על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

החינמניה מס' 38
שונות / המערכת
27/09/14
תגובות: 2  
החינמניה מס' 37
שונות / המערכת
12/07/14
תגובות: 1  
הגשת אירועים לאייקון 2014
שונות / המערכת
23/06/14
תגובות: 0  
תיקוצ'יקים ועולמות אחרים
שונות / איתי ליבנה
31/05/14
תגובות: 1  
החינמניה מס' 36
שונות / המערכת
26/04/14
תגובות: 0  
החינמניה מס' 35
שונות / המערכת
08/03/14
תגובות: 0  
פרס גפן 2014
שונות / המערכת
05/03/14
תגובות: 4  
קול קורא להגשת סיפורים
שונות / המערכת
15/02/14
תגובות: 0  
החינמניה מס' 33
שונות / המערכת
03/11/13
תגובות: 0  
קול קורא
שונות / המערכת
29/09/13
תגובות: 0  
החינמניה מס' 32
שונות / המערכת
07/09/13
תגובות: 2  
דיווחים חיים מוורלדקון
שונות / המערכת
24/08/13
תגובות: 0  
החינמניה מס' 31
שונות / המערכת
21/07/13
תגובות: 0  
החינמניה מס' 30
שונות / המערכת
27/05/13
תגובות: 0  
הרועה האחרון - סרט מסע פנטסטי
שונות / המערכת
02/04/13
תגובות: 0  

חנות הספרים של שרדינגר
שונות / ניר יניב
יום רביעי, 28/03/2001, שעה 17:23

ניר הזועם בדרכים בהרפתקה נטולת
חתול ו/או מוסר השכל


טור אישי, הופיע בגליון מספר 10 של המימד העשירי, מרץ 2000


פתח דבר

חריקת צמיגים איומה נשמעה, וקול נפץ זעזע את הבניין. זכוכיות המשיכו ליפול עוד זמן מה, וזעקות חימה גם. הסתכלתי בשעון. עשר וחצי בבוקר, יום שישי. התחפרתי מחדש בשמיכה. למטה, ברחוב, הצטרפה סירנה משטרתית למהומה. משהו, בירכתי מוחי, הציק לי. הגברתי מעט את עוצמת המוסיקה בחדר, על מנת להתגבר על קולות הנהי והילל מלמטה. מה שכחתי? בדיקת בזק: כריות – יש; בקבוק מים ליד המיטה – יש; קופסאות שימורים, מכונית בשלט רחוק, משקפי שמש, נעליים (אחת שחורה ואחת אפורה, שתיהן ימניות), כבל טלפון, מסטיקים... כל הדרוש לסוף שבוע ארוך ורגוע. אזעקות של חנויות החלו לפעול, ממלאות את חלל האויר בזעקות קרב אלקטרוניות. מה שכחתי?

דקה לאחר מכן כבר דרכתי על שברי זכוכית טריים, ברחוב, בדרכי הישנונית אך הנמרצת אל חנות הספרים הקרובה למקום מגורי. קהל סקרנים התגודד סביב המכונית המעוכה קלות, ובעליה של המכולת הסמוכה ניסה, נואשות, להשתיק את האזעקה שלה. פילסתי דרך בהמון תוך שימוש בכח סביר. ''תסתכל לאיפה שאתה הולך!'' נזפה בי זקנה אחת, בעודה נדחקת כדי לראות יותר טוב את השוטרים בפעולה. הסתכלתי. שום דבר לכתוב הביתה אודותיו. הזזתיה מדרכי בעדינות אך בתקיפות, טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם של המכונית, לקול זעקות החמס של אחד השוטרים, והלכתי לדרכי.


