על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1  

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
יום שישי, 03/05/2013, שעה 8:11

סיפור מתוך ''היֹה יהיה'' 2012, מועמד לפרס גפן


למיכאל היו זוג כנפיים צחורות כשלג.

כאשר הגיעו הוריו של מיכאל לערוך בדיקת אולטרה סאונד בבית החולים תל השומר הושיב אותם הרופא לפניו ואמר להם, ״ייתכן וישנה בעיה עם העובר.״ הוא לא רצה לומר את המילה ילד.
דניאל השתנקה ואורי שאל מיד, ״איזו בעיה?״ הוא חיבק אותה, בניסיון להעניק לה תמיכה. ההיריון היה קשה לדניאל וההצהרה מפי הרופא גרמה לה לרעוד ולדמעות להיקוות בעיניה.
הרופא הביט בשניים מבעד לזגוגיות העגולות של משקפיו. מכווצים במושבם, לחוצים. דניאל הייתה צעירה, נמוכה, ושׂערה בצבע כסף עדין. היא הייתה חיוורת ושקים של חוסר שינה תלו תחת עיניה הירוקות שנראו כאילו הן עומדות לחרוג מארובותיהן.
אורי לא היה רגוע יותר. איש ההיי-טק הגבוה נראה סובל גם הוא מחוסר שינה ומחוסר תזונה. עורו היה מתוח וחסר חיים, אפור כמעט. שפתיו היו סדוקות ופצועות. הוא ניסה לגונן על דניאל בזרועותיו הארוכות, ובכך גרם לה להראות קטנה עוד יותר.
״נראה שישנו פגם מולד,״ ירה ד״ר סבג, בעודו משחק בעצבנות בעט שבידו. הוא השתתק, הרכין את ראשו, הביט בהם מעל למשקפיו, עיניו הכהות בחנו אותם בקפידה. ״ישנה הצטברות עצם מיותרת באזור הכתפיים. זהו פגם נדיר אך הוא קורה. ברוב המקרים הוא מוביל לצמיחת ידיים מעוותות.״
דניאל החלה לבכות, יפחות גדולות שניקזו את כל הלחץ של החודשים האחרונים בבת אחת. היא חששה מידיעות שכאלו, היא סבלה מסיוטים חוזרים ונשנים בהם היא יולדת מפלצת, מביטה על גופו של היצור המעוות שנפלט, עטוף קרום רירי, מבין רגליה המפוסקות על שולחן הלידה.
״בבקשה, דניאל, אולי אין ממה לחשוש, את בשלב מוקדם. אני פשוט רוצה לתת לכם את כל המידע. כעת יש עוד זמן להפלה שלא תזיק לך.״ הוא רכן קדימה. ״את תוכלי ללדת בעתיד.״
אורי אימץ אליו את דניאל שהחלה למלמל בהיסטריה.
״האם יש סיכוי לשינוי?״
״אני חושש שלא. לרוב פגמים בשלב זה ומהסוג הזה אינם נעלמים. התינוק בריא מכל בחינה אחרת. הלב חזק, צמיחת הרקמות תקינה. רק עוד תוספת עצמות.״
אורי ודניאל לא נתנו לרופא תשובה.

הם שבו הביתה, אורי הדליק נרות בסלון הקטן והוא ודניאל ישבו דוממים על הספה, מחובקים, לאורך כל הלילה.
כאשר קרני השמש הראשונות חדרו אל החדר, הן נגעו בפניה העדינות של דניאל, האירו את השׂער הכסוף ואת העיניים העייפות שהיו פקוחות. אורי עדיין חיבק אותה, עיניו היו עצומות ונשימתו שקטה וקצובה, זרועותיו כרוכות סביב דניאל, מצמידות אותה קרוב אליו, כאילו ניסה להגן עליה אפילו מתוך שינה.
״אני משאירה אותו,״ לחשה דניאל, קולה סדוק לאחר שלא שתתה כל הלילה.
״מה? מממ... סליחה, חמודה.״ אורי פיהק, ממצמץ בעיניו. ״מה אמרת?״ עיניו היו נפוחות, הוא נרדם רק לפני שעה קלה.
״אני משאירה אותו. אני לא מוכנה לוותר עליו, הוא שלי.״
אורי חשש שזו תהיה התגובה. דניאל הייתה רק בת 23, ילדה בעצמה. הוא ידע שהיא לא תוותר, שהיא תתעקש על-אף שידעה שעדיף להפיל.
״דניאל, חמודה, שמעת מה הרופא אמר. את תוכלי ללדת עוד ילדים. ילדים בריאים, הם –״ הוא השתתק כשראה את המבט בעיניה.
לא היה זה מבט תוהה, לא היה בלבול בעיניה, רק החלטיות נוקשה. זו הייתה אותה החלטיות שעמדה לה כנגד התנגדותם של הוריה לנישואים לאורי שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים.
״אני אִתך, אני תמיד אִתך.״ הוא קבר את פניו בשׂערה, נשם את המתיקות שעלתה ממנו.
לאחר ששתו קפה והתרעננו צלצל אורי לרופא ואמר לו מה החליטו.
״זו עלולה להיות טעות, הפגם עלול להחמיר ככל שההיריון יימשך. היא עלולה לסכן גם את עצמה,״ נשמע קולו השקט של ד״ר סבג.
״אני מבין את הסכנות. דניאל מבינה אותן גם כן. אנחנו ממשיכים את ההיריון, דוקטור. תודה.״
לא היה עוד מה לומר, הרופא קבע להם בדיקה נוספת בעוד חודשיים ואיחל להם הצלחה.

בבדיקה הבאה ניתן היה לראות בבירור את הכנפיים.
״מבנה העצמות מושלם,״ אמר להם הרופא. ״זוג כנפיים קטנות... לא נתקלתי מימיי בתופעה שכזו.״
דניאל חייכה. היא הייתה שלמה עם ההחלטה, אורי יכול היה רק להנהן ולקוות לטוב.
בתאריך שנקבע, ביום ובשעה המדויקים שכבה דניאל על מיטת בית החולים והמתינה למנתח. זו לא יכלה להיות לידה טבעית, הרופא שלהם לא היה מוכן לשמוע על כך, ולכן נקבע שהיא תלד בניתוח קיסרי. צוות טיפול נמרץ המתין מחוץ לחדר, בכוננות לכל מקרה חירום אפשרי. ההליך היה חלק ופשוט, קל יותר מלידות קיסריות אחרות.
דניאל ידעה שיש לה מלאך קטן בבטן והיא ידעה כיצד תקרא לו.
הוא יצא אל אוויר העולם עטוף בשליה מושלמת, בקע מתוכה כמו גוזל מתוך ביצה, זרועותיו הקטנות נמתחות, ובעיניים עצומות הוא החל ליילל לפני שידו של הרופא המיילד נגעה בו ודמם תוך זמן קצר. עיניו נפקחו לכדי חריץ וקול נשימתו עלה ברור ויציב. צוות הטיפול הנמרץ שב לעמדתו הרגילה.
בחדר הלידה נותק חבל הטבור והתינוק נרחץ בידי האחיות שבהו בו בדממה. בכל שנותיהן לא ראו דבר דומה לזה ולא היה דבר שיכלו לומר זו לזו כדי להתגבר על תחושת המבוכה שעלתה בהן, ולכן התרכזו בעבודה, כשהן מנקות את הכנפיים הקטנות בעדינות וכורכות את הצרור הקטן בשמיכה.
״הנה הוא. הנה התינוק הקטן שלך,״ אמרה רות, האחות האחראית. ״החלטתם על שם?״
״מיכאל,״ אמרה דניאל ודמעה צלולה כבדולח זלגה על לחיה העגולה וצנחה על מצחו של בנה. עיניו הקטנות רעדו ושפתיו מצמצו, מרמזות על רצונו.
בתגובה היא הצמידה את הפה הקטן אל פטמתה והרגישה כיצד היא מזרימה אליו חיים, לראשונה באופן מודע, והחיוך שעל פניה המיס כל ספק וכל חשש שקננו בלבו של אורי.

לאחר שבוע של בדיקות שוחרר מיכאל הביתה.
הבית הקטן היה מואר נרות וצלילי חליל עדינים נשמעו מן הרמקולים שבחדרו של מיכאל בזמן שאורי ודניאל הביטו בו, מכורבל בשמיכה הלבנה, מביט בהם בעיניים ירוקות גדולות, כמו אלו של אמו.
הלילה הראשון עבר ללא שום תקריות, ללא בכי וללא חששות.
בבוקר מיהר אורי לנקות את בנו הקטן, המום עדיין ולא מעכל שיש לו בן משלו, ילד אמִתי. אולי אפילו יותר מזה. לאחר שסיים הביא אותו למיטתם, כשהוא מוודא שמיכאל מכוסה היטב למול חורף זועף מהרגיל ששרר בחוץ וגשם שירד ללא הפסקה. אורי עצמו רץ בבית בתחתונים, ונכנס מתחת לשמיכה כשהוא רועד.
דניאל אחזה במלאך הקטן שלה וחייכה אליו.
״שלום, מתוק שלי. שלום, ילד קטן של אמא.״ המילה האחרונה כמעט נבלעה בגרונה. היא השתתקה, הביטה ביצור הקטן והתמים שבין זרועותיה והחלה לחזור על המילה בראשה.
אמא, אמא. אני אמא. אני לא מאמינה אבל אני אמא.
היא צחקה צחוק שקט וחם, ובתגובה החל מיכאל לצחוק, קולו מתגלגל ופניו מלאות אור.
״תראה אותו, תראה את המלאך שלנו. הוא כל כך קטן. תראה את השפתיים הקטנות האלו. נראות כמו השפתיים שלך.״ היא נשקה לאורי שהביט בה, מדושן מעונג, גאה, עדיין המום מההבנה החדשה שהפציעה בו ובדניאל. הם הורים.
״תראי את העיניים, יפות כמו של אמא שלו.״ אורי נישק את מצחה של דניאל.
״והידיים הקטנות האלו והאף הכפתורי וה... הכנ... כנפיים שלו.״
הכנפיים לא נראו, מיכאל היה עטוף כמו חבילה קטנה, צרור לבן ומצחקק, אבל דניאל הרגישה את התנועה מתחת לשמיכות. הרגישה את הכנפיים נעות, מבקשות להימתח.
״את רוצה שאני אחזיק אותו?״ שאל אורי בדאגה, בחשש שדניאל מבינה כעת באמת מה שהיה עד עכשיו רק מחשבה מופשטת, חשש מההיסטריה שעלולה להגיע.
״לא.״ היא חייכה. ״אני בסדר גמור. חוץ מזה אני לא חושבת שהוא ירצה לינוק מהפטמות השעירות שלך.״
דניאל הפשילה את שמיכת הפוך שעטפה אותה. מיכאל נצמד אל השד הלבן והעגול במהירות, הוא זיהה את המטרה וידע מה הוא צריך לעשות.
אורי ליטף את שׂערה הכסוף של דניאל והיא רק חייכה.

