על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0  
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0  
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3  
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0  
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0  
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0  
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0  
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1  
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3  
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1  
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1  
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2  
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7  
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5  
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0  

הדרך לגן עדן
ספרים / דותן דימט
יום שני, 06/03/2000, שעה 0:02

סיפוריה של גיל הראבן הם מד''ב בוגר ומעודכן שמקפיץ את ספרות המד''ב הישראלית מדרגה. האם מישהו ישים לב? סביר להניח שלא.


הופיע בגליון מספר 9 של המימד העשירי, יוני 2000


'הדרך לגן עדן' הוא ספרה השמיני של גיל הראבן. הראבן, תושבת מינאפוליס, היא אחת הכותבות הבולטות במד''ב של סוף שנות התשעים. סיפוריה הופיעו ב-'Asimov's Magazine of SF', 'Fantasy & Science Fiction' ו-'Interzone'. סיפורה 'האיטיים' (שפורסם גם באנתולוגיה 'המד''ב הטוב של השנה' בעריכת גרדנר דזואיס) היה מועמד לפרס הנבולה לשנת 1999.

רק המשפט הראשון בפסקה הקודמת הוא אמת. המשפטים האחרים הם מטאפורה. אילו היתה הראבן סופרת אמריקנית, שמה היה וודאי מוזכר בנשימה אחת עם שמות כמו ננסי קרס, גווינת' ג'ונס, קוני וויליס, מרי רוזנבלום, קטי קוג'ה או ליסה טאטל. אך היות וגיל הראבן היא ישראלית, סופרת ופובליציסטית ששמה מוכר מעמוד הדעות של 'ידיעות' ולא מדפי 'מגזין המד''ב של אסימוב', הרי שמפתיע לגלות שספרה האחרון, 'הדרך לגן עדן', הוא ברובו מד''ב בוגר, רענן ומעודכן, הדומה מאד מבחינת הטון, האמצעים הספרותיים והאיכות למד''ב הלועזי.

אנחנו חיים בשלולית, מנותקים מזרמי תרבות אדירים במחסומי שפה, וכמו בכל סביבה שבה פועלים אנשים על-פי מידע חלקי ולא-מיצג, יש לנו תמונה מעוותת לגבי התרבות הכללית. בארץ שבה הפעם האחרונה שמישהו התעניין ממש במה שנעשה בעולם הרחב בתחום המד''ב היתה אי-שם בשנות השבעים או השמונים, קל לעורכים, מבקרי ספרות ואף קוראים מהשורה להאמין בבדותות מוחלטות כמו הטענות ש''רק למדען יש רקע מדעי עמוק מספיק בכדי לכתוב מד''ב כמו שצריך'', או ש''כותבי מד''ב הם בדרך-כלל מהנדסים או אנשים טכניים, שיכולתם הספרותית מוגבלת וכתיבתם רדודה ולוקה באיכותה'', או אפילו ש''יש סוג של מד''ב שניקרא מד''ב רך, שכותבים אותו אנשים שאין להם ממש רקע טכני מתאים כדי לכתוב מד''ב קשה (שהוא כמובן המד''ב ה'אמיתי')''. כל התפיסות הללו הן תפיסות שאין להן מקום בדיון במד''ב המודרני, ואין להן כל קשר לרוב רובו של המד''ב שהסופרים כותבים ואנחנו קוראים.

ראשית, כפי שטוען תומס דיש בספרו ''החלומות מהם עשויים הדברים שלנו'', המד''ב ניצח את המציאות. לא, אין לנו מושבות על הירח, אבל חלקה של הטכנולוגיה בחיינו הפך למרכזי הרבה יותר מכפי שניתן היה לדמיין בשנות השבעים ואף השמונים. ה''דבר החם'' בטכנולוגיה אינו החלליות או מחשבי-העל החביבים על ה''מד''ב הקשה'', אלא הנדסה גנטית, מחשוב אישי, תקשורת עולמית. הטכנולוגיה נדבקת לעורנו, כמו הטלפון הסלולארי הצמוד לאוזן או חודרת מתחתיו כמו הכירורגיה הקוסמטית וטיפולי ההפרייה. מי שחושב על טכנולוגיה אינם מדענים המחשבים את מסלוליהם של לווינים או פלנטות רחוקות. מי שחושב על טכנולוגיה הוא אנחנו, כל אחד מאיתנו. המד''ב הוא המציאות, ואי אפשר לחשוב על המציאות בצורה מעמיקה בלי לגלוש לתחומי המדע הבדיוני.

