היא כנראה בחרה שוב בפנייה הלא נכונה. למרות שכבר כמה חודשים היא מסתובבת בבניין המבוכי הזה, ונדמה לה שברמה הבסיסית היא כבר מבינה אותו, בכל זאת מצאה עצמה לפעמים באזור לא מוכר. כמו עכשיו. היא מודה, בינה לבין עצמה, שזה מלחיץ. קצת.
"אידיוט מי שתכנן את הבניין הזה," היא מסננת לעצמה מתוך הרגל, מביטה סביב, מנסה למצוא רמזים למיקומה המדויק. כל המסדרונות נראים זהים. היא הולכת לאורכם זמן מה, אבל נראה שאינם מובילים לשום מקום. אבל זה לא יכול להיות, היא נוזפת בעצמה. מסדרונות חייבים להוביל למקום כלשהו. זה מה שעושה אותם למסדרונות, ה… חיבוריות, בין מקומות שאינם מסדרונות. לא?
למה היא עשתה את זה? מה היה לה לחפש במבוך המחבר בין הבניינים? מה היה לה רע לצאת למעבר הבין-פקולטאי? האם הניסיון לקצר את הדרך היה שווה את זה, באמת? היא רוצה לבכות, ומתביישת בדחף הילדותי הזה. היא זוכרת שכשהולכים לאיבוד עדיף להישאר במקום עד שימצאו אותך, אבל היא גם יודעת שאיש אינו מחפש אחריה. למה שיחפשו? היא לא בטיול אי-שם במעלה הר גבוה, רק בקמפוס בסך הכול.
היא מחליטה להעריך את התאורה ולמצוא את דרכה אל הקיר החיצוני. אם תלך לאורכו – זה הרציונל, לפחות – בשלב מסוים תגיע לשער כלשהו, לדרך החוצה – החוצה! הביתה! לשמש, לאוויר… קלסטרופוביה הולכת ומשתלטת עליה.
משהו בה עדיין דבק במחשבה שאם רק תבין איך בנויה האוניברסיטה תצליח להתמצא. אבל למרות שניסתה עוד מהיום הראשון ללימודים, לא הצליחה ליצור בעיני רוחה דגם תלת-ממדי הגיוני של הבניין. בכל פעם שחשבה שהצליחה, התבוננה במקרה מחוץ לחלון ומצאה עצמה מתבוננת בכל החלקים הלא נכונים. הקמפוס היה פרדוקס מרחבי, והיא ניסתה נואשות שלא להאמין שחלקים ממנו זזו כשלא הסתכלה. גם עתה, כשהיא צועדת בהחלטיות לאורך הקיר החיצוני ומחפשת את הדרך החוצה, התחושה הזו של אבנים מתגנבות מאחורי גבה מזדחלת על עורה ומעוררת בה חלחלה. היא מסתובבת במהירות. הכול נותר כשהיה. היא עדיין לא מזהה היכן היא. היא עוצמת את עיניה. פוקחת אותן. ממשיכה לנוע בכיוון האור, עד שהיא מוצאת חלון. היא נעה מחלון לחלון, בכיוון קבוע. היא תמצא את דרכה החוצה בסופו של דבר. מתישהו תהיה יציאה. הקיר החיצוני הולך ומתפתל פנימה לתוך עצמו, כמו פיתולי המוח. היא לא רוצה לדעת, לא רוצה להבחין, שהזמן עובר, שהמרחק שעברה הולך וגדל, שלא ייתכן שהוא מוכל כולו באוניברסיטה, שהיא שטח סופי, חייבת להיות, לא ייתכן שלא תהיה…
היא מבחינה מזווית העין בדמות יושבת ולועסת סנדוויץ' בשעמום מיואש. ליבה מחסיר פעימה. למרות כל התוכניות שחלפו במוחה בשעות האחרונות למקרה כזה בדיוק, השאלה שנפלטת מפיה חצי מגומגמת לא קשורה למציאת דרכה החוצה.
"סליחה, איפה הקפיטריה?" הרעב המנקר בה משתלט על המילים שיוצאות מפיה, מעוות אותן לצרכיו.
"כאן, בסביבה." מחייכת אליה הסטודנטית חיוך מריר, מריר אפילו יחסית לסטודנטית מדוכאת שחיה על סנדוויצ'ים עבשים. "איפשהו בכיוון ההוא," היא מנופפת בידה בכיוון לא מוגדר. "לפחות בפעם האחרונה שנתקלתי בה."
היסוס רגעי, ואז "אולי את יכולה להראות לי?" וכדי להידמות נורמלית: "אני כל כך גרועה בלנווט…"
צחקוק קודר נמלט מפי הסטודנטית.
"גם את, מה? ממתי את כאן?"
"לא יודעת. כמה שעות, אני חושבת. איפה זה 'כאן', בדיוק?"
"לא ברור. מתמטיקאי שנתקלתי בו פעם אמר שלדעתו המסה הקריטית של האוניברסיטה יצרה קרע בזמן מרחב, ואיזה סוציולוג טען שזו הזיה קולקטיבית. אלה ההסברים הכי הגיוניים ששמעתי בינתיים. אני עוד רואה אותם לפעמים. הסוציולוג כבר לא מדבר, אבל."
היא נזכרת בסטודנטים האבודים שראתה לפעמים חולפים על פניה ברחבי הקמפוס, ועל פניהם ההבעה המיואשת הזו בדיוק, וחשד קודר מתגנב למחשבותיה. "וכל שאר הסטודנטים? מה איתם?"
"כמה מהם נקלעים לכאן, לפעמים. לא הרבה אנשים נכנסים מרצונם למבוך. ניסיתי כמה פעמים לעקוב אחריהם החוצה, אבל…"
הסטודנטית מושכת בכתפיה, תנועה שמסמנת בבירור שהגיע הזמן להמשיך הלאה, ומשתתקת.
אין דרך החוצה. היא מאמינה לה, לא יכולה שלא להאמין לה, אבל… היא רק הלכה קצת לאיבוד, זה הכול. אין מה לפחד. לא חסרים סטודנטים מוזרים בקמפוס. זה כל מה שזה היה. זה לא ייאוש, מה שהיא מרגישה, רק רעב ועייפות. היא תמשיך לחפש את דרכה החוצה, ובסוף תמצא. ואולי את הקפיטריה התועה. היא רעבה כל כך.
