על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3  
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2  
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1  
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0  
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0  
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0  
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39  
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1  
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11  
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6  
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6  
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16  
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74  
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3  
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25  

מעבר
פרקים לדוגמה / קוני ויליס
יום ראשון, 27/04/2003, שעה 15:06

ספרה של קוני וויליס


מן הכריכה האחורית:

ג'ואנה לאנדר, פסיכולוגית המקדישה את חייה למעקב אחרי המוות, מצטרפת למחקר המבצע הדמיה של סף המוות בתקווה לשחזר את החוויות שחווים אנשים לפני מותם. ג'ואנה, המסורה למטופליה שחוו חוויות על סף המוות, יודעת כי השתתפותה במחקר תקרב אותה לפענוח התעלומה הגדולה או תגרום לה ליפול קורבן לאימה ולאבדון. ד''ר רייט, שותפה למחקר, משוכנע כי חוויית סף המוות היא מנגנון הישרדותי, וכי ברגע שהממסד הרפואי יצליח להבין כיצד פועל התהליך, ניתן יהיה לעכב את תהליך הגסיסה ואולי אף לגרום לו להיות הפיך. אלא שהניסוי מחייב את משתתפיו לשלם מחיר אישי כבד, וכאשר הוא נקלע לסכנת ביטול בשל כך, נאלצת ג'ואנה לקחת בו חלק פעיל. החוויות שלה במהלך הניסוי מרתקות אותה עד כדי כך, שהיא חייבת להתנסות בהן שוב ושוב. היא חייבת לגלות מהו המקום המוכר כל כך שאליו נקלעה, המקום שזכרונו ממשיך לרדוף אותה ללא הרף.
ובכל פעם שהיא מוצאת עצמה שם, תחושת האימה הולכת וגוברת, משום שפן מסוים בתודעתה יודע מדוע היא חשה שהמקום כה מוכר לה, ומדוע תחושת האימה שהיא מתנסה בה מוצדקת בתכלית...


חלק 1

''חדל, חדל, אני מנסה להגיע אל קייפ-רייס''.
– הודעה אלחוטית מהטיטניק, שקטעה הודעת אזהרה מפני קרח
שניסתה הקליפורניין לשדר אליה.


1

''עוד אור!''
– מילותיו האחרונות של גתה.


