על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

ילדה של אף אחד
סיפורים / יעל סיון
יום רביעי, 03/12/2003, שעה 18:38

סיפור מתוך גליון מספר 8 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למד''ב ולפנטסיה


יעל, לטענתה, לא יודעת ללמוד מהטעויות שלה. היא צודקת. הנה,
היא פרסמה כבר כמה סיפורים בכתב העת שלנו, וכפי שאתם רואים,
היא עדיין לא למדה את הלקח.



הם מצאו אותי לקראת סוף המסלול. ישבתי על השטיח ושרטתי את עצמי, ובכיתי, וצרחתי... שלא יגעו בי. שאני לא הולכת להמשיך. שאני רוצה שיוציאו אותי החוצה. ובעיקר שאני לא רוצה לחיות. לא שוב. הבכי חנק אותי, נזל ממני. מהאף ומהפה. הפנים שלי היו מעוותים לגמרי, צהובים כחולים ואדומים, כמו פניו של מוקיון שקפא בשלג. ידעתי, כי מדי פעם ראיתי את ההשתקפות שלהם באחד המסכים הכבויים.
בהתחלה הם רק עמדו מעליי. אני חושבת שהם לא ממש ידעו מה לעשות. החוקים היו ברורים: מרגע שנכנסים אל מסלול הבחירה אין דרך חזרה, ואין אפשרות לשנות את מה שכבר נבחר. ידעתי את החוקים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שלי. אך הפעם הזאת היתה שונה כי כל כך רציתי להצליח לא לטעות. לא יכולתי יותר לטעות. אבל מה הם יכלו להבין? בכיתי שאני רוצה לאמא. הם התלחשו ביניהם, נבוכים, ואחר כך השתתקו.
לבסוף הם התחילו להדוף אותי, בעדינות אבל בתקיפות, לכיוון שער המעבר. רגליהם דחקו בי לאט, בתנועה כמעט בלתי נראית. ואני התחננתי שיתנו לי עוד סיכוי, כי אני לא יכולה לחיות שוב ככה. שרק יתנו לי עוד הזדמנות. אבל הם לא הפסיקו. התחלתי להשתולל שוב. הם התרחקו ממני, ופשוט עמדו והביטו בי מהצד. זמן רב הם חיכו לראות אם אולי בכל זאת אחליט להמשיך בעצמי. בסוף הם התייאשו והלכו. כנראה כדי לקרוא למנהלת. נשארתי לבדי.

ונזכרתי איך בקיץ שעבר שכבתי בשמש על יד הבריכה, ושתיתי קוקטייל של מיץ פטל, וודקה, והמון המון קוביות קרח. שמר, הסוכן של אמא, היה אמור להשגיח שלא אגע במשקאות מהבר, אבל לא היה לו אכפת. שכבנו בשמש בלי לדבר במשך אולי שעתיים. בסוף קמתי לעשות פיפי. שרף לי. בדרך חזרה עברתי בסלון ותפסתי את עצמי בראי. לבשתי ביקיני צבעוני וחלוק ורוד ונראיתי לעצמי כמו נסיכה קטנה מארץ האגדות. רק העיניים שלי היו חומות. הרכבתי משקפי שמש ויצאתי חזרה החוצה לדשא המטופח, מתנודדת קלות. שמר התרומם ונתן ''פליק'' קטן לדבורה שהתיישבה על כיסא הנוח שלו. היא התעופפה בסיחרור והזימזום שלה עבר לי ליד האוזן.
הרגשתי בחילה. נשענתי על עץ האפרסק. כמה פירות כבר היו בשלים. רציתי לקטוף אותם. חשבתי אולי להפתיע את אמא, לשים אותם בסלסלה מקושטת ליד המיטה שלה. אבל אמא ממילא לא היתה בבית כל השבוע. ולאבא העדפתי לא להפריע. והייתי לבד. לבד. לבד. לבד. לבד... לבד.

לאמא האחרונה שלי היו עיניים מהממות ושיער ארוך וגולש. אני חושבת שהתפתיתי לבחור בה בגלל השיער. היא פשוט נראתה כל כך יפה וזוהרת. ממש כמו מלאך. היא ניבטה אלי מתוך מסך ההזדמנות, לבושה בשמלה קיצית, וברקע ראיתי את השמש מרצדת על הכחול של הבריכה. ורציתי אותה. כל כך רציתי אותה.
בשיעורים של לפני למדנו שכדאי להתעלם ממסכי ההזדמנות. למדנו שהם מלבים אשליות ושבעצם הם שם רק כדי להקטין את העומס במסלולים עד שנעבור למערכת החדשה. אבל למרות האזהרות, בכל זאת אהבתי להביט בהם ולדמיין את מה שהיה יכול להיות שלי...
אחרי שעזבתי את המשפחה האחרונה, הייתי באה למרכז בחירת משפחות, מוצאת במבואה פמיליסקופ פנוי, דוחפת כמה מטבעות פנימה ומציצה. קצת התגעגעתי ובעיקר הייתי סקרנית לראות מה קורה אחרֵי, ואיך המשפחה מתפקדת. זה התחיל בהצצות אקראיות ונגמר בזה שהתמכרתי לפמיליסקופ כמו לאחת מאופרות הסבון שהיא נהגה לשחק בהן...

