על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0  
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2  
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4  
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2  
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4  
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12  
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11  
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4  
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11  
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1  
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0  
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5  
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3  
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4  
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8  

דוֹגמה 2005
מאמרים / אביגיל נוסבאום
יום חמישי, 23/02/2006, שעה 13:53

ג'ף ריימן ומניפסט המד''ב הסתמי: על אחד הויכוחים הלוהטים ביותר בשדה המד''ב כיום


מאמר זה ראה אור בגליון מספר 26 של המימד העשירי, אוקטובר 2005


המושג Mundane SF פרץ לראשונה לתודעת קהילת המדע הבדיוני בראיון שערכה הסופרת קיט ריד עם הסופר ג'ף ריימן, שפורסם באוגוסט 2004 במגזין האינטרנט Infinity Plus. ריימן הקנדי, יליד 1951, הוא אחד הסופרים המסקרנים ביותר בז'אנר המדע הבדיוני ומחוצה לו. סיפוריו הקצרים היו מועמדים לכמעט כל פרס אפשרי בתחום, כולל פרסי הוגו ונבולה. ספרו השני, The Child Garden, מעין מפגש בין בלייד ראנר לקומדיה האלוהית, זכה בפרס ארתור סי. קלארק ובפרס ע''ש ג'ון וו. קמפבל. Was, ואריאציה על ''הקוסם מארץ עוץ'', היה מועמד לפרס הוגו. ספרו היחיד של ריימן שתורגם לעברית הוא ''253'' (הוצאת גרף, 2004), זוכה הפרס ע''ש פיליפ ק. דיק, המתאר את כל אחד מ-‏253 נוסעיה (כולל הנהג) של רכבת תחתית בלונדון בזמן נסיעה אחת, על ידי דיוקנאות שאורך כל אחד מהם בדיוק 253 מלים. ספרו האחרון של ריימן הוא Air, Or: Have Not Have, עליו ארחיב בהמשך.

את הרעיון לתנועה חדשה במדע הבדיוני העלה ריימן בסדנת הסופרים קלריון מזרח, אותה הנחה ב-‏2002. מקורו של הרעיון, כפי שהסביר ריימן לריד, הוא בתחושתו ש''המדע הבדיוני עוסק בעתיד, אבל נדמה שהמטרה של רוב המד''ב היא להמנע מהעתיד. הרבה מהרעיונות שירשנו (מהדור הקודם של סופרי המד''ב) הם למעשה חסרי כל הגיון. קחי למשל את המסע במהירויות גבוהות ממהירות האור... יש סיכוי קלוש לכך, אבל אנשים נסחפו עם הסיכוי הזה. הם עשו את זה בגלל שהם אוהבים (את הרעיון). הוא פותח אופקים חדשים להרפתקאות. הוא גם מעביר את המסר שאנו יכולים לכלות את העולם הזה ולהימלט לכוכבים. אני לא חושב שאנו יכולים לעשות זאת. אני חושב שאנחנו תקועים בכדור הארץ. אני רוצה לכתוב סיפורים שמתרחשים בכדור הארץ, ללא רעיונות בלתי סבירים.''

המילה Mundane ניתנת לתרגום לעברית כ''משעמם'' או ''סתמי'', אך ריימן ותומכיו בחרו בה בשל משמעותה המילונית הראשונה: משהו שמקורו או תחום התעסקותו בעולם הגשמי (מקור המילה הוא המילה הלטינית mundus, שמשמעותה ''עולם''). ה''סתמיים'', כפי שהם קוראים לעצמם, מעוניינים לכתוב מדע בדיוני העוסק בעולם שלנו ובבעיותיו. את הגישה הזו הם ביטאו כשפרסמו את מניפסט המד''ב הסתמי. במניפסט שללו הסתמיים מספר גדול של קלישאות מוכרות של המדע הבדיוני כגון: מסע בין גלקסיות, מפגש של המין האנושי עם חיים אינטליגנטיים מחוץ לכדור הארץ, מסע בזמן, יקומים מקבילים, ועוד רבים וטובים. זאת לא רק בגלל הסבירות הנמוכה שקלישאות אלה יתבררו כנכונות, אלא גם מסיבות אידאולוגיות. למשל, המניפסט מכריז ש''מסע בין גלקסיות כבדרך קסם יכול להוביל לאשליה של יקום מלא בעולמות הראויים למגורי אדם ... האמונה בקיום עולמות כאלה יכולה לעודד גישה בזבזנית כלפי השפע שעל כדור הארץ.''

