה של עוד בחורה. בדיוק כשאנחנו נעשים נחושים יותר למנוע את מצעד החתימות – אם כל הקהל הגדול והעצום הזה יראה שגיימן לא מסרב לחתום ויתחיל להקיף אותו יהיה קשה מאד להתחיל את האירוע – מגיע אמנית החולצה המקפצת מעיין מו, ואומרת שהיא לא רוצה חתימה. אנחנו מפסיקים להתווכח. היא ניגשת לגיימן. היא רוצה חתול. מצויר. על החזה.
היא מקבלת.

כשגיימן עולה לבמה, אני מקבלת את משקפי השמש הנצחיות למשמורת.
''תחביאי אותן ותמכרי באיביי,'' ממרפק אותי דידי. אני צוחקת.
''תחביאי אותן ותמכרי באיביי,'' מתכופף אלי מישהו שהכרתי פעם מאחורה. אני משקיטה אותו.
''תחביאי אותן ותמכרי באיביי,'' לוחש לי דובי. אני בועטת בו מתחת למושב.

בארוחת ערב אנחנו עורכים מניין ביניים, מסכימים שבין חמש לשש בחורות צעירות החתימו את החזה שלהן, ואז מגיעים ההמבורגרים. גיימן טועם ומתרשם, ואז חותך את ההמבורגר באמצע, מביט בו, נוגס שוב, ומחייך מאוזן לאוזן, הבעה שעוד לא יצא לנו לראות. נראה כאילו הוא לא משתמש בה הרבה, ולא כל השרירים בטוחים לאן הם אמורים לנוע.
''אמרתי לך שההמבורגר מוצלח,'' אומר דידי, מרוצה מעצמו.
''מוצלח? בארצות הברית אני מזמין רייר כדי לא לקבל את ההמבורגר חרוך עד פחם. זה, הטבח טחן אותו, הניח אותו בעדינות על צלחת, ליטף אותו, נעמד ליד הגריל ואמר לו 'אתה רואה, זו אש. תעשה לה שלום'. זה נהדר!''



חלק ג'
מה שיותר ירוק יותר כחול – עיתונות נושכת – עיתונאות רופסת – במבה ותה של מנחה – המוח שבחבורה

למחרת אני מבלה חלקים נרחבים מהבוקר בנסיון נואש לשכנע מדפסות שונות להדפיס את ההרצאה שלי, ומגיעה כשגיימן כבר עוסק באכילת ארוחת צהריים מוקדמת. את פני מקבלת מעיין מו המקפצת, עם ציור בולט למרחקים של חתול. ''נכון שלא התקלחת?'' אני מחייכת אליה.
''זה ירוק.''
''מה?''
''תסתכלי. זה ירוק.'' אני מסתכלת. זה אכן ירוק.
''אתמול זה היה כחול. הוא ראה אותי, אמר שזה דהוי, שלף טוש וחידש את הציור. מחר הוא הבטיח לי אדום!''

כשדובי מגלה שהלכנו לאופיס דיפו כדי לקנות עטים נוספים להחתמה, הוא רוטן. ''ראית כמה עטים יש לו? זה מיותר.'' אני מנסה להזכיר לו את ההא-הא מאתמול, אבל הוא בשלו. אני משאירה אצלו את השקית עם הבמבה והצ'יפס – חטיפים נטולי גלוטן למהדרין – והולכת להרצות. ''חטיפים? בשביל מה חטיפים?'' הוא קורא אחרי. ''זה מיותר!''

בן זוגי היקר אורן וחברו הטוב אורן, בתפקידם ככתבי וואלה! מחשבים האמיצים, עוצרים אותי גם הם. הם מחזיקים שתי כפפות ענקיות של מיקי מאוס, שני פייזרים ומגפון שעושה קולות של רובוטים. ''מה עדיף לנו לשאול בראיון עם גיימן – איזו אצבע צוות הליווי נשך לו ואיך הוא הצליח להחליף אותה כל כך מהר, או אם הוא מוכן להתעטש לתוך טישו שנמכור באיביי?'' אורן מדגים איך הוא שולף טישו. האנשים בסביבה מסכימים ששאלת הטישו מוצלחת יותר, ושאורן שולף אותו נהדר. אני רואה את גיימן מגיע, ומבינה שזה אומר שאני אמורה להיות בהרצאה שלי. אני עוצרת את הריצה שלי רק כדי להגיד לו שלום, ולהתנצל מראש. אורן ואורן כבר מכינים את הכפפות.

