סיפור זה מתרחש בעולם "שומרי הערים" שבו מתרחש גם הסיפור "הפוך, לקחת" שזכה בפרס גפן לשנת 2013.

מת'יו זועף לאורך כל הנסיעה באוטובוס לשדה התעופה – זועף אל הרחובות היפים, אל הבתים המעוצבים, אל הקתדרלות והכנסיות והמדרחובים, אל התיירים והמקומיים בבגדי הקיץ הקלילים שלהם, אל האמנים שמציגים את מרכולתם בדוכנים, תחת שמשיות צבעוניות, אל ריחות האוכל האקזוטיים העולים מהחלון הפתוח, אל מאות שנים של גינון ואלפי שנים של ארכיטקטורה, ובעיקר, יותר מכול, הוא זועף אל האישה הגבוהה, הברונטית היפהפייה בחצאית הפלמנקו ובעקבים האדומים, שמנופפת אלינו לשלום מכל פינה וקרן רחוב. זה בוודאי משחק נפלא עבורה, להיעלם ולהתגשם מחדש ברחוב הבא שעל פניו אנחנו חולפים.
"לפחות תנפנף לה בחזרה," אני אומר, ומשגר דרך החלון חיוך זוהר אל הברונטית. "גם ככה יצאת לא מנומס שלא שכבת אִתה."
"אתה היית מספיק מנומס בשביל שנינו," עונה מת'יו, ומשחרר את הווילון מהתפס שלו. הוא נופל על החלון ומסתיר אותה מעינינו. אבל שנינו יודעים שהיא עדיין שם, עד שנצא מהטווח שלה, עוקבת. מת'יו מחניק רעד.
"אולי תירגע?" אני חובט בכתפו קלות. "זה היה רק משחק, בשביל שנינו. היא ספרדייה עם דם חם ואני אוהב שמפנקים אותי. לא עשינו שום דבר לא בסדר. זה לא כאילו היא אחת הערים שלי."
"זה לא מוסרי," ממלמל מת'יו.
מתחסד. אני מגלגל עיניים, אבל לא אומר דבר. אנחנו מטיילים ביחד כבר שבעה חודשים, ואם נתחיל לבקר אחד את הבחירות של השני בשותפות למיטה… טוב, הרשימה שלי תהיה הרבה יותר ארוכה. "בסדר, אני מודה. ברצלונה הייתה רעיון גרוע."
"אתה חושב?" הוא מסנן, ואני מחליט, בחוכמה לא אופיינית, לשתוק עד שאנחנו מגיעים לטרמינל.
התור לבידוק הביטחוני משתרך לפנינו, ארוך ומפותל כמו נחש, עמוס מאות תיירים עצבניים ואומללים. כבר ציפינו לזה – זה היה ככה בכל מקום בעולם בשנה האחרונה, ואין לנו לאן למהר. אחרי כמה שבועות שבהם לא שמעתי עברית בשום מקום, השפה מתגלגלת אל האוזן שלי בהפתעה, כמו לגימה של בירה זולה שמתגלה כשמפניה. אני מחייך למרות רצוני, ומחפש בעינַי עד שאני מוצא את הזוג הישראלי, קצת לפנינו בתור. הם צעירים, בערך בגילי, ונראים עצבניים בדיוק כמו כל שאר. אני עומד להגיד שלום, ואז הם מדברים שוב. "אבל אני לא מבינה, מה הקטע?" הבחורה מחווה לעבר התור. "כולם בהיסטריה ממשהו שבכלל קרה באמריקה ולא באירופה!"
"טוב מאוד שהפילו להם את המגדלים, אני אומר לך," ממלמל הבחור. "שיראו מה זה פיגועים פעם אחת, שיראו מה עובר עלינו כל הזמן!"
אני לא מבחין שעצרתי עד שמת'יו נתקל בי. "מה יש?" הוא שואל, ומבטו מבזיק בסקרנות אל הישראלים. הוא לא מבין מה הם אומרים, אבל הוא מזהה את השפה. לימדתי אותו כמה מילים כדי להעביר את הזמן בהמתנות ארוכות לאוטובוסים או לרכבות.
"כלום. בוא נלך לשתות קפה. אולי התור יהיה פחות גרוע כשנחזור."
הוא נראה ספקן, אבל לא לוחץ. עד שאנחנו מוצאים עגלת קפה הוא כבר לא עצבני, וגם אני לא.
"מצטער," אני אומר כשהוא חוזר עם רשימת הטיסות הקרובות. "זו בסך הכול אשמתי שהן מוצאות אותנו כל כך בקלות. אם הייתי מצליח להפעיל מיסוך… אני באמת מנסה, אתה יודע."
מת'יו מנופף בידו בביטול. "אני יודע. וזה לא היה משנה הרבה. מיסוך זה נחמד, אבל לא באמת יעיל לאורך זמן. אם אנחנו נשארים מספיק זמן בערים, כולן מוצאות אותנו בסוף."
אולי, אבל הוא לא היה משקיע מאמצים רבים כל כך בניסיונות ללמד אותי אם לא היה חושב שזה היה משפר את הטיול שלנו. הוא צודק בדבר אחד – לא התרחקנו כל כך מהבית, הוא מקנדה ואני מישראל, רק כדי למצוא את עצמנו שוב באהבה המגוננת הזו, בטיפול החובק-חונק הזה. רצינו להסתובב בעולם עם תרמיל על הגב, לצאת להרפתקאות, בלי מסלול, בלי כיוון, עצמאיים, חופשיים. שנינו יודעים שלא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לטיולים. במקום זאת נגררנו חסרי אונים אחרי מדריכות טיולים שמינו את עצמן, כנגד רצוננו, להראות לנו את כל פלאיהן וסודותיהן ולדאוג לנו כאילו היינו ילדים קטנים. זה דמה יותר לטיול בר-מצווה עם ההורים מאשר לטיול של שני תרמילאים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. כך לפחות הנחתי – אבא שלי, מן הסתם, מעולם לא לקח אותי לטיול בר-מצווה מחוץ לישראל.
אנחנו שותים את הקפה הדלוח שלנו ומתעמקים בדף המקושקש שמת'יו שרבט. שדה התעופה של ברצלונה מציע מבחר לא רע של יעדים. הטיסות ביממה הקרובה יוצאות לניו יורק, אמסטרדם, דבלין, סידני, בייג'ין, ביירות, קהיר, ריו, פראג, ורומא. חצי מהרשימה הם מקומות שכבר היינו בהם. הספקנו הרבה בשבעה חודשים. ביירות נפסלת, כמובן. קהיר לא אטרקטיבית במיוחד בעינַי, וניו יורק לא אטרקטיבית בעיני מת'יו מאותן סיבות – שתיהן לא רחוקות מספיק מהבית. וממילא קשה לי להאמין שיהיה לנו כיף בניו יורק כרגע, בין פעולות החילוץ, החפירות והשיקום.
"דבלין?" מת'יו מציע לבסוף. "הבירה אמורה להיות טובה."
זה מסכם בערך את כל הידע של שנינו על אירלנד, אבל זה בסדר. לרוב היעדים שלנו טסנו בלי שום ידע מקדים. זה חלק מהכיף. אבל אני בכל זאת מהסס. בספרד האקלים היה דומה לישראל. באירלנד חורף אמִתי עכשיו, ואני לא מת על קור.
"חמש מעלות זה לא קור." מת'יו צוחק עלַי, וכשאני לא משתכנע הוא מתאר שלל חוויות ציוריות מהחורף בצפון קנדה, מלימודי נהיגה שכוללים מכוניות שלא מתניעות, להדיפת וגריפת שלג מסף הדלת ארבעה חודשים בשנה, רק כדי שתוכל לצאת מהבית. "יש אִמרה ביילונייף," הוא מספר לי, "תקטר כמה שאתה רוצה על הביצים הקפואות שלך, כל עוד אתה אומר לתיירים, 'איזה יום אביב מקסים'."
"אבל מה יש לעשות באירלנד, חוץ מאשר לשתות הרבה בירה?"
מת'יו מרים אלַי גבה. "תלוי. אתה אוהב ג'ינג'יות?"
הוא יכול להיות משכנע מאוד, כשהוא רוצה.

יש לנו כמה שעות לשרוף עד הטיסה, ושום רצון לחזור לעיר – למת'יו, לפחות – אז הוא מנצל את הזמן גם כדי לכתוב מכתב לאבא שלו. אני בקושי טורח להתקשר מפעם לפעם. אני מרגיש אשם, אבל יודע שאבא מבין שאני צריך, לראשונה בחיי, קצת מרחק. אני הולך לחנות הספרים של הדיוטי פרי, לעלעל קצת ב"לונלי פלאנט" של אירלנד. "אז תשמע," אני אומר כשמת'יו מגיע, "קודם כול, אוכלוסייה – שישה מיליון, בערך." כלומר, בערך כמות האנשים שחיים בישראל, אבל פרושים על פני שטח גדול בהרבה. מת'יו מהנהן, מרוצה. פחות ריכוז אנשים אומר פחות רוחות מקומות.
"לאירים יש רק איזה ארבע-חמש ערים גדולות," אני ממשיך. "בכלל, כתוב כאן שהם מאוד מפוזרים. כפרים קטנטנים של רחוב אחד, בתים באמצע שום מקום. הם התפרנסו הרבה מחקלאות עד המאה האחרונה, אתה יודע. אני בטוח שלא נפגוש אפילו רוח מקום אחת סתם ככה בדרך."
"אין לי בעיה עם רוחות של מקומות קטנים. אני רוצה להתרחק מערים גדולות," אומר מת'יו. הוא צודק, כמובן. רוחות הכפרים והיישובים הקטנים אף פעם לא מהוות בעיה. אלו שמטרידות אותנו הן הערים גדולות, שיכולות להקדיש עוצמה בלתי נדלית כמעט לטיפול היום-יומי, החונק, האוהב, הבלתי פוסק בשומרי הערים שלהן – וגם בשומרי ערים זרים שבאו לבקר, כמובן.
"ברור." אני מדפדף כלאחר יד בתמונות שבמרכז הספר, חולף במהירות על כמה נופים עוצרי נשימה. "נשכור רכב, נטייל בכל המדינה. בלי בחורות."
"אמין מאוד, ג'וני," הוא רוטן.
אני צוחק והולך אל הקופה כדי לקנות את הספר, לפני שמת'יו ישאל עוד שאלות. ההבעה בעיניו מוטרדת, כאילו שכח משהו חשוב, אבל לשמחתי הוא לא עולה על זה עד שאנחנו כבר על המטוס. אני מנמנם ליד החלון כשהוא מרים את עיניו מהספר ודוקר אותי קלות בכתף עם מזלג הפלסטיק שלו. "ג'וני. באיזה צד נוהגים באירלנד?"
אני מנסה לא להיראות אשם מדי.
"מה זה משנה?"
"יו-או-נתן!" הוא מבטא את השם המלא שלי בהגייה המוזרה שלו, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא רוצה שאתייחס למשהו ברצינות.
אני מגלגל עיניים. "אני אנהג, בסדר?"
"כמעט הרגת אותנו ביפן!" הוא מוחה. "ואז שוב באוסטרליה! אם מלבורן בעצמה לא הייתה גורמת למאות כריות ליפול מהמשאית שכמעט התנגשת בה –"
"בסדר, בסדר, הבהרת את הנקודה שלך." אני נאנח, וגונב לו את הספר מתחת לידיים. "למה אתם לא נוהגים בצד שמאל של הכביש?! הייתם תחת שליטה בריטית פעם, לא?"
"כולם היו תחת שליטה בריטית פעם, כולל אתכם!" הוא לוקח את הספר בחזרה. "אנחנו נוסעים באוטובוסים הפעם. לא אכפת לי אם זה כפול זמן."
אני נע במקומי באי-נוחות. "התחבורה הציבורית באירלנד היא, אה, לא בדיוק מה שאתה מכיר משאר העולם. במיוחד לא, ב… אה… עונת החורף."
"ג'וני!"
עד שאנחנו נוחתים בדבלין, הוא שוב עצבני.

נהגי המוניות פונים אלינו בחביבות יוצאת מגדר הרגיל כשאנחנו יוצאים משדה התעופה, ושמחים מאוד לעזור גם כשאנחנו מבקשים הכוונות לתחנת האוטובוס הקרובה. אנחנו מחליטים שזו חביבות טבעית, ולא כזו שנובעת מכך שהם נשלחו על ידי מישהו, או מישהי. אין מכאן אוטובוסים למקומות שאינם ערים, באופן טבעי, ואני מציע שוב לשכור אוטו בשדה התעופה ולצאת לכיוון הנופים הכפריים. אבל השעה אחת בלילה, שנינו סחוטים, והדבר הכי טוב שנוכל לעשות כרגע יהיה למצוא לעצמנו איזו אכסניה בדבלין, ולהמשיך החוצה בבוקר.
ככל שהעיר גדולה, עמוסה ועסוקה לוקח לה יותר זמן להכיר בנוכחותנו. הממוצע הוא כמה שעות. הפעם זה קורה מהר יותר. כשהכביש המהיר מפנה את מקומו לאזור תעשייה ובניינים גבוהים, בשולי העיר, מודעות עצומה שוטפת אותי כמו גל. השׂער על עורפי סומר, וצמרמורת חולפת בי ומשאירה את קצות אצבעותיי מעקצצים ואת ראשי סחרחר. לצדי, מת'יו מתנשף. אוזניו סמוקות ולחייו חיוורות, ואני מתאר לעצמי שגם אני נראה ככה. התחושה היא כאילו היית נמלה שענק עצום תפס בתוך כף ידו, הרים אותה באוויר לגובה עשרות מטרים, בירך אותה לשלום בקול רועם ומחריש אוזניים, ואז הניח אותה בחזרה על האדמה. זה לא כואב, רק מפחיד ומבלבל וגורם לך לחוש קטן מאוד. המודעות סורקת אותנו, ואני חש הפתעה, הכרה ובסופם – ברכה. היא מרפה מאִתנו, דקות ספורות לפני שהאוטובוס עוצר בתחנה שלנו במרכז העיר, ובקושי יש לנו זמן להתאושש ולמהר למטה עם שאר התיירים העייפים. נהר הליפי נוצץ בלילה לאור פנסי הרחוב המעוצבים, הקמורים, ואנחנו מושכים את הצ'ימידנים שלנו מבטן האוטובוס ומחכים. עדיף לסיים עם זה מהר. היא תמצא אותנו, מלאת ידידותיות ורצון טוב וכמיהה לאנשים שמכירים בה. אם יהיה לנו מזל, אולי נצליח לצאת מזה מהר, לא לפני שהיא תתעקש לשכן אותנו במלון הכי יקר בעיר ושניפגש אִתה לארוחת בוקר. אם יהיה לנו עוד יותר מזל, אולי היא תהיה ג'ינג'ית.
מזג האוויר קר, וטיפות קטנות מתחילות לרדת. מת'יו שולף את מעיל הגשם הדק שלו. אני כבר עטוף בכמה שכבות, כולל כובע הצמר והצעיף שלי. אנחנו מחכים.
מי שבאה לקראתנו אינה רוח עיר נלהבת וחייכנית, אלא אדם כבן חמישים, בעל שׂער אדמוני ששיבה זרקה בו. הוא יורד ממונית בצד הנהר וחוצה בחופזה את הכביש, מתעלם מהרמזור האדום. למרות מזג האוויר הקר, הוא נראה סמוק וברור שמיהר לכאן. הוא מביט סביבו בתיירים, כאילו מישהו מתאר אותנו עבורו, עד שלבסוף עיניו נעצרות. הוא פוסע לעברנו בהחלטיות, שפתיו מהודקות, מצחו קמוט, ומת'יו בקושי מספיק ללחוש, "ג'וני, אני חושב שזה שומר הערים של אירלנד –"
"מי אתם?" הוא מתפרץ, ולוקח לי רגע להבין אותו. המבטא האירי שלו כבד, ונשמע כבד אף יותר בגלל הכעס. "למה באתם לאירלנד?"
מת'יו מתאושש ראשון, אולי בגלל ששפת האם שלו היא אנגלית וקל לו יותר להבין את השומר למרות המבטא, ואולי בגלל הדחף הבלתי נשלט שלו להסתדר עם כולם ולהיות נחמד לכל אדם שאנחנו פוגשים. "נעים מאוד," הוא אומר ומחייך. "אני מת'יו דיווידסון –"
"שיימוס בראניגן." הוא מציג את עצמו כלאחר יד, ולא לוקח את ידו המושטת של מת'יו. למרות הסיטואציה המתוחה, אני נאלץ להתאפק שלא לחייך, כי שיימוס הוא כל קלישאה אירית שאי-פעם נתקלתי בה – השם, המבטא, השׂער. חסר לו רק מעיל התלתנים וקדרת הזהב של הלפרקונים.
ואז הוא ממשיך, בעוינות ברורה, ואני כבר לא חש דחף לחייך. "מה עושים שני שומרי מקומות זרים מחוץ לארצות שלהם?"
"מטיילים," אני אומר, מתאים את הטון שלי לטון שלו. אני עייף, עצבני, והחקירה הצולבת הזו לא מוצאת חן בעינַי. הוא אומר את המילה זרים כאילו הייתה קללה. "יש לך בעיה עם זה?"
נהר הליפי, שהיה עד לפני רגע שקט כמו הכנרת ביום קיץ, מצליף בגדות האבן שלו, ואני יודע מהרסס הקר בעורפי שגלים גבוהים מטפסים מאחורַי. הרוח שנושבת סביבנו קפואה, והגשם מתחזק. השומר הזר שותק ומביט בנו דרך חרכי עיניו, דרוך כמו אקדח. אני משיב לו מבט יציב. הגשם אינו נוגע בו, כאילו הוא עומד מתחת לחור בענן, או למטרייה ענקית בלתי נראית. ידי נשלחת כמאליה אל כיס המעיל, שם נחות בבטחה ההגנות שנתנו לי הערים, אבל מת'יו תופס בזרועי. "יו-או-נתן." הפחד בקולו מחלץ אותי מטראנס העוינות המוזר שנקלעתי אליו. אני מוציא את ידי מהכיס ומתאמץ לנקות את המתח מקולי כשאני מתחיל שוב, "אנחנו בטיול סביב העולם. לא באנו לכאן לפגוע בך או בערים שלך."
ההצהרה שלי נשמעת מגוחכת. לפגוע בו או בערים שלו? אנחנו שני שומרי ערים נטולי כוח בארץ זרה, עם ערים זרות. כל אחת מהן יכולה להרוג אותנו בעשרות דרכים שונות. והוא, שנמצא בקשר עם כולן, יכול לצוות על כך בהרמת אצבע.
אבל לדברַי יש השפעה. הוא מבחין ככל הנראה לראשונה בתיקי הגב העצומים שלנו, ומשהו מהמתח ביציבתו נרגע מעט. משהו קטן. "שומר ערים אינו עוזב את הערים שלו לעולם. אתם מצפים שאאמין שפשוט יצאתם לטיול קטן והשארתם אותן לבדן?"
מת'יו מאלץ את עצמו לחייך. "אלה עדיין לא הערים שלנו, מר בראניגן. אנחנו לא השומרים הנוכחיים, אנחנו היורשים. אתה בטח לא יכול להאשים אותנו שאנחנו מנצלים את ההזדמנות להסתובב קצת לפני שיקרקעו אותנו."
הוא אומד אותנו במבט ארוך, אבל נראה שהוא החליט להאמין לנו, ואני כמעט יכול לחוש את אנחת הרווחה העוברת בכל גופו, מאצבעות הרגליים ועד קצות השׂער הג'ינג'י. הוא מושיט לנו יד ללחיצה, סוף-סוף. "אני מתנצל על גסות הרוח שלי. נוכחות של שומרי ערים זרים באירלנד בדרך כלל מצביעה על סכנה לעיר."
מת'יו ואני מחליפים מבטים תמהים כשאנחנו לוחצים את ידו. סכנה לעיר? בערך כמו הסכנה שצפויה לג'ירפה מיתוש? ממה הוא מפחד, שנצייר גרפיטי על הבניינים?
באור מנורות הרחוב, כשהגשם נרגע מעט, אני מבחין שהוא חיוור ומיוזע, למרות האוויר הקפוא. "אני אשמח לפצות אתכם," הוא ממשיך, ומצביע על המונית שעדיין עומדת, מחכה לו. "ניקח אתכם למלון הטוב ביותר בעיר."
"זה בסדר, הזמנו חדרים באכסניה –" מת'יו משקר במהירות.
"שטויות, אנחנו לא נשכן שני שומרי ערים באכסניה." הוא מחייך. החיוך מאולץ מעט. "כל עוד אתם באירלנד, אתם תחת חסותי. תיהנו מזה."
אנחנו מחליפים שוב מבטים. לפני רגע העיר נערכה להגן עליו, ועכשיו הוא רוצה לקחת אותנו למלון פאר. אצל שניהם השינוי נראה קיצוני מדי ולא טבעי. ואיפה העיר, באמת? אנחנו מרגישים אותה סביבנו, וברור שהיא מתקשרת אִתו, אבל תחושת הנוכחת-נפקדת הזו לא מוצאת חן בעינַי. בכל הטיולים שלנו, מעולם לא קרה שרוח מקום זיהתה אותנו אך לא באה לפגוש בנו, בין אם היא הייתה רוח של כפר עם שלושה רחובות או של עיר עם שני מיליון תושבים. האם הוא מסתיר אותה מאִתנו? מת'יו, חשדן או מגונן או פשוט מסור מדי לחובתו, שואל, "יש סיבה אחרת שהיינו צריכים להיות כאן?"
"לא." בראניגן רגוע עכשיו, או לפחות משתדל להישמע כך. "אבל באמת שלא ציפינו למבקרים. לא היו כאן שומרים אחרים כבר עשרות שנים. וגם אז, הם מעולם לא באו בחורף. ובאמת, מתחיל להיות קר. שנלך?"
מת'יו מגלגל את עיניו, ואני עוצר אותו לפני שיתחיל לספר לשיימוס שזה לא חורף כל עוד אתה זוכר איך נראית האדמה מתחת לכל השלג. אנחנו הולכים אחריו אל המונית. הנהג עוזר לנו לדחוף את התרמילים לתא המטען. שיימוס מנסה להפר את השתיקה הלא נינוחה בשאלות אגביות על שלומנו, מזג האוויר, המקומות שביקרנו בהם. הוא לא טוב במיוחד בשיחת חולין, אבל למזלו מת'יו משתף אִתו פעולה ושמח לפטפט, ידידותי וחביב כהרגלו. אני, לעומתו, לא מתרכז בשיחה, ומביט מהחלון בבניינים, ברחובות, באנשים במעילי הגשם ובצעיפים ובמטריות, מחפש נפנוף אגבי או סימן זיהוי קל בעיניהן של הנשים, אבל לא מוצא.
המלון המפואר שאליו שיימוס לוקח אותנו מעוצב בתימה של עתיק וחדשני כאחד – עמודי שיש, רצפות מעוטרות, פסלים רנסנסיים וצמחייה מטופחת. פעם הדברים האלו היו מרשימים אותי, אבל כבר ראינו מאות כאלו.
שיימוס נפרד מאִתנו בכניסה ללובי, לא לפני שהוא נותן לנו את מספר הסלולרי שלו, "לכל צורך", כך הוא מדגיש. לאף אחד מאִתנו אין טלפון סלולרי, ואני מניח שלא תהיה לנו שום סיבה להתקשר אליו בכל מקרה. הוא שואל בנימוס לאן אנחנו הולכים, וכשאנחנו מושכים בכתפינו בחוסר ודאות ומסבירים שאנחנו מתכוונים להסתובב ברחבי המדינה, הוא ממליץ לנו בחום לשכור רכב – על חשבון הבית, כמובן – ונותן לנו כרטיסי ביקור של כמה סוכנויות. מת'יו נאנח למראה הבעת הניצחון שעל פנַי.
המיטות שלנו עצומות, ואפילו הן כמעט חסרות נוכחות בחדר הגדול, עמוס המותרות והפינוקים. בזמן שמת'יו מתקלח, אני מזמין ארוחה דשנה משירות החדרים – תמיד היה לי קל יותר ממנו לנצל את היחס המועדף שאנחנו מקבלים.
מת'יו ממשיך להתעסק בעקשנות בשיימוס ובדבלין בחצי שעה הקרובה. "אף פעם לא הייתה רוח מקום, קטנה או גדולה, שלא באה לברך אותנו בעצמה," הוא אומר את מה שאני כבר יודע.
אני מוזג לעצמי מיץ תפוזים, לוגם ומעווה את פנַי. מר. תפוזים טעימים וקפה טוב. שני הדברים העיקריים שבגללם אני מתגעגע לישראל. דווקא מהבחינה הזו, ספרד לא הייתה גרועה כל כך. "אני לא יודע. אולי היא ביישנית."
"היא לא הייתה ביישנית כשהיא בירכה אותנו באוטובוס. גם לא עוינת כמוהו," מת'יו אומר.
אני מניח את הכוס שלי ועובר לחסל את שארית הסטייק. "אולי זה קטע תרבותי. ערים שקטות, שומרי ערים רכושניים. שמעתי שהאירים די שוביניסטים."
מת'יו מביט לעבר החלון. "אני לא יודע. משהו הרגיש לי מוזר שם." הוא משתהה, ואז מניח את המזלג שלו, והולך לסגור את החלון.
אני מגלגל את עינַי. "אנחנו בתוך התחום שלה, אתה יודע. היא יכולה לשמוע אותנו גם בקומה העשרים של המלון הזה וגם במרתף מתחת לאדמה."
"אז בוא לא נעזור לה." הוא מנמיך את הקול שלו. "שמתי לב לעוד משהו מוזר."
"או?" אני מקשת לעברו גבה מעל הבירה המרה שקיבלנו. אומרים שזה טעם נרכש.
"אם אבא שלך בתחום של עיר, וצריך לדבר אִתה למרות שהיא לא לידו, איך הוא עושה את זה?"
אני מקמט את מצחי. "בטלפתיה, מן הסתם."
"גם אבא שלי. אבל אני לא חושב שזה מה ששיימוס עשה."
"למה?"
"הייתה לו אוזנייה חדשה כזו של טלפון סלולרי באוזן. בלוטות', אני חושב שקוראים לזה."
"לא מכיר."
מת'יו מגלגל את עיניו. "אתם מפגרים טכנולוגית בישראל."
"ספר את זה לחבר'ה שמכרו את איי-סי-קיו לפני כמה שנים."
"אתה מפספס את הנקודה. למה לא בטלפתיה?"
אני מעיף מבט על הרחוב הסואן שמתחתינו. "אמרתי לך. ביישנית."
אבל אף אחד מאִתנו לא באמת מאמין בכך. קשה לי להירדם, ומההתהפכויות של מת'יו אני יודע שגם הוא לא ישן. יש בי דחף לא הגיוני לקום וללכת, פשוט לברוח, לארוז את הדברים שלנו ולעלות על מונית ולצאת במהירות מהעיר, עוד לפני שהשמש תזרח. מעולם לא הרגשתי כך בתחומה של רוח עיר כלשהי. לוקח זמן רב עד שאני מסוגל לתת שם לתחושה. פחד.
הלילה, וארוחת הבוקר, עוברים ללא אירועים מיוחדים. אנחנו שמחים כששיימוס לא מופיע לבקר. אני משתמש בעמדת האינטרנט של המלון (10 יורו לאורח רגיל, חינם לשומר ערים), כדי לבדוק את מזג האוויר לימים הקרובים ולהתעניין במסלולי טיול. עד שמת'יו מסיים עם הצ'ק-אאוט והקפה שלו, אני כבר חוזר עם חיוך זחוח ומפתחות של מכונית רנו קטנה ונוצצת. "השכרת הרכב ממש כאן מחוץ למלון," אני מספר לו. "מסתבר שמישהו כבר שילם בשבילנו על מכונית. לא נחמד מצדם?"