בפרקים הקודמים של ''משחק החיים'':
גופתה של הילדה טרם הספיקה להתקרר אך נראה שהחיים של משפחת מלייני כבר חוזרים למסלולם. עובדה זו מטרידה את אדי, מנהל מרכז הגולף הגר בסמוך, והוא מחליט לברר את האמת. כאשר הוא מגיע לביקור ניחומים הוא מוצא את איריס מתכוננת לצילומי הפרסומת בפריז. אריק, בעלה, מתייחס בזלזול לטענות של שמר בדבר אשמתו, והשניים מטיחים זה בזה מילים קשות. איריס דורשת משמר להתנצל בפני אריק. שמר עוזב את הבית בסערה. איריס מתייפחת על כתפו של אדי ונוטלת מינון כפול של כדורי הרגעה...

יום אחד, מנהלת בחירת משפחות תפסה אותי באחת מעמדות הפמיליסקופ השמורות ליועצים, כשאני שקועה בצפייה. פתאום ההצגה נגמרה וכל מה שראיתי מול העיניים שלי היה את עיני הינשוף החמורות שלה מביטות בי. היא רתחה מכעס כאשר גילתה שהתחזיתי לטכנאית פמיליסקופים במשך חודש תמים. זומנתי לשיחה אישית בלשכתה. פחדתי, אבל כאשר באתי לפגישה היא כבר לא כעסה. היא עיינה בתיק האישי שלי ואמרה שאני חייבת ללמוד איך לבחור יותר נכון, אך בעיקר ללמוד איך לחיות עם הבחירות שלי, אחרת אשאר לכודה לנצח באותן תבניות. היא אמרה גם שבמקום ללמוד אני כל פעם נשברת ובורחת וזה לא ממש עוזר לי לצבור עוד נקודות...
הרגשתי שהיא רוצה בטובתי, שהיא באמת דואגת לי. אך כאשר יצאתי מן הפגישה לחדר ההמתנה ראיתי כי הייתי רק אחת מני רבים.
בכל זאת החלטתי להירשם לקורס ''שיבוץ מונע''. לא הכרתי שם אף אחד. ישבתי בצד, ולא הצלחתי לעקוב אחרי כל החשבונות שהם עשו. אז ניסיתי לחשוב על הבחירות שעשיתי. רציתי לדעת מה היה הדבר שהייתי אמורה ללמוד במהלך החיים, אבל לא הצלחתי להבין מה הוא. חשבתי שאולי המנהלת תהיה מוכנה בכל זאת להגיד לי. ניסיתי לקבוע פגישה, אבל היא היתה עמוסה לגמרי עד סוף השנה... קיבלתי מהמזכירות טלפון של מישהי אחרת. אני עדיין זוכרת את המספר, למרות שמעולם לא התקשרתי.
עכשיו אני כאן. לא מוכנה להמשיך קדימה ולא יכולה לחזור לאחור. פעם נוספת תלויה באוויר. פחדתי שהם יחזרו ויכריחו אותי בכוח להמשיך. פחדתי גם מהמנהלת. רציתי לשכנע אותה, רק הפעם, לבטל את הטעות שעשיתי, אבל לא ידעתי איך להתחנן...
אני זוכרת שהיתה לי אמא אחת פעם. ופעם אחת היא שכחה לקחת אותי מהגן. הגננת לקחה אותי אליה הביתה ורק בערב אמא שלי באה. שבוע אחרי זה היא עזבה. פעם היתה לי אמא אחת... אני כבר לא זוכרת איזו אמא זו היתה.

כאשר קיבלתי את הזימון לבוא שוב למסלול שמחתי. האמנתי שהפעם אני הרבה יותר מוכנה. בתחילה התקדמתי במסלול בזריזות ויעילות. התעלמתי ממסכי ההזדמנות שהבהבו סביבי, והפניתי את תשומת לבי רק לשאלות שהופיעו בעמדות הבחירה. הקשתי את העדפותיי בהתאם לתוכנית המומלצת: השקעתי בתכונות כמו אחריות ותבונה, ופסלתי אחרות, כמו פזיזות ונטייה להתמכרויות. אך ככל שהתקדמתי הנקודות שלי הלכו ואזלו, והיה עליי להתפשר. התחלתי לסטות מהתוכנית, היא פשוט היתה יקרה מדי. מצאתי את עצמי מתלבטת ארוכות, ובסופו של דבר החלטתי בחופזה ומיהרתי הלאה. תחושת הזמן שלי החלה מתעוותת: לא ידעתי כמה זמן הייתי במסלול, לא ידעתי כמה זמן עוד נותר לי. נמלאתי חרדה.