התגובות לתנועת המד''ב הסתמי ולמניפסט בקרב קהילת המד''ב באינטרנט נעו ברובן בין בדיחות הדעת לבין עוינות. הסופר לו אנדרס כתב: ''אין לי בעיה עם תנועה שמטרתה לתאר היבט אחד של המדע הבדיוני, אבל אני מתנגד לכל תנועה שמנסה להוקיע (תחומים של המדע הבדיוני) בשם כולנו''. איאן מקדונלד, מועמד לפרס הוגו ב-‏2005 עבור ספרו River of Gods, הוסיף: ''מניפסט המד''ב הסתמי אינו נחוץ על מנת ליצור את המד''ב שהוא מעודד''. התגובה הלגלגנית ביותר באה מהסופר האל דונקן (אם כי קשה להחליט אם הוא מלגלג על הסתמיים או על מתנגדיהם) שקרא לתנועה חדשה בשם InfernoKrusher – ''אנו צוחקים צחוק מטורף אל מול ספוקלציה רצינית. יהיו לנו מנועי עיוות... על המשאיות הענקיות שלנו! יהיו לנו חורי תולעת... וחורי כדורים, וחורי מקדחות, וחורים שנוקבו בחומר של מרחב החלל/זמן על ידי אגרוף הענק של מכנו-גודזילה!''

קל להבין את הנימה המתגוננת של תגובות אלה כשבוחנים בעיון את בחירת המילים במניפסט המד''ב הסתמי. לדוגמה, המניפסט מכריז שהשימוש בתחומי מדע הגיוניים וסבירים בתור בסיס לספקולציות מד''ביות יגרום לתחושת הקלה אצל הכותב, משום שהוא ''ישר'' יותר. חובה עלינו לשאול מה הקשר בין יושר לבין כתיבת ספרות? הרי כל סיפור, סביר והגיוני ככל שיהיה, הוא שקר. היושר היחיד שיש לו קשר לכתיבת ספרות הוא יושר רגשי, ואותו יכול כל אחד מאתנו, מדען או הדיוט, למדוד – האם אנחנו מאמינים שפול אטריידס יכול היה להיות אדם אמיתי? השימוש במילה טעונה כמו ''יושר'' – שמבחירתה נובע שכל סופר הכותב סיפור על, למשל, מסע בזמן, הוא שקרן וליצירתו ערך אמנותי מועט – לתיאור ספקולציה מד''בית שהנה ממילא המצאה חסרת כל שחר, הוא בעייתי ומטריד.

מטרידה אף יותר היא הנחת היסוד של המניפסט ושל כל תנועת המד''ב הסתמי – שבניגוד לכל ז'אנר ספרותי אחר, למדע הבדיוני יש מטרה אידאולוגית. לפי תורתו של ריימן, המד''ב הסתמי נועד לעודד את קוראיו לחשוב על ארעיותו ושבריריותו של כדור הארץ שלנו, ולהציע דרכים להתמודדות עם משברים – אקולוגיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים – הפושים בחברתנו. ניתן לראות את הדגש הזה על אקטיביזם חברתי בבלוג שהקימו הסתמיים – לפחות מחצית הכתבות בו עוסקות בנושאים חברתיים או מדעיים שאינם קשורים כלל לספרות. קשה להתנגד לאידאולוגיה של ריימן, אך באותה מידה קשה לקבל אותה כמדד לאיכותה של ספרות. במקרה הטוב, החלת מדד כזה תוביל ליצירה מטיפנית ותעמולתית. במקרה הגרוע, היא תוביל לצנזורה פוריטנית השופטת כל יצירה רק על סמך השפעתה המוסרית המשוערת על קוראיה. בכל מקרה, ההיסטוריה של הספרות אינה מעודדת אותנו לצפות ליצירות אמנות כאשר סופרים כותבים מתוך מטרה להטיף.

