גאות קלטה שהעדשה שלה הפסיקה לפעול רק כששמעה את השעון הגדול של הפקולטה למדעים מדויקים מצלצל, והבינה שהייתה אמורה להגיע למעבדה כבר לפני ארבעים דקות. היא טפחה קלות על ההתקן של העדשה שעל משקפיה, ממתינה בחשש לשמוע את צליל ההפעלה – וכצפוי לא שמעה דבר. היא הסירה את המשקפיים, לחצה על ההתקן הזעיר וקיללה שוב כשהבהב פעם אחת באור אדום וכבה. לעזאזל. איפה היא בכלל, לכל הרוחות? כמה זמן עבר מאז שהסוללה של העדשה נגמרה? היא הביטה סביבה, מחפשת סימנים מזהים, אבל כצפוי לא מצאה סימנים כאלה. גם עם העדשה האוניברסיטה, אליה הגיעה כמעט מדי יום בשבע השנים האחרונות, נראתה זרה ומוזרה, ובלעדיה היא באמת הייתה כזו. היא בטח הלכה במעגלים לפחות חצי שעה. על פני כמה שומרים מגחכים בשערי הקמפוס חלפה שוב ושוב? כמה מהסטודנטים שחלפו על פניה הצביעו בהנאה לחבריהם על דוקטור אלקיים הדפוקה, הבדיחה של האוניברסיטה?
והגרוע מכל היה שהם צדקו. קִיוֹאִיקוֹ, אחת המומחיות הגדולות בעולם בנוירולוגיה ובאלקטרו-פיזיולוגיה, יכולה לקרוא לבעיות של גאות באיזה שם מדעי מתוחכם שתרצה. בפני עצמה, גאות הגדירה את הבעיה שלה כ"דפוקה בשכל".
שבע שנים במעבדה של קיואיקו. שבע שנים של מגורים ברחוב הסמוך לאוניברסיטה, במעונות הסטודנטים. שבע שנים שבהן הלכה כמעט מדי יום באותה דרך פשוטה. ובכל זאת גאות הייתה אבודה בלי העדשה.
לחשוב. לחשוב. מה יעזור לה? לא אפליקציית הניווט חסרת התועלת של הטלפון, זה בטוח. היא יכלה לנסות להתקשר למעבדה – קְיוֹאִיקוֹ הייתה שם כמעט תמיד, ואם לא, סאדייה או ויקטור יבואו לקחת אותה, והם לא יצחקו. אבל גאות לא ידעה לתאר להם את מקום המצאה. הוא נראה, לעיניה, כמו כל בניין אחר באוניברסיטה. למה הסוללה של העדשה הזו נגמרת כל כך מהר, לכל הרוחות? היא עשתה מאמץ להשתלט על החרדה. חרדות הביאו אִתן התקפים לעתים קרובות מדי, ובלי העדשה הדרך מהתקף חרדה לבית החולים הייתה קצרה מאוד. רק זה חסר לה – אמבולנסים בקמפוס. כאילו לא היו לקיואיקו מספיק צרות אִתה. היא הביטה סביבה, מיואשת. אם לא רצתה לקבל עזרה מגורם אנושי, כמו שומר מגחך או סטודנט שירוץ לספר את הבדיחה החדשה על חשבונה לכל חבריו, הדרך היחידה להגיע בכוחות עצמה למעבדה הייתה להיכנס לאחד הבניינים, לחבר את העדשה לחשמל ולחכות עד שתיטען. כלומר, עיכוב נוסף. אבל היא לא מצאה פתרון מביך פחות. השמועות, שבעבר נלחשו בשורות האחרונות של הכיתות ובקצות המדשאות, הפכו כעת לזמזום קבוע שהקיף את גאות בכל מקום שחלפה בו בקמפוס. קיואיקו טענה שהיא מדמיינת. אבל גאות ידעה שהיא אומרת את זה מתוך חמלה.
די היה במחשבה הזו – על עיניה מלאות האמפתיה של קיואיקו, על הבעתה הרכה והחפה משיפוט, וגרוע מכל, על הפגיעה בשמה הטוב של המעבדה שלה, שתתקבל בשוויון נפש מוחלט – כדי שגאות תכריח את עצמה להתרכז, להתמקד, להתמודד עם החרדה. כן. היא תלך לאחד הבניינים ותטען את העדשה שלה. היא הרימה את עיניה… והכול נראה שונה. בנייני האוניברסיטה היו רחוקים וכל הדלתות נעלמו. הצבעים סביבה היו בהירים מדי, השקט רם מדי, והכול ריק. עברו רק כמה רגעים, אבל הקמפוס היה שומם לחלוטין מאדם. גאות ידעה שהיא חוותה מצב כזה בעבר, ידעה שהיא צריכה להרגיש דאגה, אפילו חרדה, אבל הרגשות שייטו מתחת לפני השטח, קבורים מתחת למעטה של קרח, ולא הייתה לה גישה אליהם, כאילו מישהו עטף את התחושות בצמר גפן. רק אז הבינה שהיא לא זזה, שהיא בעיצומו של התקף, ושהיא קפואה, אלוהים יודע באיזו סיטואציה מביכה, והיא חייבת להתעורר, היא חייבת לצאת מזה –
"גאות? גאות, תסתכלי עלי."
העולם קם לחיים סביבה בקול שאון נורא. סביבתה עדיין נראתה זרה, אבל לא דוממת וריקה – רעש בלתי נסבל שטף אותה מכל עבר ואנשים הקיפו אותה, מתנשאים מעליה – היא הבינה לפתע שהיא יושבת, גבה לחוץ אל תוך פינה, ברכיה משוכות אל חזהּ, ידיה מחבקות אותן. השמש הייתה בהירה מדי.
היא ניסתה להתיישר. איבריה היו מאובנים. לא היה לה התקף משתק כבר חודשים. נדמה היה לה שממש לפני שזה קרה היא ניסתה לצעוק את שמה של קיואיקו, לא כדי שהיא עצמה תשמע אלא בתקווה שמישהו ישמע, שמישהו יזכור ויבין. היא ניסתה שוב לומר את השם, אבל פיה היה יבש וגרונה ניחר, כאילו צעקה זמן רב. הפנים סביבה לא היו מוכרים לה, אבל זה לא שינה דבר. גם אם הכירה אותם שנים ארוכות, לא תוכל לזהות אותם בלי העדשה.
"גאות," אמרה שוב האישה שלפניה, וקולה היה מוכר. תווי פניה נראו שונים מהאחרים. גאות הכריחה את עצמה למקד את מבטה, להביט בפנים האלו עד שזיהתה סוף-סוף את השׂיער השחור המבריק, את פס הצבע הכחול בצד, את העיניים המלוכסנות. "קיואיקו?" הצליחה סוף-סוף ללחוש, אף על פי שעצם השאלה שרפה את גרונה. קולה נשמע באוזניה צרוד וחלש.
"כן, זאת אני, פְרוֹדוֹ. אני כאן."
"הייתי מצפה שהיא תזהה אותה אחרי שהיא צרחה את השם שלה רבע שעה בקולי קולות," מישהו מלמל מאחור בלחישה רועמת, וגל של גיחוכים עבר בקהל האנשים שסביבן.
"אין לכם משהו יותר טוב לעשות מאשר להיות כאן?" קיואיקו לא הסתובבה, אבל קולה היה חד וחריף וסמכותי, והקהל מיהר להתפזר. רק קומץ סטודנטים נותר סביבם, ואחת מהם כחכחה בגרונה. "פרופסור, מה עם השיעור שלנו?"
"השיעור מבוטל. אנחנו נשלים אותו בסוף הסמסטר, באחד מימי שישי."
גל טרוניות עלה מאחוריה. גאות ניסתה לומר, "לא, קיו…" אבל הינף יד החלטי של קיואיקו השתיק את כל סביבתה, ואת גאות עצמה. תנועה אחת קטנה שהראתה באופן ברור את דעתה על סדר העדיפויות של הסטודנטים.
תוך רגע הן נותרו לבדן. קיואיקו הושיטה את ידה לגאות. "תני לי את המשקפיים שלך, פרודו," אמרה.
גאות מצמצה לרגע, מבולבלת. היא כבר הסירה את המשקפיים, לא? הם היו בידיה, בפעם האחרונה שבדקה. אבל ידה של קיואיקו הייתה מושטת, ממתינה, ולגאות לא נותרה ברֵרה אלא להושיט יד למשקפיה ולהסיר אותם. האם דמיינה אפילו את זה? האם גם זה היה חלק מההתקף?
קיואיקו הסירה את התקן העדשה ממשקפיה שלה, הרכיבה אותו על משקפיה של גאות, והחזירה לה אותם. גאות היססה לרגע. התקני העדשה עלו אלפי דולרים, ועל זה של קיואיקו תמיד הורכבו רכיבים עדינים וייחודיים יותר. "קיו, אם אני אפול שוב…" מלמלה והתכווצה כשגרונה צרב.
"לא נפלת, פרודו. התיישבת." קיואיקו חייכה אליה. "שימי את המשקפיים כבר, לפני שתחטפי לי עוד התקף. ואל תדברי. ביקשתי שיביאו לך מים."
מסך הפתיחה של העדשה הוקרן מול עיניה, וגאות הקלידה את הסיסמה שלה באוויר, מתחברת למשתמש שלה. בכל פעם גאות ניסתה לזהות את הרגע בו העולם מול עיניה השתנה, אבל מעולם לא הצליחה. היא ידעה שהתקן זעיר בתוך מוחה התממשק עם העדשה, ומבלי שתרגיש, סייע למוחה בכל מה שהתקשה בו – זיהוי פנים, ליקויים בתפיסה המרחבית, מניעת אפילפסיה, חרדה. סימני הדרך הבולטים, בצבעים חיים ובוהקים בהרבה מהמציאות, הופיעו מול עיניה, ומפת הקמפוס הייתה לפתע ברורה כשמש, מול עיניה ובראשה. היא ישבה על המדשאה בין הבניינים של אמנויות ומדעי הרוח, צמודה לפסל בעל הקווים החדים שהייתה משוכנעת קודם לכן שהוא פינתו של בניין בעצמו. חשוב יותר – פניה של קיואיקו, שגאות בקושי זיהתה קודם לכן בגלל הפְּרוֹסוֹפַּגְנוֹזְיה שלה, הפכו לפנים שהכירה ואהבה. העדשה אפילו זיהתה עבור גאות שניים מהסטודנטים שעמדו מאחורי קיואיקו, רחוק מספיק כדי שלא ישמעו אותם מתלחשים. האשמה והמבוכה שחנקו את גרונה היו מוכרים כל כך, רגשות שליוו אותה מאז גיל שמונה – מאז התאונה – ובכל זאת, נדמה שבכל פעם ההתמודדות אִתם הייתה מעט קשה יותר, המחנק מעט נורא יותר. או שאולי זה היה פשוט גרונה הניחר.
סטודנטית צעירה הגיעה בריצה, מתנשמת, והושיטה לקיואיקו בקבוק מים. קיואיקו הודתה לה והעבירה לה מטבע.
"את בטוחה שלא כדאי להזמין אמבולנס, פרופסור?" שאלה הסטודנטית בלחש.
"אני בטוחה. תודה, נינה." קיואיקו אפילו לא היססה לפני שנקבה בשמה של הסטודנטית שלה. מאות סטודנטים למדו בקורסים שלה, אולי יותר מאלף, והיא זכרה כל אחד ואחת מהם. לא רק פנים ושמות, אלא גם ציונים והשתתפות בכיתה. הם בוודאי ייחסו זאת לעדשה, אבל גאות ידעה שבניגוד אליה, קיואיקו מעולם לא נזקקה לעדשה כתומכת זיכרון.
גאות נאבקה לרגע עם הפקק בידיים רועדות, עד שקיואיקו פתחה עבורה את הבקבוק והיא לגמה מהמים הקרירים.
"אני כל כך מצטערת," אמרה קיואיקו בשקט. "לקח זמן עד שבאו לקרוא לי."
"על מה את מצטערת?" גאות שאלה. קולה עדיין היה צרוד, והדיבור הכאיב. "אני זו שעושה לך בושות בכל הקמפוס."
קיואיקו גלגלה את עיניה. "אני יותר מוטרדת מכך שתפלי תוך כדי התקף או תיתקעי במשהו ותפצעי את עצמך, פרודו."
"את צודקת. אני מיד אפסיק עם האפילפסיה המטופשת הזו."
"אל תהיי טמבלית. אמרתי לך אלף פעם להפעיל את החיווי של העדשה. הוא יראה לך כשהיא עומדת להתרוקן."
"אני מפעילה אותו. אבל כשאני בתוך המעבדה הרבה יותר קל לשים לב לאיתות אדום קטן או לצלילי האזהרה שלו. כשאני בחוץ אני גם ככה מנסה כל כך להתרכז בדרך, שאם הממשק החברתי לא מופעל אני אף פעם לא שמה לב שהעדשה מאותתת על התרוקנות."
"אז תפעילי את הממשק החברתי, פרודו!"
העדשה כאילו נשמעה לדבריה של קיואיקו, והממשק החברתי שלה התעורר לחיים. כמובן, זו הייתה העדשה של קיואיקו, והיא הוגדרה כך שהממשק החברתי יופעל אוטומטית. גאות הייתה מוקפת שוב – הפעם בדמויות ממוחשבות. חלקן אנושיות, בנות גילים שונים, לבושות בבגדים שנראו מתאימים לאקלים אחר או לתקופות אחרות, וחלקן הכלאה משונה של חיות – "פוקימונים", על פי קיואיקו, גם כי גאות הייתה צעירה מכדי לזכור אותם – שהיו גרועות באותה מידה. האשליות של העדשה נטו להגיח בפתאומיות מתוך קירות, בניינים וחפצים דוממים אחרים, מה שערער את עצביה של גאות. היא לא ידעה למה קיואיקו התעקשה על הממשק החברתי. בעיני גאות זה היה ספאם ותו לא, מיותר בדיוק כמו האפשרות להפוך את כל המבנים סביבך למבני אבן מ"שר הטבעות" או לחלליות מ"מסע בין כוכבים", או להלביש את כל הסובבים אותך בגלימות ושריונות. אם קיואיקו הייתה רוצה למכור את העדשה לחברה מסחרית, כל זה היה נחמד מאוד, אבל כחוקרת אקדמית רצינית… טוב, האמת הייתה שקיואיקו כבר נחשבה חוקרת אקדמית רצינית, מוערכת, עטורת פרסים יוקרתיים ומענקי מחקר נדיבים, ולא היה אכפת לה מה יחשבו עליה. וכמובן, היא עצמה השתגעה על הממשק החברתי. בינה לבין עצמה, גאות הייתה משוכנעת למדי שכל המטופלים של העדשה הרגישו כמוה ולא כמו קיואיקו, ושאם מישהו מהם השתמש בממשק החברתי זה היה רק בגלל שטרם הבינו כיצד לכבות אותו. היא הקליקה במהירות על אחד הכפתורים הקטנטנים בצד משקפיה כדי להעלים את הממשק החברתי. "זה גורם לי להרגיש עוד יותר מוגבלת ממה שאני מרגישה גם ככה."
"גם אני משתמשת בעדשה, פרודו," קיואיקו הזכירה לה, קולה רך.
"אבל את לא צריכה אותה כדי לא ללכת לאיבוד כשאת יוצאת מהדירה שלך במעונות הסטודנטים ללכת לאוניברסיטה, באותו מסלול שהלכת שבע שנים. את לא נכה בלעדיה."
"נסי לראות אותי מתלבשת בבוקר בלעדיה," רטנה קיואיקו, וגאות חייכה בעל כורחה. קיואיקו השיבה לה חיוך, אבל אז נשמע מכיסה הצליל המוכר של קבלת הודעה בטלפון. היא הושיטה יד לעדשה שלה, נזכרה שנתנה אותה לגאות ושלפה את הטלפון מכיסה. חיבור העדשה לטלפון – שיחות, הודעות, מיילים ורשתות חברתיות – היה מאפיין נוסף של הממשק החברתי. גם את זה גאות שנאה. היא תמיד הרגישה מוצפת.
קיואיקו הזעיפה פנים.
"מה קרה?"
"שטיינר והחלאות שלו שוב במעבדה, מפריעים לסאדייה לתדרך את הפרויקטנטים החדשים. אנחנו צריכות ללכת להציל אותה. אולי עדיף שתיקחי ממנה את ההדרכה –"
"לא," אמרה גאות נחרצות. "לא נמאס לך לשאול?"
"לא," ענתה קיואיקו באותו טון. "במיוחד כי אני יודעת שיום אחד תגידי לי כן."
"שתינו ידענו שזו טעות עוד לפני ששכנעת אותי לקחת את עבודת התרגול ההיא. אני לא מרצה. אני מתכנתת."
"קורס לא מוצלח אחד לא הופך אותך לכישלון כמרצה, פרודו. משתפרים עם הזמן. אם מנסים." קיואיקו החליקה את אצבעה בכמה תנועות מהירות על מסך הטלפון, ככל הנראה מודיעה לסאדייה שתגיע תוך רגע.
"לא, תודה. אגב, למה העדשה שלך לא מתרוקנת כל הזמן? את מחוברת לרשתות החברתיות שלך כמו אינפוזיה."
"אני מניחה שזה בגלל שהעדשה שלי לא צריכה לתקן נזק נוירולוגי שגורם להתקפים אפילפטיים, אובדן חוש התמצאות ובעיה בזיהוי פרצופים," אמרה קיואיקו.
"ואו. כל אלו?" קולה של גאות היה יבש. "נשמע ממש כמו סוג של נכות."
"נפלתי ישר בפח הזה, נכון?" קיואיקו זקפה אליה גבה, מחייכת. "זה בסדר. יום אחד תגידי לי כן. יש לי סבלנות."
***
זה היה נכון. סבלנותה של קיואיקו הייתה אינסופית. היא ישבה שעות אחרי הלימודים עם סטודנטים אִטיים. היא הדגימה את תהליך ההרכבה של העדשה שוב ושוב לתלמידי התואר השני. קיואיקו עצמה עברה על כל הנתונים שהתקבלו מהעדשה, השקיעה שעות בכתיבת בקשות למענקים ופניות לקרנות פיתוח, פגשה כל אחד מהמטופלים הפוטנציאליים כדי לאשר אותם באופן אישי, הציגה להם את הטכנולוגיה הניסיונית של העדשה והסבירה להם בפירוט את דרך פעולתה, מתרגמת את הלשון המדעית להסברים פשוטים, והתקינה אותה אצל כל אחד ואחד מהם. ואיכשהו, היה לה זמן להגיע להציל את גאות בכל פעם שנכנסה להתקף אפילפטי. פרופסור שטיינר היה אולי האדם היחיד שאתגר את סבלנותה באמת.
המעבדה המתה אדם, אבל רק שלושה קולות דיברו – צעקו, בעצם, רמים מספיק כדי להישמע כבר מהמעלית. הפרויקטנטים, סטודנטים לתואר ראשון, עמדו צמודים לשולחנות ולקירות ונראה שקיוו להתמזג בהם. שלושה אנשים עמדו בגבם לדלת, כך שגאות וקיואיקו לא יכלו לזהות אותם, אבל העדשה אמרה לגאות שהיא מכירה רק אחד מהם – את פרופסור שטיינר עצמו, שהתנשא מעל סאדייה. למעשה, שלושתם התנשאו גבוה מעליה, אבל הדוקטורנטית לא נרתעה מפניהם. היא ניצבה על מקומה, ידיה על מותניה, זועפת כמו אלת נקם. כשדיברה, המבטא שלה התחזק מהכעס. "פרופסור שטיינר, אני דורשת שתצא מכאן. אם אתה רוצה לדבר עם פרופסור יושינו, תקבע פגישה כמו –"
"ניסיתי לקבוע פגישה. הפרופסור שלך מסננת אותי, ואם אני קובע אִתה, היא לעולם לא מגיעה. וזו בדיוק הסיבה שאני מתכוון לעמוד כאן ולחכות לה."
"לא, אתה לא. לא כאן. חכה במשרד שלה, או מחוץ למעבדה –"
"אני מצטער, אבל הפרופסור צריכה להבין שתכנית עידוד הילודה והשבחת הגנים האקדמית לא תתפוגג אם היא תמשיך להתעלם ממנה," אמר שטיינר. "אנחנו נחכה ממש פה. את מוזמנת להמשיך."
"אין לי שום כוונה להעביר הדרכה כששלושתכם עומדים פה ומפחידים את הסטודנטים," הכריזה סאדייה. "אם לא תעזבו, אני אקרא לאבטחה."
"זה לא יעבוד לה," מלמלה קיואיקו, דעתה מוסחת. היא צדקה, כמובן. בעולם מושלם, סאדייה, שנמנתה על סגל המעבדה, הייתה בהחלט זכאית לגרש משם אדם שלא היה שייך לצוות. אבל היא הייתה דוקטורנטית, ושטיינר היה פרופסור בעל שם. אנשי האבטחה פשוט יתקשרו שוב לקיואיקו, וההדרכה תמשיך להתעכב.
