על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11  
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1  
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0  
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1  
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1  
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0  
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8  
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0  
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5  
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1  
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1  
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8  
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14  

שלום יומני היקר
סיפורים / נעמי וינר
יום רביעי, 16/10/2002, שעה 14:18

סיפור מתוך הגליון הראשון של 'חלומות באספמיה' – כתב עת חדש למד''ב ולפנטסיה


הגליון הראשון של 'חלומות באספמיה', כתב עת חדש למד''ב ולפנטסיה, ראה אור לראשונה בכנס אייקון 2002. כתב העת (עורכת ראשית: ורד טוכטרמן) מוקדש ליצירה עברית מקורית – סיפורים, פואמות, איורים ועוד. בגליון הראשון הופיעו 15 סיפורים ופואמה אחת (מלווים בהקדמות מאת ניר יניב), כמו גם איורים מקוריים רבים. אנו שמחים להגיש לכם, מתוך גליון זה, את הסיפור 'שלום יומני היקר' מאת נעמי וינר, בצירוף ההקדמה שליוותה אותו.


פעם, מזמן, כשהייתי חבר בועד האגודה, נהגתי לבלות את ישיבות הועד לצד דידי חנוך, שהיה אז גם עורך סדרת המדע הבדיוני של אופוס. שנינו נהגנו לתפוס את הספה, בעוד שאר החברים נלחמים על מקומות ישיבה. נעמי, שלמרות גילה הצעיר היתה ותיקה ממני בחברות בועד, תמיד ישבה בשקט בצד, בעוד דידי ואני דנים בקול בענייני דיומא. כל זאת עד הכרזתו של עמנואל, היו''ר, על פתיחת הישיבה, ובקשתו כי כל חבר יתאר את מפעלותיו מאז הפגישה הקודמת. או אז, לפתע, היינו דידי ואני משתתקים, בעוד נעמי מוסרת דו''חות מפורטים על פרויקטים רחבי היקף בכל חלקי הארץ. ניסיתי לשאול את דידי פעם, במהלך אחת הישיבות, כיצד יתכן שיש לה זמן רב כל כך בעוד אנו שנינו, שכוחנו עוד במותנינו, נאלצים לבלות כל ישיבה שכזו בשתיקה של מבוכה ובתפילה כי לא ישאלונו מה אנו עשינו עד כה. הייתי שמח לדעת את התשובה, אך דידי מעולם לא הספיק לענות לי, שכן עמנואל קטע אותו ושאל אותי על הפרויקטים שבפיקוחי, דבר שגרר הסבר מפורט ומד''בי למדי אותו נאלצתי להמציא במקום.
מאז עברו שנים מספר, אך נעמי בשלה. היא מארגנת כנסים, מפעילה חובבים ובני נוער, ידה בכל ויד כל בה.
תהרגו אותי אם אני יודע מתי היא מוצאת זמן לכתוב.



...יום שלישי, מס' 51 :
לא, אני בהחלט לא יכול לסבול מים. כמה קיללתי את המכשפה הארורה כשאזרתי אומץ לטבול רגל – רק רגל! – היום, וגיליתי שהמים גורמים לי לצריבה נוראה.
חוץ מזה, כל מה שעשיתי היה לקום, למתוח את העצמות מחוץ למערה ולמצוא לי ארוחה יומית – כמה כבשים מטומטמות שברחו מאיזה עדר בסביבה. חזרה לחיי-הצייד החדגוניים שהיו לי פעם, לפני שיצאתי למסע שלי. איזה מסע אומלל. חלמתי עליו כל כך הרבה זמן – והוא נקטע שבוע לאחר שהתחיל.
אני לא יודע כמה זמן אני אמשיך עם היומן הזה. עכשיו כבר ברור לי שלא אשכח שהייתי בן אדם – פעם, מזמן, לפני 51 יום. 51 יום?! זה נראה כמו 51 שנה. החריטה באבן עושה לי צמרמורת ושוחקת את הציפורן שלי.

יום רביעי, מס' 52 :
שוב למתוח עצמות, שוב כבשים. העצמות שלהן נתקעות לי בגרון. שוב לקלל את המכשפה.
שום דבר חדש.

יום חמישי, מס' 53 :
לעזאזל. מסתבר שהכבשים שייכות לאיזה שבט נודד, והם מתחילים לחשוד. מקווה שהם לא יגלו אותי. ואם יגלו – שאין ביניהם ציידים.
מעניין אם הלכלוך שהולך ומתקשה על הקשקשים שלי בגלל החוסר במקלחת ישמש כמגן. אם לא, לפחות הריח הנוראי לא יתן להם להתקרב.

