על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

הדרך במורד הגבעה
סיפורים / טים פאוורס
יום ראשון, 11/09/2005, שעה 9:27

סיפור קצר מאת מחבר 'הזדמנות אחרונה' ו'שערי אנוביס', טים פאוורס, אורח הכבוד של איקון 2005


הסופר טים פאוורס הוא מחבר הספרים 'שערי אנוביס', 'הזדמנות אחרונה', 'מזיגת הכהה' ועוד, וזוכה פרס הפנטסיה העולמי, פרס גילדת האימה הבינלאומית, פרס לוקוס, פרס פיליפ ק. דיק ופרסים רבים נוספים. טים פאוורס הוא אורח הכבוד של פסטיבל איקון 2005 שיתקיים בחול המועד סוכות.

סיפור זה מופיע כאן באדיבות כתב העת חלומות באספמיה, שם הוא פורסם לראשונה בעברית (בגליון 5).
תרגום: ורד טוכטרמן



''אז נבהלתי מעצמי, בשל מצב הרוח הצונן
המקנא בכל בני האדם הרצים בלהט, בקוצר נשימה,
לשום מקום, והמעדיפים, שיכורים עדיין מדמם-הם,
את הגיהנום על פני הכיליון, את האימה והמחלה על פני המוות.''
- ג'ורג' דילון, מהצרפתית של שארל בודלר