דניאל ואורי דאגו לכך שהוריה של דניאל לא יגיעו לבית החולים. למעשה, הם נמנעו מכל שיחה ארוכה מדי אִתם ומצאו תירוץ לסלק אותם מהשטח. בתמורה לכל מעטה הסודיות הזה הם הבטיחו שיבואו לבקר מיד לאחר שמיכאל יֵצא מבית החולים.
לאחר שדניאל סיימה להניק הם התלבשו ועטפו היטב את הצרור הקטן והמחייך. הקור לא היה הסיבה היחידה לכך. דניאל לא רצתה שאלות, לא עכשיו. היה ברור לה שלא ניתן להסתיר את הכנפיים לאורך זמן, אבל היא התכוונה לדחות את ההתמודדות הזו ככל האפשר.
הם נכנסו למכונית, והניחו במושב האחורי תיק עצום מלא חיתולים להחלפה, מוצצים וכל דבר אחר שנראה שיהיה להם צורך בו. הנסיעה ארכה כשעה, שעה שהתגלתה כקצרה מדי עבור דניאל שלבה החל לפעום במהירות כאשר זיהתה את הכניסה לראשון לציון, העיר בה נולדה וממנה נמלטה כאשר נישאה לאורי.
הם החנו את הרכב והוציאו את התינוק. מיכאל היה רדום ולא נראה שדבר כלשהו יכול להטרידו.
״מצטערת, מלאך שלי,״ לחשה לו דניאל. ״אנחנו לא ניתן להם להפריע לך יותר מדי.״
הם נכנסו לבניין כשאורי נסחב עם התיק העצום על גבו. הוריה של דניאל גרו בקומה השלישית בבניין ישן ללא מעלית. הם שמעו את ההמולה שבקעה מהדירה כבר בקומת הכניסה.
״מסכן. כל כך קטן וכבר חייב לעבור את זה,״ התנשף אורי. דניאל פלטה צחקוק עצבני בתגובה.
״מזל טוב!״ נשמעה הצעקה כאשר הגיעו לבסוף לקומה השלישית.
מיכאל התחיל לבכות.
״אוי, תראו איזה חמוד!״
״הוא ממש מקסים!״
״יש לו את העיניים של דניאל.״
״או, שלום, אורי! מה שלומך?״
״דניאל, הוא מקסים.״
״אנחנו חייבים לצלם אותו.״
״תני לי להחזיק אותו.״
״בואי, מתוקה שלי, מזל טוב.״
היו הרבה יותר מדי אנשים בדירה הקטנה. בדלת קיבלו את פניהם של השלושה הוריה של דניאל, שרה ויעקב; בדירה עצמה חיכו אחותה הגדולה מירי ובעלה שלום, השכנה לאה ובתה הקטנה הגר.
מיכאל, שנבהל מהצעקות והחל לבכות, השתתק מיד כאשר הבחין בכל הדמויות. עיניו הגדולות הירוקות הביטו סביב בניסיון להבין מהמתרחש סביבו ולנחש, באותו חוש קסום של ילדים, מי מהסובבים אותו יכול לספק את צרכיו. לפני שהספיק לסיים לנתח את המצב החדש ידיים לא מוכרות אחזו בו. מיכאל החל ליילל.
״למה אתה בוכה, מלאך של סבתא? תראי, מירי, איזה חמוד, הוא מעקם את האף כמו שדניאל הייתה עושה.״ מירי הנהנה וחייכה, ונופפה אצבע מול פניו של מיכאל שהתחיל לצרוח.
״תני לי אותו,״ פקדה דניאל, ושלחה את ידיה קדימה.
״הוא רק נבהל קצת,״ השיבה לה שרה ואז פנתה לתינוק בקול מגוחך, ״נכון, חמוד של סבתא, נכון שרק נבהלת? מי אוהב את סבתא? מי אוהב את סבתא שרה?״
מי שזה לא יהיה, היה ברור שזה לא מיכאל שהמשיך לבכות.
״אמא, תני לי אותו.״ דניאל הייתה מוכנה לחטוף את התינוק מידי אמהּ.
״הוא יהיה בסדר גמור. תירגעי כבר, אני גידלתי ילדים בחיים שלי.״
״אני רוצה את הילד שלי!״
״די, דניאל. מה קרה? הוא בוכה, זה הכול.״ ניסתה מירי להרגיע את אחותה.
״אל תרגיזי אותי, מירי. אמא, תני לי אותו!״ עיניה של דניאל רשפו וכל גופה היה דרוך כמו חתולה המגנה על גוריה.
״בסדר, בסדר, הנ...מה זה? משהו זז לו בשמיכה. אני חושבת שנכנס לו משהו לשם.״
״זה בסדר, אמא, לא נכנס לו כלום.״
״לא, אני יכולה להרגיש את זה. יש לו שם משהו. תני לי לבדוק רגע.״
״אמא, עזבי אותו, הוא בסדר. אני יכולה לטפל בתינוק שלי?״
״שנייה אחת, דניאל,״ ענתה לה שרה ברוגז. ״תני לי לבדו-״
מיכאל כמעט נפל מידיה.
דניאל זינקה ולכדה אותו.
צרחותיה של שרה הדהדו בכל הבניין.

״הייתם צריכים להגיד משהו,״ אמרה מירי לאורי כאשר עמדו בחוץ וחיכו לאמבולנס.
״כמו מה? היי שרה, היי יעקב. הנכד שלכם בסדר גמור חוץ מזה שהוא חצי ציפור?״ אורי לא אהב את מירי. הוא לא אהב את כל המשפחה של דניאל.
גם הם לא אהבו אותו במיוחד.
״אמרת שזה פגם מולד. הם היו מבינים. לעזאזל, אני הייתי מבינה. זה לא בסדר מה שעשיתם. אמא הייתה יכולה למות מהתקף לב.״
״אם היא לא הייתה רבה עם דניאל על התינוק שלה לא היה קורה כלום והיינו יכולים לאכול עכשיו ולדבר.״ הוא התקדם אל הכביש, ונופף לאמבולנס המתקרב.
החובשים מיהרו למעלה על פי ההוראות של אורי.
״מה עם ניתוח?״
״הוא צעיר מדי. אנחנו צריכים לחכות.״
״לא ראו כלום באולטרה סאונד?״
״בטח שראו. דניאל החליטה שהיא רוצה להמשיך.״
״ואתה לא אמרת כלום,״ ירקה מירי. היא הציתה סיגריה בידיים רועדות מזעם. ״אני לא מבינה אותך, אורי. אתה גם חלק מהעניין, הוא הבן שלך. אני המומה מכדי לומר משהו בנדון.״
״הוא הבן שלי, ומי שילדה אותו הייתה דניאל. אם הייתי חושב ש... אם הייתי מאמין שהיא בסכנה...״ הוא בלע רוק, כי ידע שלמעשה כן חשב כך אך לא אמר דבר. ״אם היא הייתה בסכנה לא הייתי מסכים לכך.״
מירי הביטה בו, ושאפה שאיפה ארוכה מסיגריית המנטול שלה.
״אני לא מבינה אתכם. אני לא מבינה את הרופא שלכם. אני פשוט לא מבינה.״
״אין מה להבין. הוא הבן שלנו, אנחנו אוהבים אותו. יש לו כנפיים וזה בסדר גמור.״
״אני לא מאמינה שאמרת את זה.״
״מה את רוצה שאני אומר?״ אורי תהה כמה זמן לוקח לחובשים להוריד את שרה למטה. היא בוודאי ממלמלת שם שלנכד שלה יש כנפיים והם חושבים שהיא מטורללת. הוא רצה לעלות ולקחת את דניאל ומיכאל. שניהם הסתגרו בחדר הישן של דניאל, ומיכאל נרגע בשנייה שבה אמו אחזה בו. למרות הצעקות וההמולה סביב התעלפותה של שרה, מיכאל הרגיש טוב.
״אני ממש לא יודעת מה לומר.״ היא השליכה את בדל הסיגריה לרצפה ובהתה בעשן שהסתלסל אל-על מהבדל שהמשיך לבעור.
״אז אל תגידי ורדי לי מהגב. ואל תגידי כלום לדניאל. הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה שתציקי לה.״
״אתה כזה אידיוט. אלוהים, אני לא מבינה למה היא אִתך.״ מירי הסתובבה ונכנסה לבניין.
אורי דרך על הבדל הבוער והמתין לחובשים שיצאו.