יום שישי, מס' 54 :
מצאתי, לגמרי במקרה, את המחנה הראשי של השבט ההוא. מעט צפונה לנתיב התעופה הרגיל שלי. נראה כאילו הם עומדים לחנות כאן במשך החורף. עם קצת מזל, הם לא ראו אותי.

יום שבת, מס' 55 :
הם ראו. הם בהיסטריה. הם כנראה עומדים לפרק הכל ולהמשיך הלאה, למרות שהחורף מתקרב והעמק שבו הם חונים הוא המוגן ביותר בסביבה. מארה על ראשה של המכשפה, התעלול המסריח שעוללה לי עומד לעלות בחייו של שבט שלם.
לעזאזל.

יום ראשון, מס' 56 :
סופה נוראית, לא הוצאתי את החוטם מהמערה. רעב.

יום שני, מס' 57 :
כנראה שהם גילו שאין מחסה אחר בכל הנפה, והסופה שכנעה אותם להישאר. הם מחפשים צייד. למזלי, אין כמעט ציידים בסביבה. מי כמוני יודע – החוסר בתחרות, זו הסיבה שהגעתי לכאן מלכתחילה, לפני חודשיים כמעט, כשעוד הייתי צייד במסע. כשעוד הייתי בן אדם...

יום שלישי, מס' 58 :
הם לא מצאו צייד – את המערה שלי, לעומת זאת, הם כן מצאו. בתהלוכה מגוחכת הם הביאו בתולה, קשרו אותה לעץ קרוב ונעלמו.
מה אני אמור לעשות עם בתולה? מה?!

יום רביעי, מס' 59 :
הייתי בטוח שהבתולה נרדמה וזחלתי כדי לשחרר אותה – המטומטמת כמעט התעלפה כשהיא ראתה אותי מקרוב. בטיפשותה הרבה, לא טרחה לברוח כשחתכתי את החבלים שלה.
כנראה שגם היא לא יודעת מה לעשות, והיא מפחדת לחזור לכפר.
ניסיתי להסביר לה שאני לא בדיוק מה שאני נראה, אבל השילוב הנוראי של הלסת הכבדה הזאת, טורי השיניים והלשון המפוצלת לא ממש מותאמים להגיית מילים. כמעט ושרפתי לה את הפרצוף.
ובכל זאת היא נשארת.
טיפשה.

יום חמישי, 60 :
מזל טוב. יום חג, חודשיים מאז שהמכשפה קיללה אותי לצורה המפלצתית הזאת, מארה על ראשה המכוער. הבתולה עדיין בסביבה – התמקמה לה באיזה כוך מתחת למערה שלי, וניזונה מהפירות בסביבה. ראיתי אותה מתקלחת במעיין – לעזאזל, איך היא נשארה בתולה עם גוף כזה?!

יום שישי, 61 –
טיפש, טיפש, טיפש! אני המטומטם, לא היא. היום היא בילתה את כל הצהריים בשיטוטים במערה – בטוחה לחלוטין שאני ישן – וממלמלת משהו על אוצר הדרקון. אז זו הסיבה שהיא נשארת... תמימה היא לא.
איזה מזל ש''ישנתי'' בפתחו של החדר הזה – אם היא הייתה רואה את היומן שחרוט עליו, הייתי במצב מביך מאד.
והיא היתה הולכת.
אני לא רוצה שהיא תלך. נחמד שיש עוד מישהו בסביבה.

יום שבת, 62 :
גילוי חדש: לא בגלל הפחד היא לא מתקרבת אלי, אלא בגלל הסרחון. לא מאשים אותה – אני לא התרחצתי כבר שישים ושניים יום, והיא כזה יצור עדין...

יום ראשון, 63 :
שוב סופה. הראשונה של החורף. היא עלתה למערה בלית ברירה – הכוך שלה הוצף עם הטיפות הראשונות. כאילו במקרה, שרפתי בול עץ באחת הכניסות – היא התכרבלה מול האש, ואני יכולתי להציץ עליה מרחוק. יום נחמד.

יום שני, 64 :
עדיין סופה. העץ נגמר והיא התחילה לרעוד, אז יצאתי למצוא אחד חדש. גיליתי שהטיפות צורבות לי, אבל אני מסוגל להתגבר על הכאב... בקושי. אני חושב שהיא מבינה שאני לא דרקון אמיתי, כי היא אמרה תודה כשהבערתי את העץ עבורה.
יש לה קול מקסים, ואני לא שמעתי קול אנושי כל כך הרבה זמן...