פרק ראשון
ובו נחלץ ניר בעור שיניו ממלתעות התרגום האכזר

נכנסתי לחנות הספרים הלא-משומשים בעודי מנער מעט שברי זכוכית מבגדי. אני לא מבקר בה לעתים תכופות – בדרך כלל אני מעדיף ספרים שראו קורא או שניים לפני, רצוי באנגלית. אבל, אללי, חלש אופי אנכי, ומצבים נואשים, לאמר – תחזית לסוף שבוע נטול ספרים – יגרמו לי לסקור בעיון ואפילו לשקול קניית ספרות מד''ב מתורגמת.
סקרתי.
'פיקניק בשולי הדרך' של האחים סטרוגצקי שבה את עיני מיד. יש לי אותו באנגלית כבר מזמן, ובכל זאת הצצתי. קראתי פרק או שניים כלאחר יד – נראה כי התרגום משובח. שמח וטוב לב החזרתיו למדף ועברתי הלאה.
'פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא' הוא עברות של 'Philip K. Dick is Dead, Alas' של מייקל בישופ. ספר חביב ביותר, שגם בו לא יכולתי להמנע מלהציץ למרות שברשותי גרסת המקור. מסתבר, למרבה ההפתעה, כי ''כמה נורא'' הוא לא התרגום היחיד של שם הספר, שכן בעמוד הראשון רשום שמו בנוסח ''פיליפ ק. דיק מת, זה נורא''. מוזר ומעניין, ומתאים להפליא לאישיותו של פ. המנוח. הלאה.
.
.
.
''אפשר לעזור לך?'' שאל קול אדיב מאחורי לאחר כמה דקות של בהייה.
''אבוד,'' אמרתי. ''הלך. קאפוט. זהו.''
''מה?''
''סוף העולם.''
ובאמת זה היה. אני רגיל לכמות נכבדה של שגיאות כתיב וטעם רע בתרגומים הנקרים בדרכי, אבל בכותרת? והנה, באותיות של קידוש לבנה: ''הדרך האפלה מכול.'' מכול! שלפתי אותו מהמדף והצגתיו לראוה ולדראון עולם.
''שמעתי שזה ספר נחמד,'' אמר האדיב.
אילם לרגע, נעצתי בו מבט. ''מכול!'' אמרתי – שהרי אילמותי קצרת מועד היא מטבעה – ונפנפתי בדבר התועבה בהתרסה.
''אתה לא אוהב כתיב מלא?''
''לוא!'' חירחרתי. ''רע מאוד! אים כותבים עים כול האותיות האפשריות, אז... אז...''
''אל תתרגש,'' אמר המוכר, ''זהירות על הספר!''
החזרתי את הטומאה למדף.
''יש עוד הרבה ספרים,'' אמר המוכר בשלוה, לאחר שוידא כי הספר בטוח במקומו. ''מה דעתך על 'יומני ערפדים' בשני חלקים?''
נמלטתי מהחנות בזעקה צרודה, ורק נתיב שברי הזכוכית נשאר, עדות אילמת לקונה שחלף ואיננו עוד.


פרק שני
ובו מחפש ניר אחר חנות נעלמה ולומד שיעור חשוב בפיסיקה מודרנית

אי שם, ברחוב אבן גבירול, בין צמתי הרחובות ז'בוטינסקי וארלוזורוב, שוכנת לה חנות ספרים קטנה ומסתורית למראה. אני מבקר בה בערך פעם בשנה, שכן קשה מאד למצוא אותה. ניסויים שערכתי מראים כי, כמסתבר, סובלת החנות מהשלכה זו או אחרת של עקרון אי הודאות, לאמר – לא נתן לדעת בעת ובעונה אחת מה מיקום החנות במרחב וגם מה השעה.
אחת-עשרה ועשר דקות: בנסיון הראשון החמצתי אותה לגמרי והגעתי עד לרחוב ארלוזורוב, שם קניתי מעט מזון להחיות את נפשי.
אחת-עשרה ועשרים דקות: בנסיון השני, נחוש יותר, הצצתי בקפידה יתרה בכל חנות שנקרתה בדרכי, ועצרתי רק משנוכחתי לדעת כי עברתי, מבלי משים, את ז'בוטינסקי ועוד כמה, והריני בדרכי לעבר הנהר אשר בצפון. כיוון שכך נמלאתי החלטיות קודרת וקניתי עוד מעט מזון.
אחת-עשרה וחצי: ארלוזורוב שוב. ארור אהיה אם אעביר עוד סוף שבוע נטול ספרים רק בגלל חמקנותה של חנות קטנה אחת! היה לא תהיה! מזון.
שתים-עשרה: ז'בוטינסקי. ארלוזורוב. מזון. ז'בו. זורוב. מזון. ז'. ב... ממ?
שתים-עשרה ומשהו: נזכרתי, סוף סוף, בחוקיות ובאי הודאות, ומיהרתי לשים את השעון בכיסי. ואכן, כמעט מיד הופיעה החנות מבין קפלי הרחוב כאילו היתה שם מאז ומעולם. נרגעתי ותוך אנחת רווחה התחלתי לאכול.