אני מקווה שקיים גיהינום, ומי שתכנן את המקום הזה נמק בו, היא חושבת לעצמה בפעם העשירית בשעה האחרונה. הזוויות בין הקירות לתקרה נראות לה משונות, אך היא לא מצליחה להחליט אם הן תמיד היו כאלה או שזה משהו ייחודי ל'כאן'. אבל אין 'כאן'. היא רק הלכה קצת לאיבוד, זה הכול. תכף כל המסדרונות יחזרו למקומם והיא תזהה איפה היא וכל זה יהיה רק אחר הצהריים המוזר ההוא בו הצליחה ללכת לאיבוד במסדרונות האוניברסיטה. רק עוד סיפור מצחיק על יכולות הניווט הגרועות שלה. היא מצמידה את ידה אל הקיר ועוקבת אחריו, שיטה ידועה לניווט במבוכים, וממשיכה ללכת.
~~~~~~~~~~
היא מתיישבת בעייפות בקִצו של מסע נוסף. גם הפעם לא מצאה את הדרך החוצה. כבר קרוב ליומיים היא כאן, כך לפחות מספרים לה השינויים באור המגיע מהחלונות. כבר ארבע פעמים נתקפה ייאוש וטיפסה אל חלון כלשהו, רק כדי לגלות שהוא בקומה הראשונה, ופונה לחצר פנימית – שולל ממנה באחת את כל הדרכים החוצה עליהן יכלה לחשוב. היא לא לבדה. יש כאן עוד אנשים, היא נתקלת בהם מפעם לפעם וכולם מקרינים אותה אפתיה מיואשת, חוסר רצון או יכולת לקום ולחפש את דרכם החוצה. גם לה זה יקרה, היא יודעת. היא יכולה להרגיש את זה מגיע. התקפי החיפוש שלה, הריצה במעלה ובמורד מדרגות, מחלון לחלון, בין המסדרונות המזוותים, הולכים ומתקצרים. הייאוש ממתין לה בסבלנות, כיודע שאין טעם לבוא לקראתה, לחפש אותה, היא כבר תמצא אותו. היא מרגישה כמו ילדה קטנה ואבודה, עשרים ואחת שנותיה כמו נמוגו בפני המקום הזה, הנורא, והיא רק רוצה שמישהו ימצא אותה ויוביל אותה החוצה, לא משנה לה מי, היא תפסה עצמה אפילו במלמול תפילה מגומגמת – לכל כוח עליון שלא יהיה.
הרעב עוד מנקר בה, שומר אותה ערנית לשינויים העדינים בסביבה, שהחלה ללמוד להבחין בהם. עדיין לא נתקלה בקפיטריה, והיא מתחילה לחוש חלשה. לפחות המבוך מנוקד בחדרי שירותים רבים, שמהווים גם מקור למים, אחרת כבר מזמן הייתה קורסת. צל קלוש, כשל ענן העובר לפני השמש, ממלא את אחד המסדרונות, מסמל את האפשרות שעתה הוא פִּתחו של מסלול חדש, המוביל אולי לקפיטריה הנודדת. היא כבר לא מאמינה שיש דרך החוצה, אבל אוכל… היא מנסה להתעלם מהספק שלוחש לה שאין דרך הגיונית לספק אוכל למקום הזה, ובוחרת להאמין בתוקף שקפיטריה זולה ומצוידת היטב ממתינה לה במקום כלשהו. והרי היו באמת שמועות שטענו שהתקיימה כזו, פעם, באוניברסיטה. הגיוני שכאן היא מסתתרת.
היא נושמת עמוק, מחפשת בתוכה את הכוח לצאת לסיבוב נוסף במסדרונות האינסופיים, וקמה. אם היא תפסיק לזוז היא תמות. היא הולכת והולכת מה שנדמה כנצח, תמיד בקו ישר ואיכשהו בכל זאת במעגלים, ואז היא מוצאת את עצמה מול מרפסת קטנה שיכלה להישבע שלא הייתה שם רגע קודם לכן. היא מטיחה את עצמה בדלתות הזכוכית ללא שליטה והן נפתחות בפניה והיא מתבוננת, כרגיל, בחצר פנימית וסגורה, אבל לא אכפת לה. האוויר… הוא צלול כל כך שהוא מכאיב לריאותיה, קר ורטוב, רמזים קלושים של ערפילים מרחפים אליו מהעולם שבחוץ. טיפות גשם זעירות וחדות מתנפצות אל פניה ועורה. היא נרעדת – החורף תפס אותה לא מוכנה. כשנכנסה לבניין, היה זה יום שמש חמים והחולצה הדקה שלעורה לא חוצצת באמת בינה לבין הצינה. כמה זמן היא כאן? באמת רק יומיים? הקור חודר, אבל היא לא מסוגלת לחזור פנימה. בהתנשמויות עמוקות היא מחליפה את האוויר המשומש והעבש שבריאותיה בזה הרווי בניחוח המשכר של הגשם, ובעיניה, כשהיא מביטה לשמים, משתקפים העננים בדמעות של חופש. היא מנסה למצוא אחיזה כלשהי, לטפס על הקיר – אם רק תצליח להגיע לגג היא בטוחה שתוכל לצאת מכאן, אבל קירות האבן חלקים ונטולי פגמים ולא מציעים כל אחיזה. כשהקור יגבר מעבר ליכולתה לשאת אותו היא תידחף שוב פנימה, למבוך, אך בינתיים, ברגע זה ממש, היא בחוץ. היא לא מסוגלת לוותר על זה עדיין. הרעד הולך ומתפשט מגבה אל גפיה, עד שהקור מגרשה שוב פנימה, אל החמימות המחניקה של המבוך. בפנים מקדם אותה ריח של קפה שהיא מוכנה להישבע שלא היה שם קודם. היא עוקבת אחריו לקפיטריה קטנה, עגלה בעצם, כמה סנדוויצ'ים לא מאוד טריים למראה ומכונת קפה. היא קונה כמה סנדוויצ'ים, כל מה שהיא יכולה להרשות לעצמה, דווקא ביום בו הלכה לאיבוד שכחה את כרטיס האשראי בבית, ורק במזל יש לה קצת כסף מזומן. את הסנדוויץ' הראשון היא בולעת בביס אחד. היא מביטה בשני ברעב, אך מחליטה לשמור אותו לאחר כך. היא צריכה לקצוב את האוכל שלה כאן. ללא תקווה היא שואלת את המוכר בקפיטריה אם הוא יודע מה הדרך החוצה. הוא צוחק במרירות.