קיואיקו מלמלה משהו על אזעקת אש, רק חצי ברצינות, וגאות הקשיבה לה רק בחצי אוזן. היא הביטה בסאדייה, בסומק הזועם על פניה, בתנועות ראשה החדות שגרמו לקווצות שׂיער בודדות, חומות-כהות, לחמוק מתוך הצעיף דמוי החיג'אב שהיה כרוך סביב שׂיערה וצווארה. הן ריחפו סביב פניה, מרמזות על שפע השׂיער שעוד נותר מכוסה. רוב הצעיפים של סאדייה היו הדוקים, אבל לעתים, בדרך כלל בקיץ, הייתה עוטה צעיף קל יותר, וגאות הייתה רואה שמץ שׂיער חום בצִדי פניה או מעל מצחה. היא דמיינה לעתים את ראשה של סאדייה כשלא היה מכוסה, את השׂיער החום העשיר גולש על כתפיה. חלף רגע לפני שקלטה שקיואיקו השתתקה ושהיא מביטה בה, חיוך קל על שפתיה. גאות הסמיקה.
"את יודעת, פרודו, אין איסור על יחסים רומנטיים במקום עבודה כשלא מתקיימים יחסי מרות," העירה קיואיקו בשוויון נפש.
"אל תהיי טמבלית," אמרה גאות בתשובה, פניה בוערים. "אין לך נושאים יותר דחופים לעסוק בהם כרגע? נניח הפלישה הזו למעבדה שלנו? למעבדה שלך?"
"אני רק אומרת," קיואיקו המשיכה לחייך.
"קיו!" גאות חיככה את רקתה הימנית. "היא ערבייה, היא דתייה, אני לא חושבת שהיא אפילו יודעת שדברים כאלו קיימים."
"היא ערבייה דתייה אקטיביסטית טבעונית שגרה במרכז תל-אביב," אמרה קיואיקו ביובש. "אל תהיי גזענית."
"קיואיקו!" גאות ניסתה ללחוש ולצעוק באותו זמן. "מה עם שטיינר?!"
קיואיקו נאנחה ונגעה במשקפיה, במקום בו בדרך כלל הייתה העדשה שלה. "אני חושבת שהוא לא ירפה מאִתנו הפעם."
שטיינר עצמו התחיל להגיע למעבדה רק בזמן האחרון. במשך תקופה ארוכה היה שולח את עוזרי המחקר שלו עם טפסים לחתימתה של קיואיקו, אבל לאחרונה, כשאלו חזרו בידיים ריקות שוב ושוב, הגביר את הלחץ ושלח את עמיתיו בתכנית עידוד הילודה האקדמית. "הוא לא מכיר אותי אישית, נכון?" שאלה גאות. "כלומר, עד כמה שאני זוכרת, לא הייתי במעבדה בפעם הקודמת שהוא הגיע, ובפעם שלפניה הוא בקושי הסתכל עלי והלך ישר למשרד שלך."
"נכון. למה?"
"ואת חושבת שהוא…" גאות היססה. "שמע עלי?"
"שמע עלייך מה?" קיואיקו הביטה בה וקימטה את מצחה. "שטיינר נמצא במעבדה שלו פעמיים-שלוש בשבוע ובשאר הזמן בחברה שלו. אין לו זמן להתעניין באף אחד שלא עושה לו בעיות כמוני."
"מעולה," אמרה גאות, נלהבת, והנמיכה את קולה מיד, מציצה דרך הדלת כדי לוודא ששטיינר לא ראה אותה. לא הייתה סיבה לדאגה – שטיינר עדיין עמד בגבו אליהן, וסאדייה התווכחה אִתו בטונים הולכים ועולים. סאדייה הבחינה סוף-סוף בנוכחותן מבעד לחלון הקטן הקבוע בדלת, ואיכשהו, בשליטה עצמית מוחלטת, סימנה בתנועות קטנות לגאות ולקיואיקו ללכת משם.
"מעולה?" קיואיקו הביטה בה, גבותיה מורמות. גאות חייכה אליה.
"יש לי רעיון ממש, ממש נוראי."
***
"פרופסור שטיינר!" קיואיקו פסעה אל תוך המעבדה, פניה חמורי סבר וקולה מלא סמכות. "למה אתה שוב מפריע לסטודנטים שלי?"
שטיינר הסתובב, וגאות, שנותרה מאחורי דלת הכניסה למעבדה, מיהרה להרכין את ראשה כדי שלא יראה אותה בחלון. בראש כפוף היא נסוגה לאחור עד שעברה את הפינה, ומשם השקיפה אל חלון המעבדה מבלי ששטיינר ואנשיו יראו אותה. היא לא שמעה את המשך השיחה, אבל ראתה את שטיינר הגבוה והרחב נרתע לאחור מפני האישה האסיאתית הקטנטנה, ועונה בנפנוף ידיים מזלזל. קיואיקו הניפה יד והוא השתתק. היא אמרה משהו בפנים חתומים והסתובבה. שטיינר ושני מלוויו הלכו אחריה אל תוך המשרד. זה היה האות.
גאות פרצה פנימה. היא טרקה את הדלת הכבדה בכוח, וכל מי שנותר במעבדה כמעט קפץ מעורו. הם בהו בה, מבולבלים. הרעש נשמע היטב במשרד של קיואיקו, וכולם פנו להביט בה.
גאות הזעיפה את פניה ותלשה את המשקפיים מעל אוזניה. לרגע, הכול סביבה היה זר – פניהם של האנשים, המעבדה עצמה. היא הכריחה את עצמה לא להיכנע לבהלה הרגעית. "פרופסור יושירו!" היא צעקה, מנופפת במשקפיים. "ההמצאה שלך לא עובדת!"
למרבה המזל, הסטודנטים היו מפוחדים מכדי לעצור אותה, וסאדייה הייתה מבולבלת מדי. גאות הלכה אל המשרד ופרצה פנימה, הודפת את הדלת בכוח. אחד הגברים המלווים את שטיינר פנה אליה, בפנים קרים. גאות הבחינה שציציות בצבצו מתחת לשולי חולצתו. "גבירתי, הפרופסור עסוקה כרגע, את מוזמנת לחזור –"
"לחזור מתי? כששוב יהיה לי התקף?" גאות הניפה מולו את המשקפיים והוא נרתע. העדשה הבהבה בצבעים בוהקים. "היא הבטיחה לי שהדבר הזה יעזור לי!"
קיואיקו, רגועה ואדיבה כתמיד, פנתה אליה. לרגע מבהיל, גאות שוב לא זיהתה אותה בלי העדשה, תחושה שהתחזקה כשקיואיקו שאלה בנימוס, "גברת…?"
גאות קפאה לרגע. "ג-גלי. גלי הלוי."
"גלי, אם תחכי לי בבקשה בחוץ, נסיים כאן תוך כמה דקות ואני או הדוקטורנטית שלי נבוא לבדוק מה לא בסדר עם התקן העדשה שלך –"
"וזה גם יחזיר לי את השנים שירדו לי מהחיים כשנתקעתי באמצע הכביש היום?" גאות קיפלה את משקפיה, לקחה את ידה של קיואיקו ודחפה לתוכה את המשקפיים. "את יודעת מה זה להיתקע באמצע מעבר חציה עם התקף אפילפסיה כשהרמזור מתחלף, פרופסור יושירו?"
"יושינו," תיקנה קיואיקו. "אני מצטערת מאוד שחווית את זה, גברת הלוי, אבל כמו שבוודאי הסברנו לך, העדשה היא בגדר טיפול ניסיוני כרגע. היא לא פועלת בכל המקרים, ואנחנו ממליצים לחולים שמורגלים לתרופות או לליווי צמוד לא לוותר עליהם עד סוף תקופת –"
"את תקשיבי לי!" קטעה אותה גאות, קולה מתרומם באוקטבה, והצביעה לעבר קיואיקו. "תקשיבי!"
"אני מצטער, אבל אנחנו ניאלץ להוציא אותה מכאן," אמר הגבר עם הציציות. הוא הושיט יד אל גאות.
"אתה לא תוציא אף אחד מהמשרד שלי," אמרה קיואיקו. "ואם תיגע במטופלת שלי, תתחרט על כך."
הוא עצר, קפוא.
"תקשיבי!" המשיכה גאות, אצבעה עדיין מונפת לעבר קיואיקו. היא מיקדה את עיניה באורות הפלואורסצנט. "תקשיבי! תקשיבי! תקשיבי!" היא הניעה את אצבעה בתנועות קצובות, קצרות, כאילו ניסתה להוריד את ידה ולא הייתה מסוגלת. "תקשיבי! תקשיבי!"
יד תפסה בכתפה של גאות, והיא אילצה את עצמה שלא להסתובב אל האיש ולהעיף את ידו מעליה.
"אל תיגע בה, שטיינר!" קראה קיואיקו. "זה התקף אפילפסיה. לחץ רק יעשה את המצב גרוע יותר."
היד הוסרה מעל גאות. היא השתתקה, אבל הבעתה לא השתנתה, אצבעה נותרה מונפת ומבטה עדיין היה ממוקד באורות.
"התקף אפילפסיה?" אמר המלווה השני של שטיינר, שדיבר לראשונה. "ככה לא נראית אפילפסיה. היא אמורה לפרכס ולהזיל ריר –"
"מעניין," קטעה אותו קיואיקו, וגאות דמיינה את גבותיה מתרוממות קלות. "חשבתי שאתה גנטיקאי, פרופסור שטיינר. לא היה לי מושג שאתה והעמיתים שלך מחזיקים בנוסף לכך בתארים מתקדמים ברפואה. וגם לא ראיתי איש מכם בכנס האחרון של מומחים באפילפסיה פוקלית שנערך בהארווארד. הייתם חולים, אולי?"
גאות, נאמנה להתקף שלה, לא יכלה להביט בפניה של קיואיקו, אבל התרשמה עמוקות מהתערובת המהולה היטב של שעשוע ובוז, שהבריקה את קצותיה של כל מילה מושחזת.
"אם תסלחו לי, רבותיי, המטופלת שלי דורשת את תשומת לבי, והנוכחות שלכם כאן מחמירה את מצבה," המשיכה קיואיקו באותו טון יבש. היא פסעה מול גאות כעת, אוחזת בכתפיה בשתי ידיים, והנחתה אותה בזהירות אל אחד מהכיסאות. "בואי, גלי, תכף זה יעבור. חבל מאוד שהסרת את העדשה."
"את לא יכולה להמשיך להתחמק –" קרא האיש עם הציציות, אבל שטיינר אמר "מספיק," והאיש השתתק. "אנחנו נחזור אחר כך, פרופסור," אמר שטיינר, ואז הדלת נסגרה. מאחוריה שמעה גאות פסיעות, מילים זועפות נלחשות, ואחריהן את דלת המעבדה הכבדה נטרקת. קיואיקו וגאות חיכו עוד שתי דקות, ואז, כאילו תיאמו זאת מראש, פרצו שתיהן בצחוק.
סאדייה בהתה בהן בפנים חיוורים והמומים. ההבעה, בשילוב השׂיער שנמלט מהצעיף, שיוו לה כעת מראה צעיר ומבוהל, מה שגרם לקיואיקו ולגאות לצחוק חזק יותר.
"אני שמחה שזה משעשע אתכן." סאדייה קפצה את שפתיה ושילבה את זרועותיה על חזה. "כי זה לא יעבוד שוב, התעלול הזה. הפרויקטנטים לא למדו כלום היום, ודחיתי לקיואיקו ראיונות עם שני מטופלים חדשים, וחצי מהמעבדה הייתה באמצע עדכון גרסה, אז יש סיכוי טוב שכל מי שהתחבר לעדשה בשעה האחרונה קיבל הודעת שגיאה!"
"אני התחברתי לעדשה," אמרה גאות, מבוישת מעט, ולקחה מקיואיקו בחזרה את המשקפיים שלה. "היא עובדת."
"נכון. נכון. שכחתי." סאדייה נשמה עמוק וחלק מהמתח כאילו התנקז מגופה. היא דאגה למטופלים, הבינה גאות, וחשה חמימות פתאומית כלפי האישה הצעירה והזועמת, שהצליחה בקלות רבה כל כך לשכוח משהו שכולם היו ערים ומודעים לו תמיד בנוגע לגאות. גם לקיואיקו הייתה עדשה, כמובן, אבל קיואיקו הייתה המנחה שלהם, הבוסית שלהם, והגאונה שהמציאה את הטכנולוגיה. גאות הייתה מתכנתת שעבדה במעבדה שלה ואיכשהו הצליחה לסיים דוקטורט, ככל הנראה כי ריחמו עליה בוועדה האוניברסיטאית – אלה לפחות היו הלחישות שליוו אותה בקמפוס, וככל שעבר הזמן, שכחה גאות שאי-פעם חשבה אחרת.
קיואיקו יצאה מהמשרד אל המעבדה כדי לבדוק את העלאת הגרסה באחד המחשבים, וגאות מיהרה לעשות כמותה. סאדייה הלכה בעקבותיהן, נאנחת, והיטיבה את קווצות השׂיער הסוררות בחזרה מתחת לצעיף שלה. "בכל מקרה, קיואיקו, זה לא יכול להימשך ככה. באמת. הם מפריעים לנו לעבוד על העדשה, הם מפריעים לנו לדבר עם מטופלים, הם מפחידים סטודנטים חדשים… לא שזה משנה כרגע, כי התור להתקבל למעבדה שלך נמשך מפה ועד עבודה סוציאלית, אבל –"
"לא, את בהחלט צודקת, סאדייה." קיואיקו נאנחה וצבטה את גשר אפה מעל משקפיה. "התלוננתי על שטיינר אצל הדיקן, אבל יש לו יותר מדי כוח באוניברסיטה הזו."
"אז למה אנחנו עדיין באוניברסיטה הזו?" שאלה סאדייה.
"כי אף מוסד אקדמי אחר לא ייתן לנו מענק גדול כל כך," ענתה קיואיקו.
"אף מוסד אקדמי אחר בארץ," אמרה סאדייה.
גאות קפאה. קיואיקו וסאדייה לא הסתכלו עליה – או בעצם, נמנעו מלהביט בה באופן ברור כל כך, עד שגאות הרגישה כאילו הייתה פיל ורוד שהיה עליהן להעמיד פנים שאינן רואות. היא סובבה אליהן את גבה, הוציאה את העדשה הריקה מהתיק שלה ודחפה אותה לטעינה. מה עוד היא הייתה יכולה לעשות? אם תשב מול המחשב שלה, תביט ישירות אליהן. לקחת מחשב של מישהו אחר? אולי לצאת מהמעבדה? גם זה יהיה בולט וברור מדי. בסופו של דבר, היא התיישבה מול המחשב שלה, הפעילה מוזיקה רועשת והרכיבה את האוזניות. אבל היא בכל זאת שמעה אותן.
"סאדייה, כבר דיברנו על זה," קיואיקו נשמעה עייפה, אבל גאות הכירה אותה היטב ושמעה את האזהרה החבויה מתחת לדבריה. אמרתי לך לא לדבר על דברים כאלו כשפילים ורודים נמצאים בחדר. "מעבר לחו"ל יעכב את המחקר בשנה לפחות. עד שנגיע לשם, נבנה את המעבדה החדשה, נשיג סטודנטים, שלא לדבר על אישורי ועדות האתיקה כדי להתחיל ניתוחים על מטופלים. את זוכרת כמה זמן זה לקח?"
"זה יהיה שונה הפעם," אמרה סאדייה. "יש לך שם עולמי. האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר מעוניינות בך –"
"סאדייה, השיחה הזו נמאסה עלי כמעט כמו השיחות עם שטיינר." קיואיקו קמה. סאדייה התכווצה, אבל נותרה איתנה במקומה. "כל הדיון הזה ממילא תאורטי. אין לי זמן להתחיל להתכתב עם אוניברסיטאות בכל העולם –"
"כבר שלחתי בקשות לאוניברסיטאות!" קראה סאדייה, ומיד השתתקה וטמנה את מבטה באריחי הרצפה.
קיואיקו קמה על רגליה, עיניה הצרות מצטמצמות עוד יותר. "עשית מה?"
סאדייה נשפה והרימה את עיניה באִטיות רבה, כאילו אזרה אומץ להביט בקיואיקו. "שלחתי מידע על המחקר, קורות חיים שלך ואת רשימות הפרסומים והמאמרים שלך," אמרה בשקט. "כל האוניברסיטאות שפניתי אליהן חזרו אלינו. כולל אם-איי-טי והארווארד."
גאות הכריחה את עצמה לנשום. היא לא יכולה לחטוף התקף. לא עכשיו. להפתעתה, דמות בוהקת הופיעה בשולי שדה הראייה שלה, מאחורי סאדייה, והחלה להתקרב. דמותה של קיואיקו, לבושה בבגדי אלפים לבנים. האסיסטנט המתוכנת האוטומטי של התוכנה להתמודדות עם התקפי אפילפסיה או חרדה. עצם נוכחותה של הדמות הממוחשבת הייתה מרגיעה, אף על פי שהיה מוזר לראות השתקפות של קיואיקו האמִתית, שעמדה קרוב כל כך, בפנים החלקים מדי, הממוחשבים, הלא טבעיים. גם קיואיקו לא אהבה את הדמות הממוחשבת. ההחלטה שהיא תהיה פניו של תוסף האפילפסיה התקבלה נגד רצונה, בהצבעת מעבדה דמוקרטית שנועדה ליישב את המחלוקת בין גאות, שרצתה את דמותו של מרווין מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", וקיואיקו, שרצתה את דמותה של נני אוג מ"עולם הדיסק". סאדייה הייתה זו שהציעה את פניה של קיואיקו, וההצעה התקבלה בהתלהבות רבה – כמעט פה אחד, למעשה, כך שקיואיקו, היחידה שהתנגדה, נאלצה לקבל אותה. אפשר היה לשנות את הדמות בתוסף האפילפסיה לכל דמות אחרת, כמובן, אבל גאות מעולם לא החליפה אותה למרווין.
היא מיקדה את עיניה בדמות כדי לא להביט בקיואיקו האמִתית ובסאדייה. המעבדה המרווחת הייתה לפתע צפופה מדי, חנוקה מדי. גאות הפעילה את הרשת החברתית, והאוואטרים מילאו את החדר, גורמים לוויכוח להיראות אינטימי פחות. גאות הביטה בשני פוקימונים משחקים ומתגלגלים על הרצפה, בזקן שהלך עם מקל הליכה אל תוך אחד השולחנות, באישה צעירה במעיל ומשקפי שמש שדיברה בטלפון תוך כדי הליכה וחייכה. גאות מעולם לא העזה לדבר עם מישהו בטלפון תוך כדי הליכה, גם כשהעדשה פעלה. לעתים, כשלא הייתה ערנית מספיק לסביבתה, הלכה לאיבוד אפילו עם העדשה. הלוואי שהייתה מסוגלת לזכור את החופש הזה, את היכולת לנוע במרחב בלי לפחד. היא ידעה שפעם הייתה כזו, כשהייתה ילדה. שהתרוצצה חופשייה, טיפסה על עצים, רצה להרפתקאות עם חבריה. היא הייתה ילדה שובבה ומרדנית, אבל היא תמיד חזרה הביתה. אז, עוד ידעה את הדרך.
קיואיקו עדיין שתקה, אבל סאדייה התפתלה תחת מבטה. גאות זכרה את המבט המאוכזב הזה, על אף שהופנה אליה פעמים מעטות מאוד. היא הייתה מעדיפה לחטוף עוד התקף על המדשאה באמצע היום מול כולם. היא הייתה מעדיפה לחטוף מאה התקפים כאלו.
"לא התחייבתי לכלום," אמרה סאדייה. היא דיברה בשקט, באִטיות, כאילו נאבקה להוציא כל מילה מפיה. "כתבתי להם בשמי, כדוקטורנטית שלך, ואמרתי שאנחנו בוחנות אפשרויות, שאנחנו רק אוספות מידע כרגע. אבל כולם חזרו אלי. הם ישמחו לדבר אתך על –"
"אם תעשי דבר כזה שוב, לא יהיה לך עוד מקום במעבדה שלי," קולה של קיואיקו היה קר. סאדייה בהתה בה, חיוורת ומכווצת, ונראתה שוב צעירה מאוד. "המעבדה לא עוברת לשום מקום. אני לא מוכנה לשמוע עוד מילה בנושא. בזבזת יותר מדי מהזמן שלי. לכי לקרוא לסטודנטים."
סאדייה הנהנה במהירות, דמעות נקוו בעיניה. קיואיקו בחנה אותה עוד רגע, ואז, בלי מילה נוספת, הסתובבה, הלכה אל המשרד שלה וסגרה את הדלת.