''שמעתי רעש'', אמרה גברת דאוונפורט, ''ואז עברתי במנהרה''.
''את יכולה לתאר את זה?'' שאלה ג'ואנה וקירבה אליה את הרשמקול הזעיר.
''את המנהרה?'' שאלה גברת דאוונפורט, סוקרת את חדרה שבבית החולים כמי שמנסה לקבל השראה.
''ובכן, היה חשוך שם...''
ג'ואנה המתינה. כל שאלה שהיא, ואפילו ''עד כמה היה המקום חשוך?'' עלולה להיחשב כשאלה מַנחה כאשר מראיינים אנשים על חוויית סף-מוות שחוו, ורוב בני האדם שנענים בשתיקה נוטים לדבר כדי להפר אותה, כך שהמראיין צריך רק להמתין בשקט. אך גברת דאוונפורט לא נהגה כך. היא בהתה זמן-מה בעירוי התוך-ורידי שלה, ואז הביטה בג'ואנה במבט חוקר.
''האם את זוכרת עוד משהו בנוגע למנהרה?'' שאלה ג'ואנה.
''לא...'' השיבה גברת דאוונפורט לאחר רגע. ''היה חשוך שם''.
''חשוך'', כתבה ג'ואנה. היא הקפידה לרשום הערות, למקרה שהקלטת תיגמר או שיקרה משהו לרשמקול. בעזרת ההערות היא אפיינה את סגנון דיבורו של המרואיין וציינה הדגשים מיוחדים בגוֹן קולו; למשל, ''שתקן'', ''נטול התלהבות''. אבל לעתים דווקא נטולי ההתלהבות התגלו כמרואיינים הטובים ביותר, בתנאי שהמראיין מסוגל להפגין מידה מספקת של אורך רוח. ''אמרת ששמעת רעש'', אמרה ג'ואנה. ''את יכולה לתאר אותו?''
''רעש?'' שאלה גברת דאוונפורט בחוסר ביטחון.
בתנאי שהמראיין מסוגל להפגין את אורך הרוח של איוב, תיקנה ג'ואנה את הערתה הקודמת.
''אמרת קודם'', חזרה ואמרה, מציצה בניירותיה, '''שמעתי רעש, ואז עברתי במנהרה'. האם שמעת את הרעש לפני שנכנסת למנהרה?''
''לא...'' ענתה גברת דאוונפורט בפנים קודרות, ''...כן. אני לא בטוחה. זה היה מין צלצול...'' היא הביטה בג'ואנה בהבעה חוקרת. ''ואולי זמזום?'' ג'ואנה שמרה על הבעה חתומה. גם חיוך מעודד או הבעה זועפת עלולים להיחשב תגובות מנחות. ''אני חושבת שזמזום'', אמרה גברת דאוונפורט כעבור רגע.
''את יכולה לתאר את זה?''
חבל שלא אכלתי משהו לפני שהתחלתי, חשבה ג'ואנה. השעה הייתה אחרי שתים-עשרה בצהריים, והיא לא אכלה דבר לארוחת הבוקר, פרט לקפה ולחטיף בצק פריך במילוי פירות. אבל היא רצתה להספיק לראיין את גברת דאוונפורט לפני שמוריס מאנדרייק יעשה זאת, וככל שחולף יותר זמן בין שלב העס''מ(1) לריאיון, כך גדלה כמות דברי הסרק(2) הנאמרים בו.
''לתאר את זה?'' שאלה גברת דאוונפורט בכעס. ''זמזום''.
לא היה בכך שום טעם. היא תיאלץ לשאול שאלות מפורטות, מנחות או לא, אחרת לא תצליח לחלץ ממנה דבר. ''האם הזמזום היה רצוף או מקוטע?''
''מקוטע?'' שאלה גברת דאוונפורט במבוכה.
''האם הוא פּסַק ואז החל שוב? כמו מישהו שרוצה להיכנס לדירה, ומצלצל בפעמון כמה פעמים? או שזה היה צליל יציב, כמו זמזום של דבורה?''
''רם'', ענתה גברת דאוונפורט, אבל בחוסר ביטחון. ''וזה פסק''.
החומר הזה חסר כל ערך, חשבה ג'ואנה. ''ומה קרה לאחר שזה פסק?''
''היה חשוך'', אמרה גברת דאוונפורט, ''ואז ראיתי אור בקצה המנהרה, ואז-''
הזימונית של ג'ואנה החלה לזמזם. נהדר, חשבה, וגיששה בידה כדי לסגור אותה. היא הייתה אמורה לסגור אותה לפני תחילת הריאיון למרות ההוראה של בית החולים מֶרסי ג'נרל להשאירה פתוחה כל הזמן. היחידים שניסו לאתר אותה אי-פעם היו וייל ומר מאנדרייק, והצפצופים האלה כבר הרסו לה יותר מריאיון אחד של עס''מ.
''את צריכה ללכת?'' שאלה גברת דאוונפורט.
''לא. את ראית אור-''
''אם את חייבת ללכת...''
''אני לא חייבת'', השיבה ג'ואנה בתקיפות, תוחבת את הזימונית חזרה לכיסה בלי להביט בה. ''זה לא משהו דחוף. ראית אור. את יכולה לתאר אותו?''
''אור זהוב'', ענתה מיד גברת דאוונפורט. מהר מדי. והיא נראתה שבעת רצון וזחוחה, כמו ילד שיודע את התשובה הנכונה.
''זהוב'', חזרה ג'ואנה.
''כן, ובהיר יותר מכל אור אחר שראיתי אי-פעם, אבל זה לא סנוור אותי. זה היה חם ומנחם, וכשהסתכלתי בו, ראיתי איזו ישוּת, מלאך שכולו אור''.
''מלאך שכולו אור'', אמרה ג'ואנה בתחושה כבדה.
''כן, והמלאך היה מוקף באנשים מתים שהכרתי פעם. אימא שלי, ואבי המסכן, והדוד שלי אלווין. הוא שירת בצי במלחמת העולם השנייה. הוא נהרג בגוואדאל-קאנאל(3) , והמלאך שכולו אור אמר-''
''לפני שנכנסת למנהרה'', ג'ואנה קטעה אותה, ''האם חווית תחושה של שהייה-מחוץ-לגוף?''
''לא'', ענתה ללא דיחוי. ''מר מאנדרייק אמר שלפעמים אנשים חווים את זה, אבל אני זוכרת רק את המנהרה ואת האור''.
מר מאנדרייק. כמובן. היא הייתה צריכה לדעת. ''הוא ראיין אותי אתמול בערב'', אמרה גברת דאוונפורט. ''את מכירה אותו?''
אני בהחלט מכירה אותו, חשבה ג'ואנה.
''הוא סופר ידוע'', אמרה גברת דאוונפורט. ''הוא כתב את האור שבקצה המנהרה. זה היה רב-מכר''.
''כן, אני יודעת'', אמרה ג'ואנה.
''הוא עובד על ספר חדש'', אמרה גברת דאוונפורט. ''מסרים מן העבר האחר. את יודעת, קשה לנחש שהוא אדם מפורסם כל-כך. הוא כזה נחמד. הוא שואל שאלות בצורה יפה כל-כך''.
אני בטוחה בכך, חשבה ג'ואנה. כבר יצא לה לשמוע אותו שואל: ''כאשר נכנסת למנהרה, שמעת זמזום, נכון? האם אפשר לתאר את האור שראית בקצה המנהרה כזהוב? ואפילו שזה היה האור הבהיר ביותר שראית אי-פעם, הוא לא סנוור אותך או הכאיב לעינייך, נכון? מתי פגשת את המלאך שכולו אור?'' המונח ''שאלות מנחות'' אפילו לא התקרב לזה.
וכל הזמן הוא מחייך, מניד בראשו בעידוד למשמע התשובות שהוא מעוניין לשמוע ושואל: ''את משוכנעת שזה לא נשמע יותר זמזום מאשר צלצול?'' ואז ממשיך בטון של הזדהות ובארשת חמורת סבר: ''ואת לא זוכרת כיצד ריחפת מעל שולחן הניתוחים? את בטוחה?''
הם זכרו הכול למענו, כיצד נטשו את גופם ונכנסו אל המנהרה ופגשו את ישו, זכרו את האור ואת תמונת חייהם החולפים לנגד עיניהם, ואת הפגישה עם יקיריהם המנוֹחים. למרבה הנוחות, הם שכחו את המראות ואת הקולות שלא התאימו לתבנית, והעלו באוב את אלה שכן התאימו. והתעלמו לחלוטין מכל הדברים שבאמת התרחשו.
כאילו לא די בכך שבכל מקום אפשרי הוצגו למכירה כל אותם ספרים שהשרו אווירה עגומה ומדכדכת, כמו חיבוק על-ידי האור, וכל אותם ספרים שעסקו בחוויות עס''מ, ותוכניות הטלוויזיה והמאמרים בכתבי העת, שאמרו לאנשים מה הם אמורים לראות – על כל אלה נוסף האדם הזה, שהגיע למֶרסי ג'נרל והכניס רעיונות לראשם של מושאי המחקר.
''מר מאנדרייק סיפר לי שמלבד החוויה-החוץ-גופית'', אמרה גברת דאוונפורט בגאווה, ''ההתנסות שלי בחוויית העס''מ היא אחת המעולות שכתב אי-פעם''.
כתב זאת הגדרה מדויקת, חשבה ג'ואנה. לא היה שום טעם להמשיך בריאיון.
''תודה רבה לך, גברת דאוונפורט'', אמרה. ''אני סבורה שזה יספיק''.
''אבל עדיין לא סיפרתי לך על המקהלה השמימית, ואיך ראיתי את חיי חולפים לנגד עיניי'', אמרה גברת דאוונפורט, שנשמעה פתאום חדורת התלהבות. ''המלאך שכולו אור נתן לי להסתכל בגביש הבדולח שלו, וראיתי שם את כל הדברים שעשיתי אי-פעם בחיי, הדברים הטובים והרעים''.
שעליהם היא מתכוונת לספר לי כעת, חשבה ג'ואנה. היא הגניבה את ידה לכיסה והעבירה את מתג הזימונית למצב קליטה. תשמיע ביפ, ציוותה עליו בלבה. עכשיו.
''ואז ראיתי בגביש הבדולח איך ננעלתי פעם מחוץ למכונית שלי, ואיך חיפשתי את המפתחות בתיק ובכיסי המעיל...''