אני שוכחת לגמרי שההחתמה הראשונה אמורה להתחיל מיד אחרי ההרצאה שלי, וכשאני יוצאת אני נתקלת בתור. הרבה תור. תור שמחבק את כל הקיר החיצוני של אשכול מסביב. אני מנסה לספור, ומתיאשת כל פעם קצת לפני שאני מגיעה לשולחן החתימות. ''זה מיותר, את יודעת,'' רוטן דובי לעברי כשאני מגיעה, סוף סוף, לשולחן. ''חילקנו מספרים.'' אני נשארת חסרת מילים ונשימה, והוא מצביע עלי. ''הא הא.''
שעה וחצי לאחר מכן גיימן מתחיל להתשמש בעטים שהבאתי. אני מצביעה על דובי בחזרה. ''הא הא!''

אחרי כמעט שלוש שעות ויותר מדי חתימות גיימן נראה עייף כמעט כמו ביציאה מהמטוס, אבל אנחנו לא יכולים להציע יותר מכמה דקות מנוחה – עוד מעט הוא צריך להיות באירוע העיתונאים של מגזיני המד''ב והפנטסיה. ''לפחות הם חכמים יותר, ולא ישאלו שאלות מטופשות כמו במסיבת העיתונאים של העיתונים הרגילים,'' מנסה דידי לנחם אותו.
''יש מקום בעולם שלא תבוא אליו מתוך אידאולוגיה?'' שואל אחד העיתונאים החכמים-יותר.
גיימן מבקש הבהרה. ''נגיד, לישראל. ישראל היא מדינת כיבוש. אם מספיק אנשים יגידו שהם לא מגיעים לארץ, אולי זה ישנה את זה.'' גיימן המבולבל עונה בשלילה. ''יש לך בכלל מודעות פוליטית?'' ממשיך החכם. ''כי זה לא נראה מהספרים, שיש לך מודעות פוליטית.''
גיימן בוהה בו דקה ארוכה, צוחק למחצה. ''זה היה דבר אידיוטי להפליא להגיד, אתה יודע?''
העיתונאים האחרים מוחאים לו כפיים, והוא מזכיר את ''רמאדן.'' העיתונאי אוכל את עצמו בשקט. אני בועטת בעצמי מתחת למושב.

משם אנחנו נוסעים להרצאה היומית, שתתקיים באולם אריסון. גיימן נראה כאילו הוא עומד להרדם תוך כדי דיבור. ''ביררתי, ויש שם מאחורי קלעים אמיתיים,'' אומר דידי. ''יהיו לנו עשרים דקות לפחות לנוח שם.'' גיימן נראה מעודד קלות. ''לא אמרתם משהו על חטיפים, קודם?'' הוא שואל, ואני שולחת את דובי להביא את הבמבה והצ'יפס מהאוטו. גיימן מריח את הבמבה בחשד ואז מחסל אותה בהנאה מרובה. אחרי כוס תה הוא נראה כמו מישהו שעשוי לשרוד הרצאה שלמה, ומונה את מעלותיו הברוכות של התה עבור הבריטי הנודד בעולם. ''אני חושב שאני אדבר על להגשים את החלומות שלך,'' הוא אומר, ומדבר במשך שעה וחצי על איך הוא הגשים את כל החלומות שלו.

