סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היֹה יהיה" 2025
בבוקר היום השלישי מאז יצא לדרך, רפאל יצא מהאוהל וראה את אמאלס על פסגת ההר, נשקף אליו דרך מעטה דק של ערפל.
הכפר עוד היה רחוק מעליו, והשביל התפתל ונעלם בהדרגה במדרונות שרק צמחייה דלילה ניקדה אותם פה ושם, אבל לפחות ראה קווי מתאר: בתים קטנים מחומר ומלבנים, וביניהם מתנשא מקדש בזווית משונה שהעלתה בדעתו ספינה טרופה. נדמה היה לרפאל שהוא מבחין פה ושם גם בדמויות, אבל הן היו דוממות כל כך שלא ידע לומר אם מדובר בבני אדם או בפסלים. היה שיא הקיץ, ובכל זאת הנשימה שלו התאבכה באוויר ההרים והוא הידק סביבו את מעיל הצמר שלבש.
רפאל גלגל את שק השינה באצבעות נוקשות מקור והכניס אותו לתרמיל הגב. אחרי שקיפל גם את האוהל, הדליק גזייה ובישל שיבולת שועל בחלב ומעט סוכר, אבל בקושי השגיח בטעם. הטיפוס של אתמול היה מפרך, מסלול של עשרים קילומטר בגובה של כמעט 4,500 מטר מעל פני הים. גם החלומות חזרו בלילה, והוא התרכז בכאבי השרירים מהטיפוס ומהשינה בקור כדי לדחוק את הפחד. השמש עלתה מאחוריו בזריחה יפהפייה, והוא הסתובב וניסה ליהנות מהמראה בלי הצלחה.
רק עוד יום, הבטיח לעצמו. חצי יום של הליכה, ואז עוד חצי יום בכפר ולילה אחד, ויקום לבוקר חדש. כמעט הצליח להאמין.
רפאל לא זכר כמה זמן עבר מאז שהגיע להודו. הוא היה אחד מהילדים האבודים של תת־היבשת: טיול אחרי צבא שהתארך פעם אחרי פעם, חצי שנה שהפכה לשנה שהפכה לשנתיים. מאז הפסיק לספור. לזמן היה מהלך משלו כאן, חודשים התערבבו זה בזה ללא הכר, והוא ממילא התנתק מזמן מהקצב של כל לוח שנה חיצוני. השיחות עם הבית הלכו ופחתו, הלכו והתקצרו. בהתחלה היו דרישות שלום, סיפורים וחוויות. אחר כך, אחרי כל הודעה על טיסה שנדחתה היו שידולים ובכיות, איומים והבטחות; עכשיו הכול עבר, והמילים שנשארו היו מעטות ודלות. על חברים לא היה מה לדבר: הם התקדמו על פי שעון אחר, עבודות ולימודים ואהבות. מכמה מהם, דווקא מאלה שהיו קרובים בעבר, הרגיש רפאל תחושה עמומה של רתיעה, כאילו הדרך שבחר בה הייתה מין התרסה או קריאת תיגר כלפי דרכם שלהם. עכשיו נשארו רק חברים מזדמנים שהכיר בגסטהאוסים ובמסיבות, ובנות זוג מזדמנות שהלכו ונעשו נדירות ככל שחלף הזמן. שותפים של ארעי לדרך.
הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה ישן לילה מלא. לא זכר מתי לאחרונה לא היה עצבני, מבוהל, מתי לא הרגיש במשקל הרִיק שמציץ בו מעבר לכתף. בכוונה הרחיק את עצמו מאנשים: הוא היה מתלקח ברגע, על שטויות, דברים שבעצמו ידע שהם שטויות ועדיין לא יכול היה לעצור בעצמו, הגוף שלו מגיב כאילו כל עלבון או דחיפה הם מלחמה לחיים ולמוות.