כאשר עוד ועוד כותבים מוצאים את עצמם גולשים במודע או שלא במודע לחיק המד''ב בכדי לתאר את המציאות המשתקפת סביבנו, פועל נגרר הוא עלייה ברמה בטכנית של הכתיבה. כל מי שמכיר את ענף המד''ב בעולם בכלל ובארה''ב בפרט יודע שהמד''ב לא צריך להתבייש לעומת אף ז'אנר פופולרי אחר באיכות הכתיבה שבו. המגזינים הגדולים הם במה נחשקת לכותבי סיפורים קצרים באשר הם, ויוצרים איכותיים לפי כל קנה-מידה, כדוגמת טרי ביסון, קוני ויליס וקרן ג'וי פאולר בוחרים לעבוד בז'אנר.

אבל בארץ אין ז'אנר כזה, ''מדע-בדיוני''. בארץ סיפורת מקורית מקוטלגת במקום כלשהו בקרב שלושה ''ז'אנרים'' גדולים: ''ספרות יפה'' (מנסה להיות עמוס עוז), ''ספרי טיסה'' (מנסה להיות רם אורן) ו''ספרות פופ'' (מנסה להיות אתגר קרת). דברים שחורגים מהתבניות הנפוצות הללו נידונים ליתמות: מבקרים משתוקקים להגדיר ולשים הקשר לכל דבר. כשספר מסויים אינו מתיישב בהקשר מוכר בביצה הספרותית הישראלית, מוצאים את עצמם המבקרים בבעיה. גם אם הספר כתוב בסגנון מוכר בעולם הגדול, הרי שאם הסגנון הוא מעט יותר אזוטרי מריימונד קארבר, מעטים המבקרים שיזהו את ההקשר. לכן הביקורות בעיתונות די החמיצו את 'הדרך לגן-עדן'. ניסו להדביק את ההראבן לסופרות צעירות אחרות שספריהן ראו אור באותם הימים, והתעלמו לחלוטין מההקשר העמוק יותר, הקשר המדע-הבדיוני.

הראבן והוצאת כתר לא הקלו על הקהל האמיתי של הספר הזה למצוא אותו – חסרה עטיפה צעקנית ומכוערת, חסר כיתוב מתאים (למרות שהכריכה מציינת שהסיפורים ''מתרחשים באזור שבין המציאות לחלום, בין המדע הבדיוני לספרות האימה''). יש לציין גם שלא כל הסיפורים בספר ניתנים להגדרה כמדע-בדיוני (הסיפורים ''שטן'' ו''מצברוח'', בפירוש אינם כאלו). אם יש משהו שמקשר את כל סיפורי הקובץ הוא שכולם עוסקים בפחדיה של אישה צעירה, בעיקר בפחדים שקשורים לנושא האמהות. המדע-הבדיוני הוא, לא במקרה, אחד הכלים הספרותיים העיקריים שבהם משתמשת הראבן בכדי להרכיב את סיפורי האימה האינטימיים שלה.