לא הייתי שם מאז 1961, אבל עדיין הורדתי הילוך אינסטינקטיבית כשנטיתי בעיקול, כך שהאופנוע נסע מספיק לאט כדי לפנות בפניה החדה מעל הכביש המרוצף כשזו הופיעה. שביל הגישה של הזקן היה רק נתיב ארוך של חצץ לא ישר, המתעקל בצלע הגבעה, וכמה פעמים היה עלי לפצות ברגלי כשהצמיג האחורי השחוק איבד את אחיזתו, אבל זה היה אחר צהריים בהיר, עם רוח קלילה, כשהעצים וצלע הגבעה הקליפורנית החומה גורמים זה לזה להיראות טוב, ואני שרקתי בעליזות כשהגעתי לראש הגבעה והחניתי את ההונדה הישנה שלי לצד שני הארלי-דיווידסון קטלניים למראה.
איחרתי. החצר הפרושה בחזית ביתו הויקטוריאני של הזקן היתה פסיפס של מסחריות, פולקסווגנים, משפחתיות גדולות ומרשימות, מכוניות ספורט וכלי רכב פשוטים וחסרי שם. היו אפילו, הבחנתי כשתחבתי את כפפותי בקסדתי ועליתי במדרגות החזית, שני סקייטבורדים שנשענו על מעקה המרפסת. גיחכתי ותהיתי מי יהיו הילדים.
הדלת הכבדה נפתחה לפני שהספקתי לגעת בידית, וארצ'י הושיט לי קרלסברג מקציפה שבלי ספק הביא למישהו אחר. איכשהו אני תמיד יכול לזהות את ארצ'י.
''תיכנס, אח!'' הוא קרא בידידות. ''בשום אופן לא יתכן שרֵייף יגיע כל כך מוקדם, כך שאתה חייב להיות סול או אמליה.'' הוא בחן את פני כשנכנסתי. ''מבוגר מדי בשביל אמליה. סול?''
''נכון,'' אמרתי, פותח את קשר צעיפי. ''איך הזקן, ארץ'?''
''מעולם לא היה טוב יותר. רק לפני כמה דקות הוא שאל אם כבר הגעת. איפה בכלל היית, לעזאזל, כבר... כמה שנים?''
''עשרים - פספסתי את שלושת המפגשים האחרונים. הסתובבתי. בדקתי שוב את אירופה ולקחתי שני קורסים במזרח לפני שאפקט השיעמום הישן סחף אותי בחזרה הנה. עכשיו אני חי בסנטה אנה.'' חייכתי אליו בחשדנות-מה. ''אני מניח שיש לי הרבה במה להתעדכן.''
''כן. ידעת שאליס נעלמה?''
השלכתי את הקסדה שלי על כיסא קבור תחת ערמת מעילים, אבל השארתי עלי את מעיל העור שלי, כי כל האספקה שלי היתה בתוכו. ''לא,'' אמרתי בשקט. תמיד חיבבתי את אליס.
''היא נעלמה. ירדה למחתרת בעילום שם, אולי - אבל סביר יותר...'' הוא משך בכתפיו.
הנדתי בראשי ולגמתי לגימה ארוכה מהבירה, אסיר תודה על האיפוק שלו. למה להגיד את זה, בסופו של דבר? אנשים מרפים לפעמים. יש כאלה שאומרים שזה קשה, כמו לעצור את הנשימה עד שמתעלפים - אחרים אומרים שזה קל כמו לא לתפוס דולר מכסף שזורקים לך. ניחושים.
ארצ'י חמק להביא עוד בירה, ואני עברתי את מסדרון הכניסה ונכנסתי לסלון הצפוף. ריחו העשיר, דמוי העור של טבק לטקיה גילה לי שביל הזקן שם, ובמהרה זיהיתי אותו על פי מקטרת המירשאום הארוכה והמושחרת שהוא מצא איכשהו שוב ושוב. הילדה הקטנה ששאפה ממנה הביטה בי בהרמת גבה.
''מה קורה, ביל,'' אמרתי. ''זה סול.''
''סול, בחורצ'יק!'' צפצף קול הילדה הקטנה. ''סלח לי על שלא זיהיתי אותך. היית מתבגר מגושם כשראיתי אותך לאחרונה. עשית משהו בעל ערך?''
אפילו לא טרחתי להשיב את התשובה השלילית השגרתית. ''אני אדבר אתך אחר כך,'' אמרתי. ''צריך למצוא משהו להוריד עם הבירה הזאת.''
ביל צחק בעליזות. ''הם הכינו תריסר בקבוקי לאפרוייג למקרה שתבוא.'' הוא נופף במקטרת שלו לעבר חדר האוכל ששימש באופן מסורתי כבָּר. ''אתה יודע את הדרך במורד הגבעה.''
זו היתה בדיחה ארוכת שנים בינינו, שנולדה לילה אחד כשחברה שלי ואני ביקרנו סופר מפורסם שביתו ניצב על ראש אחת מגבעות הוליווד; החברה החלה להתמתח ולפהק על הספה ולציין כמה שהיא עייפה, והסופר המפורסם אמר לה, שמח לעזור, שהיא יכולה לישון שם. אז פנה בקצרה לעברי ושאל, ''אתה יודע את הדרך במורד הגבעה, נכון?'' ביל ואני נהגנו כעת להשתמש במשפט כדי לציין כל ירידה משמעותית. חייכתי ופניתי לעבר הבר.
אבל התקשחתי, וחיוכי התיישר, כשראיתי נערה בעלת שיער ערמוני לוגמת גראסהופר לצד שולחן פינתי.
הרגשתי את פני מתלהטים עוד לפני שהייתי בטוח שאני מזהה אותה. זה לא היה מזמן, ערב אוגוסט חמים ביריד החוצות של אורנג', השמים הכחולים והוורודים דוהים מאחורי שרשראות הנורות שהתנודדו מעל. הייתי שמוט בכיסא באמצע רחוב גלאסל, שרוי לרגע בקרחת מלאת פסולת בשל הידלדלות של ההמון. הרוח הגיעה מדרום, נושאת ריחות טיגון מהאזור הסיני בצ'פמן, ולגמתי קורס בהרהור מכוס פלסטיק כשהיא גררה אלי כיסא נוסף והתיישבה עליו בפישוק רגליים.
אני לא זוכר איך התחילה השיחה, אבל אני יודע שלאורך תריסר כוסות בירה נוספות דיברנו על סקריאבין ועל סטיבנסון ועל דיוויד בואי ועל א''א האוסמן ועל בירות מקסיקאיות. ומאוחר יותר היא נתלתה בישיבה צדית, כי אחד ממאחזי הרגל לנוסע נשר לפני זמן רב, באחורי האופנוע שלי כשהסעתי אותנו ברחובות השקטים אל הדירה שלי.
היא יצאה לקנות עיתון וגלידה באחר הצהריים למחרת, ולא חזרה. נצרתי את הזיכרון בעצב-מה, כמו שתי-ספינות-שחולפות-זו-על-פני-זו-בלילה, עד עכשיו.
כובש את כעסי, ניגשתי אל השולחן שלה והתיישבתי. פניה של הנערה התרוממו וחייכו. היה ברור שהיא מזהה אותי.
''שלום, סול.''
''לכל הרוחות,'' חרקתי בשיניי. ''בסדר, מי זה?''
''מרקוס. אתה כועס? למה? אה, אני יודע! אני עדיין חייב לך על העיתון ההוא.'' מרקוס החל לחפור בארנקו.
''תוריד את החיוך הדבילי. ידעת שזה אני?''
''טוב, בטח,'' הוא אמר. ''מה יש? הפרתי איזה חוק לא כתוב או משהו? שמע, הסתובבת כבר כמה זמן. המנהגים משתנים, שמת לב? מה לא בסדר בחברים בשבט שמקיימים יחסים זה עם זה?''
''אלוהים. הרבה דברים,'' אמרתי בצרידות. היתכן שהזקן תמך בזה? ''זה מחליא אותי.'' זכרתי איך הלכתי לסיבוב ברים עם מרקוס בשנות השישים של המאה התשע עשרה כשהוא היה ענק מזוקן, שנינו משוטטים שיכורים ברחובות פריס, שורקים לנשים ומחליפים זכרונות גסים ולא סבירים.
''אל תברח.'' מארק תפס בזרועי כשהתחלתי לקום. ''יש כמה דברים שאני צריך לספר לך לפני הטקס בשש. שב. המשקה שלך הוא עדיין לאפרוייג? אני אביא בקבוק - ''
''אל תטרח. אני רוצה ללכת לדבר עם הזקן. שמור את מה שיש לך להגיד לאספה.''
''הֵיין הזקן זה מה שאני רוצה לדבר עליו. תצטרך לשמוע על זה במוקדם או במאוחר, אז - ''
''אז אני אשמע את זה במאוחר,'' אמרתי, ויצאתי מהבר למצוא את סם היין(1) , הפטריארך שלנו. הייתי שם רק כחמש דקות, אבל כבר הצטערתי שבאתי. אם זו המגמה הנוכחית, חשבתי, אני לא יכול להאשים את אליס על שנעלמה.