פרק שלישי
ובו תמימות דעים נדירה, וכן דיון חשוב על תרומתה של התמותה לפרודוקטיביות

לאחר פרק זמן בלתי מדיד שהוקדש לסקירת חיצוניותה המרנינה של החנות תוך פעילות נמרצת של מערכת העיכול, אזרתי כח ונכנסתי פנימה.
בעליה של החנות נראה בדיוק כפי שנתן לצפות לנוכח דרך ההגעה אליה, כלומר – בעל מבטא וגינונים בריטיים למשעי, מאזין ל-BBC וגילו אי שם בין ארבעים למאתיים-וחמש. הוא ישב, קבור למחצה בין ערמות הספרים, והרצה בלהט לגברת בעלת כובע קש. זו האחרונה הנהנה במרץ, במבע מזוגג קלות, לנוכח שטף האינפורמציה, שלווה בתחיבת כמות נכבדה של ספרים בכריכה רכה לתוך שקית ניילון. בעל החנות הבחין בי, לבסוף, והחליט לגאול את הגברת מיסוריה.
''...ואם תאהבי את זה יש לי גם את ההמשכים,'' אמר. ''שלוש מאות וחמישים שקלים, בבקשה.''
הגברת, תוך הנהון מתמשך עד כדי סכנה לכובעה, שלפה חבילת מרשרשים שלא היתה מביישת מזוודת כופר, הסדירה את ענייניה ויצאה בלא מלה נוספת. המבט הזגוגי לא מש מפרצופה.
''ומה רוצה אדוני?''
הנהנתי לעבר מדף המדע הבדיוני.
''אה,'' אמר המוכר, ''לא נשאר לי הרבה מזה, אבל... בוא נראה... כן?'' והחל לפרק את המדף לגורמיו.
''אוי,'' אמרתי כשנפלה עלי טרילוגיה בכריכה קשה.
''לא,'' אמר בעל החנות, ''זה פנטסיה – אמרת שאתה רוצה מדע בדיוני, כן?''
הנהנתי.
''הם לא יודעים לכתוב, ממש נורא,'' הסביר. ''אסימוב, למשל – פשוט גן ילדים! והיינליין, גם כן, אפשר לחשוב...''
מטר של ספרים החטיא אותי כחוט השערה.
''אל תשים לב, זה הומרוס. אתה לא רוצה את זה, כן? איפה הייתי? אה. איפה כל הסופרים הטובים? קראת את בסטר, למשל? איזה סופר!''
''מדהים!'' אמרתי. ''אבל הוא כתב מעט מאד ספרים...''
''נכון. קראת את 100Golem? ואת The Deceivers – זה האחרון שלו שיצא, אני חושב. הוא לא כתב כבר חמש-עשרה שנה. חבל...''
שתיקת מבוכה עמדה בחלל האויר.
''אה,'' אמרתי, ''למעשה הוא, אה, הוא מת.''
עוד שתיקה.
''מת?'' אמר המוכר, בתדהמה בריטית מעודנת, ''אתה בטוח?''
''בתשעים ומשהו.''
''אחוז?''
''שנה.''
''זה מסביר,'' אמר הלה לאחר הרהור קל, ''למה הוא לא כתב כבר חמש-עשרה שנה.''
הסכמתי בניד ראש. לאחר דקת דומיה לזכר ענקים שעברו מן העולם התאושש המוכר והמשיך לנבור בשאריות מדף המד''ב שלו.
''אוה!'' הוא אמר, בעודו מחלץ ספר מבין ההריסות, ''את זה קראת?''
הנה ספר שהגיע הזמן לתרגם לעברית: ''Stand On Zanzibar'' של בראנר. ''קראתי,'' אמרתי. ''ספר מצוין. יש לי אותו.''
''גם הוא לא כתב כבר המון שנים,'' הרהר המוכר בקול רם. ''מעניין מה...''
השפלתי את ראשי.
''לא!''
''כן.''
''אתה בטוח?''
''כן.''
''תשעים ומשהו?''
''כן.''
''מסכן.''
העברנו עוד זמן מה בהרהורים נוגים.
''אתה זוכר,'' המהם המוכר בעודו חופר בערמה בחוסר עניין ומשליך אוטוביוגרפיות כלאחר יד, ''את הספרים של פיליפ ק. דיק? הנה לך סופר שיודע לכתוב כמו שצריך!''
''כן. יש לי כמעט את כל הספרים שלו,'' אמרתי.
''לא קראתי ספר שלו כבר המון המון זמן...'' אמר המוכר, ותלה בי לפתע זוג עיניים חוששות.
יש גבול.
''פיליפ ק. דיק,'' הכרזתי, ''חי! אויה!''
עמדנו שנינו והסתכלנו בחורבן.
''לא חשוב,'' אמרתי, ''תן לי איזה ספר.''
הוא שלף אנתולוגיה מהוהה מכיס מכנסיו ונתן לי אותה.
שילמתי ויצאתי. הצצתי בשעון – שתים עשרה וחצי. העפתי מבט לאחור.
החנות נעלמה.