הסיפור הראשון בקובץ, 'ספן', אחד הפחות מוצלחים לטעמי, מתאר עתיד שבו המציאות המדומה הפכה לחלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום, וכיצד היא גורמת למשבר בנישואי זוג צעיר. הבעיה עבורי בסיפור זה היתה שלא מצאתי את עצמי מאמין בטכנולוגיה המתוארת או מבין את האנשים המשתמשים בה. מעבר לכך יש בסיפור הזה תחושה מסוימת של התנהלות ידועה מראש, ולא היה בה שיא דרמטי לפצות על כך.
הסיפור השני, 'האיטיים', הוא הראשון אך לא האחרון מהסיפורים המתמקדים בספקולציות ביולוגיות, תחום פורה מאד (תרתי משמע) עבור הראבן. זהו סיפור מצוין על חברה שבה האצת התפתחותם של תינוקות הפכה לנורמה המקובלת, ועל גורלם המצמרר של 'האיטיים', אותם אנשים שבחרו שלא להאיץ את התפתחות ילדיהם.
רעיון הפוך עומד בבסיס הסיפור 'אהבת אם', בו שואפת כוכבת קולנוע לעצור את התפתחות תינוקה, כדי שיישאר תמיד ''צעצוע קטן וחמוד''. המשך לפיתוחי ההנדסה הגנטית המוזכרים בסיפור זה ניתן למצוא בשולי הסיפור 'לראות את הנולד', שם מוזכרים באגביות חיות מחמד מהונדסות כמו פילון כיס. 'לראות את הנולד' תוקף את חרדות האימהות מזווית אחרת. הגיבורה היא אשה החברה בכת, שאנשיה נשלחים באמצעות מדיטציה למסעות בזמן, כשמטרתם היא לאסוף מידע על שואה שעתידה להתרחש שם. היא נקלעת למשבר אמונה כאשר היא משתכנעת כי חזתה בגורל ילדיה (או צאצאיה) שטרם נולדו.
שני סיפורים מצמררים במיוחד הם 'עצמו ובשרו של אבי', על עשיר המנשל את ילדיו הביולוגיים לטובת בנים משובטים בדמותו, ו'שטן', מותחן פסיכולוגי על שורשיו הביולוגים של הרוע, שיכול היה להתרחש היום.
שיבוטים מופיעים גם בסיפור 'ילד', המתאר חברה בה כל הדמויות המוזכרות גודלו כשיבוטים של אנשים אחרים שהוריהם הכירו. זהו סיפור אהבה, העוסק באהבה גדולה מהחיים. למרבה האירוניה, הגיבור הוא טרובדור, משושלת ארוכה של טרובדורים, ודוקא עליו נאסר להגשים את אהבתו, כיוון שהוא מחויב להמשיך את השושלת. במקרה מופלא הזדמן לי לקרוא בזמן כתיבת ביקורת זו מאמר של שולמית הראבן (אמה של הסופרת), 'להגן על אביב עתיק', הדן באהבה רומנטית ובהעדרה מהספרות המודרנית. המאמר שופך אור על הסיפור, כיוון שנקודות שונות העולות במאמר זוכות להתייחסות בסיפור, כך שיש כאן דו-שיח בין הדורות בתוך משפחת הראבן. למשל, שולמית מציינת כמוטיב חוזר בסיפורי אהבה מצב שבו הנאהבים כבר הכירו בגלגול קודם, או שהיה קשר סמוי בין הוריהם, ובעולם שבוראת גיל מצבים בהם ''אותם אנשים'' מכירים שוב ושוב הוא בלתי-נמנע, ואכן היה רומן קצר בין הורי הגיבורים, למעשה בין שני האנשים מהם שובטו הנאהבים. גם שם הגיבור (ובל תטעו, למעשה הגיבור האמיתי בסיפור הוא הגיבורה שלו) נראה כמחווה לרומנטיקן ג'ון דון שמצוטט במאמר (ושזהותו עלומה עבורי).
שני הסיפורים 'שמלה' ו'אלה שלמטה' דומים מאד בכך ששניהם מסופרים מנקודת מבט צרה מאד (בראשון, אם חרדנית המנסה להגן על בתה מפני סכנה עלומה ובשני פילגש המתגעגעת לאהובה) שבשוליה מתרחש משהו נורא שטיבו המדויק נותר תעלומה עבור הקורא. שניהם יכולים להתרחש באותה מידה בעתיד דיסוטופי נוסח אורוול או באחד המשטרים החשוכים במאה העשרים.
הסיפור הסוגר את הקובץ, 'מצברוח', איננו, כאמור מדע-בדיוני. הוא מסופר מנקודת מבטה של אשה תל-אביבית צעירה הסובלת מתנודות קיצוניות במצב-רוחה. סביר שאם הגעתם עד אליו, תקראו גם אותו. מעניין להשוות אותו לסיפורי המדע-הבדיוני בספר ולראות מה מבדיל בין סיפור מד''בי לסיפור ''רגיל''.

לסיכום, ניתן לומר ש'הדרך לגן עדן' הוא ספר מדע-בדיוני מקורי מומלץ ביותר, ובהחלט שווה להציק למוכר בחנות שיחפש עותק שלו במדף אחורי או שיזמין אותו במיוחד.



הדרך לגן עדן
מאת גיל הראבן
הוצאת כתר (סדרת כותרים), 1999
200 עמודים



המימד העשירי

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
עלבונו של ג'ון דון
אסף ברטוב יום רביעי, 22/03/2000, שעה 18:45
הסיבה מדוע אין מד''ב מקורי בעברית
איתי שלמקוביץ יום רביעי, 29/03/2000, שעה 11:26
(2 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.