~~~~~~~~~~
היא שוכבת על ספסל עץ נמוך שעשתה כמיטב יכולתה להפוך למיטה מאולתרת וריפדה בצילומים וסיכומי שיעורים. ראשה נח על תיקה, שרוקן מכל החפצים הקשים או החדים ששכבו כעת בערֵמה על הרצפה. היא מתבוננת בפלאפון שלה, הכבוי, שעוד לפני שהבטרייה נגמרה הפסיקה להדליק אותו מדי פעם ולבדוק אם יש, אולי, קליטה. זו הייתה תקווה קלושה, שלא החזיקה מעמד לאורך זמן. מיום ליום הצטמצמו אמונותיה ורצונותיה לתוך עצמם, לרמה הבסיסית ביותר. היא רוצה החוצה. היא רוצה חופש. היא רוצה אוכל, אוויר, עט חדש. מעולם לא התחברה במיוחד לתרבות הצריכה וצעצועיה, וסממניה הלכו ונשרו ממנה עם כל רגע שעבר. היא מניחה לעיניה להיעצם בעייפות, ושומעת שוב את הצחקוק שעקב אחריה כל היום – עד כדי כך שבילתה יותר משעה בחיפוש אחרי מראה, רק כדי לוודא שזו לא היא שמצחקקת ללא הפסקה. מי שזה לא יהיה שעוקב אחריה, הוא לא יהיה המטורף הראשון שפגשה כאן. רבים פנו לדרך ההתמודדות הפשוטה יחסית הזו. היא לא יכלה שלא להודות שזה נראה מפתה לעִתים, אך מיאנה להיפרד סופית מתחושת המציאות שלה, שהייתה מעורערת מאז ומתמיד, ובאופן פרדוקסלי הלכה והתחזקה כאן, בלב האבסורד המתריס בפניה.
"זה באמת מפריע לי לישון. אולי תלך לצחקק לאנשים אחרים?" היא אומרת בעייפות.
"אני מצטער," הצטחק אליה הקול, וסטודנט עייף למראה הופיע מעבר לפינה. "אני לא שולט בזה. את יודעת שאין דרך החוצה?" והוא שב לצחוקו ההיסטרי, המבועת.
היא מחייכת אליו ברחמים. לחדשים תמיד קשה להתמודד.
"לא, סתם החלטתי לעבור לגור על הספסל הזה, כי הוא כל כך יפה בעיניי."
הצחוק שלו נרגע מעט, הופך לגיחוך לא רצוני.
"למה אתה עוקב אחרַי?"
"נראית כאילו את יודעת לאן את הולכת. חשבתי שתובילי אותי ליציאה."
"אין יציאה, למיטב ידיעתי. אני, לפחות, לא הצלחתי למצוא כזו."
"כמה זמן את כאן?"
"מספיק זמן כדי להפסיק לספור. ואתה?"
"אני לא יודע." הוא מגחך, וגיחוכו נמלא דמעות, רוטט בצחוק מיואש מתחת לפני השטח.
"שב," היא אומרת, מפנה לו חצי ספסל, וכשהוא מתיישב ופורץ בבכי משתנק, היסטרי לא פחות מצחוקו קודם לכן, היא כורכת את זרועותיה סביבו, כמרגיעה ילד קטן. "ששש…" היא לוחשת, לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת לשקר לו שיהיה בסדר, שאין לו מה לדאוג. "ששש, די, תנשום עמוק." ואז היא עושה את הבלתי ייעשה במקום הזה, בו אספקת המזון הבאה בסימן שאלה תמיד והקפיטריה לעולם אינה באותו המקום בו הייתה קודם, ומציעה לו סנדוויץ'. עיניו בוערות ברעב, וכל ההיסטריה נמחקת ממנו, מפנה את מקומה לאותו דחף קיום ראשוני. היא מביטה בו, מחויכת, ומרגישה זקנה כל כך, כאילו חייהם של דורות רבים חלפו עליה כאן, בשום מקום. לרגע היא משתעשעת במחשבה לאמץ אותו, שיפר את שיגרת בדידותה, אך העתיד נמתח לפניה, יום אחר יום במבוך, והיא יודעת שזו הבדידות שמשמרת את שפיותה ואת זיכרונותיה מהעולם האחר, שבחוץ.
"אתה צריך ללכת עכשיו," היא אומרת, מנסה למסוך איזו חביבות בקולה. היא לא רוצה לפגוע בו. "כל אחד צריך למצוא בעצמו את הדרך שלו לשרוד במבוך."
~~~~~~~~~~
היא משתעשעת לפעמים ברעיון לכתוב סיפור על המבוך, סיפור שיהיה אלגוריה לחיים שבחוץ, למאבק לשרוד, למצוא סיבה לחיות בקשרים ובמפגשים האקראיים שנוצרים בין אנשים… או בעצם, פשוט לכתוב סיפור על המבוך, לא אלגוריה לכלום, סתם גיבוב מילים שיבטא את הקלסטרופוביה המחניקה שהוא, את השנאה שלה אליו, את הימים החולפים, בזה אחר זה, באיטיות משוועת, לפרוק את עצמה אל הנייר. אך העט האחרון שלה מאיים להיגמר, והדפים אף הם משאב יקר המציאות, והיא מוצאת שהיא מספרת לעצמה סיפורים על העולם שבחוץ דווקא, כמעט שלא מאמינה באמת שהוא קיים ואיננו פרי דמיונה הקודח, סיפורים שתמציתם שיר הלל לאוויר הצלול שבחוץ, לספרים, לנופים, לגינות, למיטה שלה ולמקלחת, לאוסף המחברות המלאות בכתב יד עכבישי וצפוף, יומניה בהם תיעדה את כל הרעיונות והרגעים שלא רצתה לשכוח, זיכרונות שהתעמעמו כל כך כאן, במבוך, דווקא עכשיו כשהם מחוץ להישג ידה. היא מספרת את סיפור חייה לעצמה, שוב ושוב, ולפעמים גם לאחרים – מחליפה איתם סיפורים על העולם בחוץ כאילו היו מטבע עובר לסוחר, כבר לא ממש מצליחה לזכור אילו מהסיפורים קרו לה, אם בכלל, ואילו שמעה מזרים במבוך, מה דמיון ומה מציאות, ואולי אין מציאות, אולי רק המבוך קיים. היא נאחזת בזרים במבוך לרגע, שניים, שואבת מהם נחמה וחום וקירבה אנושית ומאבדת אותם שוב, מניחה להם לצאת מטווח ראייתה ויודעת שייעלמו ולא מנסה להדביק את הפער.
~~~~~~~~~~
העולם מסתובב מעט, הבחילה גוברת מרגע לרגע. היא לא רצתה לדעת מה גרם לאחד החדשים להביא איתו בקבוק טקילה לאוניברסיטה, לא שאלה שאלות כשהם ישבו, ארבעה מהם, כל אחד תורם את האוכל והשתייה שברשותו למעגל, והשתכרו, למרבה הזוועה, בשיא הקלישאתיות – כדי לשכוח.