שוב בסלון בעל התקרה הגבוהה לכדתי את עינו של ילד קטן שמזג לעצמו כוס בודל'ס. ''איפה המארח?'' שאלתי.
''בספריה. אמליה?''
''סול. רובין?'' רובין תמיד אהב ג'ין טוב.
''בדיוק. נדבר אחר כך, כן?'' הוא הסתלק לעבר הקבוצה שסביב הפסנתר.
מזווית עיני ראיתי את מרקוס - שהעלה די הרבה משקל מאז הלילה ההוא, הבחנתי בסיפוק נקמני - ממהר לצאת מהבר. הכנתי את עצמי, אבל הוא רק עבר אל חדר הכניסה ועלה במדרגות בצעדים כבדים. בלי ספק בקריזה, חשבתי.
דמיינתי את מארק מושך באפו ומנגב את עיניו המאופרות במטפחת מבושמת, והנדתי בראשי. תמיד דיכא אותי לחשוב עד כמה אפילו המוחות המושחזים ביותר נתונים לחסדיהם של הורמונים ומטען ביולוגי אחר. כולנו באמת גונאדות חסרות חלונות, כפי שלייבניץ אמר, בערך.
סם היין הזקן ישן בכיסא העור הרגיל שלו כשפתחתי את דלת הספריה, ולכן לגמתי מהבירה שלי והנחתי לעיני לשוטט על פני המדפים לדקה או שתיים. כתמיד, קינאתי בו על הספריה שלו. עותקי קוורטו של מחזות ווארפינגר, האודות של אשבלס, איש הפרא מטנגה-ראזה של בליילוק, כולם אוצרות שהערצתי זה עשורים – אם כי, לפחות במבט חטוף, לא הבחנתי בפריטים חדשים.
בהיסח הדעת הושטתי את ידי אל תיבת הלחות לסיגרים, אבל אצבעותי פגעו בפני השולחן המלוטשים במקום שבו היתה אמורה להיות. פתאום הבחנתי בהעדר שהציק לי באופן לא מודע מאז שהגעתי - הבית, ובפרט הספריה, לא היו רוויים עוד בניחוחם של סיגרים קריביים.
מאחורי רטן הזקן וזקף את ראשו. ''סול?''
''כן אדוני.'' מאז ומעולם נהניתי מהדרך שבה תמיד הצליח לזהות אותי לאחר פרידה ממושכת. התיישבתי מולו לצד השולחן. ''מה קרה לסיגרים?''
''אהה,'' הוא נופף בידו, ''כבר לא הסתדרתי אתם.'' הוא צמצם אלי את עיניו בתהיה. ''לא היית פה עשרים שנה, בן. גם אתה לא מסתדר אתי יותר?''
נבוך ומעט תוהה, התנועעתי בכיסאי. ''כמובן שלא, אדוני. אתה יודע שאני סתם נעלם לכמה זמן לפעמים - החמצתי ארבע או חמש ברצף בסוף המאה הקודמת, זוכר? זה לא אומר כלום. זה רק כדי לספק את הנטיה שלי להיות זאב בודד מדי פעם.''
היין הנהן והצמיד את קצות אצבעותיו. ''לדחפים כאלה יש להתנגד - אני חושב שאתה יודע את זה. אנחנו שבט, והעוצמה הגדולה שעשויה להיות לנו... נפגמת אם אנו מתעקשים לפעול כפרטים.''
הבטתי בו במבט חד. זה נראה כמו היפוך מוחלט של דעותיו הרגילות - דומה יותר למה שהייתי מצפה ממרקוס או מרייף.
''הו. נשמע כאילו אתה אומר שאנחנו צריכים לחזור לאיך שהיינו בימי בית מדיצ'י - או כפי שבלזק תיאור אותנו בהשלושה עשר.'' דיברתי בשעשוע, בטוח שהוא יסביר למה התכוון באמת.
''חשבתי ברצינות כבר כמה שנים, סול,'' הוא אמר לאטו, ''ונראה לי שחיינו בחלום דמיוני בהקיץ מאז שהשתלטתי ב-‏1861 וערכתי שינויים מרחיקי לכת במדיניות השבט המסורתית. השינויים נעשו מתוך כוונה טובה, בהחלט - ובעולם הגון הם היו מעשיים. אבל אנחנו לא חיים בעולם הגון, שמת לב? לא, אני כבר לא חושב שהבידוד שלנו והמנהגים הביישניים בנוסח חיֵה-ותן-לחיות שאימצנו הם מציאותיים. לא, אל תעקם את האף, סול. אני יודע שנהנית ממאה ועשרים השנים האחרונות יותר מאשר מכל תקופה אחרת... אבל אתה בוודאי יכול לראות שאתה - וכולנו - התעלמנו מעובדות מסוימות? מה אתה חושב שיקרה אם קצרי הימים יגלו אי פעם את קיומנו?''
''זה לא ישנה,'' צעקתי, מודע להוותי לכך שאני נוקט בצד שהוא תמיד נקט בשאלה העתיקה הזאת. ''הם יהרגו חלק מאתנו, אני מניח, אבל כולנו עברנו מוות אלים קודם. אני מעדיף מוות מהיר על מוות אטי בכל מקרה. למה אנחנו לא יכולים פשוט לעזוב אותם בשקט? אנחנו הטפילים, אחרי הכל.''
''אתה מקשקש שטויות,'' הוא הצליף. ''אתה באמת חושב שלהרוג אותנו זה הדבר הכי גרוע שהם יכולים לעשות? מה עם החזקה נצחית במערכת קיום חיים, ללא אמצעי התאבדות? מה עם מתן תרופות שהורסות את המוח, כדי שתבלה את שארית הגלגולים שלך בהזלת ריר ובגזירת בובות נייר במוסדות למפגרים בזה אחר זה? ואפילו אילו יכולת להניח יד על ערכת ההתאבדות שלך או לקפוץ מול מכונית לפני שהם יתפסו אותך... אתה חושב שזה עדיין בלתי אפשרי לחלוטין עבורם לעקוב אחרי נשמה אל המארח הבא שלה?''
''אני לא יודע,'' מלמלתי לאחר הפסקה. למרות אמונותי מילותיו זעזעו אותי, נוגעות בפחדינו העמוקים ביותר. אולי הוא צודק, חשבתי באומללות. אנחנו טפילים - כל האלכוהול והאוכל והמוזיקה והשירה שאנחנו נהנים מהם הם פרי עמלם של קצרי הימים - אבל בוודאי אפילו טפילים חייבים להגן על עצמם?
''סול,'' הוא אמר בעדינות, ''אני מצטער שאני דוחף לך את זה בפרצוף ככה, אבל אתה מבין שאנחנו חייבים להכיר בזה. לך שתה משהו ותתמזג עם האחים שלך; נדון בכל זה אחרי ארוחת הערב. דרך אגב, דיברת עם מרקוס?''
''בקצרה.''
''אז תדבר אתו עוד. יש לו משהו חשוב לספר לך לפני האספה.''
''אתה יכול לספר לי?''
''שהוא יספר לך. תירגע, אלה חדשות טובות. עכשיו אם תסלח לי, אני אשלים את השינה שלי. נראה שהעסק בחוץ מתפתח לחינגה אלכסנדרית אמיתית, ואם היא תימשך עד מחר עדיף שאני אתפוס קצת שינה.''
''נכון, אדוני.''
סגרתי את הדלת כשיצאתי וחזרתי אל הבר, קורס אל תוך אותו כיסא שבו ישבתי קודם. ארצ'י מזג כעת, וצעקתי לעברו את ההזמנה שלי, וכשהיא הגיעה הקפצתי לגרון לגימה גדולה של הסקוץ' החמים-כמעט ומיד בעקבותיה לגימה ארוכה של קורס קרה כקרח.
בהיותי חבר בשבט, הייתי רגיל לראות דברים יקרים באים והולכים - ''גם זה יעבור'' היה אחד העקרונות הבסיסיים שלנו - אבל הזקן הפך במאה ועשרים שנים בלבד לסלע איתן מול גלי השינוי, אב בן אלמוות, סמל לערכים השורדים מעבר למשכי חיים בודדים. אבל כעת הוא השתנה.
פינה אחת במוחי פשוט יבבה. אפילו זה, היא קוננה, אפילו זה יעבור?
זכרתי את הפגישה שבה הוא הופיע לראשונה, בלילה קריר ב-‏1806 בביתו של רייף בבוסטון. סם היה אז ילד כבן עשר, ולמרות שהכיר את כולם ובירך את המבוגרים בשמם, מעולם לא אמר מי היה קודם. זה הרגיז רבים מאתנו, אבל הוא נהג תקיפות ידידותית בנקודה הזו; וגם לא יכולנו להסיק את זהותו בדרך האלימינציה - כמה אחים התאבדו בסביבות 1790, לאחר שהמהפכה הצרפתית מעוררת התקוות והמסעירה התנוונה לשלטון האימים, וכמה מהם ככל הנראה הרפו, ולא חזרו מעולם. הועלו, כמובן, השערות רבות לגבי מי מהם היה... אם כי כמה לחשו שהוא לא היה אחד מאחינו האבודים, כי אם ישות חדשה שהסתננה אל קרבנו בדרך כלשהי.