סאדייה נשפה אוויר בקול, וגאות, שגם עיניה נמלאו דמעות, טמנה את מבטה במסך המחשב, העמידה פנים שלא הקשיבה לשיחה וייחלה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותה.
"אני מצטערת שעשיתי את זה מולך," אמרה סאדייה, קולה שקט. "זה היה נורא מצִדי."
"לא, אני… זה… זה בסדר…" מלמלה גאות, עיניה נעוצות בשורות הקוד אותן הפסיקה להשלות את עצמה שהיא קוראת.
"היא לא מבינה," אמרה סאדייה. "היא לא חיה מספיק שנים במדינה הזאת, שמקדשת את הילודה, והיא לא גרה כאן כשהעבירו בכנסת את החוקים החדשים ל'עידוד' תרומת זרע וביציות." היא נשפה אוויר. "והיא גאונה, גאות. היא באמת גאונה. העדשה הזו – היא תקבל עליה פרס נובל יום אחד. גם שטיינר יודע את זה, וזו הסיבה שהוא נחוש כל כך. היא לא תנצח אותו בקרב הזה. התמיכה שהוא מקבל רק מתחילה בדיקן, והיא ממשיכה לדרגים הרבה יותר גבוהים. אולי הם היו יורדים ממנה אם היא הייתה במערכת יחסים והם היו יודעים שיש לה תכניות לילדים משלה, אבל כולם יודעים שאין לה. בסוף היא תצטרך להיכנע לו, או לעבור למקום נאור יותר."
"כן," אמרה גאות, קולה חלול. "אני יודעת."
היא חלמה על מקומות אחרים, כשהייתה ילדה. כך סיפרו לה, לפחות. חלמה לטייל ולנדוד בעולם. ואז הייתה התאונה. הם לא חשבו שגאות נפגעה קשה, לפחות לא עד שפקחה את עיניה ולא הצליחה לזהות את משפחתה. הגולגולת הייתה שלמה, אבל הרופאים התחילו לדבר על נזק נרחב לאונה הטמפורלית הימנית. במשך שנים איש לא הסביר לגאות מה זה אומר. היא רק ידעה שפתאום לא הכירה את הפנים של ההורים שלה, של המורים, של החברים. שלא הייתה מסוגלת עוד ללכת הביתה מבית מהספר לבדה, שלא הייתה מסוגלת עוד להתרוצץ בשכונה ולחזור. שלפעמים הייתה פשוט נתקעת, בוהה באור, חוזרת על מילים, צועקת, קופאת, ולא זוכרת דבר. לאט-לאט, הפכה מילדה סקרנית והרפתקנית לילדה מסוגרת ומפוחדת. היא שכחה את החלומות.
"גאות?"
היא הרימה את מבטה וכמעט נרתעה. סאדייה הייתה קרובה מאוד, עיניה החומות העמוקות, המבריקות מדמעות, מביטות ישר בעיניה של גאות. היא ידעה מה סאדייה עומדת לומר. שכולם יודעים שקיואיקו מתרצת תירוצים, שהסיבה היחידה האמִתית שלה לא לעזוב היא גאות. אבל סאדייה לא אמרה דבר מכל אלו. היא רק אמרה, "גאות, אין שום סיבה שהעדשה לא תוכל לזהות עבורך פרצופים ולנווט עבורך במדינה אחרת, בדיוק כמו בישראל."
גאות נרתעה, לִבּה הולם באוזניה כמו רעם. מה יכלה לומר לסאדייה? שאנשים זרים היו גורם מעורר אימה עבורה? שמקומות זרים העלו את הסיכוי להתקפי אפילפסיה חמורים? שגם כאן, באוניברסיטה שהשלימה בה שלושה תארים ובילתה בה את רוב חייה הבוגרים, במגורים שבהם חיה כבר קרוב לעשור, חייה של גאות נשלטו על ידי חרדה? שכל בוקר טמן בחובו מאבק לקום, לצאת מהבית, להתלבש, ללכת לאוניברסיטה? שלעתים קרובות מדי הסיבה היחידה שגאות הצליחה בכך הייתה כי לא רצתה לאכזב את קיואיקו?
"סאדייה, זה… הרבה יותר מסובך ממה שאת חושבת," היא אמרה בשקט, לבסוף. "העדשה היא יותר מהפונקציות שלה. והן עדיין לא מספיק טובות בשביל…" להפוך אותה לבן אדם מתפקד? אולי הן לעולם לא יהיו מספיק טובות. "לא עזבתי את ישראל אף פעם. בקושי יצאתי מתל-אביב. אפילו בדרך לאוניברסיטה אני מצליחה ללכת לאיבוד…" היא לא הייתה מסוגלת להמשיך. היא ניסתה לנשום עמוק, אבל גרונה צרב שוב. סאדייה נרתעה, כאילו הרגישה שעצם נוכחותה פגעה בגאות. עיניה היו מלאות חמלה, וגאות תהתה לרגע קצר אם יתכן שסאדייה לא נלחמה רק על קיואיקו והמעבדה.
"אני מצטערת," לחשה סאדייה שוב, ואז הפנתה את מבטה ומיהרה החוצה מהמעבדה. הרגע חלף, וגאות נותרה לבדה.
בסופו של דבר, היא תמיד הייתה לבדה.
***
"אני מפריעה?" שאלה גאות.
"את עוד כאן? מה השעה בכלל?" קיואיקו הייתה שקועה כל כולה במסך שלה, בריכוז מוחלט, גם אחרי שתים-עשרה שעות עבודה. עיניה התרוצצו, קוראות במהירות שורה נוספת, ואז עצרה וחייכה אל גאות. "בטח, בואי."
אור הפלואורסצנט הפך את שׂיערה לשחור-כחול, מה שהיה מוזר למדי, ואז גאות הרימה את עיניה והבחינה שלמרות שזו הייתה שעת לילה מאוחרת, המשרד של קיואיקו היה מלא באור שמש. קיואיקו חיברה את העדשה שלה למקרן ההיקפי במשרד, והקרינה סביבה תמונה בשלוש מאות ושישים מעלות: מישור דשא רחב, יערות תוחמים את צדדיו, ובמרכז אחוזה עצומה, עתיקה ויפהפייה, שסימני איקס מעטרים אותה. התמונה נראתה מוכרת, תחושה משונה כל כך עבור גאות שהיא נעצרה להביט, עיניה רחבות. "מה זה? הייתי פה פעם?"
קיואיקו הרימה את עיניה וחייכה אליה. "קשה לי להאמין. אחוזת אקסווייר, ווסטצ'סטר. זה יתווסף לאפשרויות בעדכון הגרסה הבא."
"מה'אקס-מן'?" גאות לטשה מבט. "אבל היא נראית כל כך…"
"אמִתית?" קיואיקו נראתה מרוצה. "פגשת פעם את גרגור, המעצב? הוא גאון."
"הוא גר בגרמניה, לא? איך אני אפגוש אותו?" גאות חייכה.
"אם תפעילי את הממשק החברתי, פרודו…"
"אין לי כוונה לבזבז זמן בתפיסת פוקימונים," אמרה גאות וגלגלה את עיניה. "את באמת חושבת שכל השטויות האלו משפרות את החוויה בשימוש בעדשה?"
"מה יותר קל לך, לזכור את בניין גילמן ואת הספרייה המרכזית, או את הוגוורטס ואת המילניום פלקון?"
קיואיקו החוותה באוויר, ודמויות הרפאים החלו להסתובב סביבן, הפעם לבושות כאנשי האקס-מן. "ותגידי לי שלא קל יותר לזכור אנשים כשהם נראים ככה. זה יעשה את העדשה מושכת במיוחד לילדים. תאמיני לי שהם יעדיפו פוקימונים וטירות וחלליות ואקס-מן ואלפים."
גאות עיוותה את פניה. זה היה ויכוח עתיק ביניהן. השאלה הפילוסופית כמעט אם העדשה צריכה להיות כלי עזר רפואי רציני להפרעות נוירולוגיות קשות, או מוצר שהוא גם משחקי ומהנה. "אין לנו מטופלים ילדים."
"יהיו לנו, פרודו."
"ובכל מקרה, תצטרכי לתת אופציות למוגלגים. לא כולם אובססיביים כמוך לשר הטבעות ול-"
"אה, כמעט שכחתי, יש לי משהו בשבילך." קיואיקו הסתובבה ושלפה מאחת המגרות חפץ קטן וכסוף. היא השליכה אותו אל גאות. "הנה, קחי."
גאות תפסה את המכשיר הקטן. "מה זה?"
"מטען נייד," אמרה קיואיקו. "תתחדשי."
"אהה… תודה? יש לי חמישה, אבל –"
"מטען לעדשה, גאות," אמרה קיואיקו, קולה יבש, אבל עיניה נצצו במשובה. "זה מתחבר ליו-אס-בי."
"מה?!" גאות בהתה בה, ואז הביטה בחפץ הקטן, וחשה שידיה רועדות. "ממתי?"
"אתמול בצהריים. זה אב-טיפוס."
"את משוגעת לגמרי! מה אם הייתי מפילה אותו?"
"שטויות. הסטודנטים בנו אותו. הייתי מבקשת שיבנו עוד אחד. הם גם ככה בילו היום יותר מדי שעות על הדשא."
גאות אימצה אל לִבּה את המכשיר הכסוף. קיואיקו התמתחה. "מה השעה כבר?"
"אחת-עשרה."
"אלוהים. בואי, אני אלווה אותך הביתה."
"רגע." גאות היססה. "את יכולה לכבות את זה שנייה?"
"באמת? מה את צריכה להגיד לי שפרופסור אקסווייר לא צריך לשמוע?"
גאות לא חייכה בתשובה, ואט-אט, גם קיואיקו איבדה את חיוכה. "זה רציני, אני מבינה." היא החוותה בידה, והעדשה שלה הבהבה וכיבתה את ההקרנה. "אני אצטרך תה?"
"כנראה." גאות הרימה את הקומקום. "אני אמלא אותו."
"אל תלכי לאיבוד בדרך למטבח."
"מצחיק."
כשחזרה, קיואיקו כבר הוציאה מהארונות תיון לימונית-לואיזה, סוכרזית, ואת ספל הזכוכית הגבוה שגאות אהבה, וגם את קערת המרק העצומה שהיא כינתה ספל, שלתוכה זרקה את העלים הוורודים המיובשים המשונים שלה. גאות הצמידה את הכיסא של קיואיקו וכיסא נוסף לאחד הקירות. היא נגעה בעדשה שלה. "אפשר?"
קיואיקו הנהנה. גאות השתלטה על המקרן ההיקפי עם העדשה שלה, והקרינה על הקיר הגדול תיקיית מחשב רגילה, שנראתה כל כך צהבהבה ומשעממת אחרי אחוזת האקס-מן. "מה זה?"
"התשובות שסאדייה קיבלה."
קיואיקו העבירה לה את הספל שלה, ולא התיישבה. "והן מעניינות אותנו כי…?"
"סאדייה הכינה טבלת אקסל. הארווארד מציעים מלגה מלאה, קרן מחקר בגובה מגוחך לשבע שנים, מעבדה של 500 מטרים. באם-איי-טי הם מציעים קצת פחות מטרים, אבל יותר מימון ואפילו הצעות לשיתופי פעולה עם –"
"גאות…" קיואיקו נאנחה וסימנה בידה. המסך כבה. "את אומרת לי שאת מוכנה לעבור למדינה אחרת? רק הבוקר טענת שאת אפילו לא מוכנה לתרגל קורס."
"מתכנתים אפשר להחליף. סאדייה כבר יודעת את רוב מה שאני יודעת. גם ויקטור. ועבדת עם מספיק מתכנתים בעולם –"
"אני לא מקימה את המעבדה מחדש בלעדייך," אמרה קיואיקו. "שטיינר יצטרך לסגת בסופו של דבר."
גאות צפתה את זה. היא לא באמת ציפתה שהדיון יסתיים כאן. היא נשפה אוויר, מתכוננת לשלב הבא. "לא, הוא לא. ואם את לא יכולה להתפשר על העקרונות שלך ולהפקיד אצלו כמה תאים, תצטרכי להתפשר עלי."
"כמה תאים?" קיואיקו מצמצה, וגאות דמיינה ברק מכה מעיניה עם כל מצמוץ. "את חושבת שהעניין הוא באמת המטען הגנטי?"
"אני יודעת שאת לא חושבת ככה, אבל בפועל אין הרבה יותר מזה בהתעקשות שלך. אף אחד לא מבקש ממך לשאת ברחמך את הביציות שלך או לגדל את הילדים האלו. ברור שזה פוגע בחופש הפרט, וברור שבתור מישהי שלא רוצה ילדים זה מעצבן אותך, אבל זו לא באמת בקשה כל כך חסרת היגיון. הם רוצים לשמר את האינטלקט שלך. את מן הסתם מבינה למה הוא חשוב לדורות הבאים."
"כן," אמרה קיואיקו, קולה חד. "ובגלל זה אני משקיעה את זמני במחקר שלי. למטען הגנטי שלי אין שום חשיבות בעיניי, אבל לתלמידים שלי, אנשים לא פחות מבריקים ממני, שבחרתי בקפידה ושבהם השקעתי שנים של הוראה וחינוך, יש חשיבות. הם יהיו אלו שימשיכו את המחקר והעבודה שלי אחריי. אלא אם כן הם יעדיפו לעמוד ולהתווכח אִתי על בחירותיי האישיות, שהן עוד פחות עניינם משהן עניינו של פרופסור שטיינר."
גאות נשמה נשימות רדודות, מאלצת את פניה להישאר קפואים, מאלצת את עצמה לא להירתע, לא להתנצל, לא לתת לקולה לרעוד. דמות העדשה של קיואיקו הופיעה בפינת החדר, ממתינה למקרה שתזדקק לה, וגאות כיבתה אותה בתנועה עצבנית. קיואיקו אחת הייתה די והותר כרגע, הרבה יותר משיכלה לשאת, למען האמת.
"זו לא רק תרומת ביצית, גאות, וזה לא רק חוסר הרצון האישי שלי בילדים. אני לא מאמינה בתכנית הזו." קיואיקו הפנתה לה את גבה, והוסיפה סוכר לתה שלה, כפי שעשתה תמיד כשהייתה מוטרדת. לרגע, גאות חשה הקלה עצומה, כאילו הייתה מסוגלת שוב לנשום, ואז משקל העיניים החדות נח עליה שוב. "העולם הזה צריך מורים ומחנכים יותר משהוא צריך עוד ילדים. ובמיוחד ילדים לא רצויים. ומה לגבי מיליוני הילדים האחרים שאוכל לעזור להם? שישמחו להיות אלו שקיבלו ממני את העדשה?"
"קיו, אני מצטערת, אבל את עוזרת אולי לרבע מהאנשים שאת יכולה לעזור להם כל עוד את כאן."
קיואיקו בהתה בה. "את באמת מדברת אִתי על פוטנציאל לא ממומש? את?"
"קיואיקו," גאות אמרה, קולה רך. "נמאס לי להיות זו שמעכבת אותך. נמאס לי להיות זו שמונעת ממך את אם-איי-טי ואת הארווארד. נמאס לי להיות זו שבגללה את יוצאת משיעורים. נמאס לי להיות הבדיחה של הקמפוס."
קיואיקו הייתה חיוורת. התה שלה נותר זנוח, כפית הסוכר עדיין בתוך הספל המלא. היא הביטה בגאות. "את באמת חושבת שזה מה שאת?" שאלה, קולה מלא פליאה יותר מאשר עלבון.
גאות הוציאה את המעטפה שבערה בכיסה והניחה אותה על השולחן מול קיואיקו. "אני יודעת שאת לא רואה אותי ככה, אבל זה לא משנה כלום. אני מצטערת, אבל אני חייבת לחשוב על עצמי. אני עוזבת."
קיואיקו בהתה בה, פניה שבורים. "עוזבת? את המעבדה? לאן?"
"אני לא יודעת עדיין. אני מניחה שלמעבדה אחרת שבה אני לא מקורבת לראש המעבדה." היא בקושי הצליחה לומר את המשפט האחרון, להוסיף לדקירת הסכין את וידוא ההריגה. היא לא הייתה מסוגלת עוד לשלוט בדמעות. היא ניתקה את העדשה שלה מהחשמל, הרכיבה את המשקפיים, הסתובבה, ויצאה מהמשרד, מהמעבדה, עוזבת את המקום הראשון שבו מצאה חברת אמת, את העבודה שהייתה הדבר הטוב ביותר בחייה, את המחקר שהאמינה בו כל כך שהייתה מוכנה לוותר בשבילו על כל אלו.
היא לא הספיקה להגיע למעלית. ידה של קיואיקו תפסה בכוח בכתפה וסובבה אותה, וגאות ראתה, בפליאה, שגם היא בכתה. היא ניסתה להפנות את ראשה ממנה, לנער את אחיזתה, אבל קיואיקו חיבקה אותה, וגאות השעינה את ראשה על הכתף הדקיקה של האישה הקטנה. "אני באמת מצטערת," היא מלמלה בין הדמעות, אבל המילים היו חלולות וריקות. קיואיקו ספגה כל כך הרבה בגללה, התעכבה והתפשרה כל כך הרבה, עד שגאות פשוט לא ידעה איך תוכל אפילו להתחיל לנסח התנצלות כל כך כוללת, כל כך מקיפה ורבת שנים.
אבל קיואיקו לא הייתה מעוניינת בהתנצלויות. "טמבלית," היא לחשה. "בשביל מה הייתה כל ההצגה הזו, לכל הרוחות?"
גאות ענתה, קולה צרוד. "זו לא הייתה הצגה. לא הכול. לא שיקרתי בקשר לעזיבה שלי." היא הכריחה את עצמה להתנתק מהחיבוק, להביט בקיואיקו. "קיו… המחקר הוא מה שחשוב. העדשה. כל זה…" היא נופפה בכיוונה הכללי של המעבדה. "אמרת את זה בעצמך. העדשה יכולה לטפל בהרבה יותר אנשים בסופו של דבר. אבל לא מכאן. את יכולה להמשיך להיות דון קישוט, או שאת יכולה לקחת את עצמך למקום שבו אין כל כך הרבה טחנות רוח."
קיואיקו חייכה סוף-סוף, וגאות הבינה רק ברגע זה עד כמה הייתה זקוקה לחיוך הזה, כמה אבודה ובודדה חשה עד שראתה אותו. לרגע, הרגישה שוב כאילו היא בבית. קיואיקו הניחה יד דקיקה וארוכת אצבעות על כתפה. "את צודקת. וגם סאדייה צודקת. יהיה קל יותר במקום אחר, כמעט מכל בחינה. גאות, אני יודעת עד כמה המחקר חשוב לך. הוא חשוב לכל מי שנמצא במעבדה. איך את יכולה להעריך אותו כל כך, אבל לא להאמין ביכולת שלו לעזור לך?"
גאות נאנחה. "קיו, דיברנו על זה. אני לעולם לא אצליח לחיות ולתפקד במקום אחר. אני… בקושי מתפקדת כאן."
"פרודו…" קיואיקו חיקתה את האנחה שלה, אבל אז הרצינה. "גאות. אני יודעת שאת חושבת על עצמך כעל חולה, או נכה, או מוגבלת. אבל היסטוריית ההתקפים שלך מתועדת בעדשה, והיא נמצאת במגמת ירידה מתמדת. אפילו חוש הניווט ויכולת זיהוי הפנים שלך השתפרה. אין שום מגבלה אמִתית שמונעת ממך לחיות במדינה אחרת."
"לא," אמרה גאות, בושה ועלבון חונקים את גרונה. "אני אזדקק למלווה צמוד, כמו קביים. ואת לא יכולה לטפל בי כל הזמן. בסופו של דבר, אהיה חייבת להישאר לבד."
"גאות…" קיואיקו נאנחה וחיככה את רקתה הימנית. "לבד זו תחושה, לא מצב אובייקטיבי. יש לך את העדשה. את אף פעם לא באמת לבד. כשנפעיל את הממשק החברתי המתקדם –"
"כן, זה מאוד יעזור לי שג'ין גריי, קפטן ג'יינוויי, פיקאצ'ו והרמיוני ילוו אותי לכל מקום," אמרה גאות, קולה חריף יותר משהתכוונה. "אין ספק שזה יעזור לי לא ללכת לאיבוד ולחטוף התקף על הדשא של הארווארד. או שאולי התכוונת שאני אקשקש עם ויקטור בפייסבוק בדרך לאוניברסיטה כל יום? זה רעיון נהדר, אני בטח אמצא את עצמי בקנזס –"
"את כל כך בטוחה במה שאת יכולה ולא יכולה לעשות," קיואיקו קטעה אותה, ודחפה לידיה של גאות משהו – המטען הנייד הכסוף, עטוף במכתב ההתפטרות שלא נפתח. "אולי תפתיעי את עצמך יום אחד."
גאות בהתה בה. "קיו, את לא יכולה לסרב להתפטרות שלי. זה לא עובד ככה."
