על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
עוד בקטגוריה זו:

Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0  
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0  
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3  
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0  
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0  
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0  
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0  
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1  
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3  
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1  
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1  
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2  
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7  
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5  
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0  

עוד נגיע לארץ חדשה
ספרים / אמציה גינת
יום רביעי, 15/02/2006, שעה 12:02

'אלים אמריקאים' מאת ניל גיימן – מבט מורכב על אלים ועל בני אדם


גרסה שונה של מאמר זה פורסמה באתר חלום, המוקדש לניל גיימן


בשנת 49 לפני הספירה חצה יוליוס קיסר את נהר הרוביקון עם הלגיון ה-‏13, בדרכו לרומא. בין ראשי אויביו ברומא היה קאטו (הצעיר). קיסר ניצח, בסדרת קרבות, את אויביו בזה אחר זה, ובאטיקה, לאחר הכשלון האחרון, החליט קאטו לא להמתין לחסדו של יריבו המר ולהשפלה הכרוכה בכך. הוא לקח את חרבו וניסה להתאבד. בשל ידו הפצועה, לא הצליח קאטו להרוג את עצמו, ועבדו מצא אותו מתגולל פצוע על הרצפה. רופא הובא, והוא חבש את קאטו הפצוע, אך זה לא ויתר. לפי תאוריו של ההיסטוריון פלוטרכוס, המתין קאטו עד שהושאר לבדו, פתח את התחבושות, קרע מחדש את פצעיו, ובידיו החשופות הוציא את אבריו הפנימיים והשלים את התאבדותו.
מגעיל, לא?

לפי התפיסה הרומאית, אחד מיתרונותיהם היחידים של בני האדם – בני התמותה – על האלים היה יכולתם לקבוע בעצמם את מועד מותם. למוות היתה משמעות חשובה, ולעתים הדרך בה מת אדם היתה חשובה מהדרך בה חי.
האם, פרט לכך שלאדם היה יתרון אחד על פני האלים, היחסים בין בני האדם לבין האלים היו חד-צדדיים? או שמא היתה בהם הדדיות מסויימת? האם האל רק לוקח מהאדם או נותן לו, או שמא גם מקבל ממנו משהו?

רוברט גרייבס, מחברם של 'אני קלאודיוס' ו'קלאודיוס המלך', חיבר גם ספר מפורסם בשם 'גיזת הזהב'. ספר זה אמנם לא זכה לסדרת טלויזיה עתירת-רייטינג כמו שני האחרים, אולם הוא חשוב לא פחות. הזקנים שבינינו ודאי יזכרו שהוצאת עם עובד הוציאה אותו בסדרה הראשונה שלה, בספרים שנכרכו באדום-לבן נוסטלגי.
ב'גיזת הזהב' סקר גרייבס את המסע המיתולוגי (מיתולוגי באופן מילולי לחלוטין) של יאסון וחבורת הארגונאוטים במסעם לחיפוש גיזת הזהב. לגרייבס היתה הבנה עמוקה מאד של התרבות ההלניסטית, כמו גם של מהות הדתות הפאגאניות. אחד מהרעיונות המוסברים בספר הוא כי לבני האדם יש כוחות מסויימים שהאלים – על אף היותם אלים, שוכני פנתאון ופסגת האולימפוס – חסרים אותם.

האמונה באל היתה בחירתו החופשית של המאמין, וכוחם של האלים נגזר ישירות ממספר המאמינים בהם ומעוצמתם. ככל שגדל מספר המאמינים באל כלשהו, כמו גם השטח שבשליטתם ועושרם, כך גברו עוצמתו של האל ויכולתו לסייע למאמיניו. כיום יש שיקראו לכך היזון הדדי.

האם אל שמאמיניו פסו מעל פני האדמה, ואין לו זוכר, ממשיך להתקיים? האם עוצמתו נשמרת?

את הרעיון המתואר לעיל הציב ניל גיימן בבסיס ספרו 'אלים אמריקאים'.