הוא היה בכל מקום, ניסה הכול. מדיטציות ברישיקש ויוגה במייסור, טרקים בלֵה ומסיבות ירח מלא בגואה, פטריות בטאמיל נאדו ואסיד בעמק פרוואטי. הוא התחיל כמו כולם, מחפש את עצמו, אבל עם הזמן החיפוש הלך ונעשה למרדף נואש, חסר נשימה. הוא הקריב במקדשים לשיווה ולקאלי ולמד את הבהגווד גיטה וחיפש הארה במנזר בודהיסטי על גבול טיבט. הוא ביקר במקומות שלא נכללו ב״שביל החומוס״, שכמעט אף תייר לא ביקר בהם, שלא היו מסומנים בשום מפה. למי ששאלו אותו מה הוא מחפש, השיב במילה אחת: שקט. הוא לא היה היחיד שבא לכאן כדי לחפש שקט, אבל לפעמים נדמה היה לו שהוא היחיד שמעולם לא מצא.
לא פעם שאל את עצמו למה הוא ממשיך, למה הוא לא חוזר כמו כולם, נכנס לתלם. לא הייתה לו תשובה חוץ מזה שהוא היה צריך את הזרות, את האנונימיות. רצה את הגסטהאוסים נטולי השם, את הערים שלא מכירות אותך כשאתה בא ולא שמות לב כשאתה עוזב. היה לו נוח יותר ככה, להימחק.
רפאל הכתיף את התרמיל והתחיל לטפס בשביל. האוויר היה דליל כאן והנשימה קשה. שלג עד כיסה את פסגות ההרים וחלקו נח גם על השביל, דליל וחלקלק. הוא חיכה חודשים עד שיוכל לעשות את המסע. במרבית השנה אמאלס היה מוקף שלג וקרח מכל העברים, כלוא ומבודד לגמרי מהעולם.
את השמועות על הכפר שמע לראשונה כבר לפני הרבה זמן. רמזים מעטים: כאן סיפור של מטיילת אוסטרלית שנלחש מעל מדורה, שם הודי קשיש שתיאר מסע עלייה לרגל שנערך לפני עשרות שנים. תמיד בקולות מהוסים, כאילו בעצמם בקושי האמינו, או לפחות לא האמינו באמונה של שומעיהם. סיפרו על אנשי אמאלס שלא נוגעים בזרים מחשש טומאה, ומדברים ביניהם בשפה סודית שידועה רק לבני הכפר; על המסע הקשה בין רכסי ההימלאיה ועל המנחות שצריך לשאת איתך. דיברו על הסכנה, אמרו שלא כל מי שיוצא למסע חוזר. רק בסוף, כשידעו שהצליחו לשבות את דמיונם של המאזינים, סיפרו על המשחות, היקרות מכל תבלין. אמרו שהופקו מצמח שגדל רק באמאלס, ושרק בני המקום יודעים את סוד רקיחתן. שתי משחות: אחת לשכחה, והשנייה לזיכרון.
רפאל היה ספקן בהתחלה. משחה שפועלת על זיכרון, ולא על הזיכרון בכלל, אלא מעוררת או משככת זיכרון אחד ספציפי לבחירת המשתמש? גם בלי רקע מדעי, זה לא נשמע לו אמין. והכפר עצמו, שהאנשים בו לא יוצאים לעולם ואפילו לא נוגעים בזרים? אם זה היה נכון, בטח היו מספרים גם על שלל העיוותים והמחלות הגנטיות של התושבים, תוצאה של נישואי קרובים. אבל בסופו של דבר, אמר לעצמו שאם ינסה לא יפסיד שום דבר חוץ מזמן, וזה היה לו בשפע. ואם יש סיכוי שהשמועות נכונות…
את ילדותו, ואז את שנות החטיבה והתיכון, זכר רפאל בלי שום קושי. זכר גם את הגיוס, הטירונות, מסע הכומתה. משם והלאה דברים נעשו מעורפלים, מקוטעים. ידע שהייתה מלחמה. זכר את שטחי הכינוס, יושבים ומריצים צחוקים עם החבר׳ה, מנגנים, טוחנים שמירות, מעבירים את הזמן. זכר כשיצאו משם שוב, זכר מור״קים ולוויות. באמצע – הבזקים פה ושם, אבל חוץ מזה שטח מת. לא ידע כמה זמן איבד וחשש לדעת. האם שכח מייד, או רק כעבור זמן? לא ידע, ופחד להישמע כמו מטורף אם ישאל. לפעמים הופיעו תמונות בודדות, רגעים, קטעי ימים. תלושים, מפרפרים כמו תולעים שהיו חותכים לשניים כילדים וצופים בהן ממשיכות לזחול. רק בלילות היו חוזרים אליו – לא הרגעים עצמם, רק דמיון עשיר מדי שהפך אותם לסיוטים. מה קרה לו? מה עשה?