הקהל בבר הדלדל. רוב בני השבט נשאו את משקאותיהם החוצה אל החצר האחורית, שם העלתה כבר מדורת הצליה ענני עשן ריחני על פני המדשאה, והשתיינים המסורים שנותרו פעלו כעת לאט יותר, כך שארצ'י יצא מאחורי הבר והתיישב לצד השולחן שלי.
''שתה משהו, ארכימאגו,'' אמרתי.
''כבר יש לי.'' הוא נופף בטקילה חמוצה שלא הבחנתי בה.
לגמתי לגימה ארוכה מהלפרוייג. ''כולם נוכחים וידועים?''
''כמעט. המניין בימינו עומד על ארבעים עכשיו שאליס איננה - וכאן יש שלושים ושמונה מאתנו. שיעור הגעה לא רע.''
''מי חסר?''
''אמליה ורייף. אמליה גבר כרגע, בן ארבעים בערך. אולי היא הרגה את עצמה. ורייף כמובן מת רק לפני חודשיים, כך שאנחנו לא יכולים לצפות לראות אותו למשך עוד עשר שנים לפחות.''
''איך הוא הלך הפעם?'' לא באמת היה לי אכפת. מרקוס ורייף היו ידידים בנפש, אבל למרות שבחלק מגלגוליו חיבבתי את מרקוס, מעולם לא סבלתי את רייף.
''ירה בעצמו דרך החיך העליון בדירה שלו ברחוב לומברד בסן פרנסיסקו. אף אחד לא הופתע, הוא היה כמעט בן חמישים.'' ארכימאגו צחקק. ''אומרים שהוא הצליח ללחוץ על ההדק פעמיים.''
משכתי בכתפיי. ''מה ששווה לעשות, שווה לעשות באופן יסודי,'' ניאותּי לומר.
ארצ'י הביט מעבר לחדר וקם על רגליו. ''אה, אני רואה שלפוגל נגמר האקאוויט. סלח לי.''
רובנו בוחרים למות בסביבות גיל חמישים, לרכב על גוף בשנותיו הטובות ביותר ואז להיפרד ממנו באמצעות כדורים, קליע או כל דבר שמעורר את התעניינותנו, כדי שנשמתנו המשוחררת תוכל - אם כי לעתים רחוקות אנו מדברים על כך - לזנק מבעד לריק אל נשמתו של ילד שעוד לא נולד, נשמה שעדיין אינה מעוגנת היטב, שאותה אנו דוחפים ברעבתנות החוצה אל האפלה, ולוקחים את גופה העוברי לעצמנו. זה נשמע נורא כשאומרים את זה ללא כחל וסרק, ויש בלדה עגומה בשם ''לגיון הילדים האבודים'' שאיש מאתנו אף לא מזמזם לעולם, אם כי כולנו מכירים אותה, אבל קשה עד בלתי אפשרי להביט אל תוך התהום הסופית, האפלה, לחוש את עצמך נופל, צובר תאוצה... ולא להיאחז במאחז היד הקרוב ביותר.
אבל נראה שסם היין הוא יוצא הדופן בכך. הוא נולד באמצע 1796 ולא מת ולו פעם אחת מאז, מקיים איכשהו את גופו שכעת הוא בן מאה שמונים וחמש שנה על יין אדום, סשימי, טבק וכוח רצון טהור. גילו הגופני גורם לו להתבלט בינינו עוד יותר מאשר מוצאו העלום, ומכיוון שהוא גם סבלני, חביב ונבון, הוא נבחר לראש באספה של 1861.
עד אז היתה משמעות מועטה לתפקיד הראש, ולא היו עמה חובות פרט לאספקת בית ושפע מזון ומשקה לאספות החמש-שנתיות. אני עצמי הייתי ראש כמה עשורים בתחילת המאה השש עשרה, וחלק מבני השבט מעולם לא גילו - או שאלו, אפילו - מי הוא מארח האספה. אבל סם היין שינה דברים: ראשית, הוא שינה באופן שרירותי את תאריך האספה מהשלושים ואחד באוקטובר לראשון בנובמבר; הוא החל לקצץ בחלק מהתאגידים העצומים שבבעלות השבט, שמספקים לכולנו את הקצבאות שלנו; והוא עודד אותנו להפיק יותר מגוף אחד, לשאת אותו, כפי שהוא עצמו עשה, עד גיל מאוחר לפני שננשל ילד כלשהו שלא נולד ונתפוס את גופו הרענן. למעשה, אני מאמין שהיה זה סם שהתייחס לראשונה אל כולנו כאל ''סרטני-נזיר עם צווי פינוי.''
הרמתי את מבטי מכוסי וראיתי את מרקוס נכנס אל הבר ומסמן לארצ'י. האלכוהול הקנה לי ריחוק מסוים כלפי כל העסק, והודיתי בפני עצמי שמארק בהחלט הגריל גוף טוב הפעם - גבוה ורזה, עם מפלי שיער נחושת מבריק. לא יכולתי עוד להימשך אליו, אבל יכולתי בהחלט לראות למה הייתי כה מהופנט ביריד ההוא.
''שלום, מארק,'' אמרתי בישוב הדעת. ''סם אומר שיש לך חדשות טובות בשבילי.''
''נכון, סול.'' הוא התיישב ממש כשארצ'י הביא את המשקה שלו, קרֵמי וירוק בהיר, ולגם לפני שהמשיך. ''אתה עומד להיות אבא.''
במשך כמה רגעים רק בהיתי בו. לבסוף השתנקתי, ''הלילה ההוא...?''
הוא הנהן, מגחך, ודג מארנקו פתק נייר מקופל. ''הבדיקה יצאה חיובית.''
''שתלך לעזאזל,'' אמרתי חרש. ''זו היתה הסיבה שהתחלת אתי בכלל?''
הוא משך בכתפיו. ''זה משנה? הייתי מצפה שהדאגה העיקרית שלך כרגע תהיה לשלומו של הילד.''
למרות שחשתי בחילה וקור עמוק בתוכי, הנהנתי, כי ראיתי סוף סוף את שיני המלכודת - אם מישהו מאתנו מת בעודו במגע עם אישה הרה, העובר שלה הוא זה שהוא תופס. ולמרות שאנו, חברי השבט, יכולים באופן כללי להוליד ילדים, יכולת ההתגלגלות בנוסח סרטן-הנזיר לא עוברת הלאה - הילדים שלנו כולם קצרי ימים.
''בן-ערובה,'' אמרתי. ''אתה מחזיק את הילד שלי שעוד לא נולד כבן ערובה לדרישת כופר, נכון? למה? מה יש לי שאתה רוצה?''
''אתה תופס מהר,'' אמר מארק בעידוד. ''טוב, תקשיב - אם תשתף פעולה אתי ועם עוד כמה אחרים, אני אתן לילד שלך להיוולד, ואתה תוכל לקחת אותו או למסור אותו לאימוץ או מה שתרצה. אפילו נשלש את הקצבה שלך, ואתה לא מנצל יותר מחצי ממנה כרגע.'' הוא לגם עוד לגימה מהמשקה המבחיל שלו. ''כמובן, אם לא תשתף פעולה, קרוב לוודאי שמישהו מהשבט ימות כשהוא מחזיק ביד שלי, ו... טוב, ללגיון יהיה עוד חבר מצווח אחד.''
לא הנדתי עפעף למשמע ההתייחסות לשיר האסור, כי ידעתי שהוא מקווה לזעזע אותי באמצעותו. ''לשתף פעולה? במה?''
הוא פרש את ידיו. ''משהו שאני לא חושב שתתנגד לו בכל מקרה. ה-, אה,'' הוא טפח על בטנו, ''בן ערובה הוא רק ביטוח. רוצה עוד משקה? חשבתי ככה. ארץ'! עוד בוילר-מייקר הנה. טוב, סול, שמעת את החדשות הטובות - קח את זה בקלות! - ועכשיו אני חושש שיש לי כמה חדשות רעות.'' הוא ישב והביט בי עד שלגמתי מהמשקה החדש.
''סם היין מת,'' הוא אמר חרש. ''הוא פוצץ לעצמו את הראש, כאן בבית הזה, לקראת סוף 1963. בבקשה אל תקטע אותי! רייף ואני מצאנו את הגופה שלו רק כמה שעות לאחר מכן, והגענו למסקנה שאולי לא תמצא חן בעיניך - האספה הבאה היתה צפויה רק שלוש שנים מאוחר יותר, כך שדאגנו שאחד האגפים הסודיים והמתקדמים של תאגיד ימב''ד(2) שלנו יבנה כפיל שלו.''
פתחתי את פי כדי לומר שהוא משקר, אך סגרתי אותו שוב. הבנתי שאני בטוח שזה נכון. ''מה עושה העשן, סותם לו את המעגלים או משהו?''
הוא הנהן. ''זה מפריע למנגנונים העדינים, כך שנאלצנו לגרום לו להפסיק לעשן, כמו ששמת לב. זה הייתי אני שדיברתי אתך דרך הכפיל, מהבקרות למעלה.''
''ראיתי אותך יוצא בריצה מהבר.'' מארק החל לדבר, אבל קטעתי אותו. ''רק רגע! אמרת 63? זה לא יכול להיות - הוא אמור להיות בן... שמונה עשרה עכשיו, והוא היה נמצא כאן היום. אם זאת - ''
מארק אחז בידי. ''הוא היה בן שמונה עשרה, סול. אילו הוא היה חוזר... אבל הוא לא חזר. הוא הרפה. היינו די בטוחים שזה מה שהוא יעשה, או שלא היינו טורחים לדאוג שיבנו את הכפיל.''
משכתי והרחקתי את ידי. לא הטלתי ספק בדבריו - סם היין היה בדיוק הטיפוס שיבחר לצנוח אל תוך תהום הנשיה במקום לגזול מילד שלא נולד את חייו - אבל לא רציתי להיות קרוב בצורה כלשהי למארק.
''בסדר, אז יש לכם רובוט במקומו. למה לערב אותי ב - ''
קטעתי את המשפט שאמרתי כשגבר כהה שיער שפניו חרוצים בקמטים עמוקים קרטע אל תוך הבר; עניבתו היתה פרומה, המקטורן שלו נראה כאילו ישן בו, והיה ברור שהוא שתה כמה משקאות מקדימים במקום אחר. ''מי מחלק פה את השתיה?'' הוא קרא.
ארכימאגו נופף לעברו. ''כאן, אמליה. לא חשבנו שתגיעי. מה תשתי?''
''אתאנול,'' אמליה התנודדה באצילות של שיכורים על פני החדר וקרסה ברוב טקס אל תוך הכיסא השלישי שלצד שולחננו. ''אפשר להצטרף אליכם? מי אתם בכלל?''
ביטלתי את תירוצי הנפנוף של מארק, כי רציתי קצת זמן לחשוב על מה שאמר. ''בטח, תשארי לשבת, אמליה. אני סול, וזה מרקוס.''
''כן,'' אמרה אמליה. ''אני יודעת. ביקרתי אצל מארק בשנה שעברה בדירה שלו בפריסקו. אתה עדיין גר שם, מארק? דירה נחמדה, ברחוב המתפתל ההוא והכל. זוכר ת'לילה שנסענו ל - ''