״אבא אמר שלא נדאג ושהוא יסביר הכול לאמא,״ אמרה דניאל לאורי כאשר היו בדרכם הביתה.
״כן. הוא חיבק אותי לפני שיצאתי.״
דניאל הייתה המומה. ״וואו. הוא חיבק אותך? כנראה שיש לנו נס קטן כאן. נכון שיש לנו נס קטן, אה, מלאך שלי?״ מיכאל חייך אל אמו.
״מה הפרצוף הזה אומר?״ שאלה.
״לפי הריח?״ שאל אורי. הוא עצר את הרכב לצד הכביש.
דניאל החלה לפרק את הצרור סביב התינוק בזמן שאורי הוציא מגבונים לחים וחיתול חדש. הם ניקו אותו, בתחושת הקלה שהזוועה הייתה מאחוריהם. אורי הביט במכוניות החולפות בזמן שדניאל הידקה את השמיכות חזרה סביב התינוק הנקי. הוא תהה אם מי מהנוסעים בהן ראה משהו מוזר כאשר הביט אל הרכב שחנה בצד הכביש.
״מוכנים לנסיעה.״ היא נשקה לאורי על הלחי ועקרה אותו משרעפיו.
הנסיעה חזרה הייתה קצרה יותר ותחושת המועקה התנדפה ככל שהתקרבו לביתם, שם מיכאל דרש שוב לאכול ודניאל שמחה לספק את הדרישה.
״אני יודע שזה יכול להישמע רע, אבל זה ממש מגרה לראות אותך מניקה אותו.״
דניאל צחקה. הפעם מיכאל, שהיה עסוק בפרויקט חשוב מאוד, לא הצטרף.
״אם תהיה ילד טוב,״ אמרה דניאל בקול מלטף, ״אני אתן לך טיפול דומה אחר כך.״ היא קרצה לאורי ואז שבה במהירות להביט על מיכאל שנראה מרוצה מאוד מעצמו.
הם השכיבו אותו במיטה, ווידאו שהחדר סגור וששום משב קר לא יחדור אליו.
במיטה הם שכבו מחובקים במשך שעות ולבסוף נרדמו, עד שמיכאל דרש את ארוחת הערב.
״אורי,״ קראה דניאל מחדר התינוקות, ״אתה הורדת ממנו את החולצה?״ אורי נכנס במהירות לחדר.
״לא. מה זאת אומרת?״
דניאל הרימה את מיכאל. החולצה שלו הייתה זרוקה בתוך מיטת התינוק.
״אולי זה הפריע לו לכנפיים,״ אמר אורי בפשטות, ומשך בכתפיו. ״הוא צודק, אנחנו צריכים לחתוך את כל החולצות כדי שיתאימו לו.״
״כן. אבל איך הוא הצליח להוריד את החולצה הזו?״ שאלה דניאל.
״למה נראה לך שיש לי תשובה?״
״אתה רוצה לריב אִתי?״
״לא.״
״אז למה אתה משתמש בטון הזה?״
״איזה טון?!?״ הוא נשך את שפתו התחתונה ונשם עמוק, חטף את החולצה ונשא אותה למטבח. הוא השתמש בסכין על מנת ליצור שני חתכים בערך במקום בו אמורות להיות הכנפיים.
״זה צריך להתאים.״ הוא שב לחדר ועזר לדניאל להלביש את בנם. לאחר שהשחילו את ראשו וזרועותיו אל תוך החולצה, משך אורי בעדינות את הכנפיים דרך הפתחים שיצר.
״מושלם.״ הוא חיבק את דניאל מאחור ונשק לצווארה. ״את בסדר?״
״כן, כן. הכול בסדר.״ קולה היה טרוד.
״מה קרה?״ לחש לה, לא רוצה לעורר תגובות נזעמות.
״נצטרך לעבור על כל החולצות שלו,״ היא ענתה. אורי ידע שזו לא הייתה הבעיה אבל הוא הכיר את דניאל מספיק כדי לדעת שזה לא הזמן להפריע לה. הם השאירו את מיכאל במיטה וצעדו לסלון. בטלוויזיה היה מערבון ישן ושניהם שקעו בו עד שנרדמו.

החודשים חלפו, ימים מלאים ברגעים של אושר ורגעים של מאבק.
הוריה של דניאל התקשרו שוב ושוב, ושוב ושוב היא הייתה צריכה להסביר להם שהיא לא מתכוונת להעביר את מיכאל שום בדיקות נוספות ושהם לא עומדים לעשות לו ניתוח. הרופא אמר שהוא קטן מדי. חוץ מזה הם אוהבים אותו איך שהוא.
דניאל בכתה בלילות. אורי חיבק אותה וניסה לנחם אותה בכל דרך שהכיר.
כל שבועיים הם נסעו עם מיכאל לקליניקה הפרטית של ד״ר סבג, הרופא רצה להיות בטוח שלא נוצרו סיבוכים ורצה להימנע ככל האפשר מסביבת בית החולים.
״הוא אוכל כמו שצריך?״ שאל הרופא.
״כן. אין שום בעיות,״ ענתה דניאל, כשהיא מביטה בדאגה בילד ששכב על מיטת הבדיקות.
״והיציאות שלו?״ שאל הרופא, ממשש את בטנו של התינוק שנראה מאוד לא מרוצה מהעניין.
״אין שום בעיות, דוקטור. אני אפילו חושד שהוא מאוד אוהב את העניין כי אנחנו לא מפסיקים להחליף לו.״ אורי היה היחיד שחייך מהבדיחה. דניאל המשיכה לנעוץ מבט בתינוק והרופא עבר לבחון את הכנפיים עצמן.
״הצילומים לא מראים על שינויים גדולים מדי בשלד. נראה שעמוד השדרה מתעצב כך שהגוף יוכל לשאת את מעמסת הכנפיים. אני תוהה מה יקרה כאשר הוא יגדל.״ הרופא המשיך לבחון את הכנפיים ומיכאל העיר הערה בשפתו היללנית הפרטית אך הרופא התעלם ממנו. ״הוא מתפתח עכשיו, בקרוב הוא יתחיל ללכת, לפחות כך אני מקווה. אנחנו חייבים לשים לב שלא יהיו בעיות מיותרות.״
הרופא חזר לכיסאו ודניאל מיהרה להלביש את מיכאל.
אורי הביט בה בשעה שסידרה את הכנפיים הרכות של מיכאל בפתחים שיצרו בחולצה. הכנפיים של מיכאל היו כל כך רכות. אורי ליטף אותן לעתים כאשר דניאל החזיקה אותו בידיה, ונראה שמיכאל נהנה.
הכנפיים היו עשויות נוצות, אבל לא נוצות ציפור. אחרי הכול זה הגיוני, חשב אורי, הוא היה בן אדם. הוא שאל את עצמו כיצד יקראו להן בשפת המדע אבל אחרי ניסיונות כושלים אחדים בג׳יבריש לטיני הפסיק. הוא תהה, כאשר פרש אותן בזהירות, אם מיכאל יוכל לעוף אי-פעם.
״בדיקות הדם תקינות. התפתחות העצמות מושלמת. תפקודי לב-ריאה ללא רבב.״ הרופא הרים את ראשו מהניירת שעל שולחנו. ״אתם יכולים ללכת. זכרו לקבוע פגישה אצל המזכירה לעוד שבועיים. ועוד פעם, אם קורה משהו, הדבר הקטן ביותר, תתקשרו אלַי מיד.״
כאשר הגיעו לביתם התיישב אורי על המחשב ובדק אימיילים, הוא התמתח והביט ברשימה הארוכה של הודעות שהמתינו לו. שום תשובה מהחברה לה הציע את הפרויקט. אורי לא דאג, היו לו מספר אנשים לפנות אליהם. אורי היה מנהל פרויקטים של שימור עתיקות ונחשב לאחד המובילים בתחום, מהוגי שיטת הפולימרים הרכים בה נעשה כיום שימוש באתרים ברחבי העולם. רוב הכסף שלהם בא ממכירת הזכויות על הרעיון. אלא שהוא החל להשתעמם ויחד עם חבר פתח סטארט-אפ חדש.
דניאל, שהייתה כעת בחופשת לידה, עבדה כמנהלת מוצר בסטארט-אפ בשם סלייסר, שפיתח דרך חדשה להציג תכנים לקוראים. העובדה ששניהם עבדו בסטארט-אפים הובילה לכך שאת רוב זמנם בילו בבית, אך לשניהם היו חברים רבים, חברים שתהו מתי יוזמנו לראות את התינוק החדש.

״ברוכים הבאים!״ בירכה דניאל את האורחים שהחלו לזרום אל תוך הסלון.
עברו שבעה חודשים מאז הלידה, הרופא טען שהכול בסדר והוריד את תכיפות הביקורים לפעם בחודש.
שון וסיניה, חברותיה של דניאל, הגיעו ראשונות, ואחריהן הגיעו שי, הבוס שלהן, ובת זוגו, הילית. ערמת מתנות נוצרה עם הגעתם ואורי נכנס למטבח להכין קפה. עוגות הונחו על השולחן לפני שהאורחים הגיעו.
״נו, נו, איפה הקטנצ׳יק?״ שאל שי.
״נעיר אותו עוד מעט,״ אמר אורי שהגיח מהמטבח ובידיו מגש ועליו סט עם כוסות קפה עתיקות שרכש במצרים. ״הוא עדיין ישן.״
סיניה ושון, שהיו חברות טובות מאוד ובקיאות ברזי הרכילות הברנג׳אית, החלו לעדכן את דניאל בכל הפרטים הקטנים והלא מעניינים שהתרחשו במשרדים. דניאל מעולם לא התעניינה בכך אך האזינה ברוב קשב. הייתה זו הפעם הראשונה מאז הלידה שנפגשה עם חברים כך סתם בבית, רק כדי לשבת ולדבר. היא הייתה לחוצה הרבה יותר ממה שהייתה רוצה להיות, וקיוותה שהשיחה תסיח את דעתה.
כעשר דקות אחרי שהגיעו הארבעה נכנסו לבית כמעט כל שאר המוזמנים, והסתערו על הזוג בחיבוקים ונשיקות ואיחולים לבביים. כולם נשאו מתנות בידיהם, וכולם היו אכולי סקרנות לגבי הילד.
המפגש התנהל כדרכם של מפגשים כאלה, אנשים שלא הכירו זה את זה ערכו היכרות וקבוצות נוצרו והתפרקו. השיחות סבו סביב נושאים לא חשובים שלכל אחד הייתה דעה לגביהם וכל אחד טרח להביע את דעתו.
אורי ודניאל נפגשו במטבח.
״נעיר אותו?״ שאלו יחד.
״את לחוצה,״ ציין אורי.
״לא, אתה ממש רגוע.״ היא נשקה לו. ״אנחנו לא יכולים להמשיך להסתיר אותו והשיחות מתחילות לעייף אותי.״ היא פרסה עוגת שוקולד ואגוזים. ״כל כך מוזר לי לשמוע כל כך הרבה אנשים פתאום. התרגלתי לשקט שלנו.״
״את רוצה להעיף אותם?״ שאל אורי, אולי בלהיטות רבה מדי.
״למה אתה שואל את זה?״ דניאל הפסיקה לפרוס את העוגה.
״סתם, אמרת שזה מעייף אותך.״ הוא הוציא גלידה מהמקרר.
״אתה מתבייש בו, נכון?״
אורי אחז בעדינות את ידה של דניאל שבה היה הסכין והנמיך אותה. ״ממש לא. אני דואג. לך ולו. זה הכול.״
״מה יש לדאוג? אנחנו נעשה את זה מתישהו, לא? הוא יהיה חייב ללכת לגן, הוא... מה זה הפרצוף הזה?״ דניאל התקרבה אל אורי שהשפיל את מבטו. ״אתה לא מתכוון לשלוח אותו לגן?״ דניאל נראתה כעוסה, מאוד.
״היי, הוא רק בן חצי שנה, יש לו זמן. אני מודה שזה עבר לי בראש. כן, אני חושש. ילדים הם אכזריים ואנשים יכולים להיות מגעילים מאוד. אני לא רוצה שהוא ייפגע.״
״אני לא מאמינה עלייך! אלוהים, מה קרה לך? אלו החברים שלנו בחוץ.״ דניאל אספה את הצלחת ובה פרוסות העוגה ועזבה את המטבח.
אורי צנח אל הכיסא. היא הופכת להיות יותר ויותר קשה בכל יום, חשב. הוא שפשף את פניו בידו והתרומם, אסף את מכל הגלידה ויצא אל הסלון, חיוך מזויף על פניו.
״אני הולכת להעיר אותו,״ הכריזה דניאל. האורחים שמחו על הרעיון ואורי הביט בהם, כשהוא מתפלל חרישית בלבו שהמפגש יעבור בשלום ושדניאל לא תבכה גם הלילה.
מיכאל לא היה מרוצה מהעניין כלל וכלל, הוא קימט את אפו הקטן ופלט יללה שלא היה ספק מה משמעותה.
״רק תגיד שלום לכולם, ונחזיר אותך לישון,״ לחשה דניאל באוזנו הקטנה.
אחרי דקות ספורות היא החזירה אותו למיטה ועטפה אותו בשמיכה, כשהיא מסתירה את הכנפיים העדינות אך מוודאת שלא יסתבכו בשמיכה.