גורו אחד שהתייעץ איתו, באשראם ליד קוצ׳י, אמר שהשכחה היא הדרך של הנפש להתמודד, להגן על עצמה ממה שהיא עדיין לא יכולה לשאת. שיזכור שוב כשיהיה מוכן לזיכרונות. בינתיים המליץ על תרגילים לפתיחת הצ׳אקרות, למחיקת האגו ולהבנת אחדות הדברים כולם. רפאל עזב למחרת, מאוכזב. לא היה צריך שום חכם הודי בשביל רמה כזאת של פסיכולוגיה בגרוש, אבל תשובה טובה יותר עוד לא מצא. לפחות עד אמאלס.
השביל היה מתון כשיצא בבוקר, אבל עד מהרה נעשה תלול כל כך שרפאל נאלץ לטפס על הידיים והברכיים, כורע תחת משקל התרמיל שבו ארז, חוץ מהציוד הרגיל, גם מנחות ואוכל לשבוע ימים. רק מעט אוכל גדל גבוה כל כך בהרים, ותושבי אמאלס לא חלקו אותו עם זרים.
למרות הטיפוס, האוויר התחמם עם התקדמות היום. כעבור שעתיים, ולראשונה זה יותר מיממה, התחיל לראות אנשים על הדרך. הראשון שהבחין בו ישב על סלע לצד השביל, עטוף מעיל עשוי צמר יאק לבן, עיניו עצומות ופיו פתוח למחצה. ער לגמרי, ועם זאת שליו כמו ילד ישן. רפאל קרא אליו אבל לא זכה לתשובה, ולגעת בו לא העז כי זכר את האזהרות. ואכן, האדם הבא שפגש הבחין בו ומיהר לעבור אל צידו השני של השביל. למרות הבהלה הרגעית הייתה בתנועותיו איזו רכות, ובחלוק הצמר הלבן לגופו נדמה היה שהוא זז כמו ששׁמַיים או ענן זזים. גם הוא לא השיב כשרפאל קרא אליו ושאל, בהינדי שבורה, כמה זמן עד הכפר. כשבחן אותו ביתר עיון, רפאל ציין לעצמו שהאיש בכלל לא נראה הודי: אם כבר, הוא נראה יותר כמו סיני.
האנשים התרבו ככל שהמשיך ללכת, ורפאל ידע שהוא קרוב. הם לא נעו בקבוצות ולא דיברו זה עם זה, אלא הלכו כל אחד לעצמו. כולם לבושים לבן רך, כולם שלווים להפליא ונראים כמי שמתהלכים מתוך חלום, בלי מטרה חוץ מאשר ליהנות מאור השמש החמימה של צהרי היום. במקום מומים מולדים, הוא ראה מגוון אתני שלא נתקל בו מחוץ לערים הגדולות ולאזורי התיירות: הרוב היו הודים, כמובן, אבל הוא ראה שניים שנראו מדרום מזרח אסיה, שלושה שנראו אירופאים, אפילו אישה אחת עם מראה אינדיאני. זה לא הטריד אותו מספיק כדי שישאל, וממילא המילים שקרא אליהם החליקו מעליהם כמו מים ממשטח משומן היטב.