אני לא מתנגש באף אחד עד היציאה מהעיר, ומת'יו מחשיב את זה לסוג של נס. הדרך החוצה מהעיר מגלה לנו מראות מדאיגים מעט – גשמי הלילה יצרו הצפות מקומיות ונהרות קטנים עולים על גדותיהם. שוטרים בסירות מפנים חלק מבנייני המגורים הנמוכים. "אתה חושב שזה יהיה ככה בכל מקום?" אני שואל כשאנחנו עוצרים למלא דלק.
"לא," מבטיח מת'יו. "לפי הלונלי פלאנט, דבלין הרבה פחות גשומה ממערב אירלנד. יהיה לנו גשם רוב הטיול."
"נהדר," אני נאנח.
מת'יו מביט שוב לאחור, אל המגדלים והבניינים המתנשאים מאחורינו, ואני יודע שהוא עדיין חושב על שיימוס.
"אבל למה הוא היה כל כך עוין?"
"מת'יו…" אני לא מרים את עינַי ממשאבת הדלק. "כמה שומרי ערים פגשנו? שלושה, אם אני לא טועה. לא בדיוק מדגם מייצג. והברזילאי לא נחשב, הוא רץ לעזור עם איזה מונסון או טורנדו או משהו ובקושי אמר שלום –"
"בדיוק. כולם היו עסוקים, מוטרדים לפעמים, אבל אף אחד מהם לא היה עוין."
אני סוחט את טיפות הדלק האחרונות מהפייה. "אז הבחור קצת מוזר, אז מה. העיר נראית בסדר גמור, חוץ מקצת יותר מדי גשם. היא פינקה אותנו כמו שצריך. ועד שלא פגשת אותה, דיברת אִתה, אתה לא יודע כלום. תירגע ותיהנה מהטיול, מאטי."
אני חותם את הדיון בכך והולך לשלם, אבל אני מגלה שגם אני לא רגוע. אולי החרדות של מת'יו דבקו בי, כי אני לא מצליח להיפטר מהקול המעצבן בשולי מחשבותיי, קול שדומה באופן חשוד לקולו של אבא, דורש ממני למלא חובה שאינה שלי, לתחוב את אפי לענייניהם של אחרים. מת'יו יצחק עלַי, והוא עלול להגיד "אמרתי לך" למשך כל שארית הטיול אם יתברר שהוא צדק ומשהו קורה כאן. אבל מה הנזק בבדיקה קטנה?
אני נעמד כשפנַי אל העיר, חוכך בדעתי. כמובן שאני יודע איך עושים את זה בישראל. ידעתי להשתמש בקריאה עוד לפני שידעתי לקרוא. אבל זאת עיר של שומר אחר. היא לא מכווננת אלַי. לא בטוח שזה בכלל יצליח.
מצד שני, אם זה יצליח, זה יהיה רק כאן, בתחומי העיר. לא תהיה לי הזדמנות אחרת לדבר אִתה. אני עוקף את תחנת הדלק, כורע על האספלט בישיבה שפופה ומצמיד אליו את ידי הפרושה, כך שכולה נוגעת בקרקע, כל פיסת עור חשוף. אני לוקח נשימה עמוקה, אטית, ומתרכז בכל מה שראיתי בלילה שעבר, בנהר הליפי הגדול ובגדות האבן שלו, בפנסי הרחוב הקמורים, במבנים המפוארים, העתיקים, בספינות, בפאבים, בארכיטקטורה ובהיסטוריה.
"דבלין!"
הקריאה מהדהדת באופן שבני אדם אחרים אינם יכולים לשמוע, ואני מחכה רגע ארוך, לא יודע אם אני חושש יותר שתגיע או שלא תגיע. הן לא אוהבות כשמשתמשים בקריאה. אני חושב שזה אחד הדברים היחידים שמזכירים להן שיש להן מגבלות – הן מחויבות להיענות לקריאה של השומר שלהן. אבל אני לא השומר שלה. טכנית, אני עדיין לא שומר של שום מקום. אם היא יכולה לא להיענות למה שללא ספק נחשב גם כאן כמעשה לא מנומס במיוחד, היא בוודאי תבחר בכך.
אבל אז משב רוח חולף על פנַי, וכשאני מרים את הראש רוח העיר של דבלין עומדת מולי, ואי-אפשר לטעות בה.
היא באמת ג'ינג'ית. פניה המנומשים מאופרים בסגנון קצת גותי. הוא לובשת תלבושת ריקוד אירי מסורתית – או לא כל כך מסורתית, אני חושד, כיוון שהיא נראית צבעונית מדי – אולי יותר בשביל התיירים מאשר בשביל המסורת. מתחתיה תחובים אל תוך מגפי הגשם הצבעוניים שלה גרביים מפוספסים ארוכים. על התלתלים הג'ינג'יים המקורזלים נח כובע צמר עם שתי קרניים ויקינגיות סרוגות. גם זה, אני יודע, בשביל התיירים, וככל הנראה גם המטרייה עם הדפסי הכבשים שהיא אוחזת. זוג עיניים ירוקות, מלאות תבונה, עומק, וניצוץ של משובה, מביטות אלַי דרך זגוגיות משקפיה.
אני קם על רגלַי, מנקה את כף ידי, והיא מחייכת אלַי. "לא רע בשביל שומר זר," היא אומרת. בניגוד לשיימוס, כמעט אין לה מבטא אירי, והאנגלית שלה ברורה ופשוטה. היא ללא ספק מורגלת בשיחות עם תיירים. "אבל יש לך מזל שהייתי באזור ובדיוק הקשבתי. אתה בעצם צריך לבטא את זה 'דא-בלין' כדי שאני אשמע."
מוסיקת רקע קלושה מארוחת הבוקר מתנגנת בזיכרוני. "כמו בשיר."
היא צוחקת. "יש הרבה שירים אודותיי."
הנמשים על פניה מרקדים כשהיא צוחקת, ואני מעביר עליה מבט מעריך, תוהה עד כמה מת'יו יתנגד ללילה נוסף בעיר, ומגיע למסקנה שהוא יהרוג אותי. "אני יונתן."
היא קדה אלַי, ואומרת בעברית עם מבטא כבד, "שלום, יו-נ-תן, נ-עים לה-כיר."
אני קד בחזרה ומחייך. היא לא יודעת יותר עברית ממת'יו, אבל היא זיהתה את הצליל. באוניברסיטה בדבלין בוודאי לומדים כמה ישראלים. היא חוזרת לאנגלית. "אז מה אני יכולה לעשות בשבילך, שומר ערים?"
אני לא בטוח מה לענות, ומרגיש מגוחך פתאום. היא אישה צעירה, בריאה, יפה, בטוחה בעצמה. אין עליה שום סימן מובהק של ערים השרויות במצוקה, בחולי או במכאוב.
היא מחכה בסבלנות, מחייכת קלות בזמן שאני מביט בה, לשוני דבוקה לחכי.
"הוא רוצה לשאול אותך על שומר הערים של אירלנד," אומר מת'יו.
שנינו מביטים בו. הוא נשען כנגד מבנה האבן של השירותים, וכל החביבות המחויכת הרגילה שלו נעלמה מגופו. "הוא רוצה לשאול אותך אם יש משהו בקשר לבראניגן שהיית רוצה שנדע."
היא מעבירה את עיניה ממנו אלַי, עדיין קלילה וחייכנית. "כמו מה?"
אני מוצא את הקול שלי סוף-סוף. "שיימוס אמר… ששומרי ערים אחרים בדרך כלל נתפסים כסכנה לעיר."
"זה נכון." פניה מתעננים, אך זה נראה יותר כמו כאב חולף של זיכרון רחוק. "לאורך ההיסטוריה שלי, עוד בתקופת הכיבוש הוויקינגי, הכרזות מלחמה נישאו בידי שומרי ערים."
אני מביט בדוגמאות הכבשים על המטרייה. נדמה כאילו הן מקפצות סביבה, משלימות סיבוב שלם כשאני מסיט את המבט. "אבל זה היה לפני מאות שנים. אולי יותר."
היא מהנהנת שוב. "חלק מתפקידו של שומר ערים הוא להגן על העיר שלו. שיימוס בראניגן לוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות."
"בגלל זה לא באת להגיד לנו שלום?" שואל מת'יו.
היא מקשתת את גבתה מעל המשקפיים ומעקלת את שפתיה לעומתו. "הערים בקנדה לא עסוקות כמו באירלנד, אני מניחה? פחות חיי לילה, יותר גריפת שלג?"
הצחוק מתמלט מחזי לפני שאני מספיק לעצור בו. מת'יו תוקע בשנינו מבטים נזעמים. גם דבלין צוחקת. "חשבתי לתת לכם לישון בשקט. האמת, לא ציפיתי שתעזבו כל כך מהר. יש אצלי דברים מדהימים לראות, אתם יודעים. הטירה, הכנסיות, המוזאונים, הפאבים… אולי תישארו עוד לילה?" היא קורצת, ואני לא יכול שלא לחייך. היא בדיוק כמו כל אחת מרוחות הערים האחרות שנתקלנו בהן. הגילוי משמח, לשם שינוי. מתח שלא ידעתי שאצור בכתפַי משתחרר באטיות. הנמשים על העור הבהיר והמושלם מרקדים שוב. אני מעביר עליה עוד מבט מעריך, ואז מביט שוב במת'יו בתקווה. למה שלא נישאר עוד לילה, בעצם?
"לא, אני מצטער. אבל אנחנו באמת חייבים להמשיך הלאה," אומר מת'יו בטון פסקני.
אני מחניק אנחה וממשיך. "את בטוחה שאין שום דבר? משהו שאת צריכה עזרה בו? משהו שאת רוצה לספר לנו לגבייך, או לגבי שיימוס?"
"עזרה?" החיוך לא עוזב את שפתיה. אני לא חושב שהיא לועגת לי, רק משועשעת מהרעיון, אבל פנַי בכל זאת שוב מרגישים חמים. "תודה לכם, שומרי ערים. אין שום בעיות בעיר הזו. השומר שלנו עושה כמיטב יכולתו, בדיוק כמו שאבא שלו עשה, ואביו לפניו, ואביו לפניו. בדיוק כמו שדודנו עושה בצפון אירלנד."
כמיטב יכולתו. זו בחירת מילים מעניינת, אבל המידע החדש מעניין עוד יותר. "יש שומר עיר אחר בצפון אירלנד?"
"זו מדינה אחרת, אתה יודע," אומר מת'יו, בנימה של חשיבות עצמית של אדם שקרא בטיסה של שעתיים וחצי את כל הלונלי פלאנט. "מאז 1921, באופן רשמי."
דבלין מהנהנת. "אבל השומרים שייכים לאותה משפחה."
"באמת?" מת'יו מרים גבה. "זה נדיר."
"לא כל כך," אני אומר. "גם אצלכם בקנדה יש כמה שומרי ערים מאותה משפחה, לא?"
"כן," מת'יו אומר, ונשמע מרוחק. אני רואה את משקל החובה מאחורי העיניים שלו, כבד כמו משקולת, ממסמר אותו. זו עלולה להיות הפעם האחרונה שהוא רואה את אירלנד, שהוא פוגש את דבלין. ועדיין, למת'יו יש חמישה אחים, ואני בן יחיד. אולי עדיף להיות שומר אחד בישראל הקטנה ולא אחד משישה שומרים בקנדה העצומה, אבל כשהוא סיפר לי שיש לו אחים, נמלאתי קנאה. החובה והכבילה האלו שבעתידי לא היו מאיימות כל כך אם היה לי מישהו קרוב לחלוק אִתו את הדברים, אפילו אחות, שמן הסתם לא הייתה יורשת את יכולותיו של השומר. פשוט מישהו קרוב, לברוח אליו בארץ שהיא כמו שדה מוקשים של רוחות מקום, שנמצאות תמיד בכל מטר, בכל סוף שביל, מחכות לי. רק לי. אני כבר לא אזכה לאחים או אחיות. אחרי שאבא שלי ימות, עול השומר יעבור אלַי, והערים תהיינה המשפחה היחידה שלי.
בדממה הקודרת שהשתררה, מת'יו אומר לבסוף, "אולי כדאי שנלך. אנחנו רוצים להגיע לצוקי מוהר לפני הצהריים."
"יפה שם מאוד." דבלין מהנהנת, עיניה מביטות אל המערב. מתי בפעם האחרונה היה לה זמן לעזוב את גבולות העיר וללכת לבקר שם? בוודאי לפני עשור או יותר. "תבטיחו לי בכל זאת ערב אחד בפאב לפני שתטוסו בחזרה?"
"אנחנו נשמח," אני אומר לפני שמת'יו מספיק להתנגד, ואולי הוא לא היה מתנגד. היא מחייכת אלינו ומנופפת לשלום, וכשאני ממצמץ היא כבר נעלמה, משאירה אחריה ריח של גשם וכמה עלונים של טיולים מומלצים. אנחנו אוספים אותם וממשיכים הלאה.

הכבישים שאנחנו נוסעים בהם, אפילו המהירים, צרים יחסית ויש עליהם מכוניות מעטות. מת'יו נרגע כשאני מוכיח שאני יכול לנהוג בקו ישר בלי לסטות כל הזמן לצד הלא נכון של הכביש. אנחנו מקשיבים לתחנת מוסיקה כלשהי, ואני גומע את הדרך שלפנַי בעינַי. עצים, חורשות, שדות ירוקים שכבשים רועות בהם, נהרות, אגמים, שדות ירוקים וכרי דשא עצומים שצומחים סתם כך, לצד הכביש הראשי, גבעולים ירוקים שאיש מעולם לא חשב לעצמו לגזום או לקצור מתנשאים לשמים. מת'יו מגחך מעט על נעיצת המבטים שלי – המראות אינם זרים לו כמו לי, אבל הוא כבר ראה אותי מתנהג ככה בניו זילנד, בוהה בנופים השונים כל כך מאלו שהכרתי כל חיי. המקומות הגשומים והצפוניים ביותר בישראל לא יוכלו לעולם להיות עשירים בגוונים כה רבים של ירוק. אני לא חושב שאי-פעם ראיתי מקום חי כל כך.
לקראת הצהריים אנחנו עושים הפסקה בנהיגה על שפת אגם ומחסלים כמה סנדוויצ'ים. מזג האוויר, שהיה קר אך בהיר באופן כמעט לא סביר, מתחיל להתקדר שוב, ומת'יו מציע לנהוג, אבל אני מסרב. הוא נוטה להיות מתוח יותר בגשם, והכבישים כאן מזעזעים כמעט כמו ביפן, לא מוארים, נטולי שוליים וצרים כל כך עד שהמראות שלנו מתחככות לעתים בשיחים בצדי הדרך. מגבלת המהירות היא 120 קילומטר בשעה, ואני לא נוסע יותר מ-‏70, ויורד ל-‏50 כשהגשם מתחיל לרדת ביתר עוז. מדי פעם מגיחה מכונית במהירות לא הגיונית מהצד השני ואני כמעט סוטה לצד הלא נכון של הכביש, ומצליח איכשהו להיזכר ברגע האחרון. אחרי שעה כזו, העצבים שלי כבר מרוטים לגמרי. חלפנו על פני כמה בד-אנד-ברקפסט, אבל השלטים הודיעו שהם סגורים בעונה הזו. כשמחשיך, מת'יו מתחיל לתהות בקול רם לגבי שינה ברכב, אבל לא מספיק לשטוח את כל טענותיו בפני שותף הטיולים הספקן והמפונק שלו, כי באותו רגע קרוון גדול מזנק מעבר לפינה, גם הוא במהירות גבוהה מדי כמובן, ואני סוטה במהירות – לכיוון הנכון, אמנם, אבל בזווית חדה מדי, והמכונית מתדרדרת מטה אל שולי הדרך. לרגע כל הקרביים שלי מתהפכים בתוכי, תחושה איומה של ריחוף וחוסר שליטה, ואז חבטה חזקה, תחושת משיכה וחנק קל מחגורות הבטיחות, וראשי נחבט קדימה בהגה. העולם מסתחרר לכמה רגעים, מעורפל ומטושטש.
מת'יו מתאושש ראשון. הוא פותח את חגורת הבטיחות שלו ואז נשען כדי לפתוח את שלי. "יו-או-ני?" הוא שואל, ואני יודע שאני בוודאי נראה נורא אם הוא משתמש בשם האמִתי שלי, ולא בשם החיבה הנוראי הרגיל שהמציא לי.
"אני בסדר," אני מצליח לומר. "בערך."
מת'יו מקלל. "אין כריות אוויר בחרא הזה?"
משהו חם מטפטף מעל הגבה שלי. שריטה מההגה, אני מניח. הראש שלי פועם בכאב נורא, והגוף שלי מרגיש חבול תחת החגורה. כף הרגל שלי עדיין לחוצה ללא תועלת בכוח אל דוושת הבלם. אני מושך אותה לאחור ומנער אותה קצת כדי לשחרר את השרירים הדואבים. "הקרוון?"
"אני לא יודע."
אני מושיט יד לפתוח את דלת המכונית, בדיוק כשהיא נפתחת בכוח מצדה השני. משב קפוא, מלווה בגשם עז, מצליל את מחשבותיי. אישה ג'ינג'ית צעירה, בעלת עיניים ירוקות רחבות, לבושה רק בשמלה ורטובה לחלוטין מהגשם, בוהה בנו, חיוורת כמו רוח. אנחנו בוהים בה בחזרה לרגע. היא אומרת כמה מילים באירית – קללות, אני מניח, ואז עוברת לאנגלית. "אתם בסדר?" היא שואלת, וממשיכה מבלי לחכות לתשובה. "למה עשיתם דבר כל כך מטומטם? היה מספיק מקום על הכביש לשנינו!"
אני פולט צחוק יבש. "אני לא חושב שהיית על אותו כביש, גברת. ואולי לא על אותו כוכב."
"אוי, שיט, ואתם גם תיירים." היא מקללת שוב באירית. "לא אמרו לכם שזו לא עונת התיירות?"
"סליחה?" אני מרים את קולי. "מה זה משנה אם זו עונת התיירות או לא? יכולת להרוג אותנו!"
"היי!" מת'יו צועק. שנינו מביטים בו. "אנחנו תקועים בתעלה באמצע שום מקום, ויורד גשם, וקר, והאוטו שקוע, וכרגע עברנו תאונה! אפשר לריב על אשמת מי זה אחר כך?"
הג'ינג'ית נושכת את שפתה התחתונה. "סליחה," היא אומרת בקול שקט יותר, ומעבירה את ידיה בשׂערה ספוג הגשם, מטלטלת אותו לאחור. "בחיים לא קרה לי משהו כזה. אני…" היא לוקחת צעד אחורה ומביטה ברכב האומלל שלנו בספקנות. "אולי תנסה לנסוע אחורה."
אני מניע, מעביר להילוך אחורי ולוחץ על דוושת הגז בזהירות, ואז בעוצמה רבה יותר. המנוע נוהם וצורח, אבל הגלגלים לא זזים אפילו מילימטר. אני מעביר להילוך ראשון, אבל התוצאה זהה.
"יש לך עוד עצות טובות?" אני נוהם אליה. הגשם יורד עלינו בעוצמה, הקור חודר עצמות, והמכונית ניצבת בשולי הכביש בזווית לא נעימה במיוחד.
"כן! אל תנהגו באירלנד!" אבל הנימה שלה מיואשת יותר מאשר כועסת, עכשיו. "יש לכם טלפונים סלולריים?"
אין לנו, וגם לה אין.
"טוב. קודם כל צריך לבדוק אתכם. יש לי ערכת עזרה ראשונה בקרוון."
אנחנו לוקחים את הדברים החשובים שלנו, נועלים את האוטו – לא שהוא הולך לאנשהו – ומטפסים בחזרה אל השביל ולקרוון שלה. עד שאנחנו מגיעים, מת'יו ואני ספוגי גשם בדיוק כמוה, למרות המעילים שלנו. אנחנו עולים בשלוש מדרגות קטנות מדלת צדית, והיא משאירה את מגפי הגשם שלה בכניסה. אני ומת'יו מחליפים מבטים ועושים כמוה. הקרוון נראה קטן מאוד מבחוץ, ואני מופתע לגלות שמבפנים הוא מעט מרווח יותר. "חכו כאן," אומרת האירית. "ערכת העזרה הראשונה בקדמת הקרוון."
אנחנו סוקרים את סביבתנו. מעל מושב הנהג סולם המוביל למיטה קטנה, שנראה שמשמשת לאחסון. סביבנו ספה צרה, שולחן קטן ושני כיסאות, שתי דלתות – אני מניח שהן מוליכות למקלחת ושירותים, ומטבחון קטנטן שמצליח איכשהו לכלול מקרר, תנור, מיקרוגל וכיריים. מאחורי כל אלו, לקראת קצה הקרוון, מיטה זוגית ושתי ארוניות. כבר ראיתי אנשים גרים בדירות יותר קטנות, אבל לא בהרבה. אני מתרשם ממשטחי העץ, הפלסטיק והמתכת המתקפלים והמתארכים התלויים בכל פינה, שנועדו לחסוך מקום. מת'יו פחות מתרשם. אני נזכר שהוא סיפר שלמשפחה שלו היה פעם קרוון ושאבא שלו נהג לקחת אותם בו לטיולים בין הערים כשהיה צעיר יותר. אמצעי התחבורה הזה מן הסתם מתאים יותר למדינות שלוקח שבועות לחצות אותן, ולא כמה שעות כמו בישראל. מבטו של מת'יו מתמקד בשרשראות הענפים והעלים התלויות מהתקרה, בכלי הנגינה המונחים בכל מקום, בתמונות ובסמלים, בנרות ובפסלונים ובציורים. "אני חושב שהיא בכת השטן," הוא לוחש לי.
"היא מכשפה?" אני עוקב אחרי מבטו. "זה לא יפתיע אותי בכלל."
"אני לא מכשפה," היא חוזרת אלינו וערכת עזרה ראשונה בידה. "אני פאגאנית. אתה קודם, ישראלי."
אני ממצמץ. "איך את מזהה? שאני ישראלי, זאת אומרת."
"קסם." החיוך שלה עקום. היא מושיבה אותי ליד השולחן, לא בעדינות רבה מדי, פותחת את הערכה ומתחילה לשלוף ממנה אמצעי חיטוי.
"פאגאנית," אני מעווה את פנַי. "מה זה אומר? את מקריבה קרבנות לוונוס ואפולו? את מקללת את אויבייך? את רוקדת עירומה לאור הירח?"
"תתעלמי ממנו," אומר מת'יו במהירות. "יש לו בעיה עם דתות. אין לנו זכות לבקר את האמונה שלך."
האירית מושכת בכתפיה כמי שמתורגלת באנשים שמבקרים את אמונתה על בסיס קבוע, אבל לא עונה לאיש מאִתנו. היא מרוכזת מאוד בעבודתה. אני נרתע מעט כשהיא מקרבת למצחי תחבושת ספוגה במשהו – חומר חיטוי כלשהו, אני מקווה. צמידים ושרשראות של חרוזים משונים ואבנים מעטרים את צווארה ומפרקי ידיה. "יש לך בכלל הכשרה רפואית אמִתית, או שאת מתכוונת לנפנף עלַי בנרות ועלי מרווה?"
"אני מדריכת תיירים." האירית מצמידה את התחבושת למצחי. חומר החיטוי צורב. "עשיתי קורס עזרה ראשונה. אל תזוז." היא מנקה בזהירות את החתך שמעל הגבה שלי. "זה מאוד שטחי, למזלך. תסתכל לאור. אני צריכה לבדוק את האישונים שלך."
אני פוקח עיניים בזמן שהיא מאירה בפנס אל תוך עינַי. אחר כך היא מאלצת אותי לפשוט את השכבות הרבות שאני לובש כדי לבדוק האם נגרם לי נזק מחגורת הבטיחות, ובוחנת את החזה והבטן שלי בלחיצות עדינות. כשהיא באה על סיפוקה, היא עוברת למת'יו – שגם אותו היא מזהה בקלות רבה כקנדי, למרות שאני בעצמי הייתי ככל הנראה חושב שהוא יליד ארצות הברית אם היינו נפגשים לראשונה.
"את מאוד טובה במבטאים," הוא מחמיא לה.
היא מושכת שוב בכתפיה. "כמו שאמרתי, אני מדריכת תיירים."
אני מתיק את מבטי מאחד הציורים הקלטיים המשונים שעל הקירות. "מגיעים הרבה ישראלים לאירלנד?"
"לא." היא מעיפה בי עוד מבט יבש. "אבל אלו שכן משאירים מספיק רושם כדי לזכור."
אני מקווה שאני לא מסמיק. "זו הייתה אשמתך שהתדרדרנו לתעלה. מה ציפית, שאני אדפוק לך על הדלת עם ערכת טיפוח מים המלח?"
"בואו לא נריב," ממהר מת'יו לומר. "נראה לי שהתחלנו ברגל שמאל. איך קוראים לך?"
"אשלינג," היא עונה, ומקרבת אל עיניו את הפנס.
"טוב, אשלי," הוא מעוות מיד את השם, "זה ג'וני –"
"יונתן," אני קוטע אותו. "או יוני, אם את חייבת."
"ואני מת'יו," הוא מושיט לה יד ללחיצה, "מת'יו דיווידסון."
הג'ינג'ית – אשלינג – מחייכת בפעם הראשונה, ולוחצת את ידו. היא מוצאת חן בעיניו. אני יכול לראות את זה.
"אני לא רוצה להפריע," אני אומר באופן שמבהיר שבכלל לא אכפת לי להפריע, "אבל אנחנו באמת צריכים להתקשר לחברת ההשכרה ולביטוח."
עננה קלה חולפת על פניה של אשלינג למשמע המילה "ביטוח". היא מנקה את ידיה והולכת למושב הנהג. "יש כפר קטן במרחק חצי שעה נסיעה בערך. אני אקח אתכם לשם. שבו, יש תה ועוגיות בארון שמעל הכיריים."
"איפה הקומקו-" אני לא מסיים, כי היא לוחצת בכוח על דוושת הגז, המנוע שואג והקרוון מזנק אל הדרך הגשומה והרטובה. מת'יו נאחז בכיסא שלו, ואני מצליח איכשהו להשליך את עצמי לכיסא השני, בחצי-נפילה נטולת חינניות.
לחרדתנו היא מסובבת את ראשה אחורה לרגע, כדי להגיד בעליזות, "הדרך קצת קופצנית, אני מתנצלת מראש!" שנייה אחר כך, הקרוון כמעט מזנק באוויר מעל מהמורה עמוקה בכביש. אנחנו נהדפים לפנים, מנסים נואשות לשמור על שיווי משקל.
"אין סיכוי שאנחנו שורדים חצי שעה כזו." אני מסנן. "היא תהרוג אותנו!"
מת'יו נראה ירקרק מעט. "אתה חושב שהסיכויים שלי אִתה ירדו אם אני אקיא לה בגיטרה?"