"אני לא מסרבת. אבל אני צריכה אותך למעבר של המעבדה."
"זו לא דרישה הגיונית."
"זו כן. זה יהיה לא אחראי מצִדך להשאיר אותי בלי המתכנתת הראשית שלי. את באה אִתנו. אם לא תסתדרי, את יכולה לחזור, אבל את תנסי. ברור?"
כלומר, קיואיקו כבר החליטה שתקבל את אחת ההצעות. גאות נאבקה בגוש המצטבר בגרונה. אם תבכה עכשיו, תערער את ההחלטה שנלחמה כדי שקיואיקו תקבל. ואולי לא. קיואיקו בהחלט לא התייחסה לשיחה שלהן כאל שיחת פרֵדה. ידה אחזה בעדינות בכתפה של גאות וחיוך נח על שפתיה. היא עדיין השלתה את עצמה שגאות תבוא אִתה. למעשה, היא עדיין חיכתה שגאות תגיד את זה.
"אני אחשוב על זה," אמרה.
זה היה שקר, והוא היה ברור כשמש. ובכל זאת, קיואיקו, שקראה אותה כספר פתוח, חייכה חיוך רחב יותר, כאילו ציינה לעצמה בחיבה שגאות עצמה לא יודעת מה האמת. היא קרצה אליה ופנתה בחזרה אל המעבדה. "אני לא עוזבת בלעדייך, סנצ'ו פנסה."
***
שיחת הטלפון הגיעה בדרך לאוניברסיטה. כשהעדשה עבדה והייתה טעונה במלואה, גאות לא באמת הייתה זקוקה לסימון המסלול אבל עקב אירועי היממות האחרונות, מצאה את הקו הירוק מוכר ומרגיע, חוט ארוך של שפיות אל מקום שלא יהיה עוד בית עבורה בקרוב. עוד מעט, כשקיואיקו תחיה בארץ אחרת, ממילא לא תוכל לרוץ דרך הקמפוס כדי להציל אותה. גאות ידעה שכדאי שתתרגל לממשק החברתי, לא משנה כמה מעצבן היה. ולמען האמת, הדמויות הפיקטיביות המטופשות שהלכו סביבה היו פחות מסיחות דעת ומטרידות משזכרה. היא כיבתה את הפוקימונים, כמובן. העדשה סימנה שוויקטור התקשר. גאות נעמדה במקום בטוח, הוציאה את הטלפון שלה וענתה.
"גאות?"
"ויקטור?" היא כמעט הטילה ספק בשם שהופיע על הצג. הקול של ויקטור, שהיה בדרך כלל יציב כסלע, נשמע רועד.
"כן. זה אני. איפה את? את בדרך?"
"כן," היא אמרה. "מי שואל? קיואיקו? שטיינר והחלאות שלו שוב שם?"
שתיקה נשמעה מצִדו השני של הקו. גם המעבדה, מאחורי ויקטור, נשמעה שקטה באופן חשוד.
"ויקטור?"
"כן. מתי תגיעי לכאן?"
"הבנתי." גאות נאנחה. "תגיד לקיואיקו שגלי הלוי בדרך. היא תבין. תגיד לי מה היא אמרה, אני מחכה על הקו."
"היא לא כאן."
"הם, אתה מתכוון," תיקנה גאות. ויקטור שתק. "ויקטור? התכוונת לאנשים של שטיינר, נכון?"
"גאות, בואי למעבדה ונדבר, בסדר?"
גאות מיקדה את עיניה בקו הירוק. בדרך למעבדה. "איפה קיואיקו?" היא לא לימדה בשעה הזו. אולי הייתה לה פגישה בנוגע למענק, או לריאיון. אבל היא רשמה את הדברים האלו ביומן המעבדה כדי שכולם יֵדעו. אולי היא פשוט הייתה חולה. אבל קיואיקו אף פעם לא הייתה חולה. "ויקטור, איפה היא?"
"גאות…" ויקטור התחיל, ואז נחנק, והיא הבינה למה קולו רעד. הוא בכה.
"אני תכף מגיעה," גאות אמרה. היא ניתקה והחלה לרוץ.
לפחות, היא חשבה שהחלה לרוץ. אבל אחרי רגע הבינה שהיא עדיין במקום, אצבעותיה חוזרות שוב ושוב על תנועת הניתוק של הטלפון. מבטה היה נעוץ באחד הבניינים מלפנים, בניין שחלפה על פניו מדי יום בחמש השנים האחרונות ובכל זאת לא ידעה איזו פקולטה זו ומה לומדים בה. גופה היה דרוך, מוכן לריצה המהירה, אבל היא לא זזה.
האוואטר של קיואיקו הופיע בזווית ראייתה. הדמות הממוחשבת התקרבה, הניחה יד על כתפה של גאות. היא חייכה. גאות התנשמה, בוהה בדמות, הדופק שלה משתולל באוזניה, וידעה שהדמות לא תצליח להוציא אותה מההתקף, שהוא רק יתגבר ויעשה גרוע יותר.
ואז, אוואטר אחר היה שם. אחת מדמויות הרפאים, אישה מבוגרת כבת שישים, בהירת שׂיער, בשמלה ארוכה, קרבה אליה. "תנשמי," היא אמרה באנגלית, קולה רך. "הכול בסדר. רק תנשמי."
היא הושיטה יד ותפסה את ידה של גאות, עוצרת את התנועה החזרתית, והובילה אותה בעקבותיה, החוצה מתוך גופה, החוצה מתוך ההתקף. גאות ידעה שהקול שדיבר אליה והיד שלקחה את ידה היו שתיהן אשליות שנרקמה במוחה בעזרת העדשה, שהדמות לא הייתה שם באמת, אבל כמו תמיד, העדשה פעלה את פעולתה. שטופת זיעה, היא נשמה, עמוק ולאט, ואוויר חדר לריאותיה, ולִבּה לא הלם עוד באוזניה, והיא הצליחה להשלים את הצעד שהחלה. ההתקף עבר. גאות הביטה בפליאה באישה בעלת תווי הפנים החלקים מדי, הממוחשבים, בבגדים שהתבדרו קלות ברוח הממוחשבת כשהאוויר האמִתי סביבן עמד, חנוק. האם קיואיקו תכנתה אוואטר אחר כגיבוי, למקרה שהמשתמשים יגיבו אליה רע? אבל מי היא? גאות בהתה בדמות שעמדה וחייכה אליה, אבל במהרה התעשתה והבינה שהיא לא מעוניינת להתעמק בתעלומה הזו עכשיו. היא פתחה בריצה. האוואטר נותר הרחק מאחוריה, וכשגאות לכסנה אליה מבט אחרי כמה מטרים, גילתה שהאישה בהירת השׂיער נעלמה.
***
המעבדה הייתה מלאה בסטודנטים. שלושה דוקטורנטים ודוקטורנטיות, תשעה מאסטרנטים ומאסטרנטיות, שלושה סטודנטים לתואר ראשון. כולם שתקו, ורק קולות הבכי החנוקים הפרו מדי פעם את הדממה. עיניה של גאות היו יבשות. כל מחשבותיה היו מרוכזות במשימה הנוראה, המשתקת שלפניה – לדבר עם הסטודנטים. היא לא דיברה מול כל כך הרבה אנשים מאז ניסיון התרגול הנורא שלה. היא חייבת לומר להם משהו. היא הייתה הבכירה ביותר והוותיקה ביותר במעבדה אחרי קיואיקו. היא שתקה זמן רב מדי. היא חזרה על כל השמות שהצמידה העדשה לפנים סביבה, וידאה שהיא יודעת מי הם. היא חייבת לדבר. עכשיו. לפני שלא תוכל יותר. היא חייבת…
דלת המעבדה נפתחה, וכולם נשאו את עיניהם. סאדייה עמדה בפתח, פניה חיוורים. "דיברתי עם המזכירות," אמרה בשקט. "הם אמרו שכולנו יכולים ללכת הביתה להתאבל. הם אמרו 'צריכים', למען האמת. העבודה במעבדה בכל מקרה מושהית כרגע."
גאות נשטפה הכרת תודה אל סאדייה. למה היא עצמה לא חשבה לדבר עם המזכירות?
"ומה אז?" שאל ויקטור בשקט. "מה יקרה למעבדה?"
סאדייה נשמה עמוק. אצבעה ליפפה את קצה הצעיף הירוק שלה, מסבכת את קצותיו. "במצבים כאלו בדרך כלל מפרקים את המעבדה ונותנים אותה לחוקר אחר."
"ואנחנו?" שאלה ליאן, אחת הסטודנטיות החדשות.
"אתם תשולבו במעבדות אחרות עד סוף השנה, ואז תצטרכו להגיש מחדש בקשות למלגה או לעבודה במעבדות אחרות," אמרה סאדייה. כמובן שהיא ביררה גם את זה. היא חשבה על הכול. על כל מה שהאנשים האבלים והמבולבלים האלו יכלו לדאוג לו. גאות חשבה רק על עצמה ועל כמה קשה לה לדבר אִתם.
"אין לכם מה לדאוג," אמר ויקטור בשקט. "לא יהיה לכם קשה למצוא מעבדה אחרת שתשמח לקבל אתכם. קיואיקו הייתה מאוד מוערכת. ו… אה… כל אחד מהדוקטורנטים יכול לכתוב לכם מכתבי המלצה. הכי טוב אם גאות תכתוב אותם, כמובן…"
גאות שמעה את המשפט האחרון רק בחצי אוזן. כמו התקף, מוחה נתקע על המילים "קיואיקו הייתה", והן רצו שוב שוב במחשבותיה. היא מצמצה, מנסה לאסוף את עצמה. "כ-כן. ב-ברור. אני אשמח לעזור, ב-בכל מה שאוכל." אלוהים, היא לא כתבה מכתב המלצה מעולם. "מ-מה שתרצו." זה היה עלוב כל כך.
"מה עם המשפחה שלה?" שאל קיץ, אחד המאסטרנטים. "צריך להודיע להם."
"אין לה ממש משפחה," אמרה גאות.
"בכלל?" שאלה ג'יין, סטודנטית אחרת.
"יש סוג של אחות מאומצת, גם היא חוקרת – הן גדלו יחד, והיא עזרה לה במחקר, נדמה לי…"
"סוניטה," אישרה סאדייה. "היא מפינלנד. דיברתי אִתה פעם. אני… אתקשר אליה."
גאות השתתקה, נזכרת באוואטר של האישה בהירת השׂיער. האם קיואיקו ביססה את הדמות הזו על ידידתה הקרובה? אם כן, היא לא נראתה לגאות מוכרת. אבל היא לא נהגה להשתתף בשיחות עם חוקרים או עם שותפים אחרים במחקר, אף על פי שקיואיקו ניסתה לשלב אותה בהן שוב ושוב.
כן, בהחלט היה עדיף שסאדייה תטפל בזה.
"והעדשה?" שאל ג'וש, המאסטרנט שהצטרף למעבדה רק השנה.
ויקטור, סאדייה ושני הדוקטורנטים האחרים החליפו מבטים. גאות לא הייתה חלק מההתייעצות הדוממת הזו, והיא לא הצטערה על כך.
"רשמית, היא שייכת לאוניברסיטה," אמר ויקטור. "במקרה הטוב, הם ימכרו אותה לחברה שתראה את הפוטנציאל המסחרי והרווחי, ותמשיך לפתח את העדשה ולהפעיל אותה בשביל כל מי שכבר משתמש בה."
"זה גם המקרה הסביר," אמרה סאדייה. "קיואיקו הייתה מקבלת הצעות מחברות כאלו כל חמש דקות, בערך. אם זה יקרה, כולכם גם תוכלו לעבוד בשבילם, ולמקרה שתהיתם, המשכורות שהם יציעו יהיו הרבה יותר גבוהות מכל מעבדה אוניברסיטאית שתתקבלו אליה אי-פעם."
"ומה המקרה הלא סביר?" שאלה ליאן.
"הם יסגרו את המעבדה, יורידו את השרתים, ירשמו פטנט על הפרויקט ויתקעו אותו אצל איזו קרן מחקר לעוד חמישים שנה."
יורידו את השרתים. גאות נשמה. האוואטר של קיואיקו הופיע בזווית עיניה. היא השתנקה והעלימה אותה מיד.
"ואין סיכוי שהם…" אמר יוסוף, אחד הסטודנטים. "לא יסגרו את המעבדה?"
"כן," אמר קיץ. "מה עם גאות? היא דוקטור."
כל העיניים נתלו בה. גאות השתנקה שוב. "א-אני לא עשיתי פוסט-דוקטורט. וחוץ מזה, זה לא עובד כ-ככה. תקציב ניתן לחוקר, לא למחקר. אין סיכוי ש-ש-"
"לא, הם צודקים." סאדייה חייכה. "אנחנו כל כך מקובעים ב'זה לא עובד ככה' וההיכרות שלנו עם האקדמיה שלא חשבנו על זה בכלל. גאות, את היורשת הטבעית למחקר. אנחנו יכולים לפנות לראש הפקולטה, לדיקן –"
"לקרנות המחקר," המשיך ויקטור, נלהב. "אם כל הדוקטורנטים יגבו את גאות, אם נכתוב מכתבים מספיק טובים…"
החרדה אחזה בגאות כמו מלחציים. האוואטר של קיואיקו הופיע שוב. באצבעות רועדות, גאות החליפה אותה. מרווין, אפור ובעל הבעה משועממת, הופיע, ולקח את ידה, מגע קר של מתכת. "מוח בגודל גלקסיה ואני צריך לעזור לבת אנוש פתטית. תנשמי," הוא אמר, וגאות כמעט הצליחה לחייך. ואז הבינה שכולם מחכים למוצא פיה.
"לא," היא אמרה בשקט. "לא. אני לא היורשת הטבעית. אין לי מספיק רקע במדעי המוח, אני לא מבינה כלום בחומרה, אני לא יודעת לבצע את הניתוחים. אני לא מסוגלת להתמודד לבדי עם הפרויקט הזה."
"אז את מוותרת לפני שבכלל ניסית?" שאלה סאדייה, מתקרבת אל גאות, וניערה מעליה את ידו המרסנת של ויקטור. "העדשה היא פרויקט מעניין ויוקרתי. אנחנו נמצא נוירוכירורג שיבצע את הניתוחים."
"ואת לא תהיי לבדך," אמר ויקטור בשקט. "כולנו נעמוד מאחורייך."
"ויקטור, אני לא יודעת להנחות מחקר, ואני לא יודעת לנהל מעבדה, ואני לא רוצה לעשות את זה," גאות הקפידה שקולה יישאר יציב עכשיו. אם היה דבר אחד שבו הייתה בטוחה, זה היה זה. "אם סאדייה הייתה מסיימת את הדוקטורט שלה, היה לה סיכוי –"
"גם לך יש סיכוי, אם תילחמי," אמרה סאדייה. הלהט צבע את לחייה באדום עז, שבלט על הירוק של הצעיף שסביב שׂיערה. "חשבתי שהעדשה חשובה לך."
הזעם קבר תחתיו סוף-סוף את המבוכה והבושה וההשפלה. גאות קמה על רגליה ונעמדה, זקופה מול סאדייה. בתנועה חלקה הסירה את המשקפיים והרימה אותם ביניהן, מול עיניה של סאדייה, שנראתה לפתע זרה כל כך – היא, וכל סביבתה. גאות התגברה על הבהלה הרגעית. "את יודעת איך נראה התקף אפילפטי שהעדשה לא עוצרת?" שאלה, קולה חד. "כשהיא מתרוקנת? או כשיש בעיות בתוכנה? או נפילות שרת? ראית אותי פעם במצב כזה?"
ויקטור נדחק בין השתיים. "אני ראיתי," הוא אמר בשקט. "זה היה פחות נורא משאת חושבת."
"אני בטוחה שהמשקיעים והוועדות של קרנות המחקר יחשבו כמוך כשהם יראו אותי קופאת או נופלת על הרצפה ומפסיקה להגיב," אמרה גאות, מבטאת כל מילה בהדגשה, בטון חותך. סאדייה התכווצה, אבל גאות ראתה, כמו בוויכוח עם קיואיקו, שסאדייה לא באמת הובסה. האש עדיין בערה בעיניה המושפלות, וגאות חשבה כמה היא יפה, ומיד גערה בעצמה על המחשבה.
"את צודקת," אמרה סאדייה לאחר רגע. "אני לא באמת יודעת מה זה להסתמך על העדשה ולהזדקק לה במידה שבה את זקוקה לה. אבל קיואיקו חשבה שאת יכולה לעשות את זה. היא עמדה להעביר את המעבדה לאם-איי-טי. היא לא הייתה עושה את זה אם לא הייתה חושבת שתבואי אִתה."
"סאדייה, אני התפטרתי," אמרה גאות, קולה עייף.
"היא אמרה לי שתבואי," התעקשה סאדייה.
"קיואיקו עמדה להעביר את המעבדה לארץ אחרת?" שאלה ליאן, קולה כאוב.
גאות קיללה בלִבּה, נזכרת סוף-סוף שקיואיקו הספיקה לדבר רק עם הדוקטורנטים והמאסטרנטים. כמו תמיד, סאדייה הגיבה לפניה. "זה קרה רק לפני כמה ימים," היא אמרה בשקט. "היא התכוונה לקחת את כל מי שירצה מביניכם. היא פשוט עוד לא הספיקה –"
"ברצינות?" שאל יוסוף, וקם על רגליו. "היא הודיעה שהיא מתכוונת לעזוב? וכמה ימים אחרי זה היא במקרה עוברת ברמזור ונדרסת? ואף אחד מכם לא חושב שזו לא הייתה תאונה?"
גאות גלגלה את עיניה, וכמעט כהשתקפות, ראתה את סאדייה מבצעת את אותה תנועה, אם כי מודגשת ומובחנת פחות.
"יוסוף," אמר ויקטור בעדינות. "קיואיקו הייתה עיוורת צבעים. לפעמים היא לא הרכיבה את העדשה בדרך לאוניברסיטה, ומעבר החצייה הזה באמת היה מסוכן –"
"נוח מאוד, לא?" שאלה ליאן, תחושת לחץ שוב החלה לפקוד את גאות, והיא לא נבעה רק מהכיוון המפתיע אליו נע הדיון. היא התעקשה שלא לחשוב על התאונה עד כה, ואפילו ביקשה שלא יספרו לה כלום מעבר למידע הכללי. אבל נגד רצונה הצטיירה תמונה בראשה, לא של אישה קטנה חוצה מעבר חציה בכביש עמוס, אלא של ילדה קטנה, אסיאתית, כהת שׂיער, יושבת במושב האחורי, פותחת את חגורת הבטיחות רק לרגע כי הציקה לה בכתף, בלי שאמא ואבא יראו, והאור ברמזור מתחלף, והוא לא אדום או ירוק או צהוב, רק אפור, והילדה האסיאתית הקטנה מביטה בבהלה בעולם שהצבעים נעדרו ממנו לפתע כשהמשאית חוצה את מסלולו של הרכב הפרטי. אבל זה לא היה ככה, זו לא הייתה הילדה הזו, ואלו לא היו הצבעים האלו, וידה הימנית של גאות התרוממה לרקתה הימנית, לאותו מקום בראשה שאותו תמיד מיששה, בחיפוש אחר הפגיעה, כאילו אם רק הייתה יכולה למצוא סדק או חור בגולגולת, להרגיש את התאונה, תוכל להחלים ממנה. אבל היא ידעה שלא תרגיש דבר, שהעצמות היו שלמות והנזק היה פנימי ושקוף ובלתי נראה, וידה רעדה והקולות בחדר נשמעו חלשים ומרוחקים יותר, וברגע האחרון הבינה שהיא על סף התקף והרכיבה את משקפיה. כצפוי, מרווין עמד בקצה שדה ראייה שלה, הבעה אדישה ומשועממת על פניו, והפעם די היה במראהו לעזור, להשקיט את החרדה בעצם הידיעה שמשהו יפסיק את ההתקף.
"אנחנו לא בסרט אמריקאי," אמרה סאדייה. "אף אחד לא רוצח חוקר כי הוא רוצה לעזוב את המעבדה. מה יצא להם מזה? כמו שאמרנו לכם, תקציבי המחקר חוזרים לקרנות."
"ומה עם שטיינר הזה והתכנית לעידוד ילודה אקדמאית?" קראה ליאן. "היא אמרה לו 'לא' שוב ושוב, נכון? כמה קל יהיה בשבילו לקבל את מה שהוא רצה מהגופה שלה?"
סאדייה ליפפה את קצות הצעיף שלה סביב אצבעותיה והביטה בעיניה של גאות. לרגע, הוויכוח המר ביניהן נשכח. "את יודעת," אמרה סאדייה, "אני מתחילה לחשוב שיש משהו במה שהמשוגעים האלו אומרים. מה שכנראה אומר שאני משוגעת כמוהם."