דווקא כעת, כשג'ואנה קיוותה שהזימונית תתחיל לטרטר, התעקש המכשיר להישאר דומם. היא חייבת לקנות זימונית עם כפתור שאפשר ללחוץ עליו בשעת חירום. היא תהתה אם ''רדיו-שאק'' מייצרים משהו כזה.
''...ואז ראיתי איך לוקחים אותי לבית החולים ואיך הלב שלי מפסיק לפעום'', אמרה גברת דאוונפורט, ''ואחר כך התחיל האור להבהב, והמלאך הושיט לי מברק, בדיוק כמו זה שקיבלנו כשאלווין נהרג, ושאלתי: 'האם זה אומר שאני מתה?' והמלאך אמר: 'לא, זה מסר שמודיע לך שעלייך לשוב לחייך הארציים'. את רושמת הכול?''
''כן'', ענתה ג'ואנה וכתבה: ''צ'יזבורגר, צ'יפס, קולה גדולה''.
'''שעתך עדיין לא הגיעה', אמר המלאך שכולו אור, ומיד אחר כך חזרתי לחדר הניתוחים''.
''אם לא אצא מכאן בקרוב'', כתבה ג'ואנה, ''הקפטריה תיסגר, אז בבקשה, שמישהו ינסה לאתר אותי''.
לבסוף, למרבה ההקלה, החלה הזימונית לרטוט, בדיוק כשגברת דאוונפורט תיארה את האור ''כמו מנסרה של יהלומים ואבני ספיר ואבני אודם'', ציטוט מדויק מתוך האור שבקצה המנהרה. ''אני מתנצלת, אני פשוט חייבת לזוז'', אמרה ג'ואנה והוציאה את הזימונית מכיסה. ''מדובר במקרה חירום''. היא חטפה את הרשמקול שלה וכיבתה אותו.
''איך אוכל להשיג אותך אם אזכר בפרטים נוספים שקשורים בעס''מ שלי?''
''את יכולה לשלוח לי הודעה בזימונית'', השיבה ג'ואנה, ונמלטה על נפשה. רק לאחר שיצאה מן החדר, טרחה לבדוק מי ניסה לאתר אותה. היא לא זיהתה את המספר – מספר טלפון פנימי של בית החולים. היא הלכה אל תחנת האחיות כדי לטלפן משם.
''יש לך מושג מי זה?'' שאלה את איליין, האחות האחראית.
''אני חלשה בניחושים'', ענתה איליין. ''זה לא מר מאנדרייק?''
''לא, אני מכירה את המספר של מר מאנדרייק'', אמרה ג'ואנה בזעף. ''הוא הצליח להגיע לגברת דאוונפורט לפניי. זה הריאיון השלישי ברציפות השבוע שהוא מצליח להרוס לי''.
''את עובדת עליי'', אמרה איליין בהשתתפות. היא עדיין הביטה במספר שהופיע על צג הזימונית. ''ייתכן שזה המספר של ד''ר רייט. הוא חיפש אותך קודם''.
''ד''ר רייט?'' שאלה ג'ואנה וקימטה את מצחה. השם לא נשמע מוכר. מתוך הרגל שאלה: ''את יכולה לתאר אותו?''
''גבוה, צעיר, בלונדיני-''
''וחמוד'', אמרה טיש, שבדיוק ניגשה אל שולחן הקבלה, גיליון רפואי בידה.
התיאור לא הלם איש מהאנשים שג'ואנה הכירה. ''הוא אמר לך מה הוא רוצה?''
איליין הנידה בראשה לשלילה. ''הוא שאל אותי אם את זו שעושה את המחקר על העס''מ''.
''נפלא'', אמרה ג'ואנה. ''הוא בטח רוצה לספר לי איך עבר במנהרה וראה את האור, את כל קרוביו המנוחים ואת מוריס מאנדרייק''.
''נראה לך?'' שאלה איליין בספקנות. ''כלומר, הוא רופא''.
''כאילו שזו ערובה כלשהי לכך שאתה לא פסיכי'', אמרה ג'ואנה. ''את מכירה את ד''ר אברמס מבית החולים מאונט-סיניי? בשבוע שעבר אכלנו יחד צהריים, והוא ניסה לעבוד עליי וסיפר שהוא מתכוון לפנות לחברי מועצת המנהלים של בית החולים כדי שיאפשרו לי לראיין גם שם, ואז התחיל לספר על העס''מ שלו, איך ראה מנהרה, אור ואת משה רבנו, שהורה לו לחזור לחייו הארציים כדי להקנות את התורה לבני האדם. וזה בדיוק מה שהוא עשה. במשך כל הארוחה''.
''את עובדת עליי'', אמרה איליין.
''אבל ד''ר רייט באמת מתוק'', התערבה טיש.
''למרבה הצער, גם זאת לא ערובה לשום דבר'', אמרה ג'ואנה. ''בשבוע שעבר פגשתי מתמחה מתוק, שסיפר לי שראה את אלוויס בעס''מ שלו''. היא העיפה מבט בשעונה. הקפטריה עדיין פתוחה. ''אני יוצאת להפסקת צהריים'', אמרה. ''אם ד''ר רייט יחפש אותי, תשלחו אותו למר מאנדרייק''.
היא ירדה במדרגות החירום לקפטריה שבבניין הראשי, מוותרת על המעלית כדי לא להיתקל באיש. היא שיערה שד''ר רייט היה זה שניסה לאתר אותה כשראיינה את גברת דאוונפורט. אלא אם כן זו הייתה וייל, שניסתה לאתר אותה כדי לדווח לה על קידודו(4) של מטופל, שעשוי להיכנס לשלב עס''מ. מוטב שתבדוק זאת. היא פנתה לעבר חדר המיון.
המקום היה עמוס כרגיל; כיסאות גלגלים בכל פינה, על שולחן הטיפולים ישב ילד שסביב ידו כרוכה מגבת אדומה ולחה, שתי נשים פנו בספרדית מהירה וכועסת אל האחות האחראית לקבלת החולים, ובאחד מחדרי הטיפול לנפגעי טראומה קיללה מישהי בצרחות מלוא ריאותיה. ג'ואנה פילסה את דרכה מבעד לסבך מוטות עירוי תוך-ורידיים ועגלות, תרה אחר וייל במדיה הסטריליים, הכחולים, ובפניה המודאגות. היא תמיד נראתה מודאגת כשעבדה במיון, בין שקיבלה התראת קידוד ובין שהייתה טרודה בשליפת רסיסים מעורו של חולה. לעתים תכופות תהתה ג'ואנה איזו השפעה יש לכך על החולים שטיפלה בהם.
הנה היא, ליד שולחן הקבלה, מעיינת בדאגה בגיליון רפואי. ג'ואנה עקפה כיסא גלגלים וחבילת שמיכות, ולבסוף הגיעה אל וייל.
''ניסית לאתר אותי?'' שאלה.
וייל נדה בראשה הנתון בשביס האחות הכחול. ''המקום הזה נראה כמו בית קברות. ירוי אחד, שניים עם מנות יתר ואחד עם דלקת ריאות; סיבוך של איידס. כולם הגיעו לכאן לר''ח(5) , פרט למקרה אחד של מנת יתר''.
היא הניחה את הגיליון וסימנה לג'ואנה להיכנס לחדר הטראומה. שולחן הטיפולים הוזז הצדה; במקומו הוערם ציוד אלקטרוני, ועל השולחן הונחו חוטי תיל וכבלים. ''מה זה?'' שאלה ג'ואנה.
''חדר התקשורת'', אמרה וייל. ''אם הם יגמרו את זה אי-פעם, נוכל ליצור קשר קבוע עם האמבולנסים, להתעדכן בנתונים ולתת הנחיות רפואיות לפראמדיקים שנמצאים בדרך לכאן. כך נוכל לדעת מה מצב המטופלים, ואם הם עומדים להגיע לכאן לר''ח. או חמושים בנשק''. היא הסירה את שביס האחות וניערה את שלל צמותיה הדקיקות והשחורות. ''ההוא עם מנת היתר שלא הגיע לר''ח ניסה לירות באחד הסניטרים שהעביר אותו לשולחן הטיפולים. הוא היה על הסם החדש הזה, שמשפיע בגלים. היה לנו מזל. הוא לקח כמות גדולה ומת לפני שהספיק ללחוץ על ההדק''.
''את חייבת להגיש בקשה לעבור למחלקת ילדים'', אמרה ג'ואנה.
וייל התחלחלה. ''ילדים יותר גרועים אפילו מהמסוממים. ובכל מקרה, אם אבקש העברה, מי יודיע לך על מקרי העס''מ לפני שמאנדרייק יספיק להגיע אליהם?''
ג'ואנה חייכה. ''את באמת תקוותי היחידה. דרך אגב, את מכירה את ד''ר רייט?''
''אני מחפשת כבר שנים את 'מיסטר-רייט''', אמרה וייל.
''ובכן, לא נראה לי שהוא המיועד'', אמרה ג'ואנה. ''הוא לא אחד מהסטאז'רים או המתמחים(6) במיון, נכון?''
''אין לי מושג'', אמרה וייל. ''עוברים כאן כל-כך הרבה מהם, כך שאני בכלל לא טורחת לזכור את השמות. אני פשוט אומרת: 'תפסיק את זה מיד', או: 'מה אתה מנסה לעשות עכשיו?' אבל אני אבדוק''. הן חזרו למיון. וייל מיהרה לקחת את התיק המשרדי והעבירה את אצבעה לאורך רשימת השמות. ''לאאא. את בטוחה שהוא עובד כאן, במרסי ג'נרל?''
''לא'', השיבה ג'ואנה. ''אבל אם הוא ישאל עליי, תגידי לו שאהיה למעלה, בשבע מערב''.
''ואיפה תהיי אם יצוץ פתאום מועמד חדש לעס''מ, ואני ארצה לאתר אותך בדחיפות?''
ג'ואנה חייכה חיוך רחב. ''בקפטריה''.
''אשלח לך הודעה לזימונית'', אמרה וייל. ''צפוי לנו אחר צהריים עמוס''.
''למה?''