''איחרת,'' אמר מרקוס בקרירות, ''ואת שיכורה. למה זה?''
עיניה של אמליה התעמעמו, ולמרות שההבעה שלה נהיתה אטומה יותר, אם בכלל, חשבתי שהיא עומדת לבכות. ''הייתי צריכה לעצור כדי, הבוקר, לבקר מישהו, לפני שבאתי הנה.''
מארק גלגל את עיניו אל התקרה. ''הבוקר? איפה, בניו יורק?''
ארצ'י הביא כוס של וויסקי כלשהו, ואמליה תפסה אותה בלהיטות. ''בקוסטה מסה,'' התנשפה, לאחר שלגמה לגימה נדיבה. ''בית החולים הפסיכיאטרי המדינתי פיירוויו.''
''אני מקווה שהם לא אמרו שהם מלאים מכדי לקבל אותך,'' אמר מארק במתיקות.
''סתום, מארק,'' אמרתי. ''את מי ביקרת?''
''ה... ארוס שלי, מהחיים הקודמים שלי,'' אמרה אמליה, ''כשהייתי אישה.''
הצרימה שבאישה המדברת מתוך גופו של גבר כמעט מעולם לא הפריעה לי, אבל היא הפריעה לי עכשיו.
''הוא בן שבעים ושתיים עכשיו,'' היא המשיכה. ''שיער לבן, בלי שיניים... פנים של צב מדברי.''
''מה הוא עושה בבית משוגעים?'' חקר מארק.
אמליה, השקוע בתוך עצמו, לא הגיב לעוקצנות שלו. ''היינו מאורסים,'' אמר, ''אבל ערב אחד היתה לנו מריבה. זה היה ב-‏1939. יצאתי לאכול עם מישהו שפגשתי במסיבה, ולן אמר שלא הייתי צריכה ללכת. הייתי שיכורה, כמובן, וצחקתי ואמרתי לו... את האמת, שהתפרפרתי הרבה לפני שהכרתי אותו, ושאני אמשיך עם זה הרבה אחרי שהוא ימות.''
''האם אפשר להציל סיפור אהבה זה?'' אמר מארק, נראה משועמם להחריד.
''בכל אופן, הוא החטיף לי. הפעם הראשונה... הפעם היחידה... שהוא עשה את זה. אלוהים כמה שכעסתי. אני לא יכול עכשיו, בתור גבר, אפילו לדמיין כזה כעס. אז אתם יודעים מה עשיתי? הלכתי למטבח והוצאתי סכין גדול מהמגירה, ובזמן שהוא עמד שם ומלמל התנצלויות, תקעתי את הלהב עד הידית בבטן שלי. והוצאתי אותו וצחקתי עליו עוד קצת וקראתי לו בכל שם גנאי שהכרתי, במשך שלוש שעות מחורבנות שלמות, בזמן ששכבתי שם על הרצפה ודיממתי למוות. הוא לא זז. טוב, הוא התיישב.''
אפילו מארק נראה קצת מזועזע. ''לא פלא שהמסכן בפיירוויו עכשיו,'' הוא אמר. ''ואתה ביקרת אצלו?''
''כן. לא זוכר למה. אני חושב שרציתי להתנצל, למרות שהייתי אישה בת שלושים כשהוא ראה אותי בפעם האחרונה... אמרתי להם שאני קרוב משפחה, וציטטתי מספיק מההיסטוריה המשפחתית כדי שיכניסו אותי.'' היא לגמה עוד לגימה גדולה מהוויסקי. ''הוא היה במיטה הקטנה, והגוף המיובש שלו לא הרים את השמיכות יותר מכפי שהיו מרימים אותן כמה מטאטאים. נראיתי מכובד, מגולח, לבוש כמו שאתם רואים, מחייך... ובכל זאת הוא הכיר אותי, הוא זיהה אותי!'' אמליה בלעה את כל המשקה שלה. ''הוא התחיל לצרוח ולבכות ובקול הציפורי הזקן שלו, התחנן בפני לסלוח לו.'' היא חייכה, פני הגבר שלה מתקמטים. ''אפשר להתעלות על זה? לסלוח לו.''
''מרתק לחלוטין,'' הכריז מרקוס, חובט בשולחן. ''ועכשיו, למה שלא תמצאי מישהו אחר לספר לו את זה? סול ואני צריכים לדבר.''
''אני רוצה לדבר עם הזקן,'' אמרה אמליה בחולשה כשקמה על רגליה והתנודדה משם.
''אוי, אלוהים,'' גנח מארק ברוגז.
''לא כדאי שתרוץ שוב למעלה?'' הצעתי. ''אם אין אף אחד ליד הבקרות של הכפיל, היא תחשוב שזאת גופה.''
''לא,'' הוא אמר, מביט אחרי אמליה. ''הוא מצויד כדי לפעול גם עצמאית. אומר קלישאות מעורפלות ומסכים כמעט עם כל דבר שאומרים לו. נו, טוב, היא שיכורה מכדי להבחין במשהו. טוב, עכשיו, תשמע, סול, התחלת לשאול למה גררנו אותך לתוך זה - אני אגיד לך, ואז תוכל לקרוא לי בן זונה, ואז תעשה מה שאני מבקש, ואז, אם תרצה, תיקח את בן הערובה כשהוא יופיע ותיעלם ואל תחזור אף פעם. כפי שאמרתי, אתה והילד תהיו מסודרים מבחינה כספית.
''באמצעות הכפיל, רייף ואני שינינו בהדרגה את מדיניות השבט, והתחלנו להחזיר את הדברים לדרך שהם היו לפני שהיין השתלט ב-‏1861. ימב''ד עומדת לחזור למחקרי הגנטיקה וההתניה שהיין אילץ אותם להפסיק בשנות החמישים, וגם, כן, קנינו וטיפחנו דונמים של אדמה חקלאית בקרבת אנקרה לצרכי... יוזמות יוקרתיות מסוימות שהוא לעולם לא היה מתיר, וגם - בכל אופן, אתה מבין? למעשה, אנחנו מקווים שבקרוב נוכל להחזיק חווה של קצרות ימים בריאות והרות-תמיד, כדי שנוכל לבצע את מותנו בתנאים מבוקרים ולהיות בטוחים שהעובר שעברנו אליו הוא עובר בריא ומטופל היטב. בכנות, לא יהיה נחמד לא למצוא את עצמך יותר נולד בשכונות עוני? לא להצטרך להעמיד פנים שאתה ילד במשך עשור משעמם שלם עד שתוכל לעזוב את המשפחה העניה שנדחפת לתוכה? ונוכל להתחיל לקבל זריקות הורמונים בגיל צעיר, כדי להביא את עצמנו מהר יותר לבגרות - ''
פתאום הצטערתי ששתיתי כל כך הרבה. ''זה מטונף,'' אמרתי. ''כל זה. מבחיל יותר מכפי... מכפי שאני יכול לומר.''
הוא קפץ את שפתיו הצבועות. ''אני מצטער שאתה לא מסכים אתנו, סול. קיווינו שההיעדרות הממושכת שלך היתה סימן לחוסר שביעות רצון מהדברים כפי שהיו. אבל עם... בן הערובה שבידינו, כפי שניסחת את זה, אנחנו לא צריכים שתסכים. רק שתשתף פעולה. כמה מהאחים דיברו על השינויים בזקן, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהם אפילו יחשדו שמה שהם רואים מזויף. אילו הם היו יודעים שהוא איננו אי אפשר היה לגרום להם לשתף פעולה, או אפילו לאפשר... בכל אופן, אם כולם יראו אותך, בן הטיפוחים הקבוע של סם, שותה עם הזקן, מעלה זיכרונות, צוחק ומסכים עם כל דבר שיוצא מפיו, מה, במחשבות שלהם יתבסס הרעיון, במקום בטוח מתחת לרמה המודעת, שזה בלי ספק סם היין המקורי שלו הם מצייתים ללא עוררין כבר יותר ממאה שנה.''
''אתה רוצה שאני אנשק אותו?''
מארק קימט את מצחו בתהיה. ''לא יהיה צורך בזה. רק ידידותי, כמו שתמיד הייתם. וכמובן, אם לא תעשה את זה, אני אלך ואחזיק לאמליה את היד ביד אחת ו - ,'' הוא טפח על ארנקו, ''אפוצץ לה את הראש עם השניה. ואז זו תהיה היא שאני אלד בעוד שישה חודשים. אולי היא אפילו תספיק לבקר שוב את הבנזונה המסכן בפיירוויו, הפעם כתינוק.''
''אני יודע, אני יודע,'' אמרתי לו בחוסר סבלנות. ''הבנתי את האיום בפעם הראשונה. שתוק ותן לי לחשוב.''
היו לי כמה ילדים במשך המאות, וכולם מתים-ואינם ממש כפי שמארק איים לעשות לנוכחי. זה מעולם לא הפריע לי יותר מדי, אפילו כאשר, בכמה מקרים, ממש ראיתי אותם מתים - היו להם החיים הקטנים שלהם, והמוות הבלתי הפיך שלהם. וכמובן שה... פינוי של תינוקות שלא נולדו מגופיהם, גם אם לא היה רעיון שהיה לי ממש נוח אתו, ממש לא היה חדש לי. ובכל זאת... לא רציתי שילד שלי יגיע לחיות בדיוק מספיק כדי למות, להידחק הצידה ולשקוע באפלה. ''הן יולדות רכובות על קבר,'' אמר בקט, ''האור מנצנץ להרף-עין ואחר כך זה שוב לילה(3) .'' כך זה לקצרי הימים, בוודאי. אבל שלפחות יזכו בנצנוץ האור הקצר הזה!
''בסדר,'' אמרתי בקהות חושים. ''אם סם איננו, ממילא לא אכפת לי מה יקרה לכולכם. אני אקח את הילד וארד למחתרת בשם בדוי.''
''הבחירה הנבונה ביותר,'' הסכים מרקוס בחיוך שהעלה קמטים בלחייו. איך, תהיתי, יכלה להיות הבחורה הזאת היום, אילו מרקוס לא היה משתלט על גופה העוברי לפני שנים? אולי בכל זאת היינו נפגשים ביריד הרחוב, ומדברים על סטיבנסון.
נדרשו לי כמה שניות כדי לקום, ושמעתי את כיסאי נופל מאחוריי, אבל הרגשתי פיכחון קר. ''רוץ למעלה ותיכנס למושב הנהג,'' אמרתי. ''אני רוצה להגיע הביתה לפני חצות.''
''ארכימאגו יפעיל את הכפיל,'' אמר מארק, מסמן לארצ'י בזקיפת אגודל, וזה הנהן ויצא מהבר בלי להסתכל אלי.
''אני הולך לטייל מאחור,'' אמרתי. ''לנקות את האדים מהראש... ולתת לאיש הצעצוע שלך זמן להצטרף לאחרים לפני. אתה לא רוצה שזה ייראה כאילו עשינו חזרות.''
''אני מניח שלא. בסדר, אבל אל תיעלם או משהו.''
''אתה מחזיק את כל הקלפים,'' הזכרתי לו.