לבסוף עבר עיקול בשביל ומצא את עצמו בפאתי אמאלס. חומה נמוכה הקיפה את הכפר, עשויה אבנים שנערמו זו על זו, ובה שני פתחים: על אחד שלט באותיות שלא הכיר, ושנראו כמין תערובת לא סבירה בין האל״ף בי״ת ההינדי ובין כתב סיני; ועל השני, באנגלית שאותיותיה משונות, Forener. רפאל ציית ופנה אל הפתח שנועד לזרים.
האדם שקיבל אותו בפתח, הודי בהיר עור ונמוך קומה שחיוך על פניו, היה הראשון שפגש באותו יום שהביט בו. בניגוד ללבוש הבהיר של האנשים שעל פניהם עבר קודם, האיש היה לבוש חלוק בצבע כהה, ואפו נראה כאילו נשבר ולא התאחה כראוי. כשרפאל התקרב, האדם בשער בחן אותו במשך רגע ארוך, בחיוך שנעשה מטריד עקב המבט הממושך. נראה שהתלבט אך לבסוף הגיע להחלטה.
״שלום, חבר,״ קרא לעברו באנגלית עם מבטא הודי כבד, ״ברוך הבא לאמאלס. אני סמַרָנַשַאקְטִי, אבל יוכל לקרוא לי סְמַרָה.״
רפאל הצמיד את כפות ידיו וקד קלות, משיב את ברכת השלום, ואמר את שמו. ״מביא מתנה?״ שאל המארח, ורפאל הניח את התרמיל ופשפש בו עד שמצא את מה שחיפש: שקית של קמח, קרטון חלב גדול, הל וציפורן. הוציא גם את הארנק והחל למנות שטרות של חמש מאות רופי, אבל סְמַרָה סימן לו שיעצור. ״זה לאחרי,״ אמר, ומיהר לאסוף את מצרכי המזון שהביא, מאשר אותם בניד ראש.
״לאיזו באת?״ שאל האיש כעבור רגע.
״זיכרון,״ השיב רפאל.
סמרה שוב נתן בו מבט משונה במשך רגע ארוך, ולבסוף הנהן. ״בוא איתי,״ הורה כעבור רגע.
הכפר היה פשוט, לא שונה מעשרות כפרים אחרים שראה רפאל בהודו, אם כי נקי יותר מרובם. ביוב לא זרם לצד הרחוב, ואפילו זבל ובקבוקי פלסטיק ריקים כמעט לא היו. לקח לו זמן להבין שגם חנויות לא: חוץ מהמשחות, נראה כאילו אף אחד באמאלס לא מכר דבר.
״ממה חיים כאן?״ לא התאפק רפאל מלשאול, וסמרה השיב לו במשיכת כתף, ״לא צריכים פה הרבה. האוכל והכסף מהמשחות מספיקים.״
״אז מה עושים כאן כל היום?״ שאל רפאל, והאיש השיב, ״חיים.״
כשחצו את הכפר עברו על פניהם עוד כמה מתושבי המקום, וכולם צעדו בקשת רחבה כדי להימנע ממגע עם רפאל. המלווה שלו התנצל במשיכת כתף. ״יותר מדי זיכרונות עליך,״ הסביר.
״ואתה?״ תהה רפאל. עד כמה שזכר, האיש לא נגע בו, אבל גם לא עשה מאמצים לשמור מרחק כשצעדו זה לצד זה ברחוב הצר.
״אני בתפקיד,״ הסביר סמרה. רפאל לא הבין, אבל שאלות נוספות שהציג לא הובילו לתשובה ברורה יותר.
גודלו של המקדש היה פי עשרה מכל בית אחר בעיר והוא לא דמה לאף מקדש שראה רפאל בעבר, הינדי, בודהיסטי או סיקי. לא היו פסלים או עיטורים, אפילו לא כתובת. כשהתקרב ראה שהקירות לא עשויים מאבן, כמו שחשב בהתחלה, אלא מעץ שחור.
״זו ספינה של מאנו,״ הסביר סמרה.