''מזג אוויר אופייני להתקפי לב'', אמרה וייל, ולנוכח הארשת האטומה של ג'ואנה הצביעה לעבר הכניסה לחדר המיון. ''השלג יורד ברציפות מאז תשע בבוקר''.
ג'ואנה הביטה בתמיהה לכיוון אליו הצביעה וייל, חושבת על כך שמן המקום שבו היא יושבת אי אפשר לראות את המראה הנשקף מן החלונות. ''כל הבוקר הסתובבתי בחדרי חולים'', אמרה. ובמשרדים נטולי חלונות ובמסדרונות ובמעליות.
''מעידה על קרח, נפילה בשלג, תאונות דרכים'', אמרה וייל. ''נהיה עסוקים מאוד. הזימונית שלך פתוחה?''
''כן, אימא'', השיבה ג'ואנה. ''אני לא אחת מן הסטאז'רים שלך''. היא נפנפה לווייל לשלום ופנתה לעלות לקומה הראשונה.
למרבה ההפתעה, הקפטריה עדיין הייתה פתוחה. שעות הפתיחה המקובלות במקום היו מצומצמות ביותר לעומת הקפטריות בבתי החולים האחרים שג'ואנה הכירה, ובשעה שירדה לארוחת הצהריים, תמיד קידם את פניה אותו מראה מוכר של דלתות זכוכית נעולות, וכיסאות פלסטיק אדומים מונחים הפוכים על שולחנות פורמייקה. אבל היום היה המקום פתוח, אף שאחד העובדים, רשת דקיקה עוטפת את שׂערו האסוף, כבר פינה את בר הסלטים, ועובד אחר לקח ערמת צלחות. ג'ואנה מיהרה לחטוף מגש לפני שהערמה תיעלם, ופסעה לעבר האוכל המבושל. ועצרה מיד. מוריס מאנדרייק עמד שם, ליד מכונת המשקאות, ולקח ספל קפה. הו לא, חשבה ג'ואנה, לא עכשיו. אני עלולה לרצוח אותו.
היא סבה במקומה וצעדה בזריזות לקצה האולם. היא נכנסה למעלית והיססה לרגע, אצבעה מונפת מעל מספרי הקומות. היא לא יכולה לעזוב את שטח בית החולים, היא הבטיחה לווייל להיות זמינה. באגף הצפוני של המזנון המהיר עמדה המכונה האוטומטית, אבל היא לא הייתה בטוחה שיש לה כסף קטן. היא פשפשה בכיסי אפודת הצמר שלה, אך פרט לרשמקול שלה מצאה שם רק עט, מטבע של עשרה סנט, טופס שחרור, מגוון ממחטות נייר משומשות וגלויה שתיעדה שקיעה בחוף טרופי: צלליותיהם הכהות של עצי הדקל מיתמרות לעומת השמים האדומים והמים הוורודים כאלמוג. מאין זה הגיע אליה? היא הפכה את הגלויה. ''מבלים נהדר. הלוואי שהיית כאן'', כתב מישהו וחתם את שמו בכתב חרטומים שאינו ניתן לפענוח. היא מצאה גם פתק בכתב ידה של וייל, אישה יפה, לזכור את הטיטנים, מתחת לפני השטח. רשימת סרטי הווידיאו שווייל ביקשה שתשיג לפני מפגש המנות המהירות הקודם שלהן.
למרבה הצער, שלא כמו באותו מפגש, הפעם לא היה לה פופקורן, והפריט הזול ביותר במכונה האוטומטית עלה שבעים וחמישה סנט. הארנק שלה נשאר למעלה, במשרד, אבל ייתכן שד''ר רייט ממתין לה שם.
אילו עוד קפטריות יש בסביבה? ודאי יש אחת פתוחה באונקולוגית, אבל היא לא הייתה רעבה עד כדי כך. פאולה, באגף המזרחי של הקומה החמישית, חשבה. תמיד אפשר למצוא אצלה מאגר נכבד של שוקולד מארס, ובכלל, חשבה, הגיע הזמן לקפוץ לקארל אספינאל. היא לחצה על הספרה חמש.
היא תהתה מה שלומו של קארל-תרדמת, הכינוי שהאחיות הדביקו לו. בחודשיים האחרונים, מאז אושפז בבית החולים עקב דלקת קרום המוח, היה במצב של תרדמת-למחצה. חלק מן הזמן לא הגיב כלל, ולעתים היו הגפיים שלו מפרכסות ורועדות, והוא מלמל מילים. ולפעמים הוא דיבר בבהירות רבה.
''אבל הוא לא התנסה בחוויית עס''מ'', טענה גוואדאלופ, האחות שטיפלה בו, כלפי ג'ואנה שהשיגה אישור מאשתו להורות לאחיות לרשום את מלמוליו בקפדנות. ''כלומר, הוא מעולם לא קיבל טיפול החייאה''.
''אבל הנסיבות דומות'', השיבה ג'ואנה. והוא היה אחד מן הנחקרים שעליו מוריס מאנדרייק לא יצליח להשפיע לרעה.
הוא היה מנותק לחלוטין, אפילו שאשתו והאחיות העמידו פנים שהוא מסוגל לשמוע את דבריהן. בשעה שנכנסו לחדרו, הקפידו האחיות שלא לכנותו קארל-תרדמת ולא שוחחו בגלוי על מצבו, ועודדו את ג'ואנה לדבר איתו. ''הוכח שיש חולים השרויים בתרדמת ומסוגלים לשמוע את הדברים שנאמרים בנוכחותם'', אמרה פאולה, והציעה לה להתכבד בשוקולד מארס.
אבל אני לא מאמינה בכך, חשבה ג'ואנה, בעודה ממתינה לפתיחתן של דלתות המעלית בקומה החמישית. הוא אינו שומע דבר. בסופו של דבר, הוא שוהה בעולם אחר לחלוטין, הרחק מעבר לשליטתנו.
דלתות המעלית נפתחו, והיא צעדה במסדרון לעבר תחנת האחיות. פאולה לא הייתה שם. אחות בלונדינית בלתי מוכרת בעלת ירכיים שדופות ישבה בעמדת המחשב. ''איפה פאולה?'' שאלה ג'ואנה.
''בבית, חולה'', השיבה בהיסוס האחות הרזה כמחט. ''האם אוכל לעזור לך, ד''ר...'' היא הביטה בתג הזיהוי על צווארה של ג'ואנה, ''לאנדר?''
לא היה טעם לשאול אותה על אוכל. היא נראתה כמו מישהי שמעולם לא טעמה מארס, ומן האופן שבו בהתה בגופה של ג'ואנה, ניכר בבירור שהוא אינו לרוחה. ''לא. תודה'', אמרה ג'ואנה בקרירות, ונוכחה לדעת שהיא עדיין נושאת את המגש מן הקפטריה. כנראה נשאה אותו גם במעלית בלי להיות מודעת לכך.
''הדבר הזה חייב לחזור למטבח'', אמרה בחופזה והושיטה אותו לאחות. ''באתי לראות את תַרד- מר אספינאל'', אמרה והחלה לצעוד לעבר חדרו של קארל.
הדלת הייתה פתוחה. גוואדאלופ עמדה בצדה המרוחק של המיטה והחליפה את העירוי-התוך-ורידי. הכיסא שבו ישבה בדרך כלל אשתו של קארל היה ריק כעת. ''איך הוא מרגיש היום?'' לחשה ג'ואנה וניגשה אל המיטה.
''הרבה יותר טוב'', השיבה גוואדאלופ בעליצות, ולאחר מכן לחשה: ''החום שלו עלה שוב''. היא ניתקה את שקית העירוי הריקה ופסעה לעבר החלון. ''חשוך כאן'', ציינה. ''מה דעתך, קארל, אולי נאיר טיפונת את החדר?'' היא הסיטה את הווילונות.
וייל צדקה. ירד שלג. פתיתים גדולים ירדו משמים אפורים כעופרת. ''קארל, אתה יודע שיורד שלג?'' שאלה גוואדאלופ.
לא, חשבה ג'ואנה והביטה מטה, באיש השוכב במיטתו. פניו המדולדלות מתחת לצינורות החמצן היו חיוורות ונטולות כל הבעה באור האפור שחדר מבעד לחלון. עיניו לא היו עצומות לחלוטין, חרך קטן של לובן העין ניבט מתחת לעפעפיים הכבדים, פיו היה פתוח למחצה.
''נראה שקר בחוץ'', אמרה גוואדאלופ וניגשה לעבר המחשב. ''השלג כבר נערם ברחובות?''
רק לאחר דקה בערך קלטה ג'ואנה שגוואדאלופ מדברת אליה ולא אל קארל. ''אין לי מושג'', אמרה, נאבקת בדחף ללחוש כדי לא להפריע את מנוחתו. ''הגעתי לעבודה לפני שהשלג התחיל''.
גוואדאלופ הקישה על אחד האייקונים שבמסך, מקלידה כמה חום יש לקארל, ואחר החלה לטפל בשקית העירוי החדשה. ''הוא דיבר הבוקר?'' שאלה ג'ואנה.
''אף מילה'', השיבה גוואדאלופ. ''אני משערת שהוא שוב חותר באגם. הוא מלמל משהו קודם''.
''מלמל?'' שאלה ג'ואנה. ''את זוכרת מה הוא אמר?''
''נו, את יודעת, מלמול'', אמרה גוואדאלופ. היא ניגשה למיטה והרימה את השמיכות מעל ידיו המצונררות והחבושות של קארל לעבר חזהו. ''כמו מנגינה לא מזוהה. הנה, עכשיו יהיה לך חם ונוח הרבה יותר'', אמרה ופסעה לעבר הדלת, אוחזת בידה את שקית העירוי הריקה. ''אתה בר-מזל, קארל, לשכב כאן במקום להימצא בחוץ, בשלג'', אמרה ויצאה מן החדר.
אבל הוא לא ממש נמצא כאן, חשבה ג'ואנה. ''איפה אתה, קארל?'' שאלה. ''חותר באגם בסירת המשוטים?'' ההפלגה באגם הייתה אחד התרחישים שהאחיות המציאו בהסתמך על מלמוליו של קארל. הוא ביצע תנועות חתירה בזרועותיו, וייתכן שאכן חתר, ומכיוון שתמיד נותר רגוע ולא בכה בקול, הן הסיקו שמדובר במשהו אידילי.