בסופו של דבר אשלינג מביאה אותנו ליעדנו ללא פגע, ומת'יו מצליח להימנע מלהקיא.
דולין, הכפר בו חנינו, הוא קטן מאוד, כמה בתים מפוזרים סביב כבישים צרים. אחד מהמבנים האלו הוא אכסניה, ואחר, כפי שהבטיחה, מוסך. אני מנהל שיחה קצרה עם האירי החביב שמפעיל אותו, אדם בשנות החמישים לחייו שלא מתרשם כלל מהגשם והקור ויוצא מיד עם הגרר להביא את המכונית שלנו. מת'יו בינתיים לוקח לנו חדר באכסניה הפשוטה והנקייה. כשאני נכנס, אני מוצא אותו מנהל שיחה ערה עם אשלינג, שיושבת על אחת המיטות.
"אין כל כך עבודה בהדרכת תיירים עכשיו," היא מודה. "אבל בסתיו ובאביב כן, ובקיץ יש לי לפעמים חודשים שלמים של סיורים רצופים, אם ההיא במצב רוח טוב, אפילו לא יורד יותר מדי גשם."
"היא?" אומר מת'יו. "איזו היא?"
"לא היא, ה-היא," אומרת אשלינג, ואני עוצר לרגע ומסגל מחדש את החשיבה שלי כשאני מבין שאני מתרגם בראש שלי לעברית משהו שלא אמור להיות מתורגם. לא "היא" אלא "שי".
"אנשי השי," מסבירה אשלינג. "אני מניחה שאתם מכירים אותם בשמות הפופולריים יותר, כיצורי פיות או פיקסיז. למרות שהם מאוד שונים מזה."
אני מביט במת'יו, שמחייך מאחורי גבה ומושך בכתפיו. שייהנה. הוא לא התחיל עם בנות רבות לאורך הטיול, ובדרך כלל אני זה שמאמץ את גישת "לא אכפת לי אם היא מתאבקת מקצועית / מקשיבה ללהקות ראפ גזעניות / מטורללת על כל הראש / עובדת את השטן / משחקת עדיין בבובות ברבי – היא נראית טוב וזה מה שחשוב."
"בטח. להקת הפיקסיז. הם בטח אלו שדרדרו את הרכב שלנו לתעלה," אני אומר ביובש.
"לא, זה היית אתה והנהיגה שלך," היא אומרת באותו טון. "אם אתה נוהג ככה בכביש רגיל, מה תעשה כשתיסעו בטבעת דינגל? אין שם תעלות להתדרדר אליהן, רק תהום."
"אני לא אדרדר לשום מקום, כל עוד לא ינהגו מולי מטורפים," אני עונה.
"היה על הכביש מספיק מקום לשנינו!"
מת'יו פורץ בצחוק, ושנינו מפנים אליו מבט. "בבקשה, תמשיכו," הוא אומר. "זה נהדר. אנחנו יכולים לשבת כאן כל היום מבחינתי. או שאנחנו יכולים ללכת לשתות את הבירה האירית המפורסמת הזו ששמעתי עליה כל כך הרבה."
אשלינג מחייכת מאוזן לאוזן למשמע המילה בירה, ונראה שכל דברי הכפירה שלי נשכחו. למרות הגשם, הרוח, הקור, ובעיקר ממדיו הקטנטנים של הכפר שבו אנחנו נמצאים, הפאב, שנמצא במרחק דקות הליכה ספורות, הומה אדם. אשלינג מפלסת דרך אל הבר במומחיות, זוכה לברכות שלום חמות ומקבלת שלוש בירות. היא מניחה אותן על השולחן בחבטה. "איך זה שבמקום כל כך קטן יש פאב?" מת'יו שואל אחרי שאנחנו דוגמים את המשקאות שלנו.
"יש בכפר הזה שלושה."
"שלושה?!"
"לא משנה איפה אתה באירלנד, וכמה המקום קטן, תמיד תוכל למצוא פאב," מסבירה אשלינג, חמורת סבר. "אתה יודע למה?"
"כדי שלא תצטרכו לנהוג הביתה שיכורים מהפאב הרחוק יותר?"
היא שואגת בצחוק, וכוס הבירה שלה מכה בשולחן. "כי אירים צריכים רק שני דברים כדי לחיות – בירה ומוסיקה."
"אני לא שומע מוסיקה," אני מעיר.
היא מניחה את הכוס שלה, שכבר ריקה למחצה. "אתה צודק, ג'וני. מיד נטפל בזה."
לא נוח לי שהיא משתמשת בשם החיבה שמת'יו נתן לי, אבל היא כבר בחוץ לפני שאני מספיק למחות. המשב הקריר שהביאה אִתה כשפתחה את הדלת מקפיא את הדם בוורידַי. היא חוזרת אחרי רגע, ספוגת גשם אפילו מההליכה הקצרה. הגיטרה שלה, בתוך הנרתיק, היא הדבר היבש היחיד. היא מנגבת את אצבעותיה בקפידה במגבת, מתיישבת על אחד השולחנות ללא גינונים ומוציאה את הגיטרה. יושבי הפאב מריעים, ללא ספק מתורגלים באירוע הזה. אשלינג מרימה את כפות ידיה כאילו כדי להדוף את המחמאות, ומחייכת. ידיה מערסלות את הגיטרה כאילו הייתה תינוק. היא מחסלת את שארית הבירה שלה בלגימה אחת.
"יש לנו כאן שני חבר'ה," היא מצביעה עלינו, "זה הפאב הראשון שלהם באירלנד. מה דעתנו על קצת הכנסת אורחים?"
האירים מריעים כמו צבא. היא מאזנת את הגיטרה על ברכיה, פורטת צליל, ואני תוהה עד כמה זה יהיה מביך במצב השכרות הנוכחי שלה. "ברוכים הבאים, זרים. השיר הזה הוא אחד מההמנונים הלא רשמים שלנו. לפחות ככה אנחנו מספרים לתיירים. הוא נקרא 'וויסקי בקנקן'."
היא מתחילה לנגן ולשיר, ואני מקשיב לעלילותיו של השודד חסר המזל, שנחמתו היחידה הייתה שתמיד הצליח למצוא קנקן מלא וויסקי לאן שלא הלך, וכל עוד היה וויסקי בקנקן – ידע שהכול בסדר. אני מכיר את השיר – יש לו גרסה בעברית, עם מילים שונות מאוד, אבל אני נשבה בקסמה של השירה הפשוטה, היפה והארצית שלה. היא ממשיכה ושרה עוד כמה שירי שתייה, ואחריהם מנגנת כמה נעימות, כמה בלדות ושירים אטיים יותר. הקול שלה גבוה וצלול, והנגינה שלה ללא רבב. היא גומעת לפחות שלוש בירות בזמן שהיא מנגנת ושרה.
"נהנה, ישראלי?" הוא שואלת כשהיא מתיישבת שוב בשולחן שלנו להפסקה. הקול שלה עדיין עוקצני, ואני תוהה אם היא כועסת עלַי באופן כללי, או רק על ההערות על הפיקסיז והנרות. יהיה לי קשה להתנצל על זה. אני באמת חושב שהדברים שהיא מאמינה בהם הם שטויות.
"מאוד," אני עונה, וממשיך בעילגות לא אופיינית, "את מאוד מוכשרת."
ניכר בפניה שהפתעתי אותה. "תודה," היא אומרת אחרי רגע, בקול רך יותר.
"חשבת שאני לא נהנה?"
"נראית לי עצוב, באיזשהו שלב."
"אני… כן. אולי. כשהמוסיקה הייתה עצובה." אני רוצה לומר משהו נוסף, אולי להחמיא בצורה מפורטת יותר, אולי להסביר. אבל אני לא מוצא את המילים.
"גם מוסיקה ישראלית עצובה." היא פורטת על הגיטרה שלה כמה תווים שהיו יכולים להיות שיר של משינה. לא, לא היו יכולים. זה שיר של משינה. 'תחזור, תחזור'. אני בוהה בה. היא מחייכת. "ישבתי פעם בפאב בקורק עם ישראלי אחד. הוא ניגן לי את זה."
"ואת זוכרת?"
"אני זוכרת כל שיר שאני שומעת. במיוחד את היפים."
בגלל זה אהבתי את השירים שהיא שרה, אני מבין. הם הזכירו לי את הבית.
"האירים חיים בצל של הרבה אסונות, מצוקות, ומזל גרוע באופן כללי. אז השירים עצובים."
"זה ככה גם בישראל."
היא מגלגלת את עיניה, ובן רגע, הקסם נעלם. "באמת. כמה זמן ישראל קיימת, חמישים שנה?"
"חמישים שנות מלחמה, לידיעתך," אני מנפנף את אצבעי בפניה, "ולא היה ממש קל ליהודים בלי מדינה לפניה."
"כן, אני בטוחה שהיה לכם מאוד קשה בזמן הוויקינגים. אתה יודע שבאירלנד מגפה ביבול הרסה את כל גידול תפוחי האדמה, מיליון מתו ועוד מיליונים היגרו לאמריקה כדי למות שם?"
אני לוטש בה מבט, דמי גועש בעורקַי, וכמעט אומר את המילה "שואה", אבל מחליט שזה מתחת לכבודי. מה יש בבחורה הג'ינג'ית הקטנה הזו שמעצבן אותי כל כך? מה יש בה שגורם לי לאבד את קור רוחי? אני רוצה לעצור את הוויכוח המתחמם, אולי להתנצל, ובמקום זה אומר, "לפחות אתם לא מוקפים במדינות אויב שמנסות מדי פעם להרוג את כולכם!"
"כן, הבריטים ממש מתים עלינו. תגיד, קראת בכלל מילה על אירלנד לפני שנחתת כאן…"
"כן! קראתי שהאיריות בלתי נסבלות!"
הצחוק של מת'יו, שחזר מהשירותים, מתגלגל מעלינו. "אני לא יכול להשאיר אתכם לבד אפילו לרגע אחד, נכון? על מה אתם רבים עכשיו?"
אוזניה של אשלינג מאדימות לפתע, ואני חש שהדם מחמם גם את פנַי. "היא חושבת שלאירלנד הייתה היסטוריה יותר קשה ואני חושב שישראל, למרות שהיא מדינה צעירה –"
פרץ הצחוק הפרוע של מת'יו עוצר אותי. הוא צונח לכיסא, מתנשם, מצליח בקושי לדבר מבעד להתקפת הצחוק. "אתם… אתם רבים על מי בא ממדינה יותר מסכנה?!"
אשלינג ואני מחליפים מבטים ופורצים גם אנחנו בצחוק. היא מחייכת אלַי מבעד לתלתלים האדמוניים שלה, והכול שוב בסדר.
"את מנגנת יפה, אש," מעיר מת'יו. היא משגרת אליו חיוך, ואני תוהה למה אני לא יכולתי לתת לה מחמאה אגבית ופשוטה כל כך. היא גם מקבלת בחיוך את העיוות של שמה. "את צריכה לעשות את זה בצורה מקצועית."
"זה נשמע מאוד רומנטי, אבל אם בכלל רוצים שאני אנגן, התשלום הוא בדרך כלל כוס בירה או שתיים," היא אומרת. "אבל זה בסדר. אני אוהבת להיות מדריכת תיירים."
"מסכנים התיירים," אני אומר, אבל מחייך, והיא נועצת בי מרפק.
"ומה אתם עושים בחיים?"
בדרך כלל יש לי עשרות תשובות מוכנות לשאלה הזו, כל אחת יותר מופרכת מקודמתה. אסטרונאוט, מדען אטום, מאלף טיגריסים בקרקס, מה שעשוי להרשים הכי הרבה את הבחורה שמולי. אבל תוך רגע מתחוור לי שאשלינג, למרות אמונותיה המטורפות, היא לא אחת מהנערות שאני בדרך כלל בוחר להתחיל אִתן בברים, וגם לא אחת מהערים החכמות, יודעות-כל, שאינן שואלות כיוון שהתשובה ידועה להן. "אה… אנחנו…"
אבל אשלינג כבר לא מקשיבה. הדלת נפתחת, והפאב משתתק. בפתח עומדת אישה צעירה, בהירת שׂער, מכוסה במעיל גשם ששוליו מלחכים את הרצפה. ריח של דשא רענן ושל מי ים מציף את החדר. היא מסירה את הברדס ומביטה סביבה. יש לה פנים רכים, לא מאופרים, ושׂער בלונדיני ארוך וחלק. רעד חולף בגופי כשהיא בוחנת אותנו בעיניה הכחולות.
"ג'וני…" אומר מת'יו.
"אני יודע." אני מתקשה לקרוא את ההבעה על פניו. "חשבתי שהמקום הזה קטן מדי בשביל רוח מקום."
"כנראה שלא."
אני מביט סביבי בפניהם של יושבי הפאב, שבוהים באישה. אני מכיר את הבעות הפנים האלו – מבולבלות, לא נינוחות, מסוות את גלגלי השיניים החורקים מאחורי המבט המרוכז, כשהזיכרון המבולבל מנסה נואשות, לשווא, לשייך את האישה הצעירה לזמן ולמקום כלשהם, למצוא שביב מידע לגביה, שם, אירוע, נקודת מפגש. הם יודעים שהיא מוכרת להם, בוודאי שהם יודעים – הם הכירו אותה כל חייהם. אבל הם לא יודעים לגביה דבר, וכשהיא תלך, הם ישכחו שאי-פעם פגשו בה.
רק אדם אחד אינו מגיב בבלבול הצפוי למפגש עם רוח מקום. אשלינג. החיוך שעולה על פניה כאילו מאיר את החדר. היא מזנקת על רגליה ורצה אל האישה. איכשהו, אני לא מופתע מכך שאשלינג היא אחד מאותם אנשים נדירים שמסוגלים לראות ולזכור את רוחות הערים. לרגע נדמה לי שהיא תחבק אותה, אבל היא נעצרת ממש מולה, כאילו ברגע האחרון. הבלונדינית מחייכת אליה. הן מחליפות כמה מילים בקולות מהוסים. הן באותו הגובה בדיוק, ונראות לי דומות מסיבה כלשהי, למרות שאין ביניהן שום דמיון חיצוני. ואז הבלונדינית פושטת את מעיל הגשם שלה. מתחתיו היא לבושה בבגדי מטיילים, מכנסי חאקי מרובי כיסים וחולצה קלה. נעלי ההליכה הגבוהות שלה מלאות בוץ, אבל הוא לא נדבק אל הרצפה, כאילו הוא מהווה חלק מהנעל עצמה. היא מחזיקה מזוודה גדולה, ואני תוהה אם מישהו הבחין שהחפץ צץ מהאוויר, שלא יתכן שהיה יכול להסתתר בשלמותו מתחת למעיל שלה. המזוודה מלאה בחלילים וחליליות בגדלים שונים, ובזמן שהיא מתחילה להרכיב אותם, אשלינג יוצאת החוצה וחוזרת עם כלי נגינה נוספים, כינור, תוף אירי קטן עשוי עור, באנג'ו, קסילופון, ואפילו צ'לו. "היא באמת מנגנת בכל זה?" מת'יו תוהה לעצמו.
"אני לא חושב שהם בקרוון הקטן הזה סתם בשביל להעלות אבק."
הבלונדינית ואשלינג מכוונות את הכלים שלהן ומתיישבות. הפאב מתמלא דממה של ציפייה. ואז הן מתחילות לנגן, וזה לא דומה לשום דבר שאי-פעם שמעתי. הן תזמורת מלאה של שתי נשים, צלילים עדינים ופשוטים ומדויקים משתלבים זה בזה, וקולה הרך והיפה של אשלינג עולה מעל הכול, מהלך קסם על הפאב כולו, ואולי על הכפר כולו. הן מחליפות כלי נגינה לעתים קרובות, ואני מתקשה לראות באיזה מהכלים הבלונדינית מנגנת בכל רגע. באחד השירים אני יכול להישבע שאני שומע תוף, חליל, כינור וגיטרה מנגנים יחדיו, למרות שזה בלתי אפשרי ששתיהן מנגנות בכל אלו במקביל. בסופו של דבר, אולי אחרי שעות, אשלינג מצטרדת ועושה הפסקה כדי לסיים לשתות את הבירה החמישית שלה. הבלונדינית – דולין, אני נזכר לבסוף – מחכה לרגע, ואז מציעה לה את החליל שלה. אשלינג בוהה בה לרגע בהלם, ואז לוקחת את החליל בחרדת קודש ומצמידה אותו לשפתיה.
ואז דולין שרה. הקול שלה טהור וצלול יותר משל אשלינג, אך לא נושא את אותו רגש עז ומרטיט. המילים נישאות, ברורות וחזקות. "היֹה הייתה עלמה נאה שחיה לבדה / היא חיה לבדה על החוף / לא היה דבר שיקל על לבה / רק לטייל לבדה על החוף." השיר ממשיך, מספר על הקפטן שפגש בנערה והתאהב בה, שכנע אותה לבוא לספינתו, ואז בבוקר גילה שגנבה את כל הזהב שלו וברחה בחזרה אל החוף, שם תישאר לבדה לנצח. בזמן שהיא שרה, עיניה התכולות הבוהקות נחות עלַי, משקפות שמי סערה ואת מימי האוקיינוס, ותחת המבט המצמרר הזה, אני חש לפתע שהבחירה בשיר לא הייתה מקרית.
מחיאות כפיים נשמעות בסוף השיר, והאווירה היא כזו של סיום. דולין אורזת את החלילים שלה, נפרדת בכמה מילים מהוסות מאשלינג, ויוצאת מבלי להחליף אִתנו מילה. מת'יו כל כך מופתע שהוא רץ אחריה – אבל כמובן, היא כבר נעלמה.
אנשים מקיפים את אשלינג, מחמיאים לה על שירתה ומנהלים שיחה ערה. אני פונה לבר כדי לשלם על המשקאות שלנו. "לא צריך," הוא אומר. "כבר שילמו עליכם."
"מי?"
אני רואה שהשאלה מבלבלת אותו, ומסתפק בלהשאיר טיפ. מת'יו הצליח להגיע לאשלינג, ושנינו עוזרים לה לסחוב את הדברים שלה בחזרה אל הקרוון.
"את מכירה את הבלונדינית ההיא?" הוא שואל, קולו כמעט אדיש, לא מחייב, אבל אני מסוגל לשמוע את הפליאה מאחוריו.
היא מהנהנת. "היא מוזרה, קצת, אבל אני מחבבת אותה."
"איך קוראים לה?"
משיכת הכתף של אשלינג לא נראית מבולבלת כמו זו של הברמן, אלא אגבית. "אף פעם לא שאלתי. גם היא לא שאלה מה השם שלי. לא נראה לי שזה משנה לנו כל כך."
"אבל אתן מנגנות ביחד?" אני לא מסוגל לדמיין איך זה לנגן עם רוח עיר, עבור אדם רגיל. כמו קסם, אפשר להניח. אני מתקרב כדי להעביר לה את תוף העור המוזר, כלי הנגינה האחרון, והיא יורדת במדרגות הקרוון כדי לקבל אותו.
"בכל פעם שאני באה לכאן. היא מדהימה." עיניה הירוקות של אשלינג נוצצות, ואור הירח משתקף בשׂערה. למרות שזו הרגיעה הראשונה בגשם מזה שעות, אני רוצה פתאום שהוא יחזור. הפה שלי יבש, ואני מוצא את עצמי ללא מילים כשאני נותן לה את התוף. אני מצווה על עצמי להגיד משהו, לשבור את השתיקה. "תודה. זה היה ערב… ממש נחמד."
"גם לי." החיוך שלה מעמיק.
מעלינו, מת'יו, שעומד ליד מיטת האחסון, מכחכח בגרונו. "ה… אה… תוף?"
אשלינג מסמיקה קלות ומעבירה לו את כלי הנגינה במהירות. "קוראים לזה בוראן. תיירים."
"אירים," אני מחזיר לה, אבל היא כבר עוקפת את מת'יו ומטפסת במדרגות.
"הזכרת לי. הנה." היא דוחפת לידי חוט שאליו קשורה אבן. "תישן עם זה. זה יעזור לשריטה להחלים ולא להזדהם."
"זה לא נראה כמו חלק ממה שלומדים בקורס עזרה ראשונה," אני אומר, ובוחן את האבן בספקנות. היא ירוקה, ויש ניצוץ משונה במעמקיה.
"זה לא, אבל זה לא סותר." היא מושכת את החוט מידַי ומניחה אותו סביב צווארי. "הרפואה לא באמת יודעת איך להרחיק את הדולהאן."
"אה, ברור, הדולהאן. כן. תודה." אני מהנהן, אבל לא מגלגל את עינַי הפעם. הידיים שלה, שנגעו ממש לרגע קצר בצווארי, כאילו השאירו אחריהן את נקודת החום היחידה בלילה הקפוא הזה.
אנחנו מחליפים שוב מבטים, ואז מת'יו מכחכח שוב בגרונו, והיא מסמיקה קלות. "אז… לילה טוב, בחורים," היא אומרת במהירות, ואז סוגרת את דלת הקרוון.
"יש לך מושג מה זה הדולהאן הזה?" אני שואל.
"שום מושג." הטון של מת'יו נשמע זועף במקצת, ואני נועץ בו מבט.
"מה?"
"חשבתי שיש לי דיבס עליה, ג'וני," הוא מאשים.
אני מקמט את מצחי. "מת'יו, אני לא בקטע שלה."
"בטח."
"בחיי. לך אליה עכשיו מצדי, תעשו סקס ותשירו שירים פאגאניים כל הלילה."
"אל תהיה דוחה." מת'יו מעווה אלַי את פניו. "חוץ מזה, אני לא קיבלתי אבנים-דוחות-דולאן, נכון?"
"דולהאן."
"לא משנה," הטון שלו מחויך שוב, "אני שיכור מדי, והיא שיכורה פחות ממני למרות שהיא שתתה יותר. זה עלול להיות מביך."
אני חש הקלה משונה למשמע דבריו, אבל מתעלם ממנה ומדחיק את המשמעויות שלה. מחר יתקנו את האוטו שלנו, ואנחנו ניפרד מהמכשפה המשוגעת שלנו ונמשיך הלאה. כנראה שזה לטובה.
למרות כל מה שאני יודע ומאמין בו, אני עונד את התליון שאשלינג נתנה לי כשאני הולך לישון. לפני שאני נרדם, נדמה לי שאני שומע צחקוק מבעד לחרך הפתוח בחלון, ואני תוהה, בהשפעת עייפות, שכרות, ואולי רגעי הקסם שחוויתי, אם אלו הפיקסיז, ואם הם דחפו בכוונה את אשלינג לדרכנו.

הקסם פג למחרת. אשלינג דופקת בדלת כשאנחנו עוד שותים את מיץ התפוזים המריר והקפה הדלוח שלנו. היא חיוורת כסיד ועגומה. "המכונית שלכם," היא פותחת, עוד לפני שמת'יו מספיק לברך אותה בבוקר טוב, "היא שקעה עמוק מדי בבוץ ובגשם. המנוע נדפק. והג'אנטים מעוקמים לגמרי. אני לא חושבת שאתם תנהגו בה בימים הקרובים."
אני מושך בכתפַי. "זה בסדר. נישאר כאן עוד כמה ימים, ונעשה טיולים בסביבה. במקרה הכי גרוע חברת ההשכרה תשלח לנו חדשה."
אבל אשלינג מעיפה מבט ברצפה, ואז במת'יו, ובי, ושוב ברצפה.
"מה את דואגת?" מת'יו שואל. "תני לחברות הביטוח לטפל בזה. יהיה בסדר."
היא שותקת עוד רגע, ואז אומרת, "אין לי ביטוח."
"את צוחקת, נכון?" אני ממצמץ. "עם איך שאת נוהגת? ואף אחד עוד לא תבע לך את הצורה?"
אני מצפה שתחזיר לי תשובה מקניטה או עוקצת כהרגלה, אבל היא ממשיכה לשתוק, עיניה נעוצות בקרקע. "אני אחזיר לכם את כל הכסף של התיקון. זה פשוט ייקח קצת זמן. עכשיו חורף, יש פחות עבודה…"
"השתגעת?" אני מניח את כוס הקפה המזעזע שלי. "אמרת בעצמך, זו לא הייתה אשמתך שהתדרדרנו לתעלה. עוד לא אמרנו לביטוח כלום. נגיד להם שסטינו לתעלה בגלל הגשם, הם ישלמו הכול. אנחנו פטורים אפילו מהשתתפות עצמית." אנחנו פטורים מכל תשלום, למעשה, אבל זה יהיה מסובך להסביר לה.
"לא." דרך סבך השׂער הג'ינג'י, ננעצות בי זוג עיניים ירוקות זועמות. "אני לא מסכימה שתשקרו. אני אסתדר עם הביטוח."
"מה? אשלינג, זה מטורף," אני מוחה, וקם על רגלַי. סימני חגורת הבטיחות על חזי ובטני, שהכחילו במהלך הלילה, משדרים כאב מהתנועה הפתאומית, אבל אני מתעלם מהם. "אם יֵדעו שהיית מעורבת בתאונה הזו באמת יתבעו ממך סכומי כסף עצומים. תאמיני לי שאף אחד שם לא יפוטר בגלל ששני תיירים העיפו ביוזמתם רכב לתעלה. בשביל זה יש חברות ביטוח. זו אפילו לא מכונית יוקרה או משהו –"
"לא אכפת לי," היא מרימה שוב את קולה. "אני לא משקרת."
אני מאבד את סבלנותי לאישה העקשנית, עובדת האלילים הבלתי נסבלת הזו, ושוב תוהה איך היא מצליחה לכלות את הסבלנות שלי במהירות כזו. "אנחנו לא מבקשים ממך לשקר, אשלינג! אנחנו בסך הכול מבקשים ממך לתת לנו לסדר את זה."
"אתם מבקשים ממני לתת לכם לשקר בשבילי!" היא מניפה אצבע מול פנַי. "לא. אני יכולה להשיג את הכסף. אני לא צריכה טובות משני תיירים –"
"היי, היי, אפשר להירגע?" מת'יו אומר. "כולם לקחת צעד אחורה ונשימה עמוקה. אשלינג. בואי נעשה כזה דבר. אנחנו נודיע לביטוח שהתאונה הייתה באשמתנו, נפעיל את ההשתתפות העצמית ונשלם את הנזק. ואת תחזירי לנו את מה שזה יעלה לנו, אבל לא בכסף." עיניה הירוקות מצטמצמות, הוא ממשיך במהירות, בהבנה פתאומית איך דבריו עלולים להתפרש. "את תהיי מדריכת התיירים שלנו באירלנד. מה דעתך?"
היא ממצמצת, מביטה בו, ואז בי. "אתם לא צריכים מדריכת תיירים."
"האמת שאנחנו כן." הוא מחווה סביבו. "במיוחד מדריכה עם קרוון. כמו שאת רואה, אנחנו לא ממש יודעים לנהוג בארץ הזו."
הוא נשמע מאוד בטוח. האם חשב על התכנית הזו מראש? אני מחפש את עיניו, אבל הוא נמנע ממבטי. אשלינג, לעומתו, ממשיכה להביט בי, והעיניים הירוקות שלה מלאות בשאלה. אני לא באמת מהסס. "הוא צודק," אני אומר. "אנחנו לא מתמצאים באירלנד, ואת יכולה להראות לנו דברים הרבה יותר יפים מאלו שנגיע אליהם לבד בתור תיירים, כמו המקום הזה. ויש לנו זמן."
היא מחייכת ולוחצת את ידו, ואז את ידי. "עשינו עסק. אתם לא תתחרטו."
"אני כבר מתחרט," אני אומר, אבל לא מצליח לעצור את החיוך שמתפשט על פנַי.

אשלינג מפנה את המיטה הצרה שמעל תא הנהג. נראה שהקרוון שלה מתורגל בטרמפיסטים, וכל הציוד שהיה שם – כלי נגינה, בעיקר – עובר למזוודות אטומות למים שמת'יו עוזר לה לקשור על הגג. היא מתעקשת שאחד מאִתנו ישן במיטה הזוגית הגדולה שלה, והשני על הספה המתקפלת, שגם היא הופכת למיטה גדולה ומרווחת. היא מורידה מפה מגולגלת של אירלנד מהתקרה ומסמנת את המסלול שתכננה לנו בטוש מחיק.
"קודם כל נעלה לצוקי מוהר, ובערב ניסע לגאלוויי, עיר מדהימה…" מת'יו מעווה את פניו, והיא קולטת את זה ומרימה גבה. "או שאם רוצים, אפשר להמשיך לחצי האי דינגל, או לקונמרה, או לקאשל…"
"זה יהיה נחמד," אני אומר. "אנחנו לא מתים על ערים."
היא מקשתת את גבתה, אבל לא אומרת דבר.
כשאני חוזר מהאכסניה עם התיקים שלנו, אני מוצא חבילה עטופה נייר חום ממש מול מדרגות הקרוון. היא כבדה יותר ממה שהיא נראית, אז אני מכניס את התיקים פנימה וקורא למת'יו לבוא לקחת אותה. הוא הופך את החבילה בידיו ונראה משועשע. "לא ידעתי שקרוונים מקבלים דואר, יש לך מעריצים פה, אשלי?"
"לא. זה מהבראוניז." אשלינג לוקחת ממנו את החבילה. היא פותחת אותה, ומוציאה מצרכים בסיסיים לבישול ומאכל – חלב, ביצים, קמח, סוכר, חמאה אירית צהובה, בייקון, וכדומה.
"הבראוניז?"
"סוג של שדונים טובים. הם מטפלים בבית. מבשלים, מנקים וכאלה. אני משאירה להם מתנות או מנגנת להם בתמורה."
אני מגלגל את עינַי. אשלינג מביטה בצורה משונה מעט בבקבוק חום קטן ובנקניק ארוז היטב עם חותמת קטנה. "מה זה… קו-שר?" היא שואלת.
אני לוקח ממנה את הנקניק. באמת יש עליו חותמת כשרות. לא שאכפת לי מהדברים האלו, אבל אשלינג אפילו לא שמעה את המושג מעולם. אין ספק שהנקניק הזה לא היה אורח בעבר בקרוון שלה. מת'יו פוקק את הבקבוקון ומרחרח אותו. "מייפל," הוא אומר ומעווה את אפו. באופן די משעשע עבור קנדי, הוא שונא מייפל.
"מישהו הלך על הקלישאות." אני אומר, וחושב שאני יודע מי. "טוב שלא קיבלנו גם פלאפל וחומוס."
"מה?" שואלת אשלינג, ומת'יו מגחך. הוא עדיין מחזיק את הבקבוק. "אבל איך הם ידעו שאנחנו כאן?"
"הם יודעים הכול." אשלינג מוציאה מאחת המגירות משהו שנראה כמו פקעות של פרחים. "חכו רגע, אני אלך להשאיר להם את זה בתיבה על הגג."
היא יוצאת, ואני מתיישב בכיסא ומסתכל על הנקניק בחוסר חיבה. "בראוניז. מה היא עוד תמציא?"
מת'יו מגלגל את עיניו. "אתה יודע, בן אדם, בתור מישהו שחי עם מה שאנשים אחרים יגדירו כעל-טבעי, הייתי מצפה שתהיה קצת יותר פתוח אליו."
"באמת, מת'יו!" אני מרים את קולי. "אתה יודע מי השאיר לה את החבילה הזו."
מת'יו מחכך את סנטרו. "כן, זה נראה הגיוני שזו דולין. אבל זה לא בטוח. היא לא נראתה כאילו היא מחבבת אותנו מספיק כדי להשאיר גם לנו מתנות. בכל מקרה, למה אתה כל כך מתנגד לרעיון שאולי יש כאן משהו שאתה לא מכיר?"
"כי…" קשה לי לענות על זה. "להאמין בפאגאניזם… זה בדיוק כמו להאמין באלוהים וישו ומוחמד, רק קצת פחות נפוץ. הדברים האלו הם בשביל אנשים שלא יודעים שרוחות ערים קיימות." אני מחווה לעבר הקירות. "מת'יו, תסתכל סביבך. ענפים ועלים ואבנים?"
"כל מה שאני אומר הוא שזה אפשרי." הוא שולח יד אל תוך צווארון החולצה שלו ושולה בקבוקון קטן על חוט. פתית שלג אחד, בודד, שלא נמס. "יילונייף יכולה לעשות את זה. ג'רוזלם לא, נכון?"
"אז?"
"אז גם בין מדינה למדינה יש הבדלים. אולי באירלנד יש בראוניז ושי ודולהאן, והם חיים ביחד עם רוחות הערים?"
אני עומד לענות, אבל אז הדלת נפתחת ואשלינג נכנסת, מחייכת, וקופצת אל מושב הנהג.
"שנזוז?"