בחזרה מאחורי הקלעים, גיימן כבר ממש זורח. דידי מונה בפניו את מעלות ההרצאה, וגיימן מקשיב בעניין. ''ואתה גם נראה יותר טוב,'' הוא מסכם.
''מסתבר שכל מה שהייתי צריך זה החטיף ההוא,'' אומר גיימן. ''ממש הציל אותי, להעלות את הסוכר בדם. תודה, דובי.''
''זה נעמי הביאה אותם,'' דובי מודה. ''אני חשבתי שזה מיותר.''
גיימן מביט בי, מביט שוב בדובי וקובע נחרצות, ''היא זו עם השכל.'' גם אני מביטה בדובי, ומצביעה. ''כן, אני יודע.'' רוטן דובי. ''הא הא.''



חלק ד'
משפחה שכזו – היהודי הטוב – המכונה המופלאה – פרס גפן בראי הקתולהו

אחרי שביליתי את הלילה במשמרת לילה בעבודה ואת הבוקר בנסיונות נואשים לישון, אני מבלה את הצהריים בארוחה עם גיימן ואורחי ארוחת הצהריים. הוא פורש בפניהם בפרוטרוט את ההיסטוריה המשפחתית שלו, ומפליג בסיפורים עד כמה הדודות הזקנות שלו מטורללות. ''ואז הדודה אמרה 'לא, זה לא הבן שלה, את מתבלבלת. את התאומים גילגלו מכל המדרגות כדי לגמול אותם מחיתולים. הוא גיבן כי זרקו אותו מהחלון והוא נפל על החתול'...''
מתוך הערפל של שינה-למחצה, זה נשמע לי הגיוני לחלוטין.

גיימן, שבילה את הלילה בשינה ואת הבוקר בסיור בירושלים, מנסה להסביר לנו בין סדנת קומיקס לאירוע חתימות למתנדבים למה הוא לא היה מסוגל לשים פתק בכותל. ''זה לא היה מסתדר עם זה שאני יהודי לא טוב, אתם מבינים?'' אנחנו לא. ''ביום כיפור, כשאני עושה הקראות או אירועי חתימה, אז אני מרגיש רע עם עצמי. זה עושה אותי יהודי לא טוב, אבל לפחות אני מרגיש אשם בגלל זה, וזה בסדר. אבל אם הייתי שם פתק בכותל, זה לא היה מסתדר עם זה. אני לא יכול לשים פתק בכותל אחרי שהחתמתי ספרים ביום כיפור, ואני אפילו לא יכול להרגיש אשם על זה. הא, זה ממש מוזר. אם היו שואלים אותי איך אני אגיב לכותל, לא הייתי חושב לרגע שזה מה שיקרה.''
''נשמע דווקא כאילו אתה יופי של יהודי,'' מעיר דידי. ''הכל בסדר כשאתה מרגיש אשם, ומצאת לך חוויה רוחנית משלך בכותל.'' גיימן צוחק.

בארוחת הערב הוא מספר שהדבר הכי מגניב בירושלים הוא להתקע בפקק תנועה של אנשים. ''תמיד חשבתי שזו הגזמה ספרותית נאה, שאנשים מאבדים אחד את השני בהמון, וההמון לוקח אותם לפה או לשם. אבל זה לא! זה מגניב.''
''מגניב?!'' תוהה אחד מאנשי הסגל בארוחה. אשת סגל אחרת מטה את ראשה ואומרת ''האמת? זה קורה לי די הרבה.''
גיימן מביט בה. ''בירושלים?''
היא מנידה בראשה. ''לא. באיקון.''

יום חמישי מתקרב, ואיתו ההחתמה השניה. הנסיון שצברנו לימד אותנו לכופף מחדש את לוח הזמנים כך שתהיה שעה שלמה של מנוחה בין החתימה האחרונה-באמת-לגמרי-ולחלוטין-ואת-אלה-תשאירו-בארגז-אולי-הוא-יוכל-לחתום-יותר-מאוחר לבין האירוע הבא. מרוצים מעצמנו, אנחנו מגיעים בבוקר לכנס ומגלים בעיה חדשה: חם. מאד מאד חם. ואם חם בעשר בבוקר, כשיתחילו החתימות בשלוש בצהרים, אין ספק שתל אביב תנפק לנו את המרק הלח והמלוח שהיא משתמשת בו כתירוץ לאוויר בימים חמים כאלה. ''חבל שאי אפשר לעשות אירוע חתימות כאן, בכתה הממוזגת,'' אני לוחשת לדובי בזמן המפגש עם הסגל. ''זה הרבה יותר מדי מסובך, ויחסום את כל אשכול,'' רוטן דובי בחזרה. ''אני אלך לחפש שמשיה להחתמה,'' הוא מוסיף, ונעלם. דידי ואני נותרים לדאוג לשינוע של גיימן מכאן לשם ולהאבסתו בסושי לבד, ואז חוזרים לאשכול.