"הם בודקים את מצלמות האבטחה של האוניברסיטה," אמרה לינה, אחת הדוקטורנטיות שבדרך כלל מיעטה לדבר. "החקירה המשטרתית עוד לא הסתיימה."
"אל תדאגו," אמר ג'וש. "אני בטוח שכרטיס הזיכרון ייעלם, או שנגלה שהוא נמחק בטעות. יש לשטיינר הזה יד ארוכה."
גאות נשמה עמוק. "די," אמרה, קולה חד ופסקני, כפי שדמיינה את קיואיקו כשכעסה, וכולם השתתקו. "תאוריות הקונספירציה האלו רק מכתימות את זכרה של קיואיקו. אם ימצאו משהו בחקירה, אנחנו נשמע על כך. עכשיו, כולנו הולכים הביתה לבכות בשקט. אל תחזרו לפני יום ראשון."
להפתעתה העצומה, הם צייתו לה. כולם, אפילו סאדייה. הסטודנטים התפזרו, אורזים את התיקים שלהם, מסדרים את השולחנות, מכבים את האורות. גאות עצמה את עיניה לרגע קצר, נזכרת פתאום כמה היה קל יותר לכעוס מאשר להתאבל. היא לא האשימה אותם.
היא נותרה אחרונה במעבדה עם ויקטור וסאדייה. משום מה, כל אחד מהם חשב שזה מתפקידו לנעול. ויקטור חייך חיוך עייף. "אני לא מאמין שרק השבוע התקנו כאן מקרן היקפי. אתן יודעות שקיו ביקשה ממני להוריד את האלמנט החמישי לערב מעבדה?"
הן לא ידעו.
"סרט מעולה," אמרה סאדייה, חיוכה העצוב תואם לחיוכו. "ישן, אבל קלאסיקה."
"אחד האהובים עליה," אמרה גאות. "אף פעם לא ראיתי אותו בהקרנה היקפית."
הם שתקו לרגע ארוך, וגאות ראתה אותם הופכים בראשם את תכנית היום העמוסה להחריד של כל אחד מהם, ומבינים שאף חלק ממנה לא היה רלוונטי עוד. "אני אביא חטיפים מהמכונה," אמרה סאדייה לבסוף.
ויקטור הנהן. "יש לנו אלכוהול?"
"יש לנו שמונה-עשר סוגים של תה," אמרה גאות והדליקה את המקרן באמצעות העדשה שלה.
***
גאות התעוררה בבוקר במקום זר ולמרבה המזל, הייתה מבולבלת וישנונית מכדי להבחין בכך. המיטה שלה עמדה בלב קרחת יער. ציפורים צייצו ברקע, ונחל נשמע ממקום מרוחק כלשהו. היא הושיטה יד לשידת הלילה, אל משקפיה, שלא היו שם, ואז הבינה שהיא מרכיבה אותם. חשד עלה במחשבותיה, והיא הרימה לרגע את המשקפיים מעל עיניה. מתחתיהם, היה רק החדר שלה, ארון, שולחן כתיבה וערמות של בגדים על הרצפה. היא הרכיבה שוב את המשקפיים והביטה סביבה. היא לא זכרה שהפעילה שום הקרנה של העדשה, והמקום, מעבר לעובדה שיכול היה להילקח מכל ספר פנטסיה שאי-פעם קראה, לא נראה מוכר. במרכז קרחת היער, במקום שבו היו אמורים להיות ארון הבגדים והדלת שלה, הפך הקיר כולו לדלת ענקית, עתיקה, עם פיתוחי עץ ואבן ועליה מקוש. דלת שמאחוריה, לפחות באשליה, לא היה דבר.
גאות קמה, סידרה את הפיג'מה שלה ודפקה במקוש. "אה, שלום?"
"מזהה: דוקטור גאות אלקיים. תוכנת גיבוי הופעלה," אמר קול ממוחשב. "סיסמה?"
"תוכנת גיבוי?" חזרה גאות.
"סיסמה שגויה," אמר הקול. "תרצי לנסות שוב?"
"רגע," אמרה גאות. "זו לא הייתה תשובה."
"סיסמה שגויה," אמר הקול. "תרצי לנסות שוב?"
ככל הנראה לא היה מספר סופי של ניסיונות. גאות השתתקה, קמה, ועברה בזהירות דרך אשליית הדלת הקסומה כדי להגיע לשירותים. היא שטפה פנים, צחצחה שיניים, עברה שוב דרך אשליית הדלת כדי לוודא שעדיין הייתה שם, והלכה להכין לעצמה קפה. עשר דקות לאחר מכן, היא עמדה והביטה בדלת במבט נחוש. אם מישהו שתל תוכנה כזו, תמונה כזו בעדשה שלה, זו הייתה יכולה להיות רק קיואיקו. היא נשמה עמוק וניסתה, "אמור חבר והיכנס."
"סיסמה שגויה," אמרה הדלת. "תרצי לנסות שוב?"
"אלוהומורה?" ניסתה גאות.
"סיסמה שגויה. תרצי לנסות שוב?"
גאות חשקה את שפתיה וצעקה על הדלת, "תפתחי כבר, עלובה שכמוך!"
היא קיוותה שזה יעבוד. לא היו לה עוד הרבה רעיונות.
"סיסמה התקבלה."
הדלת נעלמה, ובמקומה, בקרחת היער, עמד האוואטר של קיואיקו. גאות בהתה בדמות הממוחשבת, הבלבול הפתאומי דוחק בה לבחון את רגשותיה. היא הייתה אומללה, ואבלה, ואבודה, אבל אף אחד מהרגשות האלו לא הוביל בדרך כלל להתקף. וכעבור רגע, כשגל של צער תקף אותה, נזכרה שממילא החליפה את אוואטר הסיוע שלה למרווין.
אבל קיואיקו הביטה ישר בגאות, וחייכה. "היי, פרודו."
כל האוויר כאילו נשאב מריאותיה של גאות. היא בהתה בדמות כאילו ראתה רוח רפאים. אולי באמת ראתה רוח רפאים. "קיו?" שאלה בלחש.
"תוכנת הגיבוי הזו נכתבה על ידי פרופסור קיואיקו יושינו והופעלה באמצעות מנגנון אוטומטי כיוון שלא קיבלה הוראה אחרת במשך ארבעים ושמונה שעות. האם תרצי לשאול שאלה?"
תוכנה. זו הייתה רק תוכנה. בּוֹט. האכזבה לא הייתה אמורה להיות גדולה כל כך. גאות הייתה אמורה להיות חכמה מכדי להשלות את עצמה. אבל קיואיקו הייתה מבריקה, והיא מעולם לא הפסיקה ללמוד ולחלום. גאות האמינה בגאונות של קיואיקו מספיק כדי שלרגע, התרחיש העתידני הדמיוני שבו אפשר יהיה להוריד את התודעה לתוך הרשת ולהמשיך לחיות לנצח כבוטים, רעיון שהיה כל כך חביב על שתיהן ביצירות מדע בדיוני, נראה אפשרי. זה היה מטופש כל כך מצִדה. מדעי הרובוטיקה והאינטליגנציה המלאכותית היו רחוקים מאוד מתחום המחקר שלהן, אבל גאות התעניינה בהם מספיק כדי לדעת שהאנושות הייתה רחוקה שנות אור מאפשרות זו. ובכל זאת, לרגע, חשה כאילו מצאה את קיואיקו ומיד איבדה אותה שוב. היא הפסיקה להיאבק והניחה לדמעות לזלוג, עד שהתנקו מגרונה ואפשרו לה לדבר. "מה יש בתוכנת הגיבוי הזו?"
"התוכנה הזו כוללת מידע שהעלתה אליה פרופסור יושינו ותרחישי שיחה על פי המידע הזה."
כמו שחשבה, בוט פשוט מבוסס שאילתות, כמו סירי הוותיקה וכל תוכנה אחרת שאי-פעם כמעט עברה את מבחן טיורינג. מה שאומר שככל שגאות תהיה ממוקדת, כך זה ייגמר מהר יותר. "מה היה טריגר ההפעלה שלך?"
"פרופסור יושינו מאשרת את השהיית האפליקציה הזו מדי עשרים וארבע שעות. אם לא עשתה זאת במשך ארבעים ושמונה שעות, נשלחת אליה תזכורת. אם האישור עדיין אינו מועבר –"
"הבנתי. והתוכנה מותקנת רק על העדשה שלי?"
"כן."
'למה' הייתה השאלה הראשונה שגאות רצתה לשאול, אבל במקביל עלו בראשה עשרות שאלות אחרות. גאות היססה, אבל לבסוף שאלה את השאלה שממנה חרדה יותר מכל. "'קיואיקו נרצחה?"
היא דמיינה את ההשתהות של האוואטר כהפתעה, למרות שידעה שמדובר בסריקה של המידע, ככל הנראה בגלל שהייתה זו שאלה שדרשה חיפוש מעמיק יותר. "לא הועלו לתוכנת הגיבוי מידע על רצח או על חשדות לרצח."
"מה עם צווי הרחקה? פניות למשטרה?"
"אין נתונים במערכת."
לא. כמובן שלא. כי אם קיואיקו הייתה חושדת שהיא עומדת להירצח, היא הייתה עושה משהו. "דעה שלילית על מישהו? אזהרות? חששות? משהו?"
משהו אמר לה ש'משהו' הייתה הגדרה רחבה מדי. האוואטר נתקעה לרגע, ואז אמרה, "פרופסור יושינו השאירה מסר אישי עבור דוקטור אלקיים, להשמעה במקרה של מוות בלבד. האם להשמיע את ההודעה?"
לא. זה היה רעיון גרוע. "כן."
פניה של האוואטר עדיין היו חסרי הבעה, אותו חיוך שליו על שפתיה, אבל הקול שבקע מביניהן לא היה עוד עיבוד ממוחשב של קולה של קיואיקו, אלא קולה האמִתי, ולרגע האשליה הייתה מושלמת והיא עמדה מול גאות, חיה ומחייכת.
"גאות, אם התוכנה הזו הופעלה, כנראה שקרה לי משהו. סליחה שהיא רוקנה לך את העדשה כל הזמן. לא יכולתי לחשוב על אף אחד אחר שאני סומכת עליו מספיק עם המידע הזה. אני יודעת שאת מתאבלת, אבל בבקשה, אל תחשבי שאת מוגבלת, או נכה, או פגומה מדי בשביל להמשיך בלעדיי, לא משנה לאן תמשיכי. השארתי לך את העדשה כדי שלא תלכי לאיבוד. הקוד להפעלת הממשק החברתי המתקדם הוא אותו קוד שבו השתמשת כדי להפעיל את התוכנה הזו. אל תישארי לבד, פרודו שלי."
גאות קרסה בחזרה אל המיטה, אספה את ברכיה לחזה וקברה את פניה בידיה. מרווין ריחף בשולי ראייתה. היא נשמה נשימות קצרות, רדודות, מנסה לדמיין אוויר ממלא את ריאותיה, חמצן נישא במחזור הדם, מגיע למוחה. החור שחשה באופן ברור כל כך בלִבּה לא היה חור כלל. אלו היו רק נוירונים ואותות חשמליים במוחה. הגוף שלה היה חשמל. הרגשות שלה היו חשמל. זה עזר, במובן מסוים. היא לא הייתה צריכה לשמוע את ההודעה הזו. היא הייתה צריכה לחכות, לשמוע אותה עם סאדייה או ויקטור. היא לא ידעה למה ציפתה. לחשיפה של תאוריות קונספירציה? לראיות נגד שטיינר? זה היה מופרך כמעט כמו לקוות שקיואיקו גיבתה את אישיותה למחשב. ומה היו כל השטויות האלו על הממשק החברתי? ממתי הוא היה צריך קוד הפעלה?
"הפעילי את הממשק החברתי המתקדם," אמרה גאות, וחזרה על הסיסמה להפעלה.
"ממשק מתקדם מופעל," אמרה האוואטר.
היא שוב הייתה בחדר שלה. בחלק העליון של ההקרנה ריחפו הודעות חדשות מפייסבוק ומטוויטר, שתי הודעות טקסט, שלושים וארבעה אזכורים של קיואיקו בגוגל, חמישה מיילים מהאוניברסיטה, ושיחה שלא נענתה. אנשים הלכו דרך הקירות שלה, מבטם מרוכז בדברים שגאות לא ראתה, שפתיהם ממלמלות מילים שגאות לא שמעה. פיקאצ'ו קטן ברח מתחת למיטה שלה. הצבעים היו חיים יותר, יפים יותר. האוואטרים, גם אלו שלבשו גלימות, שריונות, חליפות חלל ופרווה, נראו מציאותיים יותר, מה שרק חיזק את הידיעה שהיא מביטה באשליות. גאות תהתה איך כל זה היה אמור לגרום לה להרגיש פחות לבד. היא מעולם לא הייתה בודדה כל כך.
***
סאדייה, כמובן, לא הרשתה לעצמה להתאבל. היא הודיעה לגאות שכבר קבעה להן פגישות עם כל גורם אוניברסיטאי בעל יכולת כלשהי להשפיע, עם מנהלים בכירים של שתיים מקרנות המחקר שמימנו את המחקר של קיואיקו, ועם כמה חוקרים שהביעו עניין בפרויקט. גאות לא התנגדה. היא ידעה שאיש לא ייתן להן את המחקר, אבל בכל זאת נגררה בעקבות סאדייה לכל הפגישות כדי שיקבלו את התשובה ששתיהן ציפו לה – המענקים, המעבדה, הציוד, התקציבים – כולם ניתנו לקיואיקו עצמה, ולא ניתן להעביר אותם לאף אחד אחר. המחקר והעדשה יעברו לידי האוניברסיטה. הסטודנטים יוכלו להתקבל במעבדות אחרות. גאות עצמה קיבלה שלוש הצעות עוד לפני שחלף שבוע ממותה של קיואיקו. אחת מהן הייתה אפילו באוניברסיטה שלה, אבל היא בכל זאת מחקה את כולן.
שבוע מאוחר יותר הודיעו להם שהפרויקט יימכר לחברה מסחרית. ככל הנראה, העסקה נסגרה כבר ביום מותה של קיואיקו. באוניברסיטה, חודשיים וחצי נחשבו זמן קצר לקבלת תקציב למיקרוסקופ חדש, אבל שיתופי פעולה בתקציבים של מיליוני דולרים נחתמו מאחורי דלתיים סגורות תוך חצי שעה. בשבוע שלאחר מכן החקירה המשטרתית נסגרה. החוקרים קבעו שמותה של קיואיקו היה תאונה. למרבה הקלתה של גאות, סאדייה לא גררה אותה לראות את ההקלטות של מצלמות האבטחה שבהן נקלטה התאונה. המכונית שפגעה בקיואיקו הייתה מונית אוטונומית, מה שגרם לכל כתב עלוב במדינה לחגוג על כותרות כגון "הקִדמה רצחה את החוקרת שקידשה אותה", למרות שלא היה שום קשר בין המחקר של קיואיקו לבין המכוניות האוטונומיות, שהיו בטוחות בהרבה ממכוניות רגילות והיו מעורבות בהרבה פחות תאונות. אבל זו הייתה מלחמה של מישהו אחר. לגאות לא היו אפילו משאבים כדי להילחם במלחמה שלה. היא חוותה התקפים משתקים בלי הפסקה. מרווין ריחף כמעט בקביעות בשולי ראייתה. היא חיברה את המטען הנייד לעדשה ולא הורידה את המשקפיים אפילו כשהלכה לישון. היא הוציאה מרשם לתרופות לטיפול באפילפסיה שלא לקחה כבר שלוש שנים, כיוון שעשו אותה עייפה ולא מרוכזת, רק כדי שתוכל להתקלח.
המעבדה הייתה ריקה ושוממת. רוב הציוד כבר פורק וקופל. רק שתי עמדות נותרו כפי שהיו – המשרד של קיואיקו, שהמשטרה דרשה שאיש לא ייגע בו עד לסגירת תיק החקירה, והעמדה של גאות, שהיא דחתה את פירוקה עד שחוקרים זרים התחילו להסתובב במעבדה ולשאול בנימוס על תאריך הפינוי המשוער. השולחן שלה היה אנדרלמוסיה גדולה. על הקיר הודבקו בערבוביה פנארטים, פתקים מצחיקים שקיואיקו והאחרים כתבו לה, ציטוטים מספרים או מקומיקס שאהבה, נופים מרחבי העולם שלא ביקרה בהם מעולם.
"ממה את רוצה שנתחיל?" שאלה סאדייה, קולה שקט. "שלה או שלך?"
גאות הייתה מעדיפה להיות כאן לבדה, אבל סאדייה התעקשה לבוא אִתה. אולי זה היה לטובה. גאות הייתה נתקעת פה ימים אם הייתה צריכה לפרק הכול בעצמה. חוץ מזה, עצם העובדה שידעה שתפגוש את סאדייה גרם לה להתגבר על הפחד מהסרת העדשה ולהכריח את עצמה להתקלח. "את תפרקי את שלי. אני אפרק את שלה. זה יהיה מהיר יותר."
במבט ראשון, המגרות נראו כמו בליל של צבעים וגוונים שכמעט גרם לגאות סחרחורת. היא תהתה לרגע אם למרות אזהרות המשטרה, מישהו שהתעניין במחקר כבר עבר עליהן. אבל השולחן היה מסודר ונקי, והחפצים הרבים שהועמסו עליו היו מיושרים כאילו בעזרת פלס, כפי שקיואקו השאירה אותם. מי יהפוך את המגרות ולא ייגע בשולחן? מבטה של גאות נפל על נרתיק המשקפיים של קיואיקו שבפינת השולחן. היא הוציאה אותם והביטה במסגרת העדינה, במלאכת המחשבת ששילבה את העדשה לתוך המשקפיים באופן כמעט בלתי נראה. לקיואיקו תמיד היה עוד זוג בבית, אבל בכל זאת הייתה בלי משקפיים ביום שבו חצתה את הכביש. גאות היססה לרגע, ואז הסירה את המשקפיים שלה והרכיבה את אלו של קיואיקו.
היא ידעה שהעדשה של קיואיקו תיקנה את עיוורון הצבעים שלה, אבל הניחה שתראה את אותם הצבעים שראתה קודם – היא עצמה לא הייתה עיוורת צבעים, אחרי הכול. במקום זאת, העולם מולה נצבע באלפי גווני צבעים מהפנטים ועשירים שמעולם לא ראתה, שהשאירו אותה הלומה ומסוחררת, כאילו גילתה פתאום שראייה הייתה נקודת השקפה בלבד, שכל חייה קלטה רק את פני השטח של הצבע האמִתי.
היא העיפה מבט במגרות. הן היו מסודרות, מקוטלגות, מחולקות לנושאים, ממוינות לצבעים ותתי-צבעים. היא סיימה לארוז הכול תוך חצי שעה ועברה למחשב. היא הורידה מהדיסק הקשיח את כל החומרים, אישיים ומקצועיים כאחד, ומחקה אותו.
כשהפנתה את ראשה, עמדה מולה האישה בהירת השׂיער שעזרה לה לצאת מההתקף לפני שבוע. היא הייתה כל כך קרובה שגאות זינקה לאחור, אף על פי שידעה שמדובר רק באשליה. כמו האוואטרים שראתה אתמול בלילה בממשק החברתי המתקדם לפני שכיבתה אותו, גם הדמות הזו עוצבה היטב, עד לרמת נקודות החן על זרועותיה, הנמשים וקמטי הזקנה והצחוק על פניה. שׂיערה הבהיר היה אסוף כעת בצמה ומוטל על כתפה, שקווצות קטנות נמלטו ממנה. אפילו משקפיה היו מעוצבים עד לפרט הקטן ביותר, וגאות ראתה שהמעצב הקפיד לבנות העתק מושלם של העדשה על החלק הימני של האשליה המושלמת הזו –
"גאות?" שאלה האישה, קולה אמִתי ואנושי וברור כאילו עמדה באמת מול גאות, שבהתה בה ללא מילים. היא לא הייתה יכולה להיות אמִתית, נכון? היא ביטאה את שמה של גאות כאילו לא הייתה בטוחה כיצד יש לבטאו, וקולה – האמִתי בהחלט – היה מלא תקווה נואשת.
"סוניטה?" היא שאלה בלחישה, נזכרת בחוקרת שאת שמה ציינה סאדייה.
האישה הנהנה. כאב העמיק את הקמטים על פניה. "צדקתי," היא אמרה. "את גאות. למה את עם העדשה של קיואיקו? למה לא הפעלת את הממשק החברתי שלך?"
בלי לחשוב, גאות החליפה את המשקפיים של קיואיקו במשקפיה שלה והפעילה את הממשק החברתי. סוניטה עדיין עמדה שם. גאות בהתה בה. "את… רואה אותי? את אמִתית?"
"כמובן שאני אמִתית," אמרה סוניטה, שעשוע קל צובע את קולה. "מי חשבת שעזר לך עם ההתקף לפני שבוע? דמות ממוחשבת?"