ברבים מהמאמרים שכתבו מביעים חסידי המד''ב הסתמי הסתייגות מסיפורי מדע בדיוני בהם הטכנולוגיה העתידנית משמשת כמטאפורה לתופעה בת-זמננו (למשל, קבוצה נרדפת של מוּזחים המקבילים למיעוט כלשהוא). המדע הבדיוני האמיתי, על-פי הגדרתם, אינו אלגוריה מאולצת, אלא סיפור על טכנולוגיה עתידנית אותו ניתן לקרוא כפשוטו. נדמה שתנועת המד''ב הסתמי מנסה לחדור לנבכי ההגדרה של המדע הבדיוני – איזו חשיבות אנו מעניקים לשני הגורמים במשוואה? אם הדגש הוא על המדע, הרי שמטרת הז'אנר היא לחזות את העתיד (למרות שכמעט מאה שנים של נסיונות הראו לנו עד כמה קלושים הסיכויים לכך). אם נתמקד בבדיה, לעומת זאת, ונרשה לעצמנו להמציא כל טכנולוגיה שנרצה, יהפוך המדע הבדיוני לפנטזיה טכנולוגית בה כמעט אין מקום למדע. לדעתי, שני הקטבים הללו – הפשט והמדע מול הבדיה והאלגוריה – הם שני צדי המטבע היוצרים את המדע הבדיוני, המשלימים והמחזקים זה את זה. העדפתם של הסתמיים את הראשון אינה רק בחירה אישית של סוג המד''ב אותו הם מעדיפים לקרוא ולכתוב, אלא קביעה מוסרית. המד''ב המדעי, הפשוט, הוא הטוב יותר מבין השניים. הישר יותר. זה שמועיל יותר לחברה. המסקנה המתבקשת היא שמי שבוחר לכתוב מד''ב שאינו סתמי הוא לכל היותר בדרן פופוליסט (המניפסט אף מכריז שהקלישאות שהוא שולל יכולות לגרום ל''כיף בלתי-מזיק'').

אינני מסוגלת לקבל את האידאולוגיה שמנחה את תנועת המד''ב הסתמי, אך כשבחנתי את הרגלי הקריאה שלי גיליתי להפתעתי שכמעט כל המדע הבדיוני שעניין, ריגש והלהיב אותי בשנים האחרונות מתאים להגדרת המד''ב הסתמי. גיליתי שבעת בחירת ספרים, אני נוטה להעדיף מד''ב ללא יותר מדי רעש וצלצולים – סיפורים המתרחשים בעולמות דומים לשלי, המספרים על אנשים דומים לי, שבעיותיהם דומות לבעיותי.

''אנשי הכבשן'' מאת דייויד ברין (ראה אור בעברית בהוצאת מודן, 2004) הוא דוגמה טובה למדע בדיוני שנכתב ללא כל היכרות עם רעיונותיו של ג'ף ריימן, ובכל זאת הנו מתאים להגדרת המד''ב הסתמי. הרעיון המד''בי עליו מתבסס הסיפור הוא היכולת להטביע את אישיותו של בן אדם לתוך תבנית מתכלה עשויה חימר (זוהי רק אחת מההקבלות בין סיפורו של ברין לבין אגדת הגולם מפראג). את ההעתק הזה יכול האדם המקורי לשלוח לבצע משימות כמו עבודה, טיפול בילדים, שיעורי בית וכולי. בסוף היום, יכול האדם המקורי לספוג בחזרה את זכרונותיו של ההעתק. גיבורו של ''אנשי הכבשן'' הוא חוקר פרטי שנשכר על ידי אחד מממציאי טכנולוגית ההעתקה, ודרך החקירה שלו יכולים הקוראים לגלות כיצד משפיעה יכולת זו על חייהם של בני האדם ועל ההגדרה של ישות. האם ניתן להגדיר העתק כישות עצמאית? מה עם ה''פרנקנשטיינים'', גלמים הקמים על יוצריהם ומסרבים לקיים את הוראות המקור שלהם? האם האדם המקורי אחראי לפעולות העותקים שלו? אם אישיות האדם מוגדרת על ידי סכום זכרונותיו, מה קורה כאשר עותק מקורי מסרב לקלוט את זכרונותיו של ההעתק שלו? ''אנשי הכבשן'' מאבד מעוצמתו לקראת השליש האחרון שלו, כאשר העלילה לוקה בתפנית מוזרה לכיוון המיסטיקה, אך למרות הסוף הבעייתי זהו ספר מרתק, מבדר, ומעורר מחשבה.