אבל זה כבר לא אשכול. זו המכונה המופלאה. אירוע החתימות עבר מקום, וגיימן מובל אחר כבוד אל שולחן נוח באותה כיתה שהרבה יותר מדי מסובך לארגן בה אירוע חתימות. הוא יושב בחדר ממוזג, בזמן שתור החתימות עובר בקבוצות של עשרים, עשרה או חמישה אנשים – תלוי בשלב – בין גלגלי השיניים המשומנים של המכונה המופלאה שבנה דובי בעשר הדקות שנותרו לו בין כיבוי שריפה כזו או אחרת באיקון לבין אירוע החתימות. המחתימים מקבלים מספרים בסדר מופתי, רושמים את השמות על פתקים ונכנסים לכיתה שהונדסה מחדש כדי להכיל תור. ואז הם שותים, כי דובי חשב גם על השעות שבהם הם לא עמדו במיזוג ודאג להשאיר בקבוק מים קריר כל כמה צעדים.
לאחר חצי שעה, כשמעיין מו מנעימה את זמן ההחתמה בנגינת ג'טרו טל בחליל, אני מבינה ששום דבר משמעותי כבר לא יתקלקל והולכת לערוך חזרות לקראת אירוע העשור של האגודה. קוראים חביבים, המלצה לחיים בריאים יותר: אל תפיקו אירוע באיקון בעודכם מלווים אורח כבוד. זה עשוי להצליח, אבל זה לא תורם דבר לבריאות הנפש.

אחרי אירוע העשור, זוכי פרס גפן מצטלמים יחדיו. בשלב מסוים אני מגלה שהם מצטלמים יחדיו כשבובת היד קתולהו נמצאת על ידו של מחבר הספר שזכה בפרס זה עתה, ''בני אנאנסי'' – ניל גיימן. בשלב הבא הם מצטלמים כשקתולהו מכרסם בהנאה את אשכול הענבים המצפצף ששימש את אנשי אירוע העשור כדי ליצג את פרס גפן. שלב אחד הלאה אני מגלה את עצמי מצטלמת עם מחבר ''בני אנאנסי'' (הידוע בכינויו בֶּנִי אַנָאנַסִי) בעצמי, ואז נזכרת שלמעשה, בניגוד למאות המחתימים, אין לי אף תמונה עם גיימן עדיין. למזלי מצלמים אותי שוב, בתפקיד נושאת הכלים האמיצה.



אפילוג: הסקוביז

בליל יום חמישי אני נפרדת מגיימן: מחר יש עבודה ואז משפחה. הוא טוען שהוא צריך להגיד תודה, ואני מסמיקה. הוא אומר תודה בכל מני צורות, ואני מסמיקה עוד יותר. גיימן הרי לא יכול לדבר סתם ככה: גיימן מתבטא. בכלל, גיימן והשפה המדוברת מתעללים אחד בשני בלי סוף, אבל בסוף בדרך כלל יוצא מזה משהו ממש טוב. ''בכל מקרה,'' הוא מסכם, ''אם דידי הוא סקובי ודובי הוא שאגי, את וולמה.''

ביום ששי מחליפים אותי מוקדם יותר בעבודה, ואני מגיעה לחצי שעה נוספת. אני יוצאת ממנה עם שוקולד מריר משובח (שנשאר מהחבילה שהשאיר המלון בחדר), סנדמן מצויר ביד (של גיימן) והתג שמודיע לכל מאן דבעי שאני ניל גיימן, אורח. ''רק רצית לגנוב עוד חיבוק, נכון?'' הוא צוחק עלי כשאני נפרדת ממנו בפעם השניה.
דידי מצביע עלי. ''הא הא.''