רפאל הכיר את הסיפור. זכר כמה התלהב כששמע לראשונה שגם להודים יש אגדה על אדם שבנה תיבה כדי להימלט ממבול שהאלים הביאו על העולם. גם במנאלי אמרו לו שהתיבה שמורה אצלם, אבל רפאל לא התכוון להתווכח.
״אחרי מסע שלו,״ הוסיף סמרה וסיפר, ״מאנו קיבל מתנה מאלים.״
״הוא הפך למלך הראשון,״ קטע אותו רפאל, שהכיר את הסיפור. קרוב כל כך למה שחיפש, לא הייתה לו סבלנות לפולקלור. ״וכתב את החוקים הראשונים.״
סמרה הביט בו בעצב. ״לא, חבר,״ אמר. ״מאנו ראה כולם מתים, עולם שלו נהרס. להיות מלך? אחרי זה, מאנו ביקש רק מתנה של שכחה.״
הם ניגשו לדלת צדדית ולצידה תיבת תרומות, וסמרה סימן לרפאל להניח את השטרות שהביא איתו. ״ככה מי שיבוא אחרי ידע איפה,״ הסביר ולא פירש. אחר כך נכנסו למקדש, סמרה מוביל ופנס בידו ורפאל אחריו. פנים המקדש היה חשוך לגמרי, ללא חלונות. גם קולות תפילה או שיחה לא נשמעו, רק דממה עמוקה. אחרי כמה רגעים של הליכה הגיעו לחדר קטן שפוטון נפרש בו ברישול. סמרה סימן לו לשבת וחזר כעבור זמן עם שני בקבוקונים. ״האחד הזה מתנה של שכחה,״ אמר, מציג בפניו בקבוקון בצבע לבן שנדמה כנוצץ באור הפנס. אז הציג בקבוקון שחור והוסיף, ״זה לזיכרון, להחזיר מה ששכחת.״
רפאל הושיט יד לבקבוקון השחור אך סמרה משך אותו לאחור. ״מה אתה רוצה לזכור?״ שאל.
״זה ענייני,״ השיב רפאל. סמרה לא השיב, רק לקח את הבקבוקונים והכניס אותם לכיסו.
רפאל קפץ את אגרופיו עד שהציפורניים התחפרו בבשר. הוא לא הגיע עד כאן כדי לוותר עכשיו. ״יש רגעים ששכחתי,״ אמר כשנרגע מעט. ״ימים, אולי שבועות. תקופת מלחמה, הייתי חייל. אני חייב לדעת מה קרה שם.״
סמרה הביט בו במבט בוחן. ״אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?״ שאל.
״אני חולם על זה כל לילה,״ אמר רפאל, הכעס משתרבב לקולו למרות מאמציו. ״פעם אחרי פעם אני מדמיין, שואל את עצמי מה זה יכול היה להיות. כשאני לא יודע, זה כל הזוועות ביחד, אתה מבין? מה שעשיתי, מה שקרה לי – מה שזה לא יהיה, הוא לא יכול להיות גרוע יותר.״
סמרה רכן ליד רפאל, על פניו המוארים קלושות באור הפנס הבעה של חמלה. ״אתה לא רוצה את זה,״ אמר.
רפאל תפס בחלוק של סמרה וגרר אותו אליו. ״אל תגיד לי מה אני רוצה,״ אמר. ״אתה לא יודע. אפילו אני לא יודע, אז שלא תעז להגיד לי.״
אם סמרה נבהל מהמגע המטמא, הוא לא הראה את זה. מול הכעס של רפאל, נדמה היה שרק נעשה שקט ורך יותר. ״תאמין לי,״ אמר. ״אני יודע.״
רפאל שלח יד לכיסו של סמרה ושלף משם בקבוקון, אבל כשקירב אותו אל פניו ראה שהוא אוחז דווקא את הבקבוק הלבן. משהו במגע הזכוכית בידו היה מוכר לו לפתע, והוא קפא באמצע התנועה.
״למה אתה מתכוון שאתה יודע?״ שאל.