מפוזרים בין הבית והרקע של צלליות העצים מול השמים המאפילים, אחי החלו לטפל בארוחת הערב. מדורת הצליה בערה בעוז, ונראתה כאילו חסר בה רק קדוש מעונה כבול לשם נוסטלגיה אמיתית, וההמון, כאילו למלא את החסר, גרר לשם חצי פרה קשורה למסגרת ברזל שחורה ומסתובבת. הם נכנסו למרתף, ואני עשיתי את דרכי בפסולת של בקבוקי לאטור ומוטון ריקים למחצה בדרכי אל הפאטיו הלא מואר, המכוסה בגפן מטפסת בצדו המערבי של הבית.
אחרי החשכה, אנו בני השבט בדרך כלל מעדיפים קבוצות רועשות ומוארות היטב על פני בדידות, ולא הופתעתי למצוא את הפאטיו המוצל ריק. דגתי סיגריה מכיס המקטורן השמאלי שלי והצתי גפרור על צד הספסל שעליו ישבתי, שאפתי מלוא הריאות והנחתי לעשן להיפלט החוצה ברחש ולרפרף ברוח הצוננת הנושאת ניחוח אקליפטוס.
הבטתי בגוש הכהה של הבית הישן ותהיתי היכן קבור אדונו. למרות שהתאים לסם להרפות, האשמתי אותו על כך שהרג את עצמו. הוא בוודאי ידע שנחליק בחזרה אל דרכינו הישנות והאכזריות ברגע שהוא ילך, ככלבים מבויתים שנזרקים בחזרה אל חיי הבר.
זוהר ירוק עמום הגדיר את צורתו של חלון בקומה השלישית, קרוב למקום שבו עוגנו כמה כבלים כבדים אל הרעפים. זה בוודאי החדר, חשבתי, שבו ארצ'י רוכן על הבקרות השונות והמשונות שהכפיל דורש. הרמתי שבב חופשי מאחת המרצפות והטיתי את זרועי כדי להטיל אותו אל החלון - ואז החלטתי פתאום שהצעד יהיה טעות, והנחתי לו ליפול במקום זאת אל הרצפה.
ידעתי שיכול לעבור זמן רב למדי לפני שאדע אם מארק קיים את חלקו בעסקה. הנדתי בראשי והעפתי את הסיגריה. מארק וצוותו מתמרנים אותי - החל בפיתוי לפני שלושה חודשים ועד הפקודות הקצרות הערב - כמו דחליל, לא עצמאי יותר מסם היין המכני שלהם. צפוי, זה מה שאתה, אמרתי לעצמי במרירות, ושימושי מתוך חוסר אונים ממש כמו הפותחנים ההם שפותחים אתם קופסאות סרדינים.
לפני שידעתי מה אני עושה מצאתי את עצמי עומד על מושב ספסל הבטון ולופת אחת מהקורות האופקיות שהרשתות המחזיקות את הגפן מוסמרו אליהן. בשם אלוהים, חשבתי, אני לפחות אבהיל את ארצ'י, אגרום לכך שחוטי המריונטה יסתבכו לו קצת. עליתי עליית מתח ואז, דוחף ברגלי מול הסורגים המתפצחים והפריכים, התקפלתי קדימה ומצאתי את עצמי יושב על הקורה, מבריש אבק, כפיסים ופיסות קיסוס משיערי.
נעמדתי בזהירות על הקורה. היא שקעה פה ושם, אבל נשאה את משקלי בלי להתנתק, ובתוך רגע דשדשתי ומעדתי עד קיר הבית, וייצבתי את עצמי בעזרת המרזב שהתפתל מעל ראשי על פני החלון שרציתי להגיע אליו. מכיוון שלא רציתי לאבד את תעוזת השיכורים שלי, זינקתי מיד במעלה המרזב בסגנון טיפוס הצוקים הטוב ביותר שלי, מותיר את רוב עור כפות ידי על תפריו הגסים של הצינור.
הגעתי לקומה שבה נמצא החלון הירוק העמום והשענתי רגל אחת על אחד מתפסי הצינור; אז רכנתי הצידה, לפתּי את אדן החלון ועשיתי פרצוף מפחיד, פקוח-עיניים ופעור-פה בעודי שורט את השמשה בציפורני ידי הפנויה.
לא היתה תגובה - רק המהום מכונות מהוסה ורציף. חבטתי בשמשה במצחי והשמעתי קולות נביחה. עדיין כלום.
זה התחיל לעצבן. חפרתי בכיס המקטורן הימני שלי ושלפתי את האקדח הקומפקטי אך הכבד שאני תמיד מחזיק שם, ושברתי את הזכוכית. נשארו כמה שברי זכוכית במסגרת כשסיימתי, אבל ידעתי שמקטורן העור שלי יגן עלי מפניהם.
העליתי את ידי השניה במהירות אל האדן, התרוממתי וצללתי אל תוך החדר, נוחת על קצות אצבעותי ומתגלגל על פני רצפת הלינולאום.
''אני אקח את הבקרות, ארץ','' התנשפתי, מתרומם בניתור. ''איך אתה גורם לו לרקוד? או - ''
הפסקתי לקשקש. החדר היה ריק פרט לתיבת פלסטיק ארוכה על הרצפה, בעומק של כמטר ומחוברת בצינורות לשורת חוגות מוארות באור קלוש על קיר אחד.
כתפי נשמטו. הדאגה היחידה שלי בשלב זה היתה לצאת משם בלי להיאלץ להשיב על שאלות כלשהן לגבי הסיבה שבגללה חשבתי שכדאי לפרוץ אל תוך מה שבלי ספק היה החדר שבו אוחסנה יחידת מיזוג האוויר של הבניין. מיהרתי לעבר דלת המתכת בקיר המרוחק, אבל נעצרתי בטלטלה כשהבחנתי בזווית עיני בפנים מתחת למשטח הפלסטיק הקמור של אותו ארגז שפתאום-זיהיתי-שהוא-בגודל-ארון-מתים.
זיעה פרצה מרקותי - חששתי שזיהיתי את הפנים, ולא רציתי להסתכל שוב ולוודא. לא ראית שום דבר, הרגיע אותי מוחי. לך ותצטרף שוב לאנשים.
אני חושב שהייתי מקבל את העצה אילו הנימה לא היתה כל כך דומה לזו של מארק.
כרעתי מול הארגז והבטתי לתוכו. כפי שחשבתי, הפנים הישנים בפנים היו של סם היין, ניתנים לזיהוי בבירור למרות העובדה ששיערו הלבן המתולתל גולח מראשו וששני צינורות פלסטיק ירוקים נתחבו לנחיריו והודבקו בצד לסתו.
לא נראה שיש דרך לפתוח את הארגז, אבל לא היה לי צורך בכך - הייתי בטוח שזה סם היין האמיתי, מוחזק בחיים, כלוא, בחצי-חיים כרותי אונה ועמומים בחדר הצר הזה. זה מה ששווים הסיפורים של מארק על התאבדות וסירוב להיוולד מחדש! מארק וחבריו טרחו רבות כדי לוודא שסם לא יהיה בתמונה בלי שישתחרר מגופו הישן.
עדיין אחזתי באקדח הקטן שבאמצעותו פרצתי את החלון, והנחתי אותו על תיבת הפלסטיק די זמן כדי להסיר את המקטורן; אז הרמתי אותו ועטפתי אותו ואת ידי במהודק בקפלי העור. היה זה אקדח שתי-יריות קטן שהזמנתי ב-‏1900 לשימוש על עצמי אם אי פעם ארצה לעזוב גוף במהירות - שני הקליעים שלו היו קליעי חוד-חלול בקוטר 0.50, שדי הבטיחו עבודה יסודית מטווח קצר - ולא התקמצנתי על אחד מהם למען סם.
תמכתי בפרק היד בידי הפנויה והידקתי את הלוע המרופד בעור מול משטח הפלסטיק שמעל ראשו של סם. ''דלת הכלוב פתוחה, סם,'' לחשתי. ''תמריא.'' לחצתי על ההדק.
היתה חבטה מטלטלת, אבל שכבות העור ספגו את רוב הרעש. שחררתי את האקדח ולבשתי את המקטורן, טופח עליו כדי לפוגג עשן שנצמד אליו. מבט אחד אל ההריסות המפוצצות מתחת לתיבה המנוקבת הספיק כדי לגלות לי ששחררתי את סם, ולכן תחבתי שוב את האקדח בכיס מקטורני ופניתי אל החלון.
היציאה לא היתה קלה כמו הכניסה, וכשניצבתי מתנשף על מרצפות הפאטיו הריק-עדיין היה לי חתך באצבע, קרסול נקוע וקרע ארוך ברגל השמאלית של מכנסי. סירקתי את שיערי, יישרתי את המקטורן המנוקב-כעת, ופסעתי אל מעבר לפינה, דרך ההמון המואר באור הלהבות שבחצר האחורית, אל תוך הסלון.
את פני קיבלה תמונה חמימה ולבבית באופן שטחי כשהנחתי לדלת הרשת להיחבט מאחורי; אור מנורה צהוב גרם לאוויר המעורפל מעשן לזרוח סביב הקבוצה הצפופה של אנשים מטופחים היטב שהתכנסו סביב הפסנתר, והדמות לבנת השיער שידיה על כתף הפסנתרן הקרינה חוכמה אבהית מיטיבה. זר היה זקוק לחוש שישי כדי להבחין בכך שכמה מהנוכחים, ובפרט אמליה, היו שיכורים במידה מסוכנת, ושאולי שליש מהם היו כעת בעלי מין גופני שהיה מנוגד למין האינסטינקטיבי שלהם, ושהפטריארך הקורן שלהם היה, מתחת לעור הפלסטיק שלו, ערמת מכשירים מתאמצים.
מרקוס, ישוב על זרוע הספה, זקף את גבותיו הדקות למראה הופעתי המרושלת והמאובקת, ואז הניד קלות בראשו לעברי והציץ לעבר הכפיל. חציתי את החדר בצייתנות וניצבתי לצד הדבר.
''טוב, סול!'' אמרה המכונה. ''טוב לראות אותך, בחור. תגיד, חשבת על מה שדיברנו עליו קודם בספריה?''
''כן, סם,'' אמרתי בחיוך חמים ככל שהצלחתי לגייס, ''ואני רואה שזה הגיוני לחלוטין. אנחנו באמת צריכים לבסס עמדת כוח, כדי שנוכל להגן על עצמנו מפני קצרי הימים... אם יהיה בכך צורך אי פעם.''
רציתי להשתנק או לצחוק. אני מקווה, אמרתי במחשבתי לעובר בתוך מרקוס, שביום מן הימים תעריך את מה שאני עושה עכשיו כדי לקנות לך חיים.
''אני שמח,'' הנהן הכפיל. ''יש אמיתות שקשה להכיר בהן.. אבל מעולם לא היית מישהו שיירתע, סול.'' הוא חייך אל הנוכחים. ''טוב, אחים, עוד שיר או שניים ואז ניגש לאספה, הממ? לסול, למרקוס ולי יש כמה הצעות להעלות.''
מיראבילה חזר לחבוט בפסנתר, ועברנו כמה בתים מניצ'וו ומאיך בין פון קופף ביס פוס בזמן שבקבוק של הנסי עובר במעגל ועוזר למוזיקה להעניק לאוויר הלילה עגמומיות עורגת נעימה. נטלתי כוס קוניאק, ועיוויתי את פני למראה מארק ששתה עוד גראסהופר אחד.
''הנה, מיראבילה,'' מלמלה אמליה, דוחקת את הפסנתרן מהספסל. ''למדתי לנגן, בחיים הקודמים.'' אחרי שמצאה תנוחה נוחה, הציבה את ידיה הלא יציבות מעל הקלידים, ופתחה בנגינה.
ולמרות השתיה הכבדה שלה היא ניגנה באופן יפהפה, סוחטת שברון לב אמיתי ממרפאת סיינט ג'יימס, שאותו כולנו שרנו בהתלהבות כזו שגרמה לכוסות לרעוד בארון.
כולנו שרנו את השורות האחרונות כשנהיה ברור שאמליה מנגנת ושרה שיר אחר, וקולותינו גוועו כשהאקורדים החדשים יצאו באנחה מהפסנתר ומילותיה של אמליה נגדו את שלנו.
היא התמודדה עם קול הגבר שלה טוב כפי שהתמודדה עם הפסנתר, וכמה מאתנו לא הבינו מיד איזה שיר היא מבצעת.