ניל גיימן
איקון

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
נעמי - תלווי אותי :-)  (חדש)
רני יום חמישי, 26/10/2006, שעה 16:31
והנה, רק בשבילך, תמונה שלך עם אחד - ניל גיימן:
ועוד אחת:

   כתוב תגובה
נראה לך שהן לא שמורות לי כבר במחשב?  (חדש)
נעמי וינר יום חמישי, 26/10/2006, שעה 16:48
בתשובה לרני
אמרתי לך כבר שהן תמונות נפלאות מאוד מאוד, לא?
   כתוב תגובה
שתדעי לך שהקתולהו שלי מתכוון לכתוב  (חדש)
Boojie יום חמישי, 26/10/2006, שעה 16:43
ספר שיהיה רב מכר היסטרי: ''ניל גיימן דחף לי יד ל- הממ, לא חשוב''. P-:
   כתוב תגובה
כפי שדורי בן זאב יאמר זאת:  (חדש)
NY יום חמישי, 26/10/2006, שעה 16:51
בתשובה לBoojie
''הוא משמש לי באשוחים!''
   כתוב תגובה
ואיפה הוא חתם לקת'ולהו?  (חדש)
רז יום חמישי, 26/10/2006, שעה 17:05
בתשובה לBoojie
   כתוב תגובה
במימדים אחרים.  (חדש)
Boojie יום חמישי, 26/10/2006, שעה 17:41
בתשובה לרז
לא על הכל מדברים בפומבי, רז. אתה אמור כבר לדעת את זה. P-:
   כתוב תגובה
במקור, אגב  (חדש)
נעמי וינר יום חמישי, 26/10/2006, שעה 17:21
גיימן והשפה המדוברת זה כמו אורי ודובי: הם מתעללים אחד בשני בלי הפסקה, אבל בסוף בדרך כלל יוצא מזה משהו ממש טוב.
   כתוב תגובה
סיקור מעולה! גו נעמי!  (חדש)
ליאה יום חמישי, 26/10/2006, שעה 18:22
מרתק ובעיקר משעשע עד אושר לשמוע את הדברים מנקודת המבט שלך, ולקרוא על כל מה שהתרחש מאחורי הקלעים. אני מאחלת לך שתלווי עוד הרבה אורחי כבוד ותשאירי אותם עם דעה כל כך טובה עלינו.
וגם ניל נשמע די מרוצה.
   כתוב תגובה
טוב, כל זו מילה גדולה...  (חדש)
נעמי וינר יום חמישי, 26/10/2006, שעה 18:40
בתשובה לליאה
מוהאהא. מוהאהאהאהאהא.
   כתוב תגובה
יופי של סיקור :-)  (חדש)
גיל יום שישי, 27/10/2006, שעה 0:14
כיף לקרוא!
את כותבת מוכשרת בעצמך.
   כתוב תגובה
יופי של סיקור :-)  (חדש)
יעל יום שישי, 27/10/2006, שעה 9:27
בתשובה לגיל
טוב, תראה, היא נשמה את אותו אויר שגיימן נשם במשך כמה ימים. משהו היה חייב לעבור, לא?

;-)

וכן, נעמי, כתבה מצוינת.
   כתוב תגובה
מצויין :)  (חדש)
Odonata יום שישי, 27/10/2006, שעה 17:29
זה היה כה משעשע. ואינפורמטיבי.
עכשיו אני יכולה לקנא בך באופן הרבה יותר מפורט.
   כתוב תגובה
הא הא! מצויין!  (חדש)
Sabre Runner יום שישי, 27/10/2006, שעה 17:36
אבל האם הוא באמת נהנה מהביצה עין ששלחנו לו?
   כתוב תגובה
הו כן, בהחלט!  (חדש)
אסטרונעמי יום שישי, 27/10/2006, שעה 19:25
בתשובה לSabre Runner
הוא גם צחק מאוד מאוד, וגם השתכנע שאנחנו יודעים להכין ביצים כמו שצריך כאן בישראל. כל הכבוד לכם. הצלתם את כבודנו האבוד :)
   כתוב תגובה
חביתה  (חדש)
bob שבת, 28/10/2006, שעה 10:40
בתשובה לאסטרונעמי
אני עדיין לא מאמין שהם לא הסכימו לעשות חביתה, זה לא כל כך מסובך...