היו לו כמה תרחישים: ''צעדת המוות של באטאן(7)'', שבמהלכו בכה וצעק ''מים''; תרחיש ההימלטות-מן-האוטובוס; ותרחיש נוסף, שכל אחת מן האחיות כינתה בכינוי אחר: ''להעלות על המוקד'', ''מארב של הווייטקונג'' ו''ייסורי הגיהינום'', שבמהלכו צנח בפראות על סבך השמיכות ועקר את העירוי שלו מהווריד. פעם אף שלח מכת אגרוף לעינה של גוואדאלופ, שניסתה לרסן אותו. ''תעיפו את זה ממני!'' צרח שוב ושוב, ואולי פשוט צעק ''לעוף'' או ''עייפות''. אי אפשר לדעת. ופעם אחת צעק בבעתה: ''תחתכו את הקֶשר''.
''אולי הוא האמין שצינורות העירוי הם חבלים'', אמרה גוואדאלופ בחוסר אונים, עינה עצומה ונפוחה, בשעה שדיווחה לג'ואנה על פרטי האירוע.
''אולי'', אמרה ג'ואנה, אך התקשתה להאמין בכך. הוא לא היה מודע כלל לצינורות העירוי, חשבה, או לשלג או לאחיות. הוא נמצא הרחק מכאן, רואה דבר-מה אחר לחלוטין. בדיוק כמו אותם אנשים שראיינה בשנתיים האחרונות שלקו בהתקפי לב, נפגעו בתאונות דרכים או איבדו כמויות דם אדירות; הם פסעו להם לעבר המלאכים והמנהרות וקרובי המשפחה בדיוק באופן שבו תוכנתו לראות ולחוות, והיא ישבה שם והאזינה לכל אותן הערות סתמיות, הנאמרות ללא מחשבה תחילה, לכל אותם פרטים בלתי רלוונטיים, שלכאורה אמורים לסייע להם לפענח את החוויות שחוו ואת המראות שראו.
''האור אפף אותי, וחשתי אושר וחמימות וביטחון'', סיפרה ליסה אנדריוס, שלבה פסק לפעום במהלך ניתוח קיסרי, אך היא רעדה כולה כשאמרה זאת, ואחר ישבה זמן רב, בוהה בעגמומיות. ואילו ג'ק בֶּקר, שנפל מסלע במהלך צעידה נמרצת בהרי הרוקי, אמר על המנהרה: ''זה היה הלאה, במרחק רב משם''.
''המנהרה הייתה במרחק רב ממך?'' שאלה ג'ואנה.
''לא'', השיב ג'ק בכעס. ''הייתי שם. בפנים. אני מתכוון למקום שזה קרה בו. זה היה הלאה, במרחק רב''.
ג'ואנה ניגשה אל החלון והסתכלה החוצה בשלג. הוא היה כבד ונערם על המכוניות שבמגרש החנייה. קשישה במעיל אפור ובכובע פלסטיק ניסתה במרץ לנקות את השלג שכיסה את מגן הרוח של מכוניתה. מזג אוויר מוּעד להתקפי לב, זו הייתה ההגדרה של וייל. מזג אוויר מוּעד לתאונות דרכים. מזג אוויר מוּעד למקרי מוות.
היא סגרה את הווילונות, חזרה לכיסא שניצב לצד המיטה והתיישבה. קארל לא יתחיל לדבר בזמן הקרוב, והקפטריה תיסגר בעוד עשר דקות. אם היא רוצה להספיק לאכול משהו, מוטב שתזוז. אבל היא המשיכה לשבת שם, מתבוננת במוניטורים שקווים נעו בהם ללא הרף מצד לצד, במספרים המתחלפים, מתבוננת בתנודות הזעירות בחזהו השקוע של קארל, מתבוננת בווילונות שהסתירו את פתיתי השלג שנפלו חרש.
פתאום קלטה צליל חלש. היא הביטה בקארל אך הוא לא זע, ופיו נותר פתוח למחצה. היא הסתכלה במוניטורים, אבל הצליל הגיע מכיוון המיטה. האם אתה יכול לתאר את זה? חשבה מיד. צליל עמוק, אחיד, כמו צופר ערפל, עם הפסקות ממושכות, כשבתום כל אחת חל שינוי קטנטן בעוצמת הצליל.
הוא מהמהם, חשבה. היא גיששה בחיפוש אחר הרשמקול שלה והפעילה אותו סמוך לפיו של קארל. ''מממממ'', זמזם, ואז נשמע צליל נמוך יותר, קצר, ''מממ'', הפסקה שבמהלכה ודאי נשם, ''מממ'', עדיין נמוך. ללא ספק זו הייתה מנגינה כלשהי, אף שלא מזוהה, משום שהקצב היה אטי מדי. אבל הוא בהחלט המהם.
האם המהם נעימה ששמע היכן שהוא, במחנה קיץ, כאשר נערה יפה שרה וליוותה את שירתה ביוּקללי(8)? ואולי הוא מהמהם עם המקהלה השמימית של גברת דאוונפורט, ניצב באור הרך והחמים שבקצה המנהרה? ואולי הוא נמצא בג'ונגלים הקודרים של וייטנאם, מהמהם בקול כדי לסלק את אימת המוות?
פתאום החלה הזימונית שלה לצפצף. ''סליחה'', אמרה ולחצה במהירות על מתג הכיבוי. ''אני ממש מצטערת''. אך קארל המשיך להמהם, ממממ, ממממ, ממממ, ממממ, ממ, ממ. הוא לא חש דבר. מנותק לחלוטין.
המספר שהופיע על הצג היה זה של המיון. ''מצטערת'', אמרה ג'ואנה פעם נוספת. ''אני חייבת לזוז''. היא ליטפה את ידו, שנחה לצדו דוממת. ''אבוא לבקר אותך בקרוב'', אמרה ופנתה לעבר חדר המיון.
''התקף לב'', אמרה וייל כאשר הגיעה לשם. ''שלפו את המכונית שלו מתעלה. קיבלנו דיווח החייאה מהאמבולנס''.
''איפה הוא?'' שאלה ג'ואנה. ''למעלה, בטיפול נמרץ לב?''
''לא'', אמרה וייל. ''הוא נמצא כאן''.
''במיון?'' שאלה ג'ואנה בפליאה. מעולם לא יצא לה לשוחח עם מטופלים במיון, אף-על-פי שפעמים רבות השתוקקה לכך, כדי שתוכל לראיינם לפני מר מאנדרייק.
''הוא התאושש במהירות אחרי הקידוד, וכעת הוא מסרב להתאשפז עד שהקרדיולוג יגיע'', אמרה וייל. ''קראנו לו בזימונית, אבל בינתיים הבחור מטריף לכולם את השכל. לא היה לו שום התקף לב. הוא מתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר''. היא הובילה את ג'ואנה אל מחוץ לאולם המרכזי, לעבר חדרי הטראומה.
''את בטוחה שמצבו יציב ושהוא מסוגל לדבר איתי?'' שאלה ג'ואנה וצעדה בעקבותיה.
''הוא מנסה לצאת מן המיטה, ודורש בתוקף לדבר עם אחד האחראים'', אמרה וייל, מתמרנת במיומנות בין עגלת הציוד הרפואי למכשיר הרנטגן הנייד. ''אם תצליחי להסיח את דעתו כך שיישאר במיטה עד שהקרדיולוג יגיע, תעשי לכולנו טובה ענקית. וגם לו עצמו. תקשיבי, פשוט נפל לך מהשמים מושא מחקר''.
''למה הרופא עוד לא הגיע?'' תבע לדעת קול בריטון גברי מקצה חדר הטיפולים. ''ואיפה סטפני?'' קולו היה רם, וניכר שעמד על המשמר יחסית לאדם שכרגע טופל בהחייאת חירום. ייתכן מאוד שמצבו יציב, ושאכן לא חווה התקף לב. ''מה ז'תומרת לא הצלחת לתפוס אותה עד עכשיו? יש לה טלפון נייד'', צרח. ''איפה הטלפונים במקום הזה? אני אתקשר אליה בעצמי''.
''מר מֶנוֹטי, אתה לא אמור לקום מהמיטה'', השיב קול נשי. ''אתה מצונרר''.
וייל פתחה את הדלת והובילה את ג'ואנה אל החדר, שבו ניסתה לשווא האחות המסייעת להניא גבר צעיר מניסיונותיו לתלוש את הפדים(9) שהוצמדו לחזהו. גבר צעיר מאוד, בן שלושים וחמש לכל היותר, שזוף ושרירי. הוא אכן נראה כמי שנוהג להתאמן שלוש פעמים בשבוע.
''תפסיק עם זה מיד'', אמרה וייל והדפה אותו חזרה למיטה. ''אתה חייב להפסיק לזוז. הרופא שלך יגיע בעוד כמה דקות''.
''אני חייב ליצור קשר עם סטפני'', אמר. ''ואני לא צריך שום עירוי''.
''אתה צריך ועוד איך'', אמרה וייל. ''הנה, נינה כבר מנסה להתקשר''. היא בחנה את קצב הלב שלו במוניטור ובדקה את הדופק שלו.
''ניסיתי קודם'', אמרה האחות המסייעת. ''היא לא עונה''.
''יפה, אז תנסי שוב'', אמרה וייל, והאחות זינקה החוצה. ''מר מנוטי, זו ד''ר לאנדר. סיפרתי לה על המקרה שלך''. היא הדפה אותו בתקיפות לעבר המיטה. ''אשאיר אתכם לשוחח בפרטיות''.
''אל תיתני לו לקום מהמיטה'', סימנה לג'ואנה בתנועות שפתיים ויצאה.
''אני שמח שבאת'', אמר מר מנוטי. ''את רופאה, אז אולי תצליחי לשכנע אותם. הם מתעקשים שעברתי התקף לב, אבל זה פשוט לא יכול להיות. אני מתאמן שלוש פעמים בשבוע''.
''אני לא דוקטור לרפואה. אני דוקטור לפסיכולוגיה קוגניטיבית'', אמרה ג'ואנה, ''ואני מעוניינת לשוחח איתך על ההתנסות שחווית באמבולנס''. היא הוציאה טופס הסכמה מכיס אפודתה. ''מר מנוטי, זה טופס הסכמה שגרתי-''