''..זרוק פנימה עוד בול עץ,'' היא שרה, '' - אבל סגור את הווילונות!
כי אל שדות הקרח ניגר אורנו הצהוב
ומעלה בלילה יבבת מכאוב.

''הרימו קולכם בשיר, חברים! הטביעו אותו שיר סחוף רוחות, רוטט
של קולות ילדים, ושירו מהר יותר,
כי קול טפיפה גשום, כרגליים קטנות, עובר
ומתקרב בכל רגע. כה רבה העת
תעו הם, מקוננים במקהלת יגון
תרים אחרינו ברחבי גן-עדן וגיהנום.''

אני לא יודע אם אדי הקוניאק הם שגרמו לזה, או אווירת היאוש העדין שנתלתה סביבנו כעשן הטבק, אבל כמה קולות למעשה הצטרפו אליה בפזמון שהושר כמעט בלחישה:

''ובהגיע קץ יום סתיו קודר אלינו,
מאזורי החושך והקיפאון
בפסיעות רכות, יגיע לגיון
הילדים האבודים והם ימצצו את נשמותינו.''

אז קרו כמה דברים בעת ובעונה אחת. אגרופו הקטן של מארק, כשהסתער מזרוע הכורסה, התנפץ אל תוך לסתה של אמליה והטיח אותה ואת הספסל הכבד בריסוק על רצפת העץ; מיראבילה טרק את המכסה על הקלידים, מפיק אקורד אחרון, רועם; הכפיל רק עמד ובהה בטיפשות, ושאר הנוכחים, חיוורים ודוממים, גילו תערובות שונות של כעס, בושה ופחד.
מארק התיישר, העיף מבט אל הכפיל ואז הציץ בי בגניבה - והרחיק את עיניו מיד כשמבטי פגש במבטו.
''תוציא אותה מכאן,'' אמר למיראבילה בגסות. ''ואל תהיה עדין.''
''לעזאזל השירים,'' אמר כפיל סם היין ללא הבעה. ''הגיע הזמן לאספה.''
הושטתי את ידי אל כיס מקטורני הימני. ''רק רגע,'' אמרתי. כולם הרימו את מבטם, וראיתי התעבות זיעה על מצחו של מארק - הוא היה מודאג, אפילו פחד מעט, והאמנתי שאני יודע למה. ''אני תכף חוזר,'' השלמתי את המשפט בצליעה, ונכנסתי למטבח.
ממש מעבר לחלון, מעל הכיור, נמצא מדחום, וחתכתי את הרשת בסכין מריחה כדי להגיע אליו. הוא התנתק בקלות מהתפס שהצמיד אותו לקיר, והסרתי מעליו את שפופרת הזכוכית והחלקתי אותה לכיס מכנסיי. כדי להסביר את יציאתי לקחתי פחית בירה מהמקרר והסרתי את הלשונית בעודי חוזר אל הסלון.
''מצטער שעיכבתי את כולם,'' אמרתי. ''אנחנו האלכוהוליסטים צריכים את הקביים שלנו.''
''שב, סול,'' אמר ביל בשקט. המקטרת שלו נחה על ברכיו הגרומות, ואצבעות הילדה הקטנה שלו היו עסוקות במילויה בטבק שחור. ''מארק יצא אחורה כדי לגרור את כולם פנימה.''
לא התיישבתי - בתור התחלה, מצאתי את עצמי מוטרד כלשהו לראות שינים מוכתמות ועיניים אדומות ועטורות קמטים במה שהיו אמורים להיות פניה של ילדה בת שמונה - אלא ניגשתי אל מקומו של מארק במקום זאת. המשקה הירוק והקרמי שלו היה קר עדיין, ולכן שלפתי את שפופרת המדחום מכיסי וכשאני רוכן הצידה כדי להסתיר את המעשה, שברתי אותו לשניים וניערתי את טיפות הכספית הנוצצות אל תוך המשקה.
למרבה הפלא, חשתי רק דיכאון עייף כשהתרחקתי, ולא את הצער שציפיתי לחוש - אבל אולי מעגלי האמפתיה כולם ניתכו ונשרפו לפני מאות שנים, ולא הבחנו בכך כי לעתים כה רחוקות אנו טורחים להפעיל את המעגלים הללו. הידע שילדי נהרג לפני חודשיים, בכל מקרה, ציער אותי רק מעט יותר מכפי שהיתה מצערת אותי הידיעה על ביטול קונצרט שציפיתי לו.
כי הבנתי את זה, כמובן; הפיסות כולן היו שם, והיה זה מבטו הלא רצוני, המודאג של מארק אחרי השיר ההוא שחיבר לי את כולן. רייף, חברו הקרוב ביותר של מארק בשבט, ירה בעצמו לפני חודשיים בדירה ברחוב לומברד; ומארק, כך אמרה אמליה, גם הוא גר בדירה ברחוב ההוא - אותה דירה, הייתי בטוח. ברור שהם גרו ביחד, בהתאם לאתיקת השבט החדשה של מארק. שאלתי את עצמי ברעד אם רייף קינא כשמארק בא ליריד החוצות.
מארק ככל הנראה באמת התכוון להחזיק את ילדי שלא נולד כבן ערובה... אבל אז רייף בוודאי חלה או נפצע או משהו, והחליט לנטוש את גופו בן גיל העמידה... והאם מארק היה מניח לחברו הוותיק להסתכן עם כל עובר שהאקראיות עשויה לספק לו, כשיש עובר בריא בהישג יד?
וכך מארק לקח את ידו של רייף - וגם את האקדח, אני חושב, אם לשפוט על פי הדיווח שרייף ירה בעצמו פעמיים - והחזיק בידו עד שהגוף ההרוס היה דומם לחלוטין והוא היה בטוח שנשמת חברו נעוצה היטב בעובר בן החודש שהיה הילד שלי.
כשניצבתי שם לצד הפסנתר באותו לילה, הייתי בטוח בכל זה. בשעות הפנאי, מאז, היו לי רגעי חרדה וספק מדי פעם, והיה עלי להביא את בקבוק הלפרוייג כדי להקהות את אוזני לכל ''יבבת מכאוב בלילה.''