גאות בהתה בה. סאדייה הציצה לתוך המשרד. "אמרת משהו?" שאלה.
"סאדייה," אמרה סוניטה, חיוך עצוב על פניה. "תוכלי בבקשה למסור לה תודה על השיחה בשבוע שעבר, ועל הרגישות?"
"גאות?" סאדייה נכנסה, וחלפה דרך סוניטה בדרכה אל גאות. "את בסדר?"
"כ-כן, אני חושבת." גאות התיקה במאמץ את עיניה והביטה בסאדייה. "סוניטה אומרת תודה שדיברת אִתה."
"והצעיף שלה מקסים," הוסיפה סוניטה.
סאדייה מצמצה, מביטה במשקפיים של גאות. "חשבתי שאת שונאת לענות לשיחות דרך העדשה."
"אני לא עניתי לה. היא… כאן. היא רואה אותך," גאות דיברה ברוגע, בשקט, אבל מחשבותיה כבר התרוצצו קדימה, בוחנות את כל מה שידעה על העדשה. כמובן שהייתה לעדשה מצלמה מובנית שהקיפה שלוש מאות ושישים מעלות והתקני שמע. זה היה חלק מדרישות ההפעלה שלה. וכמובן שכל עדשה הייתה יכולה להקרין ולהשמיע את כל מה שקלטה. אבל מה נדרש כדי לחבר את העדשות זו לזו בצורה כזו? מי בכלל היה מעלה בדעתו…
קיואיקו הייתה מעלה בדעתה, כמובן. לא פלא שהעדשה של גאות התרוקנה מהר כל כך. תוכנת הגיבוי לא הייתה מה שהעמיס על הסוללה שלה. ממשק תקשורת קולי-חזותי מתקדם עם מטופלים אחרים, לעומת זאת… "את רואה אותנו? את שומעת אותנו?" שאלה את סוניטה. "את רואה את המקום שבו אנחנו נמצאות?"
"את לא רואה את המקום שבו אני נמצאת?" ענתה סוניטה, ואז, לרגע קצר מלא בלבול, בהלה והתרגשות, גאות הביטה מעיניים אחרות, בחדר אחר, מרווח, צבעוני, עם כיסאות קטנים וצעצועים בצבעי פסטל ופוסטרים בשפה שלא הכירה. חדר המתנה לרופאת ילדים, מוקדם בבוקר, ואז עיניה קלטו את הווילונות המוסטים לצִדי החלון הגדול, שממנו נשקפו הרים מושלגים, והכול היה חי ואמִתי כל כך שהיא כמעט יכלה להריח את צבעי העץ ואת הגשם שירד לא מזמן – לא, לא כמעט, כי העדשה לא הייתה רק ראייה ושמיעה, היא הייתה כל מה שגאות קלטה והרגישה והבינה, והיא הייתה מחוברת לעדשה אחרת עכשיו, לאדם אחר. היא הביטה מעיניה של סוניטה, ובאותו זמן הביטה מעיניה, וסוניטה עשתה את אותו דבר. סאדייה הביטה בגאות, גבותיה מורמות. "אני לא מבינה," אמרה, וגם גאות לא הבינה, אבל משהו אחר עלה בדעתה כעת. היא הביטה בדמויות שהתהלכו סביבן בממשק החברתי, עוברות דרך חפצים ואנשים. היא חשבה שהן אשליה. הן בוודאי חשבו אותו דבר לגביה. "סאדייה," היא שאלה. "כמה מטופלים יש לעדשה?"
"ברחבי העולם?" סאדייה קימטה את מצחה. "מאה וחמישים בערך, למה? גאות? לאן את הולכת?"
היא בקושי הרגישה את עצמה קמה והולכת החוצה, אל המסדרונות, אל המעלית, אל המדשאה מחוץ למעבדה. וזו לא הייתה רק היא. גם סוניטה פסעה מחוץ לחדר ההמתנה שלה, אל הרחוב הקריר בכפר קטן בפינלנד בשעת הבוקר המוקדמת, ושתיהן היו מוקפות באותן דמויות אשליה, אלא שהן לא היו אשליות כלל. העולם הסתחרר סביב גאות שוב, אבל משהו בסחרורו היה פתאום מרגיע כל כך, כאילו עיניה נפקחו וכל חושיה התחדדו ואיששו עבורה את האמת שתמיד ידעה, שהסחרור הזה היה הסיבוב האדיר של כדור הארץ סביב עצמו וסביב השמש, ברור ונכון וטבעי ותמידי, ושההבדל היחיד היה שכעת הייתה מסוגלת להרגיש ולהבין אותו.
"גאות?" סאדייה תפסה בידה, החזירה אותה למציאות. היא לא נראתה עוד מבוהלת אלא נרגשת. היא הבינה. "את רוצה להגיד לי שאת רואה… שאת מדברת עם…"
הכול סביבם רעד. נקודת מבטה של סוניטה נעלמה, וזעקה נמלטה מחזה של גאות, כי הניגוד בין מה שראתה מעיניה ומה שראתה מעיניה של סוניטה היה חד כל כך, ועשרות אשליות מוחשיות של דמויות אנושיות שלא היו מסוגלות לשמוע או לראות אותה פנו אליה, ושמעו אותה, וראו אותה, והיא הבינה. סוניטה אמרה משהו, הושיטה את ידה, ביקשה מגאות לנשום, להירגע, אבל היא נעלמה לפני שהספיקה לגעת בגאות, והדמויות הבהבו ונעלמו גם הן, בגלים קצרים, כאילו נבלעו בזרמים חשמליים, אף על פי שגאות ידעה שהם בחיים, אבל העולם רעד, והממשק של העדשה כבה, וכר הדשא שמחוץ לפקולטה שלה היה זר פתאום, ופניה של סאדייה היו זרים, וזה היה רק גליץ', כמו אלו שקרו מדי פעם בחיבור של העדשה, אבל הבהלה שתקפה את גאות הייתה אמִתית לחלוטין, והיא ניסתה לנשום נשימות רדודות ולחכות שהשרת יתאפס, אבל שום דבר לא קרה, וסאדייה אמרה משהו, וידה אחזה בידה של גאות בכוח והיא רצתה לאחוז בה בחזרה, להראות לה שהיא מקשיבה, שהיא מבינה, אבל לא הצליחה להניע את אצבעותיה, והסיבוב הטבעי כל כך נפסק, והכול נותר קפוא, ודומם, ושחור.
***
"גאות? גאות?"
סאדייה. היא בטח הביאה לה עדשה חלופית. אבל לא היו עדשות חלופיות במעבדה, נזכרה גאות. כל הציוד נלקח. ולהחליף עדשה בכלל לא יעזור. השרת הוא זה שקרס…
אבל משום מה, היא ידעה איפה היא. היא שכבה על הדשא מחוץ לפקולטה. שתי דמויות רכנו מעליה. אחת מהן הייתה סאדייה. היא זיהתה את ריח הבושם שלה. האחרת הייתה סוניטה. קווי המתאר שלה היו ברורים, גם כשעיניה של גאות היו עצומות. למעשה, כשעיניה היו עצומות היא הייתה מסוגלת לראות את האחרים. דמויות במרחק, באופק, צלליות שהיו במרחק אלפי קילומטרים ממנה ובכל זאת היו קרובות כל כך, מספיק כדי שתוכל לגעת בהן, לשוחח אִתן פנים אל פנים, להביט בעולם מעיניהן. היא פקחה את עיניה.
"אל-חַמְדֻ לִלָּה את בסדר," אמרה סאדייה, ואחזה בידה. ההקלה ששטפה את קולה גרמה לגאות להסמיק.
"שיט," היא מלמלה.
"לא פרכסת ולא הזלת ריר," אמרה סוניטה מצִדה השני, תערובת של דאגה ושעשוע בקולה. "רק נפלת. סאדייה דאגה מאוד. יש לה הרבה שכל ישר, לשמחתנו."
סאדייה עקבה אחרי מבטה. "סוניטה עדיין פה?" היא שאלה.
"שוב פה, אני מניחה," אמרה גאות והביטה בסאדייה. "מה קרה?" שאלה באנגלית, כדי ששתיהן יבינו.
סאדייה עשתה כמוה ודיברה באנגלית. "חשבתי שזה רק התקף, בהתחלה, אבל אז חשבתי על זה שאמרת שאת מדברת עם סוניטה ואולי זה יותר מאשר התקף אפילפטי. התקשרתי אליה. היא אמרה שהיא לא מצליחה להתחבר לשרתים." היא נשמה עמוק. "התקשרתי לוויקטור והוא רץ לשרתים וגילה שהם כבר ניתקו אותם, וצרח עליהם עד שהם הפעילו אותם מחדש. אלוהים, גאות, הייתי שניות מלהזמין אמבולנס –"
"הוא אמר להם שיש לנו מטופלים שמסתמכים על העדשה?" שאלה גאות.
"ברור. הם נראו די אדישים. ויקטור הפעיל שרת גיבוי. הוא אמר שהוא לא חזק או רציני כמו השרתים באוניברסיטה…"
"סוניטה?" שאלה גאות, פונה אליה.
"אנחנו כבר מטפלים בזה," אמרה סוניטה. "אני חייבת ללכת. תתחברי לממשק החברתי כשתוכלי. אנחנו מחכים לך."
"אנחנו?" שאלה גאות, אבל סוניטה כבר נעלמה.
היא הבינה שסאדייה מחכה לתשובתה, והנהנה. "היא עובדת על זה," אמרה בעברית.
"מעולה. סוניטה, מתי תוכלי –"
"היא הלכה. את יכולה לדבר בעברית."
סאדייה נאנחה. גאות הבחינה שקצות הצעיף שלה היו מלופפים זה בזה. "כמעט לא האמנתי לך, אפילו כשהתקשרתי אליה. באמת קיבלת שדר קולי-חזותי מהעדשה שלה? מה הייתה האיכות שלו?"
"זה היה כמו לעמוד ברחוב בפינלנד," אמרה גאות. "אפילו הרחתי את הגשם."
סאדייה הביטה בה, עיניה נוצצות. "לא חשבתי שאני אצטער על זה שאין לי עדשה."
"אם לא נזדרז לאף אחד לא תהיה עדשה," אמרה גאות, והתיישבה באִטיות. "מה ויקטור אמר, בדיוק?"
"הוא צריך עזרה עם העברת הנתונים והתוכנה. זה לא דחוף, אבל את הכי –"
"אני בסדר." גאות הושיטה לה את ידה, וסאדייה עזרה לה לקום. "למה הם סוגרים את השרתים? החברה שקנתה את העדשה לא מתכוונת להמשיך להפעיל אותה?"
"לא." סאדייה דיברה בשקט, קולה עצור מזעם. "הם בהחלט מתכוונים להמשיך להפעיל את העדשה, אבל הם צריכים להרים את הכול על השרתים שלהם ולא אכפת להם שהמטופלים יישארו בלי העדשה בינתיים. התקשרתי אליהם. הם אמרו שהם יהיו מוכנים להעלות את התוכנה חזרה עוד חצי שנה, אחרי שהמתכנתים שלהם ילמדו את החומר. וכמובן שלאוניברסיטה אין שום כוונה לבזבז מקום בשרתים על העדשה אחרי שהיא כבר נמכרה. אם לסוניטה יש שרת, ולנו יש שרת, אולי בינתיים זה יספיק, אבל –"
"זה לא," אמרה גאות. "אין לנו מאה וחמישים מטופלים, סאדייה. המספר האמִתי קרוב יותר לאלף."
סאדייה בלעה את רוקה, מנסה לסגל מחדש את מחשבתה. "את… מתקשרת כרגע עם אלף איש?"
"לא. אבל…" גם גאות נאבקה לסגל את מחשבתה, להתמודד עם הצפת הנתונים שעלתה מול עיניה ברגע בו ביקשה את המידע, "אבל אני יכולה." היא ראתה את כולם, שורות-שורות של מטופלים, מחולקים על פי מיקום, גיל, סיבת הצורך בעדשה. היא רפרפה על העמודה הזו, נתקלת באינספור בעיות נוירולוגיות שלא היה לה מושג שהעדשה יודעת להתמודד אִתן. כל המטופלים האלו היו זקוקים לעדשה. חלקם אפילו יותר ממנה. "הם בכלל התכוונו לטרוח להודיע לנו? להם?"
"אני לא חושבת. ויקטור צעק עליהם שהוא יוציא צו מניעה. אני צעקתי על המטומטמים מהחברה הזו שהם פוגעים בחיים של אנשים. אני… לא חושבת שהם התרשמו. אלוהים, גאות, אלף אנשים…" היא נדה בראשה. "איזו סיבה הייתה לקיואיקו להסתיר את זה? היא ממילא הייתה צריכה לקבל אישורי וועדות אתיקה בכל מקום בעולם, לא משנה כמה מטופלים יש בו. אולי היא חששה שהאוניברסיטה תראה את הפוטנציאל המסחרי מוקדם מדי…"
גאות הקשיבה לה רק בחצי אוזן. עיניה המשיכו לרוץ על הנתונים שסאדייה לא הייתה מסוגלת לראות, להבין. גאות עצמה רק התחילה להבין. אלף אנשים הסתמכו על העדשה. אלף אנשים עמדו לאבד עיניים, או אוזניים, או יכולת לחשוב באופן קוהרנטי, או יכולת ללכת ברחוב.
קיואיקו אמרה לה לא להישאר לבד. גאות הבינה פתאום שכוונתה האמִתית הייתה שלא תשאיר אותם לבדם. "הם לא יכולים לקחת מאִתנו את העדשה. אנחנו לא ניתן להם."
בזווית עינה, ראתה גאות שסאדייה בחנה אותה, עיניה מלאות פליאה והשתוממות. גאות גילתה שהיא מחבבת את המבט הזה.
***
הם התמקמו בסלון הגדול של ההורים של ויקטור, וסידרו במעגל עשרה כיסאות ריקים. גאות חיברה את העדשה שלה להקרנה ההיקפית כדי שוויקטור וסאדייה יוכלו לראות ולשמוע את השיחה כולה. האנשים שסוניטה זימנה התחילו להגיע, בזה אחר זה. גאות הפעילה את הממשק החברתי והעבירה להם את הקוד להפעלה אישית. הראשונים התחברו בהיסוס, בחשדנות, אבל לאט-לאט המעגל התמלא באנשים. הם עדיין נראו כמו אוואטרים, מדויקים ובהירים יותר, אבל בכל זאת יצירי מחשב, מה שעמד בניגוד חד לכך שבכל פעם שגאות התרכזה באחד מהם, הצליחה לרגע קצר להביט מעיניהם, לראות את מה שהביטו בו. בנשימה אחת, ישבה על גדה של אגם ליד בית קיץ, התחממה ליד האח בבקתה קטנה על ראש הר מושלג, עמדה באחת הקומות העליונות של גורד שחקים עצום בגודלו וצפתה ביער גורדי שחקים אחרים נפרש מול עיניה, השקיפה על תמונות רקומות בטירה שנראתה בת מאות שנים והייתה מתוחזקת באופן מופלא, הציצה מחלון וראתה את מה שהבינה שהיה קצה החומה הסינית באופק. כל כך הרבה מראות שלא חלמה שתוכל לראות בעיניה שלה. היא סגרה את הקשר לעדשות שלהם אחרי כמה דקות. זה היה מבלבל מדי, בדיוק כמו רגשותיה שלה.
קיואיקו עבדה עם צוות מכל רחבי העולם, כולם מומחים בתחומיהם. גאות הכירה את השמות מהתכתבויות במייל. לסאדייה ולוויקטור אפילו יצא לדבר אִתם טלפונית לפעמים. לאיש מהם לא היה מושג שכל כך הרבה מהמומחים בצוות היו גם הם מטופלים בעזרת העדשה. בדיעבד, הבינה גאות כמה מטופש היה להניח שהיא וקיואיקו היחידות שזקוקות לעדשה. סוניטה, שהחלימה משבץ בעזרת העדשה, טיפלה בילדים בעזרתה. גרגור, שסבל מחירשות נוירולוגית, היה מעצב בטכנולוגיה היקפית שהתגורר בברלין. ג'ואנה, שהעדשה עזרה לה להתאושש מתאונת דרכים קשה, הייתה דוקטור לביולוגיה מקליפורניה. אדיטרי, שהייתה עיוורת בלי העדשה, הייתה מומחית ברובוטיקה מהודו. פדרו, ששיתוק המוחין שלו אובחן בילדותו, היה פסיכולוג ופסיכיאטר מברזיל. אלבן, שמחלת הפרקינסון גרמה לידיו לרעוד וכמעט הרסה את הקריירה שלו עד שקיואיקו מצאה אותו, היה רופא מנתח מסקוטלנד. טיגן, שסבלה מסכיזופרניה, הייתה מתכנתת מבריקה מאנגליה. דאו, שסבל מאפילפסיה דומה לזו של גאות, היה עורך דין מווייטנאם.
"עשיתי כמה בדיקות," אמרה טיגן, שאצבעותיה התרוצצו על מקלדת בלתי נראית – לפחות, בלתי נראית לוויקטור וסאדייה. גאות הבחינה ששׂיערה החליף צבעים בהתאם לטון הדיבור שלה, ולעתים סתם כך. "החברה שקנתה את העדשה, אימאג'ן, מתמחה בממשקי מציאות מדומה. הם התחילו בשנים האחרונות להתעניין במשחקים כבעלי יכולת טיפולית. הם ללא ספק רואים את הפוטנציאל המסחרי של העדשה. הם גם שירות לעשירים בלבד, לפחות כרגע. הממשקים שלהם עולים הון."
"ואת אף אחד לא מעניין שקיואיקו רצתה להוציא את העדשה לייצור המוני בסין," מלמלה סאדייה. "אני לא אתפלא אם הם משתפים פעולה עם שטיינר."
להפתעתה של גאות, פני כל היושבים במעגל קדרו או הזדעפו. הם הכירו את השם הזה.
"היא חששה ממנו," אמר דאו, וגירד את ראשו באחת מארבע ידיים. "היא דיברה על צו מניעה נגד התכנית לעידוד ילודה אקדמית."
"זו הייתה גם המחשבה הראשונה שלי," אמרה ג'ואנה. "אבל אין לו מה להפיק מהגופה שלה. התאים האלו… הם מתים."
"ואם הוא מצא דרך להשתמש בהם? או, לא יודעת, בדנ"א שלה?" שאלה אדיטרי, שחלק מגופה נראה כמו מכונה, מחווה שגאות לא הייתה בטוחה אם כוונה לבּוֹרְג ב"מסע בין כוכבים", או ל"רובוקופ".
"מה, שיבוט?" ג'ואנה נדה בראשה. "יש חוקים נגד זה בכל העולם, וזה ממילא עדיין לא הוכח כבר יישום על בני אדם."
"אני מבין שהחקירה המשטרתית גילתה שזו הייתה תאונה," אמר פדרו.
"כן," אמר ויקטור. "אבל אני לא אתפלא אם לשטיינר יש קשרים גם במשטרה."
"בכל מקרה, הסטודנטים שלכם צודקים. צירוף המקרים של העברת המעבדה, התאונה והמכירה של העדשה לחברה הכי רחוקה שאפשר מהחזון של קיואיקו נראה קצת נוח מדי," אמר פדרו.
"צירופי מקרים לא יועילו בלי הוכחות," אמר דאו.
"יש לי גישה לרשת החיצונית שלהם," העירה טיגן, ושׂיערה התכהה. "אבל הרשת הפנימית חסומה עם חומות אבטחת מידע מהרמה הגבוהה ביותר."
"רגע," אמר גרגור. "התכנית לעידוד ילודה אקדמית? אחד הבניינים שעיצבתי בממשק החברתי המתקדם נקרא ככה."
גאות נזכרה באחוזת האקס-מן בווסטצ'סטר. "אתה עיצבת את כל המבנים במשחק?" היא מעולם לא טרחה להכיר את המעצב של קיואיקו, שכל כך הרבה מתחומי העניין שלו חפפו לשלהן.
הוא הנהן וחייך, הכנפיים הוורודות שלגבו נפרשות קלות. "אפשר?" שאל והחווה על המקרן ההיקפי. גאות נתנה לו גישה, והוא הקרין את הבניין השחור.
"זה בהחלט נראה כמו עיצוב יצירתי של המתחם המסחרי שלהם," מלמלה סאדייה. "למה היה חשוב לקיואיקו לשלב דווקא אותו בעדשה?"
"כי היא ניסתה לומר לנו משהו," אמרה גאות. "ואנחנו מתעקשים להמשיך להתעלם. את יודעת להגיע לשם, סאדייה?"
סאדייה הנהנה. "זה בניין בפתח תקווה." אוי, אלוהים. גאות מעולם לא הייתה בפתח תקווה. "אבל מה יש לנו לחפש שם? קופסה גדולה שעליה כתוב 'ראיות מפלילות'?"