''מהירות החושך'' של אליזבת מון (ראה אור בעברית בהוצאת גרף, 2005) התחרה עם ''אנשי הכבשן'' על פרס ארתור סי. קלארק בשנת 2003 (ותרגומו היה מועמד לפרס גפן בשנת 2005). מון הסתמכה על נסיונה כאם לילד אוטיסט כדי ליצור את הדמות המרכזית, אוטיסט מבוגר בשם לוּ ארנדייל. שיטות חינוך עתידניות אפשרו ללו ללמוד לתקשר עם סביבתו ולתפקד ברמה גבוהה – הוא גר לבד, עובד, מתאמן בסייף, ומקיים מערכות יחסים, מוגבלות ככל שיהיו, עם חברים אוטיסטים ובריאים – אך למרות זאת לו יודע שהוא שונה ומתקשה להבין את האנשים ה''נורמליים'' המצויים סביבו. שלוות חייו המסודרים מופרת כשמוצע לו טיפול נסיוני שירפא את האוטיסטיות שלו, והוא מתעמת עם שאלות קשות: האם כדאי לו להשתנות? האם הוא צריך לשאוף לנורמליות, ומהי נורמליות בכלל? האם מותר להכריח אותו לעבור את הטיפול? האם הבחירה בטיפול היא הצהרה שחייו כאוטיסט חסרי ערך? ואם יבחר בטיפול, מה יהיה המחיר? על אף שהיא רגילה לכתוב אופרת חלל, מון בחרה למקם את ''מהירות החושך'' בעולם כמעט זהה לשלנו. פרט לטיפולים שאפשרו ללו לתפקד ברמה גבוהה ולהטיפול שיוכל לרפא אותו, אין בספר דבר שלא קיים היום. עולם סתמי זה מאפשר לקוראים להתמקד בדמויות המרגשות ובדילמה המרתקת שבליבו של הספר.

''הר סין ז'אנג'' מאת מורין פ. מק'קיו (ראה אור בעברית בהוצאת אופוס, 2001) הוא רומן בסיפורים המתרחש בעתיד הלא רחוק. לאחר התמוטטות כלכלית של מדינות המערב הפכה סין להיות מעצמת העל השלטת, והקומוניזם הוא המודל הכלכלי הדומיננטי. מק'קיו מתארת את העולם הזה דרך עיניהן של מספר דמויות – צעיר אמריקאי הומוסקסואל המנסה למצוא אהבה וכיוון בחיים בעולם שבו חל עונש מוות על נטייתו המינית, מתיישבת עצמאית על המאדים, שאולי תמצא מרפא לבדידותה כשהיא פוגשת באלמן ובבתו הצעירה, בתו התמימה של ביורוקרט סיני המחכה שאביה יצבור מספיק נקודות זכות כדי לממן ניתוח פלסטי שירפא את העצמות המעוותות בפניה. פרט לכך שהסיפורים מתרחשים בעתיד, אין אלמנטים מד''ביים ב''הר סין ז'אנג''. זהו סיפור על אנשים רגילים המנסים לחיות את חייהם בעולם שאותו הם אינם מסוגלים, או אפילו מעוניינים, לשנות.