העלייה התלולה לצוקי מוהר לוקחת בדיוק עשר דקות, אבל בכל רגע נדמה לי שאנחנו עומדים להתדרדר מטה בדרך הצרה והקרובה מדי אל התהום. היא צדקה. לא הייתי רוצה לנהוג כאן בעצמי. הבוקר בהיר ושטוף שמש, אבל קר כקרח – לפחות מבחינתי. מת'יו עוטה רק מכנסיים, חולצה ארוכה ומעיל גשם קל, ואשלינג מחליפה את השמלה הדקה שלה במכנסיים קצרים ובחולצה נטולת שרוולים. אני תופס את עצמי מסתכל על הרגליים שלה כשהיא יוצאת מחדר השינה, ומסיט את מבטי במהירות. "בחייך," אני מוחה. "איזה חמש מעלות בחוץ. את לא לובשת לפחות מעיל גשם?"
"לא יֵרד גשם עד הצהריים." אשלינג מנערת את שׂערה האדמוני מאחורי גבה. "אתם באים?"
אני חובב גבהים בערך כמו שמת'יו חובב נסיעות קופצניות, אבל מיד כשאנחנו יורדים מהקרוון אני מוותר על התכנית המקורית שלי – לחכות במצפה כשהם מטיילים במסלול ההליכה שסביב הצוקים. הנוף עוצר נשימה ביופיו, ירוק באלפי גוונים בכל פינה, פרחים צהובים גדלים פרא והשמים והים נושקים זה אל זה באופק, כחול עמוק אל תכול בהיר, נמשכים עד הנצח. למטה, האוקיינוס מתנפץ אל קירות המצוק ומי מלח ניתזים לגובה עד אלינו.
אשלינג מחייכת אלַי. "אתה מסתכל על הים כאילו אתה לא חי במדינה שחצי ממנה חופים."
אני ממצמץ, מופתע. "שם זה ים. כאן זה אוקיינוס. זה שונה," אני אומר, ולא רוצה להודות בכך שהיא קראה אותי כאילו הייתי ספר פתוח, שלא ראיתי מעולם מראה כזה, ושכנראה לא אראה שוב. עיניו של מת'יו חמות ומלאות הבנה, ואני לא יכול לשאת את מבטו. "נו? אנחנו הולכים או רק עומדים כאן ומסתכלים כל היום?"
אשלינג מובילה אותנו בבטחה במסלול סביב ארבעת הצוקים. היא הולכת מהר, לחייה מעט אדומות מהקור וההליכה, והשׂער שהיא לעולם לא אוספת מתנופף ברוח החזקה סביב צווארה, אוזניה, עורפה, כתפיה, כמו צעיפים של רקדנית צוענייה. רגליה מקפצות בבטחה על האבנים החלקלקות מעל התהום, והיא נעצרת מדי פעם לחכות לנו, או חוזרת לאחור, מושיטה ידיים במקומות המסוכנים יותר, מנחה את רגלינו, עד שאני מפסיק להתבייש. מת'יו משתדל לשמור על הקצב שלה, אבל אני מסמן להם להתקדם בלעדַי, ושומר על קצב אטי ובטוח. אפילו הרוח הקפואה שנושבת ללא מעצורים לא גורמת לי למהר. למרות זאת, באחד המעברים, רגלי מחליקה על מים שנקוו בבקע בסלע, ולרגע של אימה אופפת חושים אני מועד, נשמט.
ואז יד בהירה ועדינה תופסת את כף ידי ומושכת.
"תודה." אני פולט, חסר נשימה, ומנסה לאזן את משקלי כדי להקל עליה. "איך הספקת לחזור –"
אבל לא אשלינג מביטה בי, אלא דולין, בבגדי המטיילים ונעלי ההליכה מלאות הבוץ ועיני הסערה שלה. אני בולע את רוקי ונותן לה למשוך אותי לעמידה. בזמן שאני מסדיר את נשימתי, היא בוחנת אותי בשלווה, בשתיקה.
"ת-תודה," אני ממלמל שוב, כי אני לא בטוח מה לומר. "לא ידעתי שהמקום הזה בטווח שלך."
"הוא מספיק קרוב. אתה רחוק מהבית, ישראלי."
זו הערה מוזרה, ואני לא בטוח איך לענות לה. "התרחקתי בכוונה," אני אומר. "לא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לנדוד."
היא אומדת אותי מכף רגל ועד ראש. "בדיוק. ולכן לאן שאתה לא הולך, אתה משאיר מאחוריך דברים שלא תראה שוב לעולם."
דבריה פוגעים בי כמו צריבת מי מלח על פצע פתוח. אני ומת'יו לא מדברים על העתיד, לא מדברים על כך שיום אחד שנינו נקורקע על ידי החובה שלנו ולא נוכל עוד לעזוב, לעולם, אפילו לכמה ימים כדי לבקר זה את זה. אני משיב את מבטי אל האוקיינוס האטלנטי הנפרש למרחקים, כחול וחסר גבולות, גומע אותו בעינַי כאילו יוכל להרוות גם את הצמא לחופש שבתוכי. משב קר נוסף מלטף את פנַי, נושא ריחות מלח. עוד מעט נסובב את הגב לצוק המופלא הזה ואני לא אראה אותו יותר, אף פעם, כי יש עוד כל כך הרבה עולם לראות ואני לא אחזור לכאן, למרות שיכולתי לעמוד כאן ולהביט עוד שנים. לפעמים אני מקווה שעוד אמצא דרך לברוח, שאבא יוליד עוד ילד, ואני אהיה חופשי, רק מדי פעם.
"עדיף לאהוב ולאבד, או לא לאהוב בכלל, שומר?"
"יורש," אני מתקן. "למה את שואלת אותי את זה?"
"שומר," היא מתעקשת, ולא עונה. "המונח יורש משחרר אותך מהחובה לחזור, לפחות זמנית. ואם לא תחזור, היה עדיף שאניח לך ליפול כדי ששומר חדש ייקרא."
קולה קר ונטול רגש כל כך שאני כמעט רועד. אני מביט אל גבם של מת'יו ואשלינג, שעדיין מתרחקים ממני אל הצוק האחרון. אני לא באמת מרגיש צורך לקרוא לעזרה – אחרי הכול, היא הצילה את חיי ממש לפני רגע. אני פשוט לא רוצה להיות אִתה לבד. כמעט קשה לי להאמין שזו האישה שניגנה אתמול בפאב ברגש רב כל כך והביטה באשלינג בחום רב כל כך. אחרי שהכרתי אך ורק רוחות ערים חמות וידידותיות, אני מופתע לגלות שאני לא אוהב גם את האפשרות האחרת. "למה שאני לא אחזור?"
היא מושכת בכתפיה שוב ולא אומרת מילה. אני מחליט שנמאס לי מזה.
"טוב… אני מתכוון לחזור, לידיעתך. תודה שוב על העזרה."
"שומר," היא אומרת כשגבי כבר מופנה אליה. "אני מציעה לכם למצוא מדריכת טיולים חדשה."
השׂער על עורפי סומר, והעורף שלי קופא. אני מסתובב אליה. "למה? מה לא בסדר באשלינג? חשבתי שאת מחבבת אותה."
"אני מחבבת אותה מאוד." פניה מתרככות מעט. "אני חוששת לה, לא לכם."
"אנחנו לא נפגע בה!" אני מוחה, כועס לפתע. איך היא מעזה להעלות בדעתה שאני אפגע באשלינג?
עיני הסערה שלה מתקדרות עוד יותר. "יש סוגים רבים של פגיעה. פגיעה באמונה, למשל."
"את לא רצינית." אני לוטש בה מבט. "חשוב לך שהיא תמשיך להאמין בבראוניז ואנשי שי ו… חדי-קרן, או מה שזה לא יהיה?"
"חדי-קרן הם לא חלק מהאמונה הפאגאנית, שומר," היא אומרת, קולה יבש. "היה חשוב לך כל כך להפריך את אמונותיה גם אם היא הייתה קתולית?"
"כן. כי את יודעת מה משותף לכל הדברים האלו?" אני מנופף בידי סביבנו. "הם לא אמִתיים!"
"איך אתה יודע?" השאלה, כל כך טבעית ואגבית, תופסת אותי בהפתעה.
"איך… איך אני יודע?" אני ממצמץ. "מה זאת אומרת? האדם המציא את האלוהים."
"האדם המציא גם את רוחות הערים. או לפחות, יצר אותן. בנייה, התיישבות, התרכזות אנשים – אלו הדברים שיצרו רוחות." היא מחווה אל צדם השני של הצוקים. אי-אפשר לראות מכאן את הכפר שלה, אך אני יודע שאליו היא מתכוונת. "מה היא רוח מקום בלי האנשים שלה?"
"לא חשבתי על זה ככה אף פעם," אני מודה, ומשתתק לרגע כשאני נאלץ להתאים מחדש את מחשבותיי. "לא. יש הבדל בין רוחות ערים לבין אמונות אחרות. רוחות ערים אמִתיות."
"ואתה משוכנע שאנשי שי ובראוניז לא?"
"כן!"
"כמה שמרני מצדך." החיוך שלה מלגלג. "אני מניחה שלא טרחת לברר למה היא מאמינה בהם."
לא, בוודאי שלא. אני גם לא שואל כל חובש כיפה למה הוא מאמין באלוהים. התשובות לא מספקות הוכחות, רק עוד אמונות ריקות. "מה זה ישנה?"
אבל כשאני מרים את מבטי, היא כבר נעלמה.

אשלינג מכינה לנו תבשיל קדרה אירי לארוחת צהריים על הכיריים בקרוון, וקוצצת פנימה גם את הנקניק הכשר המסכן, שבוודאי לא דמיין שימצא את סופו בחברת כל כך הרבה גבינות וחלב. אני מצטער ששכחתי לשאול את דולין על החבילה, אם כי אני לא בטוח שהייתה מספרת לי את האמת. אני מוטרד, ומחפש רגע כדי לדבר לבד עם מת'יו, אבל הוא מרגיש שוב חולה ומבלה את רוב הנסיעה במיטה. הגשם מתחיל לרדת שוב ביתר עוז כשאנחנו יוצאים לדרך הצרה, החלקלקה, הלא מוארת. אשלינג נוהגת בביטחון מופרז, ותוך כדי נסיעה מספרת לי על המקומות שעל פניהם אנחנו עוברים. יש לה יכולת מופלאה לספר סיפורים, ואני מגלה שאני נהנה להקשיב לה. מבעד לחלון הנופים שטופי הגשם והרעננים חולפים על פנַי, אלפי גווני הירוק של הדשא והשיחים והעצים והפרחים וההרים מסחררים אותי. בישראל יהיה שוב חורף יבש, והערים, חכמות ונצחיות ורבות עוצמה כל כך, יוכלו להשתמש במזג האוויר, אבל לא לשנות אותו. אני תוהה לעצמי על חוסר הצדק, על אי-השוויון. ואז פשוט תוהה.
אנחנו רבים קצת על חימום, ובסופו של דבר אני נכנע, מכין לעצמי כוס תה, ומתעטף בלית ברֵרה בשמיכת פליז ורודה של אשלינג מעל כל השכבות שאני לובש. "אתה נראה נפלא, יקירתי," היא צוחקת עלַי, ואני חורץ אליה את לשוני. אני חושב שלא עשיתי את זה מאז שהייתי בן שמונה.
בשבועיים הבאים אשלינג לוקחת אותנו לעשרות צוקים, מסלולי הליכה, שדות, גבעות, יערות, מערות, חופים, חורבות עתיקות, טירות שנשתמרו כאילו רק אתמול הלכו בני אצולה במסדרונותיהן. בכל בוקר אנחנו שותים קפה ובוחרים לאן נלך היום. מנזר עתיק שנזירות פוסעות בין כתליו מראשית עליית הנצרות, מבשלת בירה מקומית, מישורי סלע ואבנים מחוספסות, גבעה ממנה נוכל להשקיף קילומטרים לכל צד. לאשלינג יש סיפורים על כל מקום – לא רק היסטוריה ומלחמות וגאוגרפיה וגאולוגיה, אלא אגדות וסיפורים מקומיים ושירים וסודות ופרטים קטנים, שוליים ומופלאים. כל יום הוא הרפתקה, ומהר מאוד אני מבין שגם אם היינו צריכים לכסות את כל מחירה של המכונית ההרוסה שלנו בעצמנו, עדיין הייתי משלם כל שקל בשביל ההרפתקה הזו.
כל ערב נגמר בפאב אחר. רוב המוסיקה שאנחנו שומעים היא מנגינות מסורתיות, כמו אלו ששמענו בדולין, ולפעמים שירים איריים קלאסיים. אבל יש גם פופ, רוק ושירים מודרניים. אשלינג מתאימה את הנגינה והשירה שלה לכל סגנון, וכשאין עם מי לשיר ולנגן היא שרה לבדה, מחליפה בין כלי נגינה ומלהטטת בכישרון ובמומחיות. אבל לרוב היא מצטרפת למעגלי נגנים שכל אחד מהם אוחז בכלי נגינה אחר, והנגינה בהם מתחילה לפני שאנחנו מגיעים וממשיכה אחרי שאנחנו עוזבים, כשהנגנים מתחלפים, כאילו המוסיקה היא נצחית ולא מסתיימת לעולם. אבל כל עוד אשלינג שם, היא זוהרת ומבהיקה כמו עלה תלתן מוריק בשדה של קוצי בר, שולטת במעגל, מכוונת את הטון, מקסימה את כל היושבים בקולה ובנגינתה.
אני לא יכול להסיר את עינַי ממנה.
אין לי ספק שמשהו על-טבעי מצא לו נוכחות חזקה בחייה של אשלינג, אני פשוט לא בטוח שאלו הפיקסיז והבראוניז שלה. כשיצאנו לדרך תהיתי איך היא מסתדרת בלי תיירים בעונת החורף, אבל ככל שהזמן עובר אני מבחין שהחיים שלה מאוד חסכוניים. היא לעולם אינה ממלאת דלק או מים במכלים של הקרוון, לעולם אינה עושה קניות בסופרמרקטים. המכלים תמיד מלאים בבוקר, ושקיות חומות מחכות לנו למרגלות הקרוון, מלאות בכל טוב מגוון ומשתנה. השקיות שם גם כשאנחנו רחוקים מכל מקום ישוב, או חונים באמצע שדה שומם או יער שרגל אדם לא דרכה בו מלבדנו. זה משגע אותי. לילה אחד אני נשאר ער ויושב עד הבוקר מחוץ לקרוון, עטוף בעשר שכבות מתחת לשמיכת הפליז הוורודה של אשלינג ורועד מקור. בלילה הזה, אין שקית חומה, אבל כשאשלינג פותחת את המקרר בבוקר הוא מלא באוכל. מת'יו ואשלינג צוחקים על העיגולים השחורים מתחת לעינַי, וקוראים לי אובססיבי. אני אפילו לא יודע מה ציפיתי לראות. רוח עיר מתגנבת ומניחה את שקית האוכל? אבל איזו עיר, ולמה שתלך כל כך רחוק? לא פגשנו עוד רוחות מלבד דולין.
באותו ערב, אני מנמנם קצת על הספה המתקפלת, ומתעורר כשאנחנו מגיעים לחניון קרוונים, אי-שם בקצה מחוז גאלוויי. החניון מוקף ביער, וחונים בו עוד כמה קרוונים. יש בו סופרמרקט מקומי, מקום לחבר את מכל המים ולתדלק, וכמובן – פאב. אשלינג מוציאה את הגיטרה שלה, אבל מתיישבת במרחק מה ממעגל הגברים המנגנים במרכז הפאב. היא לא מצטרפת לנגינתם או לשירתם. כשאני שואל למה, היא מצביעה על המעגל. "לא מנומס להצטרף מבלי שהוזמנת," היא מסבירה.
אני לוטש בה מבט. "ממתי אכפת לך משטויות כאלו?"
היא מוציאה לי לשון ונועצת בי מרפק, ואני מחייך. אני חופר בזיכרונות השבועיים האחרונים, ומבין שלמרות שאשלינג רחוקה מלהיות ליידי בריטית מנומסת, היא באמת חיכתה תמיד להזמנה למעגל נגנים. ההזמנות תמיד היו אגביות כל כך, תנועת ראש או יד של אחד הנגנים, בדרך כלל הכנר, ברגע שאשלינג נכנסה לפאב כשהיא נושאת כלי נגינה. מעגלי הנגנים הם חלק כל כך בלתי נפרד מהתרבות האירית, וההזמנה לתוכם כל כך מובנת מאליה, ברורה. היא לא נועדה רק לחברים, או למשפחה, או לנגנים הטובים ביותר בחדר. היא כוללת בתוכה כל מי שהמוסיקה היא חלק מעולמו. כמו אשלינג. אני נועץ מבט בכנר הנוכחי, גבר אירי בגיל העמידה, אבל הוא מתעלם לחלוטין משנינו, למרות שברור לי שהוא, כמו האחרים, ראה אותנו. זה מרגיז אותי. האירים שרים על רוזי מק'גאן, נערה ששׂערה חום כאגוז, ומבטיחים למאזין הסקרן שלעולם לא יראה יופי כמו שלה. אשלינג מביטה בהם, כמיהה על פניה. שבועיים וחצי, אני חושב, ואני לא יודע עליה כלום. אני ומת'יו כל כך מתורגלים שלא לדבר או לשאול על החיים שהשארנו מאחור, שאנחנו עושים את זה גם אִתה אפילו מבלי לשים לב.
"יש לך משפחה, אשלינג?"
היא מביטה בי, מופתעת מהשאלה, ואז נדה בראשה. "אבא שלי נפטר לפני כמה שנים. מאז זה רק אני."
הנשימה נפלטת מחזי כאילו מישהו ניקב את ריאותיי. ההזדהות שאני מרגיש כמעט גורמת לי לכאב פיזי. אני רוצה לספר לה שגם לי יש רק אבא, עייף וזקן, וכשהוא ימות אהיה גם אני לבד. אבל משהו בצורה הפשוטה, העובדתית, הבודדה אך נטולת הרחמים העצמיים שבה היא אומרת "זה רק אני" לא מאפשר לי לומר דבר, אפילו לא מילה של הזדהות. מת'יו, עם חמשת אחיו השומרים, ואביו, ואמו, ומשפחה ענפה של דודים ודודות וסבים וסבתות, אומר, "ושום משפחה אחרת?" החמלה בקולו היא כמעט קול בפני עצמה.
היא מחייכת. "אני לא לבד, מת'יו. יש לי הרבה חברים."
"למרות שאת נודדת ממקום למקום כל הזמן?"
"זו הדרך הכי טובה למצוא חברים."
"כשאת בחורה יפה, אולי," אני מדבר בלי לחשוב, ואז מסמיק. אשלינג צוחקת. מת'יו בוהה בי, יותר בגלל קצות אוזנַי האדומות מאשר בגלל המחמאה, אני מניח. הוא צודק. זה כל כך לא מתאים לי. הבאתי בשנה האחרונה את כישורי הקסמת הנשים שלי כמעט לדרגת אמנות.
"לא אכפת להם איך אני נראית. הם לא מוגבלים לגוף ארצי כמונו." היא מביטה בי עכשיו, וגם מת'יו. ההבעה על פניהם משועשעת. הם יודעים שהסבלנות שלי לאמונות של אשלינג נמוכה עד בלתי קיימת. אבל החידות של השבועות האחרונים והדברים שאמרה לי דולין רודפים אותי. תמיד היה בעולמי אך ורק סוג אחד של קסם, אותן רוחות ערים, שליוו אותי מאז ילדותי כמו דודות מוזרות, כיסיהן מלאי מתנות, ידיהן מלאות כשפים, וכוחן עצום, אדיר, בלתי מעורער, כוח שרק התחלתי לראות ולהבין כבוגר. אני מושיט יד להגנות שלי, ונזכר שהן נשארו בכיס המעיל בקרוון. מטריד אותי שהן רחוקות ממני. מטריד אותי שאולי יש דברים על-טבעיים אחרים בעולם שלנו מלבד אלו שאני מכיר ויודע, שהבסיס האיתן של יסודות האמונה שלי יכול להתערער ולהתפרק ברגע אחד. ולעזאזל, מטריד אותי שחבורת הגברים הנפוחה הזו מתעלמת מאשלינג ולא מזמינה אותה לנגן אִתם, אפילו אם זה בגלל שהם יודעים שהיא יותר טובה מכל אחד מהם.
"נו?" היא מתגרה בי, מוציאה שוב לשון. "תגיד משהו. הנה, אני אעזור לך – לחברים שלך לא אכפת איך את נראית כי הם חברים דמיוניים."
"זה לא רע," מעיר מת'יו. "הוא בטח היה אומר את זה עם קצת יותר לגלוג. הוא מאוד משקיע בעלבונות שלו, אם לא שמת לב."
"אני אעבוד על זה," מבטיחה לו אשלינג. "אני בטוחה שעם הרבה עבודה קשה –"
"למה את מאמינה בהם, אשלינג?"
מת'יו משתתק, מבחין בנימת קולי הרצינית. הוא מרים אלַי גבה, מחווה שאני לא יודע אם נועדה להזהיר או להרגיע. אני מתעלם ממנו. אשלינג מצמצמת את עיניה ובוחנת אותי ארוכות, כאילו כדי לוודא שעצם השאלה אינה עלבון מחוכם. ואז מושכת בכתפיה. "כי הם אמִתיים."
"ראית פעם אחד מהם?"
"ראיתי הוכחות."
"כמו החבילות והדלק?"
"למשל," היא מסכימה. "יש הרבה אחרות."
"ואת כולן אפשר להצדיק בצורה אחרת."
היא מקמטת את מצחה, ותלתל אדמוני נופל על עיניה. אני חש רצון עז לגעת בו, להחליק אותו סביב אוזנה, ואני ממשיך במהירות. "שום דריאדה לא יצאה מהיער ודיברה אִתך? שום פיה לא ריחפה סביבך ופיזרה אבק? סוסים מכונפים לא עפו בשמים?"
"הידע שלך על פאגאניזם מבוסס על סרטים של דיסני וספרי ילדים," היא מודיעה לי בפנים חמוצים. "למה כל כך מקומם אותך שמישהו אחר מאמין במשהו שאתה לא מאמין בו?"
למה באמת? ולמה אני חייב להמשיך להציק לה עם זה? במיוחד אחרי האזהרה של דולין. אני לא רוצה להרגיז רוח מקום, אפילו של כפר קטן, ובמיוחד כזו שברור שלא מחבבת אותי.
"הוא בא ממדינה שהדת תופסת מקום חשוב ביום-יום שלה, וגם הכפייה שלה על אחרים," מת'יו אומר במקומי. "זה הופך אותו לקצת אנטי."
אבל הוא טועה. זה לא הופך אותי לקצת אנטי. לא החרדים שמנסים לשכנע אותי להניח תפילין, לא מלחמות הדתיים והחילונים שהן חלק גדול כל כך מהיום-יום של ירושלים, של בית-שמש, של ערים רבות כל כך בישראל. אני כמעט אדיש לכל הדברים האלו. ואז אני מבין. האמונה של אשלינג מפריעה לי כי אני רוצה שהיא תדע את האמת. על רוחות הערים. על העולם האמִתי, שנמצא ממש מתחת לפני השטח, שרוב האנשים לא מסוגלים לראות. עלַי.
"שינסה להיות פאגאני בארץ מלאה בקתולים," היא אומרת, אבל היא מדברת אלַי, לא אל מת'יו, והיא מחייכת. לא הרגזתי אותה, עדיין. "אתה לא מאמין בכלום, יונתן?"
זו הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשמי. היא מבטאת אותו בקלות כאילו הייתה ישראלית, הצלילים הזרים נשמעים נכונים וברורים משפתיה.
היא מחכה שאענה, ואני מהסס. "אני לא מאמין שיש איזשהו כוח על-טבעי שאחראי לגורל שלנו או שיצר אותנו. אני מאמין בדברים שאני יכול לראות, לשמוע, לגעת בהם."
"אתה כנראה חי בעולם מאוד משעמם," היא אומרת, ומת'יו מחניק התקף צחוק.
אני מחייך. "פחות ממה שאת חושבת."
המעגל המוסיקלי מסתיים. הגברים משיקים כוסות בפעם האחרונה, מחזירים את כלי הנגינה שלהם לנרתיקים ולארגזים, ומדברים עם חבריהם. איש מהם לא מעיף ולו מבט אחד באשלינג, כאילו היא עצמה הייתה רוח עיר, משהו בגבולות התפיסה שלהם, שהם לא מסוגלים לראות ולהבין, שעיניהם מחליקות ממנו. העלבון על פניה צורב, הופך את העולם סביבה למטושטש וחסר צבע. "אני חוזרת לקרוון," היא אומרת בקול חלול. היא תולה את הגיטרה שלה, שלא נעשה בה שימוש, על כתפה, ופותחת את הארנק שלה, אבל מת'יו עוצר אותה. "עלַי, אש."
"תודה." כשהיא יוצאת מהפאב, משתררת דממה לרגע בשולחנות שביניהם היא עוברת ומבטים נשלחים בעקבותיה. ופתאום אני כועס. כועס כמו שלא כעסתי כבר זמן רב. כי חבורת הנגנים הזו, הגברים האלו, אף אחד מהם לא מסוגל להבין את המשמעות של הנגינה בשביל אשלינג, את משמעות ההשתייכות למעגל הזה. ואת משמעות הדחייה ממנו. לפני שמת'יו יכול לעצור אותי אני קם והולך אל חבורת הגברים הצוחקים. אני טופח, לא בעדינות רבה מדי, על כתפו של הכנר. "סליחה?" אני שואל. "למה לא נתתם לה לנגן?"
"למי?" הוא מבוגר יותר משחשבתי, והכינור שלו שחוק ומשופשף. השׂער שלו ג'ינג'י-בהיר, ושיבה זרקה בו.
"לבחורה עם הגיטרה. הג'ינג'ית."
"אני לא רואה שום בחורה עם גיטרה," אומר הכנר. "בכל מקרה, זה מעגל מקצועי. אנחנו לא נותנים לכל אחד להצטרף."
העלבון מלהיט את דמי, ואני אפילו לא מבין למה. לרגע, הדם השורף בעורקַי הוא הדבר היחיד שאני מרגיש, ורק כשאני חש את ידו של מת'יו על כתפי אני מגלה שידי המאוגרפת כבר החלה להתרומם, כדי למחוק את ההבעה המתנשאת והזחוחה מפניו של האיש הזה.
"יו-או-ני," אומר מת'יו. "בוא נלך."
הכנר כבר סובב אלַי את גבו. היד שלי עדיין הדוקה באגרוף, ואני לא זז.
"יו-או-ני," אומר שוב מת'יו , בטון הרציני הנדיר שלו. "הם שמונה, אנחנו שניים. וחוץ מזה, אתה לא יודע ללכת מכות. הזקן הזה יקרע לך את הצורה, ואם יהיה לך מזל תספיק להפעיל את אחת ההגנות שלך לפני שהם ישברו לך את כל השיניים. זה בזבוז של הגנה."
הוא צודק. קול ההיגיון מתגבר לבסוף על הרעש באוזנַי. אני מסתובב אליו. "זה לא מרתיח אותך?"
"כן," הוא אומר. "אירלנד היא מדינה מאוד קתולית. זה אומר שחלק מהאנשים בה הם מיושנים ושוביניסטים. אתה לא יכול להילחם בכולם בגלל זה."
מובס, אני נותן לו להרחיק אותי משם. כשאנחנו מתקרבים לקרוון, אנחנו רואים את אשלינג יושבת כשגבה אלינו ופניה אל היער, ומנגנת מוסיקה שקטה ועצובה. מת'יו מביט בי בציפייה.
"מה?" אני אומר בקול שקט.
"לך אליה."
"למה אני?"
"יו-או-ני," הוא נוזף, ונשמע יגע. "כמעט התנפלת עכשיו על חבורת אירים קשוחים בגלל שהם לא נתנו לה לנגן. אתה מאוהב. לך אליה."
הלב שלי שוקע. "אני לא יכול להיות מאוהב."
"למה לא?"
"כי…" אני משחרר אוויר בנשיפה. "זה לא מי שאני. אני לא מתאהב. אני פוגש בחורה יפה, אנחנו מבלים ביחד לילה, או כמה לילות, או אפילו שבוע, ואז אני הולך."
החיוך של מת'יו עדין. "ניסית פעם לא ללכת?"
"אני לא יכול!" אני נעצר, מנסה להשליט סדר במחשבותיי, להסביר משהו שנראה לי ברור כל כך שמעולם לא טרחנו להתייחס אליו. "נניח שהיא בקטע – לא שאני מתיימר להניח. עוד כמה שבועות, מקסימום חודש או חודשיים, אנחנו נעזוב והיא תישאר כאן. אני לא אוכל להישאר."
הוא מבין, סוף-סוף. "בסדר. אבל לא קצת מוקדם מדי בשביל זה, ג'וני?" הוא שואל בעדינות. "אולי תתחיל אִתה קודם?"
"ומה יצא מזה?"
הוא נאנח. "בסדר. בוא נשחק את המשחק שלך לרגע. אנחנו נעזוב עוד חודש חודשיים. ואתם תישארו בקשר. ותבוא לבקר אותה שוב והיא תבוא לבקר אותך. ואז, תוך שנה שנתיים, אם עדיין לא יימאס לכם אחד מהשני ותבינו שזה לנצח, היא תבוא לגור אִתך בישראל."
אני מנסה לדמיין את אשלינג, עם שׂערה האדמוני וכלי הנגינה שלה ובגדיה הקלים, הרטובים תמיד מהגשם, בישראל. במחשבותיי, התמונה דומה לניסיון לעקור ורד ולנסות לשתול אותו בתוך אבן, להדליק אש באמצע סופת שלגים, לגזור חתיכה מהים ולהניח אותה באמצע המדבר.
"אתה אף פעם לא תדע עד שלא תנסה." הוא דוחק את כתפי בעדינות, ואז מסתובב אל הקרוון. "לך אליה."
אני הולך.
אשלינג פורטת באטיות על הגיטרה ושרה בקול רך. כבר שמעתי את השיר הזה, על אדם שמרים כוסית אחרונה בסופו של לילה בפאב עם חבריו. הם בדרך כלל שרים אותו לקראת סוף הלילה. שיר פרֵדה.
אני מתיישב לידה על סלע סמוך ומחכה עד סוף השיר כדי לדבר. "את יודעת, אני בטוח שהם יסלחו לך אם לא תנגני לילה אחד. ויש לנו מספיק אוכל."
"אני לא עושה את זה רק בשבילם, ובטח לא בשביל החבילות." אני מבין למה היא מתכוונת. כשאשלינג מנגנת היא תמיד נראית כאילו היא נמצאת במרחק רב מאוד מכאן. אבל עכשיו, עיניה אינן בוהות למרחקים או פונות פנימה. היא מביטה בי. "לא עניתי לך שם, בפאב."
"מה?" אני מביט בה.
"שאלת למה אני מאמינה בהם." היא מחווה בכיוון הכללי של היער. "לא הסברתי לך באמת."
העיניים שלה רציניות. אני מעביר את אצבעי על פני הסלע המחוספסים. "אני לא חייב לשמוע הסבר."
"אבל אני רוצה שתדע." היא מניחה את הגיטרה שלה בחזרה בנרתיק וסוגרת אותו.
אני מהסס. זה חשוב לה. אני יכול לראות את זה. "בסדר."
"אבא שלי ואני גרנו בקרוון הזה כל החיים שלנו. הוא התפרנס מסריגה ותפירה – לא העבודה הכי רווחית בעולם, אבל בדרך כלל היה לנו מספיק, עד שיום אחד, הגג קרס מהגשם. בכיתי. לא היה לנו מקום אחר לגור בו. הלכנו לישון במקלט מקומי. למחרת, כשהגשם הפסיק, חזרנו לראות מה הנזק, וגילינו שהגג תוקן. לא, לא תוקן – הוחלף, בגג זהה. כאילו הוא לא קרס מעולם."
אני לא יודע מה לומר. היא ממשיכה. "מאותו יום, אף פעם לא חסר לנו שום דבר. מישהו תמיד ידע בדיוק מה אנחנו צריכים וסיפק לנו אותו לפני שהספקנו אפילו לבקש. דלק לקרוון, בדים, צמר, שמיכות, אוכל, לעתים נדירות גם כסף. ואפילו צעצועים."
אני מהנהן, ולרגע מפסיק לחפש הסברים ותאוריות אלטרנטיביות ורק נהנה מיצירת הדמיון שמתרוצצת לרגע במחשבותיי, ילדה קטנה עם שׂער אדמוני ושמלה סרוגה, שפותחת את הדלת בבוקר חורפי ומגלה שם צעצוע חדש ונוצץ.
"אז אבא שלך לימד אותך להאמין בשי, ובבראוניז, ובפוקה ובבאנשי ובכל השאר?"
"הוא לא היה צריך ללמד אותי. יום אחד היינו זקוקים להם, ומאותו רגע הם היו שם. הם טיפלו בנו, דאגו לנו… בעצם, הטובים דאגו לנו. מהרעים למדנו להיזהר."
הרעים. מחשבה שאני בכלל לא רוצה להעלות בדעתי. הנוכחות של כוחות טובים מסבכת אותי מספיק.
"אחרי שאבא שלי נפטר," היא ממשיכה ברכות, "כעסתי עליהם שלא הצילו אותו. זה לא היה הגיוני. הוא היה זקן מאוד. אבל חיפשתי מישהו לכעוס עליו. הפסקתי עם התפילות שהוא לימד אותי."
"אבל המתנות המשיכו?"
היא מהנהנת. "הם תמיד מוצאים אותי, לא משנה לאן אני הולכת, ויודעים בדיוק מה ינחם אותי או יעזור לי. הם אפילו הביאו לי את הגיטרה הזו כשהצפה בחורף שעבר הרסה את הקודמת." היא מניחה יד על הנרתיק, ואז תולה אותו על גבה. "אז אתה מבין, יונתן? הם דואגים לי. איך אני יכולה לא להאמין בהם?"
הטיעונים, ההוכחות והדוגמאות שאני מנפנף בפניה כבר שבועות נראים חיוורים. "אולי את לא צריכה," אני אומר לבסוף.
היא מביטה בי, ההבעה שעל פניה נעה בין ספק מוחלט לבין מגננה.
"אני מתכוון לזה. משהו ששימח אותך כל כך, שהביא לך כל כך הרבה אושר וביטחון לחיים…" אני מעביר יד על עינַי, ובפעולה פשוטה זו, ההתנגדות האחרונה שלי נופלת כמו טיפות גשם. "אולי אפילו אני יכול להאמין במשהו כזה."
פניה מתבהרים, הספק והחשש מפנים את דרכם לחיוך רך ועדין כמו שלא ראיתי מעולם על שפתיה, ואז היא סוגרת את המרחק בינינו בשלושה צעדים ומצמידה את השפתיים הוורודות, הרכות והמתוקות האלו אל שפתַי.
אני מופתע כל כך שאני כמעט נופל. רציתי לעשות את זה, כמובן שרציתי – חלמתי על זה כבר שבועיים – אבל עכשיו זרועותיה נכרכות סביב צווארי, והידיים שלי נשלחות כמעט מאליהן לתמוך בגבה, והיא ממשיכה לנשק אותי, ויש לה טעם של גשם ושל רוח ושל חופש, והריח שלה משכר, והשׂער שלה כאילו עוטף אותי מכל הכיוונים, תלתלים אדמוניים שמקיפים אותי ומסתחררים סביבי כמו אש, ולרגע אני לא מבין איך אני לא נשרף.
לאחר מה שנראה כמו נצח היא מרפה ממני, ושנינו מתנשמים. שפתיה אדומות עכשיו, שׂערה פרוע והאישונים בעיניה רחבים כל כך שהם כמעט מעלימים את הירוק-ירוק שסביבם. פנַי לוהטים, ואני מושיט יד לגעת בשפתַי, כאילו כדי לוודא שבאמת נישקה אותן, שלא הזיתי. "אני מצטערת." היא מעבירה יד בפקעת התלתלים האדומים. "לא רציתי – זאת אומרת, כן רציתי, אבל לא התכוונתי –"
"אם לא היית עושה את זה, אני לא יודע כמה זמן עוד הייתי יכול להתאפק," אני אומר, והמתח מרפה מכתפיה. החיוך הרך שלא ראיתי לפני לילה זה שוב נח על שפתיה. היא מושיטה יד לגעת באחת מלחיי הסמוקות. אני נשען אל תוך המגע ועוצם לרגע את עינַי. דווקא ברגע המופלא הזה השיחה שלי עם מת'יו שוב עולה במחשבותיי, ואני שונא את עצמי, אבל אני חייב לשאול. "אשלינג. מה יקרה כשהטיול שלנו יסתיים?"
היא מהרהרת בכך לרגע. "אני מניחה שאאלץ למצוא תייר אחר לנשק."
אני בוהה בה לרגע אחד, ואז החיוך הרגיל, השדוני, מופיע שוב, ואני מתחיל לצחוק.