"ברצינות?" שאלה טיגן, משועשעת, ושׂיערה הפך לכתום עז. "כל מה שצריך זה לזרוק באיזו פינה קופסת תקשורת, אפילו בפח האשפה, ואני אהיה ברשת שלהם תוך שלוש שניות. אם יש משהו מפליל שם, אפילו אם הם מנסים לקחת משהו מהגופה של קיו – אני אמצא את זה."
"רגע, רגע, רגע," אמר ויקטור. "זה לא סרט מרגלים. המקום הזה בטח מאובטח וממודר כמו בנק, או כלא, או בנק שנמצא בתוך כלא –"
"הכניסה ביומטרית," אמרה טיגן. "אפשרי לפריצה, אבל קצת מורכב. אני צריכה כמה הדמיות של גאות בשביל המערכת שלהם."
"אני אטפל בזה," אמר גרגור מיד, וקיפל את כנפיו, מחווה שגאות קישרה מיד עם ריכוז, אף על פי שידעה שהכנפיים לא היו אמִתיות.
"ויש שני קודים מזהים שאני יכולה להשיג בקלות, ומצלמות אבטחה שיושבות על הרשת החיצונית, מה שאומר שאפשר להשבית אותן ולהימנע מהן." שׂיערה של טיגן הפך כחול, ועיניה התרוצצו על פני מסך בלתי נראה. "אבל אצטרך עוד עיניים שישגיחו עליהן מול מסלול ההליכה בבניין. ארבעה אנשים הוא מספר טוב."
סאדייה הביטה בטיגן, מתרשמת, וגאות נתקפה לפתע בקנאה והצטערה על שלא התעניינה מעולם בתחומי אבטחת מידע והאקינג.
"בכל מקרה, אני בטוח שלא ייתנו לנו להיכנס לשם עם אוזנייה," אמר ויקטור.
"העדשה לא נקלטת בשום סורק," אמרה אדיטרי, והעדשה שלה, שהייתה מוקפת בהתקן גדול שכיסה מחצית מפניה, הבהבה באור ירוק. "זה היה אחד מהדברים הראשונים שסידרתי."
"רק לגאות יש עדשה, והיא הולכת לאיבוד כשהיא מורידה את הפחים בבניין שלנו," מחתה סאדייה.
"אני לא אלך לאיבוד כשהם מלווים אותי," אמרה גאות, ומבטה של סאדייה הופנה אליה הפעם, באותה תערובת של פליאה, השתוממות והערצה שגרמו לגאות להסמיק. "בואו נתחיל לעבוד," היא אמרה.
***
הבניין הגדול הציץ מעבר לשורות הבניינים, כסוף ובוהק. סאדייה עצרה את הרכב. "אני לא חושבת שכדאי להתקרב יותר מזה."
"זה בסדר. הם יעזרו לי למצוא את הדרך." היה מוזר לדעת שהאחרים אִתה, מביטים מעיניה בסקרנות בנופים הזרים.
"את בטוחה שלא כדאי שנחכה לגרגור?"
"לא. דאו אומר שהם יכולים בינתיים להוציא צו שלא יאפשר לנו להפעיל את שרתי הגיבוי," אמרה גאות.
סאדייה הנהנה, ידה מרחפת מעל ידה של גאות. "אני דואגת לך."
"אל תדאגי. במקרה הכי גרוע, אני אזייף התקף אפילפטי." היא חייכה אל סאדייה, בניסיון להקרין ביטחון שלא חשה אפילו שביב ממנו. "אני לא ג'יימס בונד, אבל גם שטיינר הוא לא נבל מהסרטים. הוא לא יפגע בי."
"הוא תמיד יכול להזמין משטרה. זו הסגת גבול."
"אז אני אבלה כמה שעות בתחנת משטרה ותצטרכו לשלם עלי ערבות. אבל נשיג את המידע שאנחנו צריכים. זה מה שחשוב."
"אני חושבת שאני מתחילה להבין כמה זה חשוב," אמרה סאדייה. "תסתכלי עלייך. הולכת לרגל אצל שטיינר – בפתח תקווה! – ומדברת בשלווה על מעצר במשטרה. קיואיקו לא הייתה מאמינה אם היא הייתה שומעת אותך עכשיו."
"אני חושבת שהיא הייתה מאמינה," אמרה גאות, גרונה חנוק פתאום.
"כן. את צודקת." סאדייה השתתקה לרגע, ואז היא התקרבה, ושפתיה נגעו בעדינות בלחייה של גאות, משתהות לרגע ארוך. גאות ציוותה על עצמה לנשום. היא לא תחטוף התקף עכשיו. זה יהיה מביך מדי.
היא נפרדה מסאדייה, יצאה מהרכב והביטה סביבה בפני המלווים שלה. היא תהתה עד כמה העדשה אִפשרה להם להרגיש בחום עורה הלוהט ממבוכה. הפנים סביבה נראו משועשעים. שׂיערה של טיגן היה אדמדם. "תסתמו," סיננה גאות.
"לא אמרנו כלום. וכדאי שגם את לא תגידי," אמרה טיגן, אף על פי שצבע שׂיערה לא השתנה, והביך משום מה את גאות. "במיוחד לא כשאנחנו הולכים ומתקרבים למצלמות האבטחה."
גאות הסתובבה, וגילתה שהיא איבדה את הבניין.
"ישר קדימה," אמרה סוניטה, לוחצת קלות על כתפה. גרגור הקליד משהו במקלדת בלתי נראית, והמסלול סומן בבירור מול עיניה של גאות. היא פסעה קדימה, והרגישה חריגה כל כך בנוף. היא הייתה מוקפת באנשי עסקים. כמעט כולם גברים. הבניין הלך והתקרב, מתנשא מול עיניה, כסוף ומבריק וקר.
"אנחנו אִתך," אמרה סוניטה בשקט.
"לא חשבנו על משהו," אמר גרגור, וקיפל את כנפיו הוורודות. "מה אם אין שם קליטה?"
"לא סביר," אמרה טיגן, ושׂיערה האפיר. "ואנחנו לא צריכים שהיא תגיע רחוק. אחד המשרדים יהיה הימור טוב, אבל גם להיכנס ללובי ולצאת מיד עשוי להספיק."
"יכול להיות שם משבש תקשורת," אמרה אדיטרי, שעורה הלך והתכסה בחלקי מכונה, כמו קשקשים אלקטרוניים. "אבל אני לא רואה משהו כזה במצלמות. ישר קדימה, גאות, את באמת איומה בזה."
היא נשמה עמוק ויישרה את מסלול ההליכה שלה. איש גבוה בחליפה התנגש בה, קילל כשהתיק שלו נפל, הרים אותו והמשיך ללכת בלי מילת התנצלות.
"אנשים מקסימים יש לכם פה," מלמל אלבן.
"זה לא הם. זאת אני," מלמלה גאות, ואז נזכרה שהייתה צריכה לשתוק. אולי כשתצא מכאן תספר לחבורת האנשים האלו, זרים מוחלטים שמשום מה הרגישה כלפיהם קרבה עצומה, על השנה האחת, האומללה, שבה קיואיקו שכנעה אותה לקחת עבודת תרגול, ועל ההתקף שגאות חוותה מול כל הכיתה שלה. על כך שלמרות שחלפו שנים, למרות שעשרים הסטודנטים שהשתתפו בתרגול בוודאי סיימו את התואר מזמן, גאות עדיין שמעה צחקוקים ולחשושים מאחורי גבה.
"אף מרפאה לא קיבלה אותי אחרי השבץ שלי," אמרה סוניטה. "לא משנה מה עשיתי או אמרתי, הייתי פגומה מבחינתם."
"זה היה דומה אצלי עם הסכיזופרניה," אמרה טיגן בשקט, ושׂיערה היה לבן כעת. "בלי קיו הייתי מקבצת נדבות."
"ואני הייתי הולכת עם קביים," אמרה ג'ואנה.
"ואני לא הייתי מגלה את סצנת הפאנק הברלינאית," אמר גרגור, ופרש כנף אחת שעליה קעקוע של להקת פול-אאוט-בוי. גאות הייתה היחידה שנאלצה להחניק את צחוקה.
"אנחנו מתקרבים," הזהירה אדיטרי, וההתקנים על גופה הבהבו בצבעי כחול ואדום. "המצלמה הראשונה ממש מעל הבניין."
"לכי לשומר השמאלי," אמרה טיגן במהירות. "העדשה זיהתה שהימני הגיע עם שטיינר למעבדה שלכם בעבר. התחלתי לשבש מצלמות. אין לנו הרבה זמן. אל תשכחי לחייך אליו."
גאות עברה את השומר השמאלי ובירכה אותו לשלום, מציגה לו את התג שגרגור עיצב. היא העבירה את האצבע שלה מול הסורק הביומטרי, מתפללת חרישית, והוא נפתח מיד. היא הקלידה בלי היסוס את הקוד בזמן שטיגן הקריאה לה אותו. "שלוש, חמש, שבע, תשע, שלוש, אפס, אפס, שבע, שתיים, אחת, ארבע." התנועות היו פשוטות, קלות. היא נעה על אוטומט, בלי לפחד, בלי לחשוב. הם לא היו לידה באמת, ובכל זאת, הם הנחו אותה, מתווים את צעדיה, מכוונים את מבטה ואת תנועותיה. היא לא הייתה לבדה.
"המשרד בפינה, גאות," אמרה אדיטרי, ועין העדשה שלה כאילו גדלה, נעשית ארוכה כמו קצה של מיקרוסקופ. "זה עם הדלת הפתוחה. תצמידי את הקופסה מאחורי הדלת ותצאי. סיימנו."
"עדיין לא," אמרה טיגן, ושׂיערה השחיר פתאום. "מישהו ברשת שלהם מדבר על תקשורת פרוצה. גאות, תיזהרי!"
ובבת אחת, כולם נעלמו, וההחשכה הפתאומית שהעידה על התנתקות העדשה הציפה את חושיה של גאות כמו גל. היא נאבקה בפאניקה, מקשיבה לצליל המתכתי המונוטוני שהחליף את המוזיקה סביבה. ואולי המוזיקה הייתה מהעדשה של אחד האחרים. היא חייבת לצאת מכאן. מה הייתה הדרך? שמאלה וימינה? או אולי ימינה ושמאלה? היא הבינה שהיא עומדת כבר דקה ארוכה מול אותו משרד. היא צריכה להתחיל ללכת. אולי תראה שלט "יציאה". הקופסה! היא נזכרה ברגע האחרון, והצמידה אותה לחלקה האחורי של הדלת. היא עברה את הפינה בריצה, אילצה את עצמה להאט להליכה מהירה ומצאה את עצמה פנים אל פנים מול דמות גבוהה במדים, שאקדח על חגורתו. "דוקטור אלקיים?" שאל, אף על פי שהיה ברור שידע את התשובה. "פרופסור שטיינר ישמח להחליף אִתך כמה מילים."
***
גאות שמעה רעש של תריסים מכניים מוסטים, והאור המסנוור שהכאיב לעיניה נמוג מעט, מאפשר להן להסתגל לסביבתה. היא ישבה על כורסה נוחה במשרד מרווח – אולם יותר מאשר משרד, על פי גודלו. אחד הקירות היה חלון עצום בגודלו, פתוח למחצה, ואוויר קירר את פניה המיוזעים. היא ניסתה להיזכר מה קרה. היא ראתה את השומר, וקפאה, ו…
היא השתנקה, מזדקפת. "רגע, רגע, לאט," קרא קול מצִדו האחר של החדר, ודמות התקרבה, נושאת כוס מים גבוהה. גאות לא זיהתה אותו, אבל זה לא אמר הרבה בלי העדשה. "פרופסור שטיינר?" היא שאלה בהיסוס. אם תחכה שיתקרב, יהיה מביך יותר לשאול.
"כן, דוקטור אלקיים." הוא התיישב מולה בכורסה והניח את הכוס לפניה. "בבקשה, שתי. זה היה התקף ארוך, כמעט חצי שעה. להביא לך עוד משהו? שוקולד? פירות? כריך?"
היא בהתה בו ולא נגעה במים.
"התרשמתי מכל הטרחה שלך ושל ה… שותפים שלך, מי שלא יהיו. המצלמות, רשת התקשורת, הקודים, קופסת התקשורת, הנתונים שלך במאגר העובדים הביומטרי…" הוא הניח את הקופסה של אדיטרי לפניה על השולחן. "כל הכבוד. באמת. מיותר לחלוטין, אבל מרשים. וכמובן, אני לא בטוח כמה היה חכם לשלוח דווקא את חולת האפילפסיה להיות המרגלת. את מוכנה לשתות כבר? אם נצטרך לפנות אותך לבית חולים זה ירגיז אותי מאוד."
גאות נכנעה והרימה את כוס המים, תוהה אם אחד הקולות הדוממים שחסרו לה כל כך היה מזהיר אותה לא לשתות. היא לגמה בכל זאת והביטה בשטיינר בשתיקה, מחשבותיה מתרוצצות. "למה נטרלת את העדשה שלי?"
"זה מה שמשבש התקשורת שלי עשה?" שטיינר הזעיף פנים. "הוא נועד למנוע ריגול, לא לפגוע במכשירים רפואיים. נצטרך להיזהר אִתו להבא."
"ברור. כי אין לך שום מושג איך העדשה עובדת," מלמלה גאות והידקה את אצבעותיה סביב כוס המים.
שטיינר קימט את מצחו, אבל זווית פיו התעקלה כאילו היה משועשע. "כפי שהפרופסור שלך אמרה, אפילפסיה היא לא בדיוק אחד מתחומי העניין שלי. אני גנטיקאי, דוקטור אלקיים. או שאולי את מעדיפה גלי?" הוא נשען לאחור בכורסה וחייך. "ככה קראת לעצמך בפעם האחרונה שנפגשנו, נכון? זה היה תעלול מבריק. רעיון של קיואיקו, אני מניח, אבל בהחלט ביצוע מרשים. לא קלטתי מי את עד שהודיעו לי שאחד המאבטחים זיהה אותך."
גאות לא תיקנה את הטעות שלו. "כן. קיואיקו הייתה מבריקה. איזה מזל שיש כל כך הרבה פוטנציאל מסחרי במוות שלה."
"פוטנציאל מסחרי?" שטיינר מצמץ ונאנח. "אה, נכון. שכחתי שאנחנו ב'משימה בלתי אפשרית'. את והחברים שלך בטח חושבים שרצחתי אותה, או שארגנתי את המוות שלה איכשהו. נכון? ומה היה יוצא לי מזה, לדעתך?"
"אתה באמת מצפה ממני להאמין שלא הרווחת כלום מהמוות של קיואיקו?" קראה גאות, ולהפתעת שניהם, הטיחה את כוס המים בשולחן.
שטיינר לא נראה משועשע עוד. הוא נשען לפנים, ידיו מתהדקות על ידיות הכורסה. "אני יודע שהמעבדה שלך חושבת שאני השטן, אבל כל מה שעשיתי היה מתוך כבוד והערכה רבים לפרופסור יושינו. האבדן שלה הוא מכה נוראה עבור התכנית לעידוד ילודה אקדמית."
"בולשיט!" קראה גאות. "מה אתם עושים כאן, בבניין הזה? משכפלים בני אדם? מחיים רקמות מתות?"
שטיינר בהה בה, ולאחר רגע, פרץ בצחוק. גאות הביטה בו, מתנגדת לדחף לזרוק את המים בפניו. הוא נרגע כעבור רגע. "אז עכשיו אנחנו לא רק ב'משימה בלתי אפשרית', אנחנו ב'פרנקנשטיין'? מה ציפית למצוא כאן? מרתף אפלולי מלא באינקובטורים עם שיבוטים של פרופסור יושינו?" גאות לא ענתה, ושטיינר הרצין לפתע. "דוקטור אלקיים, יש לך כונן גיבוי? מה דעתך להעתיק את תוכן המחשב שלי? אתן לך גם את הסיסמאות לרשת ואישור כניסה קבוע למתחם, לך ולעוד כמה נבחרים מהמעבדה שלך. את יכולה להעביר שמות לשומרים בכניסה."
"למה?" שאלה גאות, מכווצת את עיניה.
"כדי שתראי שאנחנו לא מסתירים כלום. אנחנו עוסקים במחקר, מתוקצב יותר משלך, ובנושאים קצת שונים, אבל מלבד זאת הוא לא מאוד שונה. אנחנו משביחים את האינטלקט האנושי. אנחנו יוצרים דור חכם יותר, טוב יותר. מוח מבריק כמו של פרופסור יושינו הוא משהו שאסור שיתבזבז –"
"גם אם זה מה שהיא רצתה?" התפרצה גאות.
"כן. זו בחירה אגואיסטית שנלקחה ממנה, ובצדק. היא חתמה בעצמה על ההסכמים לפני שנים, כשהפכה לראש מעבדה."
גאות בהתה בו וחשה את כל הדם מתרוקן מפניה. "איזה הסכמים?"
"הסכמי הסגל הבכיר," אמר שטיינר. "דוקטור אלקיים, הפרופסור היקרה שלך תרמה את הביציות שלה לתכנית לעידוד ילודה אקדמית. זה אחד התנאים לפתיחת מעבדה באוניברסיטת תל-אביב, בהתאם לחוק עידוד תרומת זרע וביציות."
"אתה משקר. קיואיקו לא הייתה מסכימה לזה."
"לא הייתה לה ברֵרה, אם רצתה לפתוח מעבדה כאן. אל תדאגי, היא אמללה את חיי כדי לקבל אותן בחזרה בשנים האחרונות. ובמקביל, היא נעשתה יצירתית להפליא בהתחמקות ממני. למעשה, כמה שעות לאחר מותה, עדיין הייתי בטוח שהיא זייפה אותו כדי לא לבחור תורם זרע."
"היא אמללה את חייך?" צעקה גאות. "מה היה אכפת לה מתורם זרע? היא לא רצתה שתשתמש בביציות!"
"בדיוק," אמר שטיינר, ושפתיו התהדקו לקו צר. "זה היה הפגם בתכנית, הנקודה שבה חוקי הכנסת כבלו את ידינו, והיא ידעה את זה. מבחינה חוקית, הייתי מחויב לתת לה לבחור את האב. היא ידעה שאם אנסה לשלול ממנה את הבחירה, מצפה לי מאבק משפטי תקדימי בירוקרטי, מורכב ומייגע, שייקח נצח. עכשיו אין לנו מפלט ממנו. זה יסתובב בבתי משפט ובוועדות אתיקה עוד עשור." הוא נאנח שוב. "היא הייתה קוץ בתחת אפילו במותה, הפרופסור המבריקה שלך."
"אל תדבר עליה ככה." גאות נשמה עמוק. "אין סיכוי שהיא חתמה על הסכם כזה."
"את יכולה לבדוק בחוזי הסגל הבכיר," אמר שטיינר. "אני בטוח שיש אפילו העתק של החוזה בתיקים של פרופסור יושינו עצמה. אבל אין ספק שהרבה יותר קל לפרוץ לבניין מאובטח מאשר לעבור על כמה מסמכים. יש לי הצעה עבורך, דוקטור. כמה קיבלת בפסיכומטרי? מעל שבע מאות חמישים?"
"מה שזה לא יהיה, אני לא רוצה לשמוע," אמרה גאות וקמה על רגליה.
"בוודאי שמעל." שטיינר נותר לשבת, מחייך. האם ידע שגאות לא תמצא אפילו את היציאה מהחדר בלי שינחה אותה? "שבע מאות שבעים? שבע מאות שמונים?"
"שבע מאות תשעים וחמש," סיננה לבסוף גאות.
"ידעתי. כי קיואיקו קיבלה רק את הטובים ביותר למעבדה שלה." הוא קם סוף-סוף על רגליו. "יש לי הרבה השפעה בקמפוס, דוקטור אלקיים. אני יכול להשפיע על ועדת הקבלה להעניק לך מעמד זמני של חוקרת ראשית וראש מעבדה. המעבדה שלכם כבר נמסרה לחוקר אחר, אבל אני יכול להשיג אותה בחזרה עבורך, כולל הציוד. ואף על פי שאני בטוח שתצליחי להשיג מחדש בכוחות עצמך לפחות חלק מהמענקים שאבדו לכם עם מותה של פרופסור יושינו, התכנית לעידוד הילודה תשמח לספק לך מענק התחלתי יפה, שיאפשר לך להעסיק את רוב הסטודנטים שעבדו במעבדה. תצטרכי לחתום על החוזה ולתרום לנו ביציות, כמובן, אבל יותר מכך, יסייע לנו מאוד אם את, כיד ימינה של פרופסור יושינו, תעידי ש-"
"אני לא רוצה מעבדה משלי," גאות הצליחה לדבר סוף-סוף, מבעד לשפתיים חנוקות.