גם מחוץ למדיום הספרותי אפשר לראות נטיה לכיוון מדע בדיוני ללא המרכיבים החיצוניים המזהים שלו. למרות שרוב סרטי המד''ב הם עדיין סרטי אקשן המתרחשים בחלל, הסרט הטוב ביותר שראיתי ב-‏2004 היה סרט מד''ב סתמי. ניתן להגדיר את ''שמש נצחית בראש צלול'' כסיפור אהבה, אבל אין ספק שהקטליסט של הסיפור – טכנולוגיה המאפשרת מחיקה סלקטיבית של זכרונות – הוא מד''בי, והסרט עצמו עוסק בהשפעה שיש לטכנולוגיה החדשה על חייהם של אנשים ועל ההגדרה שלנו של אישיות.

בטלויזיה תם עידן Farscape האופרטית והחל תור Battlestar Galactica הנטורליסטית. על אף הקיטשיות של הסדרה המקורית, הגרסה המחודשת של גלקטיקה הנה רצינית, לעתים עגומה. פרט לאפשרות לנוע במהירות גבוהה ממהירות האור, הטכנולוגיה של גלקטיקה היא מציאותית ולעתים אף מקבילה לשלנו. ה''גלקטיקה'' עצמה היא למעשה נושאת מטוסים בחלל. כלי הנשק שלה יורים טילי נ''מ, לא קרני לייזר. היא אינה מכוסה בחלונות, והגשר שלה נמצא עמוק בתוכה ולא בראשה. למרות שהרעיון הבסיסי של הסדרה הוא מלחמה בין בני אנוש לרובוטים רצחניים, מעדיפים הכותבים להתרכז במלחמות בין בני האנוש לבין עצמם – מאבקים פוליטיים בין הממשל לצבא, קבוצות אנרכיסטיות המעוניינות לנצל את המהומה שלאחר המתקפה, פנאטיות דתית, התערערות הדמוקרטיה ואובדן זכויות אדם כתוצאה ממשבר בטחוני. הכותבים אף הכריזו שהם אינם מעוניינים לכתוב סיפורים על חייזרים או מסע בזמן (זה האחרון הוא כנראה רמז ל-Star Trek: Voyager, ממנה פוטר רונלד ד. מור, יוצרה של גלקטיקה. משחקים עם רצף הזמן היו טריק עלילתי נפוץ במהלך חייה של וויאג'ר).

ומה עם ג'ף ריימן עצמו? האם ממציא המד''ב הסתמי יודע גם לשחק לפי החוקים שקבע? ספרו האחרון של ריימן הוא הרומן Air, המבוסס על הסיפור הקצר Have Not Have, והוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, בכל ז'אנר, לא רק בשנה האחרונה אלא בעשור האחרון. Air מתרחש בכפר קטן במדינה בדיונית אי שם במרכז אסיה. תושבי הכפר הם איכרים קשי יום, רבים מהם אנאלפביתים, ולמרות שהמאה ה-‏21 נגעה בחייהם (לעשירים ביניהם יש מכוניות, טלויזיות וטלפונים סלולריים), היא לא שינתה אותם באופן משמעותי עד בואו של יום ניסוי ה''אויר'' – טכנולוגיה חדשה שתאפשר גישה ישירה לאינטרנט, ללא מחשב. הניסוי נכשל, והוא משנה באופן בלתי מוגדר את מוחה של אחת מתושבות הכפר, צ'יאנג מיי. מיי בת הארבעים-ומשהו היא ''מומחית האופנה'' של הכפר – היא מעתיקה דוגמאות מירחוני אופנה ומעסיקה תופרות שיספקו לנשות הכפר שמלות חגיגיות. לאחר הניסוי מתחילה מיי לראות את העתיד, כחזיונות וגם כתחזיות. על אף בורותה, היא רואה בבירור שה''אויר'', כאשר הוא יגיע, ישטוף את הכפר כמו נחשול מים. בנחישות ובאומץ היא מתחילה לפעול כדי להכין את שכניה לשינוי הקרב ובא, על מנת להציל את הכפר.