''עדיף שתקראי לי גרג'', אמר. ''לאבא שלי קוראים מר מנוטי''.
''גרג'', אמרה.
''ואיך קוראים לך?'' שאל בחיוך רחב. זה היה חיוך רחב חמוד ביותר, אם כי שיווה לו הבעה של זאב שמנסה להפחיד את טרפו.
''ד''ר לאנדר'', השיבה ביובש. היא מסרה לו את הטופס. ''בטופס ההסכמה נאמר, שאתה מסכים ל-''
''ואם אחתום, תגלי לי מה שמך הפרטי?'' שאל. ''ותיתני לי את מספר הטלפון שלך?''
''מר מנוטי, חשבתי שהחברה שלך בדרכה לכאן'', אמרה ונתנה לו עט.
''גרג'', תיקן וניסה להזדקף שוב. ג'ואנה ניתרה לפנים ואחזה בטופס, כך שיוכל לחתום עליו ללא מאמץ.
''בבקשה, דוקטור'', אמר והושיט לה את הטופס החתום ואת העט.
''תראי, אני בן שלושים וארבע. אפילו שאת לא דוקטור לרפואה, את בטח יודעת שבחורים בגילי לא חוטפים התקפי לב, נכון?''
לא נכון, חשבה ג'ואנה, ועל-פי-רוב הם אינם בני-מזל לקבל טיפול החייאה כשזה קורה. ''הקרדיולוג אמור להגיע לכאן בכל רגע'', אמרה. ''אז אולי תספר לי בינתיים מה קרה?'' היא הפעילה את הרשמקול.
''אין בעיה'', אמר. ''בדיוק חזרתי למשרד ממשחק סקווש. אני משחק פעמיים בשבוע, וסטפני ואני עושים סקי בסופי-שבוע. בגלל זה עברתי לכאן מניו-יורק, בגלל הסקי. אני גולש במדרונות ובשיפועים, כולל החלקה במשטחי ארץ, אז את בטח מבינה שזה פשוט לא יכול להיות, שחטפתי התקף לב''.
''היית בדרכך למשרד-'' המשיכה ג'ואנה.
''בדיוק'', אמר גרג. ''ירד שלג והכביש היה ממש חלק, ומפני שהאידיוט הזה בג'יפ הצ'ירוקי ניסה לחתוך אותי, עפתי לתעלה. התחלתי לחלץ את עצמי, ואני לא יודע מה קרה אחר כך. כנראה עף עליי גוש קרח שהיה תקוע באוטו ופגע לי בראש, ואיבדתי את ההכרה. הדבר הבא שאני זוכר זה את הצופר של האמבולנס, והחובש מניח לי על החזה את המכשיר הזה עם הכפות הקרות כמו קרח''.
כמובן, חשבה ג'ואנה בדכדוך. עד שסוף-סוף מצאתי מושא מחקר שמוריס מאנדרייק לא הצליח להרוס את עדותו, הוא אינו זוכר דבר. ''האם אתה מסוגל לזכור דבר-מה מן השלב... החל מן הרגע שבו קיבלת את המכה בראש ועד שהתעוררת באמבולנס?'' שאלה ג'ואנה בתקווה. ''משהו ששמעת? שראית?'' אבל הוא כבר הניד בראשו לשלילה.
''זה היה בדיוק כמו בשנה שעברה, כשניתחו אותי אחרי שקרעתי את הרצועה הצולבת בברך. קרעתי אותה במשחק סופטבול'', אמר. ''אני זוכר שהרופא המרדים אמר לי 'תנשום עמוק', וכשפקחתי את העיניים, כבר שכבתי בחדר ההתאוששות. כל מה שקרה בין לבין הלך קפוּט, נמחק, שום-כלום''.
נו, טוב, לפחות היא מצליחה להשאיר אותו במיטה עד שהקרדיולוג יגיע.
''כשהאחות סיפרה לי שאת רוצה לדבר איתי, אמרתי לה שלא יכול להיות שהייתה לי התנסות עס''מ, מפני שבכלל לא עמדתי למות'', אמר. ''תגידי, כשאת מראיינת אנשים שכן עמדו למות, מה הם מספרים לך? הם מספרים שראו מנהרה ואורות ומלאכים, כמו שהראו בטלוויזיה?''
''אחדים מהם'', אמרה ג'ואנה.
''ואת חושבת שהם באמת ראו את זה, או שהם פשוט ממציאים הכול?''
''אני לא יודעת'', ענתה. ''ולכן אני מנסה לברר''.
''בואי נעשה עסק'', אמר. ''אם באמת יהיה לי אי-פעם התקף לב ואתנסה בחוויית עס''מ, את תהיי הראשונה שאתקשר אליה''.
''אני מאוד מעריכה את זה'', אמרה ג'ואנה.
''יופי, אבל קודם תצטרכי לתת לי את מספר הטלפון שלך'', אמר וחייך שוב את חיוכו הזאבי.
''ובכן'', אמר הקרדיולוג שנכנס אל החדר בלוויית וייל. ''מה הבעיה הרפואית שלנו?''
''בטוח שלא התקף לב'', הודיע גרג וניסה להזדקף. ''התאמנתי-''
''בוא נבדוק מה בדיוק קרה'', אמר הקרדיולוג. הוא פנה לעבר ג'ואנה. ''את מוכנה לסלוח לנו לכמה דקות?''
''בוודאי'', השיבה ג'ואנה ולקחה את הרשמקול שלה. היא יצאה מהחדר וחזרה למיון. מן הסתם אין טעם להמתין, גרג מנוטי כבר ציין שלא התנסה בשום חוויה, אבל לעתים, כאשר מנסחים שאלות סגורות, האנשים מצליחים להיזכר בפרטים. והוא אכן שרוי בשלב ההכחשה. מבחינתו, אם יודה בכך שהתנסה בעס''מ, ייאלץ להודות גם בכך שלקה בהתקף לב.
''למה לא העבירו אותו לטיפול נמרץ לב?'' שמעה בבירור את שאלתו של הקרדיולוג, ששוחח עם וייל.
''אתם לא מעבירים אותי לשום מקום עד שסטפני תגיע'', אמר גרג.
''היא בדרכה לכאן'', אמרה וייל. ''הצלחתי לתפוס אותה. היא אמורה להגיע בכל רגע''.
''בסדר גמור, ועכשיו נקשיב ללב שלך ונדע מה בדיוק קרה'', אמר הקרדיולוג. ''לא, אל תשב. פשוט תישאר כמו שאתה. בסדר גמור...''
בזמן שהקרדיולוג הקשיב ללבו של מנוטי, השתררה דממה של דקה או שתיים, ואז ניתנו הוראות שג'ואנה לא הצליחה לשמוע. ''כן, אדוני'', אמרה וייל. ועוד הוראות ממולמלות. ''אני רוצה לראות את סטפני ברגע שתגיע לכאן'', אמר גרג.
''היא תפגוש אותך למעלה'', אמר הקרדיולוג. ''מר מנוטי, אני מעלה אותך לטיפול נמרץ לב. אתה כנראה סובל מאוטם שריר הלב עקב הפרעה באספקת הדם ללב, ואנחנו חייבים ל-''
''זה פשוט מגוחך'', מחה גרג. ''אני בסדר גמור. חטפתי מכה מגוש קרח, זה הכול. אין לי שום אוטם-'' ואז, בבת אחת דממה.
''מר מנוטי?'' שאלה וייל. ''גרג?''
''החייאה, מיד'', אמר הקרדיולוג. ''תעזבי את המיטה ותביאי לכאן את עגלת ההחייאה''. מערכת האזעקה הופעלה, ואנשים נכנסו לחדר בריצה. ג'ואנה פינתה להם דרך.
''תתחילו להחיות'', אמר הקרדיולוג, ועוד דבר-מה שג'ואנה לא הצליחה לשמוע. האזעקה עדיין פעלה בזמזום מקוטע ומחריש אוזניים. האם זה צלצול או זמזום? חשבה ג'ואנה פתאום בלי כל קשר לאירוע שהתרחש שם. ואז, בפליאה, חשבה, זה הצליל שהם שומעים לפני המעבר אל המנהרה.
''תביאו לכאן את הכפות'', הורה הקרדיולוג. ''ותכבו את האזעקה הארורה''. הזמזום פסק, ומוט עירוי קרקש ברעש. ''שוב. להפסיק. אמפולה אחת של אפנפרין''.
''רחוק מדי'', נשמע עכשיו קולו של גרג מנוטי, וג'ואנה עצרה את נשימתה.
''הוא חזר אלינו'', אמר מישהו, ומישהו אחר אמר: ''קצב הלב תקין''.
''היא רחוקה מכאן'', אמר גרג, ''רחוקה מכדי להגיע הנה בזמן''.
''לא, היא תספיק'', אמרה וייל. ''סטפני בדרכה לכאן. היא תגיע בעוד כמה דקות''.
ואז הייתה שהות נוספת. ג'ואנה התאמצה לשמוע את צליל הביפ המרגיע של המוניטור. ''מה לחץ הדם שלו?'' שאל הקרדיולוג.
''חמישים ושמונה'', אבל היה זה קולו של גרג מנוטי.
''שמונים על שישים'', אמר קול אחר.
''לא'', אמר מנוטי בכעס. ''חמישים ושמונה. היא בחיים לא תספיק להגיע לכאן''.
''היא במרחק של כמה גושי בניינים מכאן'', אמרה וייל. ''היא ודאי חונה עכשיו. תחזיק מעמד, גרג''.
''חמישים ושמונה'', אמר גרג. בלונדינית יפה בברדס כחול נכנסה במהירות למיון, והאחות המסייעת שהייתה בחדר קודם לכן אמרה: ''גברת, את חייבת להמתין בחוץ, בחדר ההמתנה. אסור לך להיכנס לשם''.
הבלונדינית נכנסה אל החדר. ''גרג, סטפני הגיעה'', שמעה ג'ואנה את קולה של וייל. ''אמרתי לך שהיא תגיע''.
''גרג, זאת אני, סטפני'', אמרה הבלונדינית הדומעת. ''הגעתי''.
דממה.
''שבעים על חמישים'', אמרה וייל.
''השארתי לשנייה את הנייד שלי באוטו, בזמן שרצתי למכולת. הגעתי לכאן בהקדם האפשרי''.
''שישים על ארבעים, צונח''.
''לא'', אמר גרג בחולשה. ''היא רחוקה מדי, היא לא תספיק להגיע''. ואז נשמעה היבבה, בשעה שמכשיר המוניטור הראה קו מאוזן.