מת'יו לא מרגיש כמו גלגל חמישי, או לפחות לא מתנהג כאילו הוא מרגיש ככה, אבל הוא מקניט אותנו בלי הפסקה בזמן שהוא מטגן לנו פנקייקים, מתעלם בהפגנתיות מבקבוק המייפל שעדיין מביט בו בהאשמה מדלת המקרר. הגשמים חזרו ביתר שאת בלילה, וממשיכים לרדת בעוז הבוקר, ואשלינג מחליטה שכדאי שנצא לדרך לפני שהקרקע תיעשה בוצית מדי ונאלץ להיתקע "בחניון השוביניסטי והשמרני הזה" כמה לילות נוספים. היא רכונה על המפה, אצבעות ידה הימנית מתופפות קלות על הנייר, וידה השמאלית נחה בעדינות על ידי. מת'יו נוהם אל החלון. "אולי תדברי אִתם, אש? נמאס לי מטיולי בוץ וגשם."
אשלינג צוחקת על מצב הרוח הלא חברותי שלו. "אתה יודע שאני לא יכולה לבקש דברים כאלו, מת'יו. אם רק לא היה חשוב לכם כל כך שכל הטיולים שלנו יהיו בכפר ולא בעיר…" היא מצביעה על המפה. "גאלוויי ממש קרובה לכאן. זו לא עיר גדולה. יש מזח מדהים, וחנויות אמנות מקומיות, וכנסיות כל כך יפות שאפילו לא צריך להיכנס לתוכן כדי להתפעל," היא ממשיכה. "ואת מסעדת הפיש-אנד-צ'יפס הכי טובה במערב אירלנד, ופסלים, ואוניברסיטה יפה, ורחובות שנראים בדיוק כמו שהם נראו במאה השבע עשרה… אולי אפילו נצליח לראות הופעת ריקוד אירי אמִתית."
"בשום פנים ואופן." מת'יו מנפנף לעברה עם המרית.
אשלינג מביטה לעברי, משרבבת לעומתי את שפתיה במחווה מוגזמת-בכוונה ומעפעפת בעיניה הירוקות. אני צוחק. מצד אחד, מת'יו צודק. עכשיו, יותר מתמיד, אני לא רוצה שנמצא את עצמנו בחברתה החביבה מדי של רוח עיר חזקה. כבר גילינו שאשלינג מסוגלת לראות ולזכור אותן, ואני לא בטוח שנצליח להסביר בקלות את ההתנהגות האוהבת מדי שנזכה לה. אבל מצד שני, נראה שרוחות הערים באירלנד מכבדות קצת יותר את פרטיותנו. דבלין ודולין לא הציקו לנו כשנכנסנו לגבולותיהן. ומזג האוויר באמת איום ונורא כבר כמה ימים. והעיניים של אשלינג באמת ירוקות מדי. "אולי רק ביקור מהיר."
אשלינג תופסת בצעיף הצמר שלי ומושכת אותי אליה לנשיקה.
"מה?" מת'יו מוחה. הפנקייק שהוא משליך אלַי כמעט פוגע בפנַי בדרך לצלחת שלי. "יופי. ידעתי שזה יקרה. עכשיו אתה תמיד תהיה בצד שלה!"
אשלינג מפנה את מלוא עוצמת השפתיים המשורבבות המגוחכות שלה אל מת'יו. אני מחקה את ההבעה שלה, כולל עפעוף העיניים, ומת'יו נשבר ומתחיל לצחוק.
"בסדר. אבל אנחנו לא נשארים לישון בעיר."

גאלוויי קטנה בהרבה מדבלין, וכרגע נראית שוממה בהרבה. הכבישים והרחובות כמעט ריקים. הגשם אינו פוסק לרגע. רעמים וברקים ממלאים את השמים, והאירים ברחובות מצטנפים במעיליהם ובמטריותיהם וממהרים, כמעט רצים. אפילו בשבילם זה יותר מדי. אני מתוח עוד לפני שאנחנו רואים את הבתים הראשונים, ומצטער כבר שהסכמתי. אני מדמיין בעיני רוחי איך אשלינג תגיב כשאישה יפה תופיע ותתחיל לדבר אִתנו כאילו היינו חברים כבר שנים ארוכות. ברכתה רבת העצמה של רוח העיר מתעכבת, ואני נשאר דרוך, מוכן להעמיד פנים שהכול בסדר, שאף מודעות אינה פולשת אל תוך מחשבותיי, שאף ישות שוחרת טוב של כוח טהור אינה תופסת את נשמתי ומטלטלת אותה. מת'יו מכה קלות על אצבעותיי, ואני מבחין שאני אוחז במשענת הכיסא שלו חזק כל כך שהן הלבינו. "אולי נחליף מקום?" הוא מציע, עיניו בוחנות אותי.
"אתה סובל מבחילות," אני מזכיר לו.
"אני אסתדר. גאלוויי לא רחוקה." הוא פותח את חגורת הבטיחות ומטפס אל פנים הקרוון. "לך, תבדר קצת את החברה שלך."
"מת'יו," אני מנמיך את הקול. "אני מנסה להתרכז ולהפעיל מיסוך."
"ג'וני," גם הוא מנמיך את הקול. "אתה כל כך לחוץ כרגע שרומא יכולה להתביית עליך. ואולי מוסקבה. וטוקיו."
אני מחייך בעל כורחי. "ואל-איי?"
"מה פתאום, זה רחוק, בן אדם." הוא דוחף אותי קלות. אני מחליק למושב לצדה של אשלינג.
"היי," היא אומרת בעדינות, ומעיפה בי מבט.
"היי," אני אומר, וממהר להוסיף, "תסתכלי על הכביש."
היא מנפנפת בכיווני הכללי, תנועה מבטלת, אבל מחזירה את עיניה לדרך שבקושי רב ניתן לקרוא לה "כביש". "אתה בסדר?"
אני מחזיר תנועת כף יד מבטלת, לא חיננית כמו שלה, אבל זה עדיף מאשר לנסות לדבר.
"יש הגדרה למצב הרפואי הפסיכי שלך? אוּרְבַּנוֹפוֹבְּיה?"
אני צוחק בעל כורחי. אשלינג מחייכת. היא מסירה לרגע את ידה מההגה ולוחצת את ידי. "יהיה לך כיף. אני מבטיחה. גאלוויי מדהימה…" היא משתתקת, וידה מתהדקת לפתע על ידי. שנייה לאחר מכן, הקרוון נעצר בחריקת בלמים, ומת'יו כמעט עף עלינו. שיירה של נהגים אובדי עצות שבוהים כולם לפנים חוסמת את הדרך. נראה שנהר עלה על גדותיו והציף את גשר הכביש. נהגים אחדים מסובבים את רכבם לאחור כדי לחפש דרך אחרת לעיר הנצורה. אחרים מחנים את מכוניותיהם בצד הדרך. לא ברור לי למה הם ממתינים, כיוון שהגשם בבירור אינו עומד לחדול בשעות הקרובות, ולנהר בוודאי ייקח ימים ארוכים לשקוע בחזרה למפלסו הטבעי.
"כדאי שנחזור," אומרת אשלינג לאחר רגע, ונדמה כאילו גם היא שותפה להקלה של מת'יו ושלי.
אני מרשה להקלה שאני מרגיש לבוא לידי ביטוי בחיוך קלוש. "אירלנד, בחורף, מת'יו. תודה באמת."
הוא מגלגל את עיניו. "זה לא באמת חורף אם אין שכבה של שלג –"
"משהו קורה שם," אומרת פתאום אשלינג . היא מכבה את המנוע ויוצאת החוצה, בלי לטרוח לזרוק משהו מעל החולצה הקלה שהיא לובשת. אני, למוד ניסיון, מתעטף הפעם היטב במעיל הגשם העבה שלי לפני שאני יוצא בעקבותיה. היא הולכת אל ראש השיירה, שם קבוצה קטנה של אנשים מתגודדת קרוב מדי למים. הם נרעשים מאוד, וכשאנחנו מתקרבים הסיבה נעשית ברורה. הגשר הצר לא בדיוק שקע בנהר – או לפחות, לא שקע כולו. בדיוק במרכזו, כמו אי קטן במרכז האוקיינוס, מצטופפים חמישה בני משפחה על גג המכונית שלהם. גלגלי המכונית והדלתות שלה כבר שקעו כליל, והנהר ממשיך לעלות, זרם המים גועש, מהיר ורב עוצמה. על החוף, האירים מתווכחים בקולות רמים מה לעשות. שירותי ההצלה כבר הוזעקו, אבל ייקח זמן עד שיגיעו, ובמה יוכלו להועיל? איש אינו יכול לשחות במים הסוערים האלו. כל מי שינסה ייסחף מטה תוך שניות. סירה תתהפך ותימשך למצולות. סולם? חבל? מסוק? אני לא באמת מבין בהצלה, אבל שום דבר לא נראה לי יעיל בסופת גשמים נוראה כל כך.
אשלינג אינה משתתפת בדיון הסוער. היא בוהה לפנים, חיוורת, שׂערה מתנפנף סביב כתפיה ברוחות החזקות, כתם של צבע אדום בכל האפור והכחול והשחור, בין מעילי הגשם הכהים. אני עוקב אחרי מבטה. בני המשפחה, על גג מכוניתם, מנופפים בידיהם. הם זועקים לעזרה, אבל קולותיהם נבלעים ברעש הסערה. יש שם שני ילדים קטנים. אני מרגיש את ידו של מת'יו על כתפי, ומניח לו למשוך אותי לאחור.
"אנחנו חייבים לעשות משהו," הוא אומר בקול נמוך.
הוא לא מתכוון לבנות רפסודה מענפים. אני מלקק את שפתַי, טועם את מי הגשם. "היא לא תבוא."
"אתה לא יודע את זה. הצלחת להשתמש בקריאה כדי לזמן את דבלין."
"היא פשוט הייתה מנומסת. אני לא חושב שלגאלוויי יש כרגע זמן לנימוס. ואתה?"
מתיו נאנח. "ג'וני, אם אנשים ימותו כאן בגלל שהיא הייתה עסוקה מדי בהצפות בשאר העיר, אני חושב שהיא הייתה מעדיפה שננסה להשתמש בקריאה. ואיפה השומר שלה בכלל במצב כזה?"
שאלה טובה, אבל למרות ששיימוס לא מוצא חן בעינינו, אי-אפשר פשוט להניח שהוא מתרשל בתפקידו. היו גשמים והצפות גם באזורים אחרים שעברנו, וגם הם דורשים טיפול. אפילו אם גאלוויי קראה לו ברגע שבו נזקקה לעזרתו, אם היה בחלק אחר של אירלנד, ייתכן שיידרשו לו שעות ארוכות כדי להגיע. "בסדר. אבל אני לא חושב שאצליח לבד. כדאי שתעזור לי."
אנחנו עוקפים את הקרוון כדי לחפש מעט פרטיות, אבל נתקלים מיד בדילמה. הכול טובע במים ובוץ. אין אבנים להניח עליהן ידיים, אפילו לא אספלט שאנחנו יכולים לדעת בבירור שהוא שייך לעיר. בסופו של דבר אנחנו מסתפקים במודעת פרסומת שתלויה לצד הדרך, ומזמינה את התיירים לבקר בכנסיית ניקולס הקדוש, איפה שהיא לא תהיה. הקריאה מהדהדת מתחת לפני השטח כמו אדוות, שם שנלחש ברוח. נדמה לרגע כאילו אפילו הוויכוחים הקולניים שוככים. צדקתי, זה יעיל יותר בשניים. אבל לא יעיל מספיק. אנחנו לא מכירים את העיר שאנחנו קוראים לה, לא יודעים עליה כלום מלבד הדברים שאשלינג סיפרה. הדקות עוברות, אבל גאלוויי לא מופיעה. אנחנו עוברים את הקרוון, עייפים, ספוגי גשם ובעיקר מלאי תחושת אכזבה. הקבוצה המתווכחת נעה לאחור מפחד הגלים ההולכים וגדלים שמתקרבים אל הגדה. אחד מהם זורק חבל, שכמובן לא מגיע אפילו לחצי הדרך אל הגשר המוצף. הוא כמעט נמשך פנימה. אשלינג כורעת על ברכיה על גדותיו הלא בטוחות של הנהר הגועש, שתי ידיה עמוק בתוך המים הבוציים. גל עצום ששוטף את פניה כמעט מטביע אותה. היא משתנקת, אבל לא זזה. שפתיה ממלמלות מילים לא ברורות. מה האישה המטורפת הזו עושה?
"אשלינג!" אני רץ אליה, ומת'יו בעקבותיי. "זוזי משם!"
היא לא שומעת אותי, או מתנהגת כאילו היא לא שומעת אותי. היא אומרת מילה אחת בשפה לא ברורה – אירית, אני מנחש – ואדוות עולות מתחת לידיה השקועות ומהדהדות מסביב. מת'יו ואני מגיעים אליה ומושכים אותה מהמים, למרות התנגדותה העזה. "אשלינג! מספיק! את תטבעי!"
"המרוז – הם יכולים לעזור –" היא משתעלת מים ונאלצת להפסיק להיאבק.
"מי?"
"אנשי הים! תעזבו אותי!"
גל עצום נוסף שוטף את האי ואת הגדה. מת'יו, שזוכה למקלחת של מים צוננים, מצביע אל הגשר, רועד. מול עינינו, אחד הילדים מחליק מאחיזתה של אמו, והיא נאבקת, מנסה לתפוס אותו, אבל הוא נופל אל תוך המים. הוא צורח, בוכה, נאבק, ראשו מציץ לרגע מעל הזרם, ואז נבלע – האם צורחת –
הגלים מפסיקים בבת באחת, כאילו מישהו סגר סכר. מול עינינו הנהר הופך רגוע כאגם שליו. הגל היחיד הוא זה ששוטף את הילד הקטן אל הגדה לרגלינו. מת'יו מזנק אליו, מאמץ אותו אל חזהו. הילד נראה בן שש או שבע. הוא רועד מקור ומשתעל מים, אבל הוא חי ונושם, ובוכה במלוא הגרון. אשלינג נרגעת באחיזתי, כאילו כל הכוח שנותר לה נשאב ממנה. אני מצטמרר שוב, והפעם אין לכך כל קשר לקור. המבט בגבי רב עוצמה כל כך שהוא כמעט מוחשי. שלושתנו מסתובבים, כמו על פי סימן מוסכם. רוח העיר של גאלוויי נראית כמעט כמו סטודנטית רגילה, לבושה בג'ינס כחול וסוודר שחור אופנתי, סרוג ביד, ומעל כל אלו מעיל גשם אפור עם דוגמת אבני ריצוף. אבל מי הגשם שנקווים סביבה, סביב מעילה, מקבלים צבע כהה ועשיר יותר כשהם נוגעים באדמה הבוצית. דם. היא סובלת. לא צריך להכיר אותה כדי לראות זאת. ראיתי מעט ערים נתונות בכאב בחיי, והמראה נורא כמו תמיד. אשלינג נושפת אוויר, ומנסה שוב להשתחרר מאחיזתי, אבל אני לא מרפה ממנה. "זה בסדר," אני לוחש. "תני לה. היא תטפל בזה."
"אבל…"
גאלוויי מסתובבת אל הנהר, ומרימה את ידיה. אני מבחין שטבעות כסופות מעטרות את כל אצבעותיה. המים יורדים, בבת אחת ובשקט, כאילו מישהו פתח חור ניקוז, ותוך שניות הנהר חוזר לגבולותיו הטבעיים והגשר נחשף מחדש. בני הזוג לא טורחים לנסות להניע את המכונית אלא פשוט מרימים את שני הילדים הנותרים ופורצים בריצה לכיווננו. מת'יו מרפה מהילד השלישי, שרץ אל אמו, ואני מרפה מאשלינג, שרצה אל רוח העיר. גאלוויי נשענת על אחת המכוניות בשיירה, מתנשמת. ידה של אשלינג כמעט נוגעת בכתפה, ואז מישהו חוסם את דרכה. זה שיימוס. אשלינג נעצרת על מקומה, בוהה בו. לוקח לי רגע ארוך לזהות אותו, בעיקר בגלל שלא חשבתי עליו בשבועיים שחלפו, אבל גם בגלל שהוא נראה נורא. הוא מרוט, עייף, הבגדים שלו מקומטים, ומן הסתם, לגאלוויי אין כוחות להגן עליו מהגשם כרגע, כפי שדבלין עשתה, והוא ספוג מים. הוא מעביר את מבטו ממני למת'יו, וניכר שהוא רותח מזעם. "מה אתם עושים?" הוא יורה לעברנו.
"מה אתה עושה?" עונה מת'יו, החביבות הרגילה שלו נעדרת לחלוטין. "שותה לך בירה באיזה פאב?"
שיימוס מאדים, פניו כמעט זהים בצבעם לשׂערו. "איך אתם מעזים." הוא בקושי מצליח לבטא את המילים. "איך אתם מעזים להשתמש בקריאה, יורשים?"
הוא מבטא את המילה כאילו היא מגעילה אותו, כאילו היינו יבחושים. "מה ציפית שנעשה?" אני מצביע לעבר הנהר. "ניתן להצפה הזו לקחת חיי אדם?"
"כבר ארבעים ושמונה שעות אנחנו מנסים לטפל בהצפות כאן!" שיימוס מחווה בידו לעבר גאלוויי. "מה אתם עשיתם? באתם, ראיתם איזו הצפה קטנה והחלטתם להתערב בעבודה שלי?"
למרות הקור הבלתי נסבל, אני חש כאילו כל עצב בגופי בוער. לשמאלי, מת'יו זועם כפי שלא ראיתי אותו מעולם. "זו לא הייתה הצפה קטנה!" הוא צועק. "אנשים עמדו למות!"
"אנשים עומדים למות ברגע זה ממש בכל רחבי העיר!" שיימוס צועק בחזרה. המבטא שלו כל כך כבד עכשיו שאני בקושי מצליח להבין אותו.
הזעם שלי נמס והופך לאיבה קרה, לבוז. אבא שלי לעולם לא היה מתנהג ככה. "וחשבת בכלל לקרוא לעזרתן של רוחות אחרות? או שאתה מספיק שחצן להאמין שגאלוויי לא זקוקה לשום דבר מלבדך?" אני מצביע לעבר רוח העיר המתנשמת בכבדות. "תסתכל עליה!"
שיימוס מסתכל. למעשה, כולנו מסתכלים. ואז אני מבין שאשלינג וגאלוויי אינן משתתפות בוויכוח כלל. הן מביטות זו בזו, על פניהן הבעה כמעט זהה של תמיהה, פליאה, ומעבר לכל זה – שביב קל של הכרה, כמו פרח שמזהה את האביב ומפשיל את עלי הכותרת שלו לאטם. "את מוכרת לי," אומרת אשלינג לבסוף. "אני מרגישה… כאילו נפגשנו בעבר."
"אני –" גאלוויי רועדת כשידה של אשלינג מתקרבת אליה שוב. "את –"
"לא!"
הצרחה של שיימוס מהדהדת כמעט כאילו הייתה קריאה. הוא הודף את אשלינג לאחור בכוח, והיא נופלת לבוץ. עיניה של גאלוויי מתרחבות, מחאה, כעס ופליאה מתחלפים אלו באלו על פניה, אבל אני כבר מסתער לעבר שיימוס, אגרופַי מורמים. פרץ של כוח הודף גם אותי לאחור, מפיל אותי לאדמה הבוצית. גאלוויי נעזרת בכתפו של שיימוס כדי להזדקף, עדיין נושמת בכבדות, ידה הרועדת מכוונת אלַי. אני מביט בה ולא אומר דבר. ציפיתי שתהיה נאמנה לו.
"סיימנו כאן," אומר שיימוס, קולו קר, יבש. גאלוויי מהנהנת. נראה כאילו לא נותר בה כוח לומר עוד מילה. הוא מביט בנו, שפתיו מהודקות לפס צר ועיניו מצומצמות. "לכו הביתה, יורשים, ותנו לשומרים האמִתיים לעשות את העבודה שלהם. הטיול שלכם באירלנד נגמר."
"מי אמר?" מת'יו שואל.
"אני אמרתי. ואני ממליץ לכם מאוד להקשיב לי." הוא מעיף מבט אחרון באשלינג, מבט של זעם, שפחד מוסווה היטב מאחוריו. ואז שניהם נעלמים.
האנשים על הגדה, שכבר החלו להתאסף סביבנו, נמשכים כדרכם של אנשים אל הוויכוח הקולני, מתחילים להתפזר עכשיו. בעוד דקות ספורות רובם לא יזכרו דבר . אבל לא אשלינג. היא מביטה בי מתוך הבוץ, שׂערה האדמוני כמעט חום ועיניה רחבות כל כך שנדמה כאילו הן תופסות שליש מפניה המלוכלכים. "היא… לא הייתה אחת מהמרוז," היא אומרת, קולה שקט. "וגם הוא לא."
"לא," אני אומר, כי אני לא יודע מה עוד לומר. אני מפלס את דרכי בבוץ לעברה, מושיט יד כדי לעזור לה לקום. היא מושכת את ידה כאילו דקרתי אותה.
"ואתם לא סתם תיירים," היא ממשיכה, אבל מביטה רק בי. עיניה הירוקות-ירוקות מלאות בגידה, ומבטן כמעט מעביר בי כאב פיזי. "מי אתם?"
אני מושך את ידי. איום הטביעה, כעסו של שיימוס, ואפילו כעסה של רוח העיר לא עוררו בי את החרדה שאני חש עכשיו. לשוני כבדה וחסרת תועלת. "אנחנו…"
"אנחנו תיירים," מת'יו נחלץ לעזרתי. "פשוט לא תיירים רגילים. אנחנו נסביר הכול בדרך. אבל כרגע, אנחנו חייבים לעוף מכאן. אנחנו לא רצויים."
הוא צודק. הדחייה כאילו נוטפת אלינו מהאספלט, מהבוץ, מהמכוניות, מהאנשים, אפילו מהגשם עצמו. העיר לא רוצה בנו.
אשלינג ממצמצת ונרעדת. "אז… בגלל זה אני מרגישה ככה?"
"את?" אני שואל. מת'יו פוגש במבטי. אחר כך, הוא אומר ללא מילים, אבל מההבעה הקודרת על פניו ברור לי שכבר יש לו תאוריה, ושאני לא עומד לאהוב אותה.