בחוץ היא מעולם לא הרגישה רצון מיוחד לשתות, והאלכוהול משפיע עליה מהר ובאכזריות. היא נאבקת בבחילה ומתבוננת בשלושת השיכורים השרועים סביבה. הכסף שלה עומד להיגמר. האם באמת בזבזה מזון יקר המציאות על התחושה העלובה הזו של מחלה מסוחררת? ובעצם, הכסף עומד להיגמר לה כבר הרבה זמן – הרבה מאוד זמן – אבל הוא לא נגמר. היא לא ממש מבינה את זה, אבל בכל פעם שפגשה את הקפיטריה היה לה בדיוק מספיק כסף לקנות אוכל ושיישאר מעט עודף. אולי הקפיטריה נמצאת במקום ובזמן שבו יש לה כסף, היא תוהה לעצמה – ולכן לא משנה כמה פעמים תשתמש בו, הוא תמיד יהיה שם. או אולי מישהו מתגנב בלילות וממלא את הארנק שלה… היא לא מצליחה להחליט איזה רעיון פחות הגיוני, ומחליטה שאולי עדיף לא לחשוב על כך. היא מניחה את ראשה בחיקו של אחד האבודים האחרים, והוא מלטף את שׂיערה בעדינות. היא עוצמת את עיניה. העולם מסתובב. היא בוכה. אף אחד לא מנסה להרגיע אותה. מה יוכלו לומר?
~~~~~~~~~~
היא שומעת מעבר לפינה מעין מלמולים בניגון מוכר, ונסוגה לאחור. זו הייתה תפילה, בבירור, אך תפילה למי? במפגשים האקראיים עם תושבי המבוך האחרים כבר יצא לה להיתקל, כמה פעמים, במיתוס המקומי על תלמידי התאולוגיה שהתקבצו לכת והחליטו לעבוד אלוהים אחר אלוהים עד שיימצא זה שישלוף אותם מהגיהינום הזה. אי-אפשר לדעת כשנתקלים בהם, אמרו השמועות, אם הם בדיוק באל שדורש החזרה אלימה בתשובה של כל מי שייתקלו בו, או בכזה שמעדיף קורבנות אדם דווקא. היא לא ידעה אם האמינה בקיומם, אך לא פסלה את הרעיון לחלוטין. במבוך, ידעה, כל דבר כמעט יכול לקרות. ובכל מקרה, גם אם הם לא מקור התפילה שלפניה, היא השתדלה להימנע מהמתפללים. החזרה בתשובה במבוך התאפיינה בנואשות קיצונית, אלימה ופצועה. היא העדיפה לדבוק במטורפים, שהיו, ככלל, עדינים יותר, ושגאולתם לא הייתה תלויה מעולם בשאלה אם ימירו אותה לאמונתם או לא. הניגון שמעבר לפינה משתנה, אקורד הרמוני של קולות זרים חודר אל תוך הכרתה העייפה, המעורפלת תמידית. משהו בשלמות המוחלטת של הצליל מוביל אותה במורד המסדרון המפותל. היא מגיעה לרחבה קטנה, התקבצות של אנשים שיוצרים מעין חצי מעגל מאולתר סביב ארבע נשים ושני גברים ששרים, בתיאום שלא ייאמן, שיר שהיא לא מכירה, מוזיקה כנסייתית כלשהי. היא שואפת אוויר בדממה, הצלילים ממלאים אותה וזולגים מעיניה בדמעות חמות.
"הם טובים, לא?" לוחש לה מישהו, קולו היבש מחלל את דממת הקדוּשה ששוררת בקהל. הפליאה כנראה ניבטת מפניה בבירור. "יש להם הרבה זמן להתאמן כאן." היא מהנהנת בהיסח הדעת ומתמכרת למנגינה. המקהלה עוברת שיר אחר שיר. הם שרים בדבקות, בתשוקה, חייהם תלויים בכך – לעיניה הבוחנות ברור להכאיב ששלמות הצליל היא המטרה שבחרו לעבור בעזרתה מרגע אחד לרגע הבא.
"היינו בדרך להופעה," יספרו לה אחר כך, לאחר שהצליל האחרון נמוג, ועִמו מחיאות הכפיים הנלהבות. "היינו באיחור, והחלטנו לקצר דרך המבוך. מזל שכל התווים היו איתנו…"
"כמה זמן אתם כבר כאן?" היא שואלת, חרדת קודש עוד ממלאת את קולה וגרונה, זכר הצלילים עוד מפעם באוזניה.
"מי יודע?" אחת מהם מושכת בכתפיה. "מספיק זמן כדי להפוך לטובים יותר מרוב מה שקיים בחוץ. בגלל זה אנחנו שרים רק עמוק בלב המבוך. פעם משכנו מישהו פנימה בטעות." היא רומזת בראשה למישהו בחבורה המלווה אותם.
"אני לא מתחרט!" הוא קורא לכיוונם, כבר מכיר את השיחות האלו, יודע מה כוונת המבטים המופנים לעברו. חברי המקהלה מחייכים.
"ובכל זאת," אומר אחד מהם, "אנחנו מנסים להיזהר יותר, עכשיו."
אחת מהם שולפת מתיקה בזהירות ערֵמת ניירות.
"אולי במקרה את מכירה את המילים של השירים האלה?" היא שואלת. הרשימה המבולגנת מכילה עשרות שירים, פופולריים יותר ופחות, בכל הסגנונות המוזיקליים. "אנחנו כל הזמן מנסים להרחיב את הרפרטואר שלנו." היא מחייכת.
למשך זמן – כמה זמן? היא תוהה עדיין, לפעמים, אפילו כאן – היא מצטרפת לחבורת המעריצים, נודדת איתם מהופעה להופעה, מתמכרת לצלילים העדינים. היא חיה משיר לשיר, קיומה מושהה בתקופות הדממה הארוכות, כל השירים שהיא מצליחה לזכור מוספים באדיקות לרשימה. אך היא לא אחת מהם, גם אם היא רוצה להשלות את עצמה שכן, ולבסוף גם המוזיקה לא יכולה להחזיק בה עוד, והיא שבה למצבה הטבעי, לבד.
~~~~~~~~~~
היא מתגעגעת לנסיעות הליליות. לכבישים הבינעירוניים החשוכים, הריקים בשעות לפנות בוקר המאוחרות. עם חלונותיה פתוחים מעט – מספיק כדי לשמוע את האוויר החולף במהירות סביב המכונית, אך לא מספיק כדי להקפיא את אצבעותיה העוטפות בקלילות את ההגה – נתנה לרגלה ללחוץ עוד ועוד על הדוושה, מאיצה בידיעה הבוטחת שכל השוטרים ישנים להנאתם.