(1) עס''מ: NDE – קיצור של Near Death Experience – להלן
עס''מ; ''על סף המוות''.
(2) סרק: CONFABULATION; מונח בפסיכולוגיה: מילוי פער
בזיכרון, באמצעות בדותות שהמספר סבור שהן אמת לאמיתה.
(3) גוואדאל-קאנאל: אי במערב האוקיינוס השקט, שם התקיימה
זירת קרב בין ארה''ב לבין יפן.
(4) קידוד: בעגה הרפואית CODED, אזעקה המציינת מצב חירום,
הקודים להחייאה.
(5) לר''ח: ללא רוח חיים.
(6) סטאז'ר: בוגר בית הספר לרפואה, שעדיין אינו רופא מומחה,
שעושה את תקופת הסטאז' בבית החולים. מתמחה: רופא שכבר סיים
את הסטאז', ועושה את תקופת ההתמחות המקצועית באחת מן המחלקות
בבית החולים.
(7) בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ב-‏1942, אילצו היפנים
70 אלף שבויי מלחמה שנפלו בשבי בפיליפינים לצעוד לאורך כ-‏100
ק''מ מהאי באטאן למחנה השבויים בסן-פרננדו. לפי ההערכות,
כ-‏1,000 שבויים נִספו במהלך הצעדה.
(8) כלי נגינה דמוי גיטרה.
(9) אלקטרודות שתפקידן לספק נתונים על החולה באופן סדיר.