קולו של סמרה היה שקט, כמעט לחישה. ״כבר היית כאן, חבר.״
רפאל הרפה מסמרה וצנח חזרה על הפוטון, נשכב עליו לכל אורכו. ההודי יישר את החלוק שלבש אבל לא נרתע לאחור, אלא הוסיף לשבת לצידו של רפאל, שותק את הכאב יחד איתו.
״זכרתי פעם,״ אמר רפאל כעבור רגעים ארוכים, מבטא את המילים בעיקר עבור עצמו. ״זכרתי, ובאתי הנה כדי לשכוח.״ אחרי עוד רגע של מחשבה הוסיף, ״למה אני לא זוכר שהייתי כאן?״
״ביקשת למחוק גם את זה,״ אמר סמרה. ״לא רצית לדעת שהייתה מחיקה.״
״גם אז הייתי כמו שאני עכשיו?״ שאל רפאל, מהסס.
״גרוע יותר,״ אמר סמרה, משפשף את אפו בהיסח הדעת.
שוב שתקו יחד. ״אז אבוד לי,״ אמר רפאל לבסוף, מנסה לחייך. ״לא יכול לזכור ולא יכול לשכוח.״
״אולי הבעיה,״ הציע סמרה, ״שלא שכחת מספיק.״ הוא הציג בפניו שוב את הבקבוקון הלבן.
״כמה זה מספיק?״ שאל רפאל.
״הכול,״ השיב סמרה.
״הכול?״ חזר. ״למה הכול? אני יכול למחוק את כל השירות, נגיד.״
סמרה הניד בראשו בעצב. ״לא מספיק. תזכור שהלכת לצבא, תזכור את אחר כך. אתה תדע, אתה תחשוב ותדמיין, וסיוטים יחזרו.״
רפאל הביט בו בהלם. זה היה יותר מדי, גדול מדי. הכול? ההורים, אחיו הקטן, החברים מהתיכון והצבא. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, טיולים לכנרת, משחקי כדורגל בשכונה. לא, יותר מזה, הרבה יותר: המקום שממנו בא, אולי אפילו השפה שדיבר. כל מי שהיה. יותר מדי.
ומצד שני, מה נשאר לו מכל זה? מה נשאר שלא איבד? כמה שנים הוא כאן, בכלל? והכאב, והזעם, ואימת הזיכרון.
״תן לי,״ אמר.
סמרה היטה את הבקבוקון הלבן ומזג על אצבעותיו משחה זכה שצבעה כצבע הפנינה. הוא קרב לרפאל השוכב, מבקש את רשותו, ועיסה את מצחו במשחה. שוב לא נרתע סמרה מהמגע, ומבעד לאצבעות החמות המטיילות על קרקפתו רפאל הבין לפתע מהו ה״תפקיד״ של סמרה, מי שקיבל עליו לשאת לא רק את טומאת זיכרונו האישי אלא את משא זיכרונותיו של הכפר כולו. עוד רגע עבר והמחשבה נשמטה ממנו, ובכל העולם היו רק אצבעותיו של סמרה והמשחה שריחה כריח ורדים ושנדמה שנספגה לתוך עורו, לתוך גולגולתו והלאה משם דרך נקבי העצם, ממלאת אותו באור צלול בכל מקום שבו נגעה.
הוא קם לחשכה מוחלטת שעטפה אותו כמו שמיכה. קם ממקומו ותעה, נתקל בקירות עד שיד אחזה בידו והובילה אותו אל קצה החשכה. מישהו הניח על כתפיו חלוק לבן והוא חש בתענוג את חום הצמר על עורו כנגד הקור שמילא את העולם. אור כחלחל-לבנבן האיר ואנשים התקבצו סביבו. איש לא דיבר ועיני כולם היו נשואות לשמיים, ועם זאת, לפי הידיים שנגעו בו בהיסח הדעת, ידע שקיבלו אותו אל ביניהם. נדמה היה שפעם רצה להגיע לאן שהוא, להגשים איזו מטרה, אבל היא נשמטה מזיכרונו. שמחה עדינה ופשוטה עלתה בו כשצפה בשמש העולה ממזרח וחש את חומה על גופו.