היא התמכרה למהירות, לטוטליות שבמתכת הדוהרת כנגד הרוח והאספלט השחור, דמות הפרש הבודד דיברה לנשמתה הרומנטית. בשתיים בערך, פעם בכמה חודשים, הייתה נכנסת לאוטו ונוסעת – לאן שלא יהיה. שום דבר אחר לא סיפק מרגוע לנפשה הסוערת. מה לא הייתה נותנת עכשיו עבור מכונית וכביש המשתרע אל האופק.
היא נשברת.
על הרצפה, מכורבלת בצמוד לקיר, בוכה באנקות מכאיבות, לא מסוגלת עוד להתמודד עם האובדן – את כולם היא איבדה במחי רגע, את הוריה, משפחתה, חבריה, החתולים שלה… את עצמה איבדה, ולא לדעת. היא שפויה כל כך שזה כואב, ההיגיון הקר חוצב בה, תולש את בשרה מעליה קרעים-קרעים. היא רוצה לצרוח, להמשיך ולצרוח עד שהאוויר ייגמר לה, ריאותיה יתכווצו ויתקמטו ואחריהן גופה כולו, ככלי מרוקן. היא רוצה לצרוח למוות. היא שוכבת שם ומחכה שהכול ייגמר. היא לא תקום יותר. זהו.
~~~~~~~~~~
"אני חושב שאני יודע איך לצאת מפה," הוא אומר, אחרי שדחף את רגליה מעט, מפנה לעצמו מקום, והתיישב על הרצפה לצִדה. מה יש לסטודנט הזה, היא תוהה לעצמה. הוא לא רואה שוויתרתי? היא מתעלמת מקיומו בהפגנתיות.
"שעונים," הוא קובע. "צריך לאסוף שעונים," הוא ממשיך, חותר באומץ כנגד שתיקתה הרועמת. הרעיון מגוחך כל כך שהוא קוסם לה לרגע, והיא לא יכולה שלא להעריך את הניתוח המדויק של מצבה – נואשת מספיק כדי לשתף פעולה עם כל דבר, כמעט.
"שעונים," היא מהדהדת, לא מצליחה להתאפק.
"כן."
"זו התכנית הגאונית שלך? לאסוף שעונים?"
"אנחנו בקרע בחלל ובזמן, כן?"
"נניח." משכה בכתפיה. היא לא הייתה מוכנה להתחייב להסבר אחד, מבחינתה האופציות נותרו פתוחות כולן.
"השעונים – הם חיבור לזמן ששם. בחוץ."
היא נעצה מבט בשעון שלו, שלא נראה מרשים במיוחד. "זה מה שיוציא אותנו החוצה?"
"כן. כלומר, אם נאסוף מספיק מהם הם יוכלו לשמש מין מצפן, הכוונה לממד שלזמן שלו הם שייכים."
אה, חשבה לעצמה, הוא מהקמפוס האחר. מעניין איך הוא נקלע לכאן.
"אני לא חושבת שיש דרך החוצה."
"שווה לנסות, לא?"
"אין טעם. אנחנו נמות כאן, במקום הזה."
"זה לא ישנה," הוא עונה, ודמעות עולות בעיניו. "אי-אפשר למות כאן. כלומר, אפשר למות כאן, בטח שאפשר, אבל… מוות, את מבינה, זה… אם החיים שלנו הם קו של זמן, מלידה עד מוות, מוות זה הסוף, נכון?"
היא מהנהנת בהסתייגות, מנסה לשער לאיזו נקודה הוא מנסה להגיע.
"אבל אנחנו לא נמצאים על רצף הזמן הלינארי." הוא מביט בה, מחפש את ההבנה בעיניה. "הזמן כאן הוא מעוות, את יודעת את זה, גם את שמת לזה לב. לא? אם הזמן הוא לא לינארי, גם אם תמותי את יכולה להמשיך להתקיים, בנקודות הזמן בהן – אם הזמן היה רציף – עוד לא מתת."
"איבדת אותי," טענה בתוקף, למרות שבצבצה בה הבנה של הטיעון, הבנה נוראית, מפרקת. האם אין שום דרך להימלט מהמבוך, לא משנה כמה נואֶשֶת?
"תראי, נגיד שאת מתה, כאן ועכשיו. זו נקודה בזמן. בנקודה הבאה בזמן, את לא תהיי. אבל במבוך זו לא תמיד הנקודה הבאה בזמן שמגיעה. לפעמים זו הנקודה שקודם, לפעמים זו הנקודה האחרונה שבה היה לך כסף לאוכל בקפיטריה… מבינה? את עדיין תהיי במבוך, נראה לי שאפילו לא תדעי ש…"
"אז אתה אומר שאולי אני כבר מתה, ואני לא יודעת את זה?" היא מגחכת במרירות. "זה דווקא מתאים לי. ממש."
הם שותקים כמה שניות.
"שעונים," היא אומרת. הוא מהנהן.
האם היא בכלל רוצה לצאת? היא תוהה. מה מחכה לה בחוץ ששווה לקום מהרצפה בשבילו? לנוע שוב, לקוות שוב, לעבור את כל תהליך ההתייאשות מחדש…
מקלחת, היא עונה לעצמה. מקלחת ארוכה, חמה ונהדרת.
אוכל שלא מגיע עטוף בניילון נצמד.
מיטה.
הספרים שלה.
האם היא חושקת בכל זה מספיק להירתם לרעיון הדבילי הזה?
"כמה רעיונות כאלה ניסית עד עכשיו?" היא שואלת.
הוא מחייך אליה. "זה משהו לעשות."
"כן, כנראה. יש לך משהו לאכול?"
"לא, אבל נראה לי שהבחנתי בקפיטריה מזווית העין, בדרך לכאן. שנלך?"
היא מתרוממת לישיבה, נותנת לו את ידה והוא מושך אותה לעמידה.
"אז מה אתה בכלל עושה כאן, בהר הצופים?" היא שואלת, כשהם צועדים במורד עוד אחד מהמסדרונות של המבוך, הזהים כל כך זה לזה.
"הולך לאיבוד." הוא מגחך אליה, והיא חושבת שאולי דווקא יהיה לה משעשע לבלות איתו יום-יומיים ולחלוק באובססיית השעונים שלו.
~~~~~~~~~~
"סליחה?"
הנערה על הספסל אמנם לא יושבת בתנוחת הבודהה המפורסמת, אך פניה משקפים את אותו ריחוק. עיניה הפעורות נדמו מזוגגות מעט, ואילולא התנודות הקלות, הקצביות, שהעידו על האוויר הנכנס ויוצא מריאותיה, לא היה אפשר לדעת בבטחה אם היא חיה או לא. בחברה מנומסת, בעולם שבחוץ, הם היו מתרחקים, אבל כאן… הוא מניח את ידו בעדינות על הכתף העדינה ומנער אותה קלות.