ניל גיימן הבריטי, תושב האי ירוק הגבעות שתחתיהן גרות פיות המסתתרות בערפל, שואל מה קורה לאלים של בני האדם המהגרים למקום חדש, מעבר לאוקיינוס. את השאלה הוא מציב בתוך סיפור אמריקאי להפליא, כזה שהסופרים האמריקאים אינם יכולים אלא לשאול את עצמם איך דוקא בריטי כתב אותו.

אמריקה היא העולם החדש, אליו מהגרים תושבים משחר ההיסטוריה. כאשר היגרו בני אדם ליבשת החדשה, הם נשאו עמם את אליליהם. ציידים-מלקטים שחצו את מיצרי ברינג לפני אלפי שנים, המצרים הקדומים שיש הטוענים כי הגיעו לחופי מרכז אמריקה (זוכרים את תור היירדאל ומסעותיו בים?), הויקינגים של לייאף אריקסון, הספרדים, העבדים השחורים שהובאו בעל כורחם, המהגרים מאירלנד... כל קבוצת אנשים הביאה איתה בתרמיל המסע שלה, במוחה, בזכרונה, את אלילי מולדתה. אלים זועמים מסקנדינביה, פיות חמקמקות מאירלנד, בנשיז מפחידות מהאי הבריטי, אלים בעלי ראש פיל מהודו ואלילי הסוואנה האפריקנית. כל אלו הגיעו ליבשת החדשה על גב מאמיניהם, כדי להשתקע במולדת החדשה.

אך היבשת החדשה לא היתה קרקע גידול מיטבית לאלים הישנים. ביבשת החדשה נולדו וצמחו גם אלים חדשים. ''מדיה'' למשל, או ''טכנולוגיה''. האם אתם יודעים כמה קורבנות אדם מוקרבים לאלילי הרכב בכל שנה באוטוסטרדות של ארצות הברית?
אלים, למי ששכח, אוהבים כח והשפעה. האלים הישנים הגיעו ליבשת החדשה וגילו שכוחם הולך וקטן, הולך וכלה. מנגד, מול עיניהם, קמים להם אלילים חדשים ונוצצים – ההתנגשות חייבת להגיע. האלים החדשים והישנים לא ימשיכו לעד לחיות זה לצד זה בדו קיום. ובנוסף, אלים זקוקים לא רק למאמינים – הם אוהבים גם קורבנות, והם רוצים אותם לעצמם.

אחד מהתיאורים המתוחכמים והמרהיבים בספר הוא זה של מוזיאון האלים המתים. מדובר באולם מוזיאוני ענק בו נמצאים פסליהם של אלים שאין עוד אף אדם המאמין בהם. אלים שנשכחו. הם מוצגים כאילו הם מוצגים במוזיאון הנמצא בממלכת המתים, אל אל ופסלו, ולוחית הנחושת הקטנה הנוקבת בשמו. מוצג מוזיאוני.
בחדר התצוגה שלאחר האולם המתואר, נמצאים אלים ללא לוחיות נחושת, כאלה שאפילו שמם נשכח. היה ואבד. לאל שנשכח אין קיום. קיומם של האלים נובע מהאמונה האנושית בהם. מכאן לוקח אותנו גיימן אל חוט השדרה של הספר.