מארק הכניס את אלה שהיו בחוץ. רבים מהם עדיין כרסמו עצמות והתלוננו על כך שהורחקו מארוחתם.
''שתקו עכשיו, לעזאזל,'' אמר להם מארק. ''האספה תהיה קצרה הפעם, תחזרו לאוכל שלכם בתוך עשר דקות. לסול ולסם יש כמה רעיונות חדשים להציע.''
הוא הנהן אל הכפיל, שקם, חייך וכחכח בגרונו בצורה משכנעת. ''אחים,'' אמר, ''כולנו - ''
אחזתי באקדחי הקטן וקמתי. ''סלח לי, סם,'' אמרתי. ''הייתי רוצה לפתוח, אם לא אכפת לך.''
''שב, סול,'' אמר מארק בשיניים קפוצות.
''לא,'' אמרתי, מכוון אליו את האקדח. ''שב אתה. אל תיתן למשקה המחורבן שלך להתחמם. אני רוצה לפתוח את האספה.''
שאר השבט החל להפגין עניין רב יותר, בתקווה למעט אלימות משעשעת. מארק קפץ את שפתיו, ואז משך בכתפיו והתיישב, לא נהנה מהרעיון לאבד את גופו הנוכחי כשהוא עוד כה צעיר ונאה למראה בצורה שימושית כל כך. חייכתי בתוכי כשראיתי אותו חוטף את כוסו ומוריד את שארית המשקה בבליעה אחת, וככל הנראה אפילו לא מבחין, מתחת לקרם דה מנתה ולשמנת הסמיכים, בטעמה של הכספית, יהא אשר יהא.
ככל שידעתי, הכספית עשויה לעבור דרכו, לא מזיקה בצורה זו ממש כמסטיק, אבל קיוויתי שלא - רציתי לשפוך חומצה על תילי מוחו, חול במנגנון השעון של נפשו, כדי שלמרות שיתכן כי יוולד שוב ושוב עד שהשמש תגווע, הוא יחיה כל גלגול במעון אחר למפגרים. קיוויתי - ואני עדיין מקווה - שהכספית תוכל לבצע זאת, ובמעט מזל לתפוס גם את רייף.
''אחים,'' אמרתי, ''לא הייתי כאן בשלוש האספות האחרונות, אבל הבנתי שהופיעו כמה מגמות חדשות, שבעיקר הוא עודד אותם,'' החוויתי באקדח לעבר מארק. ''והוא,'' לעבר הכפיל. ''שקט, אל תקטעו אותי. כבר יותר ממאה שנה סם היין ניסה לתרבת אותנו, וכעת שני אלה שוחקים את מאמציו, זורקים אותנו אחורה אל הימים האכזריים והחמדניים בהם העמדנו פנים שאנו אלים בפני קצרי הימים... כשלמעשה אנחנו סוג של תולעי מעיים בני אלמוות במעי האנושות. מה זה, ביל? לא, אני לא שיכור - שב, מארק, או שאני נשבע שאני אפוצץ את הפרצוף היפה הזה דרך העורף שלך - לא, אני לא שיכור, ביל, למה? אה, אתה אומר שאם שני אלה הורסים את הדברים שסם היין לימד אותנו, מי אני חושב שהוא האיש עם הזקן הלבן? אני אראה לך.''
הרמתי את זרועי ולחצתי על ההדק, והקנה הכה בלחיי כשהאקדח הוטח לאחור מהרתע. אוזני צלצלו מההדף הלא מעומעם ועשן אבק השרפה גרם לעיני לדמוע, ולא יכולתי כלל לראות את הכפיל.
ואז ראיתי אותו. הוא ניצב על ארבע באמצע השטיח, וכל ראשו מהאף ומעלה הוסר כאילו בכף גלידה עצומת ממדים. פיסות תיל וצנרת ופלסטיק מסומן בצבע פוזרו על פני הרצפה, ושני סילונים קטנים של נוזל אדום - דם מלאכותי שאמור היה להקנות לו מציאותיות במקרה של חתך בלחי - ניתז החוצה אל השטיח משני צדי הראש.
העיניים, חשופות כעת כדי שלושה רבעים, נקשו במהירות מעלה, מטה וקדימה בסריקה תזזיתית ולא מתואמת, והפה נפתח: ''נפגעתי,'' קרקר החפץ, כשמעגלי הנזק האוטומטיים ביטלו כל דבר שארצ'י אולי ניסה לעשות. ''נפגעתי. נפגעתי. נפגעתי. נפ - ''
בעטתי בו בחוזקה בגרון, ניפצתי את מנגנון הקול שלו והפלתי אותו לרצפה. ''סם היין האמיתי נמצא למעלה,'' אמרתי בשקט, מעסה את לחיי החבולה. ''החזיקו אותו חסר הכרה במערכת קיום חיים - ובוודאי היו מחזיקים אותו לנצח אילולא יריתי בו לפני חמש עשרה דקות.'' מארק קם. ''תמסור ד''ש לרייף כשהוא יוולד, בעוד שישה חודשים,'' אמרתי. לאחר רגע מארק התיישב שוב. פניתי אל הקהל. ''עזבו את השבט,'' אמרתי להם, משליך את אקדחי. ''תוציאו את כל הכסף שלכם ממניות ימב''ד. תפסיקו לבוא לאספות האיומות האלה ולתמוך בדברי הטירוף של אנשים כמו מרקוס ורייף. רדו למחתרת בשם בדוי - כל אחד מכם יכול להרשות לעצמו לחיות טוב בכל מקום שהוא, אפילו בלי הקצבאות שלכם.''
איש לא אמר דבר, לכן עקפתי אותם אל חדר הכניסה ומצאתי את קסדתי. ''וכשתמותו הפעם,'' קראתי לאחור כשפתחתי את הדלת, ''קחו את המוות שממתין לכם כבר כל כך הרבה זמן! תרפו! ללגיון יש כבר מספיק חברים.''
השארתי את הדלת פתוחה קמעה ופסעתי בכבדות בשביל החשוך אל האופנוע שלי. הוא התניע בבעיטה הראשונה, ואוויר הלילה הצונן היה כה מרענן שחיברתי את הקסדה למסעד האחורי והנחתי לאצבעות הרוח להבריש את שיערי לאחור כשהאופנוע ואני נסענו בדרך המתפתלת לעבר אורותיה המנצנצים של וויטייר. הרוח מלפנים מצאה את חורי הקליעים במקטורן שלי וציננה את חולצתי הלחה, ועד שעצרתי ברמזור בשדרת וויטייר כעסי התפוגג כעשן מחדר שחלונותיו פתוחים.
וכך החלטתי להרפות, הפעם. עלה בדעתי שכולנו היינו כמו ילדים שחוזרים על כיתה ח' שוב ושוב, ולבסוף מתחילים להאמין שאין שום דבר מעבר לה. וכשתחלוף מאה ולא אופיע שוב, הם יאמרו, מה יכול היה לגרום לו לעשות את זה? ולא יבינו שהשאלה האמיתית היא, מה הפסיק למנוע בעדו?



1. סמהיין (Samhain, מבוטא ''סאווין'') הוא שמו של ליל המתים הפגאני (קלטי במקורו) שהתגלגל מאוחר יותר בליל כל הקדושים של ימינו, ועל פי האמונה הפגאנית ביום זה האל-הזכר מת כדי להתגלגל ולהוולד מחדש מרחמה של האלה (המתרגמת).
2. במקור DIRE - תאגיד שהוזכר גם ב''שערי אנוביס'' (המתרגמת).
3. מתוך ''מחכים לגודו'' מאת סמואל בקט, תרגום משה שמיר, הוצאת ''תרשיש,'' ירושלים תשל''ו (המתרגמת).



טים פאוורס
איקון 2005 - האתר הרשמי
שערי אנוביס - מאת טים פאוורס
הזדמנות אחרונה - מאת טים פאוורס
חלומות באספמיה

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
סיפור מעולה
סטילגאר יום שני, 12/09/2005, שעה 23:48
(2 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.