"סליחה?"
העיניים החומות, העמוקות עד אין חקר, נעצמות בפתאומיות, והעולם כולו נדמה כחשוך יותר לפתע, כאילו אבד לו מקור תאורה עיקרי. כשהן נפקחות שוב החיים זורמים לתוכן, ממלאים אותן בנצנוצים ירוקים-זהובים, כאילו שמש קיצית פגעה בהן. היא מחייכת, חיוך שהתממש מתוכה, מזדחל, נחבא, לא מורגש כמעט עד לרגע בו היה שם, כאילו היה שם תמיד.
"זה נחמד. לא ציפיתי לכם. אני עב." ומוסיפה, בחיוך שלא ניתן לטעות ולחשוב שהוא מתנצל, "אמא שלי הייתה מכורה לשמים. נולדתי בקיץ, והיא התגעגעה לעננים."
"כן…" מגיעה התשובה המהוססת, דחיקה קלה במרפק מהסה את הסטודנט שהאובססיה לשעונים בוערת מעיניו. "שם יפה." הדברים מלווים בחיוך שאינו מזויף, בדיוק, אך הוא נדמה מאומץ, אולי בגלל מחסור באימון.
"אנחנו מחפשים את הדרך החוצה!" מתפרץ לפתע הסטודנט.
"כמובן," אומרת עב. "אין לי שעון."
"איך ידעת?" הוא צועק. "כבר ניסו את זה?! זה עובד?!"
ושוב החיוך מפציע בה, איטי.
"זה משנה?"
הם שותקים לרגע.
"את לא רוצה לצאת?" היא שואלת את עב לבסוף, ועיניה אומרות, אפילו אני רוצה לצאת, אז איך יכול להיות שאת לא?
"למה? כל מה שאני צריכה נמצא כאן."
"ואת לא מתגעגעת לכלום?" ואז, בהשראה רגעית, "לעננים?"
עב מצטחקת, הצחוק בוקע מתוכה ומזין אותה בו-זמנית. "אני לא באמת אוהבת עננים. את יודעת כמה צחקו עלי ביסודי עם השם הזה? זה היה לפני כל ה'ים', 'זהב', 'צדף', 'קטיפה'. רק אני הייתי תקועה בתור ענן, ורוב האנשים אפילו לא ידעו שזה מה שאני. כנראה שאני קצת נוטרת טינה."
"אבל – לצאת…"
"אי-אפשר באמת לצאת מכלא שנמצא בראש של עצמך." הם מביטים בה בבלבול. "תסתכלי מהחלון," עב עוצמת את עיניה שוב. "מה את רואה?"
"כלום." מגיעה התשובה. "חושך."
עב פוקחת את עיניה, מחייכת עדיין.
"ומה את רואה עכשיו?"
"אותו דבר."
"אותו דבר?"
"אמרתי לך – סתם, גינה."
"תארי לי," דורשת עב ברעבתנות, האודם בשפתיה מבריק לפתע כשהאור פוגע בו בזווית אחרת.
"שקדייה שמתחילה לפרוח. ספסל. קצת דשא, כמעט מת. לא משהו עוצר נשימה."
"אני אוהבת שקדיות," אומרת עב, ופונה לסטודנט. "גם אתה רואה שקדייה?"
הוא מביט בה, לא מבין מה היא רוצה, בדיוק, מנסה לרמוז בעדינות שאם אין לה שעון אולי כדאי שילכו.
"מה אתה רואה כשאתה מסתכל החוצה?" היא מקשה.
"סתם, כמה עצים, שיח ורדים לא בעונה. מה כבר אפשר לראות?"
"דרך חלונות? הכול." עב מושכת בכתפיה. "ולא כל יום יש לי את ההזדמנות להתבונן בעולם דרך עיניים אחרות."
"אבל את כבר יודעת מה יש שם."
"כן, אבל אף פעם לא היה לך ספר שידעת בעל פה, ובכל זאת נהנית לקרוא שוב? אז מה אם אני מכירה את הסוף?"
מבטה של עב מתחיל להתמקד פנימה שוב. הם מביטים בה זמן מה, כמעט נכנעים לדחף להתיישב למרגלותיה וללמוד ממנה שלווה וקבלה. אבל לא נראה שהיא מעוניינת במיוחד ללמד אותם, והם נעים הלאה.
"זה עצוב." היא אומרת. "יצא לי לפגוש כבר כמה אנשים כאלה, שמתנתקים כדי להתמודד. חבל, היא נראתה מעניינת."
"לא היה לה שעון," הגיעה התשובה הצפויה. "אבל כן, היא נראתה נחמדה," הוסיף, בכל זאת.
"היא הזכירה לי מישהו, אבל אני לא מצליחה לזכור את מי…"
היא נאבקת בזיכרון המתעתע למשך עוד כמה רגעים, ואז מנקה את מחשבותיה. שעונים, היא מסדירה את מחשבותיה בכיוון הרצוי, חוזרת לתלם. לא שזה יעזור, אבל… שעונים.
~~~~~~~~~~
"אתה חייב לתת לנו את השעון!" הצעקה הייתה קצת יותר אלימה מכפי שנראה לה שהוא מסוגל. הייאוש… הוא משנה אנשים, חשבה לעצמה, אולי גם אותי, איך אפשר לדעת? היא ניסתה לא להיראות מאיימת, אך ידעה שקשה להימנע מכך בפוזה הזו, שניהם סוגרים עליו, בחור שברירי למראה לחוץ לפינה, ידו של הסטודנט שלצידה מושטת, רעבה לשעונים, דורשת.
"לא…" הוא לוחש, במחאה, בהתרסה, בתחינה, בחשש, מצליח להביע במילה את מכלול קשת הרגשות כולה. היא לא יכלה שלא לחוש הערכה.
"אנחנו צריכים אותו," ניסתה להסביר, "כדי לצאת."
"קיבלתי אותו מאחותי," הוא אומר לפתע. "מאחותי הקטנה. לפעמים אני שוכח…" היא דימתה שהבחינה בדמעות בעיניו. "ואז הוא מזכיר לי. הוא קוצב לי את הזמן שעובר עליה, בלעדיי."
"אז אולי תבוא איתנו?"
ראשו נע בפראות מצד לצד. זה היה המקום האחרון בו ראה אותה, הסביר, כשבאה איתו ליום הפתוח, ואז, לרגע, יצאה מתחום ראייתו והוא אבד לה. והיא הבינה – כשהולכים לאיבוד צריך לחכות במקום אחד, שימצאו אותך, חשבה, ולא אמרה לו שכאן איש לא יודע לחפש, שרק ההולכים לאיבוד נאספים פה לאיטם.