״מצטער,״ אמר אורי באותו הלילה.
״אין לך על מה. התרגזתי כי אני חוששת שאתה צודק. אני גם מפחדת.״ היא נצמדה אליו, מלטפת את חזהו ומנשקת אותו מדי פעם.
״אנחנו לא נוכל להסתיר אותו עוד הרבה זמן.״
הם נרדמו יחד. דניאל לא בכתה באותו לילה אבל שקט מוזר ירד על שניהם.
מיכאל היה כמעט בן שנה ודניאל ישבה בביתם, והכינה מצגת עבור שי, שהיה צריך לצאת לניו יורק. אורי לא היה בבית, המשקיעים של הפרויקט החדש הגיעו לעיר לפגישת עדכון. הוא ישב כל הלילה לערוך את הפרטים האחרונים ודניאל נרדמה במיטתם ומיכאל בזרועותיה, כנפיו עוטפות אותה. כשהתעוררה אורי כבר עזב, הוא השאיר לה פתק עם שיר אהבה קטן.
״בא-בא.״ עלה קולו של מיכאל מאחוריה. דניאל זינקה מכיסאה והסתובבה לאחור במהירות, כשהיא פולטת צעקת בהלה.
קרני השמש שטפו את פתח החדר, האירו את דמותו הקטנה ושיוו לו הילה מלאכית. הוא עמד שם על שתי רגליו שרעדו מעט מן המאמץ. פניו הקטנים זהרו באושר ועיניו נצצו בפליאה אין קץ. צעקתה הבהילה אותו והוא התנודד, וכאילו היא לכודה במחזה קסום ראתה דניאל כיצד הוא חובט בכנפיו על מנת לשמור על שיווי משקל.
דמעות זלגו במורד לחָייה והיא ירדה על ברכיה, פתחה את זרועותיה ואמרה, ״מיכאל? בוא לאמא, חמוד, בוא, נס שלי.״
מיכאל צעד קדימה בזהירות, נעזר בכנפיו, שזרחו באור השמש, על מנת שלא ליפול. הוא הגיע אל זרועותיה של דניאל והיא חיבקה אותו, מצמידה אותו אליה בעוצמה, נזהרת על הכנפיים הקטנות שהכו בעדינות באוויר, כשהן מפיצות ריח מתוק סביבם.
דניאל הרימה את מיכאל בזרועותיה ומיהרה אל הטלפון. כל המתח של החודשים האחרונים בהם ציפו שיתחיל ללכת התפרק ונגוז. הם לא ידעו מה יעשו אם המצב לא ישתפר וכבר החלו לדבר על ניתוח להסרת הכנפיים.
״הוא הולך!״ היא צעקה אל תוך האפרכסת כאשר ענה אורי.
״מה?!״ אורי החל לשאוג באושר וסיפר לסובבים אותו את הבשורה. ״אנחנו מסיימים כאן ויוצאים לארוחה. אני אחזור הכי מהר שאוכל.״
״הם חתמו?״ שאלה דניאל לפני שניתקה.
״כן. זה יום נפלא. אנחנו הולכים לחגוג.״
״אוהבת אותך.״
״אני אוהב אותך, צפרדע שלי.״
דניאל ניתקה כשדמעות בעיניה. כל כך הרבה זמן עבר מאז שקרא לה כך לאחרונה. זה היה יום טוב. שום דבר לא יכול היה להרוס אותו. אורי הגיע הביתה לקראת ערב ובידו שתי חבילות.
את האחת הוא פרק במטבח בשקט. ריח ניחוח מילא את החלל כאשר העביר את הארוחה שקנה לצלחות. ברוסקטה ברוטב עגבניות עם שום, שמן זית ובזיליקום, ניוקי בפסטו ובוקונצ׳יני. הוא שלף יין מהמדף – סואבה ונטו 98׳.
הסלון היה ריק, הוא הדליק נרות וערך את השולחן הקטן, והניח במרכזו קופסה קטנה ששלף מכיסו. הוא לקח את החבילה השנייה מעל הכיסא והתקדם לחדר השינה של מיכאל.
החדר היה חשוך אך מנגינה חרישית נשמעה, בוקעת מהמובייל שתלו מעל המיטה הקטנה. אורי התקרב בזהירות, דואג שלא להשמיע רעשים מיותרים שיעירו את התינוק. המיטה הייתה ריקה.
אורי הסתובב במהירות, בבהלה, וראה את הצללית המשותפת של דניאל ומיכאל בפתח החדר.
״הפתעה?״ אמר חלושות, חיוך רחב על פניו. הוא התקדם אליהם וחיבק אותם קרוב אליו.
״שלום, לאונרדו.״ היה זה הכינוי הישן שנתנה לו דניאל. היא קראה לו כך כי לטענתה לא היה דבר שלא יכול היה לעשות.
״שלום, צפרדע.״ הוא נשק לה, בקלילות ואז עמוקות. הם המשיכו להתנשק עד שמיכאל הביע את מורת רוחו.
״בא-בא,״ אמר.
״כן, זה אבא. בוא אלַי, נסיך יפה שלי.״ אורי לקח את מיכאל מידיה של דניאל והעביר אליה את החבילה שהחזיק עד אז בידו.
״מה זה?״
״מה?״ הוא שאל תוך שהוא מנשק את פניו של התינוק המחויך. ״משהו שמצאתי לו בדרך.״ הוא הביט במיכאל. ״רוצה לראות מה זה, נסיך? מלאך שלי? כן? כן?״ שאל.
מיכאל לא ממש התעניין במה שהתגלה לפניו, אחד מאותם צעצועי תינוקות מרעישים ומאירים, אבל הוא חבט בו בכל מקרה. הצעצוע ניגן וזהר בכל פעם שמיכאל פגע באחד הלוחות הצבעוניים.
אורי ודניאל השאירו את הזאטוט לחבל בצעצוע החדש, ואורי הוביל אותה לסלון שעדיין היה מואר רק בנרות שעל השולחן הקטן.
״אוו, רומנטיקה!״ פלטה דניאל, והתיישבה במהירות. ״ומה זה?״ שאלה תוך שהיא מרימה את הקופסה הקטנה.
״סתם משהו שמצאתי.״ הוא התיישב מולה והביט בה בציפייה.
״תיזהר לא לחרוך אותי עם המבט הזה,״ אמרה בחיוך, ופתחה את הקופסה.
הטבעת התאימה לאצבעה בשלמות. כסף וזהב משולבים, עיצוב עדין ויפהפה, חריטה עדינה משובצת אבנים הקיפה את הטבעת.
״זה... מדהים״ היא זינקה מהכיסא וקפצה לחיקו של אורי. הם התנשקו ארוכות עד שעזבה אותו וחזרה לכיסאה.
״אתה מדהים אותי בכל פעם מחדש,״ אמרה לו. ״אני אוהבת אותך.״
הוא חייך את החיוך המסתורי שלו והצביע על האוכל.
את הקינוח אכלו השניים לאחר שהשכיבו את מיכאל, שנראה מרוצה כעת מהמתנה שלו. אורות הצעצוע הבוהקים עוד הבהבו אך עד מהרה התעממו ונעלמו, מותירים את החדר באפלה נעימה.

מיכאל למד לדבר במהירות יחסית, ועד ליום ההולדת השני שלו כבר אי-אפשר היה להשתיק אותו.
״גם דודה מירי מגיעה?״ שאל את אמו שהייתה עסוקה בהכנת העוגה.
״כן, גם דודה מירי,״ ענתה דניאל בשלווה, למרות שהייתה זו הפעם הרביעית ששאל את השאלה הזו היום.
״וסבתא וסבא יגיעו, נכון? אבל לא סבא וסבתא של אבא.״ דניאל חייכה לעצמה. ״לא, סבא וסבתא של אבא לא יהיו. הם רחוקים מאוד.״ אורי לא דיבר עם הוריו מזה שנים. הייתה תקופה בה ניסתה דניאל לשכנע את בעלה להרים להם טלפון, אבל זה לא הועיל. כמעט תמיד הדבר הוביל למריבה ביניהם. אורי סירב לדבר על או עם הוריו.
״איזה עוגה את מכינה?״ שאל מיכאל כשהוא צועד סביב אמו. הוא היה עירום לחלוטין, כנפיו מרפרפות מדי פעם, מאזנות אותו. מיכאל לא למד ללכת ביציבות מוחלטת, הוא השתמש בכנפיו ללא הרף. הדבר הדאיג את אורי ואת דניאל, הם לא היו בטוחים אם זה נבון לתת לו להמשיך בצורה כזו. מדרך הטבע לא היו שום ספר, אחות טיפת חלב או רופא שיכלו לעזור להם. עשרות ספרים נכתבו על הסוגיה הבוערת ״בעד ונגד מציצת מוצצים בגיל הרך״, אך אף לא ספר אחד על ״בעד ונגד שימוש תמידי בכנפיים כאמצעי איזון בגיל הרך.״
״העוגה שאתה הכי אוהב,״ ענתה לו דניאל, התכופפה לרגע והושיטה למיכאל חתיכת מרשמלו ורודה.
מיכאל חייך וצחק בקול פעמונים, בעודו דוחס לפיו את המרשמלו.
הוא יצא מהמטבח, והותיר את דניאל לבדה עם המחשבות מהן ניסתה להתחמק בימים האחרונים. יום ההולדת של מיכאל.
הרבה אנשים יגיעו, בני משפחה וחברים אותם לא הייתה בטוחה דניאל שהיא רוצה לפגוש.
מיכאל לא היה סוד אותו ניסו דניאל ואורי להסתיר, לא ולא. במהלך החודשים שחלפו הניחו בני הזוג הצעיר לאנשים הקרובים אליהם לראות את מיכאל במלוא הדרו, אם אפשר להשתמש בביטוי. הם וידאו שיהיו אלו חברים טובים, אנשים עליהם יוכלו לסמוך שלא יגרמו נזק לילד. הם ביקשו מאותם אנשים שלא יטרידו אותו בשאלות ושיקבלו את מיכאל כפי שהוא.
לא היה קשה למלא את ההבטחה הזו. כל מי שפגש את מיכאל נשבה מיד בחיוכו. עטוף בריח המתוק שבקע מעורו של התינוק, איש לא יכול היה לחשוב להרע לילד המקסים, הקסום. המלאך הקטן שנולד לקרבם.
דניאל לא פחדה מן האנשים עצמם, היא לא הייתה מזמינה אותם אילולא חשבה שהיא סומכת עליהם. דניאל חששה מדבר אחר, חששה מההמולה, מההילולה. היא חששה שתשומת הלב הרבה מדי תבהיל את מיכאל. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים בבת אחת.
אך לא בכל יום חוגג ילד מכונף את יום הולדתו.