לאחר שלוש שנים בכלא, משתחרר גיבור הספר, שאינו נקרא בשמו אלא בכינויו – ''צל'' – יומיים לפני המועד המתוכנן.
צל היה אסיר למופת במשך שלוש שנים, מתוך ידיעה כי ביציאתו ממתינים לו אשתו האוהבת וחברו הטוב, מנהל מכון הכושר, השומר לו את עבודתו כמדריך שם. אך תכנונים לחוד ומציאות לחוד: צל משתחרר יומיים לפני התאריך המיועד כדי שיוכל להספיק להגיע להלוויתה של אשתו שנהרגה בפתאומיות. בדרכו הביתה מסתבר לו כי אשתו נהרגה בתאונת דרכים, יחד עם חברו הטוב, כאשר שניהם נמצאו במצב אינטימי – הם ניהלו רומן במשך שלוש השנים בהן ריצה את עונשו. ללא בית לחזור אליו, או מקום עבודה, מקבל צל הצעת עבודה של זר מסתורי שהוא פוגש במטוס.
צל מצדיק את שמו. הוא מסתובב ברחבי ארה''ב ללא מטרה מוגדרת, מתמכר ללהטוטי זריזות ידיים במטבעות ולמילוי הוראותיו המשונות של מעסיקו. הוא נראה פאסיבי לגמרי, אולי אפילו קצת טמבל – אם כי שתי תכונות אלו מתמוססות ככל שהעלילה מתפתחת. עם הזמן הוא מתחיל להבין מיהו ומהו מעסיקו המסתורי, מר וונסדיי, ולאט לאט מתחוור לו כי האלים הישנים והחדשים החיים ביבשת מתכוננים לקרב הגדול. צל לא מבין הרבה, ובעיקר מדוע תפקידו נראה כה חשוב ומדוע האלים החדשים מנסים לגייס אותו לצדם פעם אחר פעם, או לנסות לגלות מה הוא יודע. הוא גם לא מבין כיצד אשתו המתה מגיעה לבקרו – ולא בחלום – למרות שהיא עדיין מתה. כאשר, בנוסף על כך, היא מצילה אותו פעם אחר פעם מהסתבכויות, הבנתו את ההתרחשויות קטנה אפילו יותר.


הספר בנוי מעלילות שונות, כולן מסתבכות ומתפלות זו בזו, והוא כולל כמה סיפורי משנה – חלקים כפרקים נפרדים – המעניקים לו אווירה, אך אשר היו יכולים לעמוד היטב גם בפני עצמם. חוט השדרה של הספר ממשיך להיות חיפושו של צל אחרי תפקידו, כאשר לקראת הסוף כל קצות החוטים מתהדקים לכלל פתרונם השלם.


לפני שנים הראה במאי קולנוע איטלקי, סרג'יו ליאונה, לכל האמריקאים איך ליצור מערבונים משובחים. 'שמי הוא אף אחד', ו'הטוב הרע והמכוער' היו שניים מהמערבונים המבריקים ביותר שצולמו, למרות הכינוי הלגלגני שהוצמד להם – מערבוני ספגטי. במקרה שלנו מראה סופר בריטי לאמריקאים כי לא צריך להיות יליד ארקאנזאס כדי לכתוב ספר אמריקאי לחלוטי, כולל התאורים הקלאסיים של הנסיעות הארוכות בדרכיה הצדדיות של ארצות הברית.

לכאורה, רק לכאורה, הספר עוסק באלילים, עתיקים ומודרניים. למעשה – כמו בספרים אחרים שלו – גיימן מפנה את המבט פנימה, אלינו כבני אדם, וביחוד אל התרבות המערבית של תקופתנו. מיהם האלים להם אנו בוחרים להעניק כוח? מיהם אלה אותם אנו בוחרים להכניס למוזיאון השכחה? ובעיקר – האם אנו מוכנים להיות מריונטות של יצירי-עצמנו, או שמא אנו מסוגלים לקחת את גורלנו כבני אדם בידינו ולקבל אחריות על מעשינו?



אלים אמריקאים (American Gods)
מאת ניל גיימן (Neil Gaiman)
תרגום: רחביה ברמן
הוצאת אופוס, 2002
501 עמודים



אלים אמריקאים – סקירתו של דידי חנוך
אלים אמריקאים – פרק לדוגמה
אלים אמריקאים - ב'בלי פאניקה'
בני אנאנסי - מאת ניל גיימן
חלום - אתר המוקדש לניל גיימן
קורליין
מסכת מראה (MirrorMask)

 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
תור היירדאל
swh יום רביעי, 15/02/2006, שעה 14:10
(3 תגובות בפתיל)
סיקור נפלא
Golden Slumbers יום שלישי, 21/02/2006, שעה 17:03
(ללא כותרת)
שרון שמורק יום רביעי, 15/03/2006, שעה 22:15
(2 תגובות בפתיל)
לא נפלתי מהרגליים.
אורח יום שלישי, 15/08/2006, שעה 13:10
(4 תגובות בפתיל)

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.