"בוא." היא מושכת את הסטודנט שלה משם, למרות ניסיונותיו להיאבק. אין טעם לנסות, או בעצם עדיף לא להמשיך לנסות – בסוף הם רק ייקחו את השעון בכוח, גוברים עליו, והיא כבר הותירה מאחוריה אנשים שבורים רבים מדי. ומי שמתהלך במסדרונות האלה גם כך שביר למדי. יהיו שעונים אחרים, כנראה, ובכל אופן ככל שידחו את רגע האמת ידחו גם את האכזבה, ומה יניע אותה כשהשעונים יתבררו כעוד מבוי סתום?
"כמה שעונים יש לנו?" הוא שואל.
"חמישה-עשר. זה מספיק?"
"לא יודע."
היא עוצרת, מחכה להסבר שידעה שיגיע. שלא כהרגלו, הוא שותק. היא מתיישבת על הרצפה, מוציאה מכיסיה את אוסף השעונים שצברו ופורשת אותם לרגליו. הוא מביט בהם בריכוז, אך לא מגיב מעבר לכך.
"הם לא מראים את אותה שעה."
"אני יודע." הוא מתיישב לידה.
"אולי צריך לתאם ביניהם?"
"לא!"
"אוקיי…" היא רוצה לשאול למה לא, רוצה להבין את ההיגיון המוזר שלתוכו בנה את התיאוריות שלו, אבל כבר אין לה כוח לשאול. הכוח שהפיח בה איסוף השעונים הולך ואוזל. היא מקרטעת דרך אוסף הנקודות בזמן שהוא חייה כמעט ללא רצון או מחשבה. במכניות אספה את השעונים, ישבה כשעצר, קמה ללכת כשהמשיך, שוב אבודה. עיניה החלו לשקף את אותו ניתוק מהמציאות שרווח בין שוכני המבוך, והוא יודע שאין לו זמן רב לפני שבאחת העצירות היא תשב ולא תקום עוד, תינטע במקומה ומוחה ייכבה. הוא מתבונן בשעונים בכל כוחו, אך עתה, כשהם ברשותו, הוא לא יודע מה לעשות בהם.
"לא עוד הרבה שעונים, לדעתי," הוא אומר, אולי כדי למשוך זמן, אולי מתוך אמונה אמיתית, ואולי פשוט כדי לא לוותר על התקווה היחידה שהייתה לו. "אולי שניים, או שלושה… תשעה שעונים לכל אחד, זה צריך להספיק."
היא מהנהנת במכניות. זה לא שיש לה ברירה.
~~~~~~~~~~
מה הם לא עשו עבור השעונים האלה. החליפו אוכל, דפים, אפילו עט יקר מציאות, התחננו, בכו, נתנו טובות הנאה מכל סוג – זו לא המציאות, ניחמה אותו, ולכן זה לא באמת. שעון לשעון הם צברו את האוסף שלהם, קבעו לעצמם מספר יעד, פילסו דרכם מבעד לאוויר המחניק, הסמיך של המבוך אל המטרה – החוצה, הביתה. הוא היה מספר לה, כשעצרו לאכול או לישון, סיפורים ישנים על נוסעים בזמן, על אנשים שנרדמו למאה שנים במיתולוגיה כזו או אחרת, וכששבו לכפרם הכול היה שונה… הוא ניסה להכין אותה, הבינה. מי יודע לאיזה זמן שייך כל שעון. הוא הסביר לה על חזרה לעבר, פרדוקסים, לולאות זמן. על כל אלה שהפכו לסבא של עצמם או הרגו את אמא שלהם. הוא הרכיב עבורה את סרטי בחזרה לעתיד, לפחות שני הראשונים, ציטוט אחר ציטוט. בדרכו שלו ניסה לצייד אותה למקרה שיצליחו לצאת, אך לא הביתה. לגבי האפשרות האחרת, הסבירה הרבה יותר, שלא יימצא להם פתח החוצה, עם או בלי השעונים, לא נאמרה מילה. לחשוב על זה היה לא-הישרדותי. מנהגים לא-הישרדותיים קרסו במבוך במהירות. ואז, יום אחד, היו להם מספיק שעונים. נקודת ההכרעה.
היא עומדת שם, חמישה שעונים על אמה שמאל – הצד של הלב, הוא אמר, והיא ידעה שהוא מאלתר אך כבר לא היה לה אכפת – וארבעה על אמה ימין, קרבית ומוכנה ומבועתת.
הם ניסו לחלק ביניהם את השעונים כך שהאוסף של כל אחד מהם יהיה מתואם ככל האפשר – אסור לכוון אותם מחדש, הסביר לה, כי אז הם כבר לא יַראו את הזמן בחוץ. היא משכה בכתפיה, תנועה חלקה, חיננית ומאומנת היטב של אדישות. מה שתגיד, רק קח אותי הביתה.
הוא נרכן לנשק אותה, כנראה ראה יותר מדי סרטים, ואולי פשוט נקשר אליה בכל הזמן – או זרימה דמוית זמן של רגעים, או איך שלא רצה להגדיר את מה שעבר או לא מאז נפגשו – שבילו יחד. היא נרתעה, אינסטינקטיבית. הוא ויתר, זה היה יותר בשביל התבנית הסיפורית מאשר מתוך צורך אמִתי. מה עכשיו, שאלה, והוא ענה לה שתיתן לשעונים להוביל אותה, שתעצום עיניים ותחוש את המשיכה בנימי נפשה, אז היא אמרה לו שילך להזדיין עם הניו-אייג'יות שלו ושהיה נחמד להכיר, ועשתה מה שהוא אמר. נימי נפשה משכו לתוך קיר, והיא פלטה רצף של קללות, חי יותר מכפי שהייתה לה האנרגיה להשמיע מאז הלכה לאיבוד. זה נראה לה סימן טוב, והיא פנתה אליו לחלוק את הבשורה, אבל או שהוא התרחק מדי ואבד לה במבוך, או שהוא הצליח לצאת. עכשיו היו רק היא ותשעת השעונים.
היא מתבוננת במחוגי השניות שבשעונים הלא דיגיטליים מסתובבים לאיטם, בקצב כמעט אחיד. היא נזכרת לפתע מדוע שנאה שעונים, בחוץ, איך כבלו אותה לזמן ולמקום, ותהתה אם שעון היה עוזר לה להישאר במרחב המוכר, מחוץ למבוך.