ואז הבחנתי בה. היא נשקפה אליי מאחד ממסכי ההזדמנות. היא נראתה לגמרי רגילה, בכלל לא יפה או זוהרת. לבושה בחליפה מחוייטת, וילד כבן שש יושב על ברכיה. אולי זה היה בכלל הילד שלכד את תשומת לבי. הוא והאשה דיברו זה עם זה וחייכו. מדי פעם האשה התכופפה ונישקה את הילד על הלחי, ופרעה את שערותיו. דמעות הציפו את עיניי, וחשבתי שכל תכונות האישיות שבחרתי, וכל ההגבלות שהצבתי, כל אלה לא יוכלו לתת לי אהבה כזאת... המסך החל מהבהב, זה היה סימן שהאפשרות עומדת להיגנז.
וכבר בזמן שהקלדתי את הקוד האישי שלי כדי לבצע את הבחירה, נהייתה לי הרגשה משונה בבטן. מעין עקצוץ קל של חרטה. חזרתי להביט במסך כדי לשפר את ההרגשה.
היא קמה ונופפה בידיה באוויר. ואז התמונה התרחבה ופתאום ראיתי שהיא מוקפת בקהל ובצלמים. והילד לא היה איתה יותר. היא נכנסה אל תוך מכונית שחורה וארוכה, שדגלון כחול אדום מתנוסס בחזיתה, ואשה אחרת, שחיכתה לה בפנים, החלה מתקנת את האיפור שעל פניה...
המסך כבה.
זה היה כמו הרגע אחרי שנופלים ומקבלים מכה חזקה. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי להשמיע צליל. פתאום הכל נהיה שקוף. שחיתי בים של טעויות, והתבניות שתמיד הפילו אותי דרסו אותי, כמו אוניות ענק. ולא יכולתי לשאת את השקיפות. לא יכולתי לשאת את הצלילות.

היה סתיו כאשר עזבתי את המשפחה האחרונה. אמא חזרה יום לפני כן משבועיים של צילומי פרסומת בקריביים. כל כך חיכיתי לה, אבל רק אחר הצהריים היא סיימה את פגישות העבודה. ואז היא עלתה לקומת הגג להשתזף, ואני אחריה. היתה לי חולצה חדשה עם הדפס שלה ושל ליאור, החבר שלה בסדרה, מתנשקים. היא ביקשה שאביא לה שתיה, ושאפסיק לעשות עליה צל. הבאתי לה, בכוס הפלסטיק עם החד קרן והכוכבים. בטעות נשפך לי קצת בדרך, וכשגמרתי לטפס במדרגות, הכוס היתה חצי ריקה. השמש זחלה בשמים. היינו רק היא ואני על הגג. הסתכלתי על הדשא, ועל האפרסקים שנפלו מן העץ ונרקבו לאטם על השיש הלבן. רוח קלה הרעידה את הטורקיז של הבריכה ועשתה למים עור ברווז. אבא ושמר יצאו החוצה. אבא עישן סיגר ואמר משהו לשמר. בגלל הגובה לא יכולתי לשמוע מה. אחר כך הוא הוריד את החולצה ונכנס למים. שוב היתה לי בחילה. אמא לא ידעה. אולי לא היה לה אכפת.
טיפסתי וישבתי על המעקה שהקיף את הגג. היו קצת עננים בשמים ורוח החלה מנשבת. היא דגדגה לי בכפות הרגליים ופרעה את צמרות העצים. הייתי גבוהה יותר מכולם. הייתי הכי לבד בעולם. שלכת התחילה.

למחרת בהלוויה היא בכתה ובכתה ולא יכלה להפסיק. הם תמיד נראו שבורים אחרי שהייתי עוזבת. אפילו האמהות הכי מזניחות והאבות שלא יכלו לשמור את הידיים שלהם לעצמם. היה לי הרבה נסיון, אך בכל זאת לבי נחמץ: לא הייתי יותר הילדה של אף אחד.



חלומות באספמיה

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
''חלומות באספיה''
שרי יום רביעי, 03/12/2003, שעה 19:54
(3 תגובות בפתיל)
אחלה סיפור!!
עמית יום שישי, 05/12/2003, שעה 19:28
(3 תגובות בפתיל)
סיפור נחמד
שרי יום ראשון, 07/12/2003, שעה 17:18
אהבתי
מיכה רפאלי יום שישי, 12/12/2003, שעה 17:34
(37 תגובות בפתיל)
תודה
אפרת יום חמישי, 01/01/2004, שעה 19:19
(2 תגובות בפתיל)
(ללא כותרת)
אורח לרגע יום שישי, 09/01/2004, שעה 21:32
(5 תגובות בפתיל)
כל הכבוד!
אנדרואיד יום רביעי, 12/05/2004, שעה 21:43
מזכיר לי סרט שראיתי לא מזמן
ענת קנבסקי יום שלישי, 27/07/2004, שעה 11:58
(2 תגובות בפתיל)
סן-מרטין רמת-גן
יעל יום שישי, 25/11/2005, שעה 15:22
(2 תגובות בפתיל)
ניפלא
ישות נצחית יום רביעי, 24/01/2007, שעה 22:00

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.