"לגונה" הוא ספר טוב למרות החסרונות שלו, שבהם אדון לקראת סוף הביקורת הזו. אבל הסיבה האמתית לקרוא אותו היא שהוא אחד הספרים שמייצגים בצורה הטובה ביותר על מה נסוב הדיון הכי חשוב כיום במדע הבדיוני – גיוון. והוא עושה את זה בטבעיות ובפשטות, בלי להזדקק לגימיקים.

העלילה של "לגונה" פשוטה למדי. לילה אחד נוחתת בלגונה של העיר לאגוס, בניגריה, חללית של חייזרים. שלושה אנשים פוגשים על החוף את היצור החייזרי שלובש דמות אישה – ביולוגית ימית, חייל וראפר. משם והלאה נפרש סיפור מוכר למדי של מפגש ראשון המטלטל את הקהילה משלוותה ומערער סדרים מוכרים. עלילות מסוג זה מלוות את המדע הבדיוני – בדפוס, בקולנוע ובטלוויזיה – מימיו הראשונים. אבל העלילה היא לא העיקר של הספר, עיקרו הוא הדמויות והדרך שבה הן מגיבות להגעת החייזרים, והעיר עצמה היא אחת מן הדמויות האלה.

שלושת הגיבורים הראשיים של הספר הם: אדאורה – דוקטור לביולוגיה ימית ואם לשני ילדים; אגוּ – חייל שמוצאו מאחת מן העיירות הקטנות של ניגריה; ואנתוני – ראפר מגאנה. הם אלה הפוגשים את החייזרית באותו לילה על החוף ומכירים אותה לעולם, והם המרכז של רשת עצומה של קשרים, יומיומיים ורגילים כאלה שיש לכל אחד מאתנו, המתפרסת על פני כל העיר ומחוץ לה. וכפי שחרק הנלכד ברשת עכביש מכה בה גלים, כך גם הופעת החייזרים בלאגוס מעוררת את העיר כולה. את ההתעוררות הזו אנו רואים באמצעות אנשים רבים, מגוונים להפליא. נמצא שם כומר כריזמטי ומושחת, פעילים בתא הסטודנטים הגאה של האוניברסיטה בלאגוס, מעריצה אמריקאית של אנתוני, את חבריו החיילים של אגו ומפקדו, את נשיא ניגריה ושתי נשותיו, ועוד רבים מאוד. כולם משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

ודרכם אנחנו לומדים להכיר את העיר, שהיא דמות בפני עצמה בסיפור הזה. לאגוס, ששמה גזור מהמילה הפורטוגלית ללגונה שלחופה שוכנת העיר, היא מערכת אקולוגית ממש כמו הלגונה. מערכת היחסים של הדמויות בספר אינה רק עם הדמויות האחרות, היא גם עם העיר ואפילו עם האדמה שעליה היא שוכנת ועם הים. אוקורפור מצליחה באופן יוצא מן הכלל להעביר את התחושה של מקום, שהוא כולו ייחודי. אלה דמויות שכל כולן שייכות למקום הזה, שמעצב אותן והן מעצבות אותו. סיפור המפגש הראשון עם החייזרים יכול היה להתרחש בכל מקום בעולם, אבל לא הסיפור הזה. בכל מקום אחר בעולם זה היה בהכרח סיפור שונה.

ומכאן אני מגיע לנקודה שבה פתחתי – הגיוון. לטעמי, מה שאוקורפור עושה בספר זה חשוב הרבה יותר לנושא זה מתרגילים כזה שאן לאקי עשתה ב"יושרה שניונית" והמשכיו. אוקורפור לא מנסה לשבור את הכלים של העולם שאנו חיים בו, אלא להציג את הצדדים שלו שעד עתה המדע הבדיוני לרוב התעלם מהם. עצם בחירת הגיבורה הראשית שלה – אישה, אקדמאית, אם לילדים שמתמודדת בחיי היום-יום שלה עם חברה פטריארכלית ודתית – מערערת על מוסכמות הז'אנר של המפגש הראשון. אבל עוד לפני כן, הבחירה המודעת לספר את הסיפור שלה דווקא באפריקה של ימינו (או של עתיד קרוב מאוד), בניגריה שבה כמחצית מן האוכלוסייה נוצרית והמחצית האחרת מוסלמית, שבה אנשים ממוצא שבטי ואתני שונה, שבה עדיין חיות מסורות עממיות עתיקות, היא הצהרה שקטה ועמוקה שמאירה מחדש סיפורים דומים שסופרו בז'אנר קודם.

הספר אינו מושלם. העלילה לא ממש חדשה כאמור, הנבל הראשי של הספר הוא פשטני וסטראוטיפי, הביקורת של אוקורפור על הדת כתובה ביד כבדה ולטעמי היא מגזימה קצת בהתעקשות שלה לספר סיפורים של דמויות משנה (זה כרוך בגילוי פרטים משמעותיים מהמשך העלילה, ולכן ביקורת זו תובא אחרי מרווח ספוילרים). אבל זהו ספר טוב, ואחד הספרים שמייצגים בצורה הטובה ביותר את נושא המגוון במדע הבדיוני. זה מסוג הספרים שעבורם שווה להילחם בכוחות השמרניים וצרי האופקים שמנסים לחנוק את המדע הבדיוני בגבולות מיושנים, שלא היו ראויים גם אז.

ספויילרים מתחת לתמונה

lagoon1

הנקודה החלשה ביותר של הספר עבורי היא ההתעקשות של אוקורפור לקחת הכול צעד אחד רחוק מדי. זה נכון בעיקר לנושא דמויות המשנה, ולאלים מן המסורות האפריקאיות. כך אוקורפור מתעקשת להביא פרקים מנקודת המבט של מעריצה אמריקאית של הראפר הגנאי, ושל בחור ש"עובד" בניסיונות להוציא כספים מאנשים במרמה דרך תרמיות 419 ודומיהן. בנוסף לזה אלים אפריקאים עתיקים מתעוררים ומפעילים את כוחם בעולם המודרני – למשל ברשת הכבישים ובתוך האינטרנט. אלה קוריוזים נחמדים ולא מזיקים יחסית, ומעידים על המחויבות שלה לתרבות האפריקאית עליה היא כותבת. אבל יש פרק אחד שלטעמי לוקח את זה הרבה יותר מדי רחוק. ממש בעמודים האחרונים של הספר, אחרי שבנתה את העיר והמארג שלה בצורה נהדרת כרשת של קשרים וסיפורים, פתאום מגיע פרק שכתוב מנקודת מבטו של אוּדידֶה אוֹקְוואנקה. זהו האל-העכביש השוכן מתחת ללגוס, הטווה מאז ומעולם את סיפורה של האדמה שם וכל המהלכים עליה. וזה פשוט מיותר, כי המבנה האורגני שאוקורפור בנתה עד אז עומד נפלא גם בלי התוספת הזו.


Lagoon
Nnedi Okorafor
Saga Press, 2015
304 pp.