מה תעשה כשתצא, אם תצא? הרי להמשיך ללמוד היא בשום אופן לא מסוגלת, רגלה לא תדרוך שוב בבניין הזה. אולי תחסוך קצת כסף ותלך לאיבוד בארץ אחרת, תחליף מבוך במרחבים? אולי סתם תתכרבל במיטה ולא תצא? ומה לעזאזל לוקח לנימי נפשה זמן רב כל כך, היא נטועה במקומה, התקווה הולכת ונוזלת ממנה, נקווית סביבה בשלולית ככל שמפלסה בה יורד, למרות ניסיונותיה הנואשים להסיח את דעתה מכל זה.
תמיד חשדה שהגיעה לקיום הזה עם נימי נפש פגומים.
היא מנסה לתעות במסדרונות בעיניים עצומות, מגששת. אחרי שעובר זמן מספיק, היא מורידה, לאט ובטקסיות, שעון שעון, ומנפצת אותם לתוך הקיר של המסדרון. מחוגים שבורים ורסיסי זכוכיות מנקדים אותה, זוחלים לתוך עורה, הופכים חלק ממנה, אחד מנימי נפשה נפצע מרסיס תועה חד במיוחד ודם מתוק-שקוף מציף את פנימיותה. השעון האחרון נותץ, והיא מטיחה את ראשה בקיר החלק בהתעוותויות של בכי בלתי נשלט.
כשהיא שבה להכרתה מישהו עומד מעליה, בעצם רוכן, מנסה לבדוק באצבעות מגששות, מגושמות, אם יש לה דופק. לא המישהו אותו ציפתה לראות. לא פנים מוכרים כלל, בעצם. לא מרופט מספיק להיות תושב ותיק של המבוך.
"את בסדר?"
"לא יודעת."
הוא נוגע בראשה בעדינות, ואצבעותיו שבות לטווח ראייתה מוכתמות בדמה. היא יודעת מה הוא רואה. חתכים קטנים של זכוכית, ופצע פעור ומדמם במקום בו פגע ראשה בקיר באותה הטחה אחרונה שגזלה ממנה את ההכרה, לוקחת עִמה את הכאב של הקיום בשלווה דמוית מוות. היא לא בטוחה שהיא שמחה להתעורר. היא מביטה בפניו. במבטו, שנעדרו ממנו סימני הטירוף של ראשית המבוך או הייאוש של אחריתו. ידיה נשלחות לאחוז בזרועו בדחיפות, והוא נרתע מעט.
"מאיפה הגעת? מהר! אנחנו צריכים לחזור!"
"מאיפה הגעתי?… מאיפה אני בארץ? מיישוב קטן בצפון, לא רחוק מחיפה. לחזור לאן?"
"המסדרון! מאיזה מסדרון הגעת?!" היא קמה בקושי, מסוחררת, כפות ידיה נחתכות מרסיסי הזכוכית, נעליה משמיעות עליהם קולות פצפוץ, ונשענת עליו בכבדות, אולי יותר בכבדות מכפי הצורך.
"את צריכה בית חולים. היציאה של חברה היא הכי קרובה להדסה, זה בכיוון…"
"לא!" צעקה, בדחיפות, בייאוש, רק אל תנסה להבין את זה, רצתה לומר לו, אל תתמזג עם הכיוונים, אבל הוא לא יבין. "פשוט תסתובב ותחזור בדרך שבאת. בוא. מאיזה כיוון הגעת? מאיזה מסדרון?
"משם, אבל…" היא מתחילה לדדות בכיוון והוא ממהר אחריה, לתמוך בה, כל כך מצפוני, כל כך טהור ולא נגוע באפתיות המבוכית. זה היה מקסים בעיניה, לו עצרה לחשוב לרגע על משהו שהוא לא הדרך החוצה, הבטחת החופש שנדפה ממנו. ואז היא עוצרת.
"אתה תוביל." היא קובעת. הוא לא מתווכח.
היא בוערת בהתרגשות, בתהייה אם הוא שייך, עדיין, לעולם שבחוץ, או שהמבוך כבר סובב אותם מכל הכיוונים. נדמה לה שהיא יכולה לחוש במבוך מנסה, בכל דרך אפשרית, להחזיק בה, למשוך אותה בחזרה. המתח בשריריה גורם לה למעוד. הנה הפתח של הפורום, מרכז העצבים של האוניברסיטה, היא עוד זוכרת אותו, מזהה, וממנו המדרגות לתחנת האוטובוס, אוטובוס ייקח אותה הביתה… היא צועדת פנימה והסחרחורת מכריעה אותה, מדמדמת ומטושטשת היא משביעה את האנשים שנזעקו לעזור שיוציאו אותה החוצה מהיציאה הכי קרובה בלי שום קיצורי דרך, נאבקת בניסיונותיהם להרים אותה עד שהבטחתם המבולבלת נשמעת באוזניה, ומרשה לעצמה להתעלף בזרועותיהם.
~~~~~~~~~~
הניסיונות הנואשים שלה להזהיר מפני המבוך נתפסו כתוצאה של פגיעת הראש החמורה, שחשדו שגרמה לעצמה, או אולי מהטראומה – היא לא מוכנה לדבר על מה שעבר עליה בזמן בו נעדרה. גם החשש ממקומות סגורים שפיתחה, וההתעקשות שלה לא לשוב לעולם לאוניברסיטה, קיבלו את אותו ההסבר. איך תוכל להסביר להם, לספר להם על הייאוש, על האופן בו המבוך מכבה אותך, לאט, מבפנים, על הידיעה המוחלטת שאת רק צעד אחד מהעולם המוכר, רק מאמץ קטן ותהיי בטוחה? המבוך משאיר אותך תמיד שם, כל כך קרובה ואבודה לחלוטין. זר לא יבין זאת. כל מי שהיא יכולה לדבר איתו נותר מאחור, במבוך. היא לא מתגעגעת, כלל וכלל לא, אך בתוך תוכה היא יודעת שלשם היא שייכת, שרק במזל הצליחה לרמות את גורלה, שהמבוך עוד אורב לה, ממתין בסבלנות אין קץ לרגע של היסח דעת. רק רגע אחד של היסח דעת, זה כל מה שדרוש כדי ללכת לאיבוד.
הסטודנט שהציל אותה מבקר אותה לפעמים, חש כנראה אחראי לה, והיא אוהבת אותו באותה מסירות שאפשר לחוש רק כלפי מי שהציל אותך מנצח של ייסורים. מדי פעם היא מנסה לשכנע אותו שיפרוש מהלימודים, שרק במקרה ניצל ממלתעות המבוך, והוא מחייך אליה ומתעלם. אבל הוא ממשיך לבוא. את הסטודנט ההוא, האחר, על שעוניו, לא ראתה שוב מעולם, לא ידעה אם ניצל או לא, וגם לו ידעה – לא הייתה יוצאת לחפש אותו.