יום שלישי, 65 :
האח הידד, איזו תחושה נפלאה! הצלחתי להתקלח. זה שרף אימים, אבל זה היה שווה את זה – עכשיו אני מסוגל לסבול את הריח של עצמי. הצלחתי אפילו לגרגר מעט מים, אבל האדים כמעט חנקו אותי.
איזה אביר מטופש הגיע לפנות ערב, כנראה אחד מהמחזרים של הבתולה. בחכמתה הרבה, היא התחבאה.

יום רביעי, 66 :
אוי, אוי, אוי. מסתבר שהיא מצאה את היומנים בזמן המקלחת שלי, אתמול, וקראה אותם. כנראה שהיא נערה מיוחסת, אם היא יודעת לקרוא.
לפחות עכשיו אני יודע ששמה זהב־-תלתל: היא הציגה את עצמה דבר ראשון בבוקר.
איזה שם מתאים.
היא עדיין משוכנעת שיש אוצר אי שם במעמקי המערה.
טוב מאד. אני לא רוצה שהיא תלך.

יום חמישי, 67 :
הוא לא מחזר שלה, הוא אח שלה. והוא טיפש בצורה מחרידה. התעוררתי לקול הריב שלהם – הוא אמר משהו על להחזיר אותה לשבט, היא ענתה לו שאין לה שום כוונה כזו. נראה כאילו היא ניסתה לשכנע אותו שאם היא תחזור, אני אחריב את הכפר שלהם – אז יצאתי החוצה ועשיתי את מיטב יכלתי כדי להראות מפחיד. כל נפנופי הכנפיים ונשיפות האש המטופשות היו שווים בשביל לשמוע את הצחוק הפעמוני שלה, כשהוא ברח מהר יותר מעכבר עם זנב בוער.

יום שישי, 68 :
הטיפש חזר – עם תגבורת. בהתחלה הם קראו לה מרחוק, בתקווה, כנראה, שהיא תברח אליהם ואז הם יוכלו להתמודד איתי בלי הצורך להיזהר שלא לפגוע בה. זהב-תלתל עשתה להם הצגה שלמה של הנערה המסכנה שמקריבה את עצמה למען השבט – היא הייתה צריכה לדעת שלא זה מה שיעצור אותם... לפי התחרות מי יגיע אליה ראשון, הבנתי איך האח המטומטם שלה הצליח להביא אותם לכאן. גם אני הייתי נכנס למערת דרקון כדי לזכות ביפהפיה כמוה.
כשהם ניסו לגרור אותה בכח באמת התרגזתי – כמה מהסוסים שלהם יסתובבו בחורף הזה עם זנב קצר יותר, חרוך. נזהרתי שלא לפגוע בהם, אבל האבירים המטופשים שישבו על גבם לא הותירו לי הרבה ברירות.
הם הלכו, בסוף, אבל יש לי הרגשה שזו לא היתה הפעם האחרונה שהם יבואו.

יום שבת, 69 :
אולי אני פשוט אעזוב את האיזור הזה? הדבר היחיד שהחזיק אותי קרוב לשבט הברברי הזה הוא זהב-תלתל. והיום... היום היא גילתה שאין אוצר במערה. ''הייתי צריכה לדעת'', אמרה, ''לדרקון שהוא לא דרקון לא יהיה אוצר של דרקון...'' היא נשמעה כל כך מאוכזבת שהייתי בטוח שהיא תעזוב מיד.
אם היא תעזוב, גם אני אעזוב.
הוא שוב אוסף נשק וגברים, האח ההוא שלה. ראיתי אותו היום כשמתחתי את הכנפיים מעל הכפר. כנראה שהוא איש חשוב – הוא גר בבקתה הגדולה ביותר.

יום ראשון, 70 :
הם באו. והביאו איתם כל כך הרבה נשק שאני מתפלא שהסוסים לא קרסו תחתם. הטיפשות שלהם עוברת כל גבול – הם לא יודעים שעץ בוער וברזל נמס באש?
בהתחלה חשבתי שהצלחתי להדוף אותם לפני שהיא שמה לב. לא רציתי שתראה אותם – פחדתי שהיא תחזור לשבט.
אבל היא ראתה.
ונשארה.
למה?
כשהם נופפו בכידונים, הם צעקו ''למען הנסיכה!'' – היא ודאי הבת של ראש השבט. זה מסביר את הבקתה של אחיה. ואת ההשפעה שלו.