אורי הגיע מוקדם באותו יום, באמתחתו מתנות רבות אותן דאג להחביא מיד בארון הגבוה. ״יש לנו מזל שהוא עדיין לא מסוגל להתרומם.״ צחק אורי.
״אתה חושב שהוא יהיה מסוגל?״ שאלה דניאל בבהלה. ״שיום אחד הוא ימריא לאוויר?״
הוא כרך את זרועותיו סביבה, כשהוא מביט בה בדאגה. ״אני... אני לא יודע איך לענות לזה. האמת שלא חשבתי על זה עד עכשיו. פשוט... את יודעת, שיערתי שאולי. האמת היא שצחקתי עכשיו, לא התכוונתי לכך ברצינות. זה פגם מולד, הכנפיים, הוא אמנם מנפנף בהן ומאזן את עצמו אבל לא נראה לי ש...״ הוא הביט במיכאל שנאבק בנחש בד אותו הצליח לקשור לרגליו. אורי חייך. ״דניאל, הכול יהיה בסדר.״ הביטחון שב לקולו של אורי. ״ואם המלאך הקטן שלנו יתגלה להיות בעל יכולת תעופה, אז מה? לכל אחד יש הכישרון שלו, נכון?״ הוא הצמיד אותה אליו ונשק לה, הניח לה להירגע בזרועותיו.
״יש כל כך הרבה דברים שצריך להכין. אנחנו חייבים לקנות בלונים ולנפח אותם ולתלות שלטים ולארגן את הסלון ו... אני לא מאמינה שיש כל כך הרבה מה לעשות ואנחנו עומדים פה ומתמזמזים.״ היא נחלצה, בחוסר רצון, מזרועותיו של אורי.
״אבל אני אוהב להתמזמז!״ התלונן אורי. ״חוץ מזה, טה-דם!״ הוא הציג שקית בלונים ענקית וצרור של ניירות צבעוניים מבריקים. ״עצרתי כבר בדרך. אל תדאגי, אני אטפל בסלון ואחר כך אתפנה לעוגות. את יכולה ללכת לשכב קצת.״ הוא הסתובב אל מיכאל שנפל על ישבנו החשוף והכה בנחש בכנפיו. ״ואתה, רעשן קטן. מה כבר עשית היום?״ הוא הניף את מיכאל ושחרר את נחש הבד האכזרי ללא מאמץ.
מיכאל הביט בנחש שעל הרצפה במבט בוחן. ״ניצחת אותו,״ מלמל לאביו שנשק לו. אורי הביט בנחש, הביט בילד שבזרועותיו והנחית את כף רגלו על ראש הבד של המפלצת. ״ועכשיו ניצחנו אותו לגמרי!״ הוא נישק את לחייו של מיכאל שוב ושוב עד שזה החל לצחוק את צחוקו המתגלגל.
״די, אבא, מספיק!״ הוא לא הפסיק לצחוק וקולה של דניאל הצטרף לשלו.
״לא רוצה להפסיק. אתה הצעצוע שלי ועכשיו אני משחק.״ הוא הניף את מיכאל גבוה לאוויר וסחרר אותו סביב ראשו. מיכאל לא הפסיק לצחוק. הוא עצם את עיניו ופרש את כנפיו שמוטתן עלתה על גובהו ונתן למשב הרוח לזרום בין הנוצות החלקות. חיוך של אושר מושלם היה נסוך על פניו. אורי הבחין בכך ותהה בלבו אם מקומו של הילד בעצם באוויר.
זה לא היה יום לניסויים, והוא העביר את מיכאל לידיה של דניאל. ״אני אקח אותו למקלחת. מי אוהב מקלחות? מי מלוכלך כל כך וצריך להתנקות?״ מיכאל החל להתפתל ולצווח, בניסיון להתחמק מהגורל האכזר.
״כנפיים או לא כנפיים, ילדים לא אוהבים להתרחץ.״ אורי משך בכתפיו ופנה לסלון. הוא ניפח את הבלונים הצבעוניים והחל לתלות אותם ברחבי החדר. רוב הבלונים היו סגולים, הצבע האהוב על מיכאל. הוא תלה את הבלונים הנותרים בבית, יצר שביל בין חדר השינה של מיכאל לסלון. את הניירות הצבעוניים, עליהם היו מודפסים ברכות וציורים של וולט דיסני, תלה על דלת הכניסה ופיזר ברחבי הבית. היה לו ברור שדניאל תשנה את הכול ברגע שתצא מהמקלחת עם מיכאל.
לפחות בעוגות אני מבין, הרהר לעצמו ופנה למטבח, מסתגל במהירות לסביבה המבולגנת אותה הותירה דניאל אחריה. הוא הביט בתבניות המוכנות: שתי עוגת שוקולד, סוג עוגה שאורי חשב שיש להוציא מחוץ לחוק, ועוגת מרשמלו אותה רק מיכאל יאכל.
אורי הכניס אותן לתנור והחל לנקות את המטבח. הוא ניגב את השוקולד שהיה מרוח בכל מקום ושטף את הכלים. לאחר מכן פתח את הארונות ושלף מצרכים חדשים בהכנה ליצור את יצירת המופת שלו. שום עוגות שוקולד, שתיים זה מספיק. היום הוא יכין עוגת תותים בגבינה, מסקרפונה וקרם-שניט. היו לו כמה שעות והוא היה די בטוח שיספיק להכין הכול.