מעבר (Passage)
מאת קוני ויליס (Connie Willis)
תרגום: רונית ליברמנש
הוצאת אופוס, 2003
788 עמודים



מעבר
הוצאת אופוס

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
אהרו''כ תקף גם כאן?  (חדש)
לוסי יום ראשון, 27/04/2003, שעה 22:25
בכל מקרה, קראתי את הספר (באנגלית) תוך כדי פנטסיקון, לפעמים תוך כדי המשמרת שלי (מצטערת, תמר).

קשה לבקר את הספר הזה כי הוא מעורר תגובה רגשית מאוד (מררתי בבכי כל החלק האחרון) , אבל לאחר שהדמעות נמוגו , החסרונות של הספר צפו ועלו.

הספר בעייתי - כספר קומי, כפי שהוא מנסה להיות בחלקו הראשון, הוא בהחלט לא מספיק מצחיק. גם מנדרייק, משוגע הניו-אייג' , גם הגיהנום הארכיטקטוני שהגיבורים עובדים בו, ואפילו הקפיטריה שלעולם לא פתוחה, אינם אלמנטים קומים חזקים מספיק.

'מעבר' גם לא עובד כספר עצוב בנוסח יום-הדין, או Lincoln's dreams, מכיוון שהעצב בו מוכנס בבהילות לקראת הסוף. לי זה נראה שויליס לא החליטה מה היא בדיוק כותבת עד החלק האחרון, ואז היה מאוחר מדי לתקן את הטעויות.

למרות הכל, שווה לקרוא. ולו רק בשביל התפניות בעלילה.
   כתוב תגובה
הבעיה העיקרית עם הספר הזה היא  (חדש)
גל יום ראשון, 27/04/2003, שעה 22:40
בתשובה ללוסי
שהוא ארוך הרבה יותר מדי.
כפי שראיתי באיזשהו מקום ברשת שהגדירו את זה - נובלטה חבויה בתוך רומן של 800 עמודים.

וויליס כותבת נהדר - לא יכולתי להניח את הספר אפילו לרגע, מה שדי מפתיע כי למעט *התגלית*, ועוד איזו תפנית עלילתית או שתיים, העלילה די צפויה.

צודקת לוסי בהערתה לגבי האלמנטים הקומיים. זה לא שהם לא מצחיקים, אלא שהם פשוט דלילים מדי ובשלב מסויים די חוזרים על עצמם. זה לא נורא בספר של 200 עמודים, אבל בספר של 800, זה מתחיל להעיק.

עוד לגבי האורך - נראה כאילו וויליס כתבה את הספר במחשבה על תשלום לפי מילה. יש תעלומה כלשהי, והגיבורה מנסה לפתור אותה ובדיוק כשהנה מגיע הפתרון - הטלפון מצלצל וקוטע את חוט המחשבה, ואז עוד 20 עמודים והנה הנה הפתרון, ואוי מישהו מתחיל לדבר איתה וקוטע לה את חוט המחשבה ואז...

(ספוילר בהמשך)

ואז מגיע הקטע שבו סוף סוף אנחנו זוכים לפתרון הנכסף, ואז מאבדים אותו ושאר הדמויות בסדרה צריכות, שוב, לגלות אותו, על פני איזה 200 עמודים נוספים.
   כתוב תגובה
הבעיה העיקרית עם הספר הזה היא  (חדש)
לוסי יום ראשון, 27/04/2003, שעה 22:45
בתשובה לגל
בדיוק מה ששכחתי להגיד!
הספר זקוק לעריכה מחודשת בדחיפות (אופס, אולי קצת מאוחר מדי). הדבר העיקרי המדאיג אותי הוא העתיד: האם ויליס כתבה את עצמה למוות? האם תהפוך להיינלין זוטא ? גם הוא לא הפך ביום אחד מסופר גדול לגבינת קוטג', כהגדרתו של דידי.

עוף טופיק: גל, האם בסלולרי שלך יש הודעה בערבית?
   כתוב תגובה
היי, לא לדבר ככה על רא''ה  (חדש)
גל יום ראשון, 27/04/2003, שעה 22:52
בתשובה ללוסי
נכון שלקראת הסוף היו לו כמה פשלות (''לא אירא רע'' וגם זה לא הכל באשמתו - אשתו שלחה את זה לפרסום כשהוא היה חולה ולא הזדמן לו לעבור על זה), אבל החתול העובר דרך קירות, למשל, הוא ספר מצויין, כמו גם מספר החיה שמתכתב הרבה עם הז'אנר, או איוב.

ותשובה לעוף: אה...לא! איזה מספר תמר נתנה לך בדיוק? לא חשוב, שלחתי לך מייל.
   כתוב תגובה
מספר החיה?  (חדש)
לוסי מזועזעת יום ראשון, 27/04/2003, שעה 22:59
בתשובה לגל
ספר נוראי! וכך גם איוב. ודי זמן לאהבה. ולשוט לעבר השקיעה.
הפנטזיות של היינלין *לא* נחשבות ספרות טובה.

ובזאת חיסלתי כל סיכוי שגל יעזור לי אי פעם עם המטלה לאוניברסיטה...
   כתוב תגובה
את מספר החיה דוקא אהבתי.  (חדש)
NY מאושר יום שני, 28/04/2003, שעה 1:52
בתשובה ללוסי מזועזעת
''לשוט'', עם זאת, מזעזע.
   כתוב תגובה
את מספר החיה דוקא אהבתי.  (חדש)
שני יום שלישי, 29/04/2003, שעה 16:22
בתשובה לNY מאושר
חוצפה!!!!!!! הספרים של הינליין הם קלאסיקה וספרי המדע בדיוני הטובים ביותר שקראתי. אומנם ''מספר החיה'' קצת מבלבל אפילו אם קראתם את רוב הספרים שהוא מתייחס אלהם אבל זו לא סיבה לרדת עליו
   כתוב תגובה
נו,  (חדש)
NY יום שלישי, 29/04/2003, שעה 16:55
בתשובה לשני
אז כנראה לא קראת *מספיק*.
   כתוב תגובה
מספיק של היינליין או מספיק באופן כללי?  (חדש)
שלמקו יום שלישי, 29/04/2003, שעה 19:00
בתשובה לNY
   כתוב תגובה
גם וביחוד.  (חדש)
NY יום שלישי, 29/04/2003, שעה 19:57
בתשובה לשלמקו
   כתוב תגובה
נו,  (חדש)
פולי יום חמישי, 03/03/2005, שעה 15:32
בתשובה לNY
מה זאת אומרת לא קראת *מספיק*?! מה, אתה בעל המילה האחרונה, ואם מישהו לא מסכים איתך סימן שהוא לא קרא מספיק על מנת שיראה את האור ויסכים איתך בקשר לטעמך הספרותי? אני אישית חושבת שלהיינלין במהלך הקריירה היו הרבה עליות ומורדות, לא רק בהתחלה או רק בסוף. איך אפשר לסכם במילים ''הפך לגבינת קוטג''' קריירה ספרותית ומטא ספרותית המתפרשת על פני 60 כותרים, למעלה מ50 שנים,ואינספור קוראים אשר ראו בספרים האלה יותר ממוצר חלב בר חלוף?!
   כתוב תגובה
בקיצור, על מנת להמנע מסרבול:  (חדש)
NY יום שישי, 04/03/2005, שעה 0:53
בתשובה לפולי
כן. מילתי היא הקובעת.
יפה שהבחנת בזאת.
עוד שאלות?
   כתוב תגובה
זה ללא ספק הספר הכי גרוע  (חדש)
אמבר יום שני, 28/04/2003, שעה 16:59
של וויליס שקראתי. החל מהרעיון המרכזי שמסריח מאמריקקיות, החל מהדמויות וההומור שנראו כאילו מוחזרו מה''משכוכית'', הילדה הקטנה שמוחזרה מ''ספר יום הדין'' וסחיטת הדמעות (גם היא מספר יום הדין).

ארוך, נמרח, לא מותח וממוחזר בצורה מגעילה.
   כתוב תגובה
זה ללא ספק הספר הכי גרוע  (חדש)
לוסי מזועזעת יום שני, 28/04/2003, שעה 22:09
בתשובה לאמבר
אני מניחה שלא קראת את Remake שלה.
מש-ע-מם!
   כתוב תגובה
דווקא רימייק הוא ספר חמוד  (חדש)
גל יום שלישי, 29/04/2003, שעה 9:44
בתשובה ללוסי מזועזעת
וקצר.
   כתוב תגובה
גרוע זה עניין יחסי.  (חדש)
JaneLame יום ראשון, 29/04/2007, שעה 16:39
בתשובה לאמבר
ניסיתי לא לשפוט את ''מעבר'' במונחים של טוב ורע. הוא הצליח להחזיק אותי עד הסוף המר, למרות ה-‏700 ומשהו עמודים שלו.
   כתוב תגובה
המדור שחוסך לי כסף!  (חדש)
איציק יום שני, 28/04/2003, שעה 21:19
וואו, כמה שאני שמח על המדור הזה! כל פעם שאני קורא כאן פרק, בין אם זה של קארד או של וויליס, חולפת בראשי המחשבה המצמררת שהייתי עלול להתפתות לקנות את הספר. בררר...
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.