סוף דבר

גם המכונית המעוכה נעלמה מפינת הרחוב שליד ביתי. השרידים היחידים לתקרית הבוקר היו נתיב שברי הזכוכית, התמרור המעוקם והזקנה הפעלתנית, שבהעדר שוטרים למשוך את תשומת לבה נתקלה בי שוב בעודי מהלך, מהורהר, ברחוב.
''תסתכל לאיפה שאתה הולך!'' נזפה.

''הוא חי,'' אמרתי לה. ''פיליפ ק. דיק חי, Alas!''




ניר הזועם בדרכים – אנתולוגיה
המימד העשירי
פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא
הו הא הארי פוטר – הטור הקודם

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
יופי טופי
גל יום רביעי, 28/03/2001, שעה 19:10
(4 תגובות בפתיל)
(ללא כותרת)
EvilHawk יום חמישי, 29/03/2001, שעה 15:44
(3 תגובות בפתיל)
הכנסת אותי לקונפליקט לגבי
V4 יום חמישי, 29/03/2001, שעה 16:13
(3 תגובות בפתיל)
התרגום הנכון לאותו הספר...
טל יום שישי, 30/03/2001, שעה 10:14
(2 תגובות בפתיל)
סיפור נפלא
יאיר הדרקון האמיתי יום שישי, 30/03/2001, שעה 11:25
נפלא.
שלמקו יום שישי, 30/03/2001, שעה 14:50
(2 תגובות בפתיל)
הנאה צרופה!
אהרון האופטמן יום שישי, 30/03/2001, שעה 22:52
(6 תגובות בפתיל)
התגובה המשעשעת ביותר
העורך יום שני, 02/04/2001, שעה 19:44
(2 תגובות בפתיל)
נפלא
אורי וייץ יום שני, 02/04/2001, שעה 21:10
(6 תגובות בפתיל)
בלי קשר למשהו מיוחד...
נועה יום רביעי, 04/04/2001, שעה 18:15
(9 תגובות בפתיל)
סיפור נהדר!
יובל שבת, 02/07/2005, שעה 1:28

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.