יום שני, 71 :
יצא המרצע מן השק. זהב-תלתל לא נשארה בגלל האוצר – היא נשארה בגלל שהיא לא רוצה לחזור. ''אתה מבין,'' אמרה לי, מפזרת פרחים שהיא קטפה מסביב ומפטפטת, חצי לעצמה, ''התפקיד היחיד שלי עכשיו הוא לשרת את אבא שלי, שהוא מפלצת יותר גדולה ממך, ואת אחי השחצן. אני אפטר מהתפקיד הזה כשאנשא – למי שהם יבחרו בשבילי. ואז אני אשרת אותו. המחזרים האלה בטוחים שהם עושים עלי כל כך הרבה רושם עם החרוזים המגוחכים שלהם והעורות והפרוות... ואני יודעת שאני לא מעניינת אותם – הם רוצים את הגוף שלי, או את האפשרות להפוך לראש השבט כשאבא ימות. אף אחד מהם לא טרח להקשיב לי... אתה יודע שאתה הראשון שמקשיב לי?''
אני אוהב להקשיב לה. יש לה קול מקסים, והיא הרבה פחות מטופשת מרוב בני האדם הברברים שמסתובבים כאן.

יום שלישי, 72 :
הוא ניסה לחטוף אותה בלילה. לא האח – אחד המחזרים. היא סיפרה לי עליו אתמול, אחד הגרועים שבהם. חתיכת טינופת מזוהמת! אם אני אשים עליו את הטפרים שלי... כשגילה שהוא לא יגיע איתה רחוק – היא חזקה, הבחורונת! – הוא ניסה לאנוס אותה במקום. חתיכת... הייתי כל כך מרוגז שכמעט ושברתי את הנדר שלא לפגוע בבני אדם. המזל שלו הוא שיש יער בדרך אל השבט שלהם שהסתיר את הריצה שלו, ושהיה לי יותר חשוב לחזור אליה. יצור עדין ומסכן שכמותה, היא בכתה כמעט עד הבוקר. הייתי צריך לכרוך את עצמי במעגל סביבה כדי שהיא תרגיש בטוחה מספיק להרדם.
היום היא לא יצאה מהמערה. בכלל.
אני מקווה שהיא לא תתעורר מהחריקות של הכתיבה.

יום רביעי, 73 :
אנחנו עוזבים! עוזבים את המקום הזה, ביחד! דיברנו על זה כל היום... כלומר – היא דיברה ואני כתבתי עד שנשברה לי הציפורן.
מחר בבוקר אנחנו עפים מכאן.
תבורך המכשפה על ראשה הדוחה ועצמותיה שנתקעו בגרוני, אני יוצא למסע שתמיד רציתי לצאת אליו, עם הנערה היפה בתבל על גבי.
נהרות והרים, עמקים ופרחים, ארצות זרות ומקומות רחוקים...
אם אי פעם תראו נערה מקסימה רוכבת על דרקון כחלחל, תנופפו לנו לשלום. יהיו לנו סיפורים מדהימים לספר לכם...




חלומות באספמיה
ועוד סיפור מתוך הגליון הראשון הנ''ל

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
רסמי?
FiRe N IcE יום רביעי, 16/10/2002, שעה 19:43
(2 תגובות בפתיל)
כבר הללתי את הסיפור בעבר
יעל יום חמישי, 17/10/2002, שעה 23:36
כל הכבוד
מושיק יום שישי, 18/10/2002, שעה 20:37
(6 תגובות בפתיל)
(ללא כותרת)
אלמוני יום חמישי, 07/11/2002, שעה 7:51
אהבתי ממש
Carnetuilindo שבת, 23/11/2002, שעה 0:31
(ללא כותרת)
מיכה רפאלי יום שלישי, 27/05/2003, שעה 15:55
נחמד מאוד
טארק יום חמישי, 29/05/2003, שעה 0:43
מים לחץ
לחם צר יום רביעי, 11/06/2003, שעה 16:28
(2 תגובות בפתיל)
אחלה סיפור
prime jive יום שישי, 15/08/2003, שעה 19:48
מצויין!!
מור יום רביעי, 24/03/2004, שעה 1:43
כיף
יוחאי יום רביעי, 15/04/2009, שעה 19:39

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.