Air אינו רק סיפורה של איכרה אמיצה אחת. זהו סיפור פילוסופי על הדרכים בהן אנו מתמודדים עם שינוי בדרך החיים שלנו. עד כמה עלינו להלחם בשינוי? כמה מהעבר נוכל לשמר, וכמה כדאי לנו לשמר? Air הוא גם רומן פוליטי, הקורא תגר על ההנחה שכל מה שעלינו לעשות בכדי לשפר את חייהם של אנשים עניים במדינות עולם שלישי הוא לספק להם טכנולוגיה – מהפכת המידע יכולה להרוס את חייהם של אנשים באותה מידה בה היא יכולה לשפר אותם. יותר מכל, Air הוא סיפור על אנשים כמונו, הנקרעים בין הבטחון של הדרכים הישנות לבין ההבטחה המסוכנת של השינוי.

אם היו מבקשים ממני להגדיר את המדע הבדיוני, הייתי אומרת שזהו ז'אנר העוסק בשתי שאלות: באילו דרכים תשנה הטכנולוגיה את חייהם של בני האדם? ובאילו דרכים ישתמשו בני אדם בטכנולוגיות חדשות כדי לעשות את אותם הדברים שהם עושים מזה אלפי שנים – לאהוב, לשנוא, להקים משפחות, ולחלום על העתיד? ככל שהזמן חולף אני חשה צורך פוחת והולך בסממנים החיצוניים – חלליות, חייזרים, עולמות משונים – של הז'אנר, כל עוד הסיפור שאני קוראת אכן עוסק בשאלות הבסיסיות האלה. מהדוגמאות שמניתי ניתן להסיק שמניפסט המד''ב הסתמי אינו אלא סימפטום של שינוי בז'אנר שכבר היה בשלבי התרחשות. כותבי המניפסט הצמידו לשינוי הזה משמעות אידאולוגית, אך לטעמי השינוי הוא אסתטי. המד''ב שממנו אני נהנית בימים אלה עונה על הדרישות של מניפסט המד''ב הסתמי, אבל קשה לי להאמין שכותבי הספרים שציינתי, פרט אולי לריימן, אכן ישבו לכתוב מתוך מטרה לעודד את קוראיהם לחשוב על הסכנה שכדור הארץ נמצא בה. המד''ב שהם הוציאו מתחת ידיהם אינו סתמי, אלא מעודן, ואולי דוקא בשל כך הוא יחיש את תיקון העולם.



תרגום המובאות מאנגלית – א.נ.
תודה לחגי הכהן על הערות ותיקונים.



ג'ף ריימן
ראיון עם ריימן ב-Infinity Plus
מניפסט המד''ב הסתמי
בלוג המד''ב הסתמי
לו אנדרס - תגובה למניפסט
איאן מקדונלד - תגובה למניפסט
האל דונקן - תגובה מלגלגת במיוחד למניפסט
הסיפור הקצר Have Not Have - הסיפור עליו מבוסס הרומן Air
הרומן Air מאת ג'ף ריימן
אנשי הכבשן
הר סין ז'אנג
מהירות החושך
Battlestar Galactica
המימד העשירי

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
מאמר מענין.
רני יום חמישי, 23/02/2006, שעה 14:30
(5 תגובות בפתיל)
הבנתי, בעצם, לא הבנתי
ceblare יום חמישי, 23/02/2006, שעה 14:42
(2 תגובות בפתיל)
הערה קטנה על השם
kenny יום חמישי, 23/02/2006, שעה 15:14
(3 תגובות בפתיל)
ממש מפריע לי התרגום ''סתמי''.
Boojie יום חמישי, 23/02/2006, שעה 15:34
(3 תגובות בפתיל)
המד''ב בתור לא-סיפור
Tryscer יום חמישי, 23/02/2006, שעה 19:46
(2 תגובות בפתיל)
ואני בכלל עם טים פאוורס
רקס יום חמישי, 23/02/2006, שעה 23:34
(6 תגובות בפתיל)
המניפסט הזה מזכיר לי שני מניפסטים אחרים שקראתי.
רז יום שישי, 24/02/2006, שעה 20:29
(5 תגובות בפתיל)
ואני הייתי רוצה להוסיף לקלחת...
איתי רמות שבת, 25/02/2006, שעה 23:48
(3 תגובות בפתיל)
לאחר קריאת המניפסט עצמו
NY יום ראשון, 26/02/2006, שעה 23:26
(7 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.