אשלינג מחנה את הקרוון על דרך צדדית, רחוק מכל מקום יישוב. היא משאירה את המפתחות ברכב ופשוט יוצאת ומתחילה ללכת. אני ומת'יו מחליפים מבטים מהירים, מנסים להחליט מי מאִתנו צריך לטפל בזה. לבסוף, בהסכמה דוממת, הוא זה שרץ אחריה. אני מביט מחלון הקרוון. הוא מצליח להדביק אותה, ומניח יד על כתפה. היא משתחררת ממנו. הפנים שלה חיוורים, והיא נראית מעורערת ומרוטת עצבים. אני יודע מה הפתרון שלה במקרים כאלו, אבל המקרר ריק מבירה. חיסלנו אותה אתמול בלילה. אני הולך בכל זאת אל הדלת הקטנה, ומביט סביבי ולמעלה. "אכפת לכם, בבקשה, לדאוג לנו לבירה, אם זה בסדר?" אני שואל אל חלל האוויר, ומרגיש כמו אידיוט. אני אפילו לא בטוח עוד אל מי אני מדבר. המקרר לא מתמלא. מי שלא יהיו, הם כנראה נענים רק לאשלינג.
מת'יו חוזר, וצונח אל אחד הכיסאות.
"מה היא אמרה?"
"אתה רוצה את הגרסה עם או בלי הקללות?"
אני נושם עמוק. "בלי."
"היא צריכה זמן להירגע. היא תחזור עוד כמה שעות."
אני מביט אל החלון. "היא לא צריכה להסתובב לבד ביער."
"היא תהיה בסדר. לגאלוויי יש דברים יותר חשובים על הראש מאשר לפגוע בבחורה מוזרה אחת."
"אבל היא לא סתם בחורה מוזרה, נכון?" אני מתיישב מולו. "היא שומרת ערים." הצהרה מתוקה-מרירה, הנושאת בחובה את כאב החובה לצד הגילוי הנפלא שאשלינג חולקת את העולם שלי.
"לא." מת'יו נד בראשו, פניו אטומים. "אין שומרות ערים."
"אין שומרות ערים שאנחנו יודעים עליהן. זה לא אומר שזה לא אפשרי."
"ג'וני, יש לי את אילן היוחסין של המשפחה שלי מאתיים דורות אחורה בערך," אומר מת'יו. "ומיליון ספרים על שומרי ערים. לא נולדות נשים שומרות. חוץ מזה, היא הייתה יודעת."
"אלא אם כן אף פעם לא סיפרו לה."
"היא הייתה יודעת."
"לא בהכרח." ערים מזהות שומרים בקלות, זה נכון. אפילו שומרים זרים. אבל… "הן מזהות אותנו כי אנחנו יודעים שהן קיימות, כי המודעות שלנו מכוונת אליהן. היא מאמינה במשהו אחר, והיא מאמינה בזה מספיק חזק בשביל לבטל אפילו את היכולות שהיא משדרת באופן טבעי."
"נשים לא יכולות להיות שומרות," מתעקש מת'יו. "אני מסוגל לקבל שהיא מכשפה או משהו, אבל…"
"מאטי!" אני מנופף בידי בכיוונה המשוער של גאלוויי. "אנחנו לא הצלחנו לקרוא לגאלוויי, נכון? ניסינו, שנינו. לא הייתה תשובה. אבל אשלינג הצליחה להגיע אליה בלי לנסות בכלל. היא ניסתה לזמן בני-ים, או משהו כזה!"
מת'יו נאנח והולך אל המקרר. הוא פותח את הדלת וסוגר אותה מיד לאחר שהוא נוכח, כמוני, שאין בירה. "חייב להיות לזה הסבר אחר. אולי גאלוויי באה ביוזמתה –"
"מת'יו, על איזה כוכב היית?" אני קצר רוח, לא מבין את ההתנגדויות שלו. "שיימוס לא רתח מזעם בגלל שגאלוויי באה ביוזמתה. הוא ידע שהיא זומנה. הוא רק לא הבין שלא אנחנו קראנו לה." המחשבות שלי רצות קדימה. "אולי הוא ואשלינג אפילו קרובי משפחה רחוקים, יש להם את אותו צבע שׂער…"
"לחצי אירלנד יש את אותו צבע שׂער," מעירה אשלינג. שנינו מסתובבים להביט בה. היא נשענת כנגד מסגרת הדלת הפתוחה, יציבתה האגבית מרמזת שהסכנה חלפה, אבל עיניה עדיין קרות. "אנחנו לא קרובי משפחה."
מת'יו בוהה בה. "חשבתי שאמרת שאת צריכה זמן להירגע."
"מת'יו, אתה מסתובב אִתי כבר שבועיים וחצי. לא שמת לב כמה זמן לוקח לי להתעצבן? וכמה להירגע?" היא מסירה את הנעליים הבוציות שלה, תולה את העליונית שלה על וו ונכנסת פנימה. "מה שהייתי צריכה זה לשמוע מכם את האמת בלי שתדעו שאני מקשיבה."
"אשלינג," אני קם על רגלַי, "תני לי להסביר…"
"בואו נתחיל מהבסיס." היא עוקפת אותי, מוציאה מאחת המגירות מגבת נקייה, ומחזיקה אותה מתחת לברז. "לכל עיר יש רוח עיר."
"לא רק ערים," אומר מת'יו. "זה יכול להיות גם כפר קטן של עשרה תושבים, כל עוד יש לו שם, זהות ומספיק תחושת שייכות ל-"
היא מרימה את ידה והוא משתתק. "ולכל כמה רוחות ערים – לכל ארץ, אני מניחה? – יש שומר ערים. ואני מניחה גם שהזקן הזעפן שנראה כאילו עובר עליו יום רע במיוחד הוא שומר הערים שלנו, של אירלנד?"
שנינו מהנהנים. אשלינג מעבירה את הבד הלח על זרועותיה ופניה, מנסה לנקות אותם עד כמה שניתן מהבוץ. "ואתם שניכם… מה הייתה המילה?"
"יורשים," אומר מת'יו בשקט. "היורשים של שומרי הערים הנוכחיים, כל אחד מאִתנו בארץ שלו."
היא מסיימת לנקות את פניה ומעבירה מבט ארוך, בוחן, על שנינו. אני מתכווץ תחת מבטה. היא שוטפת את המגבת שוב, ואז זורקת אותה אלַי. "הנה. תפסיק לטנף לי את הקרוון. אז התאוריה של ג'וני היא שגם אני שומרת ערים. ואם זה נכון, אז יש לי… מה? כוחות מסוימים?"
"לא כל כך," אומר מת'יו. "כלומר, יש לשומר ערים כמה יכולות, כן, אבל הכוחות האמִתיים הם של הערים. הן חזקות במידה שלא תוכלי לדמיין. עצם העובדה שהערים מכירות בשומר כסמכות ושומעות לעצתו מספיקה כדי לתת לו יתרון על פני כל אדם רגיל."
אשלינג מהנהנת, "אבל אין שומרות נשים."
"שאנחנו יודעים עליהן," אני אומר. "זה לא אומר כלום."
"זה חוק," מתנגד מת'יו. "השומרים הם גברים, הרוחות הן נשים."
אשלינג הולכת למקרר ומוציאה ממנו בקבוק בירה. מת'יו ואני מחליפים שוב מבטים. היא פותחת אותו, לוגמת לגימה ארוכה, ואז צונחת לכיסא הרחוק ממני. "אם כך, נשאר רק דבר אחד שאני לא מבינה." ועכשיו היא מביטה רק בי, ועיניה חדות כמו סכינים. "למה החלטתם לשקר לי."
"לא שיקרנו!" אני רוצה כל כך להחזיק אותה, לחבק אותה. "פשוט לא ידענו אם תוכלי להתמודד עם האמת. רוב האנשים לא מסוגלים."
"אני פאגאנית, יונתן!" היא מרימה את קולה. "קסם וכישוף הם חלק בלתי נפרד מהיקום שלי. אני חיה עם רוחות עצים ורוחות אדמה ורוחות מים, למה שרוחות ערים יפריעו לי?"
"בגלל ש…" מת'יו נד בראשו במהירות מאחורי גבה של אשלינג, אבל אני לא מסוגל לשקר לה שוב. כבר האמנתי. רציתי להאמין. אבל המציאות התגברה על הפנטסיה. "בגלל שיכול להיות שאחד מהם סותר את הקיום של השני."
עיניה של אשלינג רחבות, ענקיות, ואני מדמה לראות עצים נגדעים בתוכן.

מת'יו מציע לנהוג בקרוון, דבר שמערער אותי בפני עצמו, ולהפתעת שנינו אשלינג מסכימה. ידיה נחות סביב אחד הקמעות שלה, האצבעות לבנות מהאחיזה החזקה, כמו חבל הצלה. אני מנסה לקחת את ידה, אבל היא מושכת אותה. אני מרגיש כאילו היא סטרה לי.
"אמרת שאת לא כועסת," אני אומר.
"אני לא. אני פגועה." היא מסיטה את מבטה.
אני נושם נשימה עמוקה שכולה כאב ומרפה ממנה. ידי מטיילת בין ההגנות בכיס שלי, כאילו מבקשת לקבל מהן כוח, אבל אין שום בעיה פיזית שיוכלו לעזור לי בה. להיפך, הן הבעיה. החובה המקוללת, הארורה הזו, שיצאתי לטיול הזה כדי לברוח ממנה, ולו לזמן קצר, לשכוח מקיומה ולנסות להיות פשוט בחור רגיל. היא רדפה אחרַי לכל אורך הטיול, וגם כשחשבתי שאצליח להשתחרר ממנה, באירלנד, היא סוף סוף הדביקה אותי.
אני מתיישב ליד מת'יו. הוא מסיט מבט לרגע קצר מהכביש, לוחץ את כתפי, אבל לא אומר דבר. גם עליו עובר משהו, אני יודע. אולי זה אותו דבר שעובר עלַי, אבל ההתנגדות העזה שלו לרעיון שאשלינג היא שומרת עדיין לא ברורה לי. פניו קפואים, ומאחורי עיניו החומות כמו גזע עץ מייפל, אני מבחין באותו כאב עמום שאני מכיר רק כשהוא מדבר, לעתים רחוקות ונדירות, על הבית. "אז אנחנו נוסעים לעיר?" הוא שואל.
"אמרתם שזו הדרך הכי טובה לבדוק, לא?" אשלינג שותה את הבירה השלישית שלה בלגימות מדודות, קצובות, כאילו היא לא חשה כלל בטעמה. "זו צריכה להיות עיר שיש לה משמעות בשבילך," אני אומר. "עיר שאת אוהבת היא בדרך כלל עיר שאוהבת אותך."
ידה מקלפת בהיסח הדעת את התווית מעל הבירה. "אני אוהבת את כולן. גאלוויי הייתה האהובה עלַי, אבל…"
"לא גאלוויי," אני מסכים.
"מה עם דולין?" מת'יו שואל.
אני נד בראשי. "היה לה מאוד חשוב שאשלינג תשמור על האמונות שלה. אני לא חושב שהיא תגיד לנו את האמת."
"דיברת עם הרוח של דולין?" לראשונה מאז שדיברנו על רוחות הערים, יש שוב רגש בקולה של אשלינג. היא נשמעת חנוקה, מלאת כמיהה. "ספר לי עליה."
"את מכירה אותה הרבה יותר טוב מאִתנו," אומר מת'יו. "את מנגנת אִתה כבר שנים."
דרך המראה אני רואה את כל גופה נדרך, ואז משתחרר.
"מצחיק," היא אומרת באופן שמבהיר ששום חלק מכל זה אינו משעשע בעיניה, "חשבתי שאולי היא דריאדה." היא שקטה לרגע. אני לא מעז להביט לאחור. מת'יו מחליף אִתי מבט שוב. "אז לאן?"
אשלינג שקטה לרגע. "קילקני," היא אומרת. "שם התחלתי להדריך תיירים בפעם הראשונה. שם אבא שלי קבור."
"זה לא במרחק חמש שעות נסיעה בערך?"
"שעתיים וחצי."
מת'יו נאנח ומהדק ידיים על ההגה. גשם מתחיל לרדת שוב.

אנו לא חשים בברכה בכניסה לקילקני, וגם לא בדחייה שהרגשנו בגאלוויי. העיר דוממת כאילו הייתה חסרת בינה ונטולת רוח. אשלינג מחליפה את מת'יו בכניסה לעיר, ומנווטת באטיות ובזהירות לא אופיינית. עוד נהר, עוד שורת בתים צבעוניים, עוד גשר, עוד רחוב עתיק. המתח שאצור בכתפַי אינו נותן לי מנוח, ואני מביט כמו סהרורי בכל היופי הזה, מבטי נמשך דווקא אל הפגמים – רחוב שעומד מוצף זמן רב, קבוצת בניינים שנראה שעלתה באש ומעולם לא שוקמה, כר דשא נובל מעודף מים. מת'יו מדבר אל אשלינג, מסביר לה על הקריאה. היא בוחרת רחוב רחב אבל ריק, ואנחנו יורדים מהקרוון. מת'יו ממשיך להסביר, והיא מצמידה את ידיה אל אחת ממדרכות האבן האפורות, העתיקות, ועוצמת את עיניה. היא אומרת את שמה של העיר שוב ושוב, בקול רם, בלחישה, בנימה מבקשת, בנימת פקודה, אבל לא מצליחה להשתמש בקריאה. אחרי דקות ארוכות, מת'יו נאנח, ואני לא יכול שלא לשמוע את ההקלה בקולו. "עשינו את הבדיקה, ג'וני. אתה מרוצה עכשיו? אפשר להמשיך הלאה?"
"לא לומדים את זה תוך רגע." אני מושיט את ידי אל אשלינג. היא מהססת, אבל מניחה את כף ידה הקטנה בידי. אצבעותיה עדינות ושבריריות וחמות. אני מצמיד את ידינו בחזרה אל משטח האבן עליו אנחנו כורעים.
"ביחד," אני לוחש. "מוכנה?"
היא מהנהנת, אבל עיניה מלאות חשש וספק.
"קילקני."
הקריאה באה רק מהצד שלי, או כך לפחות אני מרגיש. רעם מתגלגל כאילו עונה לנו, מרעיד את השמים והאדמה. אשלינג מושכת את ידה מידי. "הרגשתי את זה," היא מאשרת. "מה עכשיו?"
הרעם מתגלגל שוב, ורעש נוסף מתלווה אליו הפעם, שאון אבנים עצומות צונחות זו על זו, כבישים סואנים, עשרות צלצולי פעמוני כנסיות בבת אחת. הגשם הופך לברד שמכה בנו בכוח. מת'יו מתקרב אלינו. "יו-או-ני…" הוא אומר, והוא צודק.
אשלינג משתנקת כשהמדרכה מתבקעת מתחת לרגלינו. "לקרוון!" אני צורח, ותופס את ידה, אבל כבר מאוחר מדי. את הדרך חוסמת אישה צעירה, לבנה מאוד, שׂערה שחור כמו הלילה עצמו. היא לבושה כבת אצולה מימי הביניים או מהרנסנס, אני לא בטוח, ועל הראש שלה נח שביס של נזירה. "אני מבינה שאיש מעולם לא ציין בפניכם את גסות הרוח שבשימוש בקריאה?" היא שואלת בקול קפוא.
"סלחי לנו." מת'יו קד. "החברה שלנו כאן –"
"מישהו יצטרך ללמד אתכם נימוסים." היא פורשת את ידיה באוויר. הברד מתחזק. האדמה רועדת שוב. זה לא קשור לנימוס, זה ברור לי. היינו טיפשים שבאנו לכאן.
"חכי!" אשלינג מזנקת קדימה. "הם לא התכוונו. הם זרים –"
היא מושלכת לאחור. מת'יו תופס אותה. אני מזנק, כמו חתלתול שמנסה להילחם ברוטווילר – או אולי כמו זבוב שמנסה להילחם בפיל – ומצליח איכשהו להפיל רוח עיר לקרקע. היא כל כך מופתעת מהתעוזה שלי שהיא בוהה בי לרגע, לפני שפניה מתעוותים בזעם, אבל אני כבר קופץ על רגלַי, ואנחנו רצים שוב לכיוון הקרוון. הוא כבר לא שם. הברד מכה בנו, ואין שום מקום מפלט. אני מושיט יד אל ההגנות שלי, חושב בקדחתנות. אף אחת מהן לא נוצרה כדי להילחם בערים, ואני אפילו לא בטוח שהן יכולות לעשות כזה דבר. הן מתנות שנושאות בתוכן חלק קטנטן של מודעות מהעיר שהעניקה אותן, שנועדו לספק הגנה מידית, פשוטה, אינטואיטיבית. אצבעותיי ממוללות שקיק חול מדברי. באר שבע. אם יש עיר שהיא הניגוד המוחלט של קילקני… אני פותח את השקיק, אומר את שמה, וזורק את החול לאוויר לפנינו. בועה של שמש וחום מקיפה אותנו. לרגע אנחנו עומדים בנגב הלוהט, חול סביבנו מכל עבר, וההקלה שאני חש היא מידית. הברד המכאיב נמס ומתאדה מעל ראשינו לפני שהוא נוגע בעור שלנו. אשלינג מביטה סביבה, עיניה רחבות, מרימה יד כדי לחפש משהו מוחשי לגעת בו, אבל כל שהיא מרגישה הוא חום. פניו של מת'יו כבר אדומים מעט. הברד מכה בעוז רב יותר על בועת החום שלי. היא רק צל קטנטן של רוח עיר רחוקה אלפי קילומטרים מכאן. היא לא תחזיק הרבה זמן.
"תקשיבי לי!" אני צורח, מנסה להתגבר על הרעש שמחוץ לבועה. היא אינה עומדת שם בגופה, אבל היא סביבנו, ואין לי ספק שהיא מקשיבה – או לפחות, שומעת. "אשלינג היא שומרת ערים!"
יש לי כבר שומר ערים! הצרחה מכאיבה בראשי. אשלינג מתנשפת, מכסה את אוזניה בידיה ללא תועלת. למה העיר כועסת כל כך? למה האפשרות שיש לה יותר משומר אחד כל כך מכעיסה אותה?
מת'יו מגשש, מושיט את היד לפתית השלג הקפוא שעל צווארו. אני נד בראשי. "אל תבזבז הגנות. אין לנו מספיק כדי לברוח מכאן. אשלינג, דברי אִתה!"
אשלינג צועדת לפנים, אימה בעיניה. אני יודע איך היא מרגישה. כך הגבתי בפעם הראשונה שראיתי דוגמה לעוצמתה האמִתית של רוח עיר, והיא לא נלחמה בי באותו יום. אשלינג אומרת כמה מילים בשפה האירית המשונה. לרגע, נראה כאילו הברד שוכך, מאזין לה.
לא!
הדהוד התשובה של קילקני חזק כל כך שבועת החום של באר שבע מתפקעת כמו בועת סבון. אשלינג צורחת. מת'יו קורא בשמי בדחיפות. הוא מנסה להשתמש בהגנה שלו, אבל קירות אבן מקיפים אותו, מסתירים אותו מעינינו. צינורות מתכת כבדים וחזקים נכרכים סביבי, מרימים אותי מהקרקע, מצמידים את זרועותיי לצדדים. אני חושב על הכנסיות, וברגע של זוועה טהורה, תוהה אם היא מנסה לשחזר את הצליבה. מוות ראוי ליהודי, היא בטח חושבת. הצינורות מושכים, נכרכים סביב מפרקי היד שלי ולוחצים, ואני מרגיש כאילו אני נקרע. מבטי פוגש במבטה של אשלינג. משהו מתנשא מעליה, משהו אפל שאני לא באמת מסוגל לראות. האימה על פניה היא כמו יצור חי. היד שלה אוחזת בשרשראות שעל צווארה בזמן ששפתיה ממלמלות מתוך הרגל. אני מקווה, כנגד כל היגיון, שיצורי היער והפיות מאזינים לה ושהם יצילו אותה, לפחות אותה… אני שומע צרחה, ומבין שהיא בוקעת מבין שפתַי. העולם מתחיל להתערפל. פניה שטופי הדמע של אשלינג הם הדבר האחרון שאני רואה. היא מושיטה לי יד ממרחקים, צורחת את שמי, ואז משהו נוסף–
"קילקני!"
הקריאה חזקה כל כך, רמה כל כך, שהיא מטלטלת את הכבישים והרחובות. צינורות הברזל מרפים ממני בבת אחת, ואני נופל לארץ, אוחז קודם כל בצווארי, ואז במפרקי ידַי כשאני נאבק לנשום. מת'יו צונח לידי. קירות האבן שחררו אותו. הברד מפסיק. האדמה הרועדת והמתבקעת חדלה. אפילו השאון וההמולה סביבנו משתתקים. בשקט המוחלט כמעט שמשתרר, אשת האצולה שחורת השׂער, בגלימותיה הארוכות ובשמלת הקטיפה שלה, מופיעה שוב. לא הכפייה היא שגורמת לה להתגלות, אלא פליאה אמִתית, מעורבת באימה. היא פוסעת שלוש פסיעות, ואז נופלת על ברכיה לרגליה של אשלינג.
"שומרת," היא אומרת, וקולה שבור, "סלחי לי."

טירת קילקני היא עוד אחד מהמבנים היפהפיים המפוזרים בכל רחבי אירלנד שלא השתנו הרבה מאז שנבנו בתחילת האלף הקודם. היא משמשת כאתר היסטורי ותיירותי, מוזאון, אבל הערב היא סגורה למבקרים, מלבד שלושה. אנחנו לא נמצאים באגף הפתוח, אלא בחדרים פשוטים ויפים, שמכילים כל מה שנרצה לבקש. קילקני התנצלה עשרות פעמים, ואז נעלמה, מסבירה שהיא חייבת לדבר עם שיימוס. אחרי שאנחנו מתקלחים, מחליפים בגדים ונחים, צבא של רופאים בודק אותנו, וצבא נוסף של מלצרים ומשרתים מניח מולנו מגשים עמוסים באוכל. הם מבקשים לדעת על משהו, כל דבר אחר, שנזדקק לו. אשלינג בבירור אינה מרגישה בנוח עם כל תשומת הלב הזו.
"בגלל זה אתם לא אוהבים להיכנס לערים?" היא שואלת.
אני מהנהן. אחת הרופאות מסיימת לחבוש את מפרק כפות ידַי. "זה פשוט… יותר מדי לפעמים."
אשלינג מרחיקה במהירות את סבך השׂער שלה מהמשרתת שמנסה לסרק אותו. "זה מספיק, תודה," היא אומרת בנוקשות. "תשאירו אותנו לבד בבקשה."
הם מהנהנים ועוזבים. מת'יו מחווה סביבו. "כדאי שתתרגלי לזה. יש בזה גם יתרונות." הוא מסיים את חצי כוס הבירה הנותרת שלו.
"איך אתה מסוגל לשתות עכשיו?" אני שואל. אפילו אשלינג לא נגעה בבירה שלה.
"אני מסוגל לשתות ולישון בכל מצב." הוא מניח את הכוס. "ואם מדברים על זה, אני הולך לישון. זה היה יום…" הוא מנסה לתאר, אבל נכשל, ולבסוף צוחק צחוק קצר וקם על רגליו. "ג'וני, כדאי שתתקשר הביתה. תזכור איך זה היה בפעם הקודמת שהשתמשת בהגנה."
כן, אני זוכר. לקח לי זמן להבין שאני מרגיש מועקה בכל פעם שאני נוגע בהגנות הנותרות שלי. הן דאגו. אבל מה אוכל לספר שירגיע אותן? שאני מוגן ובטוח? אולי ברגע הזה ובמקום הזה כן, אבל בערים אחרות באירלנד? אני חושד שכל מה שאגיד עכשיו רק יגרום לכך שמטוס של אל-על ינחת בקילקני תוך חצי יום, וחבורת דיילים לובשי כחול-לבן יגררו אותי הביתה, צורח ובועט.
האווירה קודרת עוד יותר לאחר שמת'יו סוגר את הדלת של אחד מחדרי השינה. השתיקה שנותרת ביני לבין אשלינג היא כמו יצור אפל שמביט בנו מפינות הטירה החשוכות. על השולחן יש שלושה קנקנים. אחד מהם הוא וויסקי חזק, ואשלינג מורידה שוט אחד מבלי לרחרח אפילו. השני הוא קנקן של הגינס המרירה המוכרת לי מאירלנד כולה, ובשלישי יש בירה בהירה יותר, מוזהבת. אני טועם אותה, ומגלה שיש לה טעם מתוק יותר וקל יותר לעיכול. "זה טעים."
אשלינג מרימה את עיניה ומביטה בי. חיוך רפה עולה על שפתיה. "בירה קילקני. מכינים אותה כאן, אבל היא משמשת בעיקר לייצוא. כמעט לא תמצא אירים שותים אותה בפאבים. זו בירה של תיירים."
היא לובשת את השמלה הירוקה הארוכה שהיא לובשת כשהיא מנגנת בדרך כלל בפאבים, אבל בלי השרשראות והקמעות שלה. היא כבר החליטה. העיניים שלה רדופות. אין בהן עוד כעס, רק עצב עמוק, עדות למשבר הזהות שהיא מתמודדת אִתו. אני קם על רגלַי ומושיט לה יד. "הגשם הפסיק. רוצה לצאת לטיול?"
היא מהנהנת וקמה על רגליה, אבל אז נעצרת. "היא אמרה לחכות לה."
אני מחייך קלושות. "היא התכוונה שלא נצא מגבולות העיר. היא יכולה למצוא אותנו כאן בכל מקום. לא נתרחק מהטירה."
היא מהנהנת שוב, ואני מבין שלמרות מה שראינו הערב, היא עדיין נאבקת ברעיון של רוח עיר והיכולות האדירות שלה. אני מחליק את ידי אל תוך ידה כשאנחנו יוצאים אל אדמות הטירה. הגנים והמדשאות שקטים בשעת הלילה המאוחרת הזו, והאדמה רטובה מטל. אנחנו הולכים בין העצים השלווים, העצומים, שמתנשאים מעל ראשינו. רוח קלה מטלטלת אותם. ביום, הענפים הרחבים האלו בוודאי חוסמים את מרבית אור השמש. לרגע אני יכול לדמיין שאנחנו מטיילים ביער, רחוק מכל עיר ומקום ישוב. "יפה כאן."
אשלינג מהנהנת ומלטפת את אחד מגזעי העצים הרחבים.
"אם היינו כאן לפני שבוע, הייתי לוקחת עלה כדי לתלות בקרוון," היא אומרת בשקט.
אני מתקרב אל העץ, מביט בו. עלים ירוקים רכים מכסים לא רק את הענפים, אלא גם את הגזע. אין עצים כאלו בישראל. "את עדיין יכולה לעשות את זה."
"אבל זה יהיה חסר משמעות, לא?" הקול שלה נשבר. "השי, הבראוניז, המרוז, כל היצורים שהאמנתי בהם – הם לא אמִתיים."
"אני לא יודע," אני מתוודה. "אשלינג, את יודעת, רוב הפאגאנים – ושאר הדתות, לצורך העניין – מחזיקים באמונה שלהם גם בלי לקבל את כל ההוכחות שאת קיבלת."
"אבל הן לא היו הוכחות." היא מביטה בי, עיניה מלאות תובנה כואבת. "זו הייתה אחת מרוחות הערים שנתנה לי את כל המתנות האלו, לא?"
אני משתהה, נושך את שפתי התחתונה. "דולין, אני חושב." זה עדיין קצת מוזר. רוחות של מקומות קטנים אמנם יכולות לעזוב את התחומים שלהן בקלות יחסית, ולנדוד רחוק יחסית, אבל טווחי המרחק שדולין חוצה בתדירות גבוהה כל כך רק בשביל להשאיר לאשלינג שקיות חומות נראה לי קצת תמוה.
היא מהנהנת, ידה עדיין מלטפת את גזע העץ. "הם היו המשפחה היחידה שלי."
וזו האמת. מת'יו ואני לקחנו ממנה הרבה יותר מאשר אמונה. "אשלינג, אנחנו רק בני האדם. אנחנו לא באמת יודעים אם יש דברים אחרים שקיימים, בשמים או בארץ או ביערות או במים. אפילו הרוחות לא יודעות. את לא חייבת להפסיק להאמין."
"אבל אני חייבת להאמין ברוחות עיר. אין לי ברֵרה." היא צוחקת צחוק קצר, נטול שמחה, ואז משתתקת בפתאומיות. "אתה חושב שגם אבא שלי היה שומר ערים?"
אני מקמט את מצחי. "אם כן, אני מניח שהוא לא ידע. אחרת גם הערים היו יודעות. והן יודעות רק על השושלת של שיימוס."
היא רועדת קלות, למרות שהלילה לא קר כמו קודמיו. "הוא שונא אותי, נכון?"
"אני לא חושב. אבל לא קל לקבל את הרעיון שאתה לא בן יחיד במשפחה. הוא יצטרך להתרגל. קילקני תסביר לו."
היא מהנהנת, אבל עיניה כבר מרוחקות שוב. "מה אני צריכה לעשות?"
"לעשות?"
"בתור שומרת ערים. מה אתה עושה? איך נראית שגרת היום שלך?"
"אני עדיין לא השומר," אני מזכיר לה. "אני יורש. סוג של מתלמד." ואני לא ממש רוצה לספר לה על "ההתלמדות" שלי. לפני הצבא, בשנות הנעורים המרדניות שלי, עשיתי כל מה שאני יכול כדי להתנער מאבא, מהערים, מהחובה. אפילו ברחתי כמה פעמים מהבית, לפני שהבנתי כמה זה מיותר. בת-ים מצאה אותי בגיל שבע-עשרה, עומד לעלות על סירה לקפריסין. היא החזירה אותי לאבא בטיסה, כשאני תלוי באוויר וצורח. אחר כך הפסקתי לברוח מהבית. אבל גם עכשיו, אחרי שהתבגרתי, הייתי רחוק מלהיות היורש המושלם. נכון יותר לומר שהקדשתי זמן מועט ככל הניתן כדי לעזור לאבא וללמוד ממנו, וזמן רב ככל הניתן כדי להרהר בעגמומיות במר גורלי ולחלום שאני נמלט ממנו.
אשלינג מביטה בי, ואני נאלץ לענות כמיטב יכולתי. "תראי, אני חושב שזה קצת אחרת בכל ארץ, בהתאם לאופי שלה ולאופי של הערים. ולגודל, כמובן. ישראל קטנה. למת'יו יש חמישה אחים כדי להתמודד עם הגודל של קנדה."
"אחים?"
הכמיהה בעיניה משקפת לרגע את הכמיהה שלי. אני ממשיך הלאה במהירות, לפני ששנינו נשקע עמוק ברחמים עצמיים. "ערים הן מקומות חיים ופעלתניים. יש בהן בעיות, משברים, סכנות. השומר עוזר להן להתמודד אִתם לפני שהם מגיעים להשפיע על הציבור הרחב. הוא מדריך, הוא אוזן קשבת, הוא יד תומכת, הוא רואה את הפרטים הקטנים כשהעיר מתרכזת בתמונה הגדולה, ואת התמונה הגדולה כשהעיר מתרכזת במה שקורה בגבולות של עצמה. הוא גם אחראי לקשר ביניהן, למנוע סכסוכים ומלחמות, לדאוג שהן יעזרו זו לזו, לאחד אותן למען מטרה משותפת, אם צריך. אלו… לא חיים קלים. אני לא חושב שיהיה לך זמן להדריך תיירים. או שאולי כן, אתם שניים אחרי הכול."
"אתה יודע," היא אומרת, "אני לא חושבת שהוא עושה עבודה כל כך טובה."
היא משתופפת על האדמה, ליד העץ, כאילו עדיין מנסה לקבל ממנו כוח. הרגלים ישנים. הצער והאבדן והבלבול וחוסר הוודאות שלה מכבידים עלַי כמו משקולת. אני כורע מולה, לוקח את ידיה. "אני מצטער כל כך, אשלינג. הלוואי שהייתי אומר משהו. הלוואי שבמקום לבלות את כל השבועות האלו בוויכוחים על פאגאניזם הייתי פשוט מספר לך…"
היא מביטה אל תוך עינַי, והבעתה מתרככת. פנינו קרובות מאוד. "אתה יודע, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להשתמש בקריאה. כל כך רציתי לא להאמין. כל כך רציתי שמישהו יבוא ויספר לי שאתם שני משוגעים ושמה שראיתי בגאלוויי היה מופע חוצות בשביל תיירים. אבל – הצינורות החלודים האלו הרימו אותך, ומשכו את הידיים שלך, וצרחת, ו… לא יכולתי לאבד אותך." דמעות ממלאות את עיניה.
"אשלינג." אני מושיט יד לנגב את לחיה. "אני כאן. אני לא נעלם לשום מקום."
"לא." היא נדה בראשה. "אני זאת שנעלמתי."
אין לי עוד מילים לנחם אותה, ואני מקרב את שפתַי לשפתיה, והיא מחזירה את הנשיקה בלהט, בתשוקה, ידיה מגששות מתחת לבגדַי, ואנחנו נצמדים זה לזו ושוכחים, לזמן קצר, שאין לנו כל שליטה בגורלנו.