הוא החל בעבודה ועוד לפני השעה בה אמורים היו האורחים להגיע, היו העוגות מוכנות.
כאשר יצא מהמקלחת אורי הביט סביבו והנהן, מרוצה. הסלון נראה מדהים, מקושט כולו וחגיגי. דניאל הזיזה מספר בלונים ושלטים ואורי היה חייב להודות שהוא נראה פחות כאילו שקית הפתעה התפוצצה בו ויותר כמו אזור למסיבה. על השולחן היו מונחות העוגות. עוגות השוקולד נדחפו לאחור, צמודות לקיר.
אורי לבש בגדים נוחים וייבש את שׂערו כאשר לפתע קפא, מבטו נעוץ בדניאל שיצאה מחדר השינה. עיניו שוטטו מכפות רגליה המושלמות שהיו חשופות אל הרגליים שהציצו מתוך שסע בשמלה לבנה פרחונית בעלת כתפיות דקות ומחשוף עדין. בחוץ השתולל חורף, אך דניאל התעקשה ללבוש את השמלה הזו ואורי היה חייב להודות שהיא נראתה מהממת. שׂערה היה אסוף כלפי מעלה וחשף את צווארה הענוג ואת פניה העגולים. עיניה לכדו אותו כפי שעשו בפעם הראשונה. ״עיניים של צוענייה,״ היה אומר לה בימים הראשונים כאשר רק החלו לצאת. ״מְכַשפות, מהתלות, מפתות וקטלניות.״ לפני שהיו נפרדים תמיד היה נושק לה לשפתיה ואז על עפעפיה.
״יום אחד, אני חושש, תהפכי אותי לצפרדע ותנטשי אותי למען אחר.״ היה אומר, ודניאל הייתה מביטה בו ונדה בראשה. ״אולי. אלא אם כן תהפוך לצפרדע חמודה.״ הוא צחק. ״למען האמת אני חושב שאת תהיי צפרדע מוצלחת הרבה יותר. אני מכוער עכשיו ואני אהיה צפרדע מכוערת הרבה יותר.״
אורי ניער את ראשו, והשיב את מחשבותיו מהעבר המתוק. ״אני מרגיש קצת לא במקום.״ הוא קרץ לה ופנה לאחור. ״תני לי שנייה.״ דניאל רק חייכה, בידיעה ששבתה אותו שוב, כאילו שהיה צורך בכך.
אורי יצא לאחר כרבע שעה מחדר השינה שלהם, נראה הרבה יותר הדור מכפי שנראה במכנסי הטרנינג שלו.
״שלום לך,״ אמרה דניאל. מיכאל, שעמד לפניה והביט בכמה עציצים שלא מצאו חן בעיניו זה זמן רב, הסתובב במהירות כדי לראות אל מי מדברת אמו. התנועה המהירה גרמה לו ליפול על הרצפה בפרישת איברים. אורי החל לצחוק. הוא מיהר להרים את הילד. ״גנבת לי את החליפה שלי?״ שאל את בנו. מיכאל היה לבוש בחליפה זהה לזו של אביו, החל מהז׳קט ועד לנעליים השחורות המבריקות. ״אמא קנתה לי,״ ענה לו מיכאל ברצינות, עיניו נוצצות, מוכנות למאבק. פיו הקטן מכווץ בהחלטיות.
״אני בטוח,״ ענה לו אורי והניח אותו בידיה של אמו. כנפיו של מיכאל, שזוג פתחים בגב החליפה נגזרו במיוחד עבורן, רפרפו במהירות בניסיון לאזנו על ברכיה של דניאל שהתיישבה על הכורסה.
״מה קרה, אתה מקנא?״
״בטח שכן, הוא נראה הרבה יותר טוב ממני בחליפה הזו. שלא לדבר על זה שהכנפיים שלו רק גורמות לו להיראות טוב יותר.״
מיכאל חייך ועיניו התמלאו אור. החיוך נעלם במהירות כאשר דניאל זזה ומיכאל הסתער על זרועה, מחזיק את עצמו שלא ליפול. ״לא לזוז, אמא!״
״כן, המפקד!״ ענתה דניאל בדיוק כשפעמון הכניסה צלצל.
״אתה תצטרך לענות לזה, אני תחת סגר.״
״כן, שמתי לב,״ אמר אורי בעודו צועד לדלת.
המולה רבתי נשמעה בשנייה שהדלת נפתחה. נראה שכולם החליטו להגיע יחד. חבריהם של הזוג הצעיר, ישנים וחדשים, נכנסו אל הבית, מביאים אִתם את ילדיהם שלהם. יחד אִתם עמדה משפחתה של דניאל, סירים ותבניות בידיהם.
מירי ושלום נכנסו ראשונים, יריב וצור היו צמודים אליהם. התאומים בני הארבע חיפשו בעיניהם את הממתקים וכאשר ראו את שולחן יום ההולדת עזבו את הגנת ההורים וזינקו, כמו ציפורי טרף, על המטרה שלהם.
שרה ויעקב צעדו פנימה, יעקב חיבק את אורי ושרה הניחה לחתנה לנשק אותה על לחייה.
אחריהם נכנסו עוד קרובים, כולם נשאו מתנות, חלקן לתינוק וחלקן לזוג ההורים.
מיד אחרי שמיכאל נרטב כולו מנשיקות שניחתו עליו משפתיים שונות החלו כולם מדברים ומדברים עד שהחלל התמלא בצלילים ולא נראה שנותר בו עוד אוויר לנשימה. משפטים רדפו זה את זה, רמסו זה את זה; נדמה שכולם חשו צורך לספר לכולם על חייהם.
דניאל לקחה את הילדים ואת מיכאל ודאגה שישבו במסדרון שהוביל לסלון, במקום שבו יוכלו לשחק בלי להפריע למבוגרים והיא תוכל לפקוח עין על בנה היקר.
הערב עבר לאטו וההמולה שככה לזמן קצר כאשר הנרות הודלקו על העוגה ואורי ודניאל עזרו למיכאל, למורת רוחו, לכבות אותם. אחר כך נפתחו מתנות ומיכאל תהה בלבו מדוע קנו לו בגדים רבים כל כך ומה הוא אמור לעשות עם סירי בישול. משחזרו המבוגרים לשיחות שלהם דידה הילד המכונף אל הצעצוע האהוב עליו, נחש הבד שלו. הוא התיישב צמוד לקיר במסדרון, וניסה לחשוב כיצד יוכל ללמד את הנחש שלו לנשוך אנשים שהוא לא אוהב. הוא היה עסוק מכדי להבחין במבטיהם של יריב וצור, ששיחקו בלגו יחד עם הילדים האחרים, שלא סרו ממנו. הוא משך בראשו של הנחש וגרם לו לרקוד ואז, כשחיוך גדול על פניו, הסתובב להביט בהוריו אך הם היו עסוקים מדי ופניו של מיכאל הרצינו. הוא המשיך ללטף את ראשו של נחש הבד ולא הבחין בצור ויריב המתגנבים לעברו בשקט, כמו זוג נחשים.
זעקותיו של מיכאל הקפיצו את דניאל ואורי מיד אל המסדרון. הוא יילל וישב בפינה צפוד כולו, צור ויריב עמדו מעליו ונוצות לבנות מציצות מאגרופיהם הקמוצים. הם לא נרתעו כאשר ניחתו המכות על ידיהם ועל ישבניהם ולא מצמצו כאשר צעקו עליהם, רק המשיכו לאחוז בנוצות הלבנות.
מיכאל הביט בהם, הכאב בכנפיו נורא, הדמעות בעיניו מטשטשות את ראייתו. הרעמים שנשמעו מחוץ לבית החרישו את הלמות לבו, הטביעו את היבבות שבקעו ממקום עמוק בנשמתו.

יום ההולדת הזה הוא אשר עלה בזיכרונו של מיכאל כאשר עמד בשער גן הילדים, אורי אוחז בידו הימנית ודניאל בידו השמאלית. מזג האוויר היה קריר ומיכאל לבש סוודר ומעיל דק. כנפיו היו מוסתרות היטב. הוריו סיפרו את האמת לגננת והיא הסכימה שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לשמור לעת עתה את הכנפיים בסוד.
יום ההולדת של מיכאל ליווה גם את שני ההורים כאשר החליטו לרשום את בנם לגן הילדים. הם ידעו שהחוויה לא תהיה פשוטה, שהיא טומנת בחובה בעיות ואפילו סכנות, אך הרצון לתת לבנם ילדות נורמלית ככל האפשר גבר על כל הדאגות.
״הוא יהיה תחת אחריותי המלאה. אני לא אתן לו לצאת מטווח ראייתי,״ הבטיחה להם הגננת.
חדר הגן היה נעים, מלא ריחות רעננים שלוו בריח של ראשים רטובים ובקולות התרגשות. היה זה גם יומם הראשון של אחרים, כל הילדים שנרשמו מאוחר. דניאל זרקה מבטים במהירות סביב, אותו המבט שסיגלה לעצמה מבלי לשים לב, מבט של חיה החוששת לגורה. אורי אחז בחוזקה בידו של מיכאל, בניסיון לחזק את בנו. למרות החלטתו לנסות את גן הילדים הזה, מיכאל נראה אומלל מאוד בבוקר.
הם התיישבו יחד על כיסאות קטנים שלא התאימו להם וצפו בטקס קבלת הילדים החדשים. הגננת דאגה להציג כל ילד בתורו ולתת לו הרגשה שהוא מתקבל בברכה. הילדים סביב הביטו בעיניים פעורות בכל אחד ואחד מהחדשים בגנם. דניאל החלה להירגע, חשה שהיא בידיים טובות כעת.
״וזה מיכאל,״ אמרה הגננת, וסימנה למיכאל באצבעה לגשת. ״הוא בן ארבע, ויש לו יום הולדת השבוע. נכון?״ מיכאל הנהן. הוא סירב לקום מכיסאו והגננת התקדמה אליו. היא לא הקימה אותו בכוח מכיסאו, אלא כרעה לידו וחייכה אליו, משרה עליו ביטחון בעצם קרבתה.
מיכאל הביט בעיניו הירוקות סביב, לוגם לתוכו את הסביבה. מבטו נח על ילדה חומת שׂער שישבה גם היא בין הוריה. שמה היה ירדן וגם היא הייתה חדשה בגן. כאשר ראה שהיא מחזירה לו מבט, חייך מיכאל ורצה לנפנף בכנפיו, תנועה שביצע כאשר חיבב מישהו, אך שכבות הבגדים שכלאו את כנפיו הזכירו לו שאל לו לגלות את סודו לאיש.
ירדן חייכה אליו ואחזה ברגלו של אביה. מיכאל התרומם, נטש את הוריו ונתן יד לגננת שחייכה אליו. ״כולם לומר שלום למיכאל,״ אמרה בקול מתנגן שהרגיז את אורי.
״שלום, מיכאל,״ שאגה מקהלת הילדים.
אורי ודניאל עזבו את הגן, כשהם מנפנפים למיכאל מעבר לגדר. הם היו האחרונים מבין ההורים שעזבו, מנסים להבטיח שמיכאל מרגיש בנוח במקום.