"כמובן שאת רוצה. איזה חוקר לא רוצה מעבדה משלו?" שטיינר חייך אליה. "אני מבין שאת קצת המומה כרגע. זו הצעה גדולה. תחשבי עליה. התכנית לעידוד ילודה אקדמית זקוקה לאנשים כמוך. מדענים רבים מדי מוותרים על ילדים כי אין להם זמן. אנשים חכמים עושים ילד, או שניים, או אפס. אנשים טיפשים עושים שמונה. זו לא גזענות, דוקטור, זו סטטיסטיקה. האנושות מנציחה את הטיפשות, ואני נלחם בה באמצעות השבחת הגנטיקה של האינטלקט. אני מקווה שתראי כמה חשובה ההמשכיות הזו."
"אנחנו ההמשכיות הזו," אמרה גאות. "הסטודנטים שלה. היא השקיעה באינטליגנציה ובידע שלנו."
"אתם תלמידים. אתם לא נושאים את הגנים שלה. תוך כמה שנים, אני מקווה, תוכלי להכיר את ילדיה של הפרופסור שלך, ותראי שצדקתי. אם זה יהיה חשוב לך, תוכלי לתת להם בעצמך את החינוך המדעי הטוב ביותר, אם כי אני מבטיח לך שהם יקבלו אותו גם בלעדייך. יש לי משפחות שכבר מחכות להם."
גאות בהתה בו. לא נותר לה עוד מה לומר. הוא חייך אליה. "וההזמנה לבקר במעבדות ובחברה שלי פתוחה. בואי לבקר מתי שתרצי. את, וצוות הריגול שלך."
***
היא נאלצה לקבל ליווי כדי לצאת מהבניין, אבל הוא ניתן לה באדיבות ובנימוס, על ידי פקיד ולא על ידי מאבטח. משבש התקשורת כובה כבר לקראת היציאה, אבל גאות לא אמרה דבר כשהאחרים הופיעו סביבה. היא הלכה בשקט עד היציאה מהבניין, ועד קצה הרחוב. להפתעתה, גם הם שתקו.
"את בסדר?" שאלה סוניטה כשהגיעו לרחוב הצִדי. "סאדייה בדרך, ממש דאגנו כש-"
"הוא לא אשם בכלום," אמרה גאות, קולה רועד. "כלומר, הוא מטורף שמאמין באאוגניקה ואיכשהו שכנע את כל העולם לתמוך בו, אבל הוא לא היה מעורב במוות של קיואיקו. הביציות שלה כבר אצלו. והוא הציע לנו לבוא לבקר במעבדות שלהם, לראות את המחקר ולקבל את כל החומר –"
"גאות, אנחנו יודעים," אמרה טיגן. שׂיערה השתנה בין כחול וירוק לסירוגין. "העדשה שלך התנתקה, אבל קופסת התקשורת של אדיטרי המשיכה להעתיק. פרצתי למערכת חמש דקות אחרי ההתקף שלך. ראינו את כל השיחה מהמצלמות, וגרגור תרגם לנו. סרקתי את החומר. הוא נקי."
המכונית של סאדייה עצרה לידם, וגאות נכנסה למושב בלי לחכות שטיגן תסיים. סאדייה ראתה את פניה וחיבקה אותה בלי לומר דבר. גאות הביטה באחרים מעבר לכתפה.
"גאות, תקשיבי," אמר גרגור, כנפיו פונות לעברה כאילו ביקשו לחבק אותה. "זה היה מרדף מיותר. קראנו יותר מדי אל תוך המעשים של קיואיקו והתעלמנו ממה שהיא באמת רצתה שנעשה…"
הוא המשיך לדבר, אבל גאות הפסיקה להקשיב. היא ידעה מה קיואיקו רצתה שתעשה. היא רצתה שגאות תיסע לפוסט דוקטורט במעבדה אחרת. היא רצתה שגאות תעבור אִתה למדינה זרה. היא רצתה שגאות תירש את הפרויקט אם משהו יקרה לה. אבל גאות לא הייתה מסוגלת לעשות אף אחד מהדברים האלה. היא אכזבה את קיואיקו. "אני מצטערת. אני צריכה להיות קצת לבד," היא אמרה וסגרה את ממשק התקשורת.
סאדייה הביטה בה, אבל להקלתה של גאות, לא אמרה דבר. היא התניעה את הרכב, והן נסעו הביתה.
***
"את רוצה שאעלה?" שאלה סאדייה כשהורידה אותה ליד הבית שלה, ולהפתעתה, גאות שמעה את עצמה עונה, "לא, תודה. אני באמת רוצה להיות לבד. סליחה, סאדייה."
"זה בסדר. אני כאן אם תשני את דעתך." היא לחצה בעדינות את ידה של גאות דרך החלון הפתוח, ונסעה. גאות הסתובבה אל הבית שלה, ומצאה את עצמה עומדת פנים אל פנים מול סוניטה. "עכשיו את מוכנה להקשיב?"
גאות שלחה אצבע לממשק התקשורת, וגילתה שהוא עדיין היה כבוי. "איך את עושה את זה?"
"יש לי הרשאות מנהלת, כמו לך. קיואיקו בטחה גם בי." פני האוואטר שלה לא השתנו, אבל גאות שמעה את הכאב בקולה. גאות נשפה אוויר, חושבת כמה הייתה מרוכזת בכאב שלה, כמה כל אחד ואחד מהמטופלים שפגשה ביממה האחרונה היה קשור לקיואיקו, כמה השפיעה עליהם ונתנה להם. וסוניטה הייתה קרובה לקיואיקו כמו אחות. "סליחה, סוניטה. אני… הלוואי שיכולתי לומר משהו כדי לנחם אותך, את כולכם."
"את לא צריכה לדבר. את צריכה להקשיב." סוניטה חייכה. "את זוכרת את אלף המטופלים של קיואיקו? יותר ממאה מהם עוסקים בצורה כזו או אחרת בעדשה."
"מה? מה זאת אומרת?" גאות מצמצה. "חשבתי ש –"
"שזה רק אנחנו, הצוות? גם אנחנו חשבנו. אבל בזמן שהיית שם עברנו על מסד הנתונים המלא של קיואיקו. התחלנו ליצור קשר עם מטופלים. תסתכלי." היא פתחה את מסד הנתונים מול עיניה של גאות. הפעם הוא היה מחולק על פי קטגוריות: "חומרה", "שרתים", "ניתוח פלט ונתונים", "אלקטרו-פיזיולוגיה", "נוירו-כירורגיה", "פיתוח", "תחזוקה", "תקשורת", "שיווק", "משפטי", ואפילו "שיתופי פעולה מסחריים". סוניטה העבירה את המסך, וגאות ראתה עשרות התחלות שיחות והתכתבויות בנוגע לעדשה. "אבל… העדשה לא שייכת לנו עוד."
"זה בדיוק העניין, גאות. העדשה לא שייכת לאיש. קיואיקו עבדה שנים מאחורי הקלעים כדי להכשיר רופאים שיוכלו לבצע את הניתוחים, חוקרי מוח שיוכלו לנתח את הנתונים, מהנדסים שמכירים את התכניות המדויקות של החומרה, אנשי אבטחת מידע ותוכנה שיגבו את הקוד… היינו רק צריכים להתחיל לדבר זה עם זה."
לדבר? לא. זה לא היה העניין. לראות. לשמוע. להבין מה כל אחד מהם עשה. להבין את הקשר ביניהם, כמה מהם היו. "סוניטה. את אומרת לי שהחברה הזו, אימאג'ן – הם קנו שקר אחד גדול?"
"לא," אמרה סוניטה. "העדשה שלהם תעבוד מצוין. אני פשוט לא חושבת שמישהו יטרח לשלם להם עליה."
גאות חיככה את רקתה הימנית, מחשבותיה מתרוצצות, מחפשות את המלכודת, את הדבר שלא חשבו עליו. "אבל.. מבחינה חוקית…"
"דאו לא מומחה בזכויות יוצרים, אבל הוא וכמה מעורכי הדין האחרים שכבר יצרנו קשר אִתם בטוחים למדי שאף אחד לא יצליח להאשים אותנו בכלום. אנחנו יכולים להמשיך להפעיל את העדשה."
גאות שמעה גם את מה שלא נאמר. "והמחקר?"
סוניטה נאנחה. "קיואיקו שיתפה פעולה עם מעבדות בכל רחבי העולם. אבל… זה לא יהיה אותו דבר בלעדיה, כמובן, או בלי מישהו אחר שידע מה היא עשתה, שליווה אותה –"
"סוניטה, די," אמרה גאות. "את יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה."
"באמת? כי האפילפסיה והפרוסופגנוזיה וחוש הניווט שלך כל כך מגבילים אותך?" חיוכה של סוניטה היה מעוקל. "יותר משבץ, או שיתוק מוחין, או סכיזופרניה? יש אלף מטופלים לעדשה, גאות, להרבה מהם יש בעיות כמו שלך, ולחלקם יש בעיות חמורות בהרבה. כולנו מוגבלים, ונכים, ו-"
"אני לא יכולה לנסוע לארץ אחרת לבד," אמרה גאות.
"את לא תלכי לאיבוד כשאנחנו מלווים אותך, זוכרת?" שאלה סוניטה. "את לא לבד."
גאות נאנחה וחיככה שוב את רקתה. "סוניטה, אנחנו לא מדברות על טיול לפתח תקווה."
"לפני כמה שעות זו הייתה משימה לג'יימס בונד." סוניטה חייכה, וגאות פתאום הבינה למה היא וקיואיקו היו קרובות כל כך. הן היו דומות מאוד בעיניה. "לא כל התועים אובדים," אמרה סוניטה. "בגלל זה היא קראה לך פרודו, לא?"
"לא," הודתה גאות. "היא עשתה את זה בשביל להרגיז אותי. אהבתי את בילבו יותר. אבל בילבו יוצא לשם ובחזרה, ופרודו…"
"הולך לגלות ארצות חדשות ולא חוזר הביתה. את יודעת, גאות, יש לי תחושה שלטייל בעולם זה הרבה פחות מסובך מלהשלים דוקטורט במעבדה של קיואיקו. אף אחד מאִתנו לא יוכל להחליף אותה בשבילך. היא הייתה –"
"אל תגידי כמו אמא."
"אמא?" סוניטה עיוותה את פניה. "את יודעת שקיואיקו לא היה השם המלא שלה? היא הגיעה לבית היתומים עם השם קיואיקומאמא. המשמעות של השם היא 'אמא מחנכת'. 'מאמא' נשמט מהר מאוד משמה. היא מעולם לא ייחסה חשיבות רבה להורים גנטיים, או לגנטיקה בכלל. אי-אפשר לתאר את התפקיד שלה בחיים שלך כמשהו כל כך משתמע וביולוגי כמו אמא. היא הייתה מורת הדרך שלך, מודל החיקוי, המחנכת, המדריכה, המטפלת, המנחה, החברה הכי טובה. אף אחת מכן לא נולדה לתפקידים האלו. שתיכן בחרתן אותם. קיואיקו אהבה אותך, גאות. היא הורישה לך את העדשה, היצירה הכי גדולה שלה."
ידה של גאות הושטה אל רקתה הימנית, אבל היא עצרה אותה באמצע התנועה. לא היה חור בגולגולת שלה, ולא עצם שזזה, ולא שבר, ולא סדק. זה מה שקיואיקו ניסתה לומר לה. "לא. היא הורישה לי אתכם."
היא פתחה את ממשק התקשורת.
"נו?" שאלה טיגן ביובש. "הצלחת להחדיר קצת שכל לגולגולת העבה שלה?"
"קצת," גאות ענתה במקום סוניטה. "טיגן, את חושבת שאת יכולה לגלות איפה הם מחזיקים את הביציות של קיואיקו?"
***
"אה, הנה סאדייה," אמר גרגור, וקצה כנפו הוורודה הצביעה לצִדו השני של הטרמינל, שהיה חשוך למחצה ומרוחק מבתי הקפה והקיוסקים, שהיו עמוסים אפילו בשעת הלילה המאוחרת הזו.
"איפה?" גאות הסתובבה, מאמצת את עיניה. "אתה בטוח…" היא מצמצה. כן. העדשה דיווחה שזו אכן הייתה סאדייה. גאות לא הייתה מזהה אותה לעולם. שׂיערה הכהה והארוך גלש על כתפיה, מוחזק רק בקשת אדומה דקה מאחורי אוזניה. היא לבשה שמלה ארוכה, כמו יהודייה דתייה, אבל שום אלמנט שזיהה אותה כמוסלמית. גאות התקרבה אליה. שני מטיילים ישנו על ספסלים, תרמיליהם מתחת לראשם, ומכונת מכירת ממתקים שעליה שלט "מקולקל" הבהבה בצד. מלבד אלו, הצד הזה של הטרמינל היה ריק לחלוטין ושקט.
"גאות?" סאדייה נראתה לא בטוחה, גם כשעמדה ממש מולה. "את… נראית שונה."
גאות צבעה את השׂיער, החליפה את משקפיה ולבשה גם היא שמלה במקום הג'ינס וחולצת הטריקו הרגילים שלה. היא נשאה מזוודה גדולה בצבע כתום בוהק. "גם את."
סאדייה נגעה בשׂיערה. "כן, חשבתי שעדיף לא לעורר תשומת לב, בהתחשב בכך שכל העולם ואשתו מחפש אחרייך ואת כנראה נפלת לגמרי על השכל. מותר לנו בכלל לדבר כאן?"
"כן. אין להם מושג מי אני. קניתי את הכרטיסים בשם אחר ותעודה אחרת. והאנשים שמחפשים אחריי לא יעלו בדעתם שאעלה על מטוס."
"ו… העדשה?" סאדייה היססה. "הם לא יכולים למצוא אותך דרכה?"
"כבר לא. היא מחוברת לשרת אחר, שיהיה מאוד קשה לאתר אותו."
סאדייה לא נראתה כאילו הוקל לה. היא שתקה לרגע ואז התפרצה, בלחישה רועמת, "גאות, את באמת גנבת את הביציות של קיואיקו?!"
"אני לא יכולה לאשר או להכחיש, לטובתך," אמרה גאות, מצטטת את דבריו המדויקים של דאו.
"צדקתי. את נפלת על השכל." סאדייה בהתה בה. "למה? אלו רק תאים. מטען גנטי. זה מה שאת אמרת כל הזמן."
"זה היה חשוב לה. בעיקר, היה חשוב לה שהעדשה תהיה חשובה יותר."
"אין להם הוכחות חותכות. כל המצלמות היו כבויות. ואין טביעות אצבעות."
"כן, אני יודעת," אמרה גאות. "אבל זה לא משנה. הייתי צריכה לעזוב בכל מקרה. יש לנו יותר מדי דברים לעשות, ואנחנו לא יכולים לעשות את כולם מכאן."
"אנחנו?"
גאות הטתה קלות את ראשה ימינה והזיזה את עיניה, מסמנת אל העדשה. סאדייה עקבה אחרי מבטה, ונקשה באצבעותיה כאילו נזכרה במשהו. "הבאתי לך עוד מטען נייד. ויקטור הכין אותו."
גאות קיבלה את החפץ הקטן, אוחזת בו כמו אוצר. "תמסרי לו תודה. ו… תודה גם לך, סאדייה."
"אל תודי לי. אני די בטוחה שגם אני נפלתי על השכל." סאדייה נאנחה. "תהיי אִתי בקשר, כשתוכלי? ואם תצטרכי… אני לא יודעת, כל דבר?"
"דוקטורנטית, למשל?" שאלה גאות וחייכה.
סאדייה מצמצה. "את מתכוונת להמשיך במחקר?"
"תכננתי לשכב על החוף בביקיני, אבל מסתבר שאין קיץ במקום שאני טסה אליו."
סאדייה חייכה. "אבל מה תעשי? לאן את בכלל טסה?"
גאות שיחקה בפתק על המזוודה שלה. "לצורך יכולת ההכחשה –"
"בסדר, בסדר." סאדייה ליפפה קווצת שׂיער סביב אצבעותיה, כפי שהייתה עושה עם הצעיפים שלה. "בהצלחה, דוקטור."
"בהצלחה גם לך," אמרה גאות וחייכה בחזרה. הן עמדו קרובות מאוד זו לזו.
"תנשקי אותה כבר," אמר גרגור, כנפיו נפרשות.
"כן," אמרה טיגן, ושׂיערה היה אדום-ורוד שוב. "זה די בפירוש מה שהיא מנסה לרמוז לך. השטח נקי, אגב. אף אחד לא מסתכל."
"אבל בעדינות," אמרה אדיטרי. "תניחי יד על העורף או על הלחי שלה –"
גאות כיבתה את העדשה ונישקה את סאדייה.
***
שלט חגורות הבטיחות נדלק, והמטוס החל לנוע. התחושה הייתה מחליאה. גאות הפעילה את הממשק החברתי, משוכנעת למדי שהיא עומדת למות בכל רגע.
"ברוכה השבה," אמרה סוניטה כשהתגשמה על המושב האמצעי וחייכה אליה חיוך משועשע. "שמעתי שהיה מוצלח?"
"לא קראתי לך כדי לצחוק עלי," מלמלה גאות, פניה לוהטים. "יש בעיה. השקעים כאן לא תואמים למטען שלי."
"אוי. את לא יודעת שיש סטנדרט אחר לשקעים חשמליים בין מדינות?"
"כן, בטח שאני יודעת, אני טסה לחו"ל כל הזמן," ענתה לה גאות. אישה צעירה בצִדה השני של השורה הביטה בה בפליאה. גאות העבירה את האוזנייה שבאוזנה הימנית אל אוזנה השמאלית – היא הייתה מכובה, אבל האישה לא ידעה זאת, כמובן – והנמיכה את קולה. "יש לי שני מטענים ניידים מלאים, אבל אני לא בטוחה שהם יספיקו לכל זמן הטיסה וגם כדי להגיע עד אלייך."
"את בטוחה שיש סכנה להתקף במטוס? רוב האנשים בדרך כלל נרדמים בשלב כזה או אחר."
"ובכן, כאמור, אני טסה לחו"ל כל הזמן –"
"בסדר, בסדר." סוניטה נאנחה. "אל תדאגי. ממילא תכננתי לבוא לפגוש אותך בשדה התעופה. אני אמצא אותך."
"אני לא בטוחה שאני אצליח למצוא אותך," אמרה גאות, ופתאום חשה בושה, אפילו מסוניטה. "יכול להיות שבכלל לא אצליח לזהות אותך. תצטרכי לגשת אלי ולומר לי מי את –"
"אני יודעת," אמרה סוניטה. "הכול בסדר, גאות. תנוחי. נתראה בעוד כמה שעות. מה עם ההודעה למטופלים?"
"את חושבת שבטוח לשלוח אותה עכשיו?"
"טיגן אמרה שברגע שהמטוס ימריא, כבר יהיה מאוחר מדי. הם יכולים לאתר את מקור השידור, אבל הם יצטרכו הרבה בירוקרטיה לפני שהם יוכלו לעשות לך משהו."
"בסדר." גאות נגעה בעדשה שלה, אבל לא נתנה שום פקודה.
"שאני אעשה את זה?" סוניטה שאלה וחייכה. "היא כבר מוקלטת ומצולמת. זה לא ישנה כלום."
גאות נאנחה. פעם אחת, אחרונה, מותר לה להיות פחדנית. סוניטה צדקה. זה לא ישנה כלום. "כן, בבקשה."
"נשלח. הם מתחילים לקבל את המסר עכשיו. את רוצה לראות?"
גאות הפעילה את הממשק החברתי וצפתה בעצמה, רק לפני יומיים, ומשום מה, צעירה בהרבה בעיני עצמה, מוקרנת ישירות אל תוך העדשה שלה. העדשות של כולם.
"שלום," אמרה האוואטר של גאות שבהקלטה ל-1,023 מטופלים בכל העולם. "אני דוקטור גאות אלקיים. עבדתי עם קיואיקו. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. חוץ מזה, היא הייתה המנחה שלי, מורת הדרך שלי, מודל החיקוי שלי, המחנכת, המדריכה והמטפלת שלי. אני והחברים שלי –" היא סימנה, והאוואטרים של האחרים, הצוות הבכיר, הופיעו כולם לצִדה. כנפיו הוורודות של גרגור נפרשו. שׂיערה של טיגן שינה צבעים. ההתקנים דמויי המכונות של אדיטרי בהקו. ארבע הידיים של דאו היו מורמות בברכת שלום. "– היינו רוצים לעשות אותו דבר עבורכם, אם תרצו בכך. יש כמה דברים שהייתי רוצה לספר לכם על קיואיקו, על המחקר, ועל העדשה שכולנו משתמשים בה. אבל קודם, רציתי שתדעו שאתם לא מוגבלים, שאתם לא נכים, ובעיקר שאתם לא לבד."

_________________

הסיפור נכתב על פי רעיון של שירה אבנת, במסגרת האתר Patreon שדרכו אפשר לתמוך ביצירה מתמשכת של יוצרים האהובים עליכם.
תודה להדס סלוין על עזרתה הענקית בתחקיר לסיפור, ועל העדשה.