"זה מתל-אביב?" אשלינג מעבירה את היד על האלמוג הקטן, האדום, מוקסמת.
אני נד בראשי. "אילת."
"זה יפה." היא מוזגת קפה לכוס שלי ומתיישבת על המיטה לידי. "שני סוכר, נכון?"
אני מהנהן ולוגם, ומיד מעווה את פנַי. "אולי תוסיפי עוד אחד."
היא צוחקת. "אתה עושה את הפרצוף הזה כל בוקר כבר שבועות. אולי תפסיק לשתות קפה?"
"אני אופטימיסט חסר תקנה. אני ממשיך לקוות שהוא ישתפר. מה את שותה במקום?"
"בירה." היא מרימה את הכוס שלה.
"בתשע בבוקר?"
היא מחייכת. עיניה הסקרניות חולפות על שאר ההגנות שלי. "וזה?" היא נוגעת בעלה אקליפטוס שמדיף ריח מלוח קל.
"טבריה. היא יושבת על… סוג של ים."
"כמו דבלין."
"לא בדיוק."
"תשלח לי תמונות כשתחזור הביתה?" היא שואלת מבלי לחשוב, ושנינו נאלמים פתאום. הכאב המריר, שהרגשתי מהרגע שחשדתי שאשלינג היא שומרת ערים, מכה בי לרגע שוב במלוא העוצמה. היא לעולם לא תשב ותנגן בבית קפה על המרינה בהרצליה. אני לעולם לא אראה לה את החולות במכתש רמון. היא לעולם לא תלך יחפה על החוף של חיפה או תל-אביב. אני נושם עמוק, עוצם עיניים, ומחליט שלא להתמודד עם זה כרגע.
"אני לא ממהר הביתה," אני אומר לבסוף. "אבל אני אבקש מאבא שלי לשלוח לנו תמונות."
אם לא הייתי מכיר אותה טוב יותר, הייתי חושב שהחיוך שלה כמעט מבויש. היא יפהפייה באור הבוקר ששוטף את חדר השינה. שׂער אדמוני נופל על כתפיים חשופות, עיניים ירוקות נוצצות, עור בהיר ומושלם. היא שולחת יד רכה, עדינה, כדי להתוות את קו הלסת שלי. "הייתי צריכה לדעת," היא ממלמלת לעצמה.
"מה?"
"כשנישקתי אותך בפעם הראשונה, ביערות ליד גאלוויי. זה הרגיש כמו לנשק ים ומדבר ושמש. אני חושבת שאם הייתי מדמיינת את ישראל, ככה היא הייתה נראית בעינַי."
אני מושיט יד למשוך אותה אלַי שוב, אבל מישהו דופק בדלת. אשלינג נאנחת ולובשת חלוק קל כשאני קם לפתוח, לא טורח ללבוש חולצה מעל הבוקסר שלי. מת'יו עומד בדלת. אשלינג ואני מתכווצים בתיאום, מחכים להערה המלגלגת על חשבוננו, אבל פניו חיוורות כמו רוח.
"מאטי?"
הוא מביט בי, עיניו כמו תהומות. "אבא שלי נפטר."
אני בוהה בו, נטול מילים וקפוא. אשלינג עוקפת אותי ומחבקת אותו בכוח. הוא דומם כמו פסל. "מת'יו. אני כל כך מצטערת."
"אני חייב ללכת," הוא אומר, והקול שלו רובוטי.
"ברור. אני מכירה מישהי בשדה התעופה. היא בטח תוכל לסדר לך מקום על הטיסה הכי מוקדמת לקנדה. מתי ההלוויה?"
טיסה. הלוויה. היא עדיין חושבת כמו אדם רגיל. אני נושם עמוק, ומוצא את הקול שלי סוף סוף. "מה אתה צריך?"
הוא נד בראשו. "שום דבר. ארזתי כבר. רק באתי לומר לכם שלום. תודו לקילקני בשמי, כשהיא תחזור."
"אל תהיה אידיוט, מאטי. אנחנו באים אִתך." אני מסתכל על אשלינג, והיא מהנהנת.
"מותר לי להגיע עם הקרוון כמעט עד הטרמינל. תן לי רק להבין איפה קילקני השאירה אותו, ועוד חמש דקות לארוז –"
"אני מצטערת, שומרת, אבל אתם לא הולכים לשום מקום."
קילקני עומדת מאחורי מת'יו. למרות הנימה הבלתי מתפשרת ומלאת הביטחון שבדבריה, היא חיוורת כמו מת'יו, ואולי יותר.
"קילקני?" אשלינג מרימה את גבותיה קלות. אני מחליט שהגיע הזמן ללבוש חולצה. "מה קרה?"
"שיימוס יצר חותם על השם שלך. על השמות של כולכם."
מת'יו מבין ראשון, המבע הקפוא והמת נמוג מעיניו, ומפנה את מקומו לאימה טהורה. לי לוקח עוד רגע עד שאני מצליח לתרגם את המילה הפשוטה ונטולת המשמעויות כביכול לעולם המושגים שהכרתי כל חיי, ואז הפחד משתלט גם עלַי.
עיניה של אשלינג מתרוצצות בין הפנים של שלושתנו. כאילו כדי לחשל את עצמה לשאלה, היא מרימה את כוס הבירה שלה ולוגמת לגימה ארוכה. "מה זה אומר?"
"הוא הוציא עלינו חוזה." אני מאלץ את המילים לצאת מפי. "רוחות מקום שרואות אותנו צריכות לחסל אותנו."
כוס הבירה של אשלינג נשמטת מידה ומתנפצת על הרצפה ברעש. קילקני מחווה בידה. הזכוכיות והנוזל נעלמים, אפילו הכתם שהרטיב את החלוק של אשלינג.
"למה הוא עושה את זה?" אשלינג לוחשת.
"הטענה הרשמית שלו היא ששלושתכם שותפים לאיזושהי מזימה לפגוע בערי אירלנד," אומרת קילקני. "אבל אני חושבת שהוא פשוט מפחד. הוא הכריז עלַי מלחמה. הערים יתקפו ברגע שהוא יאחד את כולן."
הערים יתקפו. אני אפילו לא יודע מה זה אומר, לא מסוגל לדמיין את העוצמה, את הכוח שיופנה כלפינו. "אנחנו צריכים לברוח."
"אתם לא הולכים לשום מקום." קילקני מביטה בי, עיניה כהות כמו פלדה. "יש כפרים וערים מכאן ועד לגבול. לא תצליחו לצאת מאירלנד. ולשיימוס יש יחסים חמים עם הבן דוד שלו בצפון אירלנד."
"חלאה," ממלמל מת'יו.
קילקני נדה בראשה. "זה לא נעשה מרוע. המחשבה על שומרת חדשה מבעיתה אותו. הוא עושה את התפקיד הזה כבר עשרות שנים, והוא עושה כמיטב יכולתו."
למשפט הד מוכר במחשבותיי, כאילו כבר שמעתי אותו בעבר. אני מביט אל מת'יו, אבל הוא רק בוהה לפנים, מצחו מקומט במחשבה עמוקה. "כמה את גדולה?" הוא שואל לבסוף.
קילקני מכרכמת את פניה. "לא שואלים אישה על המשקל שלה," היא אומרת לו ברצינות רבה. "אני גדולה מספיק."
"את קרובה יותר לסוף העשירייה של הערים הגדולות," מתקנת אשלינג בעדינות, "אין לך סיכוי להגן עלינו. אנחנו רק נסכן אותך." היא נראית מהורהרת. "דבלין היא הגדולה ביותר. אם נגיע אליה, נגיע אל כל השאר."
"אם תנסו לצאת מהעיר בשעות הקרובות, תמצאו רק את מותכם," מתעקשת קילקני.
אשלינג מעיפה מבט בשרשרת שעל צווארו של מת'יו. "ואם תתני לנו כאלו?"
קילקני עוקבת אחרי מבטה ונדה בראשה. "הגנות יכולות לעזור רק מחוץ לאירלנד. בתוך אירלנד, הכוחות שלנו מאזנים זה את זה. עיר אירית לא יכולה להפעיל כוח בשטח של עיר אחרת בלי מאמץ ניכר. אל תדאגו. אני אגן עליכם."
"אבל באיזה מחיר?" אשלינג תוהה.
"זה השיקול שלי, שומרת." קילקני קדה אליה, אצילית ויפה. "ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חייבת לאבק את הבליסטראות."
"אלו בליסטראות מטאפוריות, נכון?" שואל מת'יו לאחר שהיא נעלמת. השאלה עומדת תלויה בחלל האוויר לרגע. אני תוהה מה עשינו, ובכמה חיי אדם זה יעלה.

העשן שנישא מגבולות העיר מבשר על מצור, אולי על שרפה. חלק מהתושבים היו חכמים מספיק כדי לעזוב, ככל הנראה בלי לדעת אפילו מדוע. אשלינג, מת'יו ואני מביטים מהחלונות המבוצרים בטירה. השמים, כמובן, בחרו לעצמם את הבוקר הזה כדי להתבהר.
"מה אתם חושבים שהם שורפים שם?" מת'יו שואל, שובר את הדממה הארוכה שנפלה עלינו.
"לבני כבול," אומרת אשלינג. "לבנים לבערה. זו יכולה להיות כל עיר ממרכז אירלנד. אולי קילרני."
"וכל מבני הבטון החדשים האלו בקצה של העיר?" הוא מצביע.
"לימריק. היא מפורסמת בתעשייה שלה."
"וגדרות האבן?"
"אחד מאיי אראן. אולי כל השלושה."
"ו-"
"מת'יו, שתוק," אני מסנן.
"אין לה סיכוי," אומרת אשלינג. "היא תיהרס עד היסוד."
מת'יו נד בראשו. "לא בטוח. היא החזקה ביותר בתחומי הגבולות שלה. הן הפולשות. אבל אם היא תיהרס, היא תיהרס כשהיא מגנה עלייך. זה מה שהיא רוצה."
אשלינג נדה בראשה. "אני לא יכולה לתת לה לעשות את זה. מה אם אני פשוט אצא ואשתמש בקריאה על כולן, אחת אחת? זה ישכנע אותן מיד, לא?"
אני מהרהר בכך. "עקרונית כן, אבל ברגע שתקראי לאחת, תחשפי את המיקום המדויק שלך. אולי היא תשתכנע, אבל האחרות יספיקו להרוג אותך לפני שתמצמצי. ושיימוס יכול גם הוא להשתמש בקריאה."
"לא," אומר מת'יו. "הוא לא. הוא לא שומר ערים."
אשלינג ואני בוהים בו.
"יש רק שומר ערים אחד בדור," אומר מת'יו. "זו הייתה הסיבה העיקרית שחשבתי שאין סיכוי שאשלינג היא השומרת. אבל היא השתמשה בקריאה. אם היא השומרת, הוא לא יכול להיות."
אני צובט את גשר אפי, מנסה להתרכז. "מה? רגע, אבל… האחים שלך –"
"הם לא שומרים," אומר מת'יו. "המודעות של הערים אליהם היא קטנה מאוד. הן משתדלות, כמובן, הן עושות כמיטב יכולתן. אבל זה לא מספיק. האחים שלי הם סתם אנשים בין אלפים ועשרות אלפים שחיים בתוכן. יש להם אקדחי זיקוקים כדי למשוך את תשומת לבן של הערים, כשהם זקוקים להן."
"ואתה?" אני שואל, שקט מאוד.
הוא נד בראשו, חיוך עגום על פניו. "אני לא צריך אקדח זיקוקים."
"אבל… אתה לא לבד," מתעקשת אשלינג. "הם יעזרו לך."
"מאוד," מסכים מת'יו. "עוד לפני שאבא שלי… זאת אומרת, כבר כשהתבגרנו התחלנו לחלק בינינו את המדינה כדי שלא נצטרך לנדוד מרחקים עצומים. אבל… הם יכולים באותה מידה להחליט שהם רוצים להיות כבאים, או רופאים, או מגלי אוצרות. הם חופשיים לנדוד. ואני, מרגע שאחזור, אהיה מקורקע. אסור יהיה לי לעזוב את קנדה, לעולם."
כמוני. וכמו אשלינג. אני נשען על אדן החלון, מחשבותיי מתרוצצות. אני מושיט יד אל בירת הקילקני שלי. יש משהו קודר וכמעט מגוחך במחשבה שעכשיו, בערך שלושה רגעים לפני שכל הערים האחרות עומדות להחריב את המבשלה שלה, גיליתי שאני מחבב כל כך את הבירה הזו.
"אז… אין בקנדה שומר ערים כרגע," אומרת אשלינג, קולה שקט מאוד.
עיניו של מת'יו צופות אל המערב. "כן. ואם הן לא יתנו לי ללכת בימים הקרובים, עלולה להתחיל מלחמה."
"מלחמה?" עיניה של אשלינג רחבות. "בין אירלנד וקנדה?"
כבר חשבתי על זה בעצמי, וממש לא רציתי לשמוע את מת'יו מודה בכך. אם לא אתקשר הביתה בקרוב, גם אני אהיה בבעיה. אבל משהו אחר מטריד אותי עכשיו. "זה אומר ששיימוס הוא זיוף."
"לא מכוונה רעה, אני מניח. שומר ערים זה לא ממש עבודה נחשקת." מת'יו מוריד שוט של וויסקי. אנחנו שותים יותר מדי. אבל אני לא יכול לחשוב על דרך אחרת להתמודד עם מלחמת ערים. "אם אני מנחש נכון, עברו כמה שנים עד שהזהות של צפון אירלנד, כמדינה, נפרדה מאירלנד, ושומר חדש נקרא. אבל עם המצב המתוח בין הדרום לצפון, המשפחה של שומרי הערים עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיק את שתי המדינות תחת חסות המשפחה. הם בטח שלחו לכאן את סבא של שיימוס, או אולי אפילו את אבא שלו."
"מת'יו, זה מטורף," אני מוחה. "ערים מכווננות לשומר שלהן כל הזמן. אתה מדבר על ערים שלא מרגישות את השומר שלהן כשהוא נכנס לגבולות, שלא שומעות אותו כשהוא קורא להן טלפתית, שאפילו לא יודעות אם הוא מסוגל להפעיל קריאה…"
"אני מניח שלא היה להן משהו טוב יותר," אומר מת'יו בשקט. "עכשיו יש להן. אם הן לא יהיו מטומטמות מספיק כדי להרוס את זה."
אשלינג מוזגת לעצמה שוב מהקנקן ומרוקנת אותו. לראשונה מאז שהתחלנו לשתות, הוא לא מתמלא מיד. אני יודע מה זה אומר. המתקפה התחילה.

אם היא לא הייתה כל כך קרובה ללבנו ונוגעת לנו אישית, המלחמה הייתה משהו מרהיב להביט בו. אש, עשן, רוחות, גשמים, סופות, ברקים ורעמים. האדמה נפערת, המדרכות מתבקעות ומתוכן עולים קירות, גדרות אבן, כנסיות, קתדרלות. אוטובוסים מתנגשים במשאיות. המוני אדם מתרוצצים ברחובות, ויקינגים מניפים גרזנים מול אבירים נושאי חרבות מימי הביניים. אנחנו רואים מדי פעם את קילקני עצמה, מניפה מחבט של משחק שאשלינג אמרה ששמו הרלינג, וחובטת בכדורי הבליסטראות הבוערים. בגדי האצולה שלה קרועים והשביס נפל מראשה. היא נראית נורא. אני צופה בכל זה בניתוק מוזר, תוהה האם שיימוס באמת מסוגל להתמודד עם מותם של שלושה שומרי ערים על מצפונו.
אני מבחין בתנועה מזווית העין. אשלינג מדברת עם אחד מהמשרתים. "קרה משהו?"
"לא. ביקשתי ממנו שיביא את הגיטרה שלי." הפנים שלה חתומים, נחושים. היא מתכננת משהו. מת'יו קורע את מבטו מהחלון. "אש? מה עובר בראש המטורף הזה שלך?"
"פשוט מאוד." היא אוספת את השׂער שלה – בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה – ונועלת את מגפי הגשם שלה. "אני לא מתכוונת לתת לקילקני להקריב את עצמה בשבילנו."
"ומה את מתכוונת לעשות בעניין?"
"זה לא ברור?" והיא יוצאת מהחדר. אני ומת'יו מחליפים מבטים ורודפים אחריה. אני מצליח לגרוף את ההגנות לכיס המעיל שלי בדרך החוצה.
אנחנו מצליחים בדרך נס לא לאבד את דרכנו במסדרונות הטירה כשאנחנו רצים בעקבות אשלינג. המשרת מחכה לה בכניסה הראשית, מחזיק את הגיטרה שלה. "גברתי," הוא אומר בנימוס. "אני מאוד ממליץ –"
"ההמלצה שלך נרשמה," היא אומרת, פותחת את נרתיק הגיטרה, תולה אותה על כתפה ורצה החוצה.
"אשלינג!" אני צורח, ומת'יו מקלל, "מה את עושה, מטורפת?!"
גני הטירה עמוסים, אבל לא בבני אדם. אנחנו מוצאים את עצמנו במרכז עדר כבשים שחורות ולבנות, מראה כמעט סוריאליסטי. אשלינג מקפצת ביניהן בקלילות בעוד אנחנו מפלסים לעצמנו דרך, ומטפסת על אחד מענפי העצים. היא מביטה בהרס המוחלט שסביבה, בגני הטירה הרמוסים, בעצים העקורים. ואז היא מרכינה את ראשה אל הגיטרה ומכוונת אותה, לאט ובנחישות.
"אשלינג –" אני מצליח להגיע אליה סוף-סוף, מתנשף, נשען על העץ לתמיכה. "תחזרי מיד פנימה! את רק מקשה על קילקני להגן עלייך –"
"אני שומרת, לא?" הקול שלה שקט, כמעט שליו. "אני צריכה לשמור על העיר שלי."
"אני חושב שלא הבנת לגמרי את התפקיד, אש," אומר מת'יו. "אז תני לי להיות מאוד ברור לגבי זה. את אנושית. הן רוחות ערים. הן יכולות למעוך אותך כמו נמלה. את לא יכולה להשפיע על המלחמה ביניהן –"
"אני לא מאמינה בזה. תמיד ניגנתי ושרתי כדי להבריח שדים, כדי לקרוא לעזרה, כדי להקסים ולרכך את המפלצות." היא פורטת על המיתר. "אני לא מתכוונת להפסיק לעשות את זה רק בגלל שגיליתי שהן לא אמִתיות."
"חתיכת עקשנית מטורפת," מתחיל מת'יו, אבל אני כבר דורך את גופי, מתכונן לזנק ולחטוף אותה מהעץ, מתכונן לשאת אותה אִתי בחזרה אל הטירה, בשׂערה אם יהיה בכך צורך. הערים אולי לא הבחינו עדיין שיצאנו ממעגל ההגנה המוגדר כל כך של קילקני, אבל הן יבחינו בכך תוך דקות ספורות, במיוחד ברגע שתתחיל לנגן.
"ג'וני!" צורח מת'יו, ואני מתכופף אינסטינקטיבית. כדורי ענק עפים מעל ראשינו. נראה כאילו נבחרת כדורגל שלמה – טוב, גרסה אירית משונה של כדורגל, אולי ראגבי – יורה אותם לעברנו מקצה הפארק. אני חוטף כדור בכתף, ואז ברגל, ומת'יו כמעט מתעוור מכדור נוסף. הוא מקלל, מנגב את הדם ממצחו. ידיו נשלחות אל פתית השלג הקפוא בבקבוק קטן על צווארו. "יילונייף!" הוא צועק, קורע את החוט במשיכה חדה, וזורק את הבקבוקון בכיוונה הכללי של הנבחרת. סופת שלגים משתוללת לרגע ואז דועכת, אבל זה מספיק כדי לנטרל אותם, לרגע זה. עדר שוורים רץ לעברנו מצדה השני של הטירה, מאיים למעוך כל מה שבדרכו. מים, אני חושב, אבל מהסס רגע ארוך בין ההגנות שלי. מים מהכנרת או מהים התיכון, או אולי ממפרץ אילת? מת'יו מקדים אותי ומשליך בקבוקון נוסף, הפעם של מפלי הניאגרה. המים מכים בעדר השוורים בעוצמה, מסיטים אותם מדרכנו. נגינתה של אשלינג נבלעת בצליל המים הרועמים. היא שרה שיר על אירלנד, על יופיה, על נשרים מעל קנים, על דגים שוחים בנהרות, על קצף גלים ניתז מהחוף, על שתייה ונגינה בפאבים. היא מעולם לא ניגנה כל כך יפה, ומתחת לפאניקה שמציפה את חושַי, יש בי כמעט חרטה על כך שאיש מלבדנו אינו מסוגל לשמוע. מת'יו זורק עלה מייפל לעבר חבורת אבירים, ורגע לאחר מכן מעביר לי חרב קצת דביקה. אני בוהה בו. "מה אתה מצפה שאעשה עם זה?"
"תרצח את החברה שלך, מצדי!" הוא מסנן, ומזנק להדוף כמה שחקני הרלינג שמנופפים לעברו באלות שלהם. הוא מוציא הגנה שנראית כמו דיסקית הוקי, אבל אני לא מספיק לראות מה הוא עושה אותה, כי ויקינג מסתער לעברנו, ואני מזנק להגן על אשלינג. הוא נעצר שנייה לפני שהגרזן שלו נמצא בטווח החרב שלי. משהו בפניו נראה מבולבל, ומעבר לפנים הקדמוניים נדמה לי שאני רואה כמו בהבזק את פניה של דבלין. ואז אני חובט בפניו והוא נופל. נגינה אחרת עולה מרחוק, תזמורת חדה של כלי מיתר וכלי נשיפה. אשלינג מרימה את קולה ומגבירה את עוצמת נגינתה, פניה מאומצים, ואני מבין, סוף-סוף, שאולי היא לא שרה ומנגנת אל החלל הריק. ואז, קול נוסף מצטרף לשירה שלה. אשלינג ואני מרימים את ראשינו ביחד. דולין עומדת על אחד מגגות הטירה, ומנגנת בחליל. עיניה נעוצות באשלינג, והנגינה שלה חזקה ובטוחה. אשלינג מחייכת ושרה בקול רם וברור יותר.
גל עצום עולה מתוך הנהר שסביב הטירה ושוטף אותנו, ואני מבין שאחת הערים הגדולות מצאה אותנו. להק שלם של שחפים צונח לקראתנו, צווחותיהם גורמים לשׂערי לסמור. אני זורק הגנה אחר הגנה, מי ים מהרצליה, חול מתל-אביב, אבל הלהק בקושי משנה את מסלולו. פיח מחיפה הוא הדבר שעוזר, בסופו של דבר. אשלינג משתעלת ומכסה את פיה. "גאלוויי!" היא צורחת, מנסה להפעיל את הקריאה, אבל לא מצליחה. רוח העיר של גאלוויי מופיעה, מרחפת באוויר מעלינו. המעיל שלה, בדוגמת הריצוף, אינו אפור עוד אלא אדום כדם, והסוודר שלה מלא חורים. היא מזנקת לעברנו, פניה מעוותים בכעס. דולין עולה לאוויר מולה, חוסמת את דרכה, עדיין מנגנת בחליל שלה. גאלוויי בוהה בה לרגע, מאפשרת לה את יתרון ההסתערות. אבל דולין היא כפר קטן וגאלוויי היא עיר, והיא מסוגלת להפנות את המודעות שלה ליותר מיריבה אחת. בזמן שהן עוד נאבקות זו בזו באוויר, שחפים צווחים סביבן, גלים גבוהים יותר ויותר עולים מהנהר, מאיימים לשטוף אותנו. "אשלינג, אנחנו חייבים לחזור פנימה –"
דולין נופלת מהאוויר, צונחת אל הקרקע לרגלינו. אשלינג צורחת. שורשיו של העץ שעליו היא יושבת קורסים מלחץ המים, והיא נזרקת אל תוך הנהר.
"אשלינג!" אני צורח, ושומט את החרב. אני מזנק אל תוך הנהר הגועש והקפוא מבלי לחשוב על כך כלל, ושוחה לעברה. היא מכה במים בפאניקה המבוהלת של אנשים טובעים, כאילו משהו מושך אותה פנימה, ואז היא נעלמת מתחת למים, ואני נאבק, מנסה להגיע אליה, אבל בכל פעם שנדמה לי שאני מתקרב, אני חובט רק במים, ולא מצליח לגעת בה. היא צוללת עמוק יותר ויותר, ואני צורח את שמה ללא קול. אשלינג בוהה בי, עיניה הירוקות מלאות אימה, שׂערה המשוחרר כעת מתנופף במים סביב ראשה כמו אצות, ואני נאבק לחלץ מכיסי מעילי משהו, עוד הגנה, למרות שאני לא בטוח מה עוד יש לי שיוכל לעזור, אבל עיניה של אשלינג מתערפלות ונעצמות…
ואז, בבת אחת, הכול חדל.
המים בנהר נעצרים, דוממים, שלווים. זוהר עמום מקיף את גופה חסר ההכרה של אשלינג – ובאיחור, אני מבחין, את גופי – ושנינו מטפסים מעלה, אל מעל הגלים, דבלין, בבגדי הריקוד הקצרים שלה ומגפי הגשם וגרביה המפוספסים וקרני הוויקינגים הסרוגות שלה, מרחפת באוויר מולנו, מחזיקה אותנו בתנועת יד קלה. פניה חמורי סבר וקודרים. אני נושם נשימה עמוקה של אוויר, ואז צורח במלוא הגרון, "תעזבי אותה! תעזבי אותנו כבר!"
"תרגע, יואו-ני." קולו של מת'יו נשמע באוזנַי. "זה נגמר."
אני מביט. קילקני עומדת על הגדה, בגדיה קרועים, שותתת דם, והיא מתנשמת ומתנשפת בכבדות. דולין, לצדה, לא נראית במצב טוב יותר. גאלוויי שוכבת על הקרקע, גופה ערפילי, כאילו נתקעה באמצע ניסיון היעלמות. לידה עומד שיימוס. אני לא מזהה את האחרות. רובן נראות פצועות ופגועות – מלבד דבלין, שמנחיתה את שנינו בעדינות על הדשא. כל העיניים מרוכזות באשלינג.
אבא שלי סיפר לי פעם שברגע מותו של אביו, סבא שלי, הארץ כולה רעדה, מקריית שמונה ועד אילת. זו לא הייתה מחוות כבוד אחרונה, וגם לא אבל. זה היה זעזוע עמוק. עיר אינה מסוגלת להישאר אדישה למות השומר שלה.
דבלין מרפה ממני ואני מזנק, רץ אל אשלינג. על האדמה בקרבתנו, גאלוויי נאנחת אנחה עמוקה, ואז גופה מתאדה לחלוטין. שיימוס בוהה בה בעיניים רחבות מאימה, ואז באשלינג. "שמישהו יעזור לה," הוא אומר, ואז, בקול ברור יותר. "תעזרו לה! עכשיו!"
חבורת רופאים פורצת אל המדשאה ההרוסה. הם מתחילים בניסיונות החייאה. לחיצות, הנשמות, בדיקות דופק. הדופק לא קיים. היא הייתה מתחת למים יותר מדי זמן. שום דבר לא יעזור עכשיו. מת'יו אוחז בי בכוח, ואני מבין שאני נאבק בו, מנסה לפלס את דרכי בחזרה אל אשלינג. "תעשו משהו!" אני צורח לעבר הערים, שבוהות בי, קפואות. אף אחת מהן לא יכולה לעזור. גופם השברירי של בני אדם אינו משהו שהן מסוגלות להבין, לטפל בו.
הרופאים מרפים מגופה הדומם של אשלינג. כל הערים נראות חלשות לפתע, כאילו ספגו מכה קשה. חלקן נשענות זו על זו. אחרות מתמוטטות. השומרת היא הלב שלהן. הן לא ישרדו זמן רב בלעדיה.
אני מושיט יד רועדת אל כיסי, מתפלל שההגנה שאני מחפש לא אבדה במים. חתיכת האבן הירושלמית, עדיין חמה למרות כפור המים, מחליקה לכף ידי, משקלה מנחם. אני מתקרב אל הגוף חסר החיים. הרופאים מביטים בי. "תתרחקו ממנה," אני מצווה, ולא בטוח אם הם מתרחקים בגלל שקילקני דורשת מהם לעשות זאת או בגלל נימת קולי. אני מניח את האבן הירושלמית בפי. "ירושלים," אני אומר, בשקט רב, ואז, "אוויר."
האבן מתמוססת על לשוני כאילו הייתה גוש סוכר. אני סוגר את שפתַי עד שאני מרגיש כאילו כל אוויר הגבעות וההרים הצלול זורם בתוך גופי. ואז, אני סוגר את אפה של אשלינג באצבעותיי, מפסק קלות את שפתיה, ונושף לתוכן. אני ממתין, ואז נושף שוב. החזה שלה מתרומם קלות כשהריאות מתמלאות. אור רך מקיף לרגע את גופה, ואז מתאדה. אני מושיט יד לבדוק את הדופק שלה, אבל עוד לפני שאני מרגיש את הפעימות החזקות, היציבות, ידה מושטת, ונסגרת סביב ידי. היא פוקחת את עיניה ומביטה בי. הצבע חזר ללחייה, והיא נראית חיה וחיונית מתמיד. "יונתן." היא נוגעת בשפתיה. "אני חושבת שחלמתי על ישראל."
ההקלה המבורכת מנקזת מגופי את כל האדרנלין, ואני אוחז בה, בקושי מסוגל להגיד מילה מרוב תשישות, ומאמץ אותה בכוח אל לבי.
"ניצחנו?" היא שואלת.
"אני לא חושב שמישהו ניצח," אומר מת'יו. הערים מתאספות קרוב יותר, סוגרות מעגל סביבנו, מרוכזות באשלינג. עיניים כחולות, חומות, אפורות, ירוקות וסגולות משדרות אלינו אשמה, כאב, מצוקה, מבוכה, תקווה, אושר, דאגה. אשלינג מביטה בכולן, מזהה אותן. ואז, מעגל הערים נפרד ושיימוס עומד שם, הקמטים על פניו עמוקים כאילו התבגר בעשור מאז שנפגשנו לאחרונה. בגדיו מרוטים, רטובים מפגעי המים והרוח. "אני זקוק לעזרתך," הוא לוחש.
מת'יו חוסם את דרכו אלינו. "למה שהיא תרצה לעזור לך, בראניגן? אתה אשם בכל זה." הוא מצביע על ההרס סביבנו.
קולו של שיימוס מאופק מאוד כשהוא אומר, "כי היא היחידה שיכולה להציל את גאלוויי עכשיו. עיר שהורגת את שומר הערים שלה מתה בעצמה."
עשרות תשובות עוקצניות, זועמות ומרירות נחנקות על קצה לשוני. עיניה של אשלינג רחבות כמו אגמים. "אבל היא לא הרגה אותי. אני בסדר."
"טכנית, אולי –" אני מודה, אבל מת'יו כבר קוטע אותי, פניו אדומים ואגרופיו מורמים.
"אתה ידעת. ידעת שאשלינג היא שומרת עיר!" הוא נע לעברו של שיימוס. שתי רוחות שאני לא מזהה נעות לפנים, אבל שיימוס עוצר אותן בתנועת יד.
"ידעתי שהיא שומרת ערים. לא ידעתי… שהיא שומרת הערים של אירלנד."
אם חלק מהערים עדיין מופתעות מההודאה, אף אחת מהן לא מראה זאת. אשלינג קמה על רגליה. "אני אבוא אִתך. אנחנו חייבים למהר. אני חושבת ש… שהרגשתי שהיא גוועת."
"אני אקח אתכם," אומרת דבלין בשקט, ופוסעת לפנים. "איפה הקרוון?"
"מאחורי הטירה. הוא בקושי ניזוק," אומרת קילקני.
"מה לגבי מטוס או מסוק?" מת'יו שואל.
"שדה התעופה כאן לא פעיל, וייקח כמעט אותו זמן להביא אותם," אומרת קילקני.
"את לא יכולה פשוט…" אני מחווה בידי. ראיתי ערים מרימות את אבא שלי באוויר עשרות פעמים במצבי חירום כדי להטיס אותו לצדה השני של הארץ.
העיניים הירוקות של דבלין כמעט מחייכות אלַי מתחת למשקפיים. "אני יכולה. מה שאני לא יכולה זה ליצור סביבכם בועה של חום כדי שלא תמותו מהיפותרמיה. חום הוא לא הקטע החזק שלי."
"אה." הקרוון מתגלגל לעברנו מעצמו. "אז אנחנו באמת הולכים לנסוע?"
"מי אמר משהו על לנסוע?" דבלין מסמנת, ודלת הקרוון נפתחת. "קראתם פעם הארי פוטר?"