חוץ מזה, אחלה סיקור!
צחקתי בלי להפסיק ועכשיו אנשים מסתכלים עלי מוזר...
   כתוב תגובה
YAY נעמי! :)  (חדש)
קרן אמבר שבת, 28/10/2006, שעה 7:49
   כתוב תגובה
כתבה נהדרת  (חדש)
אסף רזון שבת, 28/10/2006, שעה 11:46
משום מה הדבר שהכי הצחיק אותי זה שדובי הוא שאגי... במיוחד שהיו רמזים מטרימים ל-Epiphany הזה לאורך כל הכתבה!
   כתוב תגובה
*מחיאות כפיים סוערות*  (חדש)
מעיןמווּ שבת, 28/10/2006, שעה 13:31
נעמי, את גאון!
צחקתי בלי סוף כשקראתי את זה :-)
[חבל שלא היית בהחתמה בקומיקאזה, דידי ודובי צחקו עליי עוד קצת (''אתה מבין זיו, החוקים שאנחנו קובעים פשוט לא חלים על מעין. היא עוברת דרך קירות'')]

נתראה בכנס הבא :-)
מעין.
נ.ב. אני לבשתי את מעיל העור המפורסם של ניל גיימן! :-)
   כתוב תגובה
הי, את!  (חדש)
אסטרונעמי שבת, 28/10/2006, שעה 15:38
בתשובה למעיןמווּ
אספתי די הרבה תמונות שלך כשאספתי תמונות אייקון מהרשת. את רוצה אותן? יש מייל על השם שלי, תתקשרי :)

אני חושבת שאחד ההיילייטים של הכנס היה בהחתמה השניה, כשניגנת. מצד אחד גיימן, מצד שני הבורה של ג'טרו, החיים יפים.

כן, אני יודעת שמדדת את המעיל ההוא. שמת לב כמה הוא כבד? 20 קילו ארורים!
   כתוב תגובה
ניל גיימן אוהב במבה!  (חדש)
מתולתלת שבת, 28/10/2006, שעה 21:00
מישהו יודע איפה אפשר למצוא את כל התמונות שצילם הצלם בהחתמות? הוא היה אמור לשלוח לי את התמונה שהוא צילם אותי, אבל לא קיבלתי אותה. אמרו לי שהתמונות עלו לאתר אבל אני לא יודעת איפה. מישהו יודע?
   כתוב תגובה
התמונות...  (חדש)
מעיןמווּ שבת, 28/10/2006, שעה 22:02
בתשובה למתולתלת
[לא כולן שם, אבל הרוב כן.]
   כתוב תגובה
I'd keep Nominka as my personal escort  (חדש)
al-dib with a Hebrew malfunction יום ראשון, 29/10/2006, שעה 0:29
Ouch, Oren, lay off! :-P
   כתוב תגובה
לא להאמין מה פספסתי רק באתר!  (חדש)
אורן (לא שלך) יום שני, 20/08/2007, שעה 20:32
אחלה סיקור נעמי!

נהניתי מהסיקור כמעט כמו מלהזכר בכל מני דברים מהכנס עצמו, אולי בגלל שבאמת הזכרת לי הרבה מהכנס!

לומר את האמת - אם חשבתי שהתור להחתמות מפחיד מהצד, אחרי התאור שלך אני מבין שזה היה חסר סיכוי מראש גם ככה :-)

אגב - אם את מתכוונת ללוות ובעיקר לסקר כל ליווי של אורח כבוד בכנס כמו שעשית עם גיימן אז אני מצביע עבורך מראש.

--
אורן - 10110030
oren <dot> kaplan (at) gmail <dot> com
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.