הם הרגישו רגועים הרבה יותר בסוף היום כאשר באו לאסוף אותו ומצאו אותו מחייך.
״ירדן ציירה לי את זה!״ צווח הילד, מנופף בדף בידו.
אורי לקח את הציור מהרעשן שישב בכיסא האחורי ברכב, ורגלו נלחצה לרגע על דוושת הבלם והרכב קרטע. ״אתה הורדת את המעיל והסוודר?״
״למה?״ שאלה דניאל, הביטה לאחור בתמיהה ולקחה את הציור מידיו של אורי שניסה להתרכז בכביש. הוא החניקה צעקה כשהביטה בציור.
״לא. היא פשוט אמרה שאני המלאך שלה וציירה אותי ככה. לא יפה?״ ענה בנם בעוד הוא מביט דרך החלון בנוף החולף, לא מבחין כלל בפניהם הדואגים של הוריו.
״וככה סתם היא ציירה לך כנפיים?״ שאלה דניאל.
״כן. אני צחקתי נורא והיא לא הבינה למה ואמרתי לה שזה לא בגלל הציור אלא בגלל שאני שמח והיא חייכה ונתנה לי נשיקה על הלחי.״
בני הזוג נשמו לרווחה יחד, אך הדאגה המשיכה לקנן בלבם.
יום ההולדת של מיכאל בגן היה מושלם. כנפיו נשמרו תחת סוודר פו הדוב שלו ואיש לא הבחין בדבר מוזר. אורי ודניאל דאגו לסדר את הכנפיים הקטנות בצורה כזו שלא תתגלינה וגם לא תכאבנה. הילדים שרו שירים ואכלו עוגות, שלדאבונו של אורי היו כולן למעט אחת עשויות שוקולד.
בבית הפשיטה דניאל את מיכאל, שמתח את כנפיו בזהירות.
אורי נכנס למטבח להכין את ארוחת הערב ודניאל צעדה לחדר האמבטיה כדי להכין את המקלחת עבור הילד.
אורי שמע קולות התרוצצות וצווחות של צחוק מן הסלון. ״מה קורה כאן?״ שאל ויצא. הוא צפה בשעשוע בדניאל שניסתה ללכוד את הפרחח הקטן ולהכניסו למקלחת.
״עוד פעם אתה עושה בעיות לאמא?״ אורי לא קיבל תשובה כי באותה שנייה דניאל זינקה על מיכאל מעבר לכורסה, וכמעט הצליחה ללכוד את זרועו.
אבל רק כמעט, שכן באותו הרגע חבט מיכאל בכוח בכנפיו ואורי ודניאל, קפואים במקומם, צפו בילד שנסק לעבר התקרה.
מיכאל לא הבין מדוע הוריו מביטים בו כך, הוא המשיך לחבוט בכנפיו וגיחך.
״מיכאל, בוא אלי מיד!״ קראה לו דניאל. היא נמלאה חשש שלפתע יפסיקו כנפיו לעבוד ומיכאל יצנח לרצפה. שניהם חשו במשב הרוח שעלה מהנפנוף הבלתי פוסק, ענפי העציצים בסלון התנדנדו כה וכה והתמונות על הקיר החלו לנוע.
״לא!״ אמר מיכאל והחל לטייל באוויר, צמוד ככל האפשר לתקרה.
לפתע הבין הילד מדוע הוריו המומים והביט סביב. ״אני עף!״ צווח באושר וקיפל את כנפיו, צנח במהירות אל עבר אביו, שכמעט והשתין במכנסיו, ומיד פרש את הכנפיים והאט את נפילתו.
הוא נעמד על הקרקע, כשהוא חובט פעמים אחדות בכנפיים הלבנות הגדולות על מנת לאזן את עצמו.
דניאל, שעמדה מאחוריו, מיהרה לחבק אותו בכוח.
״את מכאיבה לי בכנפיים,״ רטן מיכאל חלושות אך לא נראה כאילו אמו שומעת אותו.
״מ... ממתי אתה יכול לעשות את זה?״ שאל אורי, לאחר שהתאושש מההלם. דניאל הניחה לילד והמשיכה להביט בו בעיניים קרועות לרווחה.
״מעכשיו,״ אמר מיכאל בפשטות והחל לצעוד לחדרו כאילו דבר לא קרה.
״הוא מתחמק לך מהמקלחת,״ ציין אורי באוזני דניאל, אבל איש מהם לא היה מסוגל לנוע.
״לא, הוא לא.״ היא התנערה לפתע, קמה על רגליה ורצה אחריו. אורי שמע את צווחת הצחוק של מיכאל כאשר זה נלכד ואת תרועות המרד אותו ניסה להנהיג כנגד אמו וחדר העינויים שלה.
נקי ומסורק, כנפיו נפרשות ומתכנסות, פניו זעופים נוכח ההפסד שספג, ישב מיכאל אל שולחן האוכל, כשהוא משחק עם המזון שבצלחת. הדממה שאפפה את השולחן לא הטרידה את הילד שתיחבל תחבולות בלבו כיצד יתחמק בפעם הבאה מהמקלחת.
״אני לא ירד וזהו!״ פלט לעברם.
״מה?״ שאלו הוריו בו זמנית.
״אני לא ירד מהאוויר אם תיקחו אותי להתקלח!״ הכריז מיכאל.
אורי הביט בו, הוא לא רצה להיכנס לנושא התעופה והאיסור עליה, לא לפני שישוחח על כך עם דניאל בשקט. ״טוב. אז פשוט ניקח צינור ונשפריץ עליך מכאן,״ ציין אורי וראה כיצד בנו שוקל את המידע ומעריך את המצב מחדש.
אורי החניק גיחוך כאשר ראה שהילד החל לאכול ולא הוסיף עוד לדבר על מרידות.
בלילה, כשנכנסו למיטה, חיבקה דניאל את אורי בחוזקה. ״מה אתה חושב שיקרה עכשיו?״ שאלה.
״הלוואי והייתי יודע. זה לא יהיה קל ואסור לנו להלחיץ אותו. אנחנו חייבים להתנהג כאילו הכול אותו דבר. כלפי חוץ אסור שאיש ידע מה קורה.״
״ומה אם מישהו יגלה? ומה אם הגן הזה הוא לא המקום הכי בטוח? מה יקרה אם מישהו יצלם אותו? אם יהיו שמועות? מה נעשה אז?״
אורי משך בכתפיו. ״אני ממש לא יודע. אני רק יודע שאני אוהב את שניכם ואני אעשה כל מה שאני יכול בשביל לשמור עליכם.״ הוא השתתק לרגע ואז אמר, ״אולי אנחנו צריכים לדבר עם הרופא? מה את אומרת?״
״אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא ידע. אני לא רוצה עוד בדיקות. אני לא רוצה שיעשו עוד ניסויים. הוא שלנו והוא יישאר שלנו ואף אחד לא יתערב בעניינים של המשפחה הזו.״
אורי חיבק אותה. ״פשוט צריך לתת לדברים לזרום.״ הוא נשק לה. ״מי יודע, אולי יום אחד הוא יהיה גיבור-על?״ אורי צחק, אך הצחוק גווע במהירות.
דניאל בכתה, והוא חיבק אותה כל הלילה.

עד שהקיץ הגיע, מיכאל כבר השתמש ביכולת המיוחדת שלו בכל הזדמנות. בהשפעת הוריו, הוא היה מודע מאוד לייחודו ודאג לא להתפתות ולעופף בכל מקום, אפילו לא לפני אלו שידעו את סוד כנפיו. הוריו היו גאים בו מאוד, מופתעים לנוכח הבגרות שהפגין.
בסוף החופש נסעה המשפחה לחוף הים ומצאה נקודה מרוחקת, נסתרת מעיני זרים. כאשר היו לבדם פרשו ההורים את המגבות והוציאו את האוכל ובאותו הזמן זינק מיכאל אל האוויר, כשהוא מתענג על החופש המופלא.
מיכאל לא ידע כיצד לתאר את החוויה הזו, לא היה לו אוצר המילים הדרוש לכך. הוא הרגיש את הרוח החמה זורמת בין נוצותיו, את הכנפיים שהיו בדרך כלל משקל עודף הופכות להיות הכלי בעזרתו יכול היה להתרומם מעל פני העולם בו חי. זרמי האוויר הרימו אותו הלאה והוא לא היה צריך לחבוט בכנפיו ללא הרף כדי להישאר למעלה. מיכאל נתן לרוח לעטוף אותו, עצם את עיניו והחל לבצע תרגילים באוויר, כשהוא מפחיד את הוריו. כנפיו הפכו להיות יותר מדרך נוספת להביע רגשות, יותר ממטרד שהפריע לו בשנתו ובמהלך היום-יום. הוא התענג על כל רגע שניתן לו להתרומם מעל הקרקע, וכעת כשהיה מחוץ לביתו ועופף באוויר הפתוח, התעצמה התחושה אלפי מונים. העולם כולו היה פרוש תחתיו, הוא יכול היה להגיע לכל מקום.
אם רק היה יודע איפה נמצא בדיוק כל דבר. אסור היה לו עדיין לחצות את הכביש לבד ולכן לא היה לו ברור היכן נמצאים כל המקומות אליהם הגיע בקלות רבה כאשר היה מלווה באחד מהוריו.
הוא פקח את עיניו והביט מטה בהוריו שישבו על המגבת, מחובקים, אביו מאכיל את אמו בענבים. הוא נופף להם וזכה לחיוכים חרדים בתשובה.
מיכאל לא נכנס למים, משהו אמר לו שמי הים לא יעשו חסד עם כנפיו. הוא לא קינא כלל בילדים האחרים ששחו להם הרחק בחוף הצפוף. הוא אמנם לא יכול היה לחוש את המים סביבו אך הם לעולם לא יוכלו לנשום את האוויר המתוק בגובה הזה, לעולם לא יוכלו לגעת בשחקים, לטעום את החופש המוחלט כפי שהוא יכול לעשות.
היום חלף במהירות, וכאשר נאלץ מיכאל לשוב לבגדיו ולחזור לרכב הוא הפך כועס ונרגן. ״מתי נחזור?״ הוא שאל, כנפיו נעות בחוסר מנוח מאחוריו.
״בקרוב, שבוע הבא אולי?״ שאל אורי את דניאל שהנהנה. ״שבוע הבא בהחלט, אז תוכל לעוף שוב. אבל לא בגן.״ מיהר אורי להוסיף ומיכאל נראה מופתע.
״אתה זוכר שמחר אתה חוזר לגן, נכון?״ שאלה דניאל.
מיכאל הרכין את ראשו. ״כן. אני זוכר,״ אמר, ונשמע אומלל. הוריו רק צחקו.
מיכאל בילה כל שנייה מהרגע שנכנסו לביתם כשהוא באוויר. הוא ריחף לאמבטיה, ריחף לחדר האוכל. הוא אכל באוויר, וגרם לתוהו ובוהו מוחלט בגלל משבי הרוח של כנפיו, אך הוריו התירו לו לעשות זאת מכיוון שהיה צריך לחזור לגן למחרת. כאשר נכנס למיטה, מהר מאוד מצא את עצמו באוויר.
הוא ישן טוב יותר באוויר, כנפיו חובטות בקצב אחיד, דואגות להשאירו באוויר עד שנרדם. אז דאה מטה אל המיטה.
״בוקר טוב, נסיך.״ קולה של אמו העיר את מיכאל. הוא פקח עין מנומנמת אחת והביט סביב, ואז עצם אותה במהירות כשראה את שמש הבוקר מבצבצת בחלונו.
״אוף, אמא.״
״קדימה, לקום, אבא הכין אוכל,״ דניאל התעקשה.
היא עזרה לו להתלבש, מתירה לו לעופף בעוד היא נועלת לו נעליים ומלבישה את מכנסיו עליו. ״קדימה, לרצפה, צריך לשים חולצה.״ מיכאל נמלט מחדרו, באוויר.
״אחרי האוכל.״ שמעה דניאל את קולו במסדרון. ״בוקר טוב, אבא.״
דניאל צעדה אחריו. הם ישבו לאכול, מיכאל שוב אכל באוויר.
כאשר סיימו נאלץ מיכאל להיכנע וללבוש את החולצה המעיקה. ״אבל חם!״
״אני יודעת, חמוד, אבל אנחנו חייבים לשמור על הסוד שלך. נכון?״ דניאל חיבקה אותו ודיברה אליו בלחש. הוא קיבל את הגורל, וחשב בלבו שזה רק הוגן שכן כאשר החולצה לא עליו הוא יכול לעשות דברים שבני אדם אחרים יכולים רק לחלום עליהם.
מיכאל נפרד מהוריו לשלום ונכנס בשער הגן. הוא ישב בשקט במהלך הריכוז בבוקר והקשיב בשקט לסיפור של הגננת. הוא המתין בדממה כאשר היו צריכים לצייר ורקד בצייתנות לצלילי תוף מרים אותו למד לשנוא. כאשר ההפסקה הגיעה אושר אפף את מיכאל.
חופש.
הוא רץ לחצר וישב עם ירדן מאחורי השיחים. הם תמיד ישבו שם וסיפרו זה לזה סיפורים וסודות שאף אחד לא ידע. הם היו חברים הכי טובים ותמיד צעדו יחד בטיולים, תמיד ישבו יחד בריכוז ובשעת סיפור. הם גם ישנו יחד בימים שבהם הוריהם אספו אותם רק מאוחר בצהריים. מיכאל הרגיש שהוא יכול לגלות לירדן אפילו את הסוד הכי סודי שלו.
״הכי סודי שלך?״ שאלה ירדן. ״מה זה? למה לא סיפרת לי עד עכשיו? אני סיפרתי לך את שלי.״
מיכאל קם מעל הארץ ואמר, ״ההורים שלי לא מרשים לי אבל אני רוצה לספר לך. את צריכה להישבע שבחיים בחיים בחיים לא תספרי לאף אחד.״
ירדן התרוממה גם היא, וניקתה את שמלתה מהאדמה. ״אוף, כן, אני מבטיחה. בטח שבחיים אני לא אספר.״
״גם לא לגננת?״ שאל מיכאל.
״גם לא לגננת ולא להורים שלי ולא לדובי שלי.״ ההבטחה האחרונה סיפקה את מיכאל. הוא ידע, אף-על-פי שירדן לא הודתה בכך, שהדובי שלה ידע הכול. אבל זה היה בסדר, הנחש של מיכאל גם ידע את כל הסודות של ירדן.
״טוב, זה סוד שאני צריך להראות לך.״
״איכס, אתה הולך להראות לי את הפיפי שלך? רותם אמרה לי שליעד הראה לה את שלה. לא רוצה, זה סוד פיכסה.״
מיכאל הביט בגועל בירדן שהסתירה את עיניה בידה והבחין בעיניים הסקרניות שהציצו מבין אצבעותיה. ״לא את הפיפי שלי. איכס, למה שאני ארצה להראות את הפיפי שלי למישהי?״
״אה, יופי.״ אכזבה נשמעה בקולה של ירדן אך מיכאל לא הבחין בכך, וגם ירדן עצמה לא.
״אז מה זה?״
״טוב, תעצמי עיניים עד שאני אומר לך לפתוח. אבל בלי להציץ.״
ירדן הסתובבה כדי להוכיח שהיא לא מתכוונת להציץ.
מיכאל נאבק עם חולצתו, תלש אותה מעליו, ולא הקדיש רגע של מחשבה לבעיית לבישת החולצה לאחר מכן.
״עכשיו!״ קרא מיכאל באושר.
הצרחות שבקעו מגרונה של ירדן החרישו את אוזניו. הפחד שראה בפניה המם אותו. הוא צפה כלא מאמין בשעה שחברתו הטובה ביותר נמלטה בדמעות אל חצר הגן.
מבויש ועצוב, לא מבין מדוע הגיבה כך ניסה מיכאל ללבוש את החולצה שוב. כאשר הכאב פגע בו, ראשו וידו השמאלית היו לכודים בתוך מבוך הבד שלו הפכה החולצה.
״לאאאאא!!!״ צווח מיכאל כשחש בנוצות נתלשות מכנפיו. ״מספיק!!!״ יילל כשעוד נוצות נתלשו ממנו. באפלה של חולצתו ריחפו פניהם של יריב וצור לנגד עיניו.

דניאל ואורי היו שקטים וזועמים כאשר לקחו את מיכאל מידיה של הגננת שניסתה למלמל התנצלות. הם נסעו בדממה לבית החולים, דניאל מחבקת את בנם ואורי נוהג. מיכאל היה חבול כולו. נוצות כנפיו היו פרועות ודם, צבעו אדום עז, הכתים את גבו וכנפיו, זועק מול לובן הכנפיים במקומות בהם נותרו הכנפיים לבנות ולא חומות מחול ומבוץ. ד״ר סבג הביט בו ובדק אותו. הוא ציין באוזני הוריו שאין שברים בגוף אך הכנפיים נפגעו והוא לא יודע אם יירפאו. הוא שיער שזה יקרה אך הוא לא יכול היה להבטיח דבר. חומר מרגיע הוזרק למיכאל בשורשי כנפיו, שעמעם את הכאב אך לא את תחושת ההשפלה. ד״ר סבג הבטיח לו שהחומר אינו מזיק, אך מיכאל לא הגיב במילה או במחווה.
הם שבו לביתם, לאחר שהרופא ביקש שישובו עוד יומיים לבדיקה נוספת. מיכאל לא התנגד כאשר רחצה אותו אמו והוא נכנס למיטתו בדממה לאחר שהוריו וידאו שלא כואב לו כאשר הוא שוכב. הוא שמע את הוריו מתווכחים, רבים. הוא ידע שהמהומה, הריב הנורא הזה, הצעקות ששמע מן הסלון, נגרמו בגללו. הוא תהה איך יכול היה להיות כל כך טיפש ולבטוח בירדן, לא לשמור על הסוד שלו כפי שהיה צריך לעשות. הוא שמע את אמו משוחחת בטלפון עם מישהו. היה זה הדוקטור, כך לפחות הבין מששמע את אמו חוזרת על המילה שוב ושוב. מיכאל לא יצא מחדרו כל היום. הוא אכל מעט מאוד ונרדם בבכי בעוד הוריו מלטפים את ראשו, עיניהם עצובות וראשיהם מורכנים.
בלילה, כאשר הוריו ישנו, קם מיכאל לאטו מן המיטה וצעד על השטיח הכחול שבחדרו.
הוא הציץ מבעד לדלת חדרו, וידא שאיש לא מסתובב בבית, שכולם ישנים. הוא צעד בשקט, פניו מתעוותים בכאב בכל פעם שניסה לאזן את עצמו בעזרת כנפיו. הוא הלך לאט לאורך המסדרון, והגיע אל הסלון. שם הוא הביט בפיסת השמים שנשקפה בחלון הגדול והתקרב אל החלונות הפתוחים. הוא הביט מטה אל החצר שנפרשה חמש קומות מתחתיו. הוא השיב את מבטו מעלה אל הירח שתלה בשמים, קטן כל כך, שברירי. הכוכבים נצצו.
מיכאל העלה בזיכרונו את פניהם של הילדים בגן. לאחר שחבטו בו זמן מה ותלשו נוצות מכנפיו הצליח להוריד את החולצה. לא הייתה בכך תועלת, שכן לא היה לו סיכוי לעמוד לבדו כנגד כל ילדי הגן. הם חבטו ובעטו בו, מרטו את נוצותיו, משכו בכנפיו. הכאב היה נורא ומיכאל רצה רק שיפסיקו. בין החבטות והקללות וקריאות ה״מפלצת״ וה״רע״ ראה מיכאל את ירדן בצד, שקטה, דמותו השבורה משתקפת בעיניה.
מיכאל נופף באחת מכנפיו והרגיש שלמרות הכאב היא עדיין חזקה.
הוא זכר את פניהם של הוריו, עצובים ומלאי אכזבה. הוא זכר את הצעקות, את הריב שנגרם בגלל המעשה שעשה, בגלל הסוד שגילה. הוא נזכר ביום ההולדת שחגג. בפניהם של צור ויריב, במבט מלא השנאה שנותר עליהם גם כאשר נמשכו מעל הרצפה על ידי הוריהם הכעוסים. הוא זכר את הבוז, את הכאב הנורא בכנפיו הקטנות.
מיכאל החליט שהוא ישים לכך קץ.
באותה בגרות בה הבין שהוא מיוחד, באותה נחישות שעמדה לו עד לפני זמן לא רב לשמור על הסוד, נעמד מיכאל על אדן החלון וזינק.
אוויר הלילה ליטף אותו והוא פרש את כנפיו החבולות והכה בהן והן נשאו אותו מעלה. הוא הביט אל הירח שהפך מטושטש מהדמעות שמילאו את עיניו וכאשר כל מה שיכול היה לראות היה האור הלבן הרך, מיכאל קיפל את כנפיו וצנח.

בבוקר מצאו אותו הוריו בשיחים שמתחת לביתם. הוא היה חסר הכרה ולא שמע את צעקותיהם.
הוא הובהל אל בית החולים, חלוש מאוד, עטוף בסדינים שאורי תלש מהמיטה כדי לכסות אותו.
הכרתו שבה אליו בבית החולים. הוריו ישבו לצד מיטתו, מבטיהם נעוצים בו, וחיבקו אותו ברגע שהתעורר, אמרו לו שהם אוהבים אותו לא משנה מה יקרה ושהכול יהיה בסדר. למיכאל לא היה אכפת.

מיכאל שב לביתו לאחר חודש בבית החולים. כנפיו הוסרו מעליו בניתוח שבו נכח גם ד״ר סבג, שטיפל בו עוד לפני לידתו. במהלך החודשים הבאים הוא ביקר פעמים אחדות בבית החולים ואצל רופא נוסף שעזר לגבו ולגופו להתרגל לחיים ללא כנפיים.
מיכאל הפך להיות ילד שקט מאוד. הוא חייך לעתים רחוקות בלבד. הוריו העבירו אותו לגן אחר ושם, אף שלא ביקש בכך, התקבל על ידי כל הילדים בברכה. כשהיה בן שש הביאו לו הוריו אחות קטנה. היא הייתה ילדה רגילה לחלוטין, לא היה לה סוד לשמור.

בבית הספר היה מיכאל תלמיד טוב. הוא הצטיין בלימודיו והיה ספורטאי מעולה אך רוב הזמן, בבית ובבית הספר, ישב לבדו ושתק. כשהתבגר, השתיקה ריתקה אליה את הבנות שתהו מה מסתתר מאחוריה וההצטיינות שלו בספורט משכה אליו את הבנים שהחלו להעריץ אותו. כולם רצו בחברתו. וככל שהתבגר, כך התרבו כישרונותיו. הוא צלח את הצבא והאוניברסיטה כשהוא צובר שבחים וציונים ללא מאמץ, אך אלה כאילו לא נגעו ללבו. הוא הצטרף לחברה של אביו ועשה חיל בעסקים. הוא נשא לאישה נערה שפגש באוניברסיטה, ובלילות היא הייתה מעבירה אצבע על הצלקות הארוכות על גבו, שעליהן אמר רק שהן תוצאה של תאונה שעבר בילדותו.
אך בכל אשר פנה, ובכל אשר עשה, רדף אותו זיכרון קיץ אחד של ילדותו הרחוקה, קיץ שכמותו לא יהיה עוד לעולם. קיץ שבו פרש כנפיים ונסק אל הגבהים, אל הרוח המתוקה והשמש הנפלאה, אל חופש שלעולם לא יחזור.


 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.