אף אחד מאִתנו לא מעונין בנוכחותו של שיימוס, אבל אני ומת'יו מעולם לא שמענו על עיר גוועת, ואשלינג בוודאי שאינה יודעת דבר בנושא. הוא יושב בקצה הקרוון, על אחד מכיסאות הפלסטיק. אשלינג ואני החלפנו את בגדינו הרטובים, אבל הקרוון עדיין קפוא כמו שלא היה מעולם, ואני עטוף בשמיכת הפליז הוורודה, רועד מקור ושמח מאוד שדבלין לא קיבלה את הצעתי להעלות אותנו לאוויר ללא הגנה. אשלינג מביטה החוצה בפליאה בנופים החולפים. אני לא מסוגל להתעניין בהם. אני עדיין לא בוטח מספיק בשיימוס כדי להפנות אליו את גבי. הוא פוגש במבטי הבוחן ומנמיך את עיניו. "אני… רוצה להתנצל בפניכם," הוא אומר. "אני מבין שאולי לא תקבלו את ההתנצלות הזו, אבל אני חייב להסביר את עצמי. אני יודע שאין לי את כוחות השומר. כחלק מזה, אני לא מסוגל לזהות שומרי ערים אחרים. אירלנד הותקפה פעמים רבות, אפילו במאה האחרונה." הוא מביט באשלינג. "חשבתי שאת מסוכנת. מעולם לא נתקלתי במישהו שמסוגל לזמן רוח עיר בכזו קלות."
אשלינג מתיקה את עיניה במאמץ מהנוף ומביטה בו, עיניה קרות. "ואתה בדרך כלל תוקף לפני שאתה בודק?"
הוא בולע את רוקו, ועוצם לרגע את עיניו. "לא הייתי מסוגל להאמין ששומר אמִתי יגיע, אחרי כל השנים האלו. ולא העליתי בדעתי… שהשומר יכול להיות אישה. המשפחה שלי נשאה את התואר במשך שנים, ומעולם –"
"יופי," אני אומר לו ביובש. "מזל טוב, נפטרת מחובה מקודשת. סע לשוויץ, קח חופשת סקי או משהו –"
"אני לעולם לא אעזוב את אירלנד!" שיימוס מרים את קולו. עיניה של אשלינג מצטמצמות, והוא מכריח את עצמו להירגע, נושם עמוק. "גם אם הערים לא ירצו בי עוד, אני לא אעזוב."
אשלינג מביטה בו, הבעה משונה על פניה.
"אם גאלוויי תמות, זו אשמתך, ואשמתך בלבד," אומר מת'יו כבדרך אגב, הקול שלו כמעט שליו, ואני מצטמרר.
פניו של שיימוס קפואים, הקמטים חרוצים על פניו כמו מסכה דוממת של כאב. "אני יודע."

גאלוויי גוססת. קשה לראות את זה מהאוויר, אבל כשהקרוון מתחיל להנמיך לקראת נחיתה, אנחנו מבינים את חומרת הנזק. זה לא הרס, כמו קילקני האומללה. זה דומה יותר לתחושת נכאים כללית שהשתלטה על העיר. האנשים נראים כאילו אין בהם כוח לנוע. הם יושבים על ספסלים, או על המדרכות עצמן, ובוהים לפנים. פעמוני הכנסיות אינם מצלצלים. נגינה מכל סוג אינה נשמעת באוויר. אשלינג עוצרת ליד נגן רחוב לרגע, ואז ממשיכה ללכת במהירות.
"מה?" אני שואל.
"כלום." היא נראית נבוכה. "פשוט הבנתי שהגיטרה שלי נשארה עמוק בנהר."
למרות המצב, אני מחייך. "אני די בטוח שאת תקבלי חדשה," אני אומר לה.
שיימוס מוביל אותנו לאוניברסיטת גאלוויי. הנשמה של העיר היא המרכז האנושי והתרבותי שלה, ובגאלוויי זו בהחלט האוניברסיטה, שהסטודנטים שלה מהווים כחצי מאוכלוסיית העיר, אולי יותר. כרגע, האוניברסיטה ריקה ושוממת, ואין בה נפש חיה, אפילו לא ציוצי ציפורים בין העצים. "איפה היא?" אשלינג לוחשת. "ההתגלמות של רוח העיר עצמה, זאת אומרת."
שיימוס עוצם את עיניו הכהות לרגע מהיר. "היא לא קיימת עוד. היא הפרה את הברית המקודשת בין שומר לעיר. אבל כל עוד כותלי העיר עומדים, את תוכלי להחזיר אותה. או יותר נכון, להפיח בה חיים מחדש. אבל זה חייב לקרות מיד."
אשלינג מביטה בו בספקנות, ואפילו לנו זה נשמע מוגזם. "בראניגן," אומר מת'יו, "היא שומרת בדיוק יום וחצי."
הוא נד בראשו. "היא שומרת כל החיים שלה. הייתי צריך להבין את זה על פי מספר רוחות הכפרים שסירבו להילחם."
אנחנו מחליפים מבטים מופתעים. ידענו רק על דולין. אבל זה הגיוני. סביר שלא דאגה לבדה לאשלינג בכל נקודה ומקום באירלנד.
"אנחנו מבזבזים זמן." שיימוס משתופף לידה ומצמיד את ידיה אל המדרכות המרוצפות, העתיקות. "תחשבי על העיר. לא כמו שראית אותה לאחרונה, את לא יכולה להחזיר את הדמות הזו." קולו נשבר, וחרטה נרשמת בקמטי פניו כמו ציור. "את יכולה רק לבנות חדשה. תדמייני את העיר, את המבנים שלה, את הארכיטקטורה, את האנשים, המוסיקה. את כל מה שאת אוהבת בה. תני לעיר לבנות את עצמה מחדש דרכך. ותקראי לה."
"היא תשמע?" אשלינג שואלת, חשש בקולה.
"אם היא תשמע מישהו, זה יהיה אותך."
אשלינג מהנהנת, נדרכת. ידיה נלחצות לרגע בכוח אל אבני המדרכה העתיקות, ואז נרגעות, והיא עוצמת את עיניה. היא מתרכזת, קמטים קטנים מופיעים במצחה. אור רך מתחיל לעלות תחת ידיה. היא נשארת כך דקות ארוכות, פניה מתחילים להאדים, והנשימות מטלטלות את גופה בפרצים קצרים ומקוטעים.
"היא תצליח?" אני שואל את שיימוס בשקט.
הוא נד בראשו לאות שאינו יודע. אני ומת'יו מביטים זה בזה, חסרי אונים. אם היינו יודעים איך לתת מכוחנו כדי לעזור לה, היינו עושים זאת בשמחה.
משהו משונה קורה. ההתנשמויות של אשלינג נעשות חדות ועמוקות יותר. חריצים מתחילים להיווצר באבני הריצוף סביב אצבעותיה, כאילו המדרכה לא מסוגלת לשאת את משקל ידיה. כשאני מביט בה, נדמה לי לרגע שגופה נעשה שקוף לחלוטין, כאילו היא אוויר, ורגע לאחר מכן, כהה ומוצק ואפור כאילו היא חלק מן הרחובות האפורים. אפילו השמלה הירוקה שלה הופכת לאפורה. כוח המשיכה כאילו מפסיק להשפיע על שׂערה, והוא עולה, מתנופף כאילו היא מתחת למים, והאדום הלוהב שלו הולך ומכחיל כאילו הוא פיסת שמים. עפעפיה מתרוממים, אך לא עיניה מביטות בנו, אלא עיניים שאלפי צבעים מתחלפים באישונים שלהן בכל שנייה, והם בוהקים ובהירים מכדי שנוכל להביט בהם.
שיימוס זועק בכאב ומושך את ידיו לאחור מידיה. כפות ידיו אדומות, כאילו קירב אותן לאש. אני תופס את זרועו. "מה קורה לה?"
"היא מתעלת את העוצמה של גאלווי דרכה," אומר שיימוס. "זו הדרך היחידה להחזיר אותה."
"ומתי תכננת לספר לנו את זה בדיוק?"
הוא מתחמק מעינַי, ואני רוצה לחבוט בו, להוציא את כעסי על האדם השוטה הזה. אבל אז הכול נגמר, הזוהר דועך באחת, ואשלינג כמעט קורסת לפנים. ידיים עדינות תומכות בכתפיה. האישה הצעירה אינה דומה לגאלוויי שהכרנו. השׂער שלה כהה יותר, העיניים בהירות יותר. היא לובשת חצאית לבנה ארוכה שנראית כאילו היא עשויה ממפרש, וסריג קל רקום עם דוגמה עדינה של ספרים, ששמותיהם מתחלפים בכל פעם שאני מתעמק בהם. המשקפיים על אפה משובצים בדוגמאות קלטיות.
"שומרת?" היא אומרת, וחוסר הוודאות בקולה מכאיב לאוזנַי.
"כן," אשלינג אומרת בפשטות, ולרגע פשוט אוחזת בה. "זאת אני. אני כאן."
עיניו של שיימוס מלאות בדמעות. רעם נשמע מעל ראשינו. הגשם מתחדש. גאלוויי מביטה במטרייה שתלויה אלכסונית על גבה, כמו נרתיק של גיטרה, ואז פותחת אותה ופורשת אותה מעל ראשינו. על המטרייה מצוירת דוגמה של מעגל נגנים ונגניות אירים, וכשהמטרייה נפתחת ומגנה עלינו מהגשם, הם מתחילים לנוע, ונגינה אירית מסורתית עולה ממקום לא ידוע.

המטוס של אייר קנדה מחכה קרוב מאוד לטרמינל, כאילו רצה לשלוח כנף ארוכה ולאסוף את מת'יו לחיקו כמו אם שאוספת את גוזלה. אף פקיד מכס, ביטחון, ביקורת דרכונים או אפילו צ'ק-אאוט לא עוצר אותנו. עיניו של מת'יו חלולות, החובה והכבילה משתקפות אלַי ממעמקיהן. אני תוהה אם גם הוא רצה פעם להיות כבאי, או רופא, או מגלה אוצרות. אני רציתי. "הייתי צריך להישאר שם," הוא אומר פתאום. "הוא היה מאוד זקן. ידעתי שלא נשאר לו הרבה זמן. הייתי צריך להישאר. הוא לא היה צריך למות בלי לראות אותי חוזר."
אני מחפש מה לומר, אבל התהום הפעורה בעיניו של מת'יו כאילו שואבת את המילים מתוכי. הוא איבד את אביו, אבל אני יכול רק לחשוב, באנוכיות נוראה, שאני איבדתי אותו. שמונה חודשים, או אולי כבר תשעה, אנחנו מטיילים יחד. אני לא חושב שאמצא שותף טיולים נוסף כמו מת'יו. או חבר.
"הוא ידע שתחזור." אשלינג מניחה את שתי ידיה על כתפיו של מת'יו ומביטה מעלה אל עיניו. "הוא הכיר אותך."
מת'יו מחבק אותה אליו בלי לומר מילה. ואז מחבק אותי, חיבוק ארוך של פרֵדה. הוא מביט שוב באשלינג. "תשמרי עליו בשבילי, בסדר?"
"אני מבטיחה."
"ותהיו בקשר. שניכם. תבטיחו לי."
"אנחנו נכתוב ונתקשר ונשלח כל כך הרבה חבילות שיימאס לך מאִתנו."
הוא תולה את תיק הגב שלו על גבו. הוא נראה שליו יותר עכשיו. עצוב, אבל שליו. אני תוהה אם גם עבורי זה יהיה כך כשיגיע הזמן, ודוחק את המחשבה מראשי בכוח.
על מדרגות המטוס, הוא מסתובב להביט בנו פעם אחרונה. "ואני אשלח לכם שלג," הוא אומר, החיוך העקום המוכר חורץ גומות בלחייו, "שתראו שניכם פעם אחת מה זה חורף אמִתי."
המטוס מתחיל לנוע מיד כשהוא עולה אליו, בלי לחכות לנוסעים נוספים. עלה המייפל האדום שעל זנבו, דהוי מפגעי הזמן והטיסות המרובות, מבהיק ונוצץ כמו אש כשהמטוס מתחיל להמריא. אנחנו מביטים בו נעלם אל האופק, מחזיקים ידיים, ואני נזכר בסיפורים של אשלינג על ההגירה האירית הגדולה לארצות-הברית במאה השבע-עשרה. טיסות הן משהו כל כך פשוט וזמין בשנות האלפיים, אבל בשביל שומרי ערים, האופק בלתי מושג בדיוק כמו באותם ימים, והוא נצחי. מי שינדוד מעבר לים כבר לא יחזור.
לאחר שתיקה ארוכה, אשלינג מביטה אלַי, ואני מופתע לגלות דמעות בעיניה. "מה עכשיו?" היא שואלת, בלחש, כאילו יראה מהתשובה שלי. ממה היא מפחדת?
אני לוקח את ידה השנייה, סוגר מעגל בינינו ומושך אותה לעברי עד שהיא כל מה שאני יכול לראות, והאופק נעלם מאחורי רעמת תלתלים אדמוניים.
"אני נשאר," אני אומר בפשטות. "אני נשאר אִתך."

החורף הופך לאביב, ואז לקיץ. הדשא באירלנד ירוק מתמיד, ענפי העצים סמיכים ומלאי פרחים. הערבים עדיין קרים וגשומים לפעמים, אבל בשביל אשלינג הקיץ הגיע, והיא לוקחת אותי לחופי קונמרה היפהפיים, ואני משכשך את רגלַי במים כשהיא צוללת בין הגלים הקפואים. אנחנו נודדים הרבה. שיימוס מגיע לביקורים תכופים, פעמיים-שלוש בשבוע, עם ספרים עבי כרס מלאים בידע והיסטוריה. הוא ואשלינג עדיין לא נינוחים זה עם זה, אבל הם מתרגלים. היא יודעת שהיא זקוקה לידע ולניסיון שלו, והוא יודע שהוא זקוק ליכולות שלה.
הדלק ממשיך להתמלא מעצמו בקרוון, והבירות, קילקני בשבילי, גינס בשביל אשלינג, אף פעם לא חסרות במקרר. אשלינג לומדת להכיר את כל רוחות הערים, לשמוע אותן ולהקשיב להן. היא ממשיכה לנגן בכל לילה בפאב אחר, בעיר אחרת, בכפר אחר. לפעמים הן מנגנות אִתה, וזה מופלא בכל פעם מחדש. אני חושד שהמקום החביב עליה הוא עדיין דולין, כי היא תמיד מוצאת תירוצים לעבור שם לפחות פעם בשבוע. לי לא אכפת. אני עולה שוב ושוב על צוקי מוהר ומביט אל האופק, והנוף לא נמאס עלַי לעולם.
יום אחד, אני קם מוקדם ולא מצליח לחזור לישון. אשלינג ישנה לצדי, כפות ידיה צמודות זו לזו מתחת ללחיה כמו כרית נוספת, וחזה עולה ויורד כשהיא נושמת ברכות. אני מסיט תלתל אדמוני מפניה ופשוט יושב שם ומביט בה לזמן מה. קרני השמש חודרות דרך הווילונות בקרוון ומתחילות לטוות חוטים בשׂערה, ליצור מרקמים ועומקים, עד שאני טובע באדום-כתום הלוהט הזה. ואני חושב – אני אוהב אותה כל כך. אני רוצה להתחתן אִתה, ולהוליד אִתה עשרות ילדים ג'ינג'ים, ולהישאר כאן לנצח, בתוך כל הירוק והיופי והגשם האלו, עם הטירות העתיקות ופאי הרועים והבירה והוויסקי.

אני לא יודע כמה שעות אני יושב בחוץ, עטוף בשמיכת הפליז הוורודה שלה, בוהה אל המרחקים, אל מעבר לים. אי-שם במערב, אולי גם מת'יו מביט אל האוקיינוס וחושב על כל המקומות שלא יראה עוד לעולם.
אני שומע חריקה קלה לידי, דלת הקרוון הנפתחת. אשלינג התעוררה ובאה לחפש אותי. היא נוגעת בלחיי הקפואה למחצה באצבעותיה החמות, והן מחליקות באטיות כדי לנגב את הדמעות. עיניה הירוקות-ירוקות פוגשות במבטי לרגע ארוך, ואז היא מתיישבת לצדי, אוחזת בידי ושותקת.
"אני חייב לעזוב," אני אומר לבסוף, פולט את המילים במהירות, יודע שלא אוכל להגיד אותן אחרת, שלא יהיה בי כוח.
"אני יודעת," היא לוחשת, ומתקרבת לנשק אותי. הדמעות שלה מתערבבות בשלי, ואני מבין שהיא תמיד ידעה.
אני מזמין טיסה הביתה. אשלינג שואלת אם אני לא רוצה להמשיך לטייל, אבל אני אפילו לא מהרהר בכך. לא בלי מת'יו. הבדידות רק תהיה גדולה יותר. לפחות בארץ יש את אבא, את הערים שהכרתי כל חיי. ולמען האמת, לא מתחשק לי עוד לנדוד. אני רוצה הביתה.
הפעם אנחנו נפרדים בכניסה לביקורת דרכונים. אני מנשק אותה בפעם האחרונה. שנינו בוכים בלי הפסקה מהבוקר.
"תכתבי לי?" אני מבקש.
"לא," היא לוחשת. "וגם אתה אל תכתוב לי. לא מכתבים, לא טלפונים, לא מתנות בחג או ביום ההולדת. אני לא אוכל לשאת את זה."
אני מהנהן, לא בוטח בקולי. רגע אחד ידינו עוד אוחזות, עינינו עוד מביטות אלו באלו בייאושם של ההולכים לגרדום, ואז היא מרפה, ואני מסתובב, כי אני לא יכול לשאת עוד את הכאב, לא את שלי, ולא את הכאב שמשתקף אלַי מעיניה. אני לא מביט לאחור, אבל אני יודע שהיא נאחזת בי במבטה עד שאני נעלם מעבר לעמדת המכס. אני מחפש פינה שקטה, ואז קורס בה ובוכה כמו ילד. הכאב קשה מכדי לנשום. יש חור בחזה שלי, ואני בטוח שהוא לא ייסגר עוד לעולם.
יד רכה מעבירה לי ממחטה, ואני לוקח אותה ומביט בבעליה. זו דבלין. היא לבושה כמו ביום שפגשתי אותה לראשונה. בגדי הריקוד, המשקפיים, מטריית הכבשים, הגרביים המפוספסים. "באת לשכנע אותי להישאר?"
היא נדה בראשה. "באתי להודות לך. ולהיפרד."
אני יודע שאני אמור להיות מנומס, אבל לא אכפת לי. "אני מעדיף להיות לבד, אם לא אכפת לך."
"אכפת לי." יש נצנוץ של משובה בעיניה. "הבטחתם לי ערב בפאב לפני שתעזבו. הקנדי לא קיים את ההבטחה. זה תלוי בך עכשיו."
אני בוהה בה. "הטיסה שלי עוד שעתיים. אין לנו זמן לערב בפאב."
"אני לא אתעקש על עניין הערב." היא מצביעה מאחוריה. בטרמינל יש פאב אירי. מוסיקה, נגנים, אלכוהול. אני די בטוח שהוא לא היה שם קודם לכן. "יש לנו בירה קילקני," היא מעירה, "טרייה מהחבית."
אני מוותר ומצטרף אליה. הנגנים, כראוי לאופיו התיירותי של הפאב, שרים את כל שירי העם האיריים הפופולריים שכבר למדתי להכיר, שמחים ועצובים, זה אחרי זה.
"את ידעת, נכון?" אני שואל אחרי חצי כוס בירה.
"ידעתי ששיימוס הוא לא השומר. אני חושבת שבמובן כלשהו, כולנו ידענו. הקטנות, כמובן, הכירו כבר את אשלינג. יש להן יותר זמן להביט, להקשיב, להרגיש. אני רק חשדתי שיש מישהו אחר." היא לוגמת מהבירה שלה. "זה קרה בדיוק בזמן, אתה יודע. שיימוס באמת עשה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא היא. דברים השתבשו, והוא לא היה מסוגל לתקן אותם. עוד דור או שניים, ואירלנד הייתה במצב נוראי."
אני צריך לשמוח שהיה לי חלק בגילוי, בחשיפה של השומרת האמִתית, אבל אני לא מרגיש כל שמחה. הלוואי שלא הייתי מגלה. הלוואי שאשלינג הייתה ממשיכה להאמין באנשי השי, והלוואי שהיא הייתה נוסעת אִתי הביתה עכשיו.
"גם אתה תחסר לה," אומרת דבלין ברכות. "אתה תחסר לה כמו אור שמש."
אני רוצה לדבר, אבל גרוני חנוק.
"אנחנו נדאג לה, שומר," היא ממשיכה. "יש לה משפחה עכשיו. היא לא תהיה לבד עוד לעולם."
אני מאמין לה. אנחנו לוגמים את הבירות שלנו בשתיקה ומקשיבים לאירים שרים על וויסקי בקנקן, עד שמגיע זמני לעלות למטוס.

אבא מחכה לי בנתב"ג. יותר משנה עברה מאז הפעם האחרונה שהתראינו. הוא הזדקן הרבה. השעה מאוחרת מאוד ומסלול קבלת האורחים כמעט ריק. הוא פורש את זרועותיו ואני פשוט נופל לתוכן, כאילו הייתי ילד קטן שהוא עדיין יכול להרים ולהצמיד לכתפו. הדמעות באות שוב מאליהן. ואז אני רואה אותן, עומדות סביבנו. בניגוד אליו, הן לא השתנו. ירושלים, חיפה, תל-אביב, חדרה, באר-שבע, אילת. ועוד עשרות. אפילו הקטנות. נדמה כאילו בועה של שקט נוצרת סביבנו. חלקן מרגישות בבירור לא בנוח לפלוש לרגע האישי הזה, אבל רובן מביעות תערובת של הבנה והקלה.

חודש לאחר מכן, אני מקבל הודעה על שתי חבילות שנשלחו אלַי בדואר. אבא ואני זזים לעתים קרובות, ולמרות שאנחנו גרים כרגע בגליל, החבילות מתקבלות בבית הדואר המרכזי של בת-ים. אני יכול לבקש ממנה להביא לנו אותן, אבל אני לא רוצה ריח של סיגריות על החבילות שלי. אני נוסע לדואר. יש מזגן במכונית, אבל אפילו הרגעים הקצרים מחוץ למכונית גורמים לי להזיע. אני חולם על רוחות קפואות, סופות גשמים, מרקים חמים ובירות צוננות. אני לא יכול יותר להישאר במזגן. אני מחפש מקום עם זרימת אוויר להיות בו, ולבסוף מוצא את עצמי נוסע לחוף הצוק בתל-אביב. שם, כשאני צופה מראש הצוק אל החוף שמתחתַי, אני פותח את החבילות.
החבילה הראשונה נשלחה מיילונייף, קנדה. יש בה עלה מייפל אדום עצום בגודלו, ממת'יו, ופתק "בוא כבר לבקר, אידיוט". זה גורם לי לחייך בפעם הראשונה מזה שבועות רבים. ביילונייף בוודאי קר עכשיו, כמו בכל השנה. ובאמת הבטחתי לבקר. אולי עוד כמה שבועות אקנה כרטיס טיסה ואבוא.
בחבילה השנייה אין פתק, רק בקבוק בירה "קילקני", קר כקרח. לרגע אני מעז לקוות, אבל אז אני מביט בכתובת השולח, ומבין שהייתה זו העיר עצמה ששלחה לי מזכרת קטנה. אני פותח את הבקבוק ושותה. למרות שעבר עלַי חודש של געגועים לבירה הזו בדיוק, הטעם אינו מוצא חן בעינַי. המתיקות שלו כאילו דהתה במרחק שבין אירלנד לישראל.
"היי."
זו תל-אביב. אני לא צריך להסתובב כדי לדעת. "היי."
"אני מפריעה?"
אני נד בראשי. היא מתיישבת לידי, ומחליקה את רגליה מעבר לשפת הצוק. אני מצטמרר לרגע מהמחשבה על נפילה. אלו לא צוקי מוהר, אבל זה עדיין מוות נוראי. אלא שכמובן, היא לא תיפול. וכל עוד היא כאן, גם אני לא אפול. אני מתיישב כמוה ומעיף בה מבט. לא ראיתי אותה מאז היום שחזרתי. היא לובשת מכנסי ג'ינס קצרים בגזרת דגמ"ח וחולצה צבעונית עם דוגמת דגל גאווה. בשׂער שלה יש כמה פסים כחולים. "אתה יושב כאן כבר שעות," היא מעירה.
"את עוקבת?"
"לא. אבל אני יודעת, אתה יודע איך זה."
"כן." כלומר, לא. אני כנראה לעולם לא אדע באמת. אני מנגב זעה ממצחי. "אוקטובר תמיד היה חם כל כך?"
אני מרגיש את הריכוז שלה לידי, כמו חבורה של גולשים שעולים בבת אחת, כאיש אחד, על הגל הנכון ורוכבים עליו. משב רוח קריר עולה מהים ומצנן אותנו. אני עוצם עיניים לרגע ארוך. "תודה."
"בבקשה. ולא, אני חושבת שהשנה חם במיוחד."
"באירלנד כבר קר עכשיו," אני אומר, ולא בטוח אם אני מדבר אליה או אל עצמי, "וגשום. לאן שאת לא הולכת, יש ריח של גשם, והכול ירוק כמו בתמונה."
"זה נשמע מדהים." היא מחייכת, אבל בעיניה יש כמיהה עתיקה כמו החוף והים עצמם. "הלוואי שהייתי יכולה לראות את זה."
אני מביט בה, ממצמץ. היא רוצה לראות את אירלנד. המחשבה בכלל לא עלתה על דעתי. עם כל החובה הצפויה לי, לפחות יכולתי לצאת לעולם, לטייל לפני שיגיע זמני להיות השומר. אבל היא כבולה. מאה שנים, והיא לא עזבה מעולם את גבולות ישראל.
"אני מצטער. לא הייתי צריך…" המילים נחנקות בגרוני. דולין שאלה מה עדיף, לאהוב ולאבד, או לא לאהוב בכלל? אני עדיין לא יודע את התשובה. הייתי רק רוצה שהכאב הזה יפסק.
"יורש," הקול שלה רך, עדין, "מה קרה באירלנד?"
אני נד בראשי. עדיין לא. אני לא יכול. אני מפנה את מבטי אל הים, מנהל מאבק קצר בדמעות, ומנצח, הפעם. משב הרוח הקר שעדיין מלטף את פנַי עוזר.
"הגשם יגיע גם לכאן," היא אומרת. "הוא תמיד מגיע."
אני מהנהן. הבירה עדיין נחה בידי, ואני מעביר לה אותה. "תנסי את זה."
היא טועמת ומעווה את פניה. "גולדסטאר יותר טעים."
אני צוחק, ותל אביב מחייכת אלַי. והיא יפה, כמו דולין, וקילקני, וגאלוויי, ודבלין. משב הרוח מתחיל להיות קר מדי עבורי. אני מתרומם על רגלַי ומנער את החול ממכנסַי. היא עושה כמוני. "יש פאב אירי ברחוב הירקון," היא מציינת. "יש שם סשנים של מוסיקה חיה. אולי הבירה שם תהיה טובה יותר."
אני נד בראשי לשלילה. "בואי נלך לטיילת